_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הוראת השפה הערבית בבתי-הספר היהודיים בארץ ישראל

יוסף יואל ריבלין

לתוכן הענינים

 

לשם ידידי ורעי מנוער נקי-דעת. עדין-רוח ואיש-בינות ר' אריה אילן ז"ל

 

א

פרשה מענינת היא פרשת הוראת השפה הערבית בבתי-הספר היהודיים, למיום היווסד בית-הספר הראשון בארץ, בית ספר "למל" בירושלים, בשנת תרט"ו ועד היווסד בית-המדרש "דורש ציון" בשנת תרכ"ו, ואחריהם בית הספר של חברת כי"ח–האליאנס בשנת תרמ"ב.  ומענין מאד הוא יחס מוסדות תלמוד-תורה, האשכנזים ואף הספרדים, לשפה זו.  כבר לפני שבעים שנה מובע היחס לשפה זו בחוגי היהודים על-ידי ייסוד שיעורי-ערב לשפה זו, ואף שיעורי-צהרים מיוחדים לה לתלמידי תלמוד-תורה של אשכנזים, בסביבה נוטה להשכלה, ואף בחברון.

עד היווסד בית-הספר "למל" לא נשמע צלצול השפה הערבית בבתי-לימוד יהודיים, פרט לבתי-לימוד של אותן העדות, ששפת הדיבור שלהן היתה השפה הערבית: בבתי הלימוד של יהודי תימן, צפון-אפריקה "המערבים", של יהודי סוריה, של בבל וכן של תושבי ארץ-ישראל הוותיקים, המסתרעבים.  ב"כותאב", (=החדר) של אלה, היו מלמדים את התורה בתרגום בעל-פה לשפה הערבית – לפי הלהגים שבהם דברו, ממש כשם שהאשכנזים ב"חדר" תרגמו לתלמידים ב"אידיש" ללהגיה השונים, והספרדים–ללאדינו.  כתב ולשון ערבית לא לימדו בכותאב, כשם שלא לימדו כתב ולשון לאדינו או כתב ולשון אידיש בבתי-הלימוד של הספרדים והאשכנזים.

הוראת השפה הערבית כשפה נזכרת ראשונה אך ורק עם ייסוד בית-הספר "למל" בירושלים.  לודויג אוגוסט פראנקל בא שלוח מהנדיבה ליפעט הערץ בוינה לייסד "בית מחסה לילדים" על שם אביה שמעון לבית למל ולזכרו.  לכיתות הלימוד לתלמידים, המצורפות לבית-מחסה זה, קובעת תכניתו של פרנקל: "תורת האמונה והדת, יסודי המדע והם לעת עתה דקדוק עברי וערבי, ורק לעתיד לבוא גם השפות גרמנית ואיטלקית, כתיבה, חשבון, חוכמת הטבע והגיאוגרפיה"[1].

בתחילה ביקש פרנקל למסור את המוסד ליישוב האשכנזי, ישוב ה"פרושים" אז בירושלים.  ואולם אלו סרבו לקבלו, והמוסד נמסר לעדה הספרדית.  בתוכניתו נקבעו בהסכם עם הספרדים, להלכה, השפות הערבית והגרמנית.  בעקב מלחמת האשכנזים במוסד בהיווסדו–בית-ספר חילוניהתנו גם הספרדים מפורש בענין לימוד הלשונות, כי "המלמד יהיה רצוי ומקובל ממנו הח"מ על ההסכם עם פרנקל, ראשי עדת הספרדים וחכמיהם ויהיה מוחזק בכשרות ויראת ה' על פניו, שאין להרהר אחריו כלל ועיקר"[2].

במשך התקופה הראשונהמשנת תרט"ו עד שנת תר"משבה היה בית-ספר "למל" ברשות העדה הספרדית בירושלים, הננו מוצאים תמיד בתקציבו גם שכר מורה להוראת הערבית.  למעשה גם הורו את השפה הזאת כמעט במשך כל התקופה הזאת, בה בשעה שאת השפות איטלקית וגרמנית לימדו לסירוגין, אם מפאת חוסר מורה מתאים להוראתן, ואם מטעם קוצר-השגתם של התלמידים, ביחוד במה שנוגע לשפה הגרמנית, שהיתה זרה לרוח הספרדים בכלל, וביחוד לתינוקות בשלוש שנות הלימוד הראשונות, בשלוש הכיתות של בית-הספר "למל" אז.  פרנקל לא דרש את הוראת השפות האירופיות מיד.  הן נזכרות בהסכם שהזכרנו כהלכה לעתיד לבוא.  לימוד השפה הגרמנית דרש פרנקל מתוך פטריוטיות המנדבת ליפעט הערץ נתינת אוסטריה; ואיטלקית נדרשה כשפה שהיה לה באותה תקופה ערך בחוגי המסחר.

בויכוחו של פרנקל עם איציק דייטש מוינה, הנלחם בפרנקל על יסדו בית-ספר ללימוד לשונות זרות בירושלים, כותב פרנקל ש"בלימוד בלשונות זרות מוגבל כעת רק על השפה הערבית"[3].  א"מ לונץ בכותבו על התקופה הראשונה של בית-ספר למל, אומר: "ולעתים קרובות הפקידו בו ראשי העדה עפ"י דרישתו של קונסול אוסטריה, שעל ידו השיגו את פרי העזבון, גם מורה לשפה הערבית ולשפה אירופית"[4].  שני חודשים אחרי היפתח המוסד מודיע הקונסול האוסטרי, שעל שמו בא התקציב והיה לו פיקוח עליו, שלומדים בביה"ס "למל" את שתי השפות, העברית והערבית[5].  בדו"ח של 1859, בשנת תרי"ט, בשנה החמישית לקיום בית-הספר, נמסר שהקונסול היה חפץ לקבל עוד מורה לשפה הערבית, אבל בגלל היהודים ויתר על כך[6].  כמו כן מזכיר הקונסול האוסטרי לימוד עברית וערבית בשנת תרל"ז בדברו על עשרים שנות המוסד.[7]  כעשרים שנה אחרי היווסד בית-הספר "למל", הננו שומעים בשנת תרל"ה עדות מפי משה מונטיפיורי במסעותיו, שבבית-ספר "למל" שמספר תלמידיו הוא 33 בשתי מחלקות, ישנם שני מורים לעברית ומורה אחד לערבית.

על מצב ידיעת השפה הערבית באותה תקופה הננו שומעים מצד אחד עדותו של הרי"ד פרומקין, ש"גם מספר צעירי הספרדים היודעים קרוא וכתוב ערבית מועט הוא למאוד ונער יכתבם".[8]  לעומת זה בשנת תרל"ח, היינו בזמן שעורר משה מונטיפיורי על ערך לימוד הערבית וביקש לתמוך בכסף לשם זה, מרים על נס הרב יעקב שאול אלישר "את התועלת שהפיקו מלימוד זה תלמידי בי"ס "למל" וביהמ"ד "דורש ציון" מבלי שיפגע הדבר בנאמנותם עם אמונה ודת".[9]  קרוב לאותו זמן מעלה גם מר חיים גדליה בלונדון על נס את דבר לימוד הערבית בבי"ס "למל"[10].  ושוב מעיד הרי"ד פרומקין שבבי"ס "למל" לומדים ערבית רק שעה אחת ביום[11].  בסוף שנת תרל"ט, מעיר פרומקין על דאגת הקונסול האוסטרי לבית-הספר "למל": "ומה מאד שמח הוא (הקונסול) גם על עשרה נערים מבני אשכנזים, אשר זה כשנה החלו לדפוק על שעריו"[12].

אפיזודה מיוחדת במינה היא על דבר מורה לערבית ­­אשכנזי הוא ר' יוסף בלנק בשנת תר"מ גם בבית-ספר "למל", גם בבית-המדרש "דורש-ציון" וגם בתלמוד-תורה של העדה הספרדית, שמונטיפיורי קצב לו תמיכה למורה לערבית.

ר' יוסף בלנק היה בן ר' יהודה נאטקין, שהיה מתלמידי ר' חיים מוואלוזין.  תחילה בא לירושלים ומשם עבר לדמשק, ומשום כך נודע ברבות הימים בשם "ר' יהודה דמשק'ר".  בדמשק למדו בניו שנולדו שם את השפה הערבית ואת דרכי המזרח.  "בניו למדו על בוריה את השפה הערבית ויהיו למליצים וסופרים בעניני המדינה".  יוסף בלנק נתמנה בשנת תר"מ על ידי הפחה התורכי גם לשופט בבית-מועצת-המשפט אשר בירושלים[13].

לפני ר' יוסף בלנק "נמצא נוצרי מורה שפת ערבי בביה"ס "למל", אשר לא ראה פרי בעמלו" "והשתדלו להשיג המשרד לבלנק המורה ערבית גם ב"דורש-ציון" גם בת"ת הספרדים".  הרי"ד פרומקין מותח בקורת קשה על ר' יוסף בלנק.  ואולם ייתכן שאין זה אלא משום, שר' יוסף בלנק נמנה על עדת הפרושים, שהרי"ד פרומקין נלחם בהם אז.  על כל פנים מציין פרומקין, שבלנק למד ערבית לפני עשרים וחמש שנים, היינו בתר"ז (1866) בבית-ספר עממי.  למעשה אין אומנותו של בלנק אלא אומנות-שען[14], מלאכה שעסק בה בדמשק, ורק בירושלים נעשה מורה: "אינו פדגוג ואינו יודע ערבית מלבד מה שיודע מי שלמד בבית-הספר למתחילים".

מלבד ר' יוסף בלנק מזכיר ר"ח מיכלין בשנת תרמ"ו מורה לערבית: "ושפת המדינה (ערבית) על-ידי מורים הכי נכבדים כמו חכם אליהו גאחון הי"ו.[15]  ר' יצחק שמעיה אלישר מזכירו כאחד משנים, טובי המורים לערבית בבי"ס "למל".  בהשפעת הוריו של יצחק אלישר הובא לבי"ס "למל" השיך אבראהים סאפיטי אשר הורה ערבית לתלמידים מתקדמים[16].

לפי עדותו של אפרים כהן הורו ערבית במשך כל התקופה הראשונה בבית-ספר "למל" ונזכר תקציב לכך.  בעיתון "שערי ציון" תרל"ח מסופר, שבי"ד לחודש תשרי "העמידו המורים לגרמנית ערבית וצרפתית למבחן לאלה השומעים בשפות אלו.  יום זה הוא יום פטירת עליזה הרץ מיסדת בית-הספר, ובאותו מעמד נשא מדברותיו לכבוד המנוחה המיסדת הגדול שבהם (בתלמידים) יעקב ברוך.  אחריו תרגם התלמיד השנייוסף מיוחסאת דבריו בלשון ערבי"[17].

בשאלת הוראת הערבית בביה"ס "למל" באותה תקופה עוסק גם הרא"מ לונץ[18]: "בשפה זו (ערבית) מתקדמים אמנם הילדים במדה ידועה, אבל בית-הספר היה יכול לתת הרבה יותר אילו הכניסו בו איזה שינוי".  הוא מוצא את התקלה בזה: "בהיות שהמשך הלימודים בבית-ספר זה (למל) הוא רק שלוש שנים, ובהיכנס הילדים קטנים אינם מוכשרים עדיין ללמוד ערבית בשנה אחת", היינו הם מתחילים ללמוד השפה רק בשנה השלישית "ואין להתפלא שהם שוכחים את המעט שלמדו בבית-הספר".  הוא מציע להנהיג קורסים לערבית ליד בית-הספר, שעה אחת ליום, גם אחרי עזוב הילדים את בית-הספר בתום תקופת שלוש שנות לימודים בו.

בסוף התקופה הראשונה של ביה"ס "למל" הננו מוצאים גם חוות דעתו של ד"ר אברהם אליהו הרכבי מפטרסבורג.  ד"ר הרכבי ביקר בירושלים בשנת תרמ"ו, בזמן שאביו ר' יעקב הרכבי היה כבר תושב ירושלים משנים ומגבאי תלמוד-תורה וישיבת "עץ חיים".  ב"ספר הבית"[19] כתב ד"ר הרכבי שורות אחדות בגרמנית[20]: "בית-הספר הנוסד בעיה"ק ע"י החכם הרב ד"ר פראנקעל, 'לעמילשע אונטער ריכטס אנשטאלט' ופעל פעולה עזה ונמרצת על לב כל יהודי ואוהב אדם.  המפעל הזה כונן עבור אחינו הספרדים לטעת בליבם מטעי קודש למודי ה', גם יסודי הידיעות הנחוצות לשפות ערב ולשפות החיות האירופיות".

 

ב

תקופה חדשה בהוראת השפה הערבית באה עם עבור בי"ס "למל" בשנת תרמ"ז מידי העדה הספרדית לרשות "חברת בית היתומים" ליהודי גרמניה, שאחדוהו עם בית-היתומים שיסדו בהנהלת ד"ר זאב הרצברג, שניהל את בית היתומים עוד משנת תר"מ.  שוב התעוררה בעיית "הלימודים החיצוניים" ופרצה שוב "מלחמה" נגד בי"ס "למל", מנהלו ותומכיו.

בסוף תקופת הרצברג היה יוסף מיוחס מורה בבי"ס "למל" לשפה הערבית.  מלבד שיעורי השפה הערבית הרגילים נתן בשבתות שיעור מיוחד בדברי ימי ישראל בשפה הערבית כדי להרגיל בדיבור ערבי[21].  עיקר הוראתו של מיוחס היה בבי"ס כי"ח.  לפי עדות דוד יודילביץ החל בהוראה בעברית ובערבית בשנת תר"ן[22].

נקודת המפנה בהתפתחות בי"ס "למל" בא עם התמנות אפרים כהן כמורה ראשי בו בשנת 1887 (קיץ תרמ"ז) ואחרי-כן כמנהל.  מודעה ב"חבצלת" מודיעה על תוכניות בית-הספר: "תורה וחכמה, גפ"ת (גמרא פירוש תוספות) ולשון אשכנז וערבית וכל הידיעות הנחוצות".[23]  עד מהרה נתקבל בשנת תרמ"ט מורה לעברית ולערבית, האיש שנעשה אחד מאבות החינוך בא"י ר' דוד ילין, מלבד ידיעותיו בעברית כבר הצטיין גם בידיעותיו בערבית.  נסים בכר שניהל אז את ביה"ס כי"ח לבנים בירושלים, בשנים הראשונות אחרי היוסדו בשנת תרמ"ב (1882) נתן דעתו במיוחד על הוראת הערבית.

לפי עדותו של אפרים כהן "רבתה הדרישה באותן שנים ללימודי שפות אירופה והשפה הערבית"[24].  הד למהלך הרוחות נשמע מפי ר' יהושע ילין, אביו של ר' דוד ילין.  הוא כותב: "הצעירים הנוצרים, היוונים והארמנים למדו בבתי-ספריהם ערבית, שפת המדינה וצרפתית על בורין, ובעזרתן השיגו משרות בבתי-המשפט, מוסדות הממשלה ובבתי-מסחר גדולים בארצנו ובמצרים"; "הוא (בנו דוד ילין) ילמד אולי אחרי הכשרה בשפות כפי שהזכיר בבי"ס גבוה להשתלם[25].

נסים בכר קיבל את דוד ילין כחניך אינטרני חינם לבי"ס כי"ח בירושלים, טיפל בו באופן מיוחד, "שכר לו מורה אשר ילמדהו בביתו שפת ערבי למען ילמד הוא אחר כך השפה הזאת לתלמידים".[26]  לפי עדותו של ר' אפרים כהן "נתן נסים בכר לאחדים מחניכיו את האפשרות להשתלם אצל מלומד ערבי מצוין ופינה להם אחר-כך מקום להוראה בבית-ספרו"[27].  דוד ילין הורה כבר בשנת תרמ"ג בבי"ס כי"ח "מלבד ערבית גם עברית"[28].  מלבד ילין היו בשנת תרמ"ח מורים לערבית בבי"ס כי"ח גם ר' יוסף מיוחס, שהיה מורה לערבית גם בבי"ס "למל" בתקופת הרצברג, וגם ר' יצחק יחזקאל יהודה[29].  ילין עבר כאמור בשנת תרמ"ט לבי"ס "למל" כמורה לעברית ולערבית.  יוסף מיוחס המשיך עוד שנים מספר לתת שעורים בערבית גם בבי"ס "למל", ואחרי שנתים עבר גם ר' יצחק יחזקאל יהודה להורות עברית וערבית בבי"ס "למל".  בפעם הראשונה בהיסטוריה של הוראת השפה הערבית חדר חבר מורים לערבית "המדברים ערבית מבית אבא ויודעים את השפה הערבית הספרותית מתוך לימוד"[30].  עם כניסתו של דוד ילין לביה"ס "למל" נוספו שיעורי הערבית בבי"ס זה "עד כדי עשרים שעה" לשבוע[31].

דרך הלימוד שתיכנן אפרים כהן היתה מנוגדת ללימוד על ידי פטפוטי מלים שאינן אומרות כלום.  דרכו היתה לקשר את לימוד השפות בהרכשת ידיעות ככל האפשר.  הוא ביקש "להרבות בהקניית ידיעות ומדעים ריאליים בין בעברית ובין בגרמנית ובערבית".  הוא גם ביטל את שיטת ההוראה של שפה זרה דרך תרגום לשפתם של התלמידים והנהיג "לימוד כל שפה באותה השפה עצמה".  "רק בעבודות שבכתב הנהיג תרגום משפה לשפה"[32].

מתוך כך ניתנו גם לימודי הגיאוגרפיה וההיסטוריה של תורכיה בערבית, וכמו כן ניתנו גם בערבית שיעורים בהסתכלות לפי התמונות ליטמן-להמן, תמונות ששמשו אז בבתי הספר הגרמניים בגרמניה לשם לימוד הסתכלות.

שני המנהלים, אפרים כהן של בי"ס "למל" ונסים בכר של בי"ס כי"ח, שניהם דור שני ושלישי בארץ, היה להם יחס של חיבה לשפה הערבית והכרה בערך ידיעתה לבני הארץ.  יחסו של אפרים כהן נראה מתוך העובדה שגם בשעת צמצום לא היה מספר שעות ההוראה של השפה הערבית פחות בהרבה ממספר שעות הוראת הגרמנית[33].  בשנת 1901 כשהגיע ביה"ס לשיא התפתחותו והיו בו שמונה שנות לימוד נתמנה בביה"ס, ליד דוד ילין, מורה שני לערבית, מר חיים אשריקי[34].  הוא היה גיסו ותלמידו של ר' יצחק יחזקאל יהודה.  במשך הזמן נחשב למורה לערבית פאר-אכסלאנץ, לבסוף הורה שנים רבות ערבית בגמנסיה "הרצליה" בתל-אביב, מאז סוף מלחמת העולם הראשונה.

מופתי ירושלים, חאג' יוסף אלצדיק רושם בשנת 1892 בפנקס ביה"ס "למל", בהביעו את שמחתו על הידיעות העשירות בערבית, שבית הספר מקנה לתלמידיו:  "מי יתן והמורים לא ילאו בעבודתם בשדה פורה זה, והתלמידים לא יחדלו משתות מתוך כוס המדע"[35].  מבקר אחר באותה שנה בביה"ס הוא דניס אדוין סמואל בן אחיו של שמואל מונטגו,[36]  "בן למשפחה שהיו נוטים חיבה מיוחדת למוסלמים".  הוא "שמח בזמנו בשנת תרנ"ב שמחה רבה בשומעו שבביה"ס "למל" לומדים הרבה את הלשון הערבית"[37].  הוא רושם: "בסיפוק רב ראינו נערים מוסלמים אחדים לומדים מתוך חברות גמורה עם הנוער היהודי[38].

יותר ממה שלמדו ערביים בבי"ס "למל", למדו תקופה ארוכה בבי"ס כי"ח, ששם הורו את השפה הצרפתית.  לבי"ס "למל" נתפשו רק אחרי ביקור הקיסר וילהלם בא"י וחדירת המסחר הגרמני ובנין מסילת הברזל החיג'אזית.

לימוד השפה הערבית הונהג אחרי זה בכל רשת בתי-החינוך לבנים שיסדה חברת ה"עזרה", למן ביהמ"ד למורים ועד ביה"ס למסחר ובתי הספר העממיים בכל רחבי-הארץ.  בדו"ח של חברת העזרה לשנת 1907 כשמציינים את נחיצות השפות התורכית והאירופיות בבתי הספר בא"י מוצגת השפה הערבית כצורך ראשון: "לתלמיד דרושה אפוא מלבד השפה הערבית בהתאם לצורכי מולדתו שפה תורכית ואירופיות"[39].  אברהם ב"ר נסים פראנקו (נולד תרנ"ז) הורה לדוגמה, ערבית בביה"ס לבנים של חברת העזרה בחברון בראשית ימי מלחמת העולם הראשונה והועבר אח"כ להורות ערבית בבי"ס "למל" בירושלים, אחרי מלחמת השפה העברית[40].  בבתיה"ס של חברת העזרה היה המוסד היחידי שלא למדו בו ערבית, אלא תורכית במקומה, תלמוד-תורה של עדת היהודים הגורזים (מקווקז).  הנימוק היה בהיות שהתלמידים "השפה התורכית קרובה להם יותר"[41].  בבתי הספר לבנות של חברת העזרה לא למדו ערבית[42].  לעומת זה נראה שלפחות בתקופה ידועה הורו ערבית בביה"ס לבנות של אוילינה די רוטשילד, שיסדה "אגודת אחים" של יהודי אנגליה.  ר' יוסף מיוחס בספרו "שיחות ישמעאל"[43] מכנה עצמו: "מורה עברית, ערבית וצרפתית בביה"ס אוילינה די רוטשילד".  הוא הורה שם משנת תרנ"א עד שנת תרע"ט[44].

בדבר רמת ההישגים שהשיגו בהוראת הערבית בבי"ס "למל" ובמוסדות העזרה מסכם אפרים כהן: "לצערי עלי להודות כי בנוגע לערבית לא יצאתי ידי חובתי.  ידעתי אומנם שאי-אפשר בשום-אופן שהתלמידים יעשו חיל בידיעותיהם בערבית יותר משהשיגו באמת.  היה עם דעתי לייסד קורס מיוחד לערבית בשביל הגומרים הנוטים לכך, אך לא הספקתי להוציא מחשבתי זו אל הפועל, כי גם כוחות ההוראה היו מעטים.  לתכלית זו חשבתי לשלוח אחדים לאירופה להשתלם[45].  היינו: ללמוד את השפה הערבית בדרך שיטתית מדעית באוניברסיטות אירופיות ולהורות אחרי השתלמם בבתי הספר של חברת העזרה.

מתוך כך אנו שומעים שוב את יחסו של אפרים כהן לערך הוראת השפה הערבית בבתיה"ס בא"י, בדומה ליחסו של נסים בכר בבי"ס כי"ח: "לאחדים מתלמידיו נתן את האפשרות להשתלם אצל מלומד ערבי מצוין ופינה להם אחר כך מקום להוראה בבית ספרו, תחילה לערבית ואח"כ גם לשיעורים עבריים".[46]  תלמידי כי"ח מעדות המזרח יכלו גם בעצם תולדותם להשיג יותר בערבית, ואילו בי"ס "למל" כבר הפך משנות תר"ן והלאה כמעט לבית-חינוך על טוהרת האשכנזים.

בבתי"ס כי"ח שנפתחו אח"כ בערים שונות בארץ וכן בבתי"ס יק"א ובבתי"ס במושבות הברון הננו מוצאים לומדים את השפה הערבית, אם גם לא תמיד בקביעות, ע"י מורים שונים.  מהם ראוי להזכיר את שלמה אבולעפיה יליד בירות, תלמיד ביה"ס התיכוני הפרטי של חכם יצחק זכי כהן, שיצר פרק חשוב בתולדות החינוך בסוריה ובא"י נתקבל בראשית תרמ"ו (1886) בהמלצת שאר בשרו נסים בכר מנהל בתי"ס כי"ח, למורה לצרפתית ולערבית בביה"ס בראשון לציון והורה שם תשע שנים.  בשנת 1895 עבר ליפו והיה כאן מורה לערבית בבתיה"ס של כי"ח ושל העזרה.

 

ג

פרק מיוחד הוא ענין הוראת הערבית בביהמ"ד "דורש ציון", שנוסד בידי המורה ר' יוסף בלומנטאל, איש אמיד באלזס שבצרפת, בבקורו בא"י בשנת תרכ"ו, הוא מינה למנהל את ר' יצחק פראג, מתלמידי חתם סופר, שעלה בתקצ"ח לא"י (והוא בן י"ח) ובא במגע עם הספרדים.  על תוכניתו מספר בלומנטל עצמו: "כתבתי להחכם מו"ה יצחק פראג נ"י שישכור בית אחד או שני בתים ויושיב בהם מלמדי תינוקות, באחד ילמדו האשכנזים תנ"ך, משנה וגמרא בלשון אשכנז (גרמנית) זך ונקי, לא בלשון מבולבל בלתי מובן לכל העולם (היינו: הלהגים השונים באידיש) ובשני ילמדו בני הספרדים כנזכר בלשון ערבי או בלשון שפאניש ורק זך ונקי".[47]  הכוונה היתה אפוא לא לימוד שפות, אלא ללמד תורה "בלשון נקייה", מעין זה שהונהג בגרמניה, עפ"י תרגום מנדלסזון ותלמידיו לתנ"ך.  "לבנון", למעשה אורגן הישוב הישן של הפרושים במידה מרובה, התנגד לעצם הרעיון משום ששינוי לשון האידיש הלאדינו והערבית המדוברת לגרמנית, ספרדית וערבית ספרותית "יבנו חיץ בין הבנים והאבות ולא יבינו אלה את אלה".  לדעתו "לא כדאי לבזבז כסף עבור בתי"ס חדשים, רק צריך להכניס לימודים חדשים, כמו את השפה הערבית בבתיה"ס הקיימים כבר".[48]  ניכר הדבר שאז עדיין לא למדו ערבית ב"דורש ציון", ואולם בשנת תרכ"ח מזכיר "הלבנון" בעדות קרל נטר את לימודי השפה הערבית בביה"ס[49].  בתרכ"ט שוב לא למדו ערבית.  באה הודאה מפורשת, שאין מלמדים ערבית מפני התקוממות תקיפה, שמנהיגי הבית לא יכלו לעמוד בפניה.[50]  יחיאל בריל, עורך הלבנון מביע צערו, שטרם הכניסו את לימוד הערבית שפת המדינה.  כחודש אחרי זה מודיע בריל,[51] שבלומנטאל בקש מד"ר בנימין לונדון, מנהל בית החולים רוטשילד בירושלים "שישגיח אשר התלמידים ילמדו שפת ערבית".  משנה זו, תרכ"ט, נמצא איסור שעליו חתומים י"ח איש מיושבי ירושלים לפיו אסור ללמד "אפילו ערבית ואפילו לשון הקודש"[52].  אז נכנסו ילדים אשכנזיים ל"דורש-ציון", ודבר זה עורר כנראה את האיסור[53].  ר"פ גרייבסקי מספר, שדבר זה שר' יצחק פראג "קבע בו (בדורש ציון) שיעור מיוחד גם לשפה הערבית, שפת המדינה, היתה לקנאים 'פצצה מארץ הפצצות'".  קמה מהומה, הכריזו חרם וגם "העמידו אצל ביתו של ר' יצחק פראג את מטת המתים, איום בעונש מיתה בידי שמים.  בתוך כך עזבו האשכנזים את המוסד ונשארו בו רק ילדים ספרדים ומערביים"[54].

משנת תרס"ה נכנס להוראה ב"דורש ציון" המורה מר יצחק ב"ר מרדכי ובשנת תרל"ט שלח לת"ת "עץ חיים" מאתים לירה שכר מורה לערבית ומאה לירות ל"דורש ציון" לאותה מטרה[55].  באותה שנה מספר הרב יש"א ברכה, כשהוא ממליץ על לימוד שפת הערבית בכלל, שבבי"ס "למל" ובביהמ"ד "דורש ציון" הפיקו התלמידים תועלת מלימוד השפה הערבית "מבלי שפגע הדבר בנאמנותם עם אמונה ודת"[56].  בתר"מ נזכרת בחינה ב"דורש ציון" שבה שיבח הקונסול הצרפתי יוסף קריגר את ידיעות התלמידים בערבית[57].  בשנים תרמ"ג-תרמ"ו נזכרים המורים יוסף בלאנק ויוסף סיטון כמורים לערבית ב"דורש-ציון".[58]  יוסף סיטון הואלפי מר אברהם אלמליח שהיה תלמידו ממשפחה סורית מארם צובא.  הוא היה גם קונסול הממשלה הפרסית, ועל גג ביתו בשכונת מחנה יהודה התנוסס הדגל הפרסי.  בשנת תר"ן היה לפי ר' אברהם אלמליח מורה לערבית מר יצחק חרוש, שלימד ארבע או חמש שעות לשבוע[59].  עוד בשנת תרס"ה נזכר ר' יצחק חרוש ע"י הפחה התורכי המציינו בשעה שנוכח בבחינות בשפה התורכית[60].

משנת תרס"ה נכנס להוראה ב"דורש ציון" המורה מר יצחק ב"ר מרדכי ישראל שריזלי.  האב, מטובי רבני ירושלים הורה תלמוד בבי"ס כי"ח כשיסדו נסים בכר.  יצחק שריזלי נכנס כמורה לשפה העברית ודקדוקה[61].  בסוף שנת תרס"ז כשמת חותנו ר' רחמים יוסף אופלטקא בנו של ר' יצחק פראג מיסד "דורש ציון" נעשה לראש המורים במוסד והורה גם ערבית ותורכית[62].

בשנת תרע"ד חיבר יצחק שריזלי חוברת "מורה לערבית", ללימוד השפה בלי עזרת מורה.  חוברת זו, בת 48 עמודים הכילה עשרה שיעורים וסייעה ללימוד קריאה, כתיבה ודיבור[63].  בשנה זו, תרע"ד, התפטר שריזלי מעבודתו במוסד[64]. גם אחרי שעבר המוסד "דורש-ציון" לרשות "הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם" בתרע"ב, המשיכו ללמד בו ערבית[65].

"אגודת-ישראל" הנהיגה לימוד ערבית גם במוסד אשכנזי לכאורה, במושבת פתח-תקוה, בהנהלת ד"ר משה אויערבאך.  שם הורה מר צדקיהו הרכבי, יליד משפחה אורתודוכסית במושבה בת-שלמה.  הוא לימד ערבית ותורכית לא בבתי-ספר יהודיים, אלא ברוצ'את אלמעארף המושלמי בירושלים ואח"כ בבי"ס צבאי בדמשק.  במשך שלוש שנים, בימי מלחמת העולם הראשונה, שמש כמורה גם לערבית ולתורכית ב"נצח ישראל" בפתח-תקוה[66].

 

ד

בתלמודי-התורה הספרדיים לא מהרו להכניס לימודים חיצוניים, ואפילו לא לימוד השפה הערבית.  בשנת תרכ"ו כשיסדו את "דורש-ציון" מעיר "הלבנון" שבמקום לייסד בתי"ס חדשים לספרדים "צריך להכניס לימודים חדשים, כמו את השפה הערבית, בבתיה"ס הקיימים כבר"[67].  בחברון לא נתנו ללמד לימודים חיצוניים בתלמוד-תורה גם בתקופה יותר מאוחרת, בימי רבנותו של ר' חיים חזקיהו מדיני בעל "שדה חמד", שבא לחברון בסוף שנת תרנ"ט ושמש בה ברבנות.  "כשחשבה חברת כי"ח לפתוח בחברון בי"ס, כמעט שכל חכמי ורבני עדת הספרדים הסכימו לזה, רק הוא עמד בתוקף כמתנגד למפעל החדש, ובכוח משרתו אשר נשא הניא את החברה מלהוציא את הרעיון לפועל[68].  בדברו על ת"ת הספרדיים מזכיר "יהודה וירושלים"[69], כי בשנת תרל"ז "גם שמה יש בית אשר ישב שם מורה ללמד את הילדים כתב עברית, ומורה אשר ילמדם כתב ולשון ערבי".  בתר"מ אנו מוצאים את יוסף בלנק מורה ערבית גם בת"ת של הספרדים[70].  בזמנים מאוחרים יותר אין אנו שומעים ע"ד הוראת ערבית בת"ת הספרדי, אולם מר אברהם אלמליח מספר, שבזמן היותו מורה לעברית ולצרפתית בבי"ס כי"ח בירושלים, בשלהי תרס"ב, הורה ערבית בת"ת של הספרדים בעיר העתיקה, על חשבון חברת כי"ח, שכן היתה לת"ת זה עוד בימי נסים בכר זיקה לכי"ח.  כשם שמאוחר יותר היתה לו זיקה ל"חברת העזרה מיסוד יהודי גרמניה"[71].

הוראת ערבית בנעוריו של יוסף חי פניז'ל (נולד תרמ"ג) נזכרה גם בישיבה "תפארת ירושלים" שליד הת"ת הספרדי: "כדי לחבב את המוסד על התלמידים החלו לומדים בעת ההיא (בשנות נ' בערך) גם מעט ערבית ותורכית על ידי המורים יצחק אלטאראס, חיים עזריאל[72] ואהרן עראד.  זמן מה הורה תורכית גם נסים מיכאל, זה שהיה מורה לתורכית גם בת"ת הספרדים, ב"דורש-ציון" וכן בביהמ"ד למורים העברי מיסודה של עזרה"[73].

 

ה

מענינת היא פרשת בעיית לימוד השפה הערבית בת"ת הרשמי והמרכזי של עדת האשכנזים הפרושים בחורבת ר' יהודה החסיד, הידועה בשם "תלמוד תורה וישיבת עץ-חיים".  אחרי ביקור מונטיפיורי בירושלים ובמוסדות החינוך שלה בשנת תרל"ה "עלה על לבו הטהור רעיון נכבד, והוא ללמד את התלמידים שמה על-ידי המלמדים יראי אלוקים גם כתב ולשון ערבי יען כי היא לשון המדינה, ומה גם כי לא רחוקה היא מלשון עברי ורבים מגדולי עמנו כתבו את רובי תורתם וחוכמתם בלשון הצחה הזאת. ועל כן הוטבה הדבר בעיני הצדיק יצ"ו ויערך מכתב מעיר מושבו אל הרבנים הגדולים מנהלי בתי התלמוד תורה יצ"ו".  המכתב היה מופנה לא אל ר' שמואל סלנט ולא אל ראשי מוסדות הציבור האשכנזי אולי מתוך כוונה אלא לעומדים בראש התלמוד תורה[74].  גם את הכסף לפעולה זו שלח לגבאים: "כל יושבי ירושלים וגם אחיו (של עורך ה"קול" והוא הרי"ד פרומקין עורך "החבצלת") יודע אל נכון כי לא אל הרב הגאון ר' שמואל סלנט נ"י, שלח השר סיר משה מונטיפיורי הי"ו את הסך 175 פונט שטערלינג, כי סך 105 פונט שטערלינג שלח להרבנים הגבאים דהת"ת (אשר דבר אין להרב הגאון ר' שמואל סלנט עמהם) למען ילמדו את נערי הת"ת כתב ולשון ערבי, וסך 70 פונט שלח להרב הגאון ר' דוד בן-שמעון הי"ו והרב הגאון ר' יצחק פראג הי"ו בעד המלמדות את הנערות ללמדן כתב ולשון ערבי"[75].

באשר לגבאים אלו ויחסם לשפה הערבית יש לנו מקורות אחרים.  ר' משה נחמיה כהנוב הרב מחאסלאוויץ היה לא רק מן הראשונים לדיבור עברי עוד לפני בן-יהודה[76], אלא היה גם מדורשי הלימוד הערבי.  מסופר שהוא נתן רשות לנער חיים מיכל מיכלין ללמוד אחה"צ בבי"ס "למל", אז בעיר העתיקה, ערבית וגרמנית "בתנאי שאת הידיעות בערבית ובגרמנית שירכוש בביה"ס ילמד לכל הפחות לעשרה תלמידים בת"ת[77].  נכדו, ר' פייבל כהנוב שגדל בביתו, למד בהסכמת הסב גם את השפה הערבית מפי ר' יהושע ילין, אביו של דוד ילין[78]. בין הגבאים היה ר' פישל לאפין בן תורה, עשיר וגם איש מעשה "ובהיותו איש מעשה הכיר בנחיצות להקנות לבניו גם ידיעת שפות ושכר להם מורים ללמדם את השפה הערבית דבר שהיה אז חידוש נועז ומפתיע בקרב העדה האשכנזית בירושלים"[79].

 

במכתבו של מונטיפיורי אל גבאי תלמוד-התורה הוא משבח את שקידת התלמידים וידיעותיהם "וחכמת המלמדים הרבנים המופלגים מזהירים בתורת ה' ויראה לא ימושו מזכרונו כל ימי היותי על האדמה הזאת".  ואולם הוא מוסיף בהרצאת דברים רחבה: "אכן חובה עלי היום לחוות דעתי לפניכם ולהגיד לכם בדברי אלה כי את הטוב והישר תעשו, אם תתחילו מיד ללמד את התלמידים לדבר לכתוב ולקרות את לשון המדינה, לשון ערבי, בצחות הלשון ונועם המליצה למען ידעו לדבר, גם להעריך מכתבים בקשה או ספר לפני מושלי הארץ לעת מצוא".  מונטיפיורי חושב שבזה יפתחו גם אפיקים לפרנסה, שהישוב זקוק להם בהיות "הנדבות מחו"ל הולכות ומתמעטות".  הוא מזכיר שביוזמתו גם התחילו היהודים בקאנסטאנטינופול "ללמד בניהם לשון המדינה לשון תורכי זה קרוב לארבעים שנה (תקצ"ה בערך) וע"י זה רבים הצליחו ועלו למעלה ע"י ידיעתם".  ועתה הנה אנוכי שולח למעלת כבוד תורתכם אך הפעם הזאת (כלומר: תרומה חד-פעמית) את תרומתי, תרומת כספי מאה וחמשה לירא סטרלינג, למען תעשו את הדבר הזה, ותלמדו את תלמידי תלמוד-תורה בשעה מיוחד את כתב ולשון המדינה, וידעו לדבר לכתוב ולקרות את לשון ערבי בצחות ובדעת ובחכמה.  בל תאחרו להפיק רצוני, ואחרי שלושה חדשים תשלחו אלי מכל תלמיד ותלמיד שורות אחדות הנכתבות על ידיהם בלשון וכתיבה של יושבי הארץ".  "ויהי נא חסדכם להודיעני דבר, להיות לי לעדה, כי באו דברי אלה עם הכסף אשר הרימותי לטובת הענין הנ"ל בטח לחומותיהם"[80].

עם קבלת המכתב נתייעצו משגיחי הת"ת עם ר' שמואל סלנט ועוד מרבני וגאוני עיר הקודש: "גבאי התלמוד תורה באו ושאלו את הרב רבי שמואל סלאנט כדת של תורה היינו שאלת חכם ורב שיפסוק לפי הדין אם יקבלו ואם יחדלו".[81]  דעת תורה של הגרש"ס ורבני ירושלים היתה זו: "אכן אין ללמד לשונות זרים": "וקימו וקבלו עליהם" עדות האשכנזים "לבלי לתת ליסד בתי-חינוך ללימודים חיצונים במקהלותם".  אמנם ללמוד אך שעה אחת ביום לאיזה תלמידים הראויים את כתב ולשון ערבי, אשר רחוקה היא מלמודים זרים וספרי מינות אשר מלאו פני תבל, כיתר השפות המהלכות באירופה, וידיעת הלשון הזאת לא תפעל מאומה להסיר לבב בני-ציון מתורת ה', ומה גם כי המורים אשר ילמדום יהיו מאחינו יראי ה', ממקהלות הספרדים, אשר השפה הזאת היא שפתם, שפת הורתם, ועליהם לא פעלה לימוד הלשון הזה לרע חלילה, ולזאת גם להתלמידים אשר ילמדו לא תזיק חלילה".

במכתב של ר' יוסף ריבלין[82] מובא ש"הרב ר' שמואל סלנט אמר להם – לגבאי הת"ת שבאו ושאלוהו כי אין שום איסור ושום חשש בלימוד כתב ולשון ערבי, וטוב כי ילמדוה את בני הת"ת שעה אחת ביום, וכה אמר להם: נפשי יודעת מאד כי רבים יקומו עליכם ותעירו עליכם חמת מקנאים, אבל האמת אהובה ומינה לא אזוע".  במכתב מסופר הלאה: "רבים באו להרב הגאון מורנו הרב שמואל סלנט להתווכח ולהוכיח עד כמה גרמה לימוד השפות הזרות לשכוח תורה ולעזוב יראת שדי מישראל, והוא אמר להם: גם אני ידעתי, אבל ירושלים אינה כשאר ארצות ושפת ערבי אינה כשאר השפות".[83]

"חפץ השר הצדיק ישמרהו צורו וגואלו כמעט נמלאה, כי כבר מצאו הרבנים הגאונים שני מורים יראי ה' היודעים בכתב ולשון ערבי וימלאו ידיהם לבוא בכל יום בשעה מיוחדת אל אחת מבתי התלמוד תורה ללמד את הנערים הראויים לזה את כתב ולשון ערבי וגם הסכימו וקבלו עליהם אשר בעת הלימוד ישגיח שמה אחד מהרבנים הגאונים יצ"ו, למען יראה כי כל הלימוד הזה יהיה אך מספרי תורה ומוסר ודרך-ארץ, ולא מספרים אחרים כלל.  ואחר הלימוד ילמדו הנערים דברי מוסר מספרי הקדושים"[84].

במכתבו של ר' יוסף ריבלין מסופר: "וגבאי הת"ת אשר גם הם הסכימו לזה לדעת ר' שמואל סלאנט מכרו את הטשעק ששלח לידם ושכרו איש אחד יר"א היודע שפת ערבי על בוריה"[85].

כתוצאה מכך פרצה מחלוקת "הקול נשמע בחוצות ירושלים והעם נפרדו למפלגותיהם.  אלו אומרים כי טוב עשו אשר מלאו בקשת השר" "ובדבר הזה תסור מעלינו התלונה מאיזה אחינו בחוץ לארץ: מדוע לא ילמדו הנערים לימודי שפות" "כי אך רוח הפאנאטיזמוס של הרבנים תגרש כל חכמה ומדע מהר הקדש עתה יחזו ויבושו כי הרבנים בעיר הקודם יקרבו את המועיל (לימוד השפה הערבית), וירחיקו את המזיק (לשונות זרות)".

"אחרים רגזו באומרם: כי אם אך נפתח פתח דק ללימודים, זולתי תורתו הקדושה, תתרחב הפרץ".  הרי "גזרו כבר בימי פרנקל בשנת תרט"ו (1855) – איסור לבלי יסד שום לימוד בערי הקודש זולתי לימוד חוקי אלהים".  המתנגדים היו "יראי ה'" אשר בכנות טענו נגד לימוד הערבית.  קשה היה המצב "כי נספחו אל יראי ה' אלה גם האנשים הצבועים הלובשים אדרת היראה למען כחש, אשר אך זה מגמתם להראות לעיני כל, כי מקנאים המה לה' ולתורתו ולפני זעמם מי יעמוד?  כי אנשים כאלו יאטמו אזנם לכל דברי טעם.  המה חרחרו  ריב ומדון בעיר עד כי התלקחה שלהבת המחלוקת בחוצות ירושלים".  "ולולא השכילו" גבאי התלמוד-תורה "להשקיע האש במקומה לוותר ולבלי עמוד על דעתם, כי אז נצמח חס ושלום חילול כבוד ה'".  הם הבטיחו להשיב הכסף למונטיפיורי "וחמת יראי ה' שככה למרות עיני הנוכלים והצבועים אשר חתרו לחרחר ריב ומדון ולהצית אש בערי הקודש.  עתה שבו יראי ה' משני הצדדים לאהוב איש את רעהו, ביודעם כי שתי המפלגות לשם שמים נתכוונו, והצבועים רומסי אדם שבו אל חוריהם"[86]. 

ענין דחיית לימוד הערבית נתן מקום מצד שני לרי"ד פרומקין בעל "החבצלת", מחוגי המשכילים, להתנפל על מנהיגי הפרושים, ובראשם ר' שמואל סלאנט, להבאיש ריחם בעיני מונטיפיורי.  מכתבו נתפרסם ב"הקול", שהוציא אחיו של הרי"ד פרומקין בקניגסברג.  וכן ב"החבצלת" באו דברים לסכסך בין מונטיפיורי ובין מנהיגי עדת הפרושים והגר"ש סלאנט.  גבאי הת"ת קנו המחאה ושלחו למונטיפיורי וכתבו לו כי "מפני המחלוקת אשר געלה נפשם בה אינם יכולים למלאות רצונו, שהוא גם רצונם ורצון הרבנים הגאונים שיחיו.  והשר השיב להם תודה ואמר כי גם הוא איננו חפץ לעשות דבר שיביא דברי ריבות בשערי ירושלים, ולאות כי אין בליבו עליהם, חוזר ושולח את הכסף אליהם בעד הת"ת ומלמדיה".[87]

ואם אומנם כי בתוך הת"ת לא הוכנס לימוד השפה הערבית "ואף כי לא ניתן הרשות מאת הרבנים יצ"ו מסיבות המניעות והמונעים הידועים להקים בית לימוד להשפה הזאת בכנופיא בין לימודי תורתנו הקדושה, בכל זאת ילמדו רבים מיושבי ירושלים איש איש את בניהם בשעה מיוחדת בבתיהם את שפת הארץ, וכבר חובר ראשי לימוד השפה בספר ולא יארכו הימים וילדי בני ציון ידברו צחות בלשון ערבי[88].  רבים מטובי בני ירושלים האשכנזים למדו בעת ההיא ערבית באופן פרטי.

אחת הדוגמאות לכךקבוצה מתלמידי ישיבת "תורת חיים" שיסד ר' יצחק וינוגראד.  ר' יודא אהרון וייס ז"ל, המדפיס הירושלמי, מספר כי בתרנ"ה בערך "אני ועוד כמה חברים מתלמידי הישיבה... נדברנו ללמוד ערבית.  מורה נזדמן לנו אז והוא החכם ר' יצחק יחזקאל יהודה ז"ל הידוע, שהיה מורה בת"ת של הספרדים. מובן שהדבר צריך היה להיות בסודי סודות, אבל לאחר כמה שעורים נודע הדבר למשגיח (על הישיבה) והוא הזמין אותנו ודיבר אלינו קשות, על שלא נטלנו רשות תחילה מההנהלה.  אני הפסקתי מיד, אבל שנים מחברי המשיכו בלימודם בלא רשות ההנהלה"[89].

 

ו

פרק נכבד בענין שיעורים לערבית הוא מפעלו של מרדכי אדלמן.  דרך צינור בני-ברית השפיע לייסד בגרמניה בשנת תרמ"ט חברה "למען-ציון" שפעלה בארץ בשדי היישוב, העבודה, ההיגיינה והחינוך.  בשדה החינוך ייסדה שיעורי-צהרים לתלמידי הת"ת השונים בירושלים ובחברון.  אדלמן בחר בירושלים במורה הספרדי יצחק יחזקאל יהודה.  שיעורים בעברית, בחשבון ובערבית נועדו לתלמידי ת"ת ושכונת "מזכרת-משה" המסונף לת"ת שבחורבת ריה"ח, ואשר תושביה נחשבו למשכילים ומתקדמים במידה מרובה.  שיעורי צהרים אלו לא האריכו ימים, כשנודע הדבר ל"קנאים".  מר נחום בהר"ר יצחק צבי ריבלין ז"ל מספר, שקנאים הכריחו את אביו ז"ל להוציא את בנו משיעורי צהרים אלה.

שיעורי-ערבית כאלה יסד ר' מרדכי אדלמן מטעם "למען-ציון" גם בחברון.  נסיונה של כי"ח לייסד בי"ס בחברון בשנת תר"ס נכשל בגלל התנגדותו של ר' חיים חזקיה מדיני בעל "שדה חמד" ומ"מ החכם באשי.  אולם אדלמן פתח שיעורים במגמה לקרב לב הצעירים ללימודי המזרח. בי"ס זה הוקם בסמוך לת"ת, כנראה באמצעות יצחק מלכיאל מני, בן ר' אליהו מני מבגדד, רבה של חברון.  מלכיאל מני "התקרב אל חכמי המוסלמים בחברון, המופתי והקאדי וכו' ובעזרתם רכש לו בקיאות גדולה בקוראן, בביאורו שבכתב ושבע"פ, במשפט המוסלמי ובחוקי המנהגים של שבטי הערבים".  "בהשתדלותו הקציבה החברה "למען ציון" כספים לשיעורי-ערב בחברון להפצת השכלה כללית וידיעות שימושיות בין הנוער, והוא עצמו ניהל את השיעורים והורה בהם את השפה הערבית"[90].

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



1 ירושלימה, תרגום מ. שטרן, עמ' 2-4.

2  ירושלימה, תרגום עברי.

3  ירושלימה, תרגום עברי, 472.

4  לוח א"י, תר"ע ירושלים בארבעים השנה האחרונות.

5  שם, שם.

6  שם, שם.

7  שם, שם.

8  חבצלת, תרל"ה ז' תמוז, נומר 39.

9  עתון "שער ציון" בעריכת חיים פרס, ב' ניסן תרל"ח.

10  ג'ואיש כרוניקל, 28 בנובמבר 1879, תר"מ.

11  חבצלת, כ"ד שבט תר"מ, נומר 18.

12  חבצלת, י"ז באלול תרל"ט, נומר 42.

13  תולדות חכמי ירושלים, פרומקין/ריבלין, ח"ג עמ' 257, ע' ר' יהודה נאטקין; זכרון לחובבים הראשונים לר"פ גרייבסקי, חוב' ז', מאמר על יוסף בלנק.

  [14]כשען, חתום ר"י בלנק על כרוז איגוד בעלי-מלאכה בענין עזבון מאמריקה, כרוז הפונה אגב-אורחא גם לאסוף נדבות בחו"ל.  כנראה יחד עם הוראת הערבית עסק גם במלאכה, כי כרוז זה פורסם שבוע אחרי היזכרו כמורה לערבית (חבצלת, ד' באב תרמ"ז, נומר 16).  שלושה חודשים אחרי זה הוא חתום ראשון על קול קורא שני מחברת פועלי צדק (חבצלת, כ"ה סיון תרמ"ז נומר 30).  שלש שנים אחר כך הוא נמצא באיזמיר.

 [15] חבצלת, י"ט אב תרמ"ו, נומר 40, עמ' 367.

[16]  מ' ד' גאון, יהודי המזרח ח"ב, ע' יצחק שמעיה אלישר.

[17]  שערי ציון לר"ח פרס, תרל"ח;  מתנת כהונה לר"פ גרייבסקי חוב' ב' עמ' אחרון.

[18]  ירושלים שנה א' תרמא-תרמב.

  [19]פנקס רשימות של בי"ס "למל" ותעודות מבקרים.

[20]  תורגמו ב"חבצלת", י"ט מנחם אב תרמ"ו, נומר 46, עמ' 372.

[21]  א. כהן, מזכרונות איש ירושלם ח"א עמ' 161.

[22]  ספר היובל להסתדרות המורים תרפ"ט, עמ' 159.

[23]  "חבצלת", ח' אייר תרמ"ז.

[24]  א. כהן, שם, ח"א עמ' 157.

[25]  זכרונות לבן ירושלים, עמ' 130.

[26]  ר"י ילין, שם עמ' 141.

[27]  א. כהן, ח"א עמ' 139.

[28]  דורות ראשונים, דוד יודלביץ, ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט.

[29]  א. כהן, ח"א עמ' 158-157.

[30]  א. כהן, ח"א עמ' 161.

[31] א. כהן, ח"א עמ' 161.

[32]  שם, ח"א עמ' 142–145.

[33]  א. כהן, ח"א 224-223.

[34]  י. פרס, לתולדות ביה"ל "למל", עמ' לא.

[35]  א. כהן, ח"א 179.

[36]  א. כהן, ח"א 180.

[37]  שם, ח"ב עמ' 25.

[38]  שם, ח"ב עמ' 24.

[39]  א. כהן, ח"ב 98

[40]  מ"ד גאון, יהודי המזרח ח"ב, ע' אברהם בר' נסים פראנקל.

[41]  א. כהן, שם.

[42]  מעניין, שבשעה ששלח מונטיפיורי כסף להוראת הערבית בת"ת "עץ חיים" שלח גם סכום כסף להורות ערבית לבנות (יהודה וירושלים).

[43] ירושלים דפוס פרומקין, אלף ותתכ"ו לגלותנו.

[44] מ' ד' גאון, יהודי המזרח בא"י, ח"ב ע' יוסף בן רחמים נתן מיוחס.

[45] א. כהן, ח"ב עמ' 25.

[46] שם, ח"א עמ' 139

[47] שבעים וחמש שנה ל"דורש ציון", עמ' 13; לבנון, י"ג בכסלו תרכ"ו.

[48] הלבנון, ב' דר"ח אדר תרכ"ו.

[49] הלבנון, י"ב חשון תרכ"ט.

[50] שבעים וחמש שנה, עמ' 22; הלבנון, י"ח באייר תרכ"ט.

[51] הלבנון, י' בסיון תרכ"ט.

[52] י. פרס, לתולדות האיסור על ביתה"ס בירושלים, מנחה לדוד, ספר היובל לדוד ילין, עמ' קלד.

[53] שם, עמ' קלג; שבעים וחמש שנה ל"דורש ציון" עמ' 19.

[54] זכרון לחובבים הראשונים. חוב' ט עמ' 10.

[55] משה וירושלים, יהודה וירושלים א"מ לונץ, ירושלים תרמ"ז.  לפי עתון "יהודה וירושלים" שלח גם סכום כסף להורות ערבית לבנות (יהודה וירושלים עמ' 177).

[56] שערי-ציון, בעריכת ר' חיים פרס, ח' בניסן תרל"ד.

[57] שבעים וחמש שנה בירושלים, עמ' 27.

[58] שבעים וחמש שנה ל"דורש ציון", עמ' 29.

[59] שם, עמ' 3536.

[60] שם, עמ' 39.

[61] שבעים וחמש שנה, עמ' 39.

[62] שם, עמ' 41.

[63] ירושלים, תרע"ה דפוס רפאל חיים הכהן.

[64] 75 שנה, עמ' 48.

[65] לוח א"י, א"מ לונץ, תרע"ג; 75 שנה, עמ' 45.

[66] תדהר, ע' צדקיהו הרכבי.

[67] הלבנון, ב' דר"ח אדר תרכ"ו.

[68] מ' ד' גאון, ח"ב, ע' חיים חזקיהו מדיני, עמ' 375.

[69] הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' 97.

[70] החבצלת, י"ח אדר תר"מ, גליון 19.

[71] מ' ד' גאון, שם עמ' 185 ע' יהודה בורלא ועמ' 73 ע' נסים בנימין מרדכי אלישר.

[72] מ' ד' גאון, עמ' 11 - 15; תדהר ע' יוסף חי פניז'ל.

[73] מ' ד' גאון, ע' נסים בכר מיכאל עמ' 159.  

[74] יהודה וירושלים, הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' 39.

[75] שם, עמ' 177.

[76] ר' מאמרי "ירושלים" לזכר לונץ.

[77] תדהר, ח"א ע' חיים מיכל מיכלין.

[78] תדהר, ע' שרגא פייביל כהנוב, ח"א עמ' 106.

[79] תדהר, ח"א עמ' 338, ע' ישראל משה פישל הכהן לאפין.

[80] המכתב נכתב ה' פרשת בשלח תרל"ח (יהודה וירושלים עמ' 39–40).

[81] יהודה וירושלים, עמ' 179.

[82] יהודה וירושלים, עמ' 179.

[83] יהודה וירושלים, עמ' 179.

[84] שם, עמ' 41.

[85] שם, עמ' 42–49.

[86] יהודה וירושלים, עמ' 77.

[87] בשעריך ירושלים, ר' אהרן סגל ויס, עמ' 86.

[88] תדהר, ח"א ע' מרדכי אדלמן, עמ' 152.

[89] תדהר, ח"א ע' יצחק מלכיאל מני; גאון, יהודי המזרח בא"י, עמ' 447.