_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בֵּית-הַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן בִּירוּשָׁלִָיִם

יוסף יואל ריבלין

לתוכן הענינים

 

(לתולדות יסוּד ביה"ס לֶמֶל בשנת תרט"ו)

לא. ארנון, מנהל ביה"ס לֶמֶל

א.

דורשי רשומות ימצאו ענין רב בהתפתחות החנוך בארץ-ישראל במאת השנים האחרונות לא פחות מאשר בהתפתחות הישוב העירוני והחקלאי.  די להשקיף על הזרמים, אשר שטפו ועברו את "הרוח" רק בירושלים בלבד במשך התקופה הזאת, ותמונה בהירה תתגולל לפנינו: בתי-חנוך מונטיפיורי, בתי-חנוך רוטשילד, "בית מחסה לילדים לזכר למל", תלמודי-התורה והתפצלותם, דורש-ציו מיסודו של בלומנטהאל, כי"ח הצרפתית, עזרה הגרמנית, אגודת-אחים האנגלית, ולאחרונה אגודת-ישראל.  כל אחד מאלה יכול לשמש ענין שלם בפני עצמו.  וגם האנשים המסמלים אותם הזרמים טפוסיים הם למדי.  אסתפק בשמות אחדים מבעלי-השיטה, שהצטיינו ביותר, שיסדו מוסדות-חנוך או שעמדו בראשם:  הרב אליעזר דן, הגאון ר' משה כהניו הרב דחסלאוויץ, הר' זלמן חיים רבלין, ד"ר הרצברג, הר' יצחק פראג, נסים בכר, אלברט ענתבי ואפרים כהן. אפילו את המלמדים הראשונים אי אפשר לפטר בלא-כלום.  לדוגמא: ר' יעקב ספיר, "אבן ספיר", היה אחד משני המלמדים הראשונים בתלמוד-תורה שבחורבת ר' יהודה החסיד, ואחריו היה בנו ר'  בנימין זאב, אביו של אליהו ספיר.  בקצור, במקצוע זה, שהרבה חומר צבור בו למעונין, כמעט שלא נגע בו ידים.  אפילו עבודתו של אביר אבות "הרוח" בארץ-ישראל, עבודתו של ר' יחיאל מיכל פינס בחנוך, וביחוד שטתו, לא נערכה עד היום כנכון-ערכֶּה.

כאן חפץ אני לנסות ולתת רשימה בדבר ראשיתו של מוסד אחד, שהיה ברבות-הימים לאבן פנה בבנין החנוך בירושלים הוא מוסד החנוך, שיסד הרופא לודוויג אוגוסט פראנקל מוינה ושהיה ידוע בזמנו בשם "בית מחסה לילדים לזכר שמעון מאצילי משפחת למל", ושאח"כ נקרא בשם "בית-ספר למל" והיה למוצא ליסוּד רשת בתי-ספר של חברת העזרה בארץ-ישראל בימי הנהלתו של אפרים כהן ושעל אָשיותיו נוסד בית-הספר העברי ושהשפיע גם על יסוד תלמוד-התורה "עץ-חיים" והרחבתו.  החומר לרשימה זו ניתן במדה גדושה בספרו של המיסד "Nach Jerusalem", "ירושלימה", ספר מסע   ובהצטרף אל זה חומר ירושלמי תתקבל הערכה שלמה.[1].

גוף המעשה היה כך: האשה ליפעט הערץ מאצילי משפחת למל חפצה בשנת תרט"ו להציב מצבת זכרון לאביה שמעון ב"ירושלם הקדושה" בכוננה "בית חמלה, ובו ילמדו ילדי ישראל מנעוריהם ללכת בדרכי ד' לשמור מצוותיו ולאהוב את המלאכה המחיה את הבעליה ולהרגילם בשחרית ימיהם להתהלך במישרים בחברת האדם ולאהוב את ארץ מולדתו, ארץ עסטעררייך הרמה והנשאה מ"דור דור".  לשם זה הפרישה חמשים אלף פלארינען לקרן קימת, שהופקדו בבית-מסחר רוטשילד, והרוחים (ארבעה וחצי) יהיו להוצאת הבית.  לפי תכניתה היו הילדים צריכים לשבת במוסד מבוקר עד ערב.  שם "יותן להם מאכל מבושל דבר יום ביומו לסעודת הצהרים".  מספר הילדים יהיה לפי האפשרות הכספית.  הבית יהיה "עם גן סביב לו לשעשועים", אם בשכירות ואם יקנה לאחוזת-עולם.  פקידי הבית יהיו: "מורה וסוכן, אשר רוח דעת בו להבין לשון עבר, לשון ערבי ואשכנזי ואם אפשר גם לשון איטלקית, ומלבד אלה הוא הולך ישר ואיש מוסר ושומר תורה באמת ובתמים".  "הוא יהיה המשגיח, מנהל את הילדים לטוב להם".   אשתו תהיה "גם היא עזר כנגדו לשמור לנהל ולהורות את הילדים.  גם רופא מומחה ימנה להשגיח על בריאות הילדים ולרפא את החולה על ערש דוי".  הועד הממונה יהיו ראשי מנהיגי קהל עדת ישורון בעיר וינה (שם עמ' 2,3).

טפוּסית היא הקשת הניבה בראשי הקהלה, שישתדלו שהקיסר האוסטרי, הנקרא גם "מלך ירושלם", יקבל המוסד תחת חסותו, שהקונסול האוסטרי בירושלים יבקר את החשבונות ושהפקידים בוינה יתנו דין וחשבון לפני ראשי הממשלה בוינה.  ושוב תדגיש שם, שמ"אהבת ארץ מולדתה הבוערת בקרבה"

נכספה היא, כי ממשלת הקיסר תהיה מגן ליהודים היושבים בארץ הקודש בעת תכונן המוסד... לחנך הילדים (בין יתר הדברים) "למען תגדל בלבם אהבת ארץ מולדתם" (אוסטריה). (שם עמ' 4).

מלבד זה בקשה מאת הקהלה לתת למזכיר-הקהלה הרופא לודוויג אוגוסט פראנקל חופש לאיזה חדשים באביב למען יסע לארץ-ישראל להוציא את הדבר אל הפועל (שם 5).  כמו כן מבקשת המנדבת – מבלי שיהיה זה תנאי הכרחי מצדה – שיזכירו את נשמת אביה בבית הכנסת של האשכנזים (שקורין "פראנקען") בעת הזכרת נשמות ושידליקו נרות לנשמתו ביום הפטירה (שם עמ' 7-8).

הקהלה קבלה את הצעה, גם הממשלה נאותה לה והשתדלה בקושטא להשיג רשיון למוסד הזה (עמו' 10).  והשליח ד"ר פראנקל נגש אל העבודה בהוציאו, ראשית כל, קונטרס בעברית, שבו באר לתושבי ירושלים את ענין המוסד.  מתוך זה נראה, שהוא צפה מראש, כי הוא בא בחדושים אשר לא על נקלה יתקבלו בין תושבי ירושלם ושהוא מצא לנחוץ להגן על החדוש, אשר הוא אומר לחדש בחנוך.  ל"קול מבשר" העברי    הוא שם הקונטרס נספח ההימנוןן האוסטרי ותפילה להצלחת השולטאן. (שם 11).

בחוץ-לארץ נשמע עד מהרה הד המוסד העומד להתכונן בארץ ישראל, והדעות היו שונות.  נמצאו אז  בשנת תרט"ו אנשים, שמצאו בו משעול ואורח להתקרב "לארץ הנבחרת, המקודשת בתולדותיה מקדם קדמתה וקוו ממנו תכלית רוחני ומוסרי" (מרכז רוחני!)  גם לצד המדיני או כסגנון המתרגם מפנת מעמד החברה הושמה על הרעיון הזה עין-בקורת: טוּרא מאמריקא, מונטיפיורי מבריטניה, רוטשילד מצרפת נדבו לארץ-ישראל; עתה ינדבו גם מאוסטריה, אשר נתיניה בירושלים רבים מנתיני המדינות האמורות (שם 12). היו גם כאלה, שאמרו שמקודם צריך לדאוג לאוכלסין שבגולה הקרובה ולא למזרח הרחוק.  אך נמצאו גם משטינים אשר עוד מחו"ל שלחו את שטנתם לתושבי ירושלם לעורר את לבם על הסכנה הצפויה ליהדות מהמוסד החדש הזה (שם 13), למרות מה שפראנקל תמך יתדותיו ב"קול מבשר" על ר' משה סופר מפרשבורג ור' לייב שוואב מפעסט.  קנאים אלה פנו גם לאמשטרדם וללונדון, שני המרכזים העקריים הקשורים עם הישוב הירושלמי.  גם פראנקל אסף תעודות מסַפרות ישרו וגם מתנות-נדבות וכלי-קדש בעד בתי התפלה; אסף גם צרכי למוד: "ספרים וציורים מתארים בשרד וכל אשר יבוקש אל בית חנוך הובאו מרחוק ומקרוב עד כי נצברו לחמרים".  ואחרי אשר הושג הרשיון מקושטא, הזדיין בתעודת מהממשלה האוסטרית ומאנשים מפורסמים, ואולם בעיקר שם בטחונו במכתב הרבנים מוינה, הרב שלמה יהודה ראפפורט (שי"ר) מפראג, החכם באשי בקושטא, ראש רבני תורכיה, ועוד אחרים (שם 13), וביום ד' לאדר שני תרט"ז יצא לדרכו.  בסוף חודש אייר הגיע ירושלימה (עמו' 146).  בין המקדמים את פניו היו מתרגם הקונסול האוסטרי, פקידי עדת הספרדים ועדות אשכנזי הולנדיה, "ורבני עדת החסידים שלחו אגרת לשאלני על המועד, אשר יוכלון להראות ולקדם את פני" (שם עמו' 156).  רק עדת האשכנזים-הפרושים לא השמיעו כל קול.

 

ב.

מספר היהודים הגיע אז בירושלים ל-5700 נפש והם שליש כל התושבים.  ואולם הם נחלקו כבר אז לספרדים, שכללו בתוכם את כל יהודי המזרח לארצותיהם השונות (173), אם גם שיהודי תוניס ומרוקו ואלג'יר בקשו להנתק מהם, ולאשכנזים, שנפרדו שוב לקהלת שונות.  מספר הספרדים היה 4000, והשאר, 1700, אשכנזים שנחלקו שוב לעדות שונות, פרושים, חסידי וואליניען, חסידי אוסטריה, חסידי חב"ד, ילידי ווארשא ואנשי הא"ד (שם 178-172).  בה בשעה שהספרדים היו ברובם נתיני תורכיה, היו האשכנזים ברובם הגדול נתיני אוסטריה, או לפחות נמצאו תחת חסות אוסטריה (176).  מצב החנוך היה בשפל המדרגה בכל הקהלת.  אמנם נמצאו שלשים ושש ישיבות ספרדיות פרטיות (1763), אבל באלה למדו חכמים לעלוי נשמות מיסדיהם וקרוביהם וקרובי-קרוביהם, כאשר נראה עד היום.  בנוגע למוסד חנוכי, הננו שומעים על-דבר תלמוד-תורה, שבתקציב עדת הספרדים נקבע לו עשרים אלף גרוש לשנה(174).  ואולם עוד שנים אחדות לפני תרט"ו "המעיטה העדה את הוצאותיה... בהשביתה את חנוך התלמוד-תורה".  הבית נמכר לרוטשילד לבית-חולים, אבל בכסף לא השתמשו לחדש את בית חנוך התלמוד, כי אם חלקוהו ביניהם (175).  (עיין גם 226).  גם מצב החנוך בעדת האשכנזים לא היה מזהיר ביותר.  בירושלים נמצאו אז לפי ספירת פראנקל ארבעים מלמדים (232).  משנת תר"א היה גם תלמוד-תורה בזעיר-אנפין.  כפי ערך הצבור יחדו שתי מחלקות לילדים, נערים ובחורים בבית עזרת נשים אשר לביהמ"ד "מנחם ציון" (הוא בית-המדרש הישן שלחורבת ר"י חסיד), והיו שם שני מלמדים מצוינים באמת: האחד "הרב האברך ר' מוני (הוא הרה"ג ר' שמואל מוני זילבערמאן ז"ל, שהיה אח"כ ראש ממוני הועד הכללי) והר"ר יעקב ספיר (מחבר ספר "אבן ספיר").  גם יסדו אז קופת ת"ת ("קורות חצר רבנו יהודה החסיד" לרי"מ טוקאצינסקי נ"י, לוח א"י שנה ט' והדפסה מיוחדת עמ' 9).  את תהילת ר' יעקב ספיר אנו שומעים מפי פראנקל עצמו, המפארו בתור משורר מהולל (שם 162-161).  אך המוסד הזה היה שייך רק לפרושים, שבראשם עמדו אז הצדיק ר' יוסף זונדיל סאלאנט הידוע והרב ר' ישעיה בארדאקי, חתנו של ר' ישראל משקלוב בעל "פאת השולחן" (טוקאצינסקי שם ופראנקל 200).  בכלל היה מצב החנוך ירוד מאד, כאשר אנו שומעים מפי עדים שונים.  החסידים, שבראשם עמד ר' ניסן באק, "רואים לעגמת נפשם את מחסור בתי התלמוד בירושלם ואת מעמד החנוך כי הרע הנהו" (160).  עדות שניה אנו שומעים מפי ר' משה בוימגארטנער מקרעמזיר במעהרען, שהיה כַּתָּב ארץ-ישראלי לעתוני אירפה: "היש לנו בתי-תלמוד?  אין גם אחד מכמו אלה בעיר הקדושה.  בחדרים אחדים מלאי חלאה, כמו באחת מקהלות גאליציען שפלות המדרגה, תמצא כאלה עם מורים ריקים ופוחזים  ובעד חורבן בני ישלם נדכא כמוני עוד משכורת.  מדוע לא ישימו הרבנים אשר למו המשפט על לבם לדאוג בעד מוסדות בתי-חנוך?  מדוע לא יאספו בעלי הון ורכוש כסף למטרה כזאת?  בירושלם אין בית תלמוד לתורה!" (שם 163-162).  ופאנקל בעצמו כותב על מצב החנוך כזאת: "מלבד בית הכנסת הראש(י) אשר לאשכנזים, נמצאו עוד בתי-מדרש וישיבות המחוברים עם חדרי תפלה, אשר במו יהגו הגדולים בתלמוד ושם נדברו ההוגים איש את רעהו לצרף בכור סוגי כל דין ודין במצרף הבחינה להבינו.  בית תלמוד בתור המעלה לא היה לאשכנזים מעולם, גם לא בית תלמוד תורה;  בבחרם לשלח את בניהם למורים עניים להטביעם ברוחם ושארם בבוץ מחשכי החדרים.  עוד תסמר שערת-בשרי בזכרי את ערוגות המדמנה האלה לצמחי הבערות והמערות האפלות מושבות המחלה והעמל" (180).  נראה הדבר, שכאן הוא מרמז על מציאות בית תלמוד-התורה הקטן, שהיה לפרושים לצד בית-הכנסת.  ואכן גם הוא נמצא במצב קשה.  גם בנוגע לתכנית הלמודים עמדו אז הפרושים על המדרגה היותר גבוהה.  כי בה בשעה, שהספרדים, וביחוד החסידים, לא עסקו אפילו בתלמוד, מודה פראנקל, כי "הפרושים, הבאים ממרחקים, הביאוה שמה".  "והיא תמצא על-פני רובה רק בין הפרושים" (180), "רק אל תורת משה והנביאים לא ישימו עינם ולבם כל הימים לעשותם למטרת הגיונם, ולא ידעוה רק מספרי התלמוד, וגם אליו לא יכינו את נפשם בלמודי הדקדוק והשפה, כל תלמודם אינה רק מצות אנשים מלומדה ומנת הזכרון (180).  לחנוך בנות לא שמו כל הקהלות גם יחד לב כלל.  יש רק להזכיר, שבזמן ההוא הודיע החכם-באשי הראשי מקושטא לכל יהודי תורכיה  "את כל הרבנים והקהלות לשים לב לחנוך הילדות לאמונה, לחכמה ולמדע ולכונן בתי-ספר" (203).  אך דבריו לא מצאו כל הד בירושלים עצמה.

רק על-פי התעוררות מחוץ-לארץ נוסדו אז מוסדות חנוך בשביל הבנות, האחד על-ידי ר' אברהם הכהן (אלברט כהן) שליח רוטשילד, והאחד ע"י מונטיפיורי.  שני המוסדות האלה היו מכוונים לא רק ללמד את הבנות, כי אם גם להורותן מלאכת-יד.  אי-אפשר להכנס כאן בפרטים על המוסדות האלה;  תמונה כללית אנחנו מקבלים מדברי פראנקל בעצמו.  בית חנוך לעלמות נוסד בעת ההיא, תכניתו היתה ללמד לבנות לקרוא עברית, להתפלל ולהכין מעשה רקמה וגם ללמוד כתיבה.  המיסד ר' אברהם הכהן סדר את הבית באופן מצוין, מתאים לתכליתו "ראשיתו היתה לברכה".  ואולם כשבקר פראנקל את הבית מצא "בחדר האחד שתי עלמות ובשני רק שלש.  והשלשה החדרים האחרים היו ריקים באין מורה ובאין מפגיע".  "המלמדת אמרה אלי כמצטדקת, על כי חופת-חתנות כהיום, על כן עזבו הילדים את בית החנוך, גם על כי הגיע תור ארוחת הצהרים, שבו הביתה אל אבותם, אולם כבר חלפה[2] העת הזאת וצללי השמש החלו לנטות.  את כסאות החדר מצאתי מלאות אבק כמו לא נושבו מימים רבים, ולוחות הכתיבה נחו מפוזרים הנה והנה שבורים על רצפת החדר".  עדה של עשרים וארבעה "נקובי-שם" נבחרה למוסד זה.  באספה הראשונה דנו מי יחתום ראשונה על המכתבים ולא באו לידי החלטה; בשניה החליטו רק לשים את חותם המוסד, כדי שלא לפגוע "בבבת עין כבוד איש ואיש אף בקצהו"; "בשלישי נועצו, איך להגיע לאחוזת החותם הלזה", אשר הופקד ביד ד"ר ניימאן פקיד מוסד רוטשילד.  באספה הרביעית, והיא היתה האחרונה, התוכחו אם לתת נעלים לרגלי משרתי הבית מכסף המוסד.  יותר לא נתאספו (223-222).

מלבד מוסד זה היה בית-חנוך מלאכה מיסודו של מונטיפיורי לעלמות.  שכר-דירת הבית הזה עלה לשלש שנים שמונה-עשר אלף גרוש והתקונים עוד שמונת אלפים.  במוסד זה מצא פראנקל אחת ועשרים ילדות; אחדות מהן תפרו ורובן סגורי-עפעפים.  בחדר השני שכבה המורה מלוא קומתה על הרצפה ישֵנה "בין שש עלמות מסביב לה".  על המוסד הזה הופקדו עוד חמש מורות, שלא היו אז בבית.  בחדר אחד נמצאו שבע מאות חבילות צמר-גפן "למען יתפרום הילדים לתתם אחרי כן לעניים" (233).  אם גם לא יהיו נוראות המצב, כאשר מתאר אותו פראנקל[3], ששנאתו לבני-ירושלים קלקלה את השורה, ואשר בקש תמיד להבאיש את ריחם בעיני הרוטשילדים ומונטיפיורי, כאשר נברר עוד הנה בכל זאת עובדא אחת נכונה, הופעה שלדאבוננו לא אבדו עקבותיה עד היום הזה והיא, שהאבות היו שולחים את ילדיהם לבתי חנוך כאלה "רק בעד מחיר" (242).  פראנקל שמצא התנגדות ליסוד מוסדו, נותן טעם לעובדא "שבתי חנוך אלה הגיעו להוסד" מבלי שהקהלה תתנגד להם, "ומה גם בעד עלמות, אשר כפי מראית עיני המזרחים תעודתן לבלתי למוד מאומה וגם צאתן והראותן מקירות ביתן וחוצה מוזרה לעיני המזרחים" מפני שרוטשילד ומונטיפיורי פזרו כסף (224).  ואולם מלבד זה יש עוד שתי סבות:  האחת משום שבנות אינן חייבות בתלמוד-תורה, וביחוד היו האשכנזים רגילים להתיחס בשויון-רוח לחנוך הבנות ולא הקפידו עם המיסדים.  והשנית, לא רק מפני פזור כסף המיסדים נאותו להם, כי אם משום יחסם ליהדות ולירושלים בכלל, שלא כיחס פראנקל, כאשר נברר להלן.

יזכר נא לאחרונה עוד מוסד חנוכי אחד שהיה בזמן ההוא, והוא בית-חנוך למלאכה, שיסד אז ר' אברהם הכהן ושעמד תחת פקודתו של ד"ר ניימאן.  במוסד זה למדו גם "תורה עם העתקה".  מספר התלמידים היה אז שלשים נערים.  ובהיות שהיו ספרדים ואשכנזים, נבדלו בשני חדרים כנראה מסבת שפת הלמוד.  המורה היה "כמ"ר שיפפמאן מק"ק פראג".  לפי עדות פראנקל לא הצליח המוסד בראשיתו "מפני העצלות והרפיון הנראה חדשים לבקרים בעיר רבת האמונים".  אך הוא בעצמו מודה אחרי נסיעתו, ש"מקרוב שמע, כי החל מוסד זה לפרח ולהתפאר במטעיו" (שם 222-221).

 

ג.

המלחמה נגד בית-הספר החלה לא בירושלים עצמה, כי-אם בוינה.  האיש אשר קרא מלחמה על המוסד (את שמו אין פראנקל מודיע)  היה באמת "אחד מן המתקדשים, המתנשא בגובה רוחו להתרומם מאחיו על-בלי-מה ואשר חרה אפו על כי לא הובא במועצת המוסדה הזאת" (שם 92), או אם הציקתהו רוח קנאה לדת, אין לדעת.  על כל פנים, האיש הזה מהר להודיע לירושלים על דבר המוסד החדש העומד להוסד, הוא "קלע למטרה בחצי לשונו עדי למרחקי ירושלים, לדבר שטנה על הדבר ועל נפשות מיסדיו, אמרי מרה כלענה לשון, אשר עדי  נפש סתרי חיימוֹ נגעו" (שם12).  מפי החכם-באשי הרב חנ"א הננו שומעים, כי "איש אחד מתושבי קרית וויען כתב אגרות שטנה אל האשכנזים נגד המוסד וגם מול משפחת הגבירה המיסדת הפיל דברים אשר לא כן" (170).  הוא הודיע, כי אבי המיסדת הכין היכל חדש (בית-כנסת) עם מנגינות זמרה בקרית וויען, וכי בעלה עם בניה המירו את דתם" (171) מה שפראנקל לא הכחיש  בשום מקום.  גם נגד פראנקל כתבו(13).  לפי דברי החכם-באשי לפראנקל "שכר לו האיש ההוא (בירושלים) אנשי-צבא-שטנה, העומדים לימינו עוד בטרם הגיעך הנה".  הד השטנה הזאת הננו שומעים פה ושם גם בספר.  ככה ספרו (לר' יהוסף שווארץ לפי דבריו)  שפראנקל הוא ערל, וכי הביא עמו כלי זמר בחלילים, הנהוגה בבית תפלת הנוצרים... עם כלי מנגינות אחרים להנהיגם בבית התפלה" (215)  מה שפראנקל מכחיש על המקום.  גם ספרו עליו, "כי כל מחוז חפצו להעמיד צלם בארון הקדש תמוּרת ספר התורה, וכי הנהו בחוברת עם כומרי ברית-הישנה (היינו הקתולים) במדינת אוסטריה, להפוך את לב היהודים לאמונת הנוצרים" (215).  אפשר, שהדבה האחרונה מוצאה מהמסיון הבריטי, שגם הוא מלא תפקיד בענין, כאשר עוד נראה.  אך "לא לבד לתושבי ירושלים, כי-אם גם לק"ק אמסטערדאם ולאנדאן נשלחו אגרות שטנה להקהל ולעמד כאויב מול מפעל המוסד טרם הולדו ולשומו חרם בארץ" (13)*). המלחמה בחו"ל נמשכה עוד גם אחרי הוסד המוסד ואחרי עזוב פראנקל את הארץ וחזר לוינא.  איציק דייטש כתב תזכיר שלוּח אל הקונסול האוסטרי בירושלים בדבר "בית-תלמוד שמעון מאצילי לעמעל" (467), מיוסד על התלונות שהגיעו מירושלים.  את המכתב הזה מסר למיניסטריום החיצוני בוינה ואלה שלחוהו לציר אוסטריה בקושטא לשלוח לקונסול האוסטרי בירושלים וגם מהר להדפיסו ולהפיצו (שם 468).  את יחס הקונסול וכל מה שנעשה בענין המוסד בחוגים הבלתי יהודים בירושלים נראה הלאה.

עתה נשים פנינו אל היחס למוסד בין היהדות הירושלמית; אל היחס, שהתיחסו אליו העדות בכללן, וגם אנשים יחידי סגולה בעלי ערך היסטורי בפרט.

העדות, אשר הביעו דעתן ברור בעניין המוסד, היו הספרדים מצד אחד והפרושים מצד שני.  עדת החסידים מצד אחר ועדת אנשי הא"ד עמדו באמצע, אך מטעמים שונים.

שנים היו הנימוקים, שהספרדים נאותו להסכים לפתיחת המוסד ולהשתתף בעבודתו.  מצד אחד לא ידעו הספרדים כל-עיקר ממלחמת ההשכלה, אשר החלה בגרמניה ועברה לאוסטריה ואותותיה נכרו כבר אז גם ברוסיה.  אם גם שלא מתוך הכרה וחשבון ברור, המשיכו הספרדים את מסורת תקופת-ספרד, תקופת-הזהב שלה, שבה היו תורה וחכמה, תפלה ושירה תואמות.  כל אותה המלחמה, שקשר קרוב לזמן ההוא "חתם-סופר" באונגריה, לא הבינו ולא ידעו מה היא.  כרכטריסטיקה מצוינה בהבדל בין יחס הספרדים ליחס האשכנזים בנידון דידן נותן לנו הרב ר' ישעיה בארדאקי בדבריו שדבר אל פראנקל באספה שנאספה בענין בית-הספר: "בתי החנוך אשר ילומד בם דבר מבלעדי התלמוד, אם גם איננו לחוקי האמונה, הנמו בכל זאת כמעט תמיד הסבה למרד באחרית הימים מול הדת ולהמירו, כראותנו מופתים נאמנים כאלה בארצות איראפע.  לא אחי ילידי המזרח היושבים פה, אבל אתה ידעת את משה מדעססויא, ורוחו היא מדברת מתוך מחברתך "קול מבשר" (202-201).  גם מן הפסקווילים הפונים אל הספרדים יש לראות את התמימות שבה התיחסו הספרדים אל ההשכלה (209-208).  ובככל התפעלו הספרדים, כדרכם, שאיש חכם ומשכיל מאירופה בא אליהם.  הנה למשל קמה כל העדה בעלות פראנקל לתורה, כמנהג אשר יעשו רק לרב (170).  וככה אומר לו החכם באשי הרב חנ"א בתום לב: "בעינינו ילידי הספרדים טובה ונכוחה מוסדתך בידענו נאמנה, כי איננה מול דתי האמונה" (170).  רבני הספרדים קוו, כי מוסד זה יהיה יסוד למוסד ת"ת;  הם קוראים למוסד הזה "בית תלמוד-תורה" (347,341,339).  אחרי שנסע פראנקל הם כותבים אליו לתקן וליסד בית-התלמוד של ש"ס של שני מלמדים, כל אחד עשרה תלמידים, בהיות שבכתות שנוסדו מלמדים רק תנ"ך, ומבקשים ממנו "רק שכר הבית ושכר הלמוד של שני מלמדים (348).  ואולם מצד שני היתה כאן גם פוליטיקה מצד הספרדים נגד האשכנזים, כאשר היטיב לראות זאת פראנקל עצמו. למרות מה שהיו הספרדים הרוב, למרות מה שבא-כח היהדות הרשמי, החכם באשי, היה מהם, למרות זה ראו כבר אז, שהאשכנזים אשר זה מקרוב באו, עולים עליהם, וגם דוחקים מעט את רגליהם אם גם לא נסכים לתמונה שפראנקל מתאר בה את הרדיפות שהאשכנזים רודפים את הספרדים ואת הבוז שהם בזים להם (181).  אחרי האספה המשותפת של אשכנזים וספרדים בדבר בית-הספר, לאחר שהספרדים נתנו קולם בעד, לעומת האשכנזים שהיו נגד, מתאר פראנקל, שבהחלטה זו "היה נס נצחון לספרדים על האשכנזים, הנוגשים אותם בלי חשך.  ושתי הקהלות האלה ראו כן תמהו:  הספרדים על עצמם בהכירם פתאום, כי המה הרוב וכי נקרא דרור למו מעול הלחץ אשר נתנו גרים שסבלו אותם זה ימים רבים על שכמם בארץ מולדתם.  וככה השתוממו גם האשכנזים למצוא אומץ-רוח למפעל כזה את אשר לא האמינו עוד לראותו בין אחיהם הספרדים, רפיוני הרוח" (203).  וכאשר פחדו הספרדים "פן ימנעו מהם כסף התמיכה", אחרי אשר הודיעו האשכנזים "ללונדון לאלטונא ולאמסטערדאם נגד בית-הספר, מהרו גם הם לכתוב למקומות אלה לברר את הדבר ולגול מעליהם את האשמה (242).

יחס מפליא התיחסו לענין החסידים, שהיו צריכים, לכאורה להיות מהמתנגדים ראשונה למוסד כזה.  שני ימים אחרי בואו של פראנקל באו אליו פקידי עדת החסידים לקדם את פניו, ובראשם כמ"ר ניסן באק, הוא בנו ש ר' ישראל באק בעל בית-הדפוס הראשון של הישוב האחרון.  הם הבטיחו לפראנקל "להיות ידם אתו במפעלו בראותם לעגמת נפשם את מחסור בתי התלמוד בירושלם ואת מעמד החנוך כי ברע הנהו, וכי המוסדה הזאת רק לברכה בקרב הארץ" (160).  גם באספה המחלטת בדבר ביה"ס בבית החכם-באשי נתן ניסן באק את קולו בעד ורק בא-כח החסידים השני, מרדכי אהרן, היה נגד (202).  כאשר הגיע תזכיר איציק דייטש הנזכר לעיל לירושלים, והקונסול (שאת תפקידו בכל הענין עוד נבאר הלאה), פנה לעדות לשמוע דעתן בענין, ענו "רבני ופקידי עדת החסידים האשכנזים" כמו "ראש הרבנים לעדת הספרדים ובית דינו", "כי לא נמצא אף שמץ חדשות הנוגעות אל האמונה בתכנית המוסד הזה" (471).  על תעודה אחת המעידה ש"דוקטור, פראנקל לא דבר ולא עשה פה שום חדוש באמונה ולא בתפלה כלל וכלל" חתום "ניסן באק ס"ט רב ופקיד לקהל החסידים האשכנזים".  ובגוף המכתב מכנה החתום מטה את עצמו "מנהיג כולל חסידים אשכנזים" (475).  ואולם מענין הדבר, שבשעה שפראנקל מונה את העדות שמצא בירושלים, אין זכר לעדת חסידים סתם ואין ר' ניסן באק נמנה כפקיד או כרב של איזו עדה שהיא (179-176).  מצד אחר שומעים אנו את ר' ניסן באק, בשעה שהוא מבטיח לעזור לפראנקל בענין המוסד, מבקשו לעזור לחסידים לאסוף כסף לבנין בית-תפלה (הוא בית-התפלה של ניסן באק, שעמד כצר לביהכ"נ שבחורבת ר' יהודה החסיד מצד החסידים לצד הפרושים).  ובאותו מעמד התאוננו, שהפקיד בוויען "שולח את כל מכסת הכסף הנקבץ באוסטריה רק לעדת הפרושים העומדים תחת צל רוסיה בתתו מגרעת לכל ילידי אוסטריה מהאציל גם להם מהברכה.  גם הקונסול קים לו אחרי כן את דבריהם (160).  דברי הקונסול הם: "כי יחולק כסף הנדבה השלוח מתושבי אוסטריה רק בעד אחיהם ילידי ארצם בארץ הקדושה לעדת הפרושים אשר אינם עבדַי, כי אם חוסי צל הממשלה הלזו (אוסטריה)" (176).  נראה, איפוא, כי כולל חסידים זה הוא רק נפרד מהפרושים, שאליהם נלווה עד הנה, ושהשתמש בהזדמנות זו למצוא בפראנקל כח עוזר להם בחוץ-לארץ.  בענין בית-הספר עצמו לא התערבו כלל, והיתה דעתם נוחה הימנו ממש כדעת הפרושים.  ואולם הפוליטיקה דרשה מהם להתיחס כאשר התיחסו.  ביחוד התעסק בזה ר' ניסן באק.  גם כאשר הכריזו את האיסור על בית-הספר בבתי-הכנסת השונים, לא נתן ר' ניסן באק להכריז בבית-הכנסת שלו (247).  את המכתב, שבו מבקשים החסידים האלה מאת פראנקל להיות להם לפה בחוץ-לארץ בדבר עניניהם בירושלים זאת קול-הקורא שלהם ליהודי חוץ-לארץ, ספח פראנקל לספרו "ירושלימה" (346-47;  349-51).  בקול-הקורא מובלטת פטריוטיותם האוסטרית לעומת הפרושים, ואולם אין זה ענין לכאן.  בכל-אופן בעד בית-הספר לא נלחמו ולא הזכירו אותו, עד אשר לא נדרשו, וגם במכתב באק הנזכר לעיל סתומים הדברים יותר משהם מפורשים.

ראוי לצין יחס עדת הא"ד (האללאנד, דייטשלאנד) למוסד החדש, הן מפאת העדה בכללה והן מפאת אישים אחדים העומדים בראשה.  בנוגע לעדה זו אומר פראנקל: "רשמי התיחסותה לאשכנז לא נכרו כה בלבשם בגדי ארצות המזרח (היינו הספרדים) או פולוניא ופאותיהם ארוכות, ובפעמי הפרושים, אשר במו יתחתנו ידרכו בכל מנהגיהם" (178).  ואכן העדה בכללה, אם גם בקרוהו פקידיהם תיכף אחרי בואו (156), עמדה לצד הפרושים בענין האיסור.  "אמרי מרר וקשוֹת דברו אנשי הרב יהוסף שווארץ נ"י אתו עלי נתנו את קולו באסיפה (שהיתה בבית החכם-באשי) בעד בית-הספר, וכאשר בקש מאתם להביע את דעתם בכתב לא היה גם אחד בינימו אשר נתן את קולו בעדו" (214).  פראנקל אמנם מודִיע, כי "המוסד הוכן כחפץ ראש הרבנים... וקהלת החסידים האשכנזים ועדת אשכנזי האללאנד" (471), וכי "ראש הרבנים לעדת הספרדים ובית דינו רבני ופקידי עדת החסידים אשכנזים עם רבני ופקידי עדת האשכנזים ילידי האללאנד גזרו אומר כי לא נמצא אף שמץ חדשות הנוגעות אל האמונה בתכנית המוסד" (שם למטה) וכן מצרף הוא את עדת האללאנד לדעת הספרדים והחסידים בנוגע לדעתם עליו (שם 472), הנהו בונה בודאי על יחסו של ר' יהוסף שווארץ למוסד ולשליח.  השליח השני מעדת הא"ד באספה הגומרת ומחלטת בבית החכם-באשי, משה זאקס, השתמט.  "האיש משה זאקס, אשר ידענוהו בשם כמקנא בעד החנוך וכדובר שטנה על חשכת רוח הרבנים, התרחק עתה בטרם נתנו הנאספים איש איש את משפטו" (202).  במקום אחר הננו קוראים, כי כאשר נגמרה התכנית והוגשה לפני החכם-באשי לחתום עליה, באו לפניו יחד עם פקיד עדת וורשא ונגיד הפרושים גם יהודה ליב גולדשמיד, זה "הרב יהודה ליב גולדשמיד" הנזכר (178) כפקיד אנשי הא"ד יחד עם הב יהוסף שווארץ, "ופקידם מקודם כמ"ר יוחנן צבי מארקוס" "להפציר בו בלי חשך לחזר בו מהחלטתו אשר החליט באספה בעד המפעל" (215).  פראנקל מוסר, כי החכם באשי אמר לו, וזה בנוכחות ד"ר ניימן (216), כי על שאלתו אותם להגיד לו באמונת לבם, אם ימצאו את יסוד בית-הספר לפי התכנית הנמסרת, מנגד לחוקי הדת "ענוהו כי לא ימצאו כזאת;  אכן חשבו כי תחדל משלחת הכסף מאמסטרדם על דבר מוסד בית-חנוך הלזה" (215).  אך משיחה אחרת בין פראנקל ובין ר' יוחנן צבי מארקוס, הוא ר' הירש מארקוס[4]), מקבלים הננו רושם אחד על-דבר ר' הירש מארקוס, שהיה תלמידו של חתם-סופר מפרעשבורג וידע את כל תהפוכות המתקנים מסביבתו הקרובה.  כדאים הם אותם שני העמודים (206-205), שבהם נמסרת השיחה, להקרא.  כאן נצטמצם ונמסרה בקצור: ר' הירש מארקוס יליד אונגריה המדבר גרמנית מבקר את פראנקל "לחלות פניו לבלתי עזוב במרת רוח את העיר, כי אף אם נמצאו רבים רעי המעש, בכל זאת גם תמימים וטובים בעיר הקדושה".  על שאלת פראנקל, מה עול מצאו במוסד החנוך, הוא עונה, "כי אף אם עתה חף מעַולה הנהו, בכל זאת יוכל להבשיל בימים הבאים אשכלות מרורות וענבי לענה ועוד: "אין לעבוד לשני אדונים.  מדע התבל ימנע את הרוח מהגות במדע הקודש.  אין ללמוד פה חדשות, רק הנושן יעמד נצב פה על איתנו הראשון עדי בוא משיח אלהי יעקב".  על הערת פראנקל, שחכמי התלמוד עסקו במדע, שלעיני חתם-סופר מורו נוסד בית חנוך לבנות, לא ענה ר' הירש.  הוא מתנגד לשפה הערבית (205).  על הוכחת פראנקל כי זאת היא שפת הארץ, ממש כמו גרמנית בגרמניה, איננו עונה, וכשפראנקל דוחק, הוא מוסיף "קצר כחנו פה בארצות החום מללמד ביגיעת בשרים עוד מאומה מבלעדי התורה".  פראנקל מדבר על העצלות בארץ, ומביא ראיה לדבר: "הנה זה ימים אחדים ברח עוד נער אחד מבית חנוך המלאכה, שיסד ר' אברהם הכהן".  הירש עונה: "עלי היותו חלוש כח".  ועל בקשת ר' הירש להביאו בקשר עם סוחר עצים בטריסט, כי הוא חפץ ליסד מסחר-עץ בארץ, עונה פראנקל בעקיצה: "אין לעבוד לשני אדונים"... הוא רק איש המדע...  וגם שהוא "חלוש הכח מללמוד מבלעדי המדע עוד דבר אחד"... והשיחה חותמת בדברי ר' הירש לפני לכתו: "הנך רואה בעיניך, כי חרה אפך עלינו, וככה תכתוב עלינו, כי כבר הוגד עליך כי מליץ גדול הנך, ובכל-זאת טובים ותמימים בירושלם".

להערכה מיוחדת ראויה מפאת אישיותו עמדתו של הרב יהוסף שווארץ, בעל מחבר ספר חקירת הארץ "תבואות-הארץ".  ר' יהוסף שווארץ היה יהודי גרמני בעל השכלה מערבית רחבה, והוא שייך לאלה מהגרמנים שכעדות פראנקל לבשו בגדי ארצות המזרח (178), בשעה שגולדשמיד ומארקוס לבשו כיהודי פולניה.  בעיקר הדבר לא היה יכול ר' יהוסף שווארץ להיות נגד מוסד חנוכי.  ואמנם הוא עצמו הביע גלוי את דעתו בלי חת בעד מוסד החנוך הזה.  את "קול הקורא" בשפת עבר, שבו פנה פראנקל אל הרבנים תיכף אחרי בואו, הכין כנראה אצל ר' יהוסף שווארץ ובידיעתו (171).  גם באספה המחלטת בביתו של החכם באשי, שבה השתתף ר' יהוסף שווארץ כבא-כח הא"ד (200) היה הוא היחידי, מלבד ר' ניסן באק, מהאשכנזים, שנתן קולו בעד המוסד (202), ולא חת מפני אנשי עדתו, אשר דברו אתו קשות משום זה, כנזכר לעיל (214).  אחרי אשר עזבו כל הרבנים האשכנזים את האסיפה הנזכרת, במחאה על הסכמת הספרדים למוסד, נשאר הוא (יחד עם ר' ניסן באק) שמה והשתתף בהמשך האסיפה (203).  את האיסור שהכריזו על בית-הספר לא נתן להכריז בבית-הכנסת שלו (247).  גם מכתבו בעת גבית העדות של הקונסול האוסטרי בירושלים עפ"י דרישת איציק דייטש, הוא כותב לא בשם עדתו כי אם גם בדברים ברורים בנוגע למוסד ולמיסד: "אמת נתנה להאמר ולהכתב, שהדברים הנאמרים למעלה על ד"ר פראנקל (היינו בההאשמה) שלא דבר מאומה מהתחדשות שהם כנגד תורתנו הקדושה, וכל שכן שלא נעשה בבית-לימוד אשר יסד פה דבר אשר לא כדת משה ויהודי, ולראיה באתי ג"כ אל החתום, שלהי תשרי תרט"ז, הקטן יהוסף שווארץ" (475).  ואולם למרות כל זה לא רצה לקבל את ההשגחה על המוסד, כאשר בקש פראנקל.  הוא לא רצה לפרוש מצבור עדתו.  אחרי אשר בקשם לתת קולם בעד או נגד בכתב והביעו כולם פה אחד דעתם נגד, "מאן גם הרב שווארץ, אשר ידעתיהו בשם כי איד תבונות וחכם לבב הנהו, מקחת את משמר הפקודה על המוסד" (214).  את דעתו של פראנקל על ר' יהוסף שווארץ הננו שומעים גם בדבריו, שמבלעדי שני הרופאים (פרענקל פקיד מונטיפיורי וניימאן פקיד רוטשילד) והרב יהוסף שווארץ, אין בירושלים איש יודע בחכמת הטבע, בגיאוגרפיה ובהיסטוריה, תולדות העמים ותולדות ישראל (240).

חידה הוא דבר יחס עדת וורשא אל המוסד החדש.  על שאלות הקונסול, אחרי דרישת איצק דייטש הנזכרת, נאמר אז בספרו של פראנקל, כי "רבני ופקידי קהלת ירושלים (היינו הספרדים) ופקידי עדת וורשא ענו: "כי לא מצאו אף שמץ עול ועון אשר חטא בשקידת המיסד האדון ד"ר ל.א. פראנקל באורח האמונה, הנודעת למו גם לא בציורי התמונות מכתבי הקדש ומחכמת הטבע, הנמצאים בבית החנוך.  גם הלמוד בלשונות נכריות איננו מוזר למו" (472).  לעומת זה רואים הננו מקטעים אחרים ממש ההפך.  גם אם נאמר, ששמש בית התפלה אשר לעדת ווארשא קרא על דעת עצמו ברחובות -- מה שקשה לחשוב -- "להתאסף בהמון רב אל התפלה אצל כותל המערבי להעביר את רוע הגזרה" (207), הנה מוצאים אנחנו את פקידי עדת וורשא, המוּכרים גם מפראנקל כמו אלה (278), את ר' יהודה אליהו דייכעס ואת ר' מרדכי מאיר ראבינזהן, מביעים דעתם נגד ביה"ס באספה בבית החכם באשי (202).  ר' יהודה אליהו דייכעס פקיד עדת ווארשא היה בין הבאים להשפיע על החכם-באשי, שלא יחתום על התכנית שהוכנה (275).  אפשר שאלה שענו לטובת פראנקל היו בני עדת ווארשא נתינים אוסטרים, כי לפי הודעת פראנקל היו קצת בני ווארשא נתינים אוסטריים (178), ואפשר שהקונסול האוסטרי אצלם לכך.

ובטרם נעבור לדבר על דבר יחס עדת הפרושים ועצם המלחמה נגד המוסד החדש, נשים עוד לב אל יחס ירושלים לא-היהודית לכל העניין הזה. כי כל ירושלים כולה, החל בפחה ובקונסול האוסטרי וכלה בשאר הקונסולים, ואף גם המסיון, מלאו איזה תפקיד בענין הזה.

הפחה התורכי בזמן ההוא היה, כפי עדות פראנקל, איש אשר "רוחו נאמנה ונפשו דבקה ביתר עוד בממלכת אוסטריה" (168) ועל-פי ההמלצה אשר הביא לו פראנקל, הבטיחו להיות לו לעזר (167).  ואולם עזרתו היתה דיה בזה שנתן לקונסול האוסטרי לעשות בענין ככל העולה על רוחו.  הוא בעצמו נשאר שוה-רוח לכל הענין. כשאסר הקונסול אחדים מהמתנגדים לפראנקל, נאסר גם נתין תורכי, ואתו יחד עוד שני אנשים בבית-האסורים התורכי (248).  בשעת חגיגת חנוך בית-הספר הופיע גם הפחה בראש הקרואים כאורח (256).  כי החגיגה היתה אוסטרית לאומית, והפחה לא נע ולא זע.  קבל את התפלה שחברו גם לכבוד השולטאן ושנקרא בסוף, מבלי להביע מה שהוא (254).  בשעת הפרד פראנקל ממנו לפני עזבו את ירושלים ומסר לו מתנה והזכיר את בית-הספר (336), לא אבד הפחה בענין זה אפילו מלה אחת.  רק כאשר עורר איציק דייטש את השאלה, הופיע גם מכתב מהפחה אל פראנקל להסיר מעליו את האשמה.  הוא מכחיש את הדבה, שהתושבים היהודים התנגדו למוסד החנוך בנימוק שבשעת חגיגת חנוכת הבית נשמעו מכל המוזמנים (?) רק שביעת רצון ורחשי תודה, ואזנו לא שמעה שם  "שמץ דבר, הנוגע לשמועה כזאת ועד היום הזה בשלוח העם את ילדיו בששון לבב אל בית התלמוד ההוא, נגלתה (השמועה) כבדויה מרוע לבב ובנויה על קו תהו ובהו", ועל החתום "איסמעאיל כמאל פחה".

שלא ברצון הביט כנראה על הענין הזה קונסול בריטניה, אשר ראה בזה התגברות ההשפעה האוסטרית בארץ, וגם פקידי המיסיון אשר פחדו, שעם התגברות ההשכלה תחלש פעולתם, וגם מתוך נימוק בריטי-לאומי.  נימוק אחד, שנותן פראנקל בווכוח נגד איציק דייטש, והוא: "אם חנוך זה יותר טוב או "החנוך אשר שלשים ותשע נערי ישראל סרים למשמעתו בבית-ספר המיסיון לחברת בריטניה" (473).  פראנקל אמנם בא ביחסים גם עם הקונסול הבריטי וגם עם חסר-המיסיון (188-189) וגם בקר אותם.  מפי מזכירי המסיון הוא שומע את השתוממותו על היהודים המתנגדים לבית-חנוך הנוסד מאשה יהודית, הניתן בידי מורים יהודים שומרי דת ועומד תחת השגחת מורים, בשעה שגם החסידים שולחים ילדיהם לבית-ספר המסיון ללמדם יסודי המדע ולשונות זרות (שם 189).  ואולם היטב חרה למיסיון על הוסד בתי-ספר ובתי  חולים יהודים (193).  הדבה שפראנל הוא מסיונר קתולי (215) יצאה, כנראה, מתוך חוגי המיסיון הבריטי.  המצב הגיע גם לידי התנגשות בין הקונסול הבריטי ובין הקונסול האוסטרי.  איש אחד הגיד לפראנקל, שאין להרחיק את הרעיון, כי יד המסיון היא בזה עם יהודי רוסיה ופולניה בהתנגדותם למוסד החנוך החדש.  אך הקונסול הבריטי הבטיח לדבר משפטים את האנשים הצוררים, אם יודיע לו קונסול אוסטריה את שמותם (194).  בכל אופן בחגיגת חנוכת-הבית הופיע גם הקונסול הבריטי ומתורגמנו (256).

את התפקיד הראשי בענין תופס הקונסול האוסטרי, הרוֹזן פיאצצימאנוֹ, המעונין במוסד כפראנקל עצמו, והמבקש לפרוש את רשת השפעתו על כך עניני היהודים בירושלים.  הקונסול האוסטרי היה "איש בהשקט ובנחת ובבטחת חזקת-היד כל מעשהו" (158) וראה את עצמו קרוא להשפיע על תושבי ארצות המזרח.  הוא ראה במוסד הזה אמצעי להשפעת אוסטריה ונתמסר לו.  ואולם הוא בקש לכונן כח יהודי אוסטרי חזק, שהשפעתו תהיה נכרת על כל היהדות הירושלמית. עדת הפרושים לא היתה לו לרצון.  הוא חפץ שהכסף הנשלח לארץ-ישראל יחולק רק לאוסטרים (172;  172).  הוא גם רצה להיות בעצמו "הממונה" על כולל אוסטריה. הוא מספר, כי הרבנים מוויען ומאייזנשטאדט שולחים כסף ביד הקונסול אך בעד עדת ילידי אוסטריה (176).  יש רגלים לדבר, שכל הכולל האוסטרי של ר' ניסן באק קם ויהי במאמר הקונסול.  בתלונתו מכחיש איציק דייטש מציאות עדה כזו.  הוא אומר: "לא נמצאה בירושלים עדה נפרדת העומדת כקהלה לבדה מילידי אוסטריה", "ילידי אוסטריה נחלקו בין כל קהלות על פני כולם, והמשפט לכל פקידי הקהלות הספרדים כמו האשכנזים לשום פקודת משמעתם גם על ילידי אוסטריה" (469).  במקומות אחרים אנחנו שומעים את הקונסול האוסטרי מדבר מתוך גרונו של פראנקל.  במקום אחד הוא מהלל את חלוקת הכסף הנשלח ע"י הקונסול מגאליציען ומרבני וויען ואייזענדשטאט, ואת הסדר היפה שהוא נהג, ומיעץ לכל השוֹלחים כסף לשלחו רק על-ידי הקונסול האוסטרי (269-268).  במקום שני באה הצעה מפורשת למנות את הקונסול האוסטרי לממונה על כל עניני היהודים בירושלים.  "היהודים לא יכופו את ראשם... רק תחת תוקף ועצמת ממשלה.  אך בממשלת בריטניה אין בטחה למו עלי שקידת חברת ההמרה במשלחתה.  צרפת וספרד הנמו רק מאשרי ברית נוצרית הישנה (לאמר נתיניהם רק נוצרים), ורק מעט מזעיר מתושבי עיר הקדש הנמו סרי משמעת פרוסיה".  "והנה זה נשארה רק ממשלת אוסטריה אשר השלישית מתושבי ירושלים הנמו עבדיה וחוסי תחת צלה, להקרא לעזרת ד' בגבורי תושיה לחשוף זרוע עוזה להועיל ולהיטיב את מעמדם (274-273).  גם ההאשמה, שהיהודים האשכנזים רוצים להשמיד את היהודים הישמעאלים (הספרדים) "כאשר בקשה רוסיה לכלות את ממלכת הישמעאלים", ומשפט כמו "לא יאומן כי יסופר להצאר כי עבדיו מקדם הנמו בלי משכורת צבאות עזרו בארצות המזרח" פוליטיקה אוסטרית מדברת מתוכם (181).  גם במקום אחר (204) מדבר ברוח זו דברים אשר לשמעם תסמר שערת בשרנו.  המלחמה הקשה שהקונסול נלחם בפרושים מעוררת מחשבה שהיתה בלבו שנאה לראשם ורבם הרב ישעיה בארדאקי, שהיה יליד פינסק (תולדות חכמי ירושלים III, פרומקין הערת רבלין עמ' 227) ושהיה לפני זה "גם ממלא מקום הקונסול האוסטרי", אשר השיג ע"י השתדלות ראש העדה היהודית בעיר ווין אצל הממשלה האוסטרית" ("זכרונות לבן-ירושלים" לר' ילין עמו' 9).  רק ככה תבלט שנאת הקונסול ל"ילידי רוסיה", ל"עדת הפרושים", שאינם "כי אם חוסי תחת צל הממשלה האוסטרית" (176 ובמקומות המובאים לעיל).  על כל פנים מורגשת מלחמה נטושה בין הקונסול ובין הקהלה הלזו במשך כל זמן מלחמת ביה"ס.  הקונסול רואה במוסד החדש מבצר אוסטרי בארץ-ישראל.  בזמן חגיגת בית-הספר, המקושט בפנים בדגלים אוסטרים ותמונת קיסר אוסטריה (255), עומד הקונסול לימין פראנקל "בצאתו לקדם את פני הקרואים" (256).  בנאומו מדגיש פראנקל, ש"מלך ירושלים" פורש את כנפי חסותו על המוסד הזה" (257).  הדגלים הלבנים והאדומים, המקשטים את הבית מחוץ, יכולים להחשב לדגלים תורכים (255), ואולם בנאום פראנקל הננו שומעים: "הנה זה כשש מאות שנה מעת נוסד פה נס הלבן ואדמדם מאת שר הצבאות לאופולד המפואר לתהלה המתנוסס בממשלת אוסטריה כיפה-נוף בעת נאבד פה זכרו מן הארץ"... (257).  אחרי גמר הנאום שרו את ההימנון האוסטרי בתרגומו העברי של לטריס – "ותהי עד להפליא לאוזן המקשיבים לשמע רחשת זמרה הנובעת ממקור אהבת עמי אוסטריה הרחוקים על אדמת עיר הקדושה הנושנת בחרוזי שפת נעים זמירות ישראל" (257).  כשהתחילה התעמולה נגד בית-הספר שלח הקונסול דברים קשים לפקידים, שבהם הוא מוכיחם על חרחור השטנה והעושק נגד המוסד ונגד פראנקל ושם אותם לאחראים "בעד כל חרחור ותגרת שטנה מול המוסד ובעד כל מורת רוח וכלימה מול האיש הבא לכוננו ומידם יבקשנה".  "הנני להעניש את כל טהרת שטנה מול המוסד העומד תחת חסות מלך אוסטריה יר"ה כפי חק המשפט הקשה" (208-207).  הפקיד אשר אליו נשלחו שני מכתבים לפי עדות פראנקל (469) ולפי התאוננות איציק דייטש, היה הרב בארדאקי. אם אמנם כתוב היה באחד המכתבים: "גם יבוקש מאתו (מהרב בארדאקי) להטות את לב בעלי עדתו למלאת את מחשבת וחפץ הרופא פראנקל ככל אות נפשו" (469), או לא היה כתוב כך, כדברי פראנקל, אין לדעת.  בכל אופן, כאשר הוכרז האיסור בבתי-הכנסיות "אז חרה אף הקונסול האוסטרי בשמעו את דבר המעש הלזה אשר חשבהו כנאצה ולעג המתפרץ לעיני השמש מול כבודו.  ובקראו את הפקידים להוכיחם בפניהם ענו ואמרו, כי מבלתי יכולת בידם להניא ולהפריע את האסיפה, התרחקו לעמוד מנגד.  והנהו בידו וכנפשו יעשה לשום עונש על אלה, אשר הסבו את רעש ההמון הלזה" (248-247).  הקונסול יודע, כי הם מכחישים לו "והוא מתנכר להיות כמחריש ולחשות מול הפקידים" ואוסר חמשה אנשים "וביניהם את  התוקע בשופר" ושם שנים בבית האסורים הפרטי שלו ושלשה בבית-הכלא המזוהם התורכי, בהיות שאחד היה נתין תורכי (248).  הפקיד (בארדאקי?) בקש מהקונסול לשחררם אך הוא השיב פניו ריקם (שם).  ורק על פי בקשת הרבנים בארדאקי הורביץ וסלנט על-ידי תורגמן הקונסול מר הויזדארף מפראנקל, להמליץ בעדם לפני הקונסול, שוחררו האנשים (שם).  את התמרמרות העם על מעשה הקונסול הננו שומעים בכתבי-פלסתר שונים, שהודבקו על הכתלים.  באחד מהם נאמר בסוף: "הקונסול יכול ליסר אבל לא להתיר השמתא".  באחר נאמר: "אל תדמה בנפשך, כי תיסר את היהודים בבתי-האסורים יתרפו מעיקרי אמונתם... ובית האסורים את חרמך לא יתיר לך" (209).  מעשהו האחרון של הקונסול בענין זה הוא הדרישה והחקירה בנוגע לבית-הספר אחרי תביעת איציק דייטש בתזכירו אל ממשלת אוסטריה (471).  ובזה הראה אמנם חריצות רבה לאסוף תעודות מהפחה בירושלים, כמו שהזכרנו, ועד החכם-באשי והספרדים ובית הדין הספרדי, מר' ניסן באק, ומאדם פרטי, אמנם הגון, מר' נחמן כץ-קורוניל (עיין תולדות חכמי ירושלים פרומקין-רבלין III עמו' 271), זה שהיה מכירו של פראנקל עוד מקרית וויען ושעזר לפראנקל למצוא דירה לבית-הספר (217) ומהרב יהוסף שווארץ (475-473).  הקונסול מעמיד פנים כחוקר נויטראלי, ואולם מי ששם לב לכל מהלך הענין, אינו זקוק עוד לביאורים.  הקונסול מזכיר בתשובתו גם תשובת רבני ווארשא ופקידי עדת גאליציה ואנשי האלאנד בצורה סתומה, גבית עדות בעל-פה (472), כדי לטשטש את הענין, ואולם תעודה מפורשת מהם איננו מביא.  ורוב העדות היו בדעה אחת עם הפרושים כאשר נראה בפרק הבא.

 

ד.

המלחמה היתה בעיקרה בין עדת הפרושים ובין פראנקל והקונסול.  הרבה כבר נאמר בענין זה בפרקים הקודמים.  כאן הננו להוסיף את החסר ולתת תמונה שלמה מכל מהלך הענינים.  ואולם מן הראוי להתבונן אל עדת הפרושים בכלל, אל מצבם החומרי, הרוחני והמדיני.  וגם לענין זה נותן לנו פראנקל בעצמו די חומר, שעל-פיו אפשר לצייר תמונה שלמה. העדה הזאת מנתה בשנת תרט"ו 850 נפש וקראו כלם לעצמם תלמידי הגאון מווילנא.  עשרים מהם באו לירושלים בשנת תקע"ב (179) ורובם עלו רק בשנת תקצ"ח מצפת, ששם ישבו לפני הרעש.  כולם היו ילידי רוסיה;  הממשלה הרוסית הסירה מעליהם חסותה כאשר קראה להם לשוב לרוסיה ולא שבו.  קצתם נעשו לבני-חסות בריטניה ורובם לבני-חסות אוסטריה (176).  כבר הזכרנו לעיל, שהרב ישעיה בארדאקי שהיה רב העדה, היה גם ממלא מקום הקונסול האוסטרי.  למרות מה שהיתה עדה זו צעירה ומעטה באוכלוסין, היתה היותר מסודרת ויודעת את אשר לפניה.  כבר אז בנו להם בית-כנסת לתלפיות, הוא בית-הכנסת שבחורבת ר' יהודה החסיד ואף גם קבלו רשיון מקושטא לכונן "בית-תלמוד" (180).  תלמוד-תורה בעל שתי-כתות היה להם כבר אז (עיין לעיל), היתה להם גם קופת-חסכון "אוסף כספים הטמון אתם לחשכו לעת צר" (180).  ידיעת התלמוד נפוצה ביניהם (180) "וידיעת התבל הם יודעים מפאת הנסיון[5] שהביאו אתם מחוץ-לארץ (240).  רק הנולדים בארץ חסרים את ידיעת התבל".  אנחנו מוצאים אותם חותרים אל המטרה לפרוק מהם את עול הספרדים ומבטלים אותם בטול גמור (181).  כאשר הספרדים, שבידם היו מקום הקברות, היו מפריזים בדרישתם מהאשכנזים בעד מקום הקבר, קנו הפרושים להם בשנת תרי"ב מקום קברות לבדם (182-181).  הם בקשו לסדר להם גם שחיטה לחוד (182).  את השפעתם על החכם-באשי רואים אנו לא פעם.  הם מאימים על החכם-באשי עצמו לשימו ב"חרם", אם יסכים לבית-הספר (170).  (עיין גם 215) "והוא מפחד מפני צרת הפרידה העומדת כעת לדאבון נפשו כגדר מבדיל בין הספרדים לאשכנזים" (181).  הפרושים הן היו השאור של האשכנזים והשפעתם רבה ביחוד שחסידי חב"ד (177) וגם אנשי הא"ד ילכו "בפעמי הפרושים" אשר בהם יתחתנו וידרכו בכל מנהגיהם, (178).  גם חלק מילדי ווארשא נמנו על הפרושים (178).  כמובן שהפרושים הם אנשי חרמו של פראנקל, ולמרות העובדות האלה, הלקוחות אך ורק מספרו, המראים את רום ערכם על הספרדים בעת ההיא (השוה למעלה), לפי מה שהם מתוארים אצלו, בכל-זאת הוא מציירם בצבעים שחורים:  "העדה הזאת נפלגה ברהב וגאון מכל בעלי ברית אמונתה ונקראו בשם פאריזעער". (176).  גם מראיהם החיצוני משמש לו חץ לעג (181).  רוב המומרים הם, לדעתו, מהפרושים (176), אף על-פי שבעלים הבאים, אין הוא יכול להוכיח כמו שהוא מבטיח (176) שרוב המומרים הם פרושים, אלא שהם אשכנזים (195-188, 196).  גם זכות למוד התלמוד נהפך להם לזדון.  חסידי וואהלין עולים בטוהר מוסדם על הפרושים.  "ההגיון בתלמוד אינו ראש מטרתם" (127).  האשכנזים הם "יהירי רבה ושוקקי השתרר כעבד המתפרץ לברוח מאדוניו, כי ימלוך" (היינו אחרי הסבל שסבלו ברוסיה).  "המה, ועל פני כולם הפרושים לא יכלו שאת, להיות נחלשים ונכנעים מול הספרדים" (204).  אהבת הספרדים, שעמדו לימינו בריבו עם הפרושים, שנאת הקונסול להם והתנגדותם לבית-הספר שיסד -- קלקלו קצת את השורה במשפט פראנקל עליהם.  ואולם למרות כל זאת מתגבר לעתים היושר שבנפשו לתארם אחרת, כגון תאור בארדאקי 201, ודבריו עליו בקרו אותו למרות[6] שבאסיפה היה נגדו: "אף כי היה האיש הזה כאחד הלוחמים מול מפעלי, בכל זאת שמחתי לראות, כי ידע להפליא בין המעש וכי נכבדו בעיניו חוקי תהלוכות החברה ואורח הארץ" (204).

 

ה.

אחרי כל הבאורים האלה ראוי לתת את מהלך הענין כמו שהתפתח מאחרי בוא פראנקל לירושלים עד עזבו אותה.  תיכף אחרי בואו שלח הקונסול את מתורגמנו לברכו וכן פקידי עדת הספרדים ועדת אשכנזי האלאנד.  ורבני עדת החסידים שלחו אליו אגרת לשאול אותו "אל המועד אשר יוכלו להראות אתו" (156).  האשכנזים הפרושים אשר כבר קבלו ידיעות מחוץ-לארץ על הדבר, לא השמיעו קולם. אחרי בקרו את הקונסול הלך לבקר את[7] החכם-באשי הרב חנ"א, חיים נסים אבולעפיה.  החכם-באשי קבלו בסבר פנים יפות והודה לו על "הקרבן שהוא מביא בידיו לירושלים" (158).  פראנקל מסר לו את מכתבי-המליצה אשר הביא אתו וגם את "קול-מבשר" שחבר.  הוא שאל את החכם-באשי אם תכניתו מתאימה "עם אורח ומנהג הארץ", והחכם-באשי ענה לו, כי  "כולו יפה ואין בו מום" והבטיח לו את תמיכתו. (159).  החכם-באשי שלח לו מתיקות וגם בא לבקרו אחרי שני ימים יחד עם בית-דינו וחברת הרבנים. (160).  אחרי כן באו מהחסידים ובראשם ר' ניסן באק, ו"הבטיחוהו להיות ידם אתו במפעלו, בראותם לעגמת-נפשם את מחסורי בתי-התלמוד בירושלים ואת מעמד החנוך כי ברע הנהו, וכי המוסד הזה רק לברכה בקרב הארץ" (160).

ואת הפצצה הראשונה השליך חזן.  מארץ רוסיה אחד מבני עדת הפרושים, אשר נפגש עם פראנקל אחרי התפלה אצל הכתל המערבי בתפילת ליל שבת.  הוא נגש אליו ובקול זועף אמר: "הנך בא להחל חדשות.  כל עוד ירושלים בחורבנה לא יבנה פה דבר".  "אין נפשנו אל בתי התלמוד הנקובים בשם שקאלים -- די והותר לנו בתורה";  "ביננו יעמוד כל דבר איתן על מכונו הנושן, עדי בוא המשיח". (164).  על דברי פראנקל אליו: "אתה אינך אלא יחיד ואני רוצה לשמוע דעת הרבים", ענהו החזן: "כעת מחר תשמע דעות כולם". (266).  ואמנם כאשר הלך ממחרת לבקר את ראשי קהלות האשכנזים, קבלוהו אמנם כולם בכבוד, ואולם כמו שהרגיש הסתירו בלבם את אי-שביעת רצונם.  באותו יום עכבו בשלשה בתי כנסיות קטנים את קריאת התורה, "להועץ מה לעשות לעמוד מול רעת בית-הספר".  ל"קול-המבשר" ששלחו לכל הרבנים נתנו ביאורים שונים (אם מתוך מזמה ואם מתוך קוצר הבנה, לדעת פראנקל).  וכאשר בקר פראנקל את החכם-באשי לפנות ערב, ספר האחרון כי באו אליו אנשים ודברו אתו קשות וחרפות, וכשהעירם על חוסר הנימוס ענוהו, כי "בעת לעשות לתורה, הנמצאת בסכנה, אין חולקין כבוד לרב".  הם איימו על החכם באשי לשימו בחרם.  החכם-באשי הבטיח שוב את פראנקל לעמוד לימינו ולהחרים את המחרימים, והוסיף כי בעיני הספרדים טוב המוסד שהוא אומר ליסד, כי איננו נגד הדת.  החכם-באשי העיר לו, כי את האשכנזים עורר איש מוינא למלחמה (170).  פראנקל בקש את החכם-באשי לקרוא למחר, ביום הראשון, אספת-הרבנים אל בית ועד העדה למען יבאר להם את הענין והבטיח לשמוע לכל אשר יחליטו.  החכם-באשי אמר לפראנקל, שיזמין הוא בעצמו לאספה, "כי יוכלו להתאסף גם בלעדו", והבטיחו לבו אחריו ולמלאות את דבריו.  פראנקל הבין, כי הוא רוצה להשתמט והפציר בו שיקרא הוא לאספה, עד שנאות סוף-סוף לקרוא בשמו, בשם החכם-באשי, אספה לבית ועדו. (171).  עוד באותו ערב הכין קול-קורא בעברית ונשלח אל רבנים אחדים בידי שמשי העדה.  אך ביום המחרת קבל מכתב מהחכם-באשי לדחות את האסיפה ליון מחר או ליום השלישי, כי החכמים עייפים מהלמוד... פראנקל פחד שמא התחרט החכם-באשי מכל הענין ומהר ללכת אליו.  גם באותו יום היו אצל החכם-באשי אנשים והוכיחוהו על תתו יד לדבר.  ספרו לו דברים קשים על המיסדת ומשפחתה.  הוא פחד, שלא יגדל על-ידי-זה הפירוד בין האשכנזים והספרדים, ההולך וגדול בלי זה.  האשכנזים החליטו לחבר תזכיר נגד המוסד, והוא חושש שגם עליו "יורו מורי-הרכיל את חצי לשונם באירופה".  דעת החכם-באשי היתה לבלתי דחק את השעה.  ואז יסתדר הדבר והבטיח "לקרוא לאספה ביום מחר" (171).  ואמנם את אשר לא צפה פראנקל בא.  ביום כ"ט באייר נקרא פראנקל לאספה מהחכם-באשי, שקדם לבקר את פראנקל עם חבר חכמים עוד טרם בוא פראנקל אל האספה, והבטיחוהו לתמוך במוסד. (172).

עשרים ושמונה זקנים "בהדרת פני שבה", הגדולים בתורה וביראה בכל ירושלים מכל העדות, נאספו ביום כ"ט אייר יחד אל בית ועד החכם-באשי.  זאת היתה בפעם הראשונה מיום התפלג האשכנזים מהספרדים שנאספו יחד.  המזכיר כתב פרוטוקול -- מה שלא היה נהוג מאז.  החכם-באשי ישב בראש, לשמאלו חכמי ופקידי עדת הספרדים: דוד חזן, שלמה הלוי, מרדכי ששון, חיים פיזאנטי, מאיר פניזל, דוד קוריוֹ, יעקב הלוי, משה מיוחס, יהודה פאפו, בכור כהן, אליהו מוגדר, יעקב פינצי, דוד הכהן, חיים גאגין.  אחרי הספרדים ישבו ראשי האשכנזים הפרושים, הרב ישעיה בארדאקי, הצדיק ר' יוסף זונדל סאלאנט;  פקידי עדת האשכנזים החסידים, ר' ניסן באק, ר' מרדכי אהרן;  פקידי עדת אוסטריה ר' משה שמלקא הורוביץ, ר' משה יוֹסל;  פקידי עדת ווארשא הרב אליהו יהודה דייכעס, ר' מרדכי מאיר רובינזאהן;  פּקיד עדת חב"ד ר' שלמה אפשטיין ופקידי עדת הולנדיה הרב יהוסף שווארץ ור' משה זאקס.  מלבד אלה השתתפו באספה שני הרופאים ד"ר ניימאן, פקיד בית-מרפא רוטשילד, וד"ר פרענקעל פקיד מונטיפיורי (200).  ממול עשרים ושמונה הזקנים ישב ד"ר פראנקל. אחרי אשר ברך פראנקל את "סנהדרי עיר הקודש", דבר ר' ישעיה בארדאקי בשם האשכנזים, שכולם שתקו בכל עת האספה.  כל דבריו היו עברית. הוא בקר את בית-הספר העומד להוסד במלים אלו: "מה לנו ולבית-ספר, האין לנו עדת הפרושים, כמו לכל קהלות האשכנזים, חדרים רב מדי, אשר שם ילכוֹ[8] בנינו לשמוע בלמודים?  אורח-החנוך הרשום בקול המבשר ללמד את בנינו מוסר ותורות כמו במשחק ודרך שעשועים, להורותם בלי עמל רוח ויגיעת בשרים, להרגיל לשונם לנגן בזמירות אמונה ולהסכינם בתנועת גום (התעמלות), אולי גם לפזז ולכרכר במחול --- הנהו על-פני כלו שוא ונתעה! אין להקל, כי-אם להכביד את עבודת הלמוד על שכם הילדים, למען תכבד גם יקרת התורה בעיניהם.  מדוע ניתן ונוסיף עוד אמץ וכח לבנינו, וגם רגעים (הפסקות) ועתות שעשועים להשיב את נפשם בעת היות כולם בריאים" (201).  על שאלת פראנקל אם הוא מתנגד לבית-הספר, "אשר בו ילמדו התורה בלעדי התלמוד? אם הלמוד בדקדוק העברי בתורות האמונה בהבנת התפלה ובדבור תחות בלשונו ובלשון הארץ (היינו ערבית) אשר אנחנו יושבים בה, הנהו בנגוד לחוקי הדת?" ענה בארדאקי -- בהביעו את דעת כל האשכנזים פה אחד --: "בתי החנוך, שילמדו בהם דבר מבלעדי התלמוד, אם גם אינם בנגוד לחוקי האמונה, הנם בכל זאת כמעט תמיד הסבה למרוד באחרית הימים בדת ולהמירה, כראותנו מופתים נאמנים כאלה בארצות איירפה.  אחי ילידי המזרח היושבים פה לא ידעו, אבל אתה ידעת את משה מדסוי, ורוחו היא המדברת מתוך מחברתך "קול-מבשר".  כל אשר שמת לחוק בה ללמדו בבית-החנוך איננו רק לריק וללא הועיל, כי-אם גם לכליון ושחת לכל עבריו וביתר עז לאמונה.  בני ורבים כמוהו, וגם כל בני הקהלות לא יחלו ללמוד רק בתלמוד, בלי הכין את נפשם במאומה".  בארדאקי הביע דעתו נגד המוסד.  את התמיכה אשר אמר פראנקל לתת לילדים ארוחה ובגדים נכונים האשכנזים לקחת ובזה תמעטנה ההוצאות בשכר הדירה במשכורת המורים וההשגחה וזאת המותר הזה מבקש ממנו בארדאקי לתת לחדרים.  ואולם אחד הרבנים האשכנזים עוד הרחיק באמרו: "לא מדובשך ולא מעוקצך" (202).  כמובן, שפראנקל לא הסכים לשנות מדעת הנדיבה וחפץ הממשלה האוסטרית (שם), ומה שגם דעתו היתה אחרת.  הוא בקש את החכם-באשי להעמיד למנין.  מהאשכנזים היו בעד: "הרב יוסף שווארץ וניסן באק", משה זאקס עזב את האספה עוד מקודם, השאר היו נגד.  כנגד זה הודיע החכם-באשי, כי הוא נותן קולו בעד המוסד, יען "כי אין דבר במוסד העומד להוסד נגד חוקי האמונה, ולהפך המוסד יחזקם וישימם לכבוד בארץ".  גם הספרדים כולם נתנו קולם בעד המוסד (202).  הרב דוד חזן, ראש הרבנים באיזמִיר, שהיה אז ממלא מקום החכם-באשי מירושלים, הציע לדון על סדור המוסד והוסיף, שבעת שידובר על זה "אין לעצור פה את אלה" אשר נתנו קולם נגדו.  פקידי האשכנזים, "מבלעדי הרב בשווארץ ובאק", עזבו את האספה.  ואחרי אשר נדברו יחד מעט החליטו להתאסף שנית.  ד"ר פרענקעל וד"ר ניימאן חתמו כעדים על פרוטוקול האספה בגרמנית, כי אף על-פי שכל הדברים דוברו עברית, תרגמם ד"ר ניימאן לגרמנית (203).

ראשי האשכנזים לא חפצו במחלוקת ובמלחמה.  "האדון פראנקל בארדאקי עם שני רבנים" באו להשיב בקור לפראנקל, וגם נפרדו איש מרעהו ברצון (205-204).  גם ר' יוחנן צבי שלאנק בקש לפייס את פראנקל (עיין לעיל ועמ' 205).  ואולם מצד אחד כעס פראנקל מאד על האשכנזים (עיין לעיל תשובותיו לר' יוחנן צבי ועמ' 206), ומצד שני התחילו הקנאים, וכפי הנראה בעיקר מן המון-העם, לקרוא מלחמת-עם נגד המוסד החדש.  על קירות הרחובות וגם על ביתו ובית הקונסול הבריטי, (240) בכל פנה ועברים, נדבקו תמונות וכתבי פלסתר גסים ונלעגים, שסגנונם ותכנם מראה על המוניות (207, 308, 209, 210)*).  בערב השבת השני קרא שמש בית-הכנסת הוורשאי לעם להתאסף אל הכותל המערבי.  "המון אין מספר התאסף שם.  האמות הביאו את בניהן עמהן, והאנשים אמרו מזמורי תהלים להעביר את רוע הגזרה".  אחדים מהקנאים בקשו גם לתקוע בשופר "למען השמיע במרום קולם", אך לא עשו זאת (207).  הקונסול האוסטרי פנה אז אל פקידי האשכנזים במכתב בענין התעמולה נגד המוסד ונגד פראנקל (207), גם חפץ לתתת לו מאנשי צבאו לשמור עליו תמיד.  אך פראנקל לא רצה "לבלתי התראות כמפחד", אבל נשא אתו תמיד נשק מתחת למדיו, אבל לא קרה אף פעם שאיש הכלימו (208).

בינתים סדר "הנבון" כמ"ר יעקב לוי על-פי פקודת עדת הספרדים את התכנית של ביה"ס בבית פקידות החכם-באשי.  התכנית מצאה חן בעיני פראנקל, אך החכם-באשי מאן שוב לחתום עליה, מפני שמהאשכנזים באו שוב לפניו להפציר בו לבלתי חתום.  (ר' יהודה לייב דייכעס, יהודה ליב גולדשמיד, ר' יוחנן צבי ור' יאנקעל לוטשינער, נגיד הפרושים) הפחידו אותו גם בזה, "כי תחדל משלחת הכסף מאמסטרדם" בגלל המוסד הזה (215).  על הפצרות פראנקל ענה, כי אחר שהבטיח להם לבלתי חתום היום, לא יוכל לשוב, ומחר חג השבועות, ולכן דחה את חתימתו לאחר שבועות ואז אמנם חתם על התכנית ואחריו בית דינו ופראנקל אחריהם (216).  פראנקל שכר דירה לבית-הספר בחארת-אל-שארף[9] לשלש שנים במחיר ששת אלפים גרוש והוספת מתן מאה וחמשים גרוש וכתב חוזה בשפת ערב בבית הקונסול האוסטרי (218).  גם קבל מהחכם-באשי אגרת-"חזקה", האוסרת על יהודי אחר לשכור את הבית, ששכר יהודי מגוי (220-218).  ופראנקל נגד לסדר את הבית ולהכשירו לבית-ספר: "לטהר את הבית מחלאתו, לחזק את בדקיו, להטיחו, לשים מנעולים לדלתותיו ולחלונותיו ולצבעו מסביב, להכין לחדרי הלמוד שלחנות וכסאות ולוחות כתיבה" (220).  אחרי כלותו סדור הבית, סדר ועד מפקח על בית-הספר, שחבריו היו הרב דוד חזן, הנזכר לעיל, ר' מרדכי מיוחס ור' מאיר פניזל, חברי הית-דין.  וההשגחה על הבריאות קבלו שני הרופאים ד"ר ניימאן וד"ר פרענקל הנזכרים (239).  קושי מיוחד היה למצוא מורה מתאים בירושלים, שידע מלבד התלמוד גם תולדות העמים וידיעות הטבע, ואפילו בקי בתולדות ישראל לא נמצא בירושלים מלבד שני הרופאים ור' יהוסף שווארץ, שלא הסכים להיות גם בועד המפקח (עיין לעיל).  באין ברירה בחרו בהסכם החכם-באשי את אחד החכמים הצעירים לימים כמ"ר משה פרץ, ספרדי היודע את השפה העברית, הערבית והספרדית, ששב בעת ההיא משליחותו בבבל, "איש אשר עם ידיעתו בתלמוד גם מעט מהכרת התכל ותהלוכותיה מצאה קן לה ברוחו";  "והוא איש תמים ונכבד ונשוא פנים".  גם אשתו התאימה להיות "סוכנת לבית-החנוך לעמוד על המשמר ולדאוג כאם נאמנה בעד הילדים" (240).   "למורה-משנה הועמד גם איש ספרדי תמים לנהל את ראשית יסודי החנוך (240) כמ"ר חיים מורנו[10] (478).  באספות הועד המפקח הראשונות קצבו את משכורת המורים, את סדרי הלמוד ותכניתו.  כמו כן ערכו תקציב לשאר הוצאות המוסד: שכירות, כלכלת ולבוש הילדים[11], לפי זה נמצא כי יוכלו לקבל רק עשרים ילדים (240).  בעזרת הועד המפקח "ובראשו הרופאים", המכירים את מצב משפחות העדה, בחרו בשנים-עשר ילדים מנתיני אוסטריה, שבעה נתיני תורכיה ואחד מנתיני צרפת (241)[12].  ואולם נמצאו עוד הרבה הורים, שחפצו להכניס את ילדיהם (כמובן מהספרדים).  לפי מה שפראנקל מתאר היו מקיפים אותו בבקשות בעברו ברחובות, ובהגיע יום אספת הועד המפקח צבאו על הבית (241, עיין גם 207).  כמובן נמצאו גם אבות "אשר לא בושו משאול משכרת בעד תתם בניהם לחנוך".  את פני אלה השיבו.  באלה היה גם יתום מאב, שאמו לא נאותה למסרו בלי משכורת (242).  גם יהודי קראי בא לבקש שיאספו את בנו, אך השיבו את פניו ריקם (242).  הועד החליט לקבל עוד עשרים תלמידים חניכי חוץ.  ובכל זאת נאלצו לדחות חמשים תלמיד ולנחמם בהבטחה, שיקבלום אחרי שלש שנים, כשיגיע זמן המחזור השני (242).

וככל אשר התקדם הסדור, כן הלכה התנגדות האשכנזים הלוך התחזק.  אמנם בגלוי לא יכלו להלחם מפחד הקונסול, אך הם שלחו מכתבים ללונדון, לאמסטרדם ולאלטונה.  כמובן, שגם קהלת הספרדים לא טמנה ידה בחיקה להסיר מעליה האשמה (242).  בשנים עשר לחדש סיון התאספו האשכנזים אל בית-הכנסת בחורבת ר"י החסיד "ובראשם רב פולינא אחד" והחליטו להכריז איסור על בית-הספר בשבת הבאה.  וממחרת ביום הששי עוררו צעירים את דעת הקהל בספרם אצל הכתל המערבי על –דבר החרם שעומדים להכריז, "ואיש הנודע בשערים כנבער מדעת כמ"ר יאססעלע בעקער מגאליציען החל לתקוע בשופר... ובראש כל אלה התמרמרו הנשים בהרימן קול יליל ובכי והילדים זעקו במקהלותן בקול ענות תמרורים".  וההפגנות נמשכו גם בלילה.  בחצות לילה עברו לפני חלונות פראנקל בהמון וקראו: "קומו קומו נקרא את האיכות וכו'" ובבוקר הכריזו האיסור[13] בכל בתי-כנסת האשכנזים, מלבד בבית-כנסת הר"י שווארץ ור"נ באק.  רק "בתי-כנסת הספרדים לא אבו שמוע ממנו".  כל המעשים האלה נעשו לא ישר מצד פקידי האשכנזים, מפחד הקונסול, ואולי גם לא הסכימו לכל המעשים ההמוניים.  ואולם הקונסול קרא לפקידים והוכיחם בפניהם.  הם ענו כולם, כי מבלי יכולת להניא את האספה עמדו מנגד, והוא יכול לעשות כחפצו להעניש את הרעש (248-247).  ואכן הוא אסר חמשה אנשים, כאשר ספרנו לעיל, ורק בהמלצת פראנקל, עפ"י בקשת הפקידים, שוחררו (248).

באחת האספות של הועד המפקד דנו על-דבר תקנות המוסד (240), ובעמוד 478-476 ניתנו התקנות בפרוטרוט.  מן הראוי להביא כאן את תמציתן:  1) המוסד עומד תחת חסות ממשלת אוסטריה ותחת השגחת הקונסול האוסטרי בירושלים. 2) ההנהלה העליונה היא בידי ראשי קהלת היהודים בוינא. 3) מטרת המוסד כפולה, רוחנית וגשמית, לחנך וללמד את הילדים ולתת להם מזון ולבוש. 5) זכות הקדימה לילדי נתיני אוסטריה להתקבל אל המוסד, ליתומים מאב ואם, ליתומים מאב, ליתומים מאם ולילדי עניים.  בשעת הצורך יטילו גורל. 6) תכנית הלמודים: תורת האמונה והדת, יסודי המדע והם לעת-עתה: דקדוק עברי, ערבי, ולעתיד לבוא גם גרמנית ואיטלקית, כתיבה, חשבון חכמת הטבע וגיאוגרפיה וכדומה.  7) גיל הילד הנספח לבית הספר צריך שיהיה לא פחות מחמש שנים.  במוסד ישאר במשך שלש שנים, אחרי-כן יבוא אחר במקומו.  8) למוסד שני מורים, מורה ראשי ומורה-משנה העומד תחתיו.  הראשי ילמד את הדברים הקשים, ישגיח על חברו, ממונה על כל סדרי המוסד ומנהל גם את ההוצאה, ואשתו תכין את הארוחות לילדים, אם בעל אשה הוא.  המורה השני יהיה עוזרו.  מלבד זה ימנה שוער השומר על הבית ועוזר גם בחדר הבשול.  9) הועד המפקד מחובר מחמשה חברים המפקחים על המוסד.  האחד הוא יושב ראש וברשותו הכסף הנמצא.  מהועד הראשון נבחר הרב דוד חזן ליושב ראש, ר' מרדכי מיוחס ור' מאיר פניזל למשגיחים על הלמוד וההנהגה וד"ר ניימאן לרואה חשבון ומשגיח על הבריאות.  10) על המחאות חותם גם רואה חשבון אחד, ובכל חדש מקבלים מהקונסול.  11) הועד המפקח מתאסף פעם לחודש.  12) בכל חצי שנה תערך בחינה פומבית יום תמים, ודין-וחשבוֹן על התוצאות יחד עם דין-וחשבון כפסי מההוצאות הרגילות והבלתי רגילות, שאסור להם לעלות על רבית הקרן-הקים אשר למוסד.  13) הועד המפקד אחראי בעד האינונטאר, הערוך ברשימה חתומה מאת חברי הועד המפקח ושמורה בבית הקונסול האוסטרי.  14) שנויים חשובים, כגון לשנות את הדירה או את המורה הראשי אין להחליט מבלי להודיע לקונסול.  ואם דעתו תהיה שונה מדעת הועד יודיעו לועד העליון בוינה, ושם יחליטו.  15) מלבד זה השאירה לה הנדיבה את הזכות להעביר את הקרן-הקים למטרה אחרת, אם אחרי עבור שלש שנים לא ייטב בעיניה מהלך המוסד.  16) הועד המפקח נותן פקודותיו לשני המורים ולשוער.  17) לבסוף נוסף עוד, שאם ילד יחסיר שלשה ימים בלי התנצלות, יוצא ובגדיו יוקחו ואחר יקח את מקומו.

אחרי אשר כבר קבעו את יום הפתיחה שנו אותו החכמים ליום אחר, בהיות שחל בפרשת קרח, לבל ימצא בזה המון העם אות לרעה.  גם דרשו שבית-המדרש אשר לבית-הספר יהיה בדיוטא העליונה אשר לבית, כי אין לדרוך ברגל ממעל לארון התורה הקדושה (240).  וסוף-סוף הגיע יום חגיגת חנוכת הבית.  הבית היה מקושט מסביב בדגלים לבנים ואדומים, חדר הלמוד בדגלי אוסטריה.  שמה נמצאה תמונת קיסר אוסטריה במסגרת יקרה נדבת המיסדת, למולה תמונת אביה שמעון האציל לבית למל.  לאורך הקירות ציורי חיות וצמחים ותמונות מכתבי הקדש.  גם תמונות אלה נתנו תמה (340).  מקום לעלילות.  הפיצו שמועה, כי פראנקל העמיד צלב במוסד – הכוונה היתה לצלב שבאות-הכבוד של הקיסר.  פראנקל גרד בסכין את ראשי הצלמים, ומעל תמונת למל גרד את תמונת השׂה, סמלו.  כמו כן נתנו דופי שהתמונה היא בלי כובע.  ועוד אפיזודה: הקנאים העידו במנגן ר' חיים מטשארנוביץ, ששכרו פראנקל לנגן את ההימנון האוסטרי בעת החגיגה, לבלתי נגן שם, וגם הזהירוהו לבלתי קרוא בשם את הרבנים שאסרו עליו, ולא יחרם (255).  הקונסול ופראנקל קבלו את האורחים, שביניהם היו הפחה, הקונסולים הבריטי, הצרפתי, והספרדי, עם מתורגמניהם וה"קוואסים" שלהם לבושים הדר.  גם החכם-באשי וכל בית-דינו באו.  הילדים לבושים אוניפורם של בגדים מזרחיים עברו על פני המוזמנים, ברכו אותם וישבו על הספסלים הצבועים ירקרק.  מקהלת משוררים שרה תהלים פרק ל'.  אח"כ נאם פראנקל, והשוה את המוסד למוסד ר' יוחנן בן זכאי, גם בשירים שונים משיריו נטפל לנושא זה הבליט את ערך המוסד למדיניות אוסטריה.  כאן שרה המקהלה את ההימנון האוסטרי בעברית.  אחרי כן פנה פראנקל אל הקונסול בבקשה להיות למחסה למוסד ואל הועד המפקח להשגיח עליו;  דבר בשבח תורכיה, והמקהלה שרה תפלה שחוברה לכבוד השולטאן.  ערכו הזכרה לאבי המיסדת וליהודה טורא האמריקני, מיסד שכונת יהודה טורא, ברכו בברכת מי-שברך את המיסדת, את ראשי קהלת וינה, את משה מונטיפיורי, את משפחת רוטשילד ואת אלברט כהן, את המפקחים, המורים והילדים.  החגיגה נחתמה בשירת פרק תהלים בשוב ד' את שיבת ציון.  אחרי-כן הובאו המזומנים אל החדר, ששם הוכן מזנון – וביום ההוא נחלקו ככרות לחם לכל עניי ירושלים (260-256).  לכבוד חנוכת הבית חבר שירה אחד הפרושים דוקא, שפראנקל אינו רוצה לפרש בשמו (346-341), ואולם ממקום אחר סתום אנחנו נמצאים למדים שזה היה יעקב ספיר מלמד בתלמוד-תורה של הפרושים, כי פראנקל מזכיר (162) שיעקב ספיר מסר לו שיר שחברו לספרו, ובכל הספר אין שיר בלי שם מחברו אלא זה.

חנוכת הבית היתה בכ"ג בסיון (346), והלמוד התחיל בר"ח תמוז.  סדר היום במוסד לפי מה שסדרו אותו החכמים היה זה: תפלה, ארוחת הבוקר, למוד עד הצהרים, ארוחת-הצהרים, חזרה על הלמודים תורה נביאים וכתובים, כתיבה תמה (340).

 

***

ככה נוסד בית-הספר המודרני הראשון בירושלים ע"י אדם, אשר בבואו לידי כעס בא אמנם לידי טעות, ומשפטו אשר חרץ על ירושלים טעון בקורת מרובה -- ואולם על כל פנים היה זה איש בעל שאר רוח ושואף ליצירה חדשה, אם גם לא משוחרר מהשקפות דורו על השכלה ועל תעודת-ישראל.  בית-הספר למל לא התפתח בדרך שקוו החכמים הספרדים --- לתלמוד-תורה.  הוא צעד במסלול אחר[14].  הרבה הרפתקאות עברו על אותו בית ותקופות מסוימות אפשר לציין בהתפתחותו.  תקופת הרצברג ותקופת אפרים כהן הן החשובות ביותר.  ממנו ניתן גם האות להכרזת המלחמה בעד השפה העברית ומתלמידיו נוסד בית-הספר העברי הראשון בירושלים.  עם גמר מלחמת העולם יחד עם נפילת אוסטריה נפל גם מבצר מדיני זה, ובית-הספר למל עבר להסתדרות הציונית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  מראי-המקומות מן הספר הזה מציינים את העמודים של התרגום העברי מ.שטרן "ירושלימה". – הערה במקור

[2]  כנראה "חלפה" מילה מטושטשת ולא ברורה הערת פב"י.

[3]  מונטיפיורי ב"ספור משה וירושלים", ספור מונטיפיורי עצמו על מסעו השביעי לא"י (ט' אלול תרל"ה) (נדפס ווארשא 1879), מספר אחרת לגמרי על התפתחות בתי-ספר של נערות בזמן ההוא (עיין שם עמו' 58).הערה במקור

[4] הוא ר' יוחנן צבי ב"ר מרדכי שלאנק אבי משפחת שלאנק הגדולה בירושלים ואחד ממיסדי וגברי התלמוד-תורה עץ-חיים (קונטרס קורות חצר ר"י החסיד לרי"מ טוקאצינסקי נ"י, הדפסה מיוחדת מלוח א"י תרס"ד עמ' 13). – הערה במקור

[5] "הנסיו" במקור המודפס, צ"ל": הנסיון הערת פרויקט בן-יהודה

[6] לא ברור לי עם אחד ישנה נקודה בו' או לא. יתכן כי כתוב "למרוּת" אך לא ברור לי לגמרי

[7] "אה" בקור המודפס, צ"ל: את הערת פרויקט בן-יהודה.

[8]  גם עלילות שונות התחילו להפיץ כנגדו (עיין לעיל), וכשהגיעה השמועה לירושלים, כי הרבי מסאדאגורא בבוקווינה הושם בכלא ע"י ממשלת אוסטריה, נפוצה השמועה, כי גם בזה חייב פראנקל (215).

[9]  מקום הבית אפשר למצוא ע"י הפרטים הרשומים באגרת החזקה (220-219). הערה במקור

[10] לשוער נמנה מושין סיניור. - הערה במקור

[11] הילדים היו מקבלים שתי חליפות בגדים בשנה (240) וכן גם ספרי למוד, חומשים ומחזורים (348).

[12] בטרם כל נתנו זכות קדימה ליתומים מבני חמש עד בני תשע. - הערה במקור

[13] באיסור (נדפס 250-249) שבא "מראשי עם ובד"ץ ויחידי סגולה" האוסרים עליהם ועל זרעם עד עולם לבקר בבתי-ספר, הם מנמקים את הדבר בפחד לעתיד, שלא יעשו "הלמודיות והנמוסיות עקר והתורה תפל" (249).  – הערה במקור

[14]  מוסד זה השפיע באופן בלתי ישר להתפתחות תלמוד-התורה "עץ-חיים", זה שיצר רשת שלמה של בתי-חנוך בירושלים, כאשר אנו רואים בקונטרס הרב טוקאצינסקי הנזכר לעיל (עמ' 10) ש"בי"ח סיון תרט"ו נאספו לשכלל את תלמוד-התורה וסדרו לו תקנות". - הערה במוקר