[כְּכֹל שֶׁהַקַּיִץ קָרֵב] / ישראל אפרת
כְּכֹל שֶׁהַקַּיִץ קָרֵב אל קִצּוֹ
כְּכֹל שֶׁיִּרְחַק
מֵהָעֹל הַיּוֹמִי שֶׁל גָּדוֹל וְיָצוֹר
כֵּן יֻפְשַׁט וְיִדַּק.
רַק כְּתָמִים צְהֻבִּים-אִשִּׁיִּים רוֹטְטִים בָּאֲוִיר
בָּאֵד הַשִּׁמְשִׁי שֶׁל יַעַר בָּצִיר.
רַק דֹּק מַחֲשָׁבָה זָהֳרִית,
שֶׁדְּבָרִים שׁוֹנִים דְּחָקוּהָ עַד כֹּה לְזָוִית,
דּוֹגֶרֶת עַל עַצְמָהּ
פּוֹלֶשֶׁת יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל תּוֹךְ עֹמֶק עַצְמָהּ
תּוֹךְ צְעִיפֵי-צְעִיפִים שֶׁל זָהָב הַנּוֹשְרִים לִבְלִי חֹק
עַד תִּתְמַהּ:
כַּמָּה עֹמֶק תּוֹךְ דֹּק!
כָּךְ יָמִים עַל יָמִים דַּקִּים מִלִּנְגֹּעַ,
דַּקִּים מִלִּגְוֹעַ –