אֶחָד עַצְלָן וְהוֹלֵךְ בָּטֵל אִמֵּן אֶת יָדָיו בָּאֳמָנוּת בִּלְתִּי רְגִילָה: לִמֵּד אֶת עַצְמוֹ לִזְרֹק עֲדָשִׁים דֶּרֶךְ קֹף שֶׁל מַחַט, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד מְרֻחָק מִמַּטְּרָתוֹ הַזְּעִירָה. מִשֶּׁשָּׁלַט בָּאֳמָנוּת זוֹ שִׁלְטוֹן גָּמוּר, הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בָּאָרֶץ וּלְהַרְאוֹת לִבְנֵי־הָאָדָם אֶת לְהָטָיו. כֹּה הִגִּיעַ עַד חֲצַר רוֹזֵן הַמְּדִינָה וְזָכָה לְהַצִּיג אֶת הַצָּגָתוֹ לִפְנֵי הוֹד מַעֲלָתוֹ הַשַּׁלִּיט בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. לִבּוֹ מָלֵא תִּקְוָה, כִּי הָרוֹזֵן הַיָדוּעַ כִּנְדִיב־לֵב, יוֹאִיל לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ.

כְּתֹם הַצָּגָתוֹ, נִגַּשׁ אֵלָיו שַׂר הָאוֹצָר וּמָסַר לְיָדָיו כִּיס־עוֹר מָלֵא וְגָדוּשׁ. שָׂמַח הָאֳמָן שִׂמְחָה גְדוֹלָה וּבְאִי־סַבְלָנוּת מִהֵר לְבֵיתוֹ לְהִוָּכַח מָה רַב הָעֹשֶׁר שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקוֹ. אוּלָם מַה גָּדְלָה הִשְׁתּוֹמְמוּתוֹ אַחֲרֵי שֶׁפָּתַח אֶת הַכִּיס וּבוֹ אַךְ עֲדָשִׁים, עֲדָשִׁים… וְלַמַּתָּנָה צֹרַף מִכְתָּב, כָּתוּב עַל קְלָף, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: “יְקַבֵּל נָא אֶת הַתְּשׁוּרָה הַזֹּאת כְּאוֹת הַעֲרָצָה וּלְשֵׁם עִדּוּד, לְמַעַן יוּכַל גַּם לְהַבָא לְהִתְמַכֵּר לָאֱמְנוּתוֹ הַחֲשׁוּבָה וּלְהִשְׁתַּלֵּם בָּהּ”.