לידידי מר שריה הסופר.
תודה רבה לך על מכתבך המפורט שכתבת אלי על דבר המצב בארץ־ישראל כמו שהוא והמשבר הנורא שבא על יושביה היהודים בין מצד הפוליטיקנים האירופיים המסיתים בנו את הערבים ובין מפאת המריבות שאינן פוסקות בין המפלגות שלנו המתפצלות והולכות עד שנדמות לאבק פורח, וביחוד מפני מחסור הכסף, שהוא כעת עמוד התוך של החיים, שבלעדיו אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת; ומה שמכאיב ביותר – מנוסת הבהלה גם מצד הצעירים, שאוירא דארץ ישראל “החכימם” לבקש מזלם בארצות אחרות, ואפילו לשוב לפולניה וללטביה ולרוסיה…
חשבת בודאי שבזה תגדור בעדי, שלא אהין לעזוב את מקומי ואחדל משאוף לעלות לארץ־ישראל, ולכל הפחות – הסירות מעליך כל האחריות בעד המעפילים… כנראה, אמנם, ישנם בארץ ישראל הרבה אנשים טובים, שמבקשים להסיר מעליהם את האחריות… זהו כל כך קל ויפה… מסיר האדם את האחריות מעל עצמו והוא נעשה חפשי; ואחר כך יוכל חברו לגווע בראש חוצות ברעב ובדבר ואין הלז מחויב להשתתף כלל בצערו… הלא הזהרתיו, הסירותי מעלי את האחריות למפרע ומה לי עוד? וכי זה לא מספיק?
ובכל זאת אני מדעתי אינני זז. אני אעלה לארץ־ישראל ואגיד לך מראש, שאני אדרוש אחריות מכל האנשים הטובים המסירים מעליהם את האחריות. וגם ממך… אתם, כל יושבי ארץ־ישראל, אחראים אתם. את האחריות אי אפשר שתסירו מעליכם כל הימים שאתם חיים, אם לא תקבלוה ברצון הרי היא מוטלת עליכם גם למרות רצונכם. אחראים אתם, חביבים, אחראים ראשונים, מפני שאתם יושבים בארץ־ישראל. ואם רק תרגישו באחריות המוטלת עליכם, אתם כולכם בדעה אחת, אז גם תמצאו את הדרך לשפור המצב. ואם תסירו מעליכם האחריות רע יהיה לאחרים וגם לכם. אין מקום בארץ־ישראל לאלה הדואגים איש איש לבצעו… אין מקום! אלה שאינם אחראים – יצאו להם מן הארץ. צאו, צאו! מוכרחים אתם לצאת…
ואני, ידידי, למרות הכל, או דוקא מפני המצב הקשה שלכם, אמהר לעלות לארץ־ישראל. בשעה קשה רוצה אני להטות שכמי ולשאת אתכם במשא. אני גם בחוץ־לארץ מרגיש באחריות המוטלת עלי לעזור לכם בכל כוחי הרענן. ואני אעלה ואשבור את המשבר, את פיות הפוליטיקנים אסתום ואת הפרצות אתקן.
רבים הם עמנו המרגישים באחריות מאשר עמכם המסירים מעליהם את האחריות. אנו נלמדכם להיות אחראים… נלמדכם!…
ידידך…