בעמדי לפני הנוער העובד להגיד לו מה שהוא, הנני נבוך ומסופק אם כדאי לדבר…
האתאר לפניו את רוע מצבו, את קשי העבודה תחת לחץ של שוט ורעב? זאת אומרת: לזרות מלח על הפצע ולהגדיל את היסורים.
האגלה לפניו את קלון משעבדיו בעלי המלאכה ואדוני החנויות ואעורר בקרבו משטמה עזה לעריצות השולטת בעולם? אבל יודע אני כי גם בעלי המלאכה ואדוני החנויות עבדי המצב הם. תנאי החיים משעבדים בהם והם משעבדים באלה שנמצאים תחת רשותם. שלשלת ארוכה של שעבוד ועריצות לוחצת את הכל לאין מרפא… וזולת זאת השנאה – אולי גם כן מתוך תנאי החיים וסדריהם המקולקלים – יותר מדי מחלחלת בעולם: שנאת עם לעם, גזע לגזע, דת לדת והגרועה מהכל היא שנאת חנם, פשוט מפני שאני לא אתה ואתה לא אני, ומהמדה הרעה הזאת כמעט אין נקי, ולמה אבוא להוסיף עליה?
האגלה לפני הנוער שיש לנו אוצרות של תרבות לאומית, דברי נביאים וחכמים, דברי חקירה ושירה, דברי מוסר המרוממים את הנפש, אבל מה להן, לכל הידיעות הללו ולנוער, העובד עד טמטום הלב והמוח ואין לו פנאי ולא הכשרה להבין ולהתענג על האוצרות הללו?
וכן על דבר אוצרות המדע הכללי, על דבר אמנות ויופי, – מה יועילו כל אלה לנוער העובד? לא בשבילו הם כל האוצרות הללו.
והמזמור הזה הולך ונשנה מיום ליום, משנה לשנה עד קץ תקופת הנוער, ואז – אז מתחילה סדרה חדשה… אבל דיה לצרה בשעתה…
ובכל זאת אל יאוש! חזקים הם החיים וביחוד חיי העברי המנוסה באלפי נסיונות. החיים זורמים ומשברים דלתות נחושה ובריחי ברזל. ואם כל פרט ופרט, כשהוא לבדו, גרגר אבק פורח הוא, אבל כשהגרגרים מתאספים ומתחברים לגוש אחד הם יעשו נפלאות.
יהיה הנוער העובד העברי מאוחד ומקושר עם הסתדרות העובדים העברים הכללית, ויחדיו יחתרו כי ישתנה גורלם לטובה.
השטן מראה את הדרך הקצרה – יאוש ובחילה בחיים ואלהי ישראל קורא ואומר: ובחרת בחיים!
ברכתי לך, הנוער העובד, ביחוד בארץ־ישראל.