_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צור מחצבתו של יוסף לוריא

יוסף יואל ריבלין

לתוכן הענינים

 

בודד, נזיר-רעים, צדיק בכל דרכיו ותמים בכל מעשיו התהלך בתוכנו קרוב לשלש עשרות בשנים.  בראשונה נתקלנו בו, אנחנו הצעירים אז לימים, כבחלמיש צור.  זכורני תחלת דברי אתו בעת מלחמת השפות:  עליז-גאוה ושכור-נצחון נכנסתי אליו, אל ראש מרכז המורים אז, וקברניט המלחמה העברית, ויצאתי כנכלם, כנזוף, קצוץ-כנפים.  ברבות הימים נתישב לי הענין:  הרי לפני אחד מאותם המעולים "הזועפים" מבית מדרשו של הגר"א ז"ל, חניך אותה ההשכלה הליטאית בנעוריה הראשונים.  אסור לו לאדם להחזיק טובה אפילו לאחרים ומכל-שכן לעצמו מתוך הכלל "כי לכך נוצרת".  הכרתי בו אחד מאותם "המתנגדים", שידעו רק "חובות" ולא זכויות, אחד מאותם "בעלי המוסר" הטהורים היראים גם מרבבי הזוהמה הדבקים במעשה הטוב המוחלט, והבודקים גם במעשה-הטוב בשבע בדיקות שלא יועם זהרו, שלא יפגם חס וחלילה.

כבדתיו יותר ויותר.  מן הכבוד הגעתי, אחרי היותי יותר במחיצתו, לכלל הערצה, הערצתיו, ולבסוף, בשנים האחרונות, גם אהבתיו.  אהבתיו אהבה נאמנה, הן לא היה לצחוק אם אודה, כי כמה פעמים יחלתי לחיוכו כאל מלקוש, לאותו החיוך, שהיה בוקע ביחוד בשנים האחרונות וביותר בשנה האחרונה, כקרן זיו ואורה מתוך מפלשי העבים הנוגים אשר היו לו למסוה בפני העולם.  כשלומים היה לי תמיד חיוכו חלף כל הרצינות שלו אשר היתה ידה על איש שיחו כאשר עליו, חלף הקשי המדומה, שהיה לו תריס בפני אבק אי-ישר ואי-צדק.

ברגע רחמים כזה ספר לי, כמדומני, במשפט יחיד, כי גם לו קשרים בארץ ישראל:  זקנו היה רבי מאיר אניקסטר ממנהיגי הישוב בדורות הקודמים.  ביחוד הייתה גאותו – אם אפשר לאמר כך על יוסף לוריא – על זקנתו, על רבקה ליפלא, "בעלת-מחברת זכר-עולם".

לא ראשון היה אפוא ד"ר יוסף לוריא ז"ל כאן בארץ ואף לא בעסקני החנוך.  דור רביעי הוא בארץ-ישראל.  ראשון לדורות היה אביו של רבי מאיר אינקסטר הנזכר, והוא הרב הנכבד אשר מהור"ר אשר קאמאיקא זצ"ל מנכבדי עיר אניקסט אשר לזקנותו עזב את ארץ מולדתו ועלה לשכון כבוד בירושלים בשנת תרי"ז, ונמנה פה בין אנשי סגולה יקירי ירושלים, ויהי גבאי בהתלמוד-תורה וישיבת עץ חיים.  מקום קבורתו הוא על הר הזיתים, וזה נוסח המצבה:  "פ"נ הרב הישיש ישר ונכבד מ"ו אשר במו"ה יוסף מאניקסט ז"ל, מהונו פיזר ונתן לאביונים וגם זיכה לנפשו להתפרנס א"ע (את עצמו?) עת ישיבתו בקודש עד פקידתו ביום י"ט אלול כתר"ו תנצב"ה".  גם בפנקס ישן של ת"ת וישיבת עץ-חיים נרשם לזכרון ש"הרב ר' אשר מאניקסט ב"ר יוסף ז"ל היה משנת תרי"ח מהגבאים ורואי החשבון".  על זקנו רבי אשר מסר נכדו ר' אשר ליב ז"ל בריסק בעל "חלקת-מחוקק" ו"דברי קהלת", שהוא פקד על בנו הקטן וגדול מאחיו ה"ה אבי אמו הרב הגאון החכם המפואר מו"ה מאיר אניקסטר זצ"ל כי יעלה לגור אתו"[i].

פרטים הרבה יותר יודעים אנחנו על אדות זקנו של הד"ר לוריא, על אבי אמו רבי מאיר אניקסטר.  בחוברת "זכר עולם" שחברה זקנתו אם אמו רבקה ליפא אשת ר' מאיר תספר בדרך אגב על חייהם בקראקאנויי בזה הלשון "בהיותי בקראקאנויי (הייתי) מחזקת במשך שמונה עשרה שנה חנות ולאלפים עלה מסחרי אשר לקחתי סחורה בהקפה בעיר קידאן וד' היה בעזרי שלא נשאר משל אחרים תחת ידי מאומה אף פרוטה אחת (שם עמו' ח), לפי דבריה (שם עמו' ל) נמלאו באלול שנת תרמ"ב עשרים שנה לעלותם לארץ.  הם עלו אפוא בשנת תרכ"ב.  כבר ראינו לעיל שר' אשר עורר את בנו לעלות לארץ.  ואולם הדחיפה לעליה לארץ, נתנה לפי עדות רבקה ליפלא (שם ראש פרק ג') שמתו עליהם בחו"ל "שבעה האפרוחים אשר לקחם ה' ממני לצרור החיים שלשת בנים וארבע בנות", "ובסבת הצרות האלה זכינו לבוא הנה", קרי "זכינו".  "הנסיעה לירושלים עיה"ק היתה כבדה מאד ונסיונה היה כעקידת יצחק אבינו, וכמו שכתוב בתורה לך לך מארצך וממלודתך, והנסיון הזה שוה לנסיון העקדה, ומה גם בהיותכם (הכונה לילדיה שנשארו בחו"ל) אפרוחים שלא גדלה נוצתם, ובבואי הרחק מכם נכמרו רחמי וחשבתי:  היכן עזבתי רחמי והנחתי אתכם קטנים, ומרוב צערי התעוררה בי המחלה הנושנה ר"ל, ולא יכלתי לנסוע עוד, ראשי הולם-פעם ולבי דופק, ובצער גדול הגעתי לסלאנים והלכתי אצל הרב הגאון וצדיק מו"ר אייזיק זצ"ל (הוא ר' אייזיל חריף) לשאול אם אעשה נסיעתי לעה"ק ת"ו או אחזור לעירי, ובספרי לו מאבי הגאון ז"ל ומאחי הצדיקים ברכני, והבטיחני כי זכותם יגן עלי להביאנו בשלום לעה"ק ת"ו, ובאשר אין סומכים על הנס יעצני לילך מסלאנים לראזינאי ולנוח בבית גיסי הגאון המפורסם וכו' וכו' מרדכי גימפל נ"י – (הוא ר' מרדכי גימפל יפה אבי משפחת יפה ורבו של הרי"מ פינס שזכה גם הוא לעלות אח"כ לא"י, וקבע ישיבה במושבה "יהודיה" על יד פתח תקוה ונפטר והובא לקבורה ב"פתח-תקוה") – למען יתחדש כחי למסעי ונסענו לראזינאי...  והמה קבלונו בשמחה וברכונו שזכות אבותינו יביאנו לשלום לעה"ק ת"ו...  אך בבואנו לאדעססע ועלינו ביום שבת קדש על הספינה נואשתי עוד הפעם מחיי וכל חפצי היה שעל כל-פנים  אבוא בחיים לירושלים ואהיה שם שני ימים לזכות ולבקר את המקומות הקדושים".  "תכף לבואנו הלכנו לכותל המערבי ולמחרת להר-הזיתים ואחר-כך רכבנו לחברון וזכינו להיות שלש פעמים אצל מערת המכפלה", (עמו' כ"ה).

סמוך לבוא רבי מאיר לירושלים מנוהו "ממונה" לכולל וילנא וזאמוט שנחשב לכולל החשוב ביותר, ומתוך זה היה גם ראש ל"ועד כל הכוללים כנסת ישראל".  היה גם גבאי ונאמן של התלמוד-תורה וישיבת עץ חיים הכללית וחברא קדישא (חלקת מחוקק חוברת ז' עמו' ל"ט), "ובהיותו ידוע ומפורסם בעולם לנאמן ותמים נשלחו על שמו אלפי כסף וזהב מנדיבי עמנו ברוסיא ובאמריקה, ויהי דיקן בחלוקת הכספים לפי רצון וחפץ המנדבים.  ואלה הכספים שנשלחו על דעתו חלק בצדק בתם וביושר" (זכרון לחובבים הראשונים חוב' ב' עמו' 16).  בפנקס הישן של הת"ת רשום שהרה"ג ר' מאיר אניקסטר בר' אשר ז"ל היה נאמן וסוכן וגבאי משנת תרכ"ט עד פטירתו בשנת תרמ"ה (חלקת מחוקק ז' דף מח ע"ב), "וכל כספי ההכנסה וההוצאה נכנסו ויצאו על ידו".  במשך חמש עשרה שנה אלה עסק הרבה לטובת התלמוד-תורה (זכרון לחובבים הראשונים שם).  בחייו הפרטיים היה צנוע עד להפליא, כמעט נזיר, היה חי בבית קטן בלא אור ובלי אויר על יד ביתו של ידידו הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, היה זקן ויושב בישיבה עטוף תמיד בטלית ומוכתר בתפלין.  אשתו רבקה ליפא סופדת עליו בקונטרסה "זכר עולם" (עמו' ד) בנוסח זה:  "ובעוונותי הרבים נלקח ממני גם בעלי עטרת ראשי הרב הצדיק והטהור מוה"ר[ii] מאיר אניקסטר זצ"ל ביום ו' עש"ק ער"ח תמוז תרמ"ה אשר היה פה עה"ק ממונה דכולל זאמוט וגם גבאי בשאר חברות קדושות היה מנהל ועוסק בצרכי צבור באמונה כידוע לכל יושבי עיר קדשינו תובב"א וגם יום ולילה עסק בתורת ה'".  אף גם אליעזר בן-יהודה הקדיש לו ניקרולוג, בהצבי שנה ראשונה גליון לג א' תמוז תרמ"ה,[iii] וזה לשונו:  "המנוח היה מהאנשים אשר מעט מאד ימצאו כמותם בכל מקום ובכל זמן, שלש ועשרים שנה היה ממונה לשני כוללים ובכל משמני חלקת הממונים חי כל ימיו חיי צער באמת ויאכל לחם צר ומים לחץ, וגם בימי חליו היה מאכלו מיני ירקות, כי לא השיגה ידו למטעמים אחרים, ולקבל מאחרים לא אבה, אין קץ לאומן רוחו.  ועל כן היו בידו כל הפקדונות וההשלשות כסף נדן וכסף יתומים ואלמנות, ולרבים מהם לא היו עליו כל שטר חוב וכל עדויות כי לקח מהם דבר, ומעולם לא נשמע דבר כי מעל חלילה בפקדון, ואחרי מותו מצאו הכל שלם ולא נפקד דבר, ועל כן היה האיש הזה יקר מאוד לכל העם בירושלים וכל עדת האשכנזים התאבלו מרה עליו, כי נעדר מהם איש נכבד ויקר כמוהו בעת כזאת.  תנצב"ה וינוח בשלום על משכבו".

קברו של ר' מאיר נמצא ליד קבר אביו ר' אשר, וזה נוסח מצבתו:  "פ"נ הרב הג' בתורה ויראה שקדן גדול משים לילות כימים מנהל עדת ישורון נאמן דח"ק גמחש"א (דחברא קדישא גמילות חסדים של אמת) והת"ת דפעה"ק ת"ו מהור"ר מאיר זצ"ל בהר"ר אשר ז"ל מאניקסט ונבש"ט (ונפטר בשם טוב) בעש"ק ער"ח תמוז שנת תרמ"ה לפ"ק תנצב"ה".  ובפנקס החברא קדישא של ירושלים נרשם עוד לזכרון:  למדכר יומא דהספידא ואבל רבתי לכל ישראל אשר נלקח הרב הג' המפורסם מנהיג ונאמן לכולל ווילנא וזאמוט ונאמן דח"ק ות"ת" (חלקת מחוקק חוברת ז' שם).  בדפוס נשארו ממנו חדושי תורה שנדפסו "בתורה-מציון" (קובץ תורני שיצא בירושלים מתרמ"ז ואילך) חוברת ב' סי' י"ט וחוב' ג' סימן ט"ז, הדפיסם נכדו הנזכר מכת"י שמצא.

אפשר הדבר, כי הפרק היותר נכבד בתולדות הד"ר לוריא היא זקנתו אם אמו, היא רבקה ליפא הנזכרת לעיל.  ממה שרשמנו לעיל מפיה אפשר להכיר, שהיא היתה "אשת חיל" ו"עקרת הבית" במלוא המובן.  אף גם תושבי ירושלים הזקנים זוכרים אותה עדנה.  ועוד בימי ילדותי שמעתי מזכירים הרבה את שמה.  ב"זכרון לחובבים הראשונים" לר"פ גריבסקי חוברת ב' עמו' 17 מסופר, "שהיתה עסוקה תמיד במצוות:  דאגה לאלמנות ויתומים, להאכילם להלבישם, דאגה לאורחים שיהא להם אש"ל בכבוד.  ביחוד הצטיינה במצות ציצית".  בעד כל ילדי הת"ת ויתר בני הנעורים דאגה להם שיהא להם "ארבע-כנפות", והיא בעצמה טוה חוטי הציצית, וכבר ידעו בני העיר כי לגבי ציצית צריכים לפנות אל ליפלא, הלא היא נותנת "ציצית" חנם ובעין יפה".  אני זוכר עוד שבילדותי החזיקה במצוה זו בתה "רבקה ליפלס, אמו של החכם המסכן והעלוב והמדוכא ביסורין בחייו שמת בדמי ימיו ולא נערך עד היום כראוי[iv] החכם ר' אשר לייב בריסק, הנזכר לעיל, בעל מחבר "חלקת מחוקק" ו"דברי-קוהלת".

יוסף לוריא בעצמו כבד מאוד את זקנתו, כאשר הבינותי מדבריו.  והר"ר חיים דב לעווי הי"ו מזכרון יעקב מספר כי "כשנסע ד"ר לוריא ללמוד באוניברסיטה בברלין כתב לזקנו ולזקנתו הצדקנית מרת ליפלא, כי הוא נוסע ללמוד באיזה ישיבה, והיא זירזה אותו במכתביה שילמוד בהתמדה וכו'.  ובאמת אז באוניברסיטה לא ביטל אפילו תפלת מנחה. זה סיפר לי ד"ר לוריא בעצמו" (זכרון לחובבים הראשונים חוברת ו' עמוד 53).

ואולם גולת הכותרת של מפעלה של רבקה ליפלא הוא ה"קונטרס זכר עולם" שחברה ושהזכרנו כבר קטעים ממנו לעיל.  כמדומני שזאת היא הסופרת היחידה שהקים לנו אותו הדור בא"י, בשעה שרוב הנשים לא ידעו גם קרוא.  החוברת מזכירה במדה ידועה את ספר זכרונותיה של גליקל מהאמלן.  לפי הרשום בשער הספר "הוא מכתב לבניה לאחיה ולכל בני משפחתה שיהיו בכל מקום שהם להיות להם לזכר עולם עד ביאת גואל צדק".  הספר הזה זכה לשלש הדפסות בחיי המחברת.  ההוצאה הראשונה נדפסה בשנת תרמ"ב בירושלים, השניה בשנת תרמ"ד והשלישית בשנת תרנ"א.  בכל הוצאה הוסיפה פרק חדש, באופן שההוצאה השלישית גדולה כמעט פי שלש מהראשונה.  היא כתבה את ה"קונטרס" באידיש.  וזה לשונה:  "ובהיות שהנני עם הארץ בלשון הקדש כתבתי את "זכר עולם" הדל שלי בלשוננו ונתתי להעתיקו גם ללשון הקודש ובשביל ידידי היקרים ובני משפחתי הנני כותבת כמו שאני מדברת" (שם עמו' 17).  במקום אחר (עמוד 23) היא אומרת שהיא צותה לתרגם למען הגברים ו"לבנות יהיה טוב כמו שאני כותבת בלשוני וברעיונות".  ואכן יש להעיר כי המקור עולה בהרבה על התרגום.  חצי העמוד למעלה נדפס בעברית ובכתב רש"י וחציו מלמטה באידיש בכתב מרובע.  הדפוס הדר הוא לפי תנאי הדפוס אז ומראה על טעם טוב.  הספר גם מקושט בשלש תמונות של מקומות קדושים.  שם הדפוס לא נזכר עליו.

על אודות מטרתה בכתיבה היא מדברת בשלש ההוצאות בפנים שונות.  בהדפסה השלישית היא אומרת "כי בשתי הפעמים הראשונות היתה כוונתי עורר לב נדיבי לב להדפיס את חבורי אבי ואחי היקרים".  ואמנם התעורר אחיה לעשות זאת אך נפטר בלא עת (שם עמו' 2).  גם בהדפסה השניה היא מדברת על זה (עמ' 6).  היא מקוה שעל-ידי מכתבה יתעוררו בני משפחתה להדפיס ספרי אביה ואחיה הצדיקים[v].  היא מוסיפה עוד "ואשר הדפסתי לפני שתי שנים את ספרי הדל "זכר עולם" היתה כוונתי עבור בניכם למזכרת את האבות עם תורתם ומדותיהם הטובות אשר רבו מהדפיס.  וד' הוא היודע כוונתי האמיתית".  היא מספרת גם שההדפסה הראשונה כלתה מן השוק ורק מעט באו לידי משפחתה" (שם).  היא חושבת אותו גם "כצואה נשמרת עד ביאת משיחנו, ויהיה נקרא מפיכם תמיד בשמחה ונחמת לב בהיותי זוכה להשאירו לכם מתנה, למען מקצת שבח אבותי ותורתם ומעשיהם הטובים" (שם עמו' כא).  היו מצאצאיה שגלו לאמריקה ולא ידעה לאן לכתוב אליהם, לכן היא מדפיסה את מכתבה שעל-ידי זה היא מקוה שיגיע לידם (שם עמו' ל).  ולבסוף היא מבקשת "על כל פנים פעם אחת בחודש תקראו מכתבי הנדפס ולקיים ולשמור הכל" (שם עמו' ל).  ואולם היסוד האמתי לכתיבה צפון פשוט, כמו שהיא מודה בעצמה באחד המקומות מן הרצון הנפשי והצורך לכתב.  היא אומרת:  "הרגלי לכתוב ורצוני להדפיס בא לי מסבה אשר אבי הגאון הצדיק וחמשה אחינו הקדישו כל חייהם לתורה ולעבודה וגם חברו חבורים" (שם עמ' 19).  כל דבר דפוס מאביה ומאחיה משמחים אותה (שם עמ' 20).  נפש הוגה היא "רבות הן מחשבותי אשר יכלתי להעלותם על מכבש הדפוס...  תודות לד' על גודל חסדו כי הוצאתי מעט זאת לפועל ידים אשר רחש לבי" (שם עמ' 10).  "רעיונות ישנם מימי נעוריה ממלאים אותה" (שם עמ' 23).

חלק חשוב תופסות בספר תולדות משפחתה, שהרי "כונתה בעבור הבנים לזכר את האבות עם תורתם ומדותיהם הטובות אשר רבו מהדפיס" ושילכו בדרכי אבותיהם ככתוב מעשה אבות ירשו בנים (שם עמ' 5).  היא משאירה להם ספרה למען "ידעו מקצת שבח אבותיהם ותורתם ומעשיהם הטובים" (שם 21).  ועל ידי זה ילמדו היטב כי "כל אחד טבעו נמשך לו בירושה מאבותיו, וידוע כי אבי...  ואימי...  ואחי ואבות משפחתי כלם היו אנשי קדש אשר הקדישו עתותיהם להשביע ולהרוות צמאים ולהלביש ערומים, ולא נחו ולא שקטו מלעשות צדקה ולעורר נדיבים.  רגש קודש הלזה נפל לי ירושה מהם" (שם עמ' 16).  את אביה הרב הגאון הגדול צדיק וטהור מוה"ר משה מישל לוריא זצ"ל בן הצדיק שאול ז"ל היא מיחסת למשפחת שאול המלך (עמ' 1, עמוד 31).  גאותה גם על אחיה הראשון "הגאון הצדיק וטהור מוה"ר שאול" מחבר ספר "עטרת שאול", שהיה גם גדול בחכמת הגיאומטריה והאלגברה (שם, עמ' 1), גם יתר קרוביה ובני משפחתה היו באמת כלם גאוני תורה (שם עמ' 31).  במקום אחר בבוקרה בצפת היא מזכירה:  "ובקרנו את קבר שארנו הקדוש האר"י ז"ל (עמ' 29).  את אבי הד"ר לוריא ואת אמו וילדיהם היא מזכירה בנוסח זה:  "חתני היקר החריף מו"ה אברהם אבא בן הרב הצדיק כו' וכו' מו"ה יצחק מפומפאיין ז"ל ואשתו בתי היקרה אשת-חיל מנשים באהל תבורך מרת רייזה תחי' וילדיכם שיחיו ונזכה להתראות יחדיו בחיים בירושלים" (שם עמ' 21).  מה שהיא רואה לציין ממדות אביה הוא זה ש"יותר מחמשים שנה היה רב בקאראקינויי ולא רצה לקבל רבנות מעיר גדולה, באמרו כי בעיר קטנה יותר יוכל לעסוק בתורה.  וכל הגאונים אמרו כי זאת ממדת ענותנותו שלא להתפרסם בעולם" (שם עמ' 33-34).  ובכלל היא מרבה לדבר על מדת העונה וגמילות חסדים.

מלבד ענייני משפחתה, החל בהוריה וכלה בצאצאיה, וקורתיה היא הנזכרים דרך אגב פה ושם, מענינת פרשת נסיעתה לארץ-ישראל, שהזכרנו קצת ממנה לעיל, ובקוריה בכל רחבי הארץ בעת ההיא.  חמש שנים אחרי בואם לארץ בקרה עוד בגליל, ובקרה שם את כל קברות הצדיקים, מה שמראה על מאמץ כביר, ביחוד בשים לב שהיתה חלשה וידועת-חלי.  וביחד עם זה מתגלה היא לעינינו לא רק בת טובים העוסקת במצוות, והמסורה לכל מפעל טוב עושה ומעשה – ביחוד בנוגע לתלמוד-תורה, כי-אם כבעלת רעיונות מקוריים ונפלאים, כאשה בקיאה בתנ"ך ובמאמרי חז"ל.  גם את מאמרי החז"ל וגם את פסוקי התנ"ך היא מביאה ממש בלשונם בתוך האידיש שלה.  ובמה שנוגע לסגנונה באידיש, הרי הוא באמת סגנון אמהי הדור.  לא יחסרו פה ושם גם חרוזים בפרוזה (ראה לדוגמא עמ' 10), וצורת הפתגם המקורי.  ישוב הארץ וא אחד הגיגיה ומעוררת בבני חוץ לארץ לתמוך ביושבי הארץ, לא רק בנדבות כי אם גם בעדוד.  "ראוי ומצוה כי הנותן כפי נדבת לבו יוסיף לזה גם דברי תנחומות להמקבל".  (שם עמ' 15).  את דבר "החלוקה" הנשלחת מחו"ל לא"י היא מבארת במשל מקורי שכדאי להזכירו:

"משל למלך שמרדו בו בניו והיו בהם נבוני דעת שהכירו רבונם ומרדו בו, ופשוטים שלא הכירו בערכו.  את החכמים בהם דן למיתה ואת הפשוטים חסרי הדעת לגלות לארץ לא להם.  וכרחם אב על בנים צוה המלך לכלכלם שמה ולמלאות כל מחסורם, כדי שיכירו כי הוא המפרנס בחסדו.  רק פניו לא יראו ולא יבואו בגבולו בלי רשותו.  כאשר חכו בניו כשמונה עשרה מאות שנה, ואין אביהם המלך דורש אותם לבוא בארצו לראות פניו, וגם בגלותם התחילו שכניהם להציק להם (כי שכניהם שכחו שבני מלך הם), והשפילו את כבודם והורידו לעפר קרנם ולא נתנום לשאף רוח, ויהיו כצנינים בצדיהם, מר להם עד מאוד, ובאו אחדים מהם בעצה אחת לבוא אל ארץ אביהם בלתי רשותו והתיצבו לפניו, וכאשר ראה המלך אותם אז בירר מהם והגלם שנית לארץ אחרת אשר היו שמה, ואשר הניח מהם בארצו צוה עליהם בארצו צוה עליהם שלחם חקם לא ינתן להם מביתו רק מארץ אשר משמה עתה באו, משמה באו, משמה ישולח להם חיתם כמקדם ע"י אביהם המלך".  (שם עמ' 11-12).  ואמנם היא דורשת מקרוביה שישלחו לה עד כמה שאפשר להם לצרכי העניים והאומללים בארץ.  (שם עמ' 13).

אם נישם עוד על לב כי האשה הזאת היתה ידועת חולי וסובלת כאבי ראש ולב, כפי שהיא מזכירה הרבה בקונטרסה, אז נוכל לשער את מעין המרץ שהקר בה.  ואמנם לא רק עם ההמון עסקה.  גם גדולי ירושלים הכירו בה (היא זוקפת זאת על חשבון "זכות אבות").  מענין יחסו של הגאון רבי מאיר אוירבך הרב מקאליש אל ליפלא בעת חלותה (שם עמוד 28).

רבקה ליפלא נפטרה זקנה ושבעת ימים.  נוסח מצבתה על הר הזיתים הוא:  "פ"נ האשה רבקה ליפלא אלמנת הרב ר' מאיר אניקשטער זצ"ל בת הגאון הצדיק ר' משה משיל לוריא זצ"ל נ' כ' שבט תרנ"ג תנצב"ה".  בפנקס חברא קדישא נוסף עוד "הצדקנית החשובה מנשים באהל תבורך" ושם אביה "הרב דק"ק קראקאנאווע".

גם בתה אשר נקראה על שמה "רחקה לפלה'ס" היתה עוסקת במצוות ביחוד עם תלמידי התלמוד-תורה, היתה עולה ברגל בקבקביה לקברי אבות לחברון.  בימי ילדותי היתה היא האשה המרכזית בחורבת רבי יהודה החסיד, במקום שגרה גם אחרי פטירת הוריה, סמוך לבית הגאון רבי שמואל סלנט.  בנה בעל "חלקת מחוקק" ו"דברי קהלת" ר' אשר ליב בריסק ז"ל הוא כמו שאמרתי לעיל פרשה חשובה בפני עצמה, שראויה להרשם.

בער"ח טבת שכב הד"ר יוסף לוריא עם אבותיו, ונטמן באותו עפר הר הזתים לא הרחק מקברותיהם.  תפילתה הטהורה של רבקה ליפלא נתמלאה.  הוא היה במלוא מובן המלה כאבותיו.  את התם, הענוה, הצניעות והדיקנות ירש מזקנו, את הכשרון הספרותי, המרץ, והאהבה לציון מזקנתו, ואת האהבה לחנוך משניהם.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  עיין תולדות חכמי ירושלים פרומקין-ריבלין ח"ג "חלקת מחוקק" לרא"ל מאניקסט ח"ז עמוד ל"ט (שם דף מ"ח ע"ב).

[ii]  כך בתרגום העברי. בנוסח שלה באידיש כתוב "בעלי הרב הצדיק המפורסם מוה"ר מאיר אניקשט זצ"ל".

[iii]  מובא בזכרון לחובבים הראשונים שם עמוד 53.

[iv]  שמעתי כמה פעמים את הרי"מ פינס מספר בשבחו, וגם היה מעודד אותו בחיים.

[v]  במקום אחר היא מספרת שישנו פה (בירושלים) אחד הגדולים אשר הוא מדפיס חבוריו היקרים בהון רב בסיוע הספרדים הגבירים בחו"ל, וכל שכן וקל-וחומר שראוי שמשפחתנו תעזור בהדפסת החבורים הנ"ל (שם עמו' ל"ג).