אצל “אחד העם” היה עיקר העיקרים הקיום הלאומי של כנסת־ישראל ושמירת צביונו כפי שהתפתח ע"י עבודה תרבותית בת אלפי שנים. ובכוון זה צריכה להיות כל עבודתנו בישוב ארץ־ישראל ובתרבות העם. ולשם זה צריכה לבוא החיָאת הלב העברי, שכל מעשיו יהיו נובעים מתוך רגש פנימי, מתוך צורך נפשי “להרימו משפלות הגלות, לעורר בו את רגש הכבוד הלאומי והכרת עצמותו, לחזק בו את הקשר ההיסטורי עם קניניו הלאומיים בכלל וארץ־ישראל בפרט” (עפ“ד ח”ד ע' 79).

ולתכלית זו דרש שגם העבודה הספרותית שלנו תהיה מכוונת תמיד. הסופרים העבריים מחויבים לדעת את אפיו היסודי של העם העברי, את הסגולות היקרות שנחל במאמצי רוחו ובנסיונות כבירים שעברו עליו מאז היותו לגוי, למען יהיו הסופרים באמת מורי דרך לעם לחזק את קיומו, לשפרו, לעדנו במובן היותר נעלה.

ומה מאוד הצטער אחד העם בראותו את קלות הדעת של “מורים ומדריכים”, הסופרים הצעירים שמכניסים את “יפיפותו של יפת” – ספורי זימה – לתוך אוצר ספרותנו ומבטלים את רגש הבושה והצניעות. הלכה פסוקה היתה אצלנו – “אלהי ישראל שונא זימה” ואחת מהמידות של עם ישראל היא מידת הצניעות והבושה. והסופרים קלי הדעת מבקשים בחדא מחתא לעקור מלב עמנו את שני הדברים הללו למען יהיה עם ישראל ככל הגויים, ולאו דוקא כמתוקנים שבהם (עפ“ד ח”ג 13, 41).

ואנו מה נענה אבתריה, כשאנו רואים שמכניסים לתוך ספרותנו תרגומים של מספרים נוצרים, המשבחים ומפארים ומעריצים את הנצרות כיד המליצה הטובה עליהם וכמו שאומר להם הרגש הפנימי, אחרי שעל ברכי הנצרות נתחנכו. וספרים כאלה מגישים לנוער שלנו שאינו יודע להבחין ולהבדיל בין קודש לחול והוא בולע את הרעל הזה עד שנעשה למומר בכוח, אם לא בפועל. ובפרט אחר שבא חוקר אחד והעמיד את ישו הנוצרי בראש מוסר היהדות, בראש התקופה הכבירה של יוצרי המשנה. וכך מקרבים את לבות צעירי בני ישראל ל“בן אביהם שבשמים”…

אנחנו מכירים את דת האהבה של תלמידי ישו גם מתוך הנסיון! לא שכחנו את מסעי הצלב, את האינקביזיציה, את עלילת הדם, את הגירושים וכו' וכו'. אבל צעירינו המתפרנסים מהספרות החדשה, אינם יודעים מזה כלום ולהם אפשר לטעות…

יש לנו אוצרות יקרים, שיכולים לרומם באמת את רוח בני עמנו, אבל האוצרות הללו גנוזים לצערנו בשפות אחרות וצריך להוציאם מבור שבים ולהחזירם לכנסת ישראל.

היתעוררו סופרים לגשת לעבודה זו “בטרם יתנגפו רגלינו על הרי נשף” – ה' הוא היודע!

“דבר”, כ“ח טבת, תרפ”ט