לוגו
הסולל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קובץ ספרותי בעריכת יעקב נתנאלי־רוֹטמן, לבוּב, כסלו תרצ"ג

ספרות חוֹזרת על אכסניה שלה. ספרוּת לא־גדוֹלה על אכסניה לא־גדוֹלה. אחרי עבוֹר יוֹתר מעשׂרים שנה ל“רביבים”, “שלכת” ו“סנונית” – זבדה אוֹתנוּ לבוּב שוּב זבד טוֹב: את “הסולל”. נתלקטו מתי־מעט, סוֹפרים צעירים, מעוּטם ידוּעים בּשמם ורובּם “לוח חלק”, והוֹציאוּ “בכוֹחוֹת מאוּחדים” כּמוּבן, קוֹבץ ענו וטוֹב־טעם, א', כּלוֹמר ראשוֹן לאחרים העתידים לבוֹא (ולואי שיבוֹאוּ!) וקבעוּ בוֹ באוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת (משוּם־מה נדמה, כּי האוֹתיוֹת הוּצאוּ מתוֹך תיבת־סדוּר מאוּבּקת מאד) את אשר “שם אלהים בפי עטם”.

בּרֹאש הקוֹבץ אגרת קטנה שלוּחה מאת א. צ. גרינברג. לא ממרחקים שלוּחה, כי־אם מרחוֹב אחד שבּלבוֹב לרחוֹב אחר, בּוֹ שוֹכנת כּבוֹד המערכת. וּבאגרת טוֹבת־העין דברי חיזוּק ועידוּד יפים וחמים, כּמוּבן, עם משהוּ תבלין של “צווי דיקטטורי במהפכה העברית ששמה ציוֹניוּת”. אבל אין התבלין פּוֹגם כּאן, כי הנעימה הכּללית היא לבבית מאוֹד, מ“על קוֹטב העצבוֹן”.

אחרי־כן בּא החוֹמר הספרוּתי. אפילוּ אם ניגש אל החוֹמר הזה בכל חוֹמר הבּיקוֹרת הנהוּגה בספרוּתנוּ (לגבּי דברים שבּמקוֹר ולא, חלילה, לדברים שבּתרגוּם!), לא נמצא שהוּא נוֹפל מרוֹב החוֹמר הנדפּס בּשנוֹת רעה אלוּ במקוֹמוֹת אחרים. רוֹב הדברים, כּמוּבן, שירים. מכאן שהמשתתפים הם צעירים העוֹמדים עוֹד ב“דברי זמר”. והשירים כּוּלם ליריים, כּמוּבן, ורוּבּם, שלא כמוּבן, – טוֹבים. היינוּ, שירים שיש בּהם בּאמת המית־לב והלך־נפש והבּיטוּי פשוּט וּמילוֹדי, המלים והחרוּזים מזדווגים מאהבה ולא מחשבּוֹן, כּמוֹ אז בּימי חרפנוּ, בּהלוֹ נר המוּזה על ראשנוּ. ועצובים מאד הם השירים, כּי אין שוּם סיבּה לשׂמוֹח שם בּ“פּוֹלין הקטנה” בימים האלה, אך העצב אינוֹ עשׂב שוֹטה, כי־אם פּרח שיש לו צבע וריח, ואולי טמוּן בּחוּבּוֹ גם פּרי לעתיד. כּוּלם על טהרת המבטא הספרדי (לא לחינם היוּ בני גליציה דוֹברים “ספרדית” עוֹד לפני המלחמה!) וּבעברית הרכּה של הפּיוּט האשכנזי.

הנה, אהרן ארליך מתחיל את שירוֹ “בּסוֹד מוֹלדת” בּחרוּזים אלה;

תָּקְפָה עָלֵינוּ יַד הַחַיִּים בְּכָל עֻזָּהּ, הֵעִיָרה בְדָמֵינוּ עֶרְגַּת קְדוּמִים…

מי לא יאמין לדברי משוֹרר זה? ושמשוֹן מלצר בּ“סוֹניטה”:

יָדַעְתִּי: לִפְנֵי מָטָר יִסְעַר הָרוּחַ,

וְלִפְנֵי מַרְגוֹעַ תֶּאֱתֶה סוּפָה,

הֵיטַבְתִּי הַסְתֵּר שָׁרָשַׁי–וָאֲחַכֶּה…

אַךְ לֹא בָרָק יְפַלַּח שְׁחָקִים וְיַכֶּה

הָרַעַם, גֶּשֶם עוֹד לֹא בָא –

אֲהָהּ אֱלֹהִים, נִלְאֵיתִי מְאֹד לָנוּחַ!..

וב“שיר הסתו” הוא מצייר:

לָרוּחַ כְּנָפַיִם – מַגָּל,

קֻצַּר הַיְקוּם וְשָׁחַף,

אִילָן בְּעְֻלּפּוֹ כְּחָלָל,

צִפּוֹר כִּמְסֻמֶּרֶת־כָּנָף…

וא. צ. ויטלין בּ“מן המצר” בּנעימה הוּמנית עד מאד:

לְאֶחָד לֵב־פֶּלֶד, צוּר עָמוּם, לְצָרַת אָחִיו נָעוּל, אָטוּם;

אֶחָד רֹאשׁוֹ יָסֵב בְּחַן,

וְאָחִיו יִשַׁח וְיַחֲרֹק שֵׁן –


יִשְׂחַק עָשִׁיר, יִלְעַג לָרִישׁ

וְלֵב אָחִיו לֹא יָבָן אִישׁ,

נַפְשִׁי מָרָה, יִכְאַב הַלֵּב –

עַד מָתַי גֵּו יִרְדֶּה בְגֵו?…

וגם נ. שטוֹקהמר, הידוּע מעט ממקוֹמוֹת אחרים בשיר “לילה”:

אֵי מִזֶּה יָצָא סַהַר כְּקוֹלְמוֹס־אֵשׁ

עַל־פְּנֵי קְלָף הָאַיִן.

אֲטוּם־פֶּה לֵיל שָׂעִיר נָדַם:

הָס!

ואחרוֹן אחרוֹן, א. ד. ורבּנר פּעם בּכוֹח:

אֲנִי חָשׁ בָּאֲוִיר מַאֲכֶלֶת תָּשְׁחַז

לְקָרְבַּן הָעוֹלָם שֶׁיּוּבָא,

אֶחֱזֶה מִשָּמַיִם שָׂטָן יְנוֹפֵף

יָדוֹ לְאֶרֶץ סָבָה.

וּבשיר השני:

לֹא אָשִׁיר, לִבִּי אוֹמֵר לִי:

מָט הַכֹּל וְשָׁח,

כִּי תֵבֵל לִפְנֵי מַפֹּלֶת –

קְרָא בְקוֹל, צְוָח!..

וּפעם בּרוֹך וּבשיר פּשוּט ואפוֹר ונאמן עד מוֹח העצמוֹת:

כּבָר קַר לָקוּם בְּשַׁחַר בְּחֶדֶר רֵיק מִכֹּל, מִבְּעַד אֶשְׁנָב יָצִיצוּ אַלְמוֹן לְךָ וּשְׁכוֹל…

וּמַר לְךָ לִשְמֹעַ אָבִיךָ יִתְלוֹנֵן: – הוֹלֵךְ סוֹבֵב הַחֹרֶף, בָּטֵל הוֹלֵך הַבֵּן…

הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, כִּי אֶת מְעוֹן הַדָּל עוֹלָם סָגַר בְּקֶרַח, בְּקוֹר סָתַם, נָעָל…

מלבד השירים, שהם הרוּח המפרפּרת בּעלי הקוֹבץ, בּאו גם איזוֹ מאמרים, שמטרתם להאיר, ללמד ולהשׂיח את הלב. קוֹדם של העוֹרך עצמוֹ “על תרבּוּתנוּ ועל עוֹבדיה”, והדברים עתיקים, תוֹבעים ונוֹשכים את עצמם. הטענוֹת על ה“ציוֹנים”, “האינטליגנטים”, שהעברית זרה להם ועל “העברית של המתבּוֹללים, שיחבשוּה כעלי־תוֹאנה למערוּמי נפשם”… ונדמה לך שאלה הם אוֹתם הדברים ממש, שקראת אוֹ כתבת לפני עשרים שנה. כּלוּם לא נשתנה. “אף נטף מר אחד לא נגרע מכּוֹסך”… עוֹד יש צוֹרך לדבּר כּך על הציוֹנים בּגליציה… כּמעט אוֹתם הדברים גם בּמאמר “למצב העברית בּפולין הקטנה”. וּבדברי ישׂראל אוֹפר: “הציונוּת איננה עברית. וגרוּע מזה: אינה נוקפת באצבע קטנה להעשוֹת עברית”. למה היה העבר כּה עשיר ויפה וההוֹוה כה דל וּמכוֹער? והרי שאלה זוֹ עצמה נשאלה גם בּאוֹתוֹ העבר!…

אך שתי בנוֹת־ישׂראל, נשמוֹת כּשרוֹת, אף כּי תוֹאר דוֹקטוֹר להן, שוּלמית קרל ודבוֹרה פוֹגל, מספרוֹת לנוּ בקצרה וּבדברים של טעם ותרבּוּת על “השפעת השׂפה העברית בּפוֹלניה בתקוּפת ההוּמניוּת והרפוֹרמציוֹן” ועל “יסודות אפוֹרים בּאמנוּת”. וגם ישׂראל וינלז שוֹנה “פרק בּמדרש ההשׂכּלה בגליציה”, ולסוף נזכּר לטוֹב ולחיבּה גם “הסוֹפר הישיש מר ישׂראל בּריסטיגר” בּעל ה“קלסתרים”, שהגיע לשבעים, וגם “היוֹם לא בגד הסוֹפר הישיש בּאהוּבת־נפשוֹ העבריה, ולבּו הנהוּ ער לכל יצירה ולכל מפעל עברי”.

ולסוֹף הסוֹף עוֹד איזוֹ “מספרים ע”ד מצב ה“תרבות” בגליציה המזרחית“, ו”דו“ח של בּיה”ס העממי העברי בלבוּב" ועל "ריארגוּן התיאטרוֹן העברי “רמוֹן” וּבשׂוֹרה על יסוּד "אגודת סוֹפרים עברים צעירים “הסוֹלל”, ועוֹד איזוֹ דברים קטנים, שחשיבוּתם בּודאי גדוֹלה שם בּפוֹלין הקטנה.

הכּלל, קוֹבץ שהוּא כדרישת­־שלוֹם יקרה שלוּחה בידי אחים יקרים ממוֹלדת יקרה. אל תרפּינה ידיכם, אחים צעירים לא מקוּללה החלקה, אשר פּרוּדוֹת כּאלה תנבטנה בתוּכה. אחרי אשר יד הזמן תמחוֹק את כּתוֹבוֹת־הזהב בּכתב לוֹעז מעל מצבוֹת־השיש על קברוֹת ה“ציונים” ערלי־הלב שם בּנכר, עוֹד ישב סוֹפר עברי בארץ־ישׂראל, כּוֹתב תוֹלדוֹת ספרוּתנוּ העניה והמפוּזרה, וימחה ביד אוֹהבת את האבק מעל טוּריכם, לראוֹת איזוֹ מהם יצלחוּ לצררם בצרוֹר החיים לביטוּי העברי אשר לא יבּול לעוּלם!