לוגו
בשני נחיריך, על מנדלי מוכר ספרים – מאמר ב: צבת ראשונה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בפתח הביבליוגראפיה של כתבי מנדלי ואיגרותיו

 

א    🔗

ספרותנו, ספרות הדורות האחרונים, שענינה הוא מגופי ההתעניינות של הקוראים לשכבותיהם ולימודה הוא מגופי ההשכלה של התלמידים לדרגותיהם, עמדו ועומדים לה משמשים הרבה, שעשו ועושים אותה ענין לענות בו – החוקר במחקרו, המבקר בביקרתו, המורה בהוראתו. שלושה אלה, בין מפרנסים זה את זה בין מתפרנסים זה מזה, יגיעתם המשולבת עשויה להקנות ואף מקנה לו לעם את ספרותו באופן שיטעם בה מלוֹא־טעמה של יצירה מתוך מיזוגה של ידיעה שלמה, הבנה נכונה והנאה משופרת. אבל מה נעשה והכוונה הטובה, המונחת ביסודה של היגיעה הזאת, שוברה בצדה – אין לך באישי הספרות הזאת, ואפילו בראשיהם מי שכתביו זכו למהדורה מלאה ובדוקה מצדי־צדדיה; ואם הסופרים, שישיבתם בדיוטה העליונה כך, הסופרים שישיבתם בשארי הדיוטות, לא כל שכן; ונמצא עצם קנינה של שלמוּת הידיעה בפעלו של סופר ודרכו בספר, על מסלול־נוסחו ושבילי־גירסותיו, כשדה המשובשה קוצים הרבה, שכיסוחם קשה לו לחוקר ומנוּע ממבקר ומורה. שכן החוקר חייב לחזר אחרי עלים בלים הפזורים אילך ואילך, כדרך שהיה חייב קודמו וכדרך שיהא חייב הבא אחריו; וכל עוד לא ניתן מצע דיון ועיון מלא ובדוק, או בקיצור: טקסט בחון, חובת החיזורים כגלגל החוזר שסיבובו נעצר לרוב באמצע תנופתו, ונמצא כל חוקר וחוקר כמחויב בפרשת־בראשית הקובעת עצמה כפרשת־תמיד. ואם החוקר לא שנה את המישנה לכל דקדוקיה, – המבקר והמורה, ביחוד של כיתות בינונים, קל וחומר הקורא המצוי, מניין? נמצאת החובה להתקין הוצאה שלמה, בחונה ובדוקה של כתבי הסופרים, וראש להם ראשיהם, כזכות ראשונה וכחובה ראשונה כאחת. וכצירופה של זכות זו וחובה זו אתה מוצא במה שהמכון למדעי היהדות שבאוניברסיטה העברית בירושלים נטל עליו, ביזמתו של ישראל היילפרין, לדרוש ענין נחשב זה הלכה למעשה ולקיימו במפעל־מופת – התקנת הוצאה אקדימית של כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, אמנם, ההכרעה, מה ראוי להיות בכור במסכת עשייה זו, אפשר שתהא שנויה, ואף היתה שנויה, במחלוקת־הפוסקים, אבל עצם הבחירה של מפעל, הפתוח לשני שערי הלשון של ספרותנו, לשון עברית ולשון יידיש, ודאי שהיא טעונה ברכה; ואפילו מי שהיה רוצה להקדים את המוקדם, והיה שמח לראות תחילה מהדורה כזאת במפעלים צנועים יותר, כגון שבחי הבעש"ט מכאן וכתבי ר' מנדל לפין מכאן, אינו יכול שלא לענות, ואפילו לרצונו, אמן.


 

ב    🔗

ויתרונותיה של ההכרעה הזאת נהירים וסבירים כמאליהם: מפעלו של מנדלי נמשך על פני יריעת זמנים ארוכה, כשבעליו אין ערנותו האינטנסיבית היצירית מתרופפת או מתפוגגת אלא מתגברה ומחריפה, ואפילו כשהוא מקיים בעיקר את המה הישן, הרי מתוך שהוא מעלה ומוסיף ומעלה את האיך החדש, הוא מעלה ממילא את המה עילוי אחר עילוי; וביותר שדרכו לשבב ולמרק ראשונות, מתלווית לה הרחבה לאחר הרחבה, עד שהאחרונות מעמידות מה שהיה תחילה קונטרס קטן והנה סופו מגילת ספר גדולה. הגידול, על פליאתו וקסמו, הוא כדמיונה של צמיחת זרע שסופה שגשוג־אילן: איך גדל המפעל הזה בתקופת ימים ארוכה, שהיתה מתקופות ההכרעה בגורל העם; מה פתחונו של הסופר וספרו בפני גלי התמורות ומיפצל־הזרמים ומה סגרונם בפניהם – הרי חידת חיים ויצירה, שפתרונה אינו באפשר אלא מתוך בינה בתהליכה של היצירה ומהלכה פסיעה פסיעה. הלכך הוצאה שלימה ובחונה של כל כתביו של מי שהוא כשם־דבר לאוּניה הפרסונאלית בכפל הלשונות, הנענית לו לאותו מצע־יצירה, אחת אחת לפי חוקתה וחוקיה, מניחה פתח־בינה במפעל־אדירים, תעודת דור ועדוּת לדורות, כשם שהיא מניחה פתח הבנה שלמה ומוסמכת, שלא האיש ושיחו, אשר סביביו גם עתה, מקץ שני דור ודור, נשערה מאד; שכן גם עתה מעריכיו, בין קטיגורים בין סניגורים, המצומצמים לרוב במה שנקרא קאנון של מנדלי, נוהגים שלא לראותו חטיבה היסטורית אלא חטיבה אקטואלית, ובין הדין עמהם ובין אין הדין עמהם, צמצומם אינו שבח לא להם ולא לנושאם.


 

ג    🔗

ובבוא המכון למדעי היהדות לקיים את החלטתו, ותהי ראשית המעשה של חבורת העוסקים במפעל הזה, ובראשם שמואל ורסס באגפה של יצירת מנדלי בעברית, חנא שמרוק באגפה של יצירת מנדלי ביידיש, לפטור את הידיעה על מנדלי ממידת צמצומה ולהעמידה על שלמוּתה, על דרך האגירה של כל שיצא מתחת קולמוסו של מנדלי, בין נועד לרשות הרבים בין נועד לרשות היחיד, בין נתקיים בדפוס בין נשתמר בכתב־יד, שיהא מוכן ומזומן לשירותה של המהדורה האקדימית, שתכניתה סדורה לפי סוגי הספרות (סיפור, מחזה, שירה, פובליציסטיקה, ביקורת, איגרות, תרגומים ובדומה להם) וכלולה בי"ב כרכים גדולים, כשכל חיבור ניתן במהדורתו האחרונה שיצאה מלפני המחבר בתוספת כל שינויי הנוסחאות והגירסאות, בין נמצאו בכתב בין נקבעו בדפוס, אם בעתונות ואם בספר; ובעוד החיבורים כפולי הלשון יינתנו בהקבלה של זה־לעומת־זה, הרי כמה חיבורים בני חשיבות מיוחדת יינתנו בשלמוּת נוסחותיהם, וביותר אלה שהמרחק בין מהדורתם ראשונה ואחרונה הוא לא בלבד מרחק מופלג של ימים אלא ביחוד מרחק מופלג של שיעור ויכולת. וכלוואי יינתנו נספחי־עזר; מחקרי־סיכום של מהדורות שונות, מילונים בשתי הלשונות, ביבליוגראפיה של מנדלי ועליו, ואין צריך לומר מנגנון נאות של ציונים והערות.


 

ד    🔗

וכחלוץ הנשלח ראשונה לרשות הרבים היא הביבליוגראפיה של כתבי מנדלי, שטרחו עליה המפעל לביבליוגראפיה העברית, י. א. קלאוזנר, נ. בן־מנחם, צבת ראשונה לעשייה, אסופת איגרותיו ברשימה שהתקין י. שיינטוך והצעת העקרונות והמבנה של המהדורה האקדימית.


[סיון תשכ"ה]