_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בבית המדרש הישן

יוסף יואל ריבלין

לתוכן הענינים

 

(סיפור)

                                                                                    לנשמת חביבי הילד

נתן צבי בן אליעזר רבלין

 

א.

 

– בשכונתנו היו שני בתי-כנסיות, חדש וישן, האחד על גבי רעהו, הישן מלמטה והחדש על גבו מלמעלה.

החדש –  בימי נבנה.   זכורני עוד כשהעלינו, אנחנו תלמידי "תלמוד תורה", את הרעפים אל העליה, ובאנו על שכרנו בסֻכריות, שחלק לנו הגבאי ר' צבי ביד נדיבה.  

בית-הכנסת החדש היה בנין רבוע.  על  ארבעה קירות רבועים, חלקים ולבנים כשלג, התמתחה תקרה רבועה ולבנה.   שורות שורות של שלחנות צרים עם ספסלים מאחריהם נמשכו לרחב הבית, ובאמציעותו  בימה יפה.   היה לו גם פרוזדור נאה, ששם היה תלוי כיור נחשת-קלל מתנוצץ, ומגבת צחה על ידו.

ומתחת לו, עמד קודר בית-הכנסת הישן.  כפה עגולה הפוכה כקערה על גבי קירות נמוכים, אשר חשך משחור תארם.   אויר מחניק וטחוב בוקע ועולה לתוך אפו של הבא מן החוץ.   רק בימי הקיץ היותר בהירים, היה מתגנב קרן אור קלוש דרך שמשות הצבעונים, שלא נֻקו מחלאתן זה עידן ועדנים, ואשר הוסיפו אפלה על אפל קירות בית-הכנסת.  פה ושם עמדו מפזרים שלחנות וספסלים, אשר משום האפלה ומרֹב שנותיהם אי-אפשר היה לבחן צבעיהם בדיוק.   בימה רעועה, אשר השמיעה קול נאקה בצעד עליה צעדי גבר, עמדה שקועה באפלה;  ובפנה כיור שמסביב לו אשפה קטנה בימי-הקיץ וגדולה הימנה בימי-החרף.

שמא תאמרו, אהבתי את בית-הכנסת החדש? –  לא-כי!

כח-טמיר משכני דוקא אל בית-הכנסת הישן.  וגם בשעה שאבא העתיק מקום תפלתו אל בית-המדרש החדש, נשארתי אנכי ממתפללי בית-המדרש הישן.  חשדני אבא, שרצוני להשתמט מעינו הפקוחה לשמר דרכי תפלתי, אך שהדי במרומים, כי הפעם חשדני חשד חנם. 

אנכי אהבתי יותר את בית-הכנסת הישן, אהבתי את אפלתו, וגם – למה אכחיש? – גם אוירו הטחוב ערב לי וביחוד בימות הגשמים.   משכוני זקנו הארוך והלבן וגבותיו העבותות של ר' אבא-איצי.  לא פעם באתי על שכרי במכות-לחי בגין אלה.   רגיל הייתי להשקיע עיני בהם בעת התפלה עד לידי שכחת עולם ומלואו.  ורק מכת-לחי מצד אבא העירתני, כי הקהל כבר הרחיק... 

אהבתי את ה"ספודיק"  הבלה והמרוט של ר' נטה הזקן, ואת סדורו של ר' מאיר, שקצותיו בלו ושחרו קצת מרֹב  משמוש ידים.  מה השתוקקתי להתפלל מתוך סדור זה של ר' מאיר היושב לצד אבא.  מאֻשר הייתי כשהיה דבר זה עולה בידי לעתים, בשעה שדעתו של ר' מאיר היתה זחה עליו.

 

ב.

כאמור, העתיק אבא את מקום תפלתו אל ביהמ"ד החדש.  סבת הדבר היתה פטירתה של סבתא. באותו זמן נעשה אבא "אָבֵל"  במות עליו אמו, והיה צריך לעבר לפני התבה ולאמר "קדיש".  ואולם בהיות "אבל" מוחזק לפניו בבית-הכנסת הישן, נאלץ אבא לעזבו ולבוא אל החדש במקום שהיה ה"עמוד" פנוי.  אך אנכי נשארתי כמקדם ממתפללי בית-הכנסת הישן.  למרות מה שלא היתה רוח אבא נוחה מזה, עלה הדבר בידי על-ידי השתמטות והתגנבות, אחרי שאבא היה תמיד עובר לפני התבה, ומקדים לבוא אל בית-הכנסת ומאחר לצאת ממנו.  ולעתים, בקפץ עלי רגזו של אבא עד להשחית, עמדה לי אמא בפרץ.  כה נמשך הדבר עד אשר בא היום...

"אין טוב בלא רע" –  אומר המשל הקדמוני, וגם בית-הכנסת הישן, שלכאורה היה כלו טוב, לא נקה מרע.  והרע שבו היה השמש הזקן, ששמש בו כמרגל בפי החבריא "מימי מתושלח".   אני אזכרהו עוד מימי ילדותי הראשונים.  בשעת "הלויתו" שמעתי שיחת זקנים, שהיה שמש בית-הכנסת יותר משלשים שנה, מיום עלותו מ "התם להכא";  והוסיפו עוד אותם זקנים, כי כשעלה היה כבר זקן מפלג.   כמעט שלא נשתנו פניו מאותו זמן.

יהודי כפוף, מצֹרָר ומצמק, אשר התנהל בקשי, היה ר' וואלף השמש, ורק עיניו הפיקו חיים ותבונה.  הוא היה נכבד על-פני קהל בית-הכנסת, כי מלבד פקחותו היה גם בן-תורה. ובהפָּקֵד לעתים מקום ר' יעקב-נחמן, מגיד "שעור-המשניות" אחרי תפלת שחרית   ו "דף גמרא" לפני תפלת המנחה, היה ר' וואלף השמש ממלא מקומו.  מלבד-זה היה שעור "שלחן-ערוך" בין מנחה למעריב –  כלו שלו.

דירתו של ר' וואלף היתה קבועה בביהכנ"ס  מיום שבא מ "התם".   בו אכל את פתו היבש שרוי במים ומלפת במלח בימות החול, אם לא התעוררה לחמלה עליו אחת מבעלות-הבית, ותביא לו שירי-תבשיל או כוס חמין.   ר' וואלף לא הוציא גם החצי ממשכרתו.  זקן זה היה צובר כסף.  לשם מה לא ידע איש, כשם שלא ידעו אם יש לו בנים או אשה "שמה"  אם לא.   בכלל התהלכו בנוגע לזה שמועות משמועות שֹנות.   היו אומרים שלא הניח "שם" מאומה, כי ערירי הוא.   והיו אומרים, כי השאיר "שם" גם אשה שנתגרשה ממנו מפני שלא רצתה לעלות לארץ-ישראל.

יהיה איך שיהיה –  הוא קבץ כסף על-יד, והיה שומרו, לפי-מה שהיה ידוע, בכר שלמראשותיו.   כר זה היה סגור במשך כל היום בתבתו היחידה, ורק בשעה מאֻחרת בלילה, אחרי עזב  אחרון הלומדים את בית-הכנסת, היה מוציאו מתוך התבה, מסמיך שני ספסלים ארוכים זה לזה, ופורש עליהם סדין בלה על גבי מצע קשה ושם את הכר עליהם – ומטתו נכונה.

לשם מה אסף באמת ר' וואלף את הכסף – נודע רק אחרי מותו.  הוא רצה לקנות לו משלו "מקום-קבר" חשוב ב"הר-הזיתים"  על יד אחד הרבנים המפרסמים, שזכה ללמד ממנו תורה בבחרותו.  הרב ההוא עלה הרבה זמן לפניו לירושלים ונקבר ב"הר-הזיתים",– כה היה כתוב בפתקא שמצא הגבאי ר' צבי בתוך אותה תבה. 

 

ג.

הנקלה היא לשער, מה יקרה אותה תבה בעיני ר' וואלף.   דבר זה ידעה גם ה-חבריא" שלנו ומשה-יוסיל בראשם, ונתנה את עיניה בתבה להעלימה ממנו – לנקם ממנו.  לא נקמה ממש בקשה ה"חבריא", כי לפי האמת לא היה ר' וואלף זה דומה לשאר השמשים הקפדנים.      אדרבא!   את הילדים המעינים בספר היה מחבב, מקרבם ונותן להם מקום בבית-הכנסת, רק בתנאי אחד, והוא: שלא יקימו שאון בלמודיהם.  שאון זה היה מפריעו ב"עיונו" הוא –  היה אומר.

רק לעתים היה מתכעס עם ה "שקצים" ביותר.  ומכיון שבא לידי כעס עם אלה ה"שקצים" באמת, הרי לא היה מבחין שוב בין צדיק לרשע, והיה מניח את חמתו בכלנו, מבלי יוצא מן הכלל.

– "הן יש עוד בית-כנסת גדול ויפה, כאן מ"תחת לחטמכם" – היה פותח תחלה בדברי כבושין – "ומה לכם כי נזעקתם דוקא כאן, דוקא כאן".

אך "ראש-החבריא", משה-יוסיל, עמד באותה שעה נחבא מאחורי אחדים מהילדים, והיה מחקה את ניבו של הזקן בדיוק, כאלו היה אף הוא חסר-שנים.  הרגיז דבר זה את ר' וואלף, והתחיל בטון אחר לגמרי:

– "שקצים! צאו מזה! לא מערת פריצים הוא הבית הזה...  את עצמותיכם אשבר..."

והמלחמה נטשה.   סבבו הנערים, משתמטים מפני ר' וואלף סחור-סחור מסביב לבימה ובינות לספסלים, ור' וואלף מזֻיָן כביכול במקלו ממש לרוצץ גלגלות, רץ אחריהם להדריכם החוצה.  בא אחד בין המצרים על יד הדלת, ונאלץ לצאת את בית-הכנסת.  אך בנתים היתה הרוחה לכל יתר בני-החבריא.  ואולם ר' וואלף לא ייעף ולא ייגע, ודעתו לא תתקרר עד אם הוציא גם את האחרון שבחבורה, שהיה על-פי-רוב משה-יוסיל, שעזב את המערכה מעצמו, אחרי אשר לא מצא עוד חפץ בה.

אחרי  מקרים כאלה היתה ה"חבריא" מתאספת בחצר בית-הכנסת וטכסה עצות כיצד לנקם בזקן.  פעמים היו גם מוציאים דבר-מה לפֹעל.  היו מחליפים את ה"עמודים" של צד מזרח, וקם בלבול גדול בשעת התפלה, בהתאסף הזקנים ולא ימצאו איש "עמודו" על מקומו;   או שהיו מחביאים את המגבת המשמנה שעל יד הכיור.  אך על-פי הרֹב  נשתתק הדבר, ושבו החיים לקדמותם, ונח גם ר' וואלף מזעפו.   עברו רק שעות אחדות מעת המעשה, ואני בא  כמתגנב אל בית-הכנסת, מוציא את הגמרא, "בבא-קמא" מש"ס ווילנא מן הארון, פורש לי לקרן זוית חצי-נכלם על שנתתי גם אני ידי ל"שקצים".  ור' וואלף, כאלו לא יראני ולא ישמעני.   אחרי זמן מועט, וכל הענין כלו נשכח.  ר' וואלף נגש אלי, שואלני דבר-מה בלמודי, ברוח-חיים של צעיר ממש, ומאיר לי פנים, כאלו לא קרה כל מאום.

כה יהיה מנהגנו עם ר' וואלף כל הימים. 

 

ד.

ויהי היום – יום פורים היה –  ויבואו כל הנערים, הקטנים עם הגדולים, אל בית-הכנסת.  הקטנים באו עם מרעישיהם בידיהם ואולם לגדולים לא היה נאה יותר לרעש במרעישים.  הם באו מזינים מי במקל, מי באלָה, ומי בגזרת-עץ סתם או ברֹבה-ילדים.  וכלם היו מתכונים להיות חלוצים –  לנקם את נקמתם בהמן האגגי, צורר היהודים.  ותגבר יד הנערים, וירבו לנקם הפעם נקמה אחת אפים, ויכו את המן – עד אשר שברו ספסל אחד לשברים, לקול נפלו רעש כל בית-הכנסת;  השמש הזקן מהר אל מקום המעשה –  באמצע קריאת המגלה.  ובראותו את אשר עשו לו הנערים ה"שקצים", עלתה חמתו עד להשחית.   בלי אמר ודברים, כי לא חפץ להפסיק באמצע קריאת-המגלה –  התקצף והתגעש ברמז ובקולות מקולות שונים.  הקורא נאלץ להפסיק את הקריאה, משום שאון השמש וצהלת צחוק-הילדים.  ותקם מבוכה בבית-הכנסת.

איני יודע, אם לא היתה ידנו על העליונה, אלמלא קמו ויתעוררו מזקני בית-הכנסת לבוא לעזרתו.   סוף דבר היה, כי הוציאונו מבית-הכנסת ביד-חזקה באמצע קריאת-המגלה, בעוד לפנינו כל-כך הרבה "המנים" שמנים, דשנים ורעננים.  זמן-מה עמדנו לפני הדלת הסגורה מלפנינו, מחרישים ומקשיבים לקול הקורא את המגלה בבית-המדרש פנימה, ובהדמות לנו לשמע יוצא מפֹרש מפיו השם "המן", היינו הולמים ומכים על הדלת הסגורה.   חשבנו להכעיס בזה את אלה אשר גרשונו מבית-הכנסת, אך לשוא!  אין איש שם על לב.

זאת לא יכלנו סְלֹחַ   עוד לשמש הזקן.  כלה ונחרצה היתה הפעם מאתנו: לנקם בו ככל אשר עולל לנו.

אכן, הפעם הוצאנו מזמתנו לפעל עוד בו ביום.

 

ה.

מנהג היה בידי ר' וואלף מימים ימימה, אשר בימי הפורים אחרי-הצהרים היה סובב הולך לבתי "בעלי-הבתים" החשובים, שותה אתם "לחיים", וטועם אצלם מיני-מתיקה, מעשי-ידי בעלת-הבית ובא בעד זה גם על שכרו ב"מתנת-פורים", כפי אשר תשיג יד בעל-הבית, וככל אשר ידבנו לבו.

ואם כי נזהר היה ר' וואלף בכבודו ולא בקר, כי-אם את הנכבדים ב"בעלי-הבתים", שמצאם ראויים לכך, הנה בכל-זאת היו ידיו מלאות עבודה מאז הבקר עד הערב, ולא שב אל בית-הכנסת ביום זה, רק אחרי איזה שעות בערב, אחרי הגמר "סעודת-פורים" בבית הגבאי ר' צבי;   כי מימים ימימה היתה לו חזקה לר' וואלף לסעד בפורים אצל ר' צבי.   

אנחנו צפינו לשעה, שיעזב ר' וואלף את בית-הכנסת.  ואולם הפעם לא נאלצנו לחכות הרבה.

נגמרה התפלה.  ר' יעקב החזן הזקן שר מעל הבימה "שושנת-יעקב" בנגון ותנועות, אשר עוררו את צחוק הקהל.   ר' וואלף עוזר קצל על-ידו מתוך חדוה, כשהוא ממהר לחלץ את תפיליו ולקפל את טליתו.

אחרי זמן מועט, ומן המתפללים לא נשאר אף אחד בביה"כ.   ר' וואלף עומד גם הוא ערוך לצאת.   ואנחנו, ממקום מחבואנו בפנת-החצר, ראינו אותו סוגר את הדלת, ומניח את המפתח במקום הידוע מאחורי החלון.  רגיל היה ר' וואלף לשום שם את המפתח, בלכתו מבית-הכנסת לשהות רבה, כי אמר: "אולי יבואו יהודים להתפלל במנין, או אפשר יבוא מי שהוא לשנות את פרקו – מי יודע? – ימצא לו את בית-הכנסת פתוח לפניו".

ר' וואלף התחיל מתרחק מבלי להרגיש בנו.  בקצה החצר פגש רק ב"מוטיל-תם".  תמיד היה לנו זה לפוקה ולמכשול בכל מעשינו, בהיותו טפש למחצה, ולא ידע לכלכל את דבריו בערמה ודעת. 

– אֶי מוטקה, לאן פניך מועדות?  שקץ שכמותך.  סור לך מפה"...  קרא אליו הזקן, אך פניו לא היו לו עוד כאשר בבקר.  להפך, מתוך קולו נִכָּר היה, שחמה אין לו עוד עלינו, על זה העידו גם פניו, שרחפה עליהם עליצות פורים.

מוטיל-תם נבהל ויחפש לשוב על עקביו.   ואולם משה-יוסיל חקה את הזקן בחשאי, עד שכמעט שלא נחנקנו מצחוק.   ואחר הוסיף: "אֵי לך זקן שוטה עוד תשוב תראה..."

ומכיון שנעלם הזקן מעינינו הגחנו ממחבואנו, ונִגַשׁ אל העבודה.   משה-יוסיל היה זריז והקדים עצמו לעבודה.  הוציא את המפתח ממקומו, פתח את הדלת, עמד על ידה ובקול של מפקד פקד עלינו: "להכנס חבריא!"  ובחן את כל הנכנסים.

לבסוף נראה גם מוטיל-תם בא כנגדנו.  הוא רץ מבהל, והביט בכל רגע מכל עברים, לראות: אם אין לו אורבים מאחריו.

– "הוי פחדן! בוש והכלם!"– קדם משה-יוסיל את פניו.

– "לא! לו לא נִתֵּן להכנס, פחדן שכזה!" –  הזדקף פתאם נָתֶקֶה הקטן לפני משה-יוסיל, ויורה לפניו הלכה.

רצה קטן זה, שהיה מוחזק למוג-לב, להראות את אֹמץ–לבו וגבורתו.  אך הפעם היה משה-יוסיל גדל-נפש.  מבלי שים לב לקטן, הסירהו כזבוב מלפניו.

 – “מוטקה – קרא בקצרה – מהר הכנס".

אחרי אשר נכנסו כלם פנימה, סגר משה-יוסיל את הדלת מאחרינו.  ואנחנו עמדנו תחתינו וחכינו לאיזה פקודה. 

– "אל התבה" – פקד עלינו משה-יוסיל, ומיד טשה ועמדה כל החבריא אל התבה, מצפה לפקודת משה-יוסיל, אשר עמד מחריש, כמו דן בנפשו.

– "טלטלוה" – פקד לבסוף.

– "צריך" לפתחה – שוב קפץ נתקה הקטן בראש.

– " נראה, מי הוא, אשר יהין לפתחה" – הרעים משה-יוסיל בקולו, אשר החריד את כלנו, כי ידענו את נחת זרועו.

– " אסור, אסור!" – החזיקו אחרים על ידו.  וגם משה-יוסיל היה רחוק מעשות דבר אשר כזה.   הוא לא שנא את השמש, רק חמד לו להתל בו על אשר גרשהו היום מבית-הכנסת.

עתה התחילו וכוחים סוערים.  התוכחו מה לעשות בתבה?  לא באה החבריא לידי החלטה, כי אם אחרי עבר זמן רב.  אנחנו יראנו פשוט לבל יגלו מצפונינו בהתמהמהנו;  ואז באנו לידי החלטה: להכניסה לתוך החור העמוק, אשר בצד מזרח, מתחת לספסל על יד מקומו של ר' אבא-איצי.   חור זה נעשה, כנראה במחשבה תחלה לשם ארון.  ואולם, ברבות הימים לא השתמשו בו כלל וכמעט שנשכח מלב.

אחרי אשר הוכנסה התבה בקשי אל תוך החור, נשבענו כלנו שבועת אמונים לבלתי גלות לשום בריה את מקום התבה עד בוא מועד, למען הורות את הזקן פרק בהלכות הנהגה.

ומשה-יוסיל הוסיף עוד הבטחה לשלם כדבעי את אשר יעיז לחלל את דברו.

 

ו.

ויהי ממחרת יום הפורים, וישכימו זקני בית-הכנסת לתפלה, ותקם מהומה גדולה בבית-הכנסת.  כלם דברו וסוחחו בדבר הֵעָדֵר  התבה, והביעו השערות מהשערות שונות.

– "הא כיצד? – אם יד גנבים באמצע, למה זה לא גנבו את רמוני-הכסף, הפחים והחוטרים, אשר בארון מתחת לארון-הקדש" –  כך היתה דעתו של ר' נחמן מגיד השעור.

– "וַדַי – תמך בו ר' צבי – "וכלום היו מחזירים גנבים את המפתח על מקומו?"

– "מעשה-קונדס הוא, "מעשה-פורים" – נחם ר' מאיר הזקן גם הוא את ר' וואלף שהיה אובד-עצות, לכל דעה ודעה שהושמעה, הביא את ספקו: "מי יודע?"

כלם השתתפו בצער הזקן, ורק ר' נטע בעל- ה"ספודיק" שמח לאיד הזקן.   וכשהתפזרו איש איש אל מקומו, למען החל התפלה, שמעתיו לוחש על אזן ר' מאיר היושב לצדו: 

– "הן סוף סוף תמצא התבה...  מציאה גדולה... אך, ידע העכבר השוכב על דינריו"... 

החלה התפלה.  ר' וואלף עלה הבימתה.  אך הפעם נטרפה עליו תפלתו.  הוא גם שכח להכות על הבימה בשעה שהיו צריכים לכך.  אני הצטמצמתי בפנתי כחוטא.   פני ר' וואלף הקודרים, עוררו בי רגשי חרטה על אשר השתתפתי במעשה-תמול.  מה חפצתי להרגיע את הזקן!   לעתים הצצתי כלפי התבה, אשר בחור מנגד בצד מזרח, מתחת למקומו של ר' אבא-איצי.  אמרתי לספר בעיני את הכל, אך איש לא הבין;  ולספר במו פי, לגלות הכל –  לחלל את שבועתי – לא!  זאת לא אוכל בשום אפן, אסור!   הן בשעה, שמכרו בני-יעקב את יוסף, ידע ד' את הדבר, ובכל זאת לא גלה את דבר המכירה ליעקב, כי הכנס הכניסוהו השבטים גם אותו, את הקב"ה, בכבודו ובעצמו, בברית ובאלה – כך קראתי ברש"י.   ואני?  האם מֻתר לי לחלל את שבועתי? 

"כי ארד אל בני אבל שאולה" – חולף פתאם פסוק במחי, ועיני מישירות להביט אל פני ר' וואלף, ולבי מתכוץ.  אך אסור... אסור...

אחרי הגמר התפלה, כשבת הזקנים אל שעור המשניות, נסבה שוב שיחה ארוכה על אודות מאורע היום.  עכשו דנו בכבד ראש מיֻחד על הענין.

פתאם נכנס מוטיל-תם לבית-הכנסת.  "השוטה שבו"  אחזהו, כנראה, בציצת ראשו, וידחפהו וימשכהו דוקא בשעה זו אל בית-הכנסת.  ומכיון שראה השמש הזקן את מוטי-תם, זכר את כל אשר נעשה תמול, ואת אשר פגשהו הולך אל בית-הכנסת.  ובאותה שעה הביא ר' אבא-איצי את חשדו, שיד החבריא היתה בדבר.

– "תכף!" –  קרא ר' נחמן פתאם, במשכו בזקנו המחדד – תכף!".

אחר פנה אל מוטי-תם, שעמד נבוך ומבהל, ועיניו משוטטות בלי הרף לצד מזרח:

– "גשה נא, הנה בחור".

אך, מוטי נבהל עוד יותר מקול הקורא, ויהפך פניו לנוס.  ואז קם גם ר' וואלף ממקומו, פניו, שהיו סרים וזועפים, לבשו זעם:

– "מוטי! כרגע תבוא הנה!"

מוטי נשאר על מקומו, הפך פניו ויתחיל לגמגם:

– "מה? איני יודע מאומה!..  חי נפשי!"

השמש רצה להתנפל עליו תכף, להוציא ממנו הכל ברגע כמימרא.   אך ר' נחמן השכיל להרגיעו, והחקירה והדרישה החלה.

– "מה אינך יודע מוטי?" –  שאל ר' נחמן ועיניו בוחנות את הנער.

– " לא מאומה... כלום לא..."  מוטי התחיל לרעד בכל איבריו, ועיניו מישירות להביט בפחד אל מקום החור במזרח, מתחת למקומו של ר' אבא-איצי.

– "מה לא מאומה?" –  שואל ר' נחמן שוב בקרירות של שופט אמתי.

ומוטי לא ימיש את עיניו מן החור, אשר בצד המזרח. דומה היה, כאלו קולו מִדַבֵּר מאליו: "אני איני יודע מאומה... לא הייתי כאן אתמול".

ולא יכול עוד ר' וואלף להתאפק, ויקרא בקול:

– "מה? שקץ שכמותך! התעיז להגיד בפני, כי לא היית?"

– "אני הייתי..." – מוטי נבוך לגמרי.

– "ואלא מה?" – עוזר לו עכשיו ר' נחמן בהנאה משֻׁנה.

– "חי-נפשי" – עונה מוטי כרוצה להסיר מעליו אשמה – "אני באתי אחרי שכבר פתחו".

– "מי פתח את התבה?" – צווח ר' וואלף עכשיו ככרוכיא, וידו אוחזת בזרוע מוטי – "דבר כרגע!"

– "איש לא פתח את התבה" – בעיני מוטי נראו דמעות, עיניו התחננו על נפשו.

– "הראיתם חצוף אשר כזה? עכשיו הודה במו פיו" – מרעים השמש בקולו לפני היושבים אל השלחן.

– "זה שקר!" –  עומד מוטי על נפשו – "לא פתחו את התבה.  אדרבה!"

השמש רצה להכנס שוב בוכוחים ארוכים עם מוטי, אך ר' נחמן עצר בעדו.

– "תנו לי לדבר אתו" – אמר אל הזקנים, ופנה שוב אל מוטי: "ובכן, מוטי!  מאמין אני לך, מוטי.  את התבה לא פתחו, ואלא מה?"

– "רק את בית-הכנסת" – ממהר מוטי להראות ולהוכיח צדקתו.

– "נו, ואת התבה?" – ממשיך ר' נחמן לשאל.  ומוטי, כאלו חרש הוא ואלם גם יחד.   רק עיניו מציצות בלי הרף באי-מנוחה לעבר החור, אשר בקיר המזרח. 

– "נו, ואת התבה?" –  חוזר ר' נחמן – "תן תודה, מוטי.  כלום לא יֵעָשֶׂה לך.

– "אנחנו נשבענו לבלתי גלות"... התמלט, כמעט מבלי רצון, מפי מוטי-תם.  אך כהרף עין חזר בו וישתתק.

– "לבלתי גלות מה?" –  שואל ר' נחמן.

ומוטי שותק.

– "מי נשבע?" – מנסה ר' נחמן לחקר באפן אחר.

ומוטי שותק.

– "הבט אלי" – מפקד ר' נחמן פתאם.

וכמו להכעיס נצמדות עיני מוטי עוד יותר ויותר אל החור, אשר הקיר המזרח.

– "מה אתה רואה שם, בחור?" –  התמלט מפי ר' נחמן לפי תֻמו.  אך מנוחת מוטי-תם נשללה כָלָה למשמע הדברים האחרונים.

– "לא! שם איננה.  התבה איננה שמה". – קרא, וכאלו לפתע-פתאם נפקחו אזניו וַתֻּתַּר לשונו.

– "אם לא יועיל לא יזיק.  בכל זאת אסורה נא ואראה, מה הוא המראה אשר יראה שם, הבחור". 

ר' נחמן קם ממקומו לבדק את החור, – ופני מוטי חפו.

התבה נמצאה;  ולשמחתו של ר' נחמן אין קץ, ולאשרו של ר' וואלף אין גבול.

 

ז.

כשלחש לי על אזני חברי, שׁאֵחֵר לבוא  אל "החדר", כי נגלו עקבות התבה, לא הצטערתי כלל וכלל.  אדרבה ואדרבה, להפך:  שמחתי, כי לבי הכה אותי על הדבר למן הבקר.

וכשנאספה החבריא לפנות ערב, וידונו כדת, מה לעשות במוטי-תם על בגדו בנו, עמדתי אנכי לימינו ככל אשר יכלתי.

– "הן אנכי אמרתי ממש להפך" –  מצטדק מוטי, ומאמין בצדקתו, – " להפך, אני אמרתי להם בפרוש, שהתבה אינה בחור"...

צחוק אדיר התפרץ מפי כלנו.  ומשה-יוסיל גם הוא לא נקם במוטי-תם כאשר פללנו.  הוא רק טפח לו בנחת על לחייו מכאן ומכאן, באמרו:

– "מוטי-תם, תם מטמטם.  עד מתי? עד מתי?"  והוסיף משה-יוסיל: "לו היה אחר במקומך – כי אז הודעתיו.  ואולם אתה, מוטקה, אינך כלל בגדר איש".

כה עבר הענין בחוגנו אנו.   ואולם הזקנים לא נחו ולא שקטו, ותכף לגלוי התבה, נועצו ובאו לידי החלטה, אשר מהיום והלאה, לא תדרך עוד כף רגל נער בבית-הכנסת הישן, בלתי אם גם אביו עמו.

– "הם הולכים להם להתפלל למעלה, – בבית-הכנסת החדש – ולנו הם משאירים את פגעיהם וצרותיהם" – צוח ר' אבא-איצי;  הוא היה גם הוא "גבאי-נכבד" בבית- הכנסת הישן והצטער על אשר מעטו "בעלי-בתיו".  וחוץ מזה ירעה לו נפשו זה זמן, כי משה-יוסיל נתן תמיד את עיניו דוקא בעמודו של ר' אבא-איצי, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל "העמודים" אשר מסביב.

נמנו הזקנים וגמרו להשבית זכרנו מבית הכנסת.  ועוד בו ביום הודיע ר' צבי לאבא, את כל מעשה התבה ואת אשר נגזר עלי, בין שאר כל יתר חברי החבריא.

והפעם אמנם היתה הגזרה קשה.  וכשנסיתי פעם, שבועות מספר אחרי יום המעשה, ובאתי אל ביהכ"נ הישן, שלא מדעת אבא, לא אחר ר' אבא-איצי, מלספר זאת לאבא.  אני באתי אז על שכרי משַׁלֵם.  ולא הועילו ביום עברה זה כל תחנוני אמא    ומאז פסקתי באמת לבוא אל ביהכ"נ הישן.   מה התגעגעתי לו!  עברתי על פניו, הצצתי אל תוכו דרך החלונות, אך אל תוכו לא העזתי לבוא.   זכרתי את אבא – ואירא.   עוד יותר מזה, יראתי מפני ר' אבא-איצי... המלשין...מה שנאתיו מאז! 

 

ח.

החדשים האחרונים הכבידו את ידם הרבה על ר' וואלף הזקן.  קומתו שחה והתכופפה עוד יותר.  ולעתים תכופות תקפוהו מחלות קלות.  אבא ושאר "בעלי-בתים"  מטיפים לו מוסר לזקן:

– "הוי ר' וואלף, הן את הכסף אין נוטלים אל הקבר.  "ושמרתם לנפשותיכם" –  כתוב...

אך ר' וואלף חרש, יאטם אזנו ולא יאבה ולא ישמע לדבריהם:

– "מי יודע, אם יומו האחרון עוד ירחק חק – ומכסת הכסף לקבר עוד אין..."  ומחשבה זו מצערת עוד יותר את ר' וואלף ומדכאתו. 

הנשים נושאות אליו מעכשיו בתדירות מעשי-קדרה, להחיות נפשו, כי גדול היה כבוד ר' וואלף השמש בעיני הנשים.  "אל-מלא רחמים" –  כמו זה שעושה ר' וואלף, לא זכתה עוד לשמע אחריו" -  כך שמעתי מפי אמא, כמה פעמים, אחרי פטירתו של הזקן. 

אמא מזמינתו מעתה לבוא בכל יום אל ביתנו לשתות תה-מתוק, תחת אשר עד היום היה שותה אצלנו תה רק ביום הששי אחרי-הצהרים, אך כל זה ללא הועיל.   בימי אב נכנס גם אל אחד מבתי-החולים, ושהה שם שבועות מספר.

בנתים הגיעו ימי אלול.  בשבת שלפני הסליחות אחרי-הצהרים, ישב ר' וואלף בביתנו ושתה תה ביחד עם אבא.  סוחחו אֹדות  מצב בריאותו של הזקן.

– "אַי" – התאונן ר' וואלף  – "שום דבר לא איכפת לי.  ואולם הנה התחילו גם עיני כהות...  מי יודע אם אוכל לקרא מחר "בספר-הסליחות", ועתה ממשמשים  ובאים לקראתנו "הימים-הנוראים" עם פיוטיהם ותפלותיהם". 

– " אם רצונו בדבר, אשלח את יעקב שלי וקרא לפניו".

– "נו, נו, אדרבה, יישר כחכם!" – הסכים ר' וואלף.

– "יעקב!" – קרא אלי אבא – מחר תגיד סליחות בביהכ"נ הישן יחד עם ר' וואלף. 

דברי אבא  נשמעו כפקודה.  אולם נקל לשער מה עלצו כל קרבי כשמעי אותם.

וממחרת לפני אור הבקר, כשרק עבר על פני חלון ביתנו ר' וואלף עם מקלו ופנסו, קראתי מערשי בקול:  "ר' וואלף!".

– "|כן!  קום גם אתה, יעקב" – השיב הזקן לקראתי ברֹך.

חיש קפצתי ממטתי, התלבשתי, רחצתי "נטילת-ידים", ואקח את ספר-הסליחות, אשר הכינותי לי מאמש.

– "קח את מטפחת הצמר והתעטפת" – שמעתי קול אמא מתוך האפלולית.  מלאתי אחרי פקודתה.

– "רק אל תתחבר אל החבריא שלך" – הזהירני אבא, שקם גם הוא זה עתה מעל מטתו.

יצאתי החוצה.  את ר' וואלף מצאתי כבר ברחוב שלפני בית-הכנסת.   כבר גמר לעורר את "בעלי-בתיו". יחד נכנסנו אל בית-הכנסת הישן, שהיה מלא בימי הרחמים יותר מכפי הרגיל.

– "עלה אל הבימה –  קרא אלי ר' וואלף.  בוש קצת עליתי אל הבימה. 

בעוד זמן קצר התחילו לאמר סליחות;  ואני עומד אצל ר' וואלף, קורא לפניו בחשק רב מתוך הספר והוא אומר אחרי.   בתחלה מתביש אני קצת, אך לאט, לאט, הנני מתרגל בדבר, ועוזר לו לפעמים גם להכות על הבימה, בשעה שיש צֹרֶך.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה