מעוֹדו נוֹטה קבּק אל היצירה הכּתוּבה על נוֹשׂא; אל הרקמה הסיפּורית מסביב לפּרוֹבּלימה: פּרובּלימה חברוּתית, לאוּמית אוֹ היסטוֹרית. למן “לבדה” ועד “בּמשוֹל הצר”. בּרוֹמן ההיסטוֹרי האחרוֹן נעץ מחט של פירמידה והעלה מסביבה ברוֹב כּשרון ואוֹרך־רוּח בּנין עשׂוּי לבנים קטנוֹת וּמהוּקצעוֹת. על הרוֹב שקוּפוֹת וּבעלוֹת־גוָנים. ההוּקמה הפּירמידה? מסוּפקני. הבּסיס אינוֹ רחב למדי והחוֹד אינוֹ דוֹקר את תכלת הרקיע. אבל הבּנין הוּא בנין, שממדים לוֹ וצבעים לוֹ המהנים את העין.

מה שמפתיע קוֹדם כּל להנאה ביצירתוֹ האחרוֹנה של קבּק היא: נקיוּת המלאכה ושלימוּתה. ועוּבדה זוֹ משׂמחת בּיוֹתר אצל סוֹפר על סף הזקנה, שלא נוֹדע עד עתה כאחד ממשפּחת “לוטשי האבנים”. הרבּה עמל יצירה וכשרוֹן בּרירה וּמלאכת חרט דקה הוּשקעוּ בסיפּור זה הנחרז מתוֹך חיבּה על חייו של ישוּ. לפעמים נראית מלאכת חריטה זוֹ דקה מדי בשביל רוֹמן וקישוּטי־הצדף המשוּבּצים נעתרים. אבל נעימה ההכּרה, שעוֹד יד המספר נוֹהגת יפה בחרט ועוֹד העין אוֹצרת מראוֹת דקים וּמאירים מטבע הארץ, אוֹ גם אצוּלים מתוֹך אֶפּיקה טוֹבה, להעלוֹתם בּשפע וּבחדוַת־אמן על הגליוֹן, וקצב הסיפּוּר מדוּד ותרבּוּתי עד מאד.

הכֹּל מכוּון בּסיפוּר מלכתחילה לפתוֹר את חידת חייו של האדם האכּסטטי מן הגליל שנעשׂה לאֵל. למן הילדות רבּת־התמיהוֹת עד ההליכה האחרוֹנה אל הצלב. תמיהוֹת מתפרשוֹת ותמיהוֹת מסתתמוֹת, כּנוֹף הרים הנפתח ונסגר חליפוֹת – והמרחב קרוֹב ורחוֹק, עד שהמטרה מוּשׂגת לבסוֹף כּמעט בּקפיצה שלא כדרך הטבע. לא כל המחזוֹת שוים וּמדבּרים בּשוה ללב ולמוֹח. אבל יש פּרקים מרחיבים את העין ומרימים את המחשבה. מבחר האפוֹריסטיקה הליקוטית עוֹלה בקנה אחד עם אמרוֹת־חכמה מקוֹריוֹת, ויש מקוֹמוֹת בּהם נעשׂית הסימפתיה האנוֹשית לחוויה אמנוּתית רבּת־רוֹשם. גם מחזוֹת מצוּירים בּמכחוֹל רחב ועז־תנועה על רקע חיוּני לא יחסרוּ. לדוּגמא, הסעוּדה בבית המוֹכסן על ריבּוּי הפּנים והענינים שבּה. אבל יש גם קטעי ציוּרים וּמאמרוֹת נבלעים וּמכסים זה את זה.

על נוֹשׂא רם כּחיי ישוּ יש לכתוֹב מתוֹך פּתוֹס גדול: אם פּתוֹס של אמוּנה ואם פּתוֹס של כּפירה. הבּא ללפּות נושא כזה בלא פּתוֹס כּלל – סוֹפוֹ שהוּא חוֹבק רוּח, ויהי גם הרוּח מבוּסם בּראשי בשׂמים.

בּסיפּוּרוֹ של קבּק מחוּלק הפּתוֹס בּין אמוּנה וכפירה.

אפשר שמספר־משוֹרר אחר היה רוֹקם מעין רקמה זוֹ עצמה מסביב לחיי נזיר תמוּה סתם מתקוּפתוֹ של ישוּ חמת ההזיוֹת, שהיתה פוֹרה צמחי דת ואמוּנה אכּסוֹטיים, והיה בזה משוּם רמז לאחד שקיבּל שׂכר כּוּלם ונעשׂה מאוֹר לתקוּפוֹת ולעמים. כּך עשׂה, למשל, אנטוֹל פרנס בּשתי נוֹבילוֹת קטנוֹת, בּבוֹאוֹ לתאר את האֶפּיקן היוָני בחר לוֹ את “המשוֹרר מקוּמי”, ואת ראשיתוֹ של בּן־האלהים העלה ברמז קל ובכוֹח רב בּסוֹף המעשׂה ב“נציב יהוּדה”.

לרוֹמן תביעוֹת משלוֹ ואינוֹ יכוֹל לעמוֹד על ה“עוֹֹקץ” כּמוֹ הנוֹבילה, אבל דוקא התפיסה וההרצאה, וּבפרט הטימפּו של “בּמשעוֹל הצר”, על שני כרכיו, הם של נוֹבילה ארוּכּה.

קבּק נתגלה בספרוֹ האחרוֹן כּמשוֹרר אֶפּי מבוֹרך, שעטו צוֹפן עוֹד סגוֹּלוֹת רבּוֹת ליצירוֹת חדשוֹת וּמוּשלמוֹת. וגם “במשעוֹל הצר” עבר דרכּוֹ ברגל אמיצה וקלה.