_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משלי קרילוב – הקדמה

חנניה רייכמן

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

איבַאן אַנדרייביץ' קרילוֹב, גדול הממַשלים של רוּסיה, ואולי של העולם כולו, נולד בשנת 1769 במוסקבה.  אביו, קצין צנוע בצבא הרוסי, נשלח בימי מרידת פּוּגַאצ'וֹב לאוּראַל, ועל קרילוב הקטן ואמוֹ, שנלווּ אל ראש-המשפחה במסעיו, עברו כל סבלות המצור בעיר אוֹרנבּוּרג.  אחרי התפטרותו מן הצבא, שרת קרילוב-האב כפקיד בלשכת בית-המשפט המחוזי בעיר טוֶר, וכשמת בשנת 1778, נשארה משפחתו בעוני ובחוסר-כל.  ארגז גדול של ספרים – זו היתה הירושה היחידה, שקיבל הילד מאביו.  אך ירושה צנועה זו הניחה את היסוד להונו הרוחני של קרילוב: ספריה זו נטעה בלבו את חפץ הקריאה והדעת.  האם האלמנה, אשה חסרת-השכלה אך נבוֹנה ואצילת-רוּח, ידעה לחנך את בנה לתורה ולמעשים טובים, אבל נאלצה להטיל עליו עוֹל-פרנסה בעודנו בן תשע, והנער סוּפּח לפרחי-הפקידות באותו בית-משפט עצמו, בו שרת אביו.

שרוּתוֹ זה הביא את קרילוב מילדותו במגע עם ההוי הקוֹדר של בתי-הדין בימים ההם, הוי של בּוּרוּת חשוּכה, מעילוֹת ומקח-שוֹחד, משוֹא-פנים והתעללות בחלש.  כל נגעי משטר-העריצות במדינה השתקפו במרוכז בפינה אפלה זו, ומכאן שאב קרילוב אוצר-רשמים כביר בשביל משליו הסטיריים לעתיד לבוא.  ולא רק בשביל תכנם, אלא גם בשביל צורתם, לשונם וסגנונם מצא לו הנער שפע חומר גלמי חשוב בסביבתו הקרתּנית.  בשעות הפנאי אהב קרילוֹב לשוטט בחוצות העיר ובשוקיה ולהאזין לשיח דלת-העם.  זכרונו קלט כספוג את אמרות-הכנף של העם, את פתגמיו השנונים ובדיחותיו הדשנות.  שעות תמימות היה יושב על חוף הווֹלגה ומקשיב לשיחתן העסיסית של הכּוֹבסוֹת, שנתקבצו אל הנהר מכל קצוי העיר ופרבּריה.

אולם החיים העלוּבים של לבלר בעיר-השדה היו קשים מנשוא לנער בּרוך-הכּשרוֹנוֹת, שהספיק בינתים להרחיב את אפקי עולמו הרוחני על ידי קריאה שקדנית וגם לקנות לו ידיעת הלשון הצרפתית.  אגב, הו התעניין לא בספרים בלבד: ידידים, שרכש לעצמו, לימדוּהוּ לנגן על כינור ולצייר.

בשנת 1783 עלה בידו לעבור לפּטרבורג הבירה ולמצוא שם עבודה באחת מלשכות הממשלה, והוא אז רק בן 14.  אולם במשרתו ראה אמצעי למחיה בלבד: הוא נשא את נפשו לפעולה ספרותית.  תחילה ניסה את כוחו בכתיבת מחזות.  לבו נמשך אל התיאטרון.  מו"ל אחד קנה את כתב-היד של מחזהו הראשון (שלא זכה להצגה) במחיר ששים רוּבּל והתפלא מאד כאשר המחבר עוּל-הימים, שמראהו העיד על עניוֹ, הביע את רצונו לקבל שכרו לא בכסף אלא בספרים: ביצירות מוֹלייר, ראַסין, בּוּאַלוֹ ואחרים.  ההצלחה לא האירה פנים לקרילוב על הבמה.  שתי הטרגדיות שלו מחיי יון הקדומה היו חלשות, אך גם הקוֹמדיות, שכתב ביתר הצלחה, לא מצאו את דרכן אל הבמה: היתה בהן סַטירה חריפה מדי על בני "המעמד האציל", שהוצגו בכל מערומי רשעוּתם וטמטומם.  אחרי התנגשות חריפה עם מנהל התיאטרון הממלכתי, החליט קרילוב בן ה-19 למשוך ידו מן הדרמטורגיה.  הוא התקרב לחוגי המשכילים המתקדמים, שהיו נתוּנים להשפעת הוגי-הדעות נוֹביקוֹב ורַדישצֶ'ב.  בשנת 1789 התחיל קרילוֹב להוציא לאור, יחד עם סופרים ליברליים אחרים, ירחון בשם "דוֹאַר-הרוּחיו", שלא האריך ימים, ובשנת 1792 חידש את פעולתו הפּוּבּליציסטית על ידי הוצאת "הצוֹפה".  בדברי-סַטירה חריפים ושנוּנים, שפרסם קרילוב בשני אלה, נלחם באומץ ובהתלהבות במאֵרוֹת משטר-הדכוי ברוסיה, באי-השויון החברתי המשווע, באכזריות בעלי-האחוזה ובשחיתוּת הפקידות.  פעולתו זו עוֹררה עליו את רוגזה של המלכה יקטרינה השניה, אשר שינתה את טעמה הליברלי עם פרוץ המהפכה הצרפתית.  גם קודם היה בליברליות זו הרבה מן המשחק לראוה, אך בשנות-מלכותה האחרונות התחילה ריאקציה גלויה.  נוביקוב נכלא במבצר שליסלבורג, רצישצ'ב הוגלה לסיביר.  בשנת 1792 פגעו הרדיפות גם בקרילוב: בבית-הדפוס שלו נערך חיפוש, הוא נחקר במשטרה, ולבסוף, כדי להנצל מגורלם של נוֹביקוֹב ורדישצ'ב, נטש את הבירה ויצא לנדוד בערי-השדה.  גלות זו שגזר על עצמו עד יעבור זעם, נמשכה גם בימי מלכותו של הקיסר המטורף פּאול הראשון, ורק בראשית מלכותו של אלכסנדר הראשון, כאשר נשבה ברוסיה רוח חדשה, יכול קרילוב לשוב לפעולתו הספרותית והציבורית.  למוּד נסיונות מרים, מצא לו דרך חדשה להשמיע את קולו כנגד העריצות והרשעוּת בכל גילוייהן.  צורת-בטוי חדשה זו היתה פחות מסוכנת מן הפּוּבּליציסטיקה והרבה יותר פּוֹפּוּלרית, רחבת-תפוּצה ואדירת-הדים.  זה היה המשל.

למן התקופה הקדומה ביותר היו משלי-חיות נשק-נקמה חד בידי החלש במאבקו הנואש עם החזק.  כל מה שלא העזו הנדכאים לומר גלויות בגנות משעבדיהם ועושקיהם התקיפים השמיעו באזניהם על פי כתובת קרוּביהם הרוחניים ביער.  לא לחינם קרויה עד היום לשון-רמזים זהירה "לשון אזוֹפּוֹס", על שם אבי-הממַשלים.  חוֹפש-הדבּוּר, שנגזל מאדם בידי אדם, הוחזר לו, כביכול, על ידי חיה.

וגם קרילוב, שלא יכול בראשית דרכו להעלות אל הבמה שום מחזה סטירי משלו, התחיל עתה להציג עשרות-עשרות מחזות כאלה, קצרי-יריעה אך ארוּכּי-עוקץ, בלהקת החיות שלו.  העם לשדרותיו בכל רחבי רוסיה קרא את משליו, הבין את רמזיו השקופים ונהנה הנאה כפולה: גם מעצם היצירות השנונות וגם מן הצורה, שבה הערים הממַשל על המושל.  הפּוֹפּוּלריות של קרילוב גדלה עד כדי כך, שגם הממשלה, שרדפה באכזריות סופרים אחרים, נזהרה מלפגוע בו.  היא העמידה פנים שאיננה רואה בו אלא מוֹראַליסט שקט, המתרחק מפּוֹליטיקה, והשתדלה לקרבו על ידי יחס של כבוד.  וגם קרילוב, בחייו הפּוּמבּיים, העמיד פנים של מטיף מוסר מופשט.  כך הבטיחו את עצמו מפגיעתוֹ הרעה של השלטון העריץ ויכול להתמסר לעבודת חייו.  בשנות 1806-7 כתב עוד שתי קומדיות ("חנות-אפנה" ו"לקח לבנות"), ובהן שׂם ללעג את ההתבטלות העבדותית בפני הלשון הזרה והתרבות הזרה.  מחזות אלה, שעלו בהרבה על קודמיהם, הוצגו על הבמה וזכו להצלחה רבה, אך הצלחה מאוחרת זו לא העבירה את קרילוב על דעתו.  הוא הבין כי מצא במשל את יעודו הגדול, ועד סוף ימיו לא כתב עוד אלא משלים בלבד.

בשנת 1812 התחיל לעבוד בספריה הממלכתית בפּטרבורג וכיהן במשרה זו 29 שנים רצוּפוֹת, עד צאתוֹ לפנסיה בשנת 1841.

חייו החיצוניים של קרילוֹב, שלא הקים משפחה לעצמו ומעולם לא יצא מגבולות רוסיה, לא היו עשירי-מאורעות.  כלפי-חוץ הופיע כפילוֹסוֹף פלגמטי, איש-עצלתים, מסורבּל וכבד-תנועה, אך לאמתו של דבר היה מלא מרץ-עלוּמים אף בימי זקנתו: הוא עבד בלא ליאות על שכלוּל משליו עד עצם מותו (בשנת 1844), וכתבי-היד שהניח אחריו מעידים על מלאכת-ליטוּש עצומה, על מידת מרצוֹ הרוחני תעיד העובדה, שבהיותו בן-חמישים למד באוֹרח אוֹטוֹדידקטי יוונית עתיקה, כדי שיוכל לקרוא בלשון- המקור את שירת הוֹמרוס, שתורגמה לרוסית על ידי ידידוֹ ושכנוֹ המשוֹרר גנדיץ'.

משלי קרילוֹב אינם רק "משלים" במובנו הצר של המונח הזה.  הם כוֹללים, בעצם, הרבה ז'נרים ספרותיים.  אנו מוצאים בין משליו גם סַטירות פּוֹליטיוֹת וחברתיוֹת, גם אפּיגרמוֹת חריפות, גם רישומי-הוי עסיסיים, גם הדים למאורעות מדיניים (ביחוד, לרגל פלישת נפּוֹליוֹן לרוּסיה בשנת 1812), גם מחזות שלמים, קוֹמדיות בזעיר-אנפּין, שפרצופי גבוֹריהן שוּרטטו בקוים מעטים בבהירוּת מפליאה, ואפילו יצירוֹת ליריות.  כל אלה נכתבו בלשון עממית נפלאה, יחידה במינה, ועל כולם נסוכה רוחו הטובה של המורה הגדול, שלא פסח בשבט-פיו על שום מידה רעה ממידות אנוֹש – וידע לתאר ולהוקיע את כל קופת-השרצים של יצרי-האדם ונגעי-החברה בלי לעורר דכאוֹן בלב הקורא.  עם כל עוקצנותם הסטירית, מלאים משליו טוּב-לב, אוֹפּטימיות ואהבת-הבריוֹת.  על כן כל-כך רב ערכּם החינוכי.

משליו תורגמו ל 57 לשונות.  גם לעברית תורגמו עוד לפני תשעים שנה.  מלבד תרגוּמיו ועיבודיו הידועים של יל"ג, תירגמוּ לעברית את כל משלי קרילוֹב ר' משה בן דוד הכהן רייכרסוֹן (המהדורה הראשונה: וילנה, תר"כ, השניה: וילנה, תרנ"ב), ר' מאיר זאב זינגר (ורשה תרמ"ה) ור' חיים זיסקינד ("חזק) (ברדיצ'ב, תרנ"א).  אמנם הקורא העברי בימינו יתקשה בלשונם המליצית של התרגומים האלה, אך לדוֹרם היה בהם ענין רב.  ואין פלא שרבּוּ כל-כך מתרגמי קרילוֹב מבין היהודים: כמה וכמה ממשליו על עיווּת-הדין וההתעללות בחלש עוֹררוּ – ומוסיפים לעורר – רגש מיוחד בלב היהודי: דומה שלא נכתבו אלא כדי לתאר את רשעותם וצביעוּתם של שונאינו ומרדפינו.

*

עם הופעת הספר רוצה אני לקיים חובה נעימה של שלמי-תודה.

מר יהוֹשוּע בּרטוֹנוֹב, איש "הבּימה", הוא שהמריצני בשעתו להתמסר לעבודת-תרגום זו.  בשבתנו יחד לפני כמה שנים בקיטנה במעלה החמישה, הדבּיקני בהתלהבותו למשלי קרילוֹב בכוח דקלומיו המצוינים מן המקור, ואחר-כך גם נעזרתי בנסיוֹנוֹ הקרייני העשיר בליטוּש כמה משלים לצרכי דקלום.  אלמלא יזמתוֹ הבּרוּכה, אפשר שספר זה לא היה רואה אוֹר. 

המשורר דוד שמעוֹני הוֹאיל בטוּבוֹ לעבור על חלק ניכר מן המשלים המתורגמים בראשית עבודתי והקדיש מזמנוֹ לעיון יסודי בכתב-היד.  הערותיו החשובות היו נר לעטי בהמשך התרגום.

אני מודה לשניהם מקרב-לב.

תל-אביב, כסלו תש"י.                                                                       ח. ר.

 

בֵּאוּר שֵׁמוֹת

 

אַברוֹרה           – אֵלת השחר במיתוֹלוֹגיה הרוֹמית.

אַמפיתרידה    – אֵלת הים במיתוֹלוֹגיה היונית.

אַרקדיה          – נפה הררית ביוון (בחצי-האי פּלוֹפּוֹנס), שהפיטנים הוציאו לה מוניטין של ארץ     מאושרת.

בּוֹריי               – שם הרוּח הצפוֹנית בפי היונים הקדמוֹנים.

      יוּפּיטר            – ראש האֵלים ושליט תבל במיתולוגיה הרומית (עי' צאוּס).

      מוּזוֹת              – תשע אֵלות-אחיוֹת, הפוֹרשוֹת חסוּתן על השירה, האמנות והמדע, לפי אגדות יוון הקדוּמה.

      פבּוּס               – אֵל השמש במיתוֹלוֹגיה היוונית.

      פגס                  – סוּס מעופף באגדה היוונית, סמל ההשראה הפּיוּטית.

      פינדר              – פיטן לירי מפורסם ביוון הקדומה (522–443 לפנה"ס).

      פרנס               – הר ביוון, שלפי האגדה שכנו בו המוּזוֹת.

      פוֹרטוּנה          – אֵלת המזל במיתולוגיה הרומית.

      צאוּס              – ראש האלים ושליט תבל במיתולוגיה היוונית (הוא יופיטר בפי הרומאים).

 

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה