_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אדם ובהמה, או: צער בעלי חיים

שלמה רובין

לתוכן הענינים

 

א

רבת שאלו חקרו ודרשו חכמים משיבי טעם: מי נתן לבן האדם את הרשות ואת המשפט להתנפל על בעלי חיים בחזק זרועו ובמזמת ערמתו, לכבשם לו לעבדי עולם, לרדות בהם בשבט ברזל, ולעבוד בהם בפרך, לגזול צמרם ושערם ועורם מעל בשרם? את שארם יאכל ואת עצמותם יפצח ויגרם, והיה הבעח"י בידו למסוס נוסס?

הן הבעח"י נוצר, אם לא בצלם האדם, עכ"פ בדמותו, כי דומה החי לאדם בבנין איבריו ובתואר יצוריו, חיצונים כפנימים, כי טבע אחד לשניהם בחייהם "וכמות זה כן מות זה" – החי יחוש ויאכל וישתה ויעכל ויחלה וימות כאדם, הכל כאשר לכל בזיווג זו"נ בעבור פרי בטן ובלידה אדם ובהמה נשתוו, וגם בעל נפש הוא החי, וכבר יחסה התורה נפש לחי כמו לאדם, שכן מכונה " נפש חיה" בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א' כ"ד ל', ט' י') וגם האדם אחרי אשר נפח אלהים באפיו נשמת חיים (שם ב' ד') וזהו שמזכירים חכמי עמנו בשם " הנפש הבהמית", והסופר הקדמוני פלוטארך ביקש להוכיח בראיות שגם נפש משכלת שוכנת בבעח"י. החכם הנוצרי כריזוזטומס  בח"ב מספרו אומר כי תלמידי מני הפרסי מיחסים חלק אלוה ממעל אל כל בעח"י שנפשם אצולה ממרומים. ובמאה שעברה בירר הפילוסוף האשכנזי Mayer  כי יש נשמה לבעלי חיים; וא"כ גם בנפשם ובנשמתם דומים הבעח"י אל האדם, " ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"? (קהלת ג' כ"א). ובאמת מבררי השארת הנפש במופתים הגיוניים וטבעיים לא נמנעו מיחס השארה גם לנפש כל חי, והמתפלספים בשיטת לייבניטץ קיימו וקבלו השארת הנפש גם לנשמת בהמה חיה ועוף, ונוטה לזה גם הרמבמ"ן בספרו פאֶדאָן על השארת הנפש. – הקראים האמינו גם בשכר בעח"י לעוה"ב, כמו שנמצא בהלכות שחיטה שח ר' ישראל המערבי " ויהיה מאמין כי יש לחיה תמור טוב תחת כאבה", ורמוז גם במאמר קדמוני באגדה " שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה" (ועיין הרמב"ם בפ' י"ח לשלישי מהמורה ור"ס גאון באמונות ודיעות מאמר ג' והרמבמ"ן בספרו פאֶדאָן הנ"ל פרק עשירי) –

אם כן השאלה ההיא מתעוררת ומתאמצת על אחת שבע, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן יקום האדם על הבהמה לקחת את נפשה באין חמס בכפה – הן אם יתגבר הציד בחרבו ובקשתו על דוב שכול ביער, וחץ שנון יורה אל לב זאב ערבות השודד כשוט שוטף, וכלה זעמו על נמר מתמרמר לבלוע אדם וחי, ואפו יחר על חיתו יער טורפי טרף – לו המשפט והגאולה על פי הדין: הבא להרגך השכם להרגו, – אכן הבהמה התמימה אשר אך ורק עשב תאכל, וכל בשר ודם לא יבא אל פיה, לא תרע ולא תשחית בכל הארץ, בהמה זו מה חטאה? מי נתן אותה ביד האדם האדם הזה למשסה ולהרס להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה? –

 

ב

התשובות על השאלה העצומה הזאת נפרדו בכללן לשני ראשים: הראש האחר פונה אל התורה, והיא תשובת התורנים (הגוזרים את השקר תחת להתירהו) באמרם: האלהים נתן לבני האדם את המשרה והממשלה על בהמה חיה ועוף לעשות בהם כרצונם ולהשתמש בהם לכל אות נפשם, כי כספו הם ובקרקע, שנאמר: " ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו' ומלאו הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ וגו' ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו" – והשחתת נפש כל חי איננה רציחה, וההורג בעח"י לא נקרא רוצח ולא נידון כמכה נפש, שנאמר " שופך דם אדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט' ו'), הרי כי בעח"י שלא נברא בצלם אלהים אין בו משום שפיכת דם ורציחה ודמו מותר ומופקר.

והראש השני פונה אל ההגיון והיא תשובת החוקרים באמרם, כי זה הוא משפט קדמוני חרות וחרוץ בחיק הטבע, כי במלחמת היקום (קאמפף אומ'ס דאזיין) אשר נפתולי אלהם יפתלו כל יצורי תבל, בעוצם התשוקה לחיים אשר נטע הבורא בקרב כל חי, נתנה מקדם קדמתה לכל חי הברכה או הרשות: על חרבך תחיה! כי יהיו האישום זה בהפסד זה, בהשתדל כח אחד להתקיים  בהעדר חברו, ידחפהו ויחרפהו הלאה אם צר לו המקום, יתחמם מגזו ומעורו בַקר לו, ויאכל גם אכול את בשרו כי ירעב, כל שתקיף מרעהו ינצחהו ויתעודד, וכל דאלים גבר – המשפט הטבעי (נאטוררעכט) הנורא הזה היה שורר מראש מקדמי החברה המדינית גם בין בני האדם בעודם בשפל המדרגה הטבעית, מפוזרים ומפורדים איש איש אחר בצעו הולך, ואף הות נפשו היתה לכל אחד ואחד חוק ומשפט. אכן אחרי כן כאשר החל האדם לבנות לו בית אב, להתאחד למשפחה ולשבט, להתחבר לעם ולאום, בחַוֹת בכפרים ובערים, ולהשתתף בקשר חיי חברה מדינית Vitas civilis)) ודאי שאין החברה מתקיימת על יסודות המשפט ההוא, אגודתם אשר יסדו בארץ תותר וחבילתם תתפרד וכמלונה במקשה גוד תתגודד, מפני שכל אחד מבקש חלל העולם כלו, ולא יתן דריסת רגל לרעהו; אז התיעצו לקצות ולצמצם את המשפט ההוא, איש ואיש נתרצה לותר חלקו לחברו ולשכנו הקרוב אליו, ואז בטל המשפט הקדמוני האיום שכל אחד יחיה על כוחו כי עז ואיש זרוע לו הארץ, והתחילו להתבונן כי אך בהיטיב האדם לרעהו ייטיב האיש לנפשו, אם מה דסני ליה לחבריה לא יעביד, והיתה כזאת יסוד שטר השותפות Contral  social)) אשר באין אומר ודברים (שטיללשוויגענד) התחייבו זה לזה אישי החברה בכל הארץ לטוב להם כל הימים (וכל זה היה מאושר ומקיים בין החפשים בני חוֹרין, אבל העבדים והשפחות נשארו נתונים נתונים לאדוניהם כי כספם הם); – אמנם העמים הפראים הנמצאים עד היום הזה במצב הראשי ובמעמד הקדמוני, להם החוק הטבעי לקו וחוזק וזרוע למשקלת משפטם, יגזרו על ימין ויחמסו על שמאל, איש  בשר אויבי יאכלו, ויעשו אדם בדגי הים ואיש כרמש לא מושל בו, יזבחו אנשי חרמם וישסעו בעלי מלחמתם, יאכלו את בשרם לשבעה וישתו את דמם לרויה, וזאת להם משפט המלחמה בדת ודין, אין לבם נוקפם כלל ולא ייסרום כליותיהם בעשותם בשונאיהם משפטים נוראים כאלה. וכן הבידואינים בסוריא ישללו וישדדו ויבוזו כל עובר ושב במדת המשפט ובמשורת הדין, יקחו את כל אשר לו וישאירו לו מזון סעודה אחת להחיות  את נפשו עד בואו לבית מלון ראשון, ויניחו לו בגד אחד לכסות מערומיו, כי כן משפטם יאמינו וכן הדין לדעתם. כמשפט הזה יקחו להם גם שודדי הים המכונים Piraten , ולא ידעו ולא יבינו כי בזה יחמסו כל דין בני חלוף החיים בחברה מדינית, כי תחת זאת תרגז הארץ ותמוט המדינה, ויתגודד כל משטר וסדר בקרב בני האדם.

 על כן כל מיני בעלי חיים לא נספחו אל שטר השותפות ההוא, ואין זכות וחובה בין האדם ובין בעלי החיים, כי נשארו על מעמדם הקדמוני זה לעומת זה, כל דאלים גבר: אם יתגבר החי על האדם ישסעהו לגזרים, ואם תעלה יד האדם על החיה יפרנס ויכלכל בה את חיי קיומו לכל אות נפשו באין פוצה פה ומערער, כי כן יסד המלך מלכו של עולם מקדם קדמתה; וכן כתה שפינוזה בספר המדות (עטהיקא) שלו (חלק רביעי למוד ל"ז באור א') וז"ל שם ע"פ דרכו: " מזה מבואר כי אותו החוק המצַוה שלא לשחוט בעח"י בעירים מיוסד יותר בהבל אמונה טפלה וברחמי חולשת נשים, מברוח בינה נכונה; כי הבינה מלמדת אותנו למען תועלתנו לקשר מעדנות ריעות עם בני האדם, אך לא עם הבעח"י  הבעירים או עם דברים אשר טבעם שונה מטבע האדם, ורוח מבינתנו יעננו שאותה הזכות שיש לבעח"י עלינו, ישנה גם לנו עליהם; ולא עוד אלא מאשר זכות כ"א היא לפי התושיה או היכלת שלו, יש לבני האדם זכות גדולה יתר הרבה על הבעח"י  מזכות הבעח"י על בני האדם. אינני מכחיש בזה את ההרגשה בקרב הבעח"י; אכן מכחיש אנכי שמשום זה לא יהא מותר לנו לבקש את תועלתנו, להשתמש בהם כאוַת נפשנו ולעשות בהם כטוב בעינינו, מאחר שבטבע המה אינם מתאימים לנו, והפעליותיהם שונות מהפעליות בני האדם".

ג

 המשפט הזה הקשיח לב האדם והקשה והכביד אותו נגד בעלי החיים, להעמיס עליהם משא לעיפה, לעבוד בהם בעול קשה ובפרך גדול מנשוא, עד כי עיפה נפשם להורגים, ירבצו תחת משאם ויפלו שדודים בחייהם ובמותם. ולא זו בלבד אלא שהיו וישנם עוד אנשים אשר בלי רגש המון מעיים ישתעשעו בצער בעלי חיים, ויתאכזרו להתעסק ביסורי כל חי, להשגיח ולהתבונן על פרפורי בעלי חיים ועל גסיסתם במותם, והיה זה להם לראוָה ולרויה – אנשים כאלה לא ידעו רחם גם על בני אדם, כי מי שאיננו מרחם על בעח"י הוא אכזר גם לאדם.

אולם מעת אשר החלו בני האדם להשתלם במדות נאותות בערך פסיעות גסות שעשו לרגלי ההשכלה בלמודי מדעים, ושמו המושלים על לבם להשוות הזכיות, משפט אחד לגר ולאזרח, לבן חורין ולעבד, ובטלו כל שעבוד עולמי לגמרי, ועבד חפשי מאדוניו, שות שתו בני האדם את לבם גם לעוני בעלי החיים לעבודתם הקשה וליסורי צערם, וחשבו מחשבות להטות להם חסד, חגיגה וחמלה ולהיטיב מצבם.

 

ד

למטרה הזאת אשר הציבו בני דורנו יובילו שני דרכים, אשר כל אחד מהם ייפרד לשני שבילים, ולכל אחד מהשבילים ההם יש זכרון בדורות ימי קדם (מחותל בערפלי איזו אמונה תפלה והגדה שיחית ושירית), ורמז בספרי קדשני (ביקר טהרת האמונה והמדות) לקיים מה שנאמר: אין חדש תחת השמש.

 

ה

הדרך האחד הוא רגש לב האדם באשר הוא אדם בתור המעלה (הומאָניטאֶט), המסתעף לשני שבילים:

 

ו

השביל האחד הן חברות צער בעלי חיים (פעראיינע געגען טהיער * קוואֶלעריי) ותעודתן להשגיח על עובדי אדמה ועל עומסי עגלות ועל כל עושי מלאכת עבודה עם בהמות בבית ובשדה, לבל יעמיסו העבודה ולבל יעיקו העגלה יתר מדי כח הבהמה, אך ורק במסת הילה כאשר תוכל כלכל; שלא יניפו שבט רודה ומַכות אכזרי ליסר את הבהמה בשוטים ובעקרבים; לבל ישתעשעו בני אדם ביסורי בעלי חיים לסגפם ולענותם להכותם ולרמסם לדחפם ולהדפם להדיחם ולהפילם ליראֵם ולאַים עליהם להכאיבם ולמדדם להלאותם ולהתעמר בם להתלהלה ולהתעלל בהם לקרוע מהם שערם ולתלוש צמרם ועורם בחייהם; להזהיר בני האדם מכי נפש בהמה ושוחטים וזובחים לברור לה מיתה חטופה ומהירה בלי צער כאב רב וגסיסה ופרפורים –

 

ז

 לשביל הזה במדת הרחמים על בעח"י יש זכרון לראשונים: ההודיים בשביל אמונתם בגלגול נשמות בני אדם בבעח"י " הם רחמנים גדולים לבעלי חיים, מהם הולכים לרחובי העיר וקונים העופות מיד הצידים וחפשי ישלחום" (נשמת חיים מ"ד פכ"ב לר' מנשה בן ישראל), ועוד בימינו יחמלו ההודים וירחמו על בעח"י תמימים אשר לא ידעו ולא ישחיתו לבני האדם. בעיר קאמבאיא יעדו ההודים בית מיוחד לאסוף שמה בעלי כנף ויאכילום וישקום, ובערים אחרות ישנם בתים המחזיקים קופים וכלבים זקנים אסופים מן השוק לכלכלם ולנהלם בלחם ובמים עד יום מותם. – וכן הסינים מפרנסים במקום קווינזאי ארבעה אלפים בעח"י להיות משכנות לנפשותיהם. גם היאפאנים ועמים אחרים באסיא מחזיקים בתי-חולים רבים וגדולים לכלכל בהם נפשות כל חי וחסרונם, מפני שמיועדים המה להיות לעתיד לבא מקום משכן נשמותיהם.

 

ח

ורמוזה מדת הרחמים הזו ממקור חמלה טהורה בספרי קדשנו המלאים אזהרות על צער בעלי חיים, וכבר בין שבע מצות בני נח נאסר מטעם זה אכילת אבר מן החי, שאחר שהתיר לנח ולבניו לאכול בשר כל חי, אמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט' ד') היינו אבר מן החי, מפני שהיה המנהג האכזרי בקרב בני ארץ הקדם בימים ההם, בהיותם בדרך למסעיהם עם עדרי צאנם ובקרם, לחתוך משור חי נתח בשר, ולחתל אח"כ את המכה ולחבשה, ולשוב לחתוך נתח בשר אחד לצרכם, עד אשר ימותתו את הבהמה כלה. הנוסע Bruce  מספר איך שראה בעיניו אכזריות כזו לאמר: "השגנו שלשה נוסעים ולפניהם פרה, פתאום השליכו את הפרה ארצה ביד חזקה, חתכו נתח בשר ממתניה, ואת עור הנתך פרשו על מכת החתך, וחזקוהו במחטים והניחו טיט על המכה, ודחפו את הבהמה הלאה"[1]. ובארץ אביס יניען נהגו בלחם משתיהם להניח בהמה חיה אסורה בכבלים, ולחתוך ממנה את בשרה נתחים נתחים, וכ"ז בזהירות גדולה שלא להמית את הבהמה בפעם אחת[2]; על כן נאסרה אכזריות כזו לכל בני שם ועבר. והמלך שאול מחה במקצת המון עם במלחמה אשר בחטיפת רעבונם רצו לעשות כזאת (ש"א י"ד); כי התורה חסה מאד מאד על נפש כל חי כמ"ש חז"ל במ"ר פ' תצא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה מנין שנאמר ומיום השמיני והלאה וגו' ולא עוד אלא שאמר הקב"ה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ובשם שנתמלא הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות מנין שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך". והרבה מצות מיוסדות על צער בעלי חיים.

ככה חסה התורה בצער עבודת בעח"י וקבעה לתכלית זו יום מנוחה אחר בשבוע הוא יום השבת וצותה בעשרת הדברות לאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום שביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו' למען ינוח וגו'[3]. – וכן צותה לאמר: " כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו (מפני שבעל החמור הוא שונאך) עזוב תעזוב עמו" (מפני צער בעח"י ולא משום השבת אבדה לבעליה, וכן פסק גם הש"ע חו"מ סי' רע"ב ט', ע"ש בהגהה שכ"ז משום צער בעח"י, וכן בשו"ע או"ח רכ"ו ט' פורקן בנחת וכו' משום צער ב"ה). – וכן צותה "לא תחרוש בשור וחמור יחדו" כטעם הראב"ע מפני שאין כח החמור ככח השור  כוחו גדול מכח החמור וממשיכו אחריו ומסבב לו צער וענוי.

התורה חסה על צער בעלי חיים בענוי "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל" וצותה " לא תחסום שור בדישו".

 רחמנא חששה לצער האֵם בבהמה על הִלָקַח ממנה יונק משדיה. וצותה שגם לקרבן המזבח אך "מיום השמיני והלאה ירצה" (שמות כ"ב, ויקרא כ"ב). וכן צותה "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אפילו אם ישחוט את האֵם קודם הבן, מפני החשש זה היא אכזריות להשמיד בית-אב כלו ביום אחד. ומטעם כאלה אסרה רחמנא לקיחת אותו ואת בנו בקן צפור[4] לאמר "לא תקח האֵם על הבנים" והבטיחה אריכות ימים על זאת. ומזכיר החכם פירסט בביאורו על התורה שגם בשירי Phokylides  נמצאת המצוה הזאת שלא לקחת האם על הבנים, למען תוסיף האֵם ללדת עוד אפרוחים אחרים.

 להרחקת אכזריות על בעח"י צותה התורה שלש פעמים: "לא תבשל גדי בחלב אמו", כדעת הקדמון פילון  היהודי, ואחריו הראב"ע והרשב"ם, ובדורנו החכם שד"ל, מפני שאכזריות היא לבשל את הבן בחלב אמו שהיה מוכן ליניקתו כדי להחיותו, שכן היה אז מנהג העמים להרקיב לאלוהיהם בכורות צאנם מבודלים בחלב אמם, כהקרבת ראשית הגז ובכורי פרי האדמה, שע"כ נסמך האיסור הזה אל מצות הבאת בכורים בכתוב. ע"כ פילון הנ"ל בדרשות מוסר שלו קרא אל בעלי תאוה לאמר: "אם תקפה עליך תאותך לאכול בשר עז מבושל בחלב, מי יכריחך לקחת דוקא חלב האם? ". וגם לדעת המבארים " בחלב אמו" בעודנו הוא יונק חלב אמו, הוא ג"כ מטעם רחמנות ע"ד מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו' הנ"ל – ואח"כ נתרחבה המצוה הזאת על כל מיני תערובות במאכלי בשר וחלב.

משום צער בעח"י אסרה רחמנא לסרס בהמות ועופות כמ"ש ובארצכם לא תעשו (ויקרא כ"ג) לדחז"ל.

צער בעח"י הוא מקור מצות  השחיטה, וזהו, וזהו משני הצדדים, מצד אחד כדי להוציא את הדם שהוא הנפש בחיה ולא יאכל האדם את הנפש עם הבשר (ע"ד הכ' מנפש עד בשר יכלה), שאם התיר לאדם בשר הבעח"י היינו גופם, לא הותר דמם שהוא נפשם ונשמתם (וזהו גם טעם מצות כסוי הדם), ומצד השני כדי לברור להם מיתה יפה נוחה ומהירה כנ"ל, שע"כ החמירו חז"ל על פגימת הסכין ובה' סימני השחיטה, שהם שהייה הדרסה החלדה הגרמה ועיקור, וכ"ז כדי למהר מיתת הבעח"י ולהמעיט צערם.

ככה הזהירה התורה על פרנסת וכלכלת הבהמות הביתיות, שלא לצער אותן ברעבון ובצמאון, ואמרה לדחז"ל, " ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ואח"כ " ואכלת ושבעת" שחייב אדם לתת מקורם מספוא לבהמתו בטרם שיאכל בעצמו לשבעה, ועל זה רומז גם הכתוב " מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת (לתשמיש) האדם", ונאמר " יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי". ולא לבהמות ביתיות בלבד דאגה התורה, אלא גם לחיות השדה בשנת השמטה, שנאמר ובשביעית תשמטנה וגו' ויתרם תאכל חית השדה (שמות כ"ג). ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו ובכבודו פותח את ידו להשביע לכל חי (קמ"ה) יתן להם ילקוטון (שם ק"ד) ונותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו (שם קמ"ז) ויכין לעורב צידו כי ילדיו אל אֵל ישועי (איוב ל"ח)

את בלעם אשר הכה אתונו שלש פעמים להטותה הדרך הוכיח מלאך ה' וגער בו לאמר: על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים !

 על כן הוכיחו חז"ל (בבא מציעא ל"ב, שבת קכ"ח) כי צער בעלי חיים דאוריתא, והחמירו הרבה בגמרא ובפוסקים ע"ז, ד"מ אצל חלוב הפרה בשבת ואצל מלינת התרנגולים וכו', והתירו לפעמים עבודה ומלאכה בשבת מטעם זה (שבת קכ"ח) צער בעלי חיים עדיף. ויפה שיחתן של הפוסקים בכ"מ בענין זה, ד"מ באו"ח רכ"ג אצל ברכת שהחיינו על בגד חדש ע"ש ובהג"ח שאין לומר תבלה ותחדש על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה דא"כ יהיו צריכים בתחלה להמית בהמה אחרת וכו'. ונאה אגדתם במדרש ש"ר פ"ב: " אמרו רבותינו כשהיה משרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי אחד, רץ אחריו עד שהגיע לחסות נזדמנה לו כריכה של מים ועמד לשתות, כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו כריכה של מים ועמד לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בו"ד כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל". אף נשגב ספורם בפרק הפּועלים בב"מ על יסודי רבנו הקדוש משום עגלא דהא קא ממטי ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, א"ל זיל לכך נוצרת, אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין, אשר הלכו להם אח"כ ע"י מעשה אחר שחמל על ב"ח באמרו ורחמיו על כל מעשיו כתיב.

ט

השביל השני הוא יסוד חברת אנשים שהתפשטו בתחלה זה כשלשים שנה בכל ערי ארץ אנגליא ואח"כ בכל הערים הגדולות באירופא, והם מרגילים א"ע להנזר מאכילת בשר ולחיות אך מאכילת תבואות השדה וצמחים, המכונים משום זה (וועגעטאריאנער), מקצתם אוכלים גם חלב חמאה וגבינה וביצים, ומקצתם ינזרו גם מאלה, באשר גם הם דבר מן החי, כמו שנוהגים גם בעמנו קצת חסידים ואנשי מעשה שאינם אוכלים דבר מן החי. הם אומרים כי יותר טוב לו לאדם להתדמות לקופים המכלכלים א"ע מצמחים מלהשתוות לחיות השדה טורפי טרף בשר, אף לא אל החזיר האוכל מכל הבא  בידו, צמחים ובשר גם יחד: כי על הלחם לבדו יחיה האדם, ואין לו צורך לבשר בעלי חיים, כי אכילת הבשר מקצרת ימיו של אדם בטבע, ונותנת לו מדות רעות במוסד, מפני שמאכל הבשר מחמם את הדם ומביא לידי שצף קצף וגאוה ורום עינים ותאות זמה, וישח אדם למדרגת חיה וישפל איש למעמד טורפי טרף. גם ממחרת אכילת בשר לעכל את כח החיים שבאדם, כאשר תמהר פתילת הנר לדלוק והיתה לבער ברוב שמן; וגם מסוגלים הם להרבה חולאים משום זה. לא כן אוכלי צמחים שהם ידלקו ויבערו לאט בכח החיוני שלהם ויאריכו ימי חייהם, וגם מחלתם לא תכבד מאד, כי אין דמם הולך וסוער בדם אוכלי בשר. ולדעתם לא נבראו הבהמות הביתיות אלא לעבודה בבית ובשדה ולמלאכה ברחיים ובחדשת מעשה, ולא להיות לטרף לשיני האדם, אשר בראשיתן היו כולן שטחיות כשיני בעח"י אוכלי צמחים, ורק אח"כ ע"י ההרגל באכילת בשר נשתנו מקצת שיניו להיות מחודדות ועוקצות כשיני בעח"י אוכלי בשר.

 הן ישנם חכמים טבעיים המבררים כי האדם נברא בטבעו להתפרנס מבשר: ככה ד"מ החכם Buffon שמאשר לבני האדם כמו לחיתו טרף קיבה בלתי מכופלת וכרכשתא קצרה נחוץ גם להם להתפרנס מבשר –; אבל גם להקופים ולהרבה בעח"י אחרים קיבה פשוטה ומעי קצר ובכ"ז אוכלי ירק  הם. הטבעי האנגלי Hunter  רצה להוכיח כי מאשר שיש לאדם כמו לחיתו טרף פה רחב וקצר שינים בסירוגין, כ"ז מורה שהאדם נברא בטבעו לאכול בשר –; אבל גם להרבה מיני קופים יש ג"כ פה רחב וקצר שינים סדורות ממולאות והם אוכלי צמחים, ולהפך יש לכלבים ולזאבים ולהרבה חיות אחרות פה ארוך ושיני סרוגין והם בכ"ז אוכלי בשר.

נגד מה שהואילו איזו טבעיים לכנות את שיני הקצוות שבפי האדם בשם "שיני כלב", בעבור שיש גם להכלב שינים כאלה במקצוע הפה, וגוזרים גם מזה שבטבע האדם לאכול בשר כמו הכלב – אומרים אוכלי צמחים הנ"ל שכ"ז היא שיחה בטלה ואין להקיש מזה מאומה. ונגד מה שהחליט רופא-שנים אמריקאני Mac Quillen שהאדם לפי מערכת שיניו הוא בטבעו ממוצע או אנשי הבינים בין אוכלי צמחים ובין אוכלי בשר שלפיכך הוא אוכל גם את שניהם, אומרים שגם להכבש סדר כזה בשיניו כמו להאדם ובכ"ז הכבש הוא אוכל עשב, ומכ"ש הקוף שיש לו שיני האדם ממש והוא אוכל רק פירות, שע"ב החליטו להפך כי כגודל ההשתוות שבין האדם ובין הקוף אוכל ירקות ופירות, כך גודל ההבדל שבין האדם ובין החיות הטורפות אוכלי בשר, שכן שיני החיות ארוכות וחדות וריקות ביניהן, משא"כ שיני האדם; גם החיה מניעה את הלחי התחתון, רק ממטה למעלה ומלמעלה למטה; משא"כ האדם שיניע אותו גם לכל הצדדים ללעוס את המאכל; וכן מצאו הרבה דברים שבהם נבדל האדם מן החיה האוכלת בשר ודומה יותר אל הקוף אוכל פירות.

והרבה מחכמי האומות בדורותינו מסכימים לשיטה זו שלא לאכול בשר. ככה אמר הצרפתיLamartine  עוד יבא יום אשר בני האדם ימאסו בבשר בעח"י כמו שמואסים עתה בבשר אדם. החכם הכולל Humboldt אמר: ההרגל לאכול בשר בעח"י ממעיט גועל נפשנו הטבעי נגד הפראים אוכלי בשר אדם. וכשם שבעלי הדיעה הזו מחליטים כי אכילת בשר מקצרת ימיו של האדם כנ"ל, כך הורו גם חכמים שאינם מבעלי הכת הזו, ובזמננו החליט המורה המפורסם Hyrtl בעיר וויען כי העמים המתפרנסים יותר מצמחים רגילים להאריך ימים, ולהפך אותם המתפרנסים יותר מבשר לא יגיעו לרוב כי אם עד חמשים שנה, והעיד על עצמו כי זה כמה שנים אשר לא יבוא בשר אל פיו ומאז הוא מוכשר יותר לעבודה רוחנית והוא שמח וטוב לב. גם החכם הנודע בנימין פראנקלין חי בנעוריו אך מצמחים וגם בזקנותו לא אכל בשר רק מעט מזעיר והחליט שאך בהנזר האדם מבשר בעח"י יגדל כוחו לעבודה גשמית ורוחנית.

אלה הן טענות דבקי השיטה הזאת של אוכלי הצמחים אשר ירביון בימינו כידוע.

 

י

 גם  לשביל הזה יש זכרון לראשונים: "ההודיים לא אכלו בשר" (הראב"ע פ' יתרו) שכן הורו אותם כהניהם הברהמנים כי נשמות בני האדם מגולגלות בבעלי חיים. ולד"ק שבט הכהנים ההם מיוצאי ירך אברהם אבינו, שכך היתה דעת ר' מנשה בן ישראל בספרו " נשמת חיים" לאמר: " הלא תראה שהאברה מנים הנקראים היום ברהמינים והם בני אברהם אבינו הם היו הראשונים אשר בארץ הודו פרסמו אמונת הגלגול וכו' והם רחמנים גדולים לבעח"י וכו'. ועד היום הזה נמנעים רוב עמי ההודים וביחוד הכהנים ובעלי הפקודות ואנשי המלחמה מאכילת בשר בעח"י ורק על תבואת השדה יחיו. ומרגלא בפי ההודיים לאמר: אם תאכל לחם, הוא ישא אותך, אולם אם תאכל בשר, אתה הוא הנושא את סבלו אשר תמיד כאבן מעמסה יכבד עליך עד אשר תרבץ תחת משאו. בארץ יאפאן, וכן בחינא, ישנה כת אחת אשר אנשיה אינם אוכלים שום דבר מן החי ואפילו חלב לא ישתו באמרם שהחלב הוא דם לבן, והאנשים ההם מכונים Sinto הם לרוב המושלים על יתר שבטי יאפאן.

היונים שוחחו מאחד קדמוניהם ומיטיביהם הוא טריפטאָלעס אשר למד את אנשי אטהען לחרוש ולזרוע את שדותיהם ונתן להן חוקים ומשפטים שאחד מהם היה: תאהבו את האלהים מכל, אחרי האלהים תאהבו את יתר בני האדם, ואחרי בני האדם תאהבו גם את בעלי חיים. על כן ביטל קרבנות בהמה חיה ועוף ותיקן להיונים קרבנות, מנחה ונסכים מפרי האדמה. הוא היה אומר אל היונים: ידוע תדעו כי בשר הבעח"י לא ניתן לאכלה, וכל הממית בעח"י מות ימות, כי חדל מהיות אדם.

גם פיתגורס ותלמידיו אשר הורו גלגול נפשות האדם בבעח"י, ואת הצמחים כינו הסולם הגדול המחבר שמים וארץ, גם הם אכלו רק עשב ופירות, ולא בא בשר אל פיהם. עמפעדוקלוס משורר יוני קדמוני אשר חי יותר ממאה שנים חב לתועבה גדולה להמית נפש כל חי, עד שגם הנעלים או הסנדלים ברגליו היו מנחושת ולא מעורות בעח"י. גם הפילוסוף היוני עפיקור (אפיקורס הידוע) שהיה משבח את תענוגות החיים ושמחות העוה"ז לאושר היותר נעלה לאדם, לא אכל בשר מימיו, כי אם אכל לחם ושתה מים, וכטוב לבו בשלחנו אכל גם חתיכת גבינה, ועל פתח ביתו חרת את הכתבת הזו: ברוך בואך הולך אורח! פה ישובחו ויפוארו כל שמחות החיים! אך הרעבון לא יהיה פה לרעבתנות כי אם ישבע במדה, והצמאון לא יהיה פה לצחיח נדון כי אם ישבר במשורה.

גם מחמד נביא הישמעאלים לא אכל בשר נפש כל חי, וצוה כי בעיר מקדשם היא מעקקא ובסביבותיה לא יומת שום חי. שיחה ערבית מספרת כי ערבי אחד התהלך בחלומו בערבות השחקים ועבר מקצה השמים עד קצותם וירא והנה רגל אדם נפרדת מהגוף מונחת לפניו, וישאל את הנצבים עליו לאמר מה זאת, ויאמרו אליו כי בעל הרגל הזה היה בחייו רשע גמור וסופו ירש גיהנם, אך טוב אחד עשה בחייו, כי ברגלו האחת דחף והקריב כד מים אל גמל אחד אשר היה קרוב למות מפני צמא, ע"כ הובאה רגלו הזאת אל גן העדן בשמים.

 

יא

 ויש רמז לכ"ז גם בספרי קדשנו, כי עשרה דורות מאדם עד נח היו ווענעטאריענער גמורים, מפני שלא היתה להם אכילת בשר כלל, שכן אמר אלהים לאדם ולאשתו בהבראם לאמר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עין זורע זרע לכם יהיה לאכלה"! (– ובאמת לא היו בני האדם הראשונים יכולים להתפרנס מבשר בעח"י, באשר חסרו להם המכשירין לכך, כמו מאכלת לשחוט, אש לבשל ולצלות, כי לא נודע להם האש ומלאכת הבשול בראשית הימים, וגם כהיום הזה נמצאים הרבה עמים החיים במצבם הטבעי בלי אש ובשול, והם מתפרנסים מצמחים ופירות –); אך לנח ולבניו התיר אלהים גם אכילת בשר באמרו להם: " כל רמש אשר הואר חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את  כל ". כל זה היה לבני נח; אולם אח"כ הוסיפה תורתנו לתת לישראל מצות וחקים בהלכות מאכלות אסורות במערכות בעלי חיים, כדי להמעיט אכילת הבשר ולהקטין תאות האדם אליה, ובכן צמצמה תורתנו הקדושה, ואסרה הרבה בהמות חיות ועופות, מצד האחד במצאה אכילת בשר בעח"י בלתי טהורים מזקת ומפסדת למדות בני האדם (ברוחניותם מלבד בגופנותם), שככה ד"מ אסרה את הגמל, מפני שבני ארץ הקדם חושבים כי בשר הגמל חם מאד, ואכילתו מסבבת לאדם אכזריות לב ורגשי נקמה, וכן איסור בשר הארנבת, לדעת מקצת אבות הכנסיה הנוצרית, מפני שאכילת בשר הארנבת מביאה לידי תאות זנות וזמה, שכן יחסו הקדמונים באותות בעח"י אל הארנבת את סמל הולדה ופו"ר, וכן אסרה את בשר החזיר, הנאסר להרבה עמים בארץ הקדם, ובהגדת הערביאים מסופר כי ע"י נביאם מחמד היטיבו כל בעח"י את דרכם על הארץ, מלבד החזיר. ומצד השני היה כנ"ל כדי להמעיט אכילת הבשר בכלל, וניתן לישראל המן, הוא הלחם ששאלו כהוגן, בכל יום ויום, ואז בני ישראל בריאים בגופם ובנפשם; ואת השלו, הוא הבשר שלא שאלו כהוגן בהתעורר בקרבם תאות הבשר והתאוננו רע באזני ה' על אודות סיר הבשר, ניתן להם אך פעם אחת על אשר היה להם לזרא ואף ה' חרה בהם ופרצה מגפה בקרבם.

על כן מדברת התורה על אכילת בשר בלשון בשר תאוה: " כי תאוה נפשך לאכול בשר וגו' " (דברים י"ב) כאלו הוא דבר לוקסוס, והתירה בשר תאוה רק בתורת שלמים, כדי להכביד ולהוקיר אכילת הבשר, ושחיטת בהמה מחוץ למקדש נחשבה כרצח ושפיכת דם, שנאמר בספר ויקרא: " איש איש מבית ישראל אשר ישחוט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחוט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וגו' ".

יב

 הדרך השני היא הגות תבונות בראש האדם בעלותו בפסיעות מעלות הדעת, המסתעף גם הוא לשני שבילים:

                                       

יג

 השביל האחד היא דעת רוב החכמים הטבעיים בדורותינו, כי שנינו הרבה בחשבנו להעלות תור האדם בהפרזה יתירה על הבהמה, להבדיל מעלתו ולהאדיר טיבו וטבעו שנשפיל טבע בע"חי לדיוטא התחתונה התחתונה בשפל המדרגה, לכנות את רצון האדם בשם שכל ובינה (פאערנונפט) ואת חפץ הבעח"י בשם נטיה טבעית (אינסטינקט), להגדיל בחירת האדם לתנועת חופש וחרות יותר מדי בכדי להקטין בחירת הבעח"י לתנועה מכוניות הכרחית בלי כל מחשבה, להגביר רעיוני האדם בשמים ובארץ לחסרהו מעט מהאלהים, ולהחליש עשתות שאנן הבעח"י כתנועות עצי היער וצמחי השדה; אם אמנם נסיון אמתי ותמידי בשקידה רבה יורנו כי גם לבעח"י יש מחשבה, והעד כי יחלמו חלומות, שהם העלאת גרה של המחשבה כידוע ; וגם לבני אדם יש אינסטיקט, כי לא תמיד הוא בן חורין וחפשי בבחירתו כמו שידמה בנפשו. ולא לבד שיש מחשבה ושקלא וטריא ברוח הבהמה, כי גם מחשבת הרשת מעשה יש בבעח"י, כמו הבנינים הנפלאים של הנמלים מתחת לארץ, השפנים או הקאסטורים ממעל להמים, הדבורים בתאי הכוורת וצלעיה, ארג מסכת השממית בבית ובשדה לצוד ציד זבובים ויתושים בערמה רבה, שכלם מעשים נפלאים אשר תלא יד האדם לעשות כמוהם בלי כלים מודדים וחשבונות רבות.

ולא זה וכיוצא בו בלבד, אלא שמצאו כי לפעמים ובהרבה אופנים יש מותר לנטיה הבהמית בבעח"י על בחירת האדם בתבונתו, ד"מ בבחינת מאכלו ומשקהו ובמדת המשגל בהזדווגות זו"נ, שאלו לבעח"י הורה הטבע לכאו"א את מאכלו הראוי ל והנאות לטבעו: חיתו טרף רעבים לבשר וצמאים לדם, השלך ושאר עופות הימים מתנפלים על דגי הים, בהמות ביתיות ומקצת חיות השדה מתפרנסים בירק דשא וחציר שדה, הקופים מתכלכלים בפרי עץ ואדמה, וכלם יאכלו במדה ובמשורה ולא יאכלו לתאבון יותר מכדי שבעם, ע"כ הם תמיד בריאים ולא ידעו מחלה ומכאוב בבטנם; ואילו האדם מפקפק ואינו יודע מה וכמה יאכל ויבלע לרוב את המתנגד לטבעו, או ימלא בטנו באכילה גסה לחבר את החך ולפנק את הלשון, והוא ידוע חולי כל ימיו וידרוש ברופאי  אליל אובדי עצות בפלגי חקרי לבבם ובחילוקי דיעות. בהעח"י לא יגע מעולם במאכל אדם וסם המות יריח מרחוק ותעב יתעבנו: משא"כ האדם שאינו יודע לרוב במה יבחר כסם חיים ובמה ימאס כסם מות, ויבא לידי סכנה. החי מזדוג במדה טבעית ובזמנו הראוי בלי נזק והפסד לבריאות, והאדם מפריז לרוב על המדה וגורם לו חלאים רבים ונאמנים. הנטיה הטבעית בבעח"י מורה אותם להכין לחמם בעת הקציר והאסיף והיה להם לפקדון ולמשמרת לכל השנה, כמו שעושים הנמלים והדבורים ובעח"י אחרים; מהם בחליפות תקופות השנה יעזבו מקומם וילכו לגור במקום אחר למצא שם מחיתם כמו שעושים העופות הנוסעים: ומהם הממליטים ביציהם דוקא במקום שהאפרוחים בבקעם הביצה ויצאו לאויר העולם ימצאו מיד כלכלתם; והרבה ענינים אחרים אשר האדם יזנח או יסבל או יחדל מלעשות. הרבה בעח"י מכירים מלפנים איזה רוח היום שיפוח (Wetter) אחרי כמה שעות, מה שיסכל האדם וילאה למצוא ע"י כלים מלאכותיים מודדים ומשערים את האויר. עוד אזנו וחקרו, כי מלבד שלפי"ז נמצא שכל תבוניי ורגש מדעיי נטוע בלב החיות כמו באדם (אם אמנם לא באיכותו ובכמותו) כמו שביאר כ"ז החכם Ludwig Buchner בספרו החדש: Aus dem Geistesleben der Thire, יש גם דבור ולשון לבעח"י, לשון מדברת בהברות פשוטות ומבטאה רצון החי ורגשותיו אם לרצון או לכעס ואם לאהבה או לשנאה וכדומה בהרגשות כלליות אשר הבעח"י מבינים זה את זה היטב, ולד"ק היתה הלשון הזאת התחלה וראשית ללשונות בני האדם ולכשרון שפתם, ובכלל מצאו חכמי נסיון ובחינה, כי ההבדל העיקרי והראשי שבין האדם ובין בעח"י היא ידיעת עצמו והכרת  האני שלו (זעלבס- בעוואוּסטזיין), שאילו האדם יודע את נפשו ו מכיר את עצמו ויכול לשפוט על האני שלו כמו על נושא אחר מחוצה לו, משא"כ הבהמה אשר כפי הנראה אין לה שום ידיעה והרגשה מעצמותה ואינה מכרת את האני שלה ומהותו כאלו היה נושא זר וחוץ לה. ובאמת נמצא ההבדל הזה גם בין בני האדם בעצמם, שלפיהו המה עולים ויורדים במדרגת בינתם, והיא מה שקורין " גייסטעס- גענענווארט", שיש מזה מרה יתירה לאנשים נאורים ונעורים בשכל דק, ומדה פחותה וגרועה לאנשים נדהמים בעלי שכל גס מחוספס המתקרבים בזה למדרגת הבהמה, ועליהם רמזו חז"ל באמרם: ע"ה אסור לאכול בשר, עד שאדם גולם אשר אין לו גייסטעס-גענענווארט כלל הוא דומה לבהמה כמ"ש אדם ביקר ולא יבין נמשל בבהמות נדמו. – ע"י הגיונים ומחקרים כאלה וכאלה משתדלים חכמי דורותינו להעיר ולעורר בלב האדם רגש חמלה וחנינה לבעח"י, ולהגדיל חשיבותם לבל יתגאה האדם עליהם כ"כ לרמסם ברגל גאוה.

 

יד

גם לשביל הזה יש זכרון אצל הראשונים שהם חלקו כבוד לנפש כל חי, מפני הטעמים הרבים אשר מניתי במאמר "כבוד בעח"י אצל העמים הקדמונים (המליץ 1883 גליון 71 ובספרי "מעשה מרכבה" חלק שני), שהם יחסו נפש בהמות נכבדת לבעח"י; והסופר הקדמוני פלוטארך ביקש להוכיח בראיות שגם נפש משכלת שוכנת בבעח"י כנ"ל וספרו הרבה מן שכל ורגש אנושי הנטוע בטבע הבעח"י, ומצאו חכמה והרגשה באווז, שהיה במצרים מין אווזים שבשביל חכמתם נקראו אווזי-שועל לפי ספור אעליאן, וסיפורו של פליניוס מן אווז בוער באש החשק אל העלם עניום, וכן מצאו חכמה ונבואה בנחשים, והאמינו אחריהם מקצת החוקרים שגם לנשמת הבח"י השארה נצחית. וכבר האמינו הראשונים שיש לשון מדברת לבעח"י אשר הבינו אותה קצת בני אדם כמו אפולוניוס ואחרים שהבינו שיחות חיות ועופות, שע"כ התנבאו בקולם והגידו עתידות מצריחת עורבים וקוראים. ורוב העמים הקדמונים החזיקו משום זה את הבעח"י למשכן נפשות בני האדם בגלגוליהן; ולפי שיחתם התגלגלו פעם אחת גם האלהים בגופות בעח"י שונים, וקראו בשמות בעח"י על הרבה קבוצות כוכבים בשמים, שנשארו בכינוייהם בידיעת התכונה עד היום הזה, ויחסו הרבה מדות ונימוסים שבאדם לבעח"י שהיו לאדם לאותות ולסמלים, כמו שהארכתי ע"ז במאמרי " אותו בעח"י לכל העמים" (המליץ 1883 גליון 34 ובספרי "מעשה מרכבה" חלק שני), ובהגדות קדמוני הכשדים עלו ממצולת הים שבע חיות קדושות שקורין אנעדוטי  להורות את בני האדם הרבה מלאכות מחשבות, וכ"ז רומז על חשיבות הבעח"י בעיני העמים הקדמונים.

 

טו

 וגם לשביל הזה  רמז רב בספרי קדשנו, שכן יחסה התורה נפש לבעח"י כמו לאדם כנ"ל, וקראה לשניהם "נפש חיה" בספר בראשית כנ"ל. וכבר אמרו חז"ל: אלמלא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וכו', וסמכו כזאת עה"כ: שאל נא בהמות ותורך ועוף בשמים ויגד לך, מלפני מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו"... והעמידו הכתובים לרוב את החיה והבהמה במדרגה אחת עם האדם, כמו שמצינו ביונה שאמר לו הקב"ה: " ואני לא אחוס וגו' ובהמה רבה", שכן קראו תענית בנינוה על הבהמה  כמו על האדם, וברית הקשת נכרתה בשוה עם האדם והחיה (בראשית ט'), ואין הבדל אצלם בין האדם ובין הבהמה אלא הבינה אשר חנן ה' לאדם במדה יתירה מן הבהמה, ע"כ אמר המשורר (תהלים מ"ט, י"ג וכ"א) שאם האדם אינו מתבונן במעלתו הוא נמשל ונדמה כבהמה, והקהלת ברוב שרעפיו בקרבו קורא " אמרתי אני בלבי...ומותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת ג' י"ט), ולימות המשיח הבטיח הנביא ישעיהו שכאשר יהיה אז שלום בין אדם לחברו ובין האדם והחיה " ושעשע יונק על חור פתן וגו'", ואיר כבקר יאכל תבן ", היינו שלא יהיו עוד טורפי טרף ואוכלי בשר ודם, ויהיו גם החיות הרעות וועגעטאריאנער כמו שהיו בתחלת בריאתם כמ"ש (בראשית א' ל') " ולכל חית הארץ וגו' את כל ירק עשב לאכלה " –; ונאמר בתהלים "אדם ובהמה תושיע ה' "  שכן משותפים אדם ובהמה גם בשכר ועונש, שכר הבהמה כנ"ל ע"ש הקראי, ועונשה נזכר בכתובים " אך את דמכם וגו' מיד כל חיה אדרשנו " וכן " השור יסקל" – " ואת הבהמה תהרוגו" –  "והרגת את האשה ואת הבהמה תהרוגו " – ובמקום שיש עונש שם יש שכר, הרי שהשוו לרוב את בעח"י לבני האדם, עד שנתעלו מקצתם בהרכבות שונות ומשונות והיו לחיות הקודש בחזיוני שלשת הנביאים יחזקאל שכריה ודניאל, ומני אז עומדות חיות הקודש בקרב שרפים ואופנים, והם מלאכים שעולים במדרגתם הרבה על מדרגת בני האדם.

                                    

טז

 השביל השני הוא בלמוד ההשתלשלות (דעסצעדענצ-לעהרע) ושינוי מין אל מין אחר (טראנספאָרמציאָן) בכח העברה ונחלה מאבות לבנים ובתור התעלות   השלמות במלחמת היקום להכחיד הגרוע ולהשאיר השלם (סעלעקציאָן). שיטה חדשה אשר מצאו חכמי הטבע בזמננו בעזוז הגינו חפש מחופש ובשקידות הגיון כביר כח הנסיון ואמיץ חיל הבחינה, את שלבי הסולם במצעדי השלמות אשר עלו בהם יצורי בראשית בעלי איברים משפל המדרגה בבריה קלה פשוטה ועורה כגרגר חרדל אל רב האיברים בשנהב ובקוף שנשתנה והיה לאדם, בהשתלם היצור הפשוט במשך רבבות אלפי שנים בשנוי תמידי למעליותא מסוג לסוג וממין אל מין אחר, מן האזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון ומן הזבוב והיתוש עד הקוף והאדם, כאשר השכילו לברר זאת חכמי תושיה: לאמארק על מיני הבעח"י, גאֶטהע גם על מיני הצמחים, במסות ובאותות ובמופתים, והאחרון הכביד הוא דארווין בספריו על התהוות המינים, שלא נברא כל מין ומין בפ"ע בקומתו וצביונו בפעם אחת, כי אם יצאו והשתלשלו מצורות קדמוניות ע"י רבבות שנויים וחלופים אין מספר, באופן שמין האדם הוא אך שלמות  או נפש החיה במעלת מדרגתה התמידית במלחמת היקום, שבו הפחות והגרוע גוע ונשמד, והמעולה והמשובח נשאר ונשתלם. ולא זו בלבד אלא שכל עבור אדם במעי אמו משעה שנתעברה עד צאת הילד לאויר העולם הוא מתהפך בעצם צבא חליפות השנוים ההם אשר התפתחו בהם בעח"י שפלים לבעח"י שלמים עד עלותם למדרגת האדם, כידוע היום לכל חוקר תורת החיים באדם באדם ובבהמה. לכן לא יתגאה האדם ולא יתאכזר על בעח"י לענותם בסבלותם.

 

יז

גם בשביל הזה יש זכרון לראשונים, שכן משוחחים הרבה עמים קדמונים בספוריהם ובהגדותיהם מן חירות ימי קדם שמבראשית, כי אבותיהם הראשונים היו מיני בעח"י, כמו ספור הכשדים אצל בירוסי: שהבריות הראשונות שמהן יצאו בני האדם היו חיות שונות ומשונות בתבניתן, בעח"י שונים שהולידו איש את אחיו, מהם בפני אדם ולהם שתי כנפים, ומהם בעלי ארבע כנפים, ואחרים בשני פנים או בשני ראשים, מקצתם בני אדם עם רגלי אדם וקרנים בראשם, ומהם עם רגל סוס, והיו ביניהם שורים עם ראשי אדם, כלבים בארבעה גופים וזנב דג, סוסים עם ראש כלב, ועוד הרבה מיני דגים ושרצים נחשים ותנינים – והפילוסוף הקדמון היוני אנקסמנדר החליט כי מין האדם יצא ממערכות בעלי החיים, והיה בראשונה דג בתוך המים ואח"כ עלה ליבשה והשתלם למדרגת האדם. ונמצא שמץ מזה בהגדות ומסורות הרבה עמים קדמונים. והחכם דארווין אהב לספר באזני חברים מקשיבים, איך העמים ילידי אמעריקא שוחחו הגדות אשר קבלו מאבותיהם, המורות על מסורה אצלם כי מחצבת המין האנושי היתה בקרב החיות, שככה ד"מ יושבי האי אוטהאיטא מספרים בזה"ל: האדם הראשון ואשתו היו מכוסים בקשקשים אשר הוסרו אח"כ ונשארו מהם אך עשרים שהם צפרני אצבעות ידיהם ורגליהם. – וכהיום הזה חושבים ההודיים ממחוז טשיפפעוואס שהם יוצאי חלצי הכלב, וההודיים ממחוז הקורא  (קראֶהענ-אינדיגער) מאמינים שכל היקום והאדם הם יוצאי ירך הקורא (קראֶהע), ולעמים פראים אחרים היה הצב אביהם הראשון.

 

יח

גם לשביל הזה יש רמז בספר בראשית תורתנו לפי שיחות ומליצות קדמונינו ז"ל בספרות האגדה והמדרש המוכיחות שגם בעולם הקדמוני שלנו התהלכו מסורות והגדות כאלה על מקור מחצבת המין האנושי מבעח"י בהשתלשלות השתלמות משפל המדרגה עד מעלת בן האדם, ולפי הדרשות הכמוסיות ההן נראה תמונות שונות להחי הקדמוני שממנו נשתלשל ונשתלם ונתעלה האדם, פעם היה בתבנית דג מכוסה בקשקשים, שע"ז רומזים דברי המדרש כי בגדי האדם הראשון "היו חלקים כצפורן" (ב"ר כ'); פעם הוא בדמות צב או חומט או חגב, שע"ז רומזים דברי המדרש עה"כ: הן האדם היה כאחד ממנו "כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה", ופי' המדרש עה"כ: ויהי האדם לנפש חיה, ר' יהודה אמר מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו מפני כבודו" (ב"ר פ' י"ד) ופי' במ"כ שם: " עוקץ זנב ודייק מדכתיב היה דמשמע כמו חיה ממש וזהו זנב, שאילו צורתו וקומתו, כבר כתיב בצלמנו כדמותנו", ועל כזה מוסבה אגדתם (עירובין י"ח וברכות ס"א) על ויבן את הצלע "וחד אמר זנב" וברש"י שם: זנב היה לו לאדם הראשון וכו', וזהו (ב"ר י"ז) " עשה הקב"ה גוי לתחתיתו כדי שלא יהא מתבזה כבהמה". במשענת מדרשים כאלה רצו רבים מחכמי ישראל[5] למצוא שיטת דארווין בספר היצירה הוא ספר בראשית בתורתנו או לכל הפחות להתאים שתיהן באופן שאינן מכחישות זו את זו. ובאמת זה צודק לפי ספרות המדרש והאגדה כאמור, שע"ז רומז גם מאמר ר' אלעזר עה"כ: תוציא הארץ נפש חיה – זו רוחו של אדם הראשון (ב"ר ז'), וכן אמרם: אדם הראשון מכל העולם הוצבר עפרו (סנהדרין ל"ח). ורבים רצו עי"ז לתרץ את הקושיא הגדולה: איך יכלה תבת נח להכיל בקרבה את כל מיני הבעח"י? ואמרו  שזהו מפני שאז לא התפתחו ולא השתלשלו עוד המינים הרבים כמו אח"כ ברבות הימים, וזהו כונת חז"ל באמרם על " למשפחותיהם יצאו מן התבה", למשפחותיהם ולא הם, ר"ל שאז יצאו מן התבה רק משפחות המינים, היינו ראשיהם ומקורם ולא המינים בעצמם, כ"ז לדעת בעלי האגדה בספרותנו.

יט

 אמנם לדעת בעלי הגיון וחכמי הטבע בספרות קדמונינו ז"ל נראה ממש ההפך משיטת דארווין, שהם חלקו עפ"י חכמי האומות את מערכות הטבע, לא לשלש שהן הדומם הצומח החי והמדבר, ובכן נתנו להאדם מדור בפ"ע ולא הכניסו את המין האנושי בסוג החי, והתואר מדבר מורה כמו על בעל שכל, כי הדבור הוא השכל (כמו הגה לשניהם) ובעלי חיים חסרי שכל נשלל מהם הדבור אף מאותם שכלי מבטאם דומים לכלי מבטא האדם כמו הפאפאגיי שלא ישכיל לדבר מעצמו כי אם את אשר ישים האדם בפיו אותו ישמור לדבר, וזהו שכינו באדם הנפש הדברית כנגד הנפש הבהמית או החיונית המיוחסת לכל בעח"י כנ"ל.

בדעה זו החזיקו גם חכמינו הקדמונים שמהם קבל אותה אונקלוס הגר ובקש למצא אותה גם בתורה, ותרגם את הכתוב (בראשית ב') "ויהי האדם לנפש חיה": "והות אדם לרוח ממללא", שהיא כמו: ויהי האדם לרוח מדבר, ופירש חיה כמו חוה וע"ד היה = הוה וכדומה), מפני שקשה לו איך יאמר שאחרי אשר נפח האלהים באף האדם נשמה היה לחיה שנקראת גם היא "נפש חיה" (שם א' כ"ד)? ע"ב תרגם כמובן שאחרי אשר נפח האלהים נשמה בקרבו היה האדם לנפש מדבר והוא גדרו. ולפי שיטתם הורה שם אמנו הראשונה: חוה ג"כ כמו: מדברת, מל' "יהוה דעת", והזכר ממנו חי"), ויבואר היטב עפי"ז הכתוב (בראשית ג') "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אֵם כל חי" שקשה האם היתה חוה אֵם כל חי, שהם כל הבעח"י? אכן רצונו בזה: אֵם המדבר שהוא האדם, והכונה: ויקרא האדם שם אשתו מדברת כי היא היתה אֵם כל מדבר.

אכן ספור אחד במעשה בראשית נראה כמסכים לשיטת דארווין, והוא כי הבעח"י נבראו קודם האדם, והוא מאומת לדעת כל חוקרי טיב כדור הארץ וטבע היצורים, כי נמצאו שרידי (פאָסיליען) בעח"י משונים מעולם קדמוני שבו לא נודעו עוד עקבות האדם, המסכים אל מה שתורתנו מספרת יצירת בהמה חיה ועוף קודם יצירת האדם. אמנם גם בזה הרגישו כבר קדמונינו במדרשים, והסבירו הדבר עפ"י דרכם בשני טעמים. האחד כדי שיהא האדם מוכן לסעודה; כאלו נועד האדם בטבעו אך לאכילת בשר, ושהו ללא אמת לפי הנ"ל, כי לאדם הראשון לא הותר בשר בעח"י כלל, וסעודתו אחרי יצירתו היתה ירק עשב ופרי עץ הנברא כבר ביום השלישי. הטעם השני שאם תזוח דעתו של אדם עליו יאמרו לו אפילו יתוש קדמה לבריאתך, וזהו יסוד מוסרי נותן טעם לשבח, גם בשיטת דארווין לבל יתגאה האדם על בעח"י לרמסם ברגל גאוה ולענותם ולהשחיתם כעץ השדה, שבאמת גם בספר המצות בתורתנו מצינו מבוארים מקודם סימני טהרה וטמאה בבעח"י, בפרשת "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וגו' תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה וגו'", ואח"כ ביארה מצות טהרה וטומאה באדם כמו היולדת הצרוע הזב והנשה, והרגישו חז"ל גם בזה, ע"כ מביא רש"י בראש פרשת תזריע את דברי ר' שמלאי: "כשם שיצירתו של אדם אחר יצירת כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו של אדם נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף[6].

כ

ההבדל בין שני הדרכים ההם, שהם דרך הרגש בלב האדם ודרך ההגיון בראשו, הוא כהבדל שבין שניהם ובין תורתנו הקדושה: רגש הרחמים בהמון מעי האדם אוסר את האכזריות על בעח"י אפילו לשמה של דרישת הדעת והחכמה; אבל כח ההגיון בראש האדם מתיר יסורי בעח"י לשמה של החכמה ולתכלית חקירותיה בנתוח בעח"י ועוד בחיים חיתם (Vivisection), למען יסתכל הרופא החוקר בהליכות כח החיים בנפש החיה, ויקיש מזה גם על הכח החיוני שבאדם, ויתבונן לתור ולחקור אחרי מקור המחלה, ויפוזו זרועותיו לפחת רוח חיים חדשים כחולים מסוכנים, וכיוצא בו בדרכי הרפואה; אבל היא אכזריות נוראה שכבר צוחו עליה רבים גם מחכמי דורותינו, והיא שאסרה כבר תורתנו באיסור אבר מן החי לבני נח, שהיה מטעם אכזריות כזו כנ"ל, שאין חילוק אם תכליתה להנאת האכילה או לתועלת החקירה, כי אין התכלית מטהרת את האמצעיים, ולא הכונה היא העיקר אלא המעשה, בשגם מנהג נתוח בעח"י בחייהם יכול להביא לידי אכזריות כזו גם נגד האדם, והרופא המתאכזר לחקור ולדרוש ולהסתכל בפרפורי חיי בעח"י, סופו להתאכזר גם בחיי האדם מאותה הכונה בעצמה, ובמדה יותר דרושה לחפץ התכלית, באשר החקירה בהליכות חיי האדם היא קרובה יותר לתכלית למוד דרכי המחלה בבני האדם, שכן נודעו לנו מסבות מתהפכות בנתוח פגרים מתים, שבתחלה לא ערב לב המורים חכמת הרפואה לנתח אלא בעח"י בלבד אחרי מותם[7] וחקרו רק בנבלת בהמה חיה ועוף, ואח"כ נתחו פגרי אדם שהוציאו מקברם, ואח"כ גם פגרי רשעים אשר הומתו בבי"ד, ואח"כ נתחו גויות מתים בבתי חולים, ובסוף מנתחים את כל מת בפתע פתאם במיתה חטופה ומשונה; ובדרך זה בעצמו יעלו מעלה מעלה גם בנתוח החיים עד בואם לבסוף לנתח גם בני אדם בחייהם. –

 כדברים האלה טוענים מתנגדי הנסיון והבחינה בנתוח בעח"י. אמנם רבים המה גם המליצים בעד נתוח בעח"י חיים, שהם מבררים בראיות מוכיחות, כי בלי הנתוח האכזרי הזה תהיה חכמת הרפואה כעוגה בלי הפוכה, וכי אך ממקור נסיונות ובחינות בגופים חיים צומחות המצאות במדעי חקירות הטבע וידיעות חדשות בדרישת חכמת הרפואה ובמלאכתה לתועלת כל נפש חיה. ככה ד"מ התודעה אך ממנו הידיעה הנכונה בחתוך אבר מן החי (Resection ) חיצוני (Amputation) או גם פנימי של הנפגעים במלחמה, ושעל ידה החיו הרופאים לאלפים פצועי המלחמה הגדולה שהיתה בין צרפת ובין אשכנז בשנת 1870, וביחוד הועיל נתוח החיים להתגלות גדולות ונצורות ברפואות פצע וחבורה ומכה טריה, כלומר חולאים חיצונים, שבזה נשתנה הרבה מלאכת הרפואה למעליותא ע"י נתוח החיים, שראו הרופאים אור בהיר בגוף החי בלי ימששו חשך כעור באפלה, והיה הראשון והחשוב שבכלם הרופא פצע המובהק ליסטער ממציא חבישת פצע רקבון ורפואתו שקורין Antiseptikon . האכזריות היותר גדולה בנתוח החיים ושעליה מתמרמרים ביותר מרגישי צער בעלי חיים, היא בנסיוני המנתחים במוח החי, בהתאכזר לבם לחתוך ולקדור ולגרוד ולחתור ולחדור ולקרוע ולפצם במוח החי המפרפר בין חיים ומות, למען ינסו ויבחנו שרש הכח החיוני בגזע המוח ובענפיו אשר ישתרגו בכל הגוף והיו לסעיפי רהטי העצבים (נערפען). אמנם מעת שהתחילו הרופאים והמנתחים לחדור במוח החי יצאה מזה תועלת רבה ברפואת מחלת העצבים וחולי נפש בשגעון ובתמהון לבב וכיוצא בחולשות הרוח, שכל אלה מקורם במוח האדם, ועוד בקשו ומצאו שכל מכאוב ודאבון באיזה אֵבר, אין מקורו ומושבו באותו האֵבר כי אם במוח, והרבה רפאו עורון עינים ע"י בדיקה במוח ששם מקורו.

 בימים האלה התעסק בית הועד בארץ פרייסען בשאלת נתוח החיים, והסכימו לשום לעיני הממשלה בקשת רבים לאסור נתוח בעח"י בחייהם, למען תחרוץ דין משפטה איך ועד היכן נחוץ הנתוח הזה בבית מדרש חכמת הרפואה, ואם ענוש יענש העובר על הגבול הדרוש לחפץ כזה. וגמרה הממשלה לדרוש מאת כל מורי בתי המדרש הרפואה את חות דעתם, עד כמה נחוץ נתוח אכזרי כזה לתועלת חקירת מלאכת הרפואה. מורי בית המדרש הגדול בבערלין בחרו מקרבם אספת ראשי חכמיהם להתיעץ ולהגיד דעתם על הענין הקשה הזה. החכמים ההם היו מורי חכמת תורת החיים (Physiologie), תורת המחלה  (Pathologie), רפואת מחלת הנפש (Psychiatrie), ותורת הכנת סמי חיים ורפואה  Pharmakologie), המה הגידו בכתב את חות דעתם, והוכיחו בראיות ברורות כי נתוח בעח"י חיים נחוץ בכלל לתכלית החקירה וההוראה בחכמת הרפואה, וכי בלעדיה יפלא מן הרופאים לבא עד תכונת בעח"י והליכות כח החיים באדם ובבהמה.

 אולם למען יִמָנע גם החטא בצער בעלי חיים, ולהמעיט אכזריות לב הבוחן ובודק בשבילי נפש כל חי, נוהגים רובם להפיל מקודם תרדמת שינת מות על הבעח"י, ובעודנו נדהם ואינו מרגיש כל כאב יחדרו הרופאים אל קרבו בדרישה עיונית ובחקירה מעשית, לחפש ולתור ולבקש אחר כח החיים המתהפך בתחבולות הטבע, להגדיל חכמה דרושה לחפץ החיים, ולהאדיר התבוננות בטבע כח מסתתר ומתעלם, לתועלת חקירה ומלאכה אשר תושיע אדם ובהמה מצער כאב החיים.

                                                                                Dr.S.Rubin.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ראָזנמיללער בספרו  "דאם אלטע אונד נייע מאָרגענלאנד" ח"א צד 39.

[2] Oedman בספרו "פארמישטע זאמלונגען דער נאטורקונדע" מובא בספרו של החכם פריי עדרייך "צור ביבעל" ח"ב.

[3] ככה נאמר בדברות האחרונות לתת טעם ליום מנוחה אחד בשבוע. ובדברות הראשונות ובמ"א נתן טעם למה שנקבע יום המנוחה דוקא ביום השביעי ולא ביום אחרא מימי השבוע כפי שנמנה לרבע הירח מזמן בריאת העולם, ואמר כי יום השבת נקבע ביום השביעי משום שהוא יום קדוש ומבורך כי ששת ימים עשה ד' את העולם וינח ביום השביעי, ויברכהו ויקדשהו, כמ"ש בספור מעשה בראשית " ויכלא אלהים ביום השביעי וגו' וישבות ביום השביעי וגו' ויברך אלהים את היום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו וגו'" ונקבע יום השבת ביום השביעי לזכר חדוש העולם, – וזו טענה נגד הרוצים לדחות את יום המנוחה מיום השביעי אל היום הראשון בשבוע,שלפי טעם קביעת יום המנוחה פעם אחת בשבוע ניחא, כי תכלית זו מושגת בין שיהיה יום המנוחה ביום השביעי בין שיהיה ביום הראשון ואין חלוק כלל; אכן בטעם זכר לחדוש העולם צריך יום השביעי דוקא להיות יום השבת, ובאמת בעצם הטעם הזה נבדל יום השבת שלנו מיום השבת לעמים אחרים, חדשים גם ישנים, באשר ידענו שכבר להמצרים הקדמונים היה יום השבת, וכן לעמים אחרים, היינו יום מנוחה ושביתה ממלאכת עבודה לאדם; ותורתנו הוסיפה גם שביתת הבהמה בבית בשדה כנ"ל, ואמרה בפירוש (שמות כ"ג)  "וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך" וכן הוא הדין בפירוש בשלחן ערוך או"ח וי"א כי חיוב שביתת בהמה גם ביו"ט

[4] ומה שאמרו במשנה (ברכות פ"ה ומגלה פ"ב) "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו" הכונה לא לרגש הרחמים, וזהו להוציא מלב המינים מאמיני שתי רשויות, האחת היא סבת כל טוב והשניה סבת כל רע בעולם. וההולכים בעקבות הדיעה הזו רגילים ליחס ליסוד הטוב לא לבד כל טוב מוחשי במציאות, כי גם כל טוב מוסרי וכל דת ונימוס וכל מצוה טובה אך למדת הרחמים שהוא הרשות הטובה וכל חוק גזרה קשה מכבדת עול ליסוד הרע או לרשות ומדת הדין. וזהו גם הכונה במשנה ההיא באמרה: " האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות" (כפי' התוס' במגלה שם משום דמיחזי בשתי רשויות), וכן משתקין את האומר מודים מודים משום דמיחזי בשתי רשויות, כדאיתא בגמרא שם, וכן האומר על טוב יזכר שמך, כאלו מדבר רק על היסוד הטוב, וכן על קן צפור יגיעו רחמיך, וכדומה שנראה כפונה רק אל מדת הרחמים וצד הטוב, בנגוד גזרה קשה ורעה ליסוד הרע; ולהתנגד לאמונות וטעיות כאלה אמרו חז"ל שמדותיו של הקב"ה אינן רחמים אלא גזירות, וחייב אדם לברך על הרעה שהוא מברך על הטובה.

[5] כמו הרב החכם נפתלי הלוי בספרו "תולדות אדם" הנדפס בהשחר שנה ששית, והרב ד"ר הירשפעלד במאמרו "Darvinusmus und Ribel" במ"ע Judisches 1883 Literaturblatt   ועוד אחרים.

[6] והנה דקדקו בעלי הדרש: מפני מה נזכרת בדברי ר' שמלאי המלה כל אצל יצירה בהמה חיה ועוף ולא אצל תורת בהמה חיה ועוף? הלא דבר הוא! והטעימו את תשובתם ככה: שלכאורה אין זה מדרך הגיון ישר לתרץ קושיא אחת בקושיא אחרת, כתו שעשו ר' שמלאי ורש"י פה, שבאו לתרץ הקושיא: מפני מה נתפרשה תורת האדם אחר תורת בעח"י, שהיא כשם שהיתה יצירתו של אדם אחר יצירת בעח"י, וזו באמת קושיא שניה, שגם שם קשה מאישה טעם נבראו הבעח"י קודם האדם? ואין שאלה מיושבת כראוי בשאלה אחרת. אמנם באמת לא כן כונת ר' שמלאי פה, אלא כונתו לומר כי המענה על השאלה ביצירה מיושב גם על השאלה בתורה, כלומר קחהו משם, שכן יש טעם ידוע ושגור בפי כל ליצירת בעח"י לפני יצירת האדם. אבל שם יש טעם אחד שאינו מיושב פה, והוא הטעם כדי שיהא האדם מוכן לסעודה, השייך רק ביצירה ולא בתורה. אכן גם שם הוא נותן טעם לפגם מפני שאינו מכוון למה שנבראו גם חיות טמאות קודם האדם, שאילו היה רק כדי שיהא האדם מוכן לסעודה לא היה צריך להבראות אלא בהמות טהורות המותרות לאכילה ולא חיות טמאות האסורות ואינן ראויות לאכילה, הרי שהעיקר הוא הטעם השני, לשבר חומר גאוה בלב האדם שאם יתגאה יאמרו לו אפילו יתוש קדמה לבריאתך – וזהו שדייק ר' שמלאי בלשונו: כשם שיצירתו של אדם אחר יצירת כל בהמה וכו' היינו גם הטמאים, המורה שלא הטעם הראשון הוא העיקר, אלא הטעם השני, א"כ ניחא שגם תורתו של אדם נתפרשה אחר תורת בהמה וכו'.

[7] הנזירים מאכילת בשר והזהירים שלא להמית שום חי לא נתחו גם פגרים מתים, שכן מסופר על פיתגורס כי אחרי אשר תפש דגים להשגיח בהם וללמוד טבעם השיב אותם חיים אל המים.