"את המכתב הזה כותב לך אדם הטובע ביסורים. ולא נמצא איש שישים לב להצילו, מפני… וכי מרגיש אחד שרגלו של חברו כואבת מפני שנעלו צרה? אבל משום מה יש בלבי האמון, כי אתה הזקן תטה אוזן לדברי. אנוכי בן עשרים ואחת, יושב בתל־אביב. באתי לארץ ישראל לפני ארבע שנים ועובד במאפיה.

הידעת מה זה מאפיה? זהו מאסר לבני עוני, המרוחקים מאדם ומאל. שומע הוא העובד במאפיה שיש איזו הרצאה, אבל ההרצאה היא לא בשבילו: לו אסור לזוז ממקומו. – שעורי ערב? גם אלה לא בשביל העובד במאפיה. גם לטייל קצת בערב על שפת הים, גם זהו מותרות בשבילו. אסור לו להתפנק. עבד נרצע הוא לתנור, עבד נצחי ביום ובלילה. היתכן, כי עבדות שכזו תהיה נחלתנו לנצח? וכי אי אפשר לסדר את העבודה כך, כי גם העובד המאפיה יוכל לפעמים לנשום אויר חפשי, לשמוע איזו הרצאה, ללמוד את השפה העברית? אי אפשר שאתה, הזקן, תעמוד מרחוק ותעלים עיניך מצרת העובד הצעיר המתנונה בעבודת קטורגה. הצילה, זקן!"

המכתב הזה נכתב באידיש. אינני איש מעשה, אינני יודע איך לגשת לעבודת ההצלה. לאופים יש עסק עם כיסי, אבל לא עמדי, ולא אוכל לעשות כלום מלבד לתרגם את המכתב עברית ולמסרו לדפוס. אולי באמת אפשר לסדר את העבודה לא באופן אכזרי המוציא מהעובד את דם התמצית.