בקובץ “ספרותי-מדעי” זה ל“בני-הנעורים” יש ציור מאת ש. בן-ציון בשם “יקותיאל”. מעשה בנפש עדינה אחת מן היהודים, שאבותיה גורשו מן הכפר וסבלו יסורים קשים עד כי נפחה נפשם, והוא, הנער יקותיאל, נשאר בלי אב ואם, משרת בחנות, סובל כל עקת משרת, ומתוך השפעות שונות עבר לא"י – ופה טוב לו.
הציור נכתב בטוֹן רך, מלא רחמים, מלא השתתפות בהוית הנפשות העושות בו, ולכל לראש בשרטוטים אמנותיים וקולעים אל מטרתם, למרות ההקצעה היתירה שבהם. אותה התמונה של הגֵּרוּש, בעת שהאוזים סופקים גפיהם על העגלה שהושמו בה פתאום וללא עת, מתחבטים וצווחים בחללו של ערב, שלא כדרך אוזים בשעת מנוחה זו, והבושה של יקותיאל בפני כל הכפר ע“י האוזים… אותו התאוּר של שמיעת-התורה בימי-השבתות ע”י יקותיאל, בעת שדומה עליו, כי אביו ואמו שלו המנוחים יושבים כאן, ואיך ששבתות-השנה בחלוף-מזג-האויר שבהן משתזרות במאורעות שבפרשיות-השבוע שלהן… או התאוּר של עבודת-יקותיאל בחנות בחורף בתור צרור-סמרטוטין, המגלגל חביות ממקום למקום, עולה ויורד בסולם ועמל כשור… ועל הכל: אותם חבלי היצירה של יקותיאל בכתבו מכתב מארץ-ישראל לר' יחיאל, כשאין הוא מוצא את הבטוּיים המתאימים, עד שרק לאחר ימים רבים הוא נמלך ומוסיף “פה חם לי”, ונראה לו, שבזה הכל אמור…
כל אלה וכיוצא באלה עושים את הציור הזה לאחת הפנינות בשירתו של ש. בן-ציון. כל מן דין הבו למקרא לבני-נעורינו וגם לגדולינו!
יש בקובץ זה גם דברים לא-גרועים מאת א.ז. רבינוביץ, יהושע ברזלי וח. ל. זוטא. שאר הגומרים ה“פיוטיים”. שאמנם כּונתם רצויה, ככתוב בשער-הספר – הנם, במחילה, קש וגבבא. ביחוד, מה ראה על ככה האדוֹן פְּרֶס להחריד מרבצו תוכן ספרו של אמ"ד2 “די עדלא ראכע אדער די נקמה” ולעשות מזה עמודים אחדים בלי כל טעם וריח?