א
“עצם היותו” 🔗
“ותפארתכם – עצם היותכם”
ח. נ. ביאליק
רעננות וטוהר ותום עליון ואור ואור ואור – כזה הוא הרושם שנשתמר אצלי מפגישותינו המעטות לפני כמה שנים. לא אחת התרפקתי על דמות זו בדמיוני, בתקוֹף עלינו ההתקפות “הגזעיות”. לא, לא, גזע שחוטר כזה יצא ממנו אינו גזע נפסד – ינבחו להם הנובחים ויהיו מי שיהיו!
כן, משען טוב היה זה ברגעי השפלה והעלבה. אליו, אליו נמלטה גאותנו ומצאה מחסה. אחרי “האיכרים” בהם הימנונים לגויים השותים ובוז ליהודי המוזג, טוב לקרוא את “אבי” (הצד השני של המטבע!). כאן, בלי שהתכוון לכך, השיב לצד שכנגד מכה מכרעת; ונצחונו לא היה שלם, אילמלא דמות־דיוקנו המלווה את כוח השיר, אילמלא זו המחאה החיה, אילמלא היופי אשר לעצם היותו.
ועל עצם היותו זה כי חדל – לבכות, לבכות, לבכות!
יולי 1934.
ב.
“לבי, לבי!..” 🔗
קריאתו האחרונה
עוד במכתביו הראשונים אלינו, אל הצעירים, בהיותו עורך הבלטריסטיקה ב“השילוח”, מכתב הזמנה ועידוד ופעמים גם תוכחה, הורגשה יותר מכל אבהותו. לא חבר, לא אח גדול, אלא אב. וכאָב הרגשנוהו גם בשירתו. כאילו הכניסנו תחת כנף טליתו בשעת “דוכן”…
כן, מהות אבהית היה, מהות קיבוצית. ה“אינדיבידואליסטים” בנו לא חשו בו מתחרה ומסיג גבול. מהם הפליגו לאשר הפליגו, אף גם הוכו באדישות כלפּי האב ועולמו. ברם עתה איחד רגש ההתיתמות קרובים ורחוקים, וכל לב עברי, באשר הוא, ענה בכאב נורא ללב הלבבות בהישברוֹ.
– “לבי, לבי!..”