_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הספירות בחכמת הקבלה

שלמה רובין

לתוכן הענינים

 

תוכן הענינים

מבוא.   הספרות של "חכמת הקבלה" מורכבת מעשר חקירות קדומות שונות בח"ן, אשר כאו"א מהן יסודתה במובן השם "ספירה" הנזכר בראשונה בספר יצירה, ובאסמכתא על מבטאים כמוסים בספר הסתום והחתום ההוא.  עשר החקירות ההן מוסבות לפי"ז על עשרה מובנים בשם "ספירה", והם גם הם מיוסדים על עשר הוראות לשרש ספר בשמוש הלשון בדרך מיטפר, ואלו הן: גלגל, מספר, עגול, מדה, אור, ספיר, רעיון, ספור, שכל, גבול.  ונתהוו מזה עשר החקירות בח"ן ואלו הן: גלגלי השמים, סודות המספרים, עגולים רעיוניים, מדות, אורות, ספיריות, כוחות, מאמרות, שכלים, גבולות זמן ומקום.  עשר החקירות הכמוסות ההן התערבו ברבות הימים זו בזו, אחרי אשר כלהן יסודתן על השם "ספירה" עד שהחוקרים בח"ן הנקראים "מקובלים" חשבו אותן לחקירה אחת, ולקרב את הרחוקים התקשו והתעמקו והתעקמו בפלפולי עקלקלות ועקמומיות, ויצאה מזה השיטה הנקראת "חכמת הקבלה" המיוסדת לפי"ז על נפתולי אלהים בפתיל משזר בעניבות חריפות ובקשרים סתומים וחתומים בעלטת משאון סודי סודות, וחשכת ערפל זו תהלתה לעולמים.

פרק ראשון:  עשר הספירות הם עשרת הגלגלים אצל התוכנים הקדמונים.  הגלגלים הם אופנים ושרפים וחיות הקודש, מעריצים ומקדישים את יוצרם, תכן הפיוטי הנשגב "אל אדון" חרוזו האחרון "שבח נותנים לו כל צבא מרום" ר"ת שבתאי נוגה לבנה כוכב צדק מאדים.  שמות הגלגלים בתור ספירות.  השיטה הזאת נזכרת כבר בעדת הגנוסטיקים ואחריהם אצל הערביים, ובאיזה ערך גם בהרמב"ם.  הקבלה המעשית יסודתה באסטרולוגיא הקדמונית בהשפעת הגלגלים בהכרח שאין לשנות, אולם ברוח הקבלה אפשר לשנות אותה ע"י צירופי שמות ולחשים.

פרק שני:  עשר הספירות הם עשרת המספרים בסודותיהם לפי פיתגורס, כי העולם נברא ומתקיים ע"י המספרים שהם נפשות התבל וצאצאיה.  סודות המספר עשרה נעוץ סופו בתחלתו ברמז אין תכלי.  מעגל העשיריות היא ספירת כתר.  הש המרובע של פיתגורס בספרי המקובלים.  רמזי המספרים באצילות העולם.  הספירות נקראות אצבעות.  הקבלה המעשית בסודות מספרים טובים ורעים.

פרק שלישי:  עשר הספירות הם עשרה עיגולים.  סגולות העגול אצל חכמי ישראל והאומות.  העיגול נעוץ סופו בתחלתו ברמז אין תכלית ונצחות באלהות.  כדורים ועיגולים רוחניים.  סדר האצילות במחזה העיגולים.  צורות העיגולים בסודות חברי הנחש כעין ספירות המקובלים.  העיגולים בשם כתרים.  הצמצום בתמונת מעגל.  הקבלה המעשית בעיגולי אבנים וטבעות וקסמים ומחולות.  סגולות האבנים.  רמזי הטבעת.  הקסם במכבר.  ציורי עיגולים בקמיעות.  הקפות ומחול בסבוב המעגל.

פרק רביעי:  עשר הספירות הן מדותיו של השי"ת.  בשלש עשרה המדות נכללות הספירות בשמותיהן הכמוסים.  במדותיו אלו הספירות ברא הקב"ה את העולם.  הקבלה המעשית מתעסקת בצירופי שמות הבורא שהם מדותיו בבחינת מדת הדין ומדת הרחמים.

פרק חמישי:  עשר הספירות הם אורות רוחניים.  התואר אור במסתרי כל העמים הקדמונים ואצל חכמי ישראל.  סוד הצמצום במשל המאורות.  נסרי הספירות בכנוי אורות הם ניצוצין.  מיני האורות בשמותיהם.  שמש וירח בשמות ספירות ובסטרא אחרא.  הספירות בתור אורות נודעות כבר אצל האיסיים והגנוסטיקים.  ספר הנצרנים כעין ספר הזוהר וסודותיו.  סודות האש בהגשמת האור.  מיני האש בשמותיהם אצל הפרסים והמקובלים.  סוד קול ורוח ודבור בספר יצירה אצל הנצרנים.  הקבלה המעשית בסגולת הארה לרמח"ל.

פרק שׁשׁי:  עשר ספירות קרי סַפִּירוֹת שר"ל מראות הצבעים והגוונין בסודותיהם השונים, שרש השם אבן הספיר.  רמזי הצבעים לבן ושחור בנימוסי כל העמים ובעבודות אלהיהם.  צבע התכלת.  אדמדם וירקרק.  אדום ולבן או זהב וכסף.  דין ורחמים.  סוד פרה אדומה.  לבן כהה ולבן אדמדם.  שמות ארבע רוחות השמים בכנויי צבעים בשנוי בין האומות ובין המקובלים.  ספר יצירה של ההודים.  רמזי הצבעים במקרא ובדגלי בני ישראל.  צבעי הקשת במעשי מרכבה.  לנפש צבעים רוחניים.  הצבעים הם הספירות.  עשר הספירות הם עשרת הצבעים באצילות העולמות.  שמות ימי אוקינוס בכנויי צבעים.  הספיר הוא יסוד כל הפרצופים.  הקבלה המעשית בצבעי הקמיעות, שהתודעו כבר אל האשורים והבבלים.

פרק שביעי:  עשר הספירות הם עשרה כחות אלוהיים היוצרים עולמות והמשפיעים על הבריות.  כחות עשר הספירות מתאחדים בכח העליון המאציל, ורק בהשתלשלות היצירה התפרדו לעשרה כחות, שמהם שלשה בעולם השכל, שלשה בעולם הנפש, שלשה בעולם הגוף, והעשירי נקרא צדק.  פעולות שונות לכחות האלה בעולמות ובנפש האדם.  לכל כח צבע מיוחד כנ"ל.  בקבלה המעשית פועלים הכחות האלה לכל אשר יפנה רוח המשביע והמלחש.

פרק שמיני:  עשר הספירות הם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.  לוגוס מתאחד מעשרה דיבורים.  עשרת הדברות.  מימרא בת"א הוא שכל הפועל.  השפעת השי"ת נקראת האמרה הפועלת.  הדיבור נצחי, כתואר השם.  תשעה "ויאמר" בספר בראשית.  חכמה בת זוגו של לוגוס, רמוזה באות בראשית כת"י בחוכמתא.  שמות עשרת המאמרות בפרק אין דורשין היו לכנויי עשר הספירות בקבלה.  האצילות הוא הדיבור השכלי.  המאמר או הדיבור נקרא קול, וזה "קול אלהים" לעשרת הדברות.  שבעת הספירות האחרונות נקראות שבעה קולות, שהם ז' הקולות במזמור כ"ט וז' התנועות בלשון.  קול ורוח ודיבור בספר יצירה.  בקבלה המעישת פועלים שלשתם ברוח הצדיק.  קול בלחשים והשבעות.  רוח בגלוי נסתרות ודיבור בכתובי קודש בשמוש תהלים.

פרק תשׁיעי:  עשר הספירות הם עשר צורות בשיטת אפלטון בציורים השכליים בשלשה מינים שהם אמ"ש בספר יצירה.  הצורות האלה נקראות מחשבות.  גם שכלים נבדלים במספר ל"ב נתיבות החכמה.  בקבלה המעשית מתגשמות הצורות האלה בציורים משונים בקמיעות, כעין קמיעות אברכס לתלמידי באזילידוס, וצורות הספר של מני הפרסי, והציורים בספרי האלכימיאה.

פרק עשׂירי:  עשר הספירות הם עשרה גבולות זמן ומקום.  עשר הספירות בהדרגה זמנית ומקומית.  כנויי הזמן והמקום בספרי הפילוסופים.  הזמן ענין אלהי והמקום תארו של השי"ת.  הזמן והמקום שניהם נצחים ונעוץ סופם בתחלתם במספר עשרה.  הקבלה המעשית מתעסקת הרבה בספירות הזמן והמקום בכוונות ובלחשים ובקמיעות.

 

מבוא

בשם "חכמת הקבלה" השגור בפינו אין לנו להבין חכמה מתאחדת בנושא אחד ומוגבלת בשיטה אחת מצוינת ושלמה במתכנתה, כמו עד"מ "חכמת הטבע" או "חכמת הכוכבים" וכדומה, כי כשם שאם נאמר "חכמת הפילוסופיא" לא תהיה הכונה על נושא אחד ועל שיטה אחת פילוסופית, כי אם במובן כללי על החקירה ההגיונית הכוללת נושאים שונים ושיטת נפרדות זו מזו, כך באמרנו "חכמת הקבלה", הכונה במובן כללי על הדרישה בנושאים שונים של ח"ן הבנויה על השתלשלות האצילות דרך הכחות הרוחניים המצוינים בשם "ספירות", והשם "חכמת הקבלה" הוא לפי"ז כלל המורכב מפרטים, ואין בכלל אלא מה שבפרט, כלומר בשיטות נפרדות זו מזו לפי הוראה פרטית אשר דמו למצא בשם "ספירה" (שם מלאכותי השגור בפי כל המקובלים מימות ספר יצירה ואילך), כי לא ידעו מה היא בעצמותה ובשמה.

השרש ספר בעברית מסתעף להוראות שונות שאולות ומשתלשלות זו מזו בשמוש הלשון.  הוראתו הראשית והעקרית היא סבוב וגלגול בעגול ובגדר מגביל בהיקף, כמו שרשי צפר ושפר, ודומה אל המלה Sphäre בלעז על כדור וצנפה.  מזה בא השם ספר אל מכתב ואגרת וחבור שהיו מגוללים ככדור בעגול כד"א "מגלת ספר" וכותבו ומחברו נקרא סופר, שע"כ הורה השם סופר בכלל על מלומד וחכם.  והעיר הריב"ל כי סופר הורה גם על נביא, שכן מתרגם יונתן התואר נביא במקום שהכוונה בו מלומד בשם "ספרא" ובכמה מקומות תרגם נביא במלת "סָפַר".  מורה על גבול הסכום במנין ובמספר ובחשבון, במדה ובמשקל, כמו השרש מנה המורה הגבלה (bestimmen) גם בחשבון, וכמו המלה Logarithmen בלעז על חשבון המספרים המגבילים, ומורה מזה על מחשבה ורעיון בכלל, כמו השרש חשב לחשבון מספרים ולמחשבה ולכל מלאכת מחשבת חרש וחושב הבנויה על חשבון התועלת והתכלית, סוף מעשה במחשבה תחלה, על כן היה בעיני אפלטון ספירה ומחשבה דבר אחד, שזה סגולת האדם לחשוב ולמנות ולספור.  מורה על גבול וגדר בהיקף התחום, כמו בארמית ובתלמוד "עיר הסמוכה לספר" ועל זבולן לחוף ימים ישכן מתרגם "על ספר ימא", ומזה גם השם מספר בעברית "ולתבונתו אין מספר" כלומר אין גבול וקצב ומדה לתבונתו.  והעיר ריב"ל כי המלה הארמית ספר והפעל מסתפר נגזרת מהוראת היקף ועגול על גלוח שער גלגלת הראש בהיקף, כר"א לא תקיפו פאת ראשכם".  מורה כמו שפרוצפר על האור, על אור השמש: "יצאה הצפירה" ועל אור הבוקר, "ויצפור" בארמית צפרא, ועל אור אבן יקרה בשם סַפִּיר, שמזה "ספירי" בלשון האחרונים על כל חומר מאיר, ומזה על מראות הצבעים בכלל.

כל מיני ההוראות האלה נקבצו ובאו בשם "ספירות"[1]  הנזכר בראשונה ב"ספר יצירה", ושעליהן סובבת כל חכמת הקבלה בפלגות נושאים שונים לפי ההוראה בשם "ספירה"[2]  ובשתוף התוארים שנתנו כלם אל הספירות המתהפכות בהוראותיהן כעין אבן זכוכית מקוצעה בפעמותיה (Prisma), "על אבן אחת שבעה עינים" (Prismatische Farben).  והיה להם השם "ספירה" כעין Kaleidoscop בשלל צבעיו[3] בעלת פרצופים רבים עד עשרה במספר, ואלה הם:

א. הספירות בהוראת Sphäre – "מי יספר שחקים בחכמה" (איוב ל"ח) – הם הגלגלים ברקיע השמים, שהיו לפי[4]  התוכנים הקדמונים עשרה במספרם: שבעה כוכבי לכת, גלגל הכוכבים הקימים או המזלות, גלגל היומי או המקיף, גלגל העליון או המניע והוא השכל הפועל.  עשרת הגלגלים האלה, אשר התוכנים חקרו אחרי הליכותיהם במסבות מתהפכות בטבעם, ואשר האיצטגנינים דרשו אחרי השפעתם על גורל האדם בעולם השפל, היו אצל הפילוסופים המשאיים בין הערביאים ואח"כ ליודעי ח"ן הקבלה לספירות רוחניות או שכלים נבדלים[5]  במעשה בראשית ובמעשה מרכבה.

ב. הספירות בהוראות מספרים[6] , ולפי"ז חכמת הקבלה היא סודות המספרים בדרך בית מדרשו של הפילוסוף הקדמון פיתגורס[7]  באמרו כי על המספרים תכון עולם העשיה, ולפי המקובלים תכון עליהם גם עולם האצילות "בגין האי מספר כלהו שמים רווהין שמא דא בניניה ועל דא המוציא במספר צבאם דאלמלי מספר דא לא ישתכחון היילין ותולדין לעלמין" (זוהר משפטים ק"ה).

ג. הספירות בהוראת Sphäre היקף ועגול הם עגולים רוחניים, ולפי"ז חכמת הקבלה היא סודות עגולי האצילות[8]  זה אחר זה בסולם היצירה שהוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: "בהראותו לנביא השתלשלות הכוחות התומכים את העוה"ז... יראה לו עיגולים בתוך עיגולים ועוה"ז במרכזם" (כללי חכמת האמת לרמח"ל).

ד. הספירות בהוראת מדה ("מדה אתקרי עולם", זוהר בראשית כ"ד), הן מדות[9] , ולפי"ז חכמת הקבלה היא מדותיו של הקב"ה, העולות ומגיעות עד האין סוף, ויורדות במדרגות ההשגחה וההשפעה עד עולם העשיה[10] .

ה. הספירות בהוראת זוהר ספירי ואור הם אורות, ולפי"ז חכמת הקבלה היא סודות קרני האור העליון ("אור מקיף" או "אור אין סוף") והניצוצין שלו עולים ויורדים בשולבי סולם היצירה להאחיד העולמות העליונים עם העולמות התחתונים[11] .

ו. הספירות בהוראת "ספיר גזרתם"[12]  (כפ"י הראב"ד בספר יצירה) הם גוונין[13] , ולפי"ז חכמת הקבלה היא סודות מראות הצבעים הרוחניים הנובעים ממקור אור עליון א"ס, ולכל צבע וצבע רמז נסתר ונעלם בהשתלשלות האצילות.

ז. הספירות בהוראת מחשבה[14]  ורעיון הם שכלים נבדלים המכונים כחות, ולפי"ז חכמת הקבלה היא גלוי נסתרות הילי חוסן הישיים בכחות הרעיונות והמחשבות[15]  שהן הספירות.

ח. הספירות בהוראת ספור[16]  הן מאמרות (הרבוי מן Logos)[17]  ולפי"ז חכמת הקבלה היא סעיף מהפילוסופיא האפלטונית החדשה אשר הורו חכמי אלכסנדריא.

ט. הספירות בהוראת שכל הן הצורות השכליות הראשיות (Urideen) של אפלטון, ולפי"ז חכמת הקבלה מתנהלת בעקבות דמיונות בית מדרשו של אפלטון[18]  והפרסים הקדמונים.

י. הספירות בהוראת גבול הן סודות בגבולות הזמן והמקום[19]  ולפי"ז חכמת הקבלה יסודתה במסתרי הפעניקים והפרסים הקדמונים.

אלה הם עשרת הבאורים אשר נתנו מקובלים שונים קדמונים כאחרונים אל השם "ספירות" (בהשענם על מבטאים שונים במשנת ספר יצירה הסתום והחתום, שבו נזכר לראשונה השם "ספירה") ולפיהם ארגו והגו את סודותיהן בשיטות שונות, אשר ברבות הימים ערבבו אותן כאלו היו כל השמות האלה נרדפים למובן אחד, ועשו ביניהם רק הבדלות צדדיות כמו בשמות נרדפים בלשון, וכ"ז בפלפול רב ועצום (ביחוד הצטיין הרמ"ק בזה למפלפל חד וחריף) כמו שהעיד המקובל הנודע ר"י אירגאס בספרו שומר אמונים לאמר: "דרכנו הוא לפלפל בלשונות המקובלים כמו שאנו מפלפלים בהלכה", ואולי גדול כח הפלפול בלמודי הקבלה עוד יותר מאשר בלמודי ההלכה, כי בסתרי סודות ותעלומות רזים נוח וקל לקרב מרוחקים ולעייל פילא בפומא דמחטא.  וזהו שכתב המקובל הגדול ר"מ אבן גבאי בספרו דרך אמונה פ"א סי' ב' "מהות הספירה שוה לכל דבר ולכל תמורה"[20] .

כנויי הספירות בשמות המורים על מדות נפשיות נמצאו כבר במסתרי קדמונים.  בסתרי לחש האשורים והכשדים והבבלים נזכרים עשרה רוחות אלוהיים עליונים שבהם נברא העולם בשמות האלה: דמיון, אהבה, חפץ, רצון, תנועה, סדר, חכמה, עצה, גבורה, זמן.  ובספירות התחתונות שלהם נזכרים עוד השמות: יסוד, גבורה ודעת[21] , במסתרי ההודים יחסו אל שרתותי אחותו של ברמה שלש מדות בשמותן: חכמה יופי ותפארת.  בסודות כהני המצרים נמצאו שלש הספירות העליונות: כנף, אמון, ופתח בכנויי: גבורה, אמת, וחסד[22] .  הפרסים במסתריהם מנו ששה  Amshaspands  ברמז על שש מדות טובות לאורמוצד שהן: חסד, אמת, צדק, ברכה, חכמה, אושר[23]  ושם שר מלאכיהם  Mithra  מורה לדעת  Hyde  אהבה ורחמים.  הגנוסטיקים ואבות המקובלים קראו אל הכוחות הרוחניים בהתגלות האין-שם שלהם בכנוים האלה: רוח, בינה, דעת, חכמה, גבורה, צדק, שלום.  ומקצתם בגלוי האין-חקר שלהם קראו אל הספירות בכנויי: השכלה, דממה, שתיקה.  חברי הנחש (Ophiten) או בעלי אוב (שנדבר עליהם בפנים הספר) קראו אל העיגולים שלהם בשמות: אהבה, חכמה, גבורה, צדק.

כל הכנויים האלה התנחלו אל המקובלים (שבשביל שלא ידעו ולא הכירו תוצאותיהם היו כרובם נבוכים ומסופקים בטעמם)[24]  אשר באסמכתא גם על המקרא והאגדה (כמו שנבאר בפנים הספר) קיימו וקבלו לספירותיהם את הכנוים האלה: כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, רחמים, דין, גבורה, פחד, תפארת, נוגה, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

********

שרש הקבלה "המעשית" בלחשים ובקמיעות[25]  היא הקבלה "העיונית", כי כן דרך כל סוד נעלם ונסתר שמביא לידי מעשה הפלא ופלא, וסוף כל קבלה "מעשית" לסבב אמונה טפלה המונית, היורדת לשפל מדרגה הדיוטית, לקיים הפתגם הידוע:  Du sublime au ridicule il n'est qu'un pas.  בפרקי הספר הנוכחי, בסיום כל שיטה ושיטה במובן השם ספירה, נעיר בקצרה על השתלשלות הזאת, וזה הדבר שהשפיל כבוד הנסתר בעיני בעלי הנגלה, בשפכם החוצה את הילד עם מי הרחצה.

 

פרק ראשון

עשר ספירות – עשרת הגלגלים

(Himmels-Sphären)

"עשר ספירות קבועות בגלגל" (ספר יצירה פ"ב מ"ד)[26] : "שלשה אבות ותולדותיהן ושבעה כוכבים וצבאותיהן" "הנשפעים מן הספירות אל המרכבות אל המלאכים אל השכלים אל הגלגלים והכוכבים ומהם אל עולם השפל" (הראב"ד) – "עשר אצבעות רגליו... עשר אצבעות ידיו... נהגם בשנים עשר מזלות" (סוף ספר יצירה).

"הגלגלים תשעה[27]  שהם גופות נכבדות עומדות והעשירי שהוא קודש נקרא כן בעבור שכחו בכל כסא הכבוד וכל הגופות מקיף" (הראב"ע פ' שמות).  וזו היא שיטת המשאיים בין החכמים הערביים כידוע.

הכוכבים הם בעלי נפש ונשמה או שכלים נבדלים לדעת הקדמונים, חיות גדולות, חיות הקודש.  נשמות הגלגלים הם מלאכים (רבנו בחיי פ' בראשית) בעשר מדרגות: חיות, כרובים, שרפים, אופנים, אראלים, חשמלים, תרשישים, מלאכים, אלהים, אישים (ע"ד מלאך וגלגל ראה "הכוזרי" מאמר רביעי).

גלגלי "השמים מספרים כבוד אל" משבחים ומפארים ליוצרם (רמב"ם יסוד תורה פ"ג ה"ט) וזהו הסיום בפיוט אל אדון "שבח נותנים לו כל צבא מרום תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש".

עשרת הגלגלים המשפיעים[28]  על העולם השפל אם לשבט או לחסד (לפי האיצטגנינות) הם "כלי הבריאה" (להגנוסטיקים) והם עשר הספירות להמקובלים, ושמותיהן רמוזים בפיוט "אל אדון" הנ"ל בכנויי: "דעת, תבונה, זכות, מישור, חסד, רחמים, כח, גבורה, תפארת, גדולה".  "ספירת מלכות היא הלבנה בחידושה" (רעיא מהימנא).

הגלגל העליון או השכלי היא ספירת כתר[29] , הגלגל היומי וגלגל הכוכבים (המזלות) הן ספירות חכמה ובינה[30] , וגלגלי שבעת כוכבי לכת הן שבע ספירות הבנין כזה: שבתאי חסד, צדק גבורה, מאדים תפארת, חמה נצח, נוגה הוד, כוכב יסוד, לבנה מלכות (שיעור קומה הנ"ל סי' ט"ו[31] .

בערך הפרטי של עשרת הגלגלים המכוונים בשיטה הזאת אל עשר הספירות מחולקים המקובלים ההם, לדוגמא: "דע כי ז' רקיעים יש שהם סוד עשר ספירות והרקיע הז' העליון נקרא ערבות והוא כולל ג' רקיעים בתוכו ולגודל קדושתו נקרא רוכב בערבות והז' רקיעים למטה מהם הרבה במדרגתם והשלשה העליונים הנ"ל הם נקראים שמי השמים והם גלגל המזלות שעליו גלגל היומי ועליו גלגל החמה (?)" (לקוטי ש"ס חגיגה).

ועוד דעה אחרת מפליאה יותר, היא הנזכרת בס' שומר אמונים וז"ל: "כמו שנחלקו חכמי המחקר על מניע הגלגל הראשון העליון אם הוא אלקי עצמו או אם הוא עלול ממנו, כן נולד זו המחלוקת בין המקובלים על המניע הספירות ומתלבש בהן כנשמה בגוף, כי לפי דברי ר"מ קורדוארו ורעמיה המניע הראשון הוא האלוה עצמו מחויב המציאות, ולפי דברי הרמ"ע ז"ל אינו האלוה עצמו כי אם עלול ממנו".

חלומות כאלה בערבוב ספירות בנין העולם עם שבעת כוכבי הלכת חלמו כבר הגנוסטיקים, ביחוד סתורנין הסורי אשר למד באלכסנדריא בימי ר"ע ובר כוכבא, ובשיטתו נאצל העולם ע"י ספירות שמהן השבע האחרונות נפשות כוכבי הלכת.  וכן הזכירו "חברי הנחש" (Ophiten) שבע ספירות לשבעת הרקיעים ואלו הם: ילד בוהו[32] ,  יהו[33] ,  צבאות[34] ,  אדני[35] ,  אלהים[36] ,  אור[37] ,  שדי[38] .  שבעתם בני חכמה[39]  אשר היו נפשות שבעת הרקיעים, הם שבעת כוכבי הלכת.

אחריהם היו הפילוסופים הערביאים תלמידי אריסטו הנקראים המשאיים בהתחברם עם דעות האפלטונים החדשים והורו כי השכל העליון מאציל את השכל הנבדל אשר בגלגל היומי, והוא מאציל שכל גלגל הכוכבים וכן הלאה עד שכל הגלגל האחרון שהוא הירח, ותנועות כל הגלגלים במרוצתם אינן אלא חשק התדבקות ותשוקה ואהבה עזה שחושק כל גלגל בשכלו הנבדל להתקרב אל שלמעלה ממנו עד הגיעם אל הוד השכל העליון ליהנות מזיו שכינתו, וקראו הערביים את הבורא בשם מעשוק (אהוב) ואת נפשות הגלגלים בשם עאשקה (אוהבת) ואת כל עסק התנועה עשק (אהבה)[40] , ומכ"ז יצאה שיטת המקובלים באצילות ספירותיהם בשנויים רבים לפי רוח כאו"א מהם, ובזה נוגעים ופוגשים הרמב"ם ותלמידיו עם המקובלים בכל התרחקותם אלה מאלה.

הקבלה המעשית באומות ובישראל, המסתעפת משיטת הקבלה העיונית הזאת, היא גדולה ורחבה ונסבה למעלה ראש אל האיצטגנינות הקדמוניה (המבוארת באריכות גם בספר יצירה לפי שיטתו שם) בהבדל הזה: האיצטגנינות של חוברי השמים בקרב העמים הקדמונים מצאה גזרות האלהים על כל מסבות המתהפכות בתבל ארצה אם לשבט או לחסד כלן חקוקות וחצובות בכוכבי השמים לפי מערכותיהם אלה לעומת אלה, והיו אל האיצטגנינים לתכלית חפישתם בצבא השמים לוחות וטבלאות הנקראות Ephemeriden, ומלבד זה צרפו מספרים ואותיות שמות עמים ואנשים עפ"י גימ' ור"ת עם כוכבי השמים ומצאו גזרותיהם על גוי ועל אדם שאין לשנות אותן.[41]

אמנם הקבלה המעשית התאמצה בכח צירופי שמות[42]  ותפלות להשיג ממשלה על השפעות הגלגלים, הן הספירות, דרך הצינורות ולהטותן לחפצה לדין או לרחמים[43]  כעין שאמרו על הראב"ע שהתעסק בצורות טלמסאות להוריד השפעת מרומים על התחתונים, והוא מזכיר בספר המבחרים "ספר הסודות של חנוך"[44]  השגור גם בפי המקובלים, ובבאורו לס' דניאל י"א הוא מזכיר "ספר הקיצים" שרצו לחשוב את הקץ וביאת המשיח בד"ז, כמו שנראה מספר "מאמר בהוראת הדבוק משבתא" וצדק בשנת רכ"ד על צמיחת ישועתנו" לר' דוד גאקו ב"ר יעקב מאיר, ועכ"ז מיוסדים סודות הצינורות השונים והמשונים בהקבלה המעשית לפעול גדולות ונצורות בשמים ובארץ.

 

פרק שני

עשר ספירות – עשרת המספרים

(Numeräre Decaden)

"עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן – ולפני אחד מה אתה סופר" (ספר יצירה), "ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה" (הראב"ע), "היות שרש כל נגדר בגדר עשר, כי המאות והאלפים והרבבות כלם נגדרים בגדר עשר" (אוצר ה' בשם בעל מערכת).  "עשר ספירות בלי מה, ביאור אין לספור יותר מעשר.  כשמגיע לעשר יחזור חלילה לחשבון" (הר"מ בוטריל), וזהו "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

כמו בשיטת פיתגורס ותלמידיו, כן גם בשיטה הזאת בחכמת הקבלה המספרים או הספירות הם יסודות כל הנמצאים, ועל המספרים עומד ומתקיים העולם הגשמי והרוחני (זוהר משפטים ק"ה), וע"י הספירות השתלשלה האצילות מלמעלה למטה, והמספרים או הספירות הן נפשות התבל וצאצאיה, רום ותחת עומק ורוחב.

בסודות הספירות שהן המספרים לפי השיטה הזאת מרחפת רוח פיתגורס בספר יצירה[45] .  המספר עשרה היה קדוש לתלמידי פיתגורס, שנשבעו בו מפני שהוא שרש ובסיס כל המספרים, וכן הוא בספר יצירה, "וסוד המספר אינו כי אם בעשרה כמו שאמר עשר ספירות בלימה... ולהם סוד כמוס למה עמד החשבון על עשרה" (הכוזרי מ"ד כ"ח ובס' גנת אגוז לר"י גיקטיליא ח"ב בסוד חלקי המציאות עשרה), וע"ז רומז גם החרוז הכמוסי בשיר היחוד: "כל הנראים והנשכלים והמדעים בעשר כלולים", כי כמו בנגלה גם בנסתר "מספר העשרה מקבץ כל האחדים וכוללם כאחד, כי בתשעה ישלם העגול, והעשירי היא נעיצת סופו בתחלתו, והצורה העגולה (עיין ע"ז להלאה) שלא נודע לה ראש וסוף הוא רמז לכל דבר בלתי תכלית" (מעריך המערכות), והמקובל הקדמון ר' עזריאל בספרו עזרת ה' מפרש טעם המספר עשר כי כל נקודה באה בג' קוטרים אורך ורוחב ועומק וכשתכס זה בזה בדרך מספר מרובע השלשה עושים תשעה ועם המקום (עיין להלאה בפרק המקום) הסובלם הם עשר.

מעגל העשיריות 0 Zero, אשר בפ"ע כמוהו כאין (Nulle) וכלא נחשב ("בלימה" בספר יצירה) ובכ"ז כחו בכל העשיריות ברבבות אלפי מספרים, רומז על ספירת כתר שנקראת אַין לעומת ספירת חכמה שאחריה, עשה"כ והחכמה מאין תמצא, ולד"ק מקובלים כי כתר הוא האין סוף הרמז בשם אין מפני שהוא מושג רק בדרך שלילה גם בהגיוני הפילוסופים, ומזה בזוהר ויקרא: "עתיקא קדישא איקרי אַין".

הפילוסוף המקובל ר' שניאור זקש ז"ל בספרו "התחיה" העיר על הדמיון הרב של סוד המקובלים (שערי אורה לר"י גיקטיליא ושפע טל ש"א פ"ה) בשליבת השם הקדוש בן ארבע (הוי"ה Tetragrammaton) עם עשר הספירות, אל סוד הפיתגוריים בחבור המספרים ארבעה ועשרה (שגם שניהם היו קדושים להם ונשבעו בהם) במשולש המרובע שקראו לו Tetras המיוסד בסכום אחד שנים שלשה ארבעה העולה עשרה, כזה:  1+2+3+4=10, וכינו אותו השם המרובע Quaternio tetraktys  והיה להם מקור ושרש כל היקום.  הסוד הזה נודע גם בקרב המקובלים, שהם מונים תשעה מיני מספרים ובהם: "מספר הקדמי" ופירשו השל"ה דף ו': "גם ד' במספר הקדמי עשרה כי המספר עד ד' דהיינו א. ב. ג. ד. עולה עשרה כי היא ספירה עשירית.

וכמעט בסגנון פיתגורס מדברים המקובלים על סודות העניבה הזו של המספר ארבעה עם העשרה:

פיתגורס הולך ומונה: האחד הוא יסוד היצירה ("העצם" לשפינוזה, הס"ר "פליאות האחדות" להמקובלים,  Monas של לייבניץ, וזהו "ולפני האחד מה אתה סופר" בספר יצירה), מן האחד בא השנים הרומז על העולם המוחשי שבו חילוק ופרוד יסוד הרע, עד שבא המספר שלשה שהוא יסוד הטוב והמתיק את הדין, ואחר השלשה בא הארבעה שרש כל בריאה חומרית ושכלית, ובכללם הם העשרה המביא הכל לידי שלמות.

הפילוסוף האפלטוני ר"ש אבן גבירול בספרו מקור חיים מונה: "צורת השכל דומה לצורת האחד, וצורת הנפש דומה לשנים, וצורת החיונית אל השלשה, וצורת הטבע אל הארבעה" ושם ה' ד' הוא מוסיף למנות: "המציאות מסודרת במעלת האחד, והמהות מסודרת במעלת השנים, והאיכות מסודרת במעלת השלשה, והכמות מסודרת במעלת הארבעה".

ר"י אבן לטיף בספרו רב פעלים כותב: "השר הגדול הוא הסובל צורת האחדות וצורת הנקודה הפשוטה, והשכלים הנפרדים סובלים צורת הקו וצורת השנים, שהם התחלת המנין מצד היותם עלות ועלולים, והרקיע העליון הוא במעלת השלשה, וסובל צורתו וצורת הגוף, לפי שגדר הגוף הוא היותו בעל שלשה רחקים, וההיולי במעלת הארבע לפי שקבל ד' צורות, הרי לך חשבון העשרה שבו צורת העולם הכללית, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע".

"עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות שבהן ברא הקב"ה את העולם" (ספר יצירה) כי העולם נברא בכח המספרים, ומרגלא בפי הפילוסוף לייבניץ לאמר: Deus ealeulat fit mundus, שר"ל כשהאל סופר ומונה ברא את העולם ואמר סעווירינוס בועטהיוס, כי כל מעשה בראשית נבנה על ערכי המספרים ומחברותיהם אשר עלו במחשבת הבורא קודם היצירה.

"עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות" (ספר יצירה).  בכח המספרים נאצל העולם הגשמי מאת הבורא הרוחני: ביחוד הבלתי גבולי והגבולי היינו הזוג והנפרד במספרים, כמ"ש אריסטו בספרו (Metaphysik XII, i), כי הזוג והנפרד רומזים על האין סוף והבעל תכלית.  באשר הזוג מתחלק לחלקים שוים עד אין קץ והוא בלתי תכלית, והנפרד בהתחברו אל הזוג ישלול ממנו ההתחלקות ההיא ויגביל אותו והוא בעל תכלית.

"עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש" (ספר יצירה).  הקדמונים מנו ע"י עשר האצבעות בשתי הידים[46]  ומעיר הרמ"ק בספרו פרדס רמונים שזה רצון הכתוב "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" כי בריאת השמים וכל צבאם היתה ע"י האצבעות שהן הספירות.

"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה... וברא את העולם" (ספר יצירה).  "ל"ב נתיבות הם עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות" (רס"ג והר"י בוטריל), כי להעמים הקדמונים היו אותיות הא"ב כמו מספרים.

"עשר ספירות בלימה... והשב יוצר על מכונו" (ספר יצירה).  הרמז בזה, כי כשם שנברא העולם בכח המספרים, כך עומד ומתקיים העולם ע"י המספרים, שכן מצאו הפיתגוריים והמקובלים כי יסודות המספרים וחבוריהם הם מוסדות כל היקום, הגשמיים כמו הרוחניים, כי אין חכמה ואין תבונה שלא תהיה בנויה על מספרים.  המספר הוא ישות כל הנמצאים, וכל אישי היקום אינם אלא אותות הספירות.  וכן אמר אריסטו כי כל המציאות היא חקוי המספרים וחותם תכניתם.  גאלילעי היה רגיל לאמר: התבל הוא ספר האלהים ואותיותיו הם המספרים.

"וברא את עולמו בשלשה ספרים סְפָר  סוֹפֵר  וסָפוּר (ספר יצירה), ר"ל מנין[47] .  מונה ומנוי או חשבון חושב וחשוב, או מסְפָּר מסַפֵּר ומסֻפָּר, והוא כמו "שכל משכיל ומושכל" אצל הרמב"ם, או "דעת יודע וידוע" אצל הראב"ע.

*********

הקבלה המעשית המסתעפת משיטת הקבלה העיונית הזאת בסודות המספרים[48] , היא רבה ועצומה בענפיה השונים למיניהם בישראל ובאומות.

לחשי המספרים השתרגו בענפים שונים ומשונים.  האיצטגנינים יסדו על חשבונות המספרים שלהם את כל נבואותיהם על השפעת המזלות בארץ.  והיו בין הערביים איצטגנינים שכתבו קמיעות מספרים בלוחות מרובעים שנעשו לפי מערכות הכוכבים והמזלות, ויחסו מספרים שונים לכוכבי השמים.  המנחשים השתמשו בקסם המספרים שקורין Arithmomantia.  והיה כבר בבבל "ספר המספרים"כזה הנודע בימי אוגוסטין, בחשבם הגימטריא של שמות הלוחמים לדעת מי יגבר על מי, ונודעו חשבונות המספרים להכת המסתרית Rosenkreuzer .  בהמון העמים היו מספרים לסימנים רעים, כמו המספר הזוגי היה לאות רע ולסכנה (פסחים ק"י), ביחוד מספר השנים, שהיה גם באיצטגנינות מספר רע המביא פגעים רעים על הולכי דרכים.  המספר שלשה היה סימן טוב.  המספר חמשה בשלוב המחומש הנ"ל ציון פיתגורס היה בשם Alpenfuss רמז על השד אַלפ הדוחק על לב האדם בשעת השינה.  העשרה היה מספר רע ומסוכן (הרמוז גם בפרקי אבות פרק ששי), כן המספר י"ג בהמון העמים.  אריסטו בספרו על הממשלה חשב את המספר 1728 לגורם רעה, באשר לפי חשבונו בהגיע מדינה לשנת המספר הזה תאבד מן העולם.  הוזי סומנאמבוליסם בזמננו ישפיקו הרבה בילדי מספרים בצקון לחשם, כמו שהראנו Kerner בספרו Die Seherin von Prevost אשר בטאה תמיד במספרים, באמרה כי לכל אדם מספר בפ"ע.  ועל כלם עולים לחשי המקובלים באלפי רבבות גימטריאות שלהם ובסודות המספרים, שהם מונים תשעה מינים: מספר המרובע הכללי והפרטי, מספר המעוגל, מספר הקדמי, מספר הכרחי, מספר מוספי, מספר שמיי, מספר מספריי, ומספר הגדול (פרדס לרמ"ק שער הצירוף), והמה בקשו חשבונות רבים מאד בספרי האר"י ורח"ו ובקמיעות שלהם, המבלבלים מוחין דגדלות ודקטנות, וכל אלה הם הצאצאים והצפיעות משיטת הספירות במובן מספרים.

 

פרק שלישי

עשר ספירות – עשרה עגולים

(Mystische Sphäroma)

"עשר ספירות... נעוץ סופן בתחלתן" (ספר יצירה).

הצורה העגולה – נעוץ סופה בתחלתה – היא היותר שכיחה ומצויה בעולם התנועות בשמים ובארץ, כי התמונה הסגלגלית היא העלולה לתנועה אל כל עבר ופנה.  אפלטון בספרו טימעוס אמר, כי התנועה העגולית של התבל נאותה אל שלמותה, ומחוברת תנועת העולם משבע תנועות שהן ימין ושמאל מעלה ומטה פנים ואחור והתנועה הסבובית.  ואמר עוד כי לגוף התבל תבנית העגול שהיא היותר יפה, כי הוא מתנועע בהיקפים ועושה ככה את התנועה היותר שלמה.  ודימוקריט אמר שצורת העגול נאותה לנפש העולם.  ור"י אבן לטיף בספרו רב פעלים כתב: צורת העולם סבובית בהכרח לפי שהחפץ המקיפה אחד כמו שהקו הסובב העגולה אחד הוא.

על כן רבו גם הרמזים הרוחניים על תבנית העגול[49]  ולהראב"ע סודות גדולים בתמונת העגולה שגם היא בכללותה בלתי בעלת תכלית להיות חוזרת חלילה לעולם ראשיתה בסופה וסופה בראשיתה ולהיותה כוללת בתוכה כל התמונות עד לבלי תכלית שכל אחת מהן בעלת תכלית וקצה (מונה"ז לרנ"ק שער חכמת המסכן).

צורת העגול היתה קדושה ונכבדה אצל הקדמונים, והטעם הראשי כאמור בהיות העגול בלי ראש וסוף, סופו נעוץ בתחלתו.  והורה להם העגול בכלל על שפוני טמוני דבר כמוס משולל כל תואר ותמונה, ורמז על הנצח בלי ראשית ובלי תכלית, כמו שנאמר בספר קדמון קדוש לההודים (Shasta): האלהות היא כדור עגול בלי ראש וסוף.  וחכם קדמוני צייר תכונת האלהות לאמר: עגול אשר מרכזו בכל והמעגל אָין[50].

הכדור היה להקדמונים סמל כדור השמים אשר הענק אטלו ישאהו על שכמו.  האלילה Fortuna (הצלחה) היתה מצוירת בדרכה כף רגלה על כדור, להורות על ממשלתה בתבל.  במצבות המצרים נמצא לרוב כדור ברמז על כדור החמה.  בחג הפרחים בהיכל אפוללון בעיר תבן נשאו כדור עופרת, שבו תלוים כדורים קטנים, לאות על כדורי השמש והירח והכוכבים.

הפילוסופים באומות ובישראל מדברים הרבה על עגולים רוחניים.  אריסטו אמר כי העולם כלו עשוי כדורים עגולים זה בתוך זה.  פארמענידס אמר שהעולם עשוי כתרים עגולים קשורים ואדוקים זה בזה.  ור"ש אבן גבירול בספרו מקור חיים מאמר ד' מזכיר "עגולות רוחניות".  וכמוהן הן הספירות של המקובלים כדורים ועגולים וגלגלים רוחניים מושכלים שעל ידם נאצלו העולמות, בכוונתם להסביר השתלשלות האצילות בהתגשמות הרוחני במדרגות זו אחר זו, עד שנתעבה הרוחני הבג"ת והיה לגשמי ב"ת בעולם העשיה, כזורק אבן על פני מי מנוחות העושה מעגל סביבה, והמעגל הזה יוצר סביביו בהיקפו מעגל אחר חלש ממנו.  וכן סובב הולך מעגל אחר מעגל תמיד במדרגה פחותה, עד אשר ימח כל מעגל מעל פני המים ושבו והיו למי מנוחות.  וכן הדבר באצילות העולמות.  אמנם באצילות עגולי העולמות הולך הסדר בהפך מלמעלה למטה כעין הצורות במחזה הכלי שקורין Camera obscura, ראשן למטה ורגליהן למעלה בעולם הפוך, באופן שהעגולים התחתונים בעולם העשיה הם גסים ועבים, ומתדקים במדרגתם כלפי מעלה, עד הגיעם אל ראש עולם האצילות, הוא המעגל העליון, הוא כתר האין סוף, אשר כמוהו כאין, המושג אך בשלילה כנ"ל.

בדמיון כזה הואילו כבר להשתמש המקובלים הקדמונים, הם הגנוסטיקים, ביחוד הכת (שהתודעה בסוף ימי בית שני) הנקראת "חברי הנחש" (Ophiten) אשר יצאו מקרב היהודים וכל סודותיהם היו מפותחים ומצוירים על לוחות בצורות עגולות וספירות (האריך בזה I. H. Schulimacher  לפי ספרים קדמונים).  וזאת שיטת האצילות שלהם: בראשית היה הנמצא המסתתר "עומק אין חקר" (הוא אין סוף או כתר אצל המקובלים) חבוי וצפון בחביון השתיקה (" בלימה בלום פיך מלדבר") טמיר ונעלם, עד שעלה במחשבתו להתגלות בעולמות עליונים ותחתונים, אשר ציירו בשלשה ראשים: על החלק הראשון המלא עגולים שונים נראו מלמעלה שתי ספירות גדולות ובתוכן ספירה אחת קטנה (עולם האצילות בשלש הספירות העליונות כתר חכמה ובינה להמקובלים שלנו).  על שפת הספירה הראשונה כתוב: אבא וברא (אין סוף ואדם קדמון או אריך אנפין להמקובלים).  העגולים שבצדה בצועים בגוונים, החיצוני ירוק והפנימי תכלת.  ממעל להעגולים הכפולים ההם מרחף עוד עגול גדול, ומלמעלה ומלמטה לו עגול קטן ממנו, על העגול שלמעלה כתוב אהבה, ועל העגול שלמטה: חיים. – בחלק השני מחוגה גדולה הסובבת שבעה עגולים קטנים, למספר ז' הרקיעים או כוכבי לכת (הם שבע ספירות הבנין בעולם הגלגלים הוא עולם הבריאה או היצירה להמקובלים).  במעגל המחוגה רשום: לויתן נחש בריח, ברמז על הכתוב "בחכמה עשית... לויתן זה יצרת".  בקו המעגל מרחפים שני עגולים קטנים.  על עוקב המעגל רשום: חכמה, ועל העגול המרחף למעלה: דעת, ועל העגול למטה: בינה. – בחלק השלישי התחתון משלשתם (הרומז על העולם השפל הוא עולם העשיה להמקובלים והנפרד מהעולם העליון ע"י קו עב שחור המכונה גדר הרעה) נמצאת מחוגה גדולה, ובתוכה עשרה עגולים קטנים, על העגול העליון רשום: לויתן נחש עקלתון, ועל העגול התחתון: בהמות (איוב).  בתוך עשרת העגולים ההם בעולם השפל רשומים שמות חיות האלה: אריה (בבל) שור (צור), דרקון (אדום), נשר (רומי), דוב (פרס), כלב (עמלק), חמור (מצרים).

בדמיונות ושמות כאלה וכאלה יצרו וציירו קצת המקובלים שלנו לפי השיטה הזאת את הספירות שלהם בהשתלשלות האצילות מלמעלה למטה בתמונות עגולים[51]  שכליים הנקראים אצלם גם כתרים עש"ז (מפני "שסובבים זה לזה כמו כתרו את בנימין", דרך אמונה לר"מ אבן גבאי), עד שגם "הא"ס הוא תמונת עיגול" (שומר אמונים ויכוח שני), והרצון בזה "שכל סבה מקיף את מסובבו וכל מסובב מוקף מסבתו" (שם), וזו היא תמונת השתלשלות העולמות, יהיו גשמיים או רוחניים[52] , כי זה לעומת זה עשה האלהים.  גם הצמצום היה בתמונת עיגול, כי "צמצם א"ע אל הצדדים בשוה ונשאר המקום פנוי באמצע" (מבוא השערים), "תחלת הכל היה הצמצום בסוד עיגול" (הגר"א על ספר יצירה).

*********

הקבלה המעשית בישראל ובאומות, המסתעפת משיטת הקבלה העיונית הזאת, לה שם בארבעה: אבנים, טבעות, קסמים, מחולות.

מפני התמונה העגולה והסגלגלית אשר לאבנים יחסו להן הקדמונים הרבה סגולות[53]  כמוסות ואיכיות מפליאות לעשות, ונתנו להן התואר Bethelien משם "בית אל" (בראשית כ"ה) אשר יצקו שמן על ראשן; אלהית הארץ היא האם הגדולה בכוחות החיים היתה אבן שלמה גם אצל הרומיים, ויקרו להם החקוים שעל האבנים בכלל מפני שהם מכתב האלהים, והיו לאבני גבול ולגל עד ומצבות זכרון, שבכחן לנצח על האויבים בים וביבשה, והיו להם גם לקמיעות[54] .  גם את סוד "אבן החכמים" (Alchymie) צמצמו בתמונת כדור עגול כאבן, אשר היתה לרבים סניף מקבלה מעשית[55] .

הרבה רמזים וסגולות יחסו אל הטבעת העגולה שהיתה מש"ז לאות קידושין בין איש לאשתו, והמקודשים במסתרי  Samotracien  נשאו טבעות לרמז התחתנותם בקידושין עם האלהות (Schwenk, Sinnb. D. alten Völ.), והיתה הטבעת להקדמונים סמל החמה בתקופתה והזמן בסבובו חוזר חלילה.  ובמסתרי הגרמנים הקדמונים נזכרת טבעת פלאות של אלילם Odin שר השמש (שם צד 357(.  על כן נחשו היונים גם במכבר (Sieb) מפני תמונתו בטבעת עגולה (Koskinomantie).  והיתה הטבעת גם לקמיע, כידוע בין האיצטגנינים אשר חרתו על טבעות צורות מזלות, ובין עושי נפלאות אחרים, והיו טבעות כאלה מסוגלות להיות רואה ואינו נראה (כמו Gyges מלך הלודיים שהיתה לו טבעת כזו והיה רואה ואינו נראה), ולאהבת נשים ולדעת סודות ומחשבות אחרים, ובין המקובלים היו קמיעות הטבעות לסגולות נפלאות ולשמירה נגד חלאים ופגעים מזיקים, ואף המקובל יעב"ץ השתמש בקמיע טבעת שהיו חקוקים בתוכה שמות קדושים, והיתה לו בירושה מאת אבי חותנו המקובל ר' נפתלי כהן.

עיגולי קסמים נודעו כבר בין הכשדים והמניים (Magische Kreise und Zirkel) ואחריהם לרוב בשם hekatische Zirkel, והיה עיגול של זהב ובמרכזו אבן ספיר, וסביבה צורות וקוים שונים, ובעיגולים כאלה חבשו הקוסמים רוחות טובות או רעות להרע ולהיטיב בהשבעותיהם.  גם בעלי קבלה מעשית בעמנו משתמשים (באסמכתא על שיח האגדה "עג עוגה") בציורים עגולים כאלה גם בקמיעות.

בסוד העיגול הרוחני המוריד שפע עליונים אל תחתונים נמצא המקור אל כל מנהגי ההקפות לקדמונינו ולהאחרונים ואל המחול הכמוסי בסבוב מעגלי בהיקף חוזר חלילה (Reigentanz) (שמזה השם מחול והפעל מכרכר מלשון כר וככר שר"ל עגול וסבוב בעברית) שנהגו בו מקדם ועד היום הוזים בעלי דמיון בדתם בקרב כל העמים הקדמונים והאחרונים, גם בין המקובלים שלנו הנקראים "חסידים", באסמכתא על האגדה "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים", ועל כזה כיון גם פילוסופנו הכמוסי ר' שלמה אבן גבירול בספרו מקור חיים סוף מאמר ג' באמרו: "וחזרת הגלגל על עצמו... ועם זה נקשר ענין ההקפות... וסוד המחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים".

 

פרק רביעי

עשר ספירות – עשר מדות

(Göttliche Attribute)

"עשר ספירות בלימה מדתן עשר" (ספר יצירה).

הספירות (בהוראת השם ספירה כמו גבול ומדה) נקראות אצל קצת מקובלים קדמונים ואחרונים בשם מדות, מפני שהן מדותיו של הקב"ה שבהן ברא את העולמות.

"הספירות הן מדות" (שיעור קומה להרמ"ק סי' א'), "הצורות הקדושות העליונות יתיחסו בשם מדות" (שם באריכות).

"הספירות הן מדותיו ית'... והן כלל התוארים המתיחסים לו... שאין הספירות דבר חוץ ממנו ית' אלא הן מדותיו ממש..." (כללי הקבלה לרמח"ל).

כבר מצאו בעלי אגדה מדותיו של הקב"ה בכתוב שמות ל"ד ו' ז'[56]  שמנו אותן קצתם במספר שלש עשרה, וקצתם במספר אחת עשרה, וקצתם במספר עשר כנגד עשרת המאמרות והדברות (מדרש תהלים צ"ג, ב"ר א' ב') וקצתם מונים רק שלש (מדרש תהלים נ' א).  על האגדות האלה (בצירוף השמות הנזכרים בחגיגה: חכמה תבונה דעת גבורה צדק משפט חסד רחמים וכן שתיקה עשה"כ לו דומיה תהלה ובספר יצירה בלימה בלום דבר) יסדו הגנוסטיקים ואחריהם המקובלים את ספירות המדות שלהם, על כן נחלקו גם הם במספר הספירות, קצתם מונים שש או שבע או רק שלש (כמו הזוהר לרוב) ובעל ספר יצירה קבע אותן במספר עשר, ודייק לומר: "עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה".

המקובלים מסכימים עם האגדה במספר שלש עשרה מדות, שהם מונים ככה: אל.  רחום.  חנון.  ארך.  אפים.  ורב חסד[57] .  ואמת.  נוצר חסד.  לאלפים[58] .  נושא עון.  ופשע.  וחטאה.  ונקה.  (פע"ח מרה"ו שער הסליחות).

המקובלים בעלי השיטה הזאת צמצמו את שלש עשרה מדות האלה במספר עשר הספירות ושמותיהן בהוספת תוארים כמוסים כזה:  א. כתר הוא אויר קדמון.  ב. חכמה היא חכמה קדומה.  ג. בינה הוא אור מופלא.  ד. חסד הוא חשמל.  ה. גבורה הוא ערפל.  ו. תפארת הוא כסא הנוגה.  ז. נצח היא חזחזית.  ה. הוד הוא כרוב.  ט. יסוד הוא גלגל המרכבה.  י. מלכות הוא אויר הסובב.  "והשאר השלש מדות אינן בספירות אלא מדרגות שהן למטה מהספירות או יכול להיות ששלשה היתרים מעשר ספירות נכללים בכתר עליון" (פרדס רמונים שער עשר ולא תשע, פ"ז ד"ר ע"ד בשם הברייתא של ר' שמעון הצדיק שהעתיק ר' חמאי גאון בספר העיון שלו).

********

שיטת ספירות המדות היא אחד עמודי התָוֶך אשר הקבלה המעשית במלאכת צירופי שמות נשענת עליהם, ע"ד שהעיר הר"י הלוי בהכוזרי מ"ב לאמר: שמות הבורא כלם חוץ מהמפורש הם מדות... פעם יקרא אל רחום וחנון ופעם יקרא אל קנא ונוקם שמזה נולדה החלוקה הכללית של מדת הדין בסטרא דימינא ומדת הרחמים בסטרא דשמאלא, ובהמתקת הדינים מצד לצד מתהלכת הקבלה המעשית ברחבה בלחשים ובהשבעות ובקמיעות, ובסודי סודות ורזים נסתרים כידוע.

 

פרק חמישי

עשר ספירות – עשרה אורות

(Licht-Strablen)

"עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק... ברצוא ושוב" (ספר יצירה).

הספירות, אם עצמות או כלים, הן אורות רוחניים בהתגלות האלהות, בהשפעת ההשגחה על תבל ומלואה.

השם אור היה במסתרי עמים קדמונים לכנוי אלהות הבריאה והיצירה, כמו שקראו ההודים "מלא אור" אל ברם האל העליון (כמו בחול כן בקודש "עוטה אור כשלמה"), והיה האור ביחוד אצל הפרסים לפי תורת צורואסתר סמל האלהות[59] , וכ"כ בהגיון פילוסופי עמנו, כמו ר"י אלבו בספרו העיקרים (מ"ב פכ"ט) "כי יושאל האור על השי"ת בישעיה י' והיה אור ישראל לאש... שכמו באור א"א להכחיש מציאותו ואינו גשם והוא מוציא הכח הרואה והגוונים הנראים מן הכח אל הפועל... כן השי"ת", וכן אמר מוהר"ם נרבוני על המורה ח"א פל"ה: "ראוי שנבחר היותר נכבד ממשיגי הגשם ושנאמר כי האלהות הוא אור".

הספירות הן אורות רוחניים (אלימה לרמ"ק תמר ששי פ"ג), "כי א"א לצייר פעולות הרוחניים... כינו אותם בתואר אור... שיש באור סגולות וענינים שהוא מתדמה בהם אל הנאצלים... ומפני זה מתארים הספירות בשם אורות כי הן יוצאות ומתאצלות מהשמש האלהי, ואינן נפרדות ממנו ח"ו אלא לעולם הנאצל קשור בשרשו ותמיד כח המאציל בנאצל" (שומר אמונים לר"י אירגאס ויכוח שני).  ולא האצילות בלבד מובנת ע"י משל האורות, כי גם סוד הצמצום, "אחר שהכל היה ממולא מן האור ההוא הנקרא אין סוף ולא היה אז מקום פנוי הוצרך שהא"ס בעצמו יצמצם מציאותו ואורו" (כתבי האר"י בשם ספר מבוא השערים).  גם בפעולות ההשגחה "חוקי ההנהגה נכללים בעשרה... ולפי שהחוקים נראים באורות הנה נמצא עשר אורות שהם שרשי כל ההנהגה והם הנקראים עשר ספירות" (רמח"ל במלחמת משה ח"ד).

והנה כאמור הסתכלו כבר בעולם היותר קדמוני במהות האלהות באספקלריא של אור, וזה היה כאמור מקור שיטות האצילות בספירות הקבלה[60] , כי בסודות המקובלים בשיטה הזאת תוכן כל הספירות הכפולות והמכופלות הן אורות שונים ומשונים, ונסרי כליהם הם הנקראים ניצוצין[61] .  "מל"ב נתיבות פליאות חכמה נבעו שלש מאות ושבעים ושמונה מיני אורות... והאורים ההם היו רצים ושבים כדמות מרוצת כסף חי באש" (הראב"ד על ספר יצירה) והם מזכירים: אור פשוט (הוא א"ס קודם האצילות), או גנוז, אור מופלא, אור צח, אור מצוחצח, אור מתנוצץ, אור לבן, אור אדום, אור מעלה, אור היקוד, אור פנימי, אור מבהיק, אור מתעלם וכו'[62] .

על כן גם שני המאורות בשמים שמש וירח בספירות יתחשבון: השמש היא ספירת תפארת ונקרא גם מלכא קדישא (זוהר ויקהל ויקרא) והלבנה היא ספירת מלכות, ונקראת גם שכינה או מטרוניתא או חוה (זוהר שמות) בסטרא דקדושה, אבל בסטרא אחרא: שמש ולבנה הם סמאל ולילית (זוהר מקץ ופנחס).

שיטת הספירות במובן אורות נודעה כבר בקרב קדמוני אבות המקובלים, הלא המה האיסיים והגנוסטיקים.  וזה סוד האצילות לכת האיסיים[63] .  מן האין סוף יוצאים קרני אור שגם הם בטבעם אין סוף. קרן אור אחד מתנוסס ברום למעלה, וקרן אור שני בעומק למטה, אחד מימינו ואחד משמאלו, אחד מלפניו ואחד מלאחריו[64] .  בהשקיפו על שש הספירות האלה ברא את העולם בששה זמנים (ששת ימי מעשה בראשית), הוא ראשית והוא אחרית, כי בו נכללים קרני האור.

בסוף ימי בית שני היו בישראל כת יהודים מתנצרים בשם "הנצרנים"[65]  שגם אצלם משתלשלים האורות ויורדים מן האין סוף עד עולם העשיה.  ובספרם נאמר: כל הרוחות והמלאכים והיצורים כלם מודים ומשבחים בשירות ובתפלות את המלך העליון אדון האור, שממנו יוצאים חמשה קרני הוד ואור ואלו הם: הראשון הוא האור המאיר ליצורים, השני הוא הרוח הקל המרחף עליהם, השלישי הוא הקול הנעים המשמיע ששון לבם, הרביעי הוא הדבור[66]  המורה אותם באמונה רמה, והחמישי הוא צלם דמות כל תבנית רום ותחת.

האור מתגלה או מתגשם באש (כמ"ש "והיה אור ישראל לאש").  הפרסים עובדי האור כבדו גם את האש, והיו להם י"א מיני אש: האש הארצי, אש החיים, אש העינים, אש התנור בבית, אש המזבח, אש אורמוצר, אש מצרף, אש דמשיד, אש כוזרה, ואש צורואסתר הוא אש השמיש.  וכן מונים המקובלים הרבה מיני אש לפי אורות הספירות כמו "אש חלושה" היא ספירת בינה, ובמדת הרחמים הוא "אש יורדת", "אש עולה" היא ספירת מלכות, "אש הגדולה" היא ספירת גבורה, "אש לבנה" היא ספירת חסד או גדולה, "אש ממים" היא גבורה, "אש נוגה" היא השכינה[67] .

********

הקבלה המעשית הנובעת ממקור שיטת הספירות במובן אורות, היא מיוסדת על מה שהמקובלים קוראים הארה, והמקובל הנודע רמח"ל, שהיה עוסק הרבה בקבלה מעשית, האריך ע"ד הארה המשתלשלת ויורדת דרך אבי"ע, והיא מגלה עתידות אל הזוכה להארה כזו שהיא מכעט במדרגת רוח הקודש; הלא כה דבריו, הנזכרים בקונטרס "כללי חכמת האמת" בסי' "ענין הספירות": אלה המדות בבורא אינן אלא מיני השגחה והארה שהוא מאיר על נבראיו... שאין הספירות... אלא מיני הארות שהוא מאיר... למין הארה א' והשגחה א' נקרא חסד ולאחרת דין... וכלל הארות האלה נכללים בעשר... כלי מיני הארה וכו' ע"ש שהאריך בסוד הזה, והיוצא מכל הסודות שם בדבר התיקונים הוא הכלל, שבכח הספירות הן האורות להאיר עיני אנשי רוח, ולגלות להם נצורות ונפלאות בשמים ובארץ, כאשר רמז ע"ז שם בסי' "ענין הדמיונות הנבואיים", וסיים שם: "בזאת יתהלל המתהלל וזה השער לה'", כלומר צדיקים יבואו בו.

 

פרק ששי

עשׂר סַפִּירוֹת – עשר מראות הצבעים

(Mystische Coloration)

"עשר ספירות בלי מה צפיתן כמראה הבזק" (ספר יצירה), "ר"ל צבעיהן כמראה הבזק המתחלף לפי מראה האש, אם האש לבנה הבזק שלה לבן, ואם שחורה הבזק שחור, ואם תכלת הבזק שלה תכלת, ואם צחה כשלג הבזק צח כשלג, ואם ירוקה הבזק ירוק, ואם אדומה הבזק שלה אדום, וכן הדין בשאר מיני צבעים אשר לעשר הספירות" (הראב"ד).

השם ספירות נגזר מענין ספיר ויהלום כמעשה לבנת הספיר, ספיר גזרתם, ותהיה הקריאה לפי השיטה הזאת בחכמת הקבלה סַפִּירוֹת (הר"מ בוטריל ואוצר ה' והראב"ד).

רבים ושונים המה האותות והציונים והרמזים והסודות אשר שות שתו על מראות הצבעים והגוונין באלפי שינויהם לתולדותם בהרכבתם, בתת רמזי צבעים גם בשמות פרטיים כמו לבן, צחר (צהר), אמוץ (אדום), חכלילי (חכליה), שחור כמו כוש, קדר, ומזה שחריה (דה"א ה').

בראש כל רמזי הצבעים נמצא בין כל העמים מקדם קדמתה הניגוד בין לבן ובין שחור, הלובן המאיר הוא סימן הצלחה, והשחור האפל סימן אסון.  בגד אבלות הוא שחור (בארצות הסינים צבע האבלות הוא לבן), לבוש צדקה ואמונה הוא לבן.  לאלהים לא הקריבו בעח"י שחורים כי אם לבנים.  הפרסים הקדישו אל החמה סוסים לבנים במרכבת השמש, וסוסים לבנים רכסו הרומיים במרכבת היכלם, וכן נסעה האלילה Persephone במרכבה רכוסה בסוסים לבנים בהגדות היונים.  הרומיים הקדמונים הקריבו אל יופיטר מלך השמים פרים לבנים תמימים, וכל כתם שחור שבהם צבעו לבן, וכן הקריבו כבשים לבנים אל הרוחות הטובים, אולם אל אלהי צלמות ואל הסערות הקריבו קרבנות שחורים, ואל המושל בים הקריבו לבנים ושחורים, בהיות הים פעם שוקט ופעם סוער.

הצבע המעורב מן לבן ושחור הוא מראה התכלת, מראה השמים הרומז על חליפות יום ולילה, כמו שנתנו בשיחותיהם אל הירקלוס אלהי החמה גב שחור מאחוריו, לרמוז על היותו גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור.  צבע התכלת היה קדוש אל אלהי ההודים Viau Mruta אל נשמת העולם, ובארץ הסינים בעדת שומרי דת In לפי מחוקקם קונפוטזע, היו בגדי המלך בהשתחותו לשמים בצבע תכלת הוא מראה השמים, והיונים נתנו אל צעוס מלך השמים שער כהה בראשו לאות על העננים השחורים בתכלת השמים, והם קראו אל אלהי הים Glaukos בכנוי בעל התכלת, ולהאלילה Minerva בממשלתה על העיר Athen בשם Pallas Athene היו עיניה בצבע תכלת ונקראת עש"ז בכנוי המורה Blauäugige[68] .  אל אלהי האש אצל ההודים אגני הקודש צבע התכלת.

ערבוב אחר מצבע לבן ושחור הם המראות: אדמדם (Rosa) אדום, ירקרק, צהוב (Grau), לבן כהה.

מלך הסינים בהשתחותו לאלהי האדמה היו בגדיו במראה צהוב, הוא צבע קציר תבואת הארץ, שע"כ גם להאלילה היונית Demeter, היא Ceres, המושלת על התבואה והחטים היו שערות צהובות.

גם צבעי אדום ולבן צמדים ילכו בסודות מסתרי העמים: האחים Dioskuren במזל תאומים המושלים על היום בבואו ובצאתו נוסעים עם סוסים לבנים ואדומים.  לשר השמש Apollon היה קשת של כסף הרומז על צבע הלבן שהוא האור, וכן אל Thetis מושלת הים היו רגלי כסף, וזהו שהזכיר יעב"ץ בספרו ציצים ופרחים ערך זהב: "המקובלים שמיחסים הזהב שהוא אדום לגבורה ודין והכסף שהוא לבן לחסד ורחמים" ושרש הרמז במליצת הכתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" ובהרבה מקומות באגדה ובמדרש רומז הזהב (רמז עגל הזהב הוא רק סניף לזה) על מדת הדין והכסף על מדת הרחמים.

מראה האדום רמז על דין ורע בעולם[69] .  הרומיים הקריבו כלבים אדומים אל Robigus אליל השדפון בתבואות הארץ, מפני שיחסו את הרעה הזאת אל הכוכב כלב בימי האביב, שכן גם המצרים יחסו את הצבע האדום אל כוכב הכלב המביא חום בוער בזלעפות, והמה הקדישו אל האל הרע שלהם Typhon (בעל צפון) אנשים עם שערות אדומים, וזבחו לו חמורים אדומים.  אצל ההודים היה הצבע האדום קדוש אל אלהי השאול תחתיה Yama עם Kubara.  "עמי אומבריים זבחו פרה אדומה לאלהיהם" (מקור חיים על הראב"ע בשם ר' דוד ן' ביליא).  אל Thor אלהי הגרמנים הצפונים היה זקן אדום מפני שהוא מרעים את הברק האדום כאש.  אמנם גם רמז טוב מצאו בצבע האדום הבהיר, והוקדש בין ההודים אל אלהי האור והטוהר, שע"כ היה אפרי פרה האדומה בתורתנו מטהר ומזקק.  האדום היה צבע הכבוד וההוד בבגדי ארגמן של השופטים.

הצבע לבן-כהה (grau) היה אות מראה המים, ע"כ היהמראה Nereus אלהי הים אצל היונים בדמות זקן בצבע לבן-כהה, וכמוהו גם הבנות של Phorkos המושלות על הים.  אלהם Tithonos היה זקן ישיש עם שער לבן כהה, מפני שהוא הגשמת אור הבוקר, והזהב בצבעו לבן-כהה אדמדם היה אות עלות השחר[70] .  אולם בשיחות הגרמנים הורה הצבע הזה על המות הנרמז במראה הסוס והמעיל של אלהם Odin.

הצבע ירקרק רמז על הגידול ועל התקוה, מפני שכל פרי אדמה ועצים הוא ירוק בראשיתו.

עמי ארץ הקדם כמו האשורים, הכשדים, הערבים, והסינים הסכינו לציין גם ארבע רוחות השמים ברמזי צבעים: הלוח הנודע בארץ הסינים בשם Jue-Ling המתיחס לזמן אלכסנדר מוקדון, והמשתמר עוד בארץ הסינים, הלוח הזה קורא לפאת צפון בשם שחור, למזרח ירוק, לדרום אדום, למערב לבן[71] , ובארץ הסינים בערי המזרח טאנג קינג, שער העיר הפונה צפונה צבוע בצבע שחור, לפאת מזרח ירוק, לדרום אדום, למערב לבן.  וכן בית המקדש שלהם והמזבח שבתוכו הם מרובעים צבועים לפי החלוקה הזו לארבע רוחות השמים: ירוק, לבן, אדם, שחור.  וזהו מקור שמות הימים בעולם לפי ארץ סוריא שהיא הטבור: הים "השחור" לפאת צפון הים "האדום" בדרום, הים "הירוק" למזרח, והים "הלבן" למערב.

אנשי ארץ הסינים משתמשים במחסי-שמש שהם להם לכבוד ולתפארת והם נחלקים לפי הצבעים: להמלך ואנשי ביתו מחסה בצבע זהב לשרים הגדולים וחורי הארץ בצבע ירקרק, לשרים קטנים בצבע אדום, ולהמון העם בצבע שחור.

בספר היצירה של ההודים בשם Oupnekhat Tehehandek מיחס אל היוצר Brahma צבע האתרוג, ואל המכלכל Wishna צבע ירוק כדשא, ואל Mahadeva צבע לבן, ואל Parabrahm צבע הכולל כל הצבעים שבעולם, כמו ספירת מלכות להמקובלים.  בכלל מתיחסים הצבעים אל שלשת (Trimurti) אלהיהם העליונים: אל ברמה הבונה עולמות צבע אדום, אל ווישנה המכלכלם צבע לבן, ואל שיבה המחריב עולמות צבע שחור, כ"ז בעולם האצילות.  בעולם הכוכבים נוסע Suria אלהי השמש במרכבה רכוסה בשבעה סוסים ירוקים, ובעולם הארצי קדוש הצבע האדום להאלוה Jridra , והצבע אדמדם כאתרוג להאלוה Yama כנ"ל, והצבע תכלת אל אלהי האש Agneh כנ"ל, בלעדי כל אלה מיוחסים עוד צבעים שונים אל מושלי שאול תחתית ומעונות הרוחות הרעות והרבה ציונים צבעיים אל מחלקות כהניהם לפי מדרגתם, כמו אצל הסינים כנ"ל, וכעין שציינו אבותינו[72]  במדבר את הדגלים "סימן של כל נשיא מפה וצבע... כל שבט ושבט היתה צבועה מפה שלו בצבע של אבנו" (ילקוט במדבר תרפ"ה) באורים ותומים, שבהם היתה ההתנבאות בלחש רקמי הצבעים הנוצצים ממראות האבנים הקבועות בהם, לדעת יוסיפוס פלאוויוס (קדמוניות ג' ח'), וכן בדברי הימים להשומרונים (פרשה י"ח ול"ח) נאמר שהכהן היה מבחין באבנים הטובות לפי להב המראה ושנוי הצבעים לדעת רצון האלהים.

ככה הורו ורמזו הצבעים והגוונין לבעלי ח"ן על סודות ורזים שונים, כמו מראות הקשת במעשה מרכבת הנביא יחזקאל.  וכל פילוסופי נסתרות ישפיקו בילדי הגוונים, כמ"ש ר"ש אבן גבירול בספרו תקון מדות הנפש לאמר: ומה נפלאו דברי הפילוסופים בחוש העין באמרם כי לנפש צבעים רוחניים והם נראים בתנועות עפעפי העין.  גם לבעלי האלכימיאה היתה אבן הפילוסופים שלהם משובצה ברמזי צבעים, ופילוסופם קאליד מחליט, כי האבן הזאת מאחדת כל הצבעים שבעולם, והיא אדומה, לבנה, ירוקה, שחורה וכו'.

ביחוד היו לבעלי נסתרות שלשה צבעים ראשיים לנושאי רזים ורמזים.  אצל היהודים היו שלשת הצבעים האלה: אדום ברמז הכח הבורא, לבן ברמז המכלכל, שחור ברמז המכלה.  אולם להמקובלים שלשת הצבעים האלה הם אדום לבן וירוק: "תחת התפוח עוררתיך קבלנו כי הוא משל לכבוד השכינה לפי השתנות המראות ירוק ואדום ולבן כמראה הקשת אשר יהיה בענן" (פי' שה"ש המיוחס להרמב"ן).  ובז"ה פ' בראשית נאמר, כי בקשת יש שלשה גוונים והם מיכאל רפאל גבריאל והם שלשה גוונים חוור וסומק וירוק.  "תלת גוונין יש בנר הדולק היינו חוור סומק וירוק וגוונין אלו הם לבושין לתלת אבהן אברהם יצחק ויעקב" (תקונא זוהר כ"ב).

בין המקובלים היה בעל הזוהר הראשון ליחס סודות הצבעים אל הספירות, והמקובל הנודע רמ"ק בספרו פרדס רמונים חיבר ע"ז שער מיוחד בשם שער הגוונין בד"ה: "הזוהר מיחס גוונים ידועים אל כל ספירה וספירה" ובכן היו עשר הספירות לקצת מקובלים עשרה צבעים רוחניים הרומזים על הכחות ביצירה ובהשפעה בעולמות עליונים ותחתונים, כמ"ש המקובל הר"י ניקטיליא בספרו סוד החשמל: "סוד ענין גוונים של מיני צבעונים, כי הצבעונים לפי מיני השפע ואצילת הנמשך, ויש צבע שחור או תכלת או ירוק או אדום או ירקרק או אדמדם או ארגמן, ויש מיני לבן וכל מיני צבע, ומראה גוון כלם כפי כח הסדרים העליונים".

וזה סדר אורות הצבעים בשם סַפִּריוֹת לפי עשרת כחות האצילות לדעת המקובל הנודע ר"מ אבן גבאי בספרו דרך אמונה סי' ט': "הכח הראשון דומה אל האור המתעלם, והכח השני אל האור הכולל כל גוון וזה האור הוא כעין התכלת שהיא תכלית כל הצבעים ואין בו עין גוון ידוע, הכח השלישי אל האור הירוק, הכח הרביעי אל האור הלבן, הכח החמישי אל האור האדום, הכח הששי כלול מלובן ואודם, הכח השביעי כח האודם הנוטה ללובן, הכח השמיני כח הלובן הנוטה לאודם הכח התשיעי כלול מלובן ואודם ומן האודם הנוטה ללובן ומן הלובן הנוטה לאודם, הכח העשירי כלול מכל גוון.

יותר מכוון אל שמות הספירות מונה המקובל הנ"ל ר"י ניקטיליא בספרו סוד החשמל הנ"ל את עשרת מיני גווני הצבעים של הסַפִּריוֹת כזה: "ורשום להמקובלים ספירת כתר בצבע לבן עשה"כ ועתיק יומין יתיב ולבושו כתלג חיור[73] , וצבע לבן רומז על שפע רחמים ואור.  ספירת חכמה גוון ספיריי שהוא גוון המקבל כל הגוונים כמו שהחכמה מקור כל תושיה.  ספירת בינה אור ירוק ככרתי והוא קו ירוק המקיף את כל העולם.  חסד תכלת מלובן ככסף שהיא רחמים.  גבורה או אדום כזהב שהוא דין.  תפארת גוון חיור וסומק ר"ל דין ורחמים.  נצח אדום נוטה יותר ללובן שבו גוברת מדת הרחמים על מדת הדין.  הוד אור לבן נוטה לאודם שבו גובר יותר הדין.  יסוד או כלול מלובן ואודם במזג דין ורחמים.  מלכות כלולה מכל הגוונים שבעולם".  מלכות נקראת אבן ספיר והוא כמו שהספירות מקבלות כל הגוונין כן מלכות... ובתקונים פירש שמלכות נקראת כן באשר היא דומה לחכמה אז נקראת אבן ספיר" (פרדס שער ערכי כינוים ערך אבן ספיר).  בכל הרמזים האלה (שהאריך בהם הרמ"ק בספרו שיעור קומה) – בצירוף הנזכר בפע"ח שער הק"ש "אבא עלאה נקרא ספיר ויסוד כל פרצוף ופרצוף נקרא", וכ"ז בסוד הכתובים כמעשה לבנת הספיר כמראה אבן ספיר – מונח הטעם מפני מה נקראים כל הצבעים הרוחניים ספירות או ספיריות ע"ש אבן הספיר ומראהו המקבל כל הגוונין כנ"ל.

********

בקבלה המעשית הנובעת משיטה העיונית הזאת משתמשים כותבי הקמיעות בסודות הצבעים, כמו שהעיר ע"ז הרמ"ק בשער הגוונין הנ"ל באמרו: "הזוהר מיחס גוונים ידועים אל כל ספירה... כידוע ומבואר לכותבי קמיעות... להורות שיש מבוא לענין הגוונים אל הפעולות הנמשכות מלמעלה".  וכבר השפיקו האשורים והבבלים בילדי הצבעים לתכלית התנבאות עתידות על גוי ועל אדם גם יחד, הלא הם חרותים בכתב היתדות על לוחות הלבנים אשר נמצאו בזמננו באדמת ערי נינוה ובבל, סימנים שונים וציונים משונים על צבעי הילדים באדם ובבהמה, ועל צבעי העננים ומראיהם, ועל צבעי אימורי הקרבנות ביחוד הכבד וכדומה.

 

פרק שביעי

עשר ספירות – עשרה כחות

(Aeonen)

"עשר ספירות בלימה... בחון בהם וחקור מהם (ספר יצירה).  עשר הספירות הם עשרה כחות אלוהיים הפועלים ביצירת העולמות והמשפיעים בהשגחת השם על הבריות.

הספירות או הכחות הטבעיים אשר יסד האלהים בתולדה המה תוכן "ספר יצירה" מתחלתו ועד סופו, כי "ל"ב נתיבות החכמה" (עשר הספירות עם עשרים ושתים האותיות) הם "כחות המציאות והם הנקראים בשם אלהים בכתוב בראשית ברא אלהים" (הראב"ד בפי' ספר יצירה).

הספירות לפי השיטה הזאת נקראות כחות (זוהר פנחס ופרדס רמונים לרמ"ק כ"ג י"א), ספירת "חכמה" היינו "כח מה'" בסוד כח ה' היינו ספירת מלכות (זוהר שלח לך).

על הכח נופל לשון גדולה ("יגדל נא כח ה'") וגבורה, הנזכרות בכתוב "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד... ובידך כח וגבורה" בברכת ישתבח "עוז וממשלה נצח גדולה וגבורה תהלה ותפארת קדושה ומלכות", שמאלה לקחה הקבלה את שמותיה לעשר הספירות.

עשרה כחות האלה יתלכדו ולא יתפרדו בכח העליון המאציל.  "כי הספירות עשר והן כח אחד" אשר בהשתלשלות האצילות היו לעשרה כחות: "שם הכח הראשון קרוי רום מעלה שהוא מרומם מחקר חוקר.  השני קרוי חכמה שהיא תחלת ההסתכלות.  השלישי קרוי בינה, ועד כאן עולם השכל.  הרביעי קרוי חסד.  החמישי קרוי פחד.  הששי קרוי תפארת, עד כאן עולם הנפש.  השביעי קרוי נצח.  השמיני קרוי הוד.  התשיעי קרוי צדיק יסוד עולם.  העשירי קרוי צדק, עד כאן עולם הגוף.  וזה סדר פעולתם:  הראשון לכח אלוהי.  השני לכח מלאכותי.  השלישי לכח נבואה.  הרביעי להגדיל חסד אל העליונים.  החמישי לדון בפחד גבורתו.  הששי לרחם על התחתונים בפחד.  השביעי לגדל ולחזק נפש הצומחת.  השמיני להחלישה ולהחליאה.  התשיעי להמשיך כח כולם פעם לדבר אחד פעם לתמורה.  העשירי מדה"ד שלמטה שהיא כלולה מכח כולם לדון התחתונים.  וכח נפש האדם נמשך מהם ומכחם על דרך זה: רום מעלה בכח הנפש הנקראת יחידה, והחכמה בכח הנפש נפש חיה, והבינה בכח הרוח, והחסד בכח הנפש, והפחד בכח הנקרא נשמה, והתפארת בכח הדם, והנצח בכח העצם, וההוד בכח הבשר.  יסוד עולם בכח הגיד, וצדק בכח עור הבשר" (ר"מ אבן גבאי בספרו "דרך אמונה" סי' י').

המקובל הזה הולך ומונה שם את סודות מראות הצבעים הנ"ל של הספירות היינו הכחות בסדר הזה: "הכח הראשון דומה אל האור המתעלם, והכח השני אל האור הכולל כל גוון, וזה האור הוא כעין התכלת שהיא תכלית כל הצבעים ואין בו עין גוון ידוע, הכח השלישי אל האור הירוק, הכח הרביעי אל האור הלבן, הכח החמישי אל האור האדום, הכח הששי כלול מלובן ואודם, הכח השביעי כח האודם הנוטה ללובן, הכח השמיני כח הלובן הנוטה לאודם, הכח התשיעי כלול מלובן ואודם ומן האודם הנוטה ללובן ומן הלובן הנוטה לאודם, הכח העשירי כלול מכל גוון" (שם סי' ט').

********

בנוגע אל הקבלה המעשית המסתעפת משיטת הכחות ביצירה ובהשגחה די לנו להזכיר בדברי בעל מקנה אברהם שהזכירו גם הרמ"א בספרו תורת העולה ח"ג פ"ד: "ויש כח בפשוטי לשון הקודש... כמו שבארו חכמי הקבלה..." וזה בנין אב לכל הכחות בקמיעות ובצירופי השמות.

 

פרק שמיני

עשר ספירות – עשרה מאמרות

(Decadischer Logos)

"עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים... קול ורוח ודיבור ודיבור זה הוא רוח הקודש" (ספר יצירה).

עשר הספירות להמקובלים שבהן נברא העולם, הן לפי השיטה הזאת עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, כמ"ש "בעשרה מאמרות נברא העולם", או הן עשרת הדברות בגלוי שכינת האלהים על הר סיני.

כמעט כל הקדמונים האמינו כי העולם נברא בכח צו או דבור מפי האלהים[74] .  אצל ההודים הקדמונים היה שם הדבור הזה אום (Aum) , אצל הפעניקים קולפיה (Kolpia), אצל הפרסים בספרי צורואסתר (Honower) ואצל אפלטון ותלמידיו Logos שר"ל בל"י Wort, ואצל קדמונינו מאמר (בת"א "מימרא") כמ"ש בספר בראשית "ויאמר אלהים", הוא מאמר היצירה ("בדבר ה' שמים נעשו") השגור בפי הקדמונים כנ"ל, ומכונה "שכל הפועל" אצל אריסטו והמשאיים, וכמו שמכנה ר"ש אבן גבירול את הכח הבורא או החפץ "האמרה הפועלת" כעין לשון הרמב"ם במ"ו לראשון "שהושאל לו ית' הפעולה והדבור להורות על שפע שופע מאתו", וכן הפילוסופים הערביים עושים את הדבור לאחד תוארי השם ית' כמו החפץ והיכולת, ואומרים שהדבור נצחי כשאר תארי השם.

את הדבור או המאמר או הלוגוס הבורא והיוצר הזה חלקו קדמונינו לפי מסורה קדמוניה באומתנו לעשרה מאמרות בוראים ויוצרים ואמרו "בעשרה מאמרות נברא העולם".  ויען אשר לא נזכר "ויאמר" בספר בראשית כי אם ט' פעמים החליטו כי "בראשית נמי מאמר הוא" והכוונה בזה על חכמה (Sophia) בת זוגו של Logos בסודות האפלטונים, והיא רמוזה במלת בראשית כת"י על "בראשית ברא" – "בחוכמתא ברא" עשה"כ "ה' בחכמה יסד ארץ".

לעשרה מאמרות האלה קוראים המקובלים בשיטה הזו "ספירות" שבהן נברא העולם.  האגדה בפרק אין דורשין נתנה אל עשרה מאמרות האלה שמות מדותיים באמרם: "בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח ובגערה ובגבורה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים".  המקובלים שינו כנויים אחדים מהם, וחלקו את הספירות הבוראות לפי ארבעת העולמות אבי"ע, והיו להם הספירות העליונות "כתר חכמה ובינה" בעולם האצילות, "חסד גבורה תפארת" בעולם הבריאה "נצח הוד יסוד" בעולם היצירה, והספירה התחתונה "מלכות" בעולם העשיה.

המקובלים האלה צירפו אל עשרת המאמרות או הדבורים או הספירות האלה גם את עשרת הדברות על הר סיני, כהערת הר"י מוסקאטו על הכוזרי ד' כ"ה בבאור המלות "והניח הדבור השכלי", "כי ענין האצילות כלו יקרא בשם קדמון הדבור השכלי... בפי המקובלים כל ספירה וספירה בשם דבור או אמירה או דבר... מימרא ד"ה... וסוד בעשרה מאמרות נברא העולם וסוד עשרת הדברות".  והאריך בזה המקובל הנודע רמ"ק בספרו שיעור קומה סי' י"א י"ב בטעמים כמוסים על הספירות שהן המאמרות והדברות וכו' ע"ש בהצעת כל שיטת הקבלה על היסוד הנאמן הזה.

עשרת הדברות נקראים בתורה "קול אלהים" – "וכל העם רואים את הקולות ופי' רואים את הנשמע והיינו שהם עשר ספירות היוצאות ומתגלות" (שיעור קומה הנ"ל סי' י"ב), שכן קוראים גם הערביים להמאמר לוגוס קלאם (Kalam) היינו קול, ובילקוט תהלים כ"ט "שבעה קולות במתן תורה", על כן קוראים המקובלים את שבעת הספירות האחרונות בשם "שבעה קולות" (תקוני הזוהר בסופו) באסמכתא על ז' קולות במזמור כ"ט בתהלים ושבע התנועות בדבור הלשון.

הדבור הבורא והיוצר שנקרא קול נקרא גם רוח בכתוב "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" וזהו התואר המשולש של הלוגוס בספר יצירה "קול ורוח ודבור".

********

רבה ועצומה הקבלה המעשית המסתעפת משיטת הקבלה העיונית הזאת הבנויה על שלשת הכחות היוצרים והבוראים "קול ורוח ודבור" להיות שלשתם בכח הצדיק ובגבורתו כלים מוכשרים לבנות עולמות ולהחריבם, לעשות נפלאות גדולות בקול נגיד ומצוה ("הקב"ה גוזר וצדיק מבטלו")[75] , ברוח הקודש השורה עליו, ובדבור ("ותגזר אומר ויקם לך") עד שבכחו להחיות מתים (סנהדרין ס"ח) ולברוא עולם חדש (שם), ומהם דמו בכח הלוגוס או השם לברוא נפש חיה וגם אדם (ברכות קנ"ה) ורבים מבעלי קבלה מעשית יצרו בדבור או בשם גולמים כאלה, גם כח הפלאות ב"שמוש תהלים" יסודו בדבור, ובכן מתעסקת הקבלה המעשית בסוד "קול ורוח ודבור" שבספר יצירה לפעול גדולות ונצורות: בלחשים והשבעות ושמוש תהלים ("קול"), בגלוי עתידות ונסתרות ורזי תעלומות ("רוח") ובקמיעות עם צירופי שמות וכתובים ("דבור") לחדש מופתים ונפלאות.

 

פרק תשׁיעי

עשר ספירות – עשר צורות

(Platonische Urideen)

"עשר ספירות בלימה... הבן בחכמה וחכם בבינה... והשב יוצר על מכונו" (ספר יצירה).  "כל היצורים אשר עלו במחשבת כתר עליון נצטיירו בחכמת היוצר ית' עד"מ כצורות הבנין בבנאי... לפיכך נקראות כל הכחות המצוירות בחוכמתו בשם אלהים בראשית ברא אלהים" (הראב"ד בהקדמתו לספר יצירה).  ודומה לדעת אפלטון[76]  בציורים השכליים שלו.

"כבר למד צורואסתר כי לכל אדם ולכל רוחני ושכלי צלם ודמות ראשיי והצורה הראשיית ההיא היא אצילות זכה ממחשבת פועל הטוב, ועל ידה ברא בצלמה ובדמותה, וקרא לה פערווער" (ר"ג ברעכער בפתיחה לפירושו על הכוזרי).

הצורות הקדושות נקראות בשיטת הקבלה הזו ספירות או מדות מלשון שטחיות והתפשטות, שאלו הצורות הן התפשטות שנתפשט אור האין סוף והאצילם למטה (שיעור קומה לרמ"ק סי' א').  ואפלטון חלק הצורה על שלשה מינים, האחת אשר בכח המופשטת מהיסוד, והשנית הצורה אשר בפועל הדבקה בהיסוד, והשלישית צורת היסודות (מקור חיים לרשב"ג ד' ל"ב) והחלוקה הזו רמוזה בסודות אמ"ש בספר יצירה.

אל ספירות הצורות הראשיות של אפלטון קוראים קצת מקובלים "מחשבות" – "ויש מחשבה קדומה היא הכתר וכל הנמצאים למטה הם מושרשים בו "מציאות מחשביי דק נעלם" (שיעור קומה לרמ"ק סי' מ').  "מחשבה היא עולם אצילות" (עץ חיים שער סדר אבי"ע).  ר' חייא פתח... ת"ח מחשבה דקב"ה היא עלאה ורישא דכלא ומההיא מחשבה אתפשטו... ומההיא מחשבה קיימין עלאין ותתאין" (זוהר ויקרא)[77].

מקובלים קדמונים קוראים אל הצורות הראשיות בשם "שכלים נבדלים", שהם ילדי הספירה חכמה.  ויען אשר עשר הספירות עם עשרים ושתים האותיות הן "ל"ב נתיבות החכמה" הנזכרים בצפר יצירה, ע"כ מונים גם את השכלים במספר שלשים ושנים[78] .  ואלה שמותם (הקדמת הראב"ד לפירושו על ספר יצירה): שכל מופלא (הוא אור מושכל קדמון), שכל מזהיר (הוא כתר הבריאה), שכל מקודש (הוא יסוד החכמה הקדומה), שכל קבוע (שממנו מתאצלים כל הכחות הרוחניים), שכל נשרש (הוא המיוחד בעצם הבינה), שכל נבדל (הוא משפיע שפע האצילות על כל הבריאה), שכל נסתר (הוא מזהיר לכל הכחות השכליים), שכל שלם (הוא גדול כ"כ שמתישב רק בחדרי גדולה), שכל טהור (הוא מטהר את הספירות מכל קצוץ ופרוד), שכל מתנוצץ (הוא מאיר ומזהיר ומשפיע אור לשר הפנים), שכל מצוחצח (הוא עצם הפרגוד), שכל בהיר (הוא עצם האופן הגדול), שכל מנהיג האחדות (הוא כסא הכבוד), שכל מאיר (הוא עצם החשמל), שכל מעמיד (הוא מעמיד עצם הבריאה בערפלי טוהר), שכל נצחי (הוא גן עדן הכבוד), שכל ההרגש (הוא יסוד התפארת), שכל בית השפע (הוא משפיע רז וחידה אל הדבקים בו), שכל סוד הרוחניות (בו מתפשט השפע העליון), שכל הרצון (בו תכונת כל היצורים), שכל החפץ המבוקש (הוא מקבל שפע האלהות להשפיעהו ליצוריו), שכל נאמן (בו מתקרבים הרוחניים לפרגוד), שכל קיים (הוא כח קיום כל הספירות), שכל דמיוני (הנותן דמות לכל הדמיונים והצביונים), שכל נסיוני (הוא הנסיון הקדמון שבו מנסה השם את חסידיו), שכל המחודש (בו מחדש השם מעשה בראשית), שכל מורגש (ממנו שכל כל יצור תחת הגלגל העליון), שכל מוטבע (ממנו טבע כל נמצא תחת גלגל החמה), שכל מוגשם (הוא מתאר כל גשם תחת הגלגלים), שכל כללי (בו בוחנים חוברי שמים סוד האסטרולוגיא), שכל תמידי (בו מתמיד מהלך השמש והירח), שכל נעבד (הוא מסוגל לחוזה בשבעת כוכבי לכת).

********

הצורות השכליות אשר עלו במחשבת הבורא לפני היצירה, ואשר לפיהן ובטופס שלהן "חקק וברא את עולמו" – חקק וקצב" – "חקק וחצב" – "חתם וברר וקבע" – "חקקן חצבן שקלן והמירן צרפן וצר בהן נפש כל היצור" – חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בגלגל" – "יצר ועשה וחצב" – חקקן וחצבן וצרפן וחתם בהן" – עשאן וערכן" – "יסדן וצרפן" – "המליך וקשר" (מבטאים בספר יצירה), הצורות אשר "צפה אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר" (ספר יצירה), את הצורות האלה הגשימו בעלי הקבלה המעשיית (באסמכתא על לשון האגדה "לדמות צורה ליוצרה" – "אין צייר כאלהינו" – "צייר גדולה הוא אלהיכם", ב"ר פ"א וכיוצא בו) והם מציירים על קלף צורות נסתרות ותבניות סגלגלות וטבעות ועגולים מוזרים וקמיעות משובצים בשמות וברמזים ובצירופי אותיות בכל מיני א"ב שלהם עם קוים ושרטוטים מסובכים בתמונות שונות ומשונות, הכל כאשר לכל כדי להגשים ולחקות טופס הבריאה והיצירה, לברוא על ידם ובכחם יצירות חדשות ונפלאות, לבנות עולמות ולהחריבם, ולפעול גדולות ונצורות בשמים ובארץ – צורות וציורים כאלה וכאלה עשו כבר הגנוסטיקים, ביחוד תלמידי ההוזה באזילירוס מסוריא אשר חקקו וחרתו וחצבו הקמיעות הנודעות בשם אברכס במספר שס"ה על אבנים קטנות.  ציוני צורות כאלה חרתו וחקקו בעלי הכת Ophiten עם שמות חיות ושרפים ואופנים כידוע.  בצורות כאלה מלא מני הפרסי, ראש כת המינים, את ספרו המכונה Erdsjenk או Estenk, גם בספרי האלכימיאה חרתו ציורים רזיים וזרים, וכלם כיונו להדמות לבורא ויוצר בראשית, אשר בכח הצורות השכליות ברא את העולם ובכחם הוא מחדש מעשה בראשית בכל יום תמיד.

 

פרק עשירי

עשר ספירות – עשרה גבולות זמן ומקום

(Limiti temp. et localis)

"עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להן סוף עומק ראשית ועומק אחרית עומק טוב ועומק רע עומק רום ועומק תחת עומק מזרח ועומק מערב עומק צפון ועומק דרום" (ספר יצירה).

העולמות נאצלו זה אחר זה בזמן וזה למטה מזה במקום.  בעשר מדרגות (Gahambars אצל הפרסים) הזמן התגשם הרוחני מעולם האצילות עד עולם העשיה, ובעשר מדרגות המקום ירד רוחני העולם העליון אל שפע מדרגת גשמיות העולם התחתון, והן הן לפי השיטה הזאת עשר הספירות בהדרגה זמנית ומקומית, מספירת כתר שהוא כמו האין סוף[79]  המושג לשכלנו בלי אמצעות זמן ומקום (Noumenon) עד ספירת מלכות המושגת לחושינו רק באמצעות זמן[80]  ומקום (Phänoumenon).

הזמן והמקום הם שני עמודי חתוך בכל חקירה ודרישה מדעית, כי המה שני יסודי ההגיון באפשרות הכרתנו, ע"כ ילכו צמדים יתלכדו ולא יתפרדו, ובכל דבר חכמת כל בינה ימצאו שונים בשמותיהם, ונקראים בחקירת ההגיון והטבע: המתי והאנה;  בחכמת התכונה: הסבוב והמערכה;  בפילוסופיא: נצח העת ונצח המרחב, (ומה נעלים ונשגבים אדני החקירה אשר הטביע קאנט על מחקרי הזמן והמקום!) ואצל המקובלים עשר הספירות בכלל וספירות נצח ויסוד בפרט.  "פליאה דעת, קורא פילוסוף צרפתי, המקום והזמן, אחים תאומים בטבע, לא נפרדו גם בשיטות הפילוסופים: אצל אריסטו ולייבניץ הם ברואים בהצטרפות כל יצורי התבל, לדעת קאנט המה רק חזיונים מדומים בחוקי הכרתנו, תלמידי נעווטאן עשו אותם לישיים מוחלטים, עד שנעשו בשיטת שפינוזה לראשי יסודי הבריאה האלהית האין-סופית".

המספר ארבעה היה נכבד וקדוש לתלמידי פיתגורס, מפני שהיה להם אות התגלות האלהות בזמן (ד' תקופות ביום ובשנה) ובמקום (ד' רוחות מזרח ומערב צפון ודרום).

 

א. זמן

במעשה בראשית של הכנענים, הם הפעניקים, היה Ulemos (עילם ר"ל הזמן) הבן הבכור של הרוח והבוהו. ובלשון סתרים שלהם קראו אל הזמן ישראל שר"ל שר אל או אלהי האלהים, כי העלו את הזמן על כל האלהים, ומכנים אותו "בעל חלדא" שר"ל המושל על כח העת.

בסוד הזמן כבדו ההודיים את אלוהם Kolos הבולע אלהים אחרים.  האשורים והכשדים כבדו אלהי הזמן בשם ענו הוא Oanes במבטא היונים.  המצרים כבדו את אלהי הזמן בשם Kon כּוּן או כִּיוָן (עמוס ה' כ"ו, לדעת הראב"ע שם).  הפרסים מכנים את האלה העליון Zervane Akerene הנ"ל שר"ל בלשונם: זמן בלי מצרים, עת בלי ראשית ותכלית, נצח נצחים.  היונים קראו לאלהי הזמן Kronos הוא שבתאי[81]  והרומיים בשם Saturnus האוכל את ילדיו, והיה לכלם סותר ובונה משבית ומוליד, כטבע איכות הזמן הנצחי, היוצר כל ומכלה כל, שבעבור זה נתנו כל העמים כבוד אלוהי אל מושג הזמן והעת, וכבר אמר גאלינוס (מוזכר במו"נ ע"ג לראשון ובס' בחינות עולם ט"ז) "הזמן ענין אלוהי לא יושג".

"הזמן הוא הענין הנמשך ומתגלגל ונקשר נעוץ תמיד תחלתו בסופו וכמעט שאין לו סוף... זמן מכוון נגד זמן העליון..." (שיעור קומה להרמ"ק סי' נ"ב).

המקובלים האלה חברו את הספירות אל הזמנים, בימי השבוע: יום א' חסד, ב' גבורה, ג' תפארת, ד' נצח, ה' הוד, ו' יסוד, שבת מלכות; בשבועות: בספירות העומר משולבות הספירות שבעתים; במועדים: פסח חסד, שבועות תפארת, ראש השנה גבורה, סכות יסוד, חנוכה נצח, פורים הוד, עצרת מלכות.

 

ב. מקום

"עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף עומק ראשית ועומק אחרית עומק טוב ועומק רע עומק רום ועומק תחת עומק מזרח ועומק מערב עומק צפון ועומק דרום" (ספר יצירה משנה ה', ועוד משנה י"ג שש קצוות בפרוטרוט, ועוד פרק ד' משנה ג').  עשרת העמקים האלה בבחינת המקום הם כנגד עשר הספירות (לדעת כל המפרשים שם) כזה: עומק ראשית – חכמה, עומק אחרית – בינה, עומק טוב – חסד, עומק רע – גבורה, עומק רום – דעת, עומק תחת – מלכות, מזרח – תפארת, מערב – יסוד, צפון ודרום – נצח והוד.  הרי כי בשש קצוות המקום נכללות כל עשר הספירות (הרמב"ן על ספר יצירה משנה י"ג) כמו שחתם שם במשנה י"ד: אלו עשר ספירות בלימה.  וזהו שכתב המקובל הקדמון ר' עזריאל בספרו עזרת ה': טעם המספר עשר, כי כל נקודה באה בג' קוטרים אורך ורוחב ועומק וכשתכם זה בזה בדרך מספר מרובע השלשה עושים תשעה ועם המקום הסובלם הם עשר.

המקום הוא שמו של הקב"ה באגדות ובמדרשים.  בשם הזה נכללות עשר הספירות (שיעור קומה סי' כ' באריכות) "כי הספירות הן ראש ותחלה לכל הבא בגבול וכל הבא בגבול נגדר בעצם ובמקום שאין עצם בלי מקום ואין מקום אלא מאמצעות העצם ואין לפחות מן העצם כח שלש באורך וכן ברוחב וכן בעומק הנה הם תשעה ולפי שאין העצם מתקיים בלא מקום ואין המקום מתקיים אלא בכח העצם ואין המספר שלם בעצם ובמקום בפחות מעשר" (דרך אמונה לר"מ אבן גבאי), "כי האין סוף יקרא מקום של א"ק ואבי"ע וא"ק מקום לאבי"ע ועולם האצילות מקום לבי"ע והבריאה מקום ליצירה ועשיה, וכן כל ספירה וספירה נקראת מקום עד"ז" (שומר אמונים).  י"ב גבולים הם י"ג מדות הרחמים שהם י"ב הוי"ת ומקום הסובל שהוא השם הכולל אותם י"ב מדות עמו הם י"ג מדות" (פרדס שער עשר ולא תשע).

*******

רבה גם הקבלה המעשית אשר תשפיק בילדי הזמן והמקום, בכונות ובלחשים ובקמיעות, באותות למועדים בימי השבוע לפי הספירות[82] , בתקון חצות הלילה, בהרבה רמזים וסודות, בשעות השחרית והערבית[83]  ולחדשים[84]  ולתקופות[85]  ולשבועות[86] .  הכונות והסודות בנענועי הלולב לארבע רוחות השמים, מזרח[87]  מערב צפון ודרום[88] , בסודות ימין[89]  ושמאל שהם חסד ודי בפניות ובלבושים ובתפלות ובלחשים.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 

 

 

 



[1] וז"ל הרמ"ק בספרו "שיעור קומה" סי' ב': "המלה הזאת (ספירות) נגזרת על ו' דרכים, הא' לשון ספירה באמרו וספרתם לכם, הב' לשון ספרים כמו שאומרים ספר התורה ולכך פעמים ממש קראום ספרים, הג' לשון ספור דברים כענין ויספר להם את חלומו וכיוצא, הד' לשון ספיריות כאומרו ספיר גזרתם, הה' לשון חכמים "העיר הסמוכה לספר" והוא ענין תחום וגבול, הו' לשון כתיבה וספרות".  והמקובל ר"מ אבן גבאי בספרו "דרך אמונה" מונה שלש הוראות להשם ספירות: מלשון ספור ומלשון מספר ומלשון לבנת הספיר, והוא הולך ומוסיף שם עוד כי כינו הספירות גם בלשון מדות וכתרים ואורים ואמרים וכו'", מכ"ז נראה איך התאחדו נושאים שונים בשם ספירות וערבבו עוד יותר ויותר את חכמת הקבלה, אשר ע"כ דבריה לעו וקשה לבוא עד תכונתה פנימה.

[2] ולא במובן השם ספירה בלבד מחולקים המקובלים, כי גם באופן קריאתו בנקודותיו שמקצתם אינם קוראים ספירה, ספירות, אלא סַפִּירה סַפּיריות כמו שנראה להלן.

[3] המקובל הנוצרי Knorr הנודע בספרו הגדול על ספרות הקבלה Kabbala denudate אשר אסף אל תוכו אלפי ספרי מקובלים קדמונים כאחרונים והערה את מקורם ושיטתם בבקיאות נפלאה, בבואו לבאר מהות הספירות בהוראותיהן (Bd. I, Th.  II. S, 147) כתב כדברים האלה: "הספירות האלה הן יצורי העליון היחידי המגלים טוב האין סוף והן אספקלריא של אמתתו – דמות ישות העליון ההוא – רעיונות חפצו ורצונו – כלי יכלתו – כלי אומנות מלאכתו – שומרי אשרו – משפיעי טובתו – שופטי מלכותו המוציאים משפטו לאור – כנוים ותוארים ושמות של הסבה העליונה – עשרה שמות נצחיים – עשרת תוארי הוד קדושתו – עשר אצבעות ידיו, חמש הימנית וחמש השמאלית – עשרה אורות שבהם הוא מאיר לעולם – עשרה לבושים שבהם הוא עוטה – עשרה חזיונות שבהם הוא נראה – עשר צורות שבהן יצר הכל – עשרה מקדשים שבהם הוא מפואר – עשר מדרגות הנבואה שבהן הוא מתגלה – עשרה כסאות שעליהן הוא מורה – עשרה כסאות לממשלתו על העמים – עשרה חדרי ג"ע העליון – עשר מעלות שעליהן הוא יורד ושעליהן נעלה אנחנו אליו – עשרה גבולים שאליהם מגיעים הצדיקים – עשרה מאורות להשכיל יודעי בינה וכו' וכו'".  כל הבאורים האלה שאב ממקור המקובלים, ונראה מזה את כל הלחץ והדחק איך יגעו ועמלו לתת לנו ולהם איזה מושג ממהות הספירות שלהם.  הרשב"ש בשו"ת קפ"ט בהתנגדותו אל הקבלה כותב בזה"ל: "שהמקובלים בעצמם לא ידעו אלו עשר ספירות מה הן, אם הם תוארים או שמות או השפעות".  גם המקובל הקדמון הנודע ר"א אבולאפיא בספרו אמרי שפר מתאונן על המקובלים לאמר: "וקראו לכל ספירה וספירה שמות... וכששאלנום לא ידעו אלה הספירות על איזה דבר יפלו שמותיהם בעצם, אם על גופים ממש או על חמרים בלתי צורות או על צורות בלתי בעלי חומר או מקרים נשואים על גופים והם כוחות בם או על נפשות נפרדות נושא כלם או על דעות הנקראים שכלים נפרדים". –

[4] ולד"ק מלשון ספור עשה"ב השמים מספרים כבוד אל (דרך אמונה לר"מ אבן גבאי).

[5] על סוד עשרת הרקיעים בבחינת עשר הספירות האריך המקובל הגדול רמ"ק בספרו "שיעור קומה" סי' ו' ע"ש – "דע כי ז' רקיעים יש שהם סוד עשר ספירות והרקיע הז' העליון נקרא ערבות והוא כולל ג' רקיעים בתוכו ולגודל קדושתו נקרא רוכב בערבות, והשלשה רקיעים העליונים הם נקראים שמי השמים והם גלגל המזלות שעליו גלגל היומי ועליו גלגל החמה" (אור עינים בשם לקוטי ש"ס חגיגה).  ויקרא אלהים לרקיע שמים... כמו וקרא זה אל זה דהיינו השפעה כדפי' בת"י ומקבלין דין מן דין... ומפני היחסים האלו אשר לגלגלים עם הספירות לכך יתכנו "הספירות בלשון רקיעים" (שיעור קומה הנ"ל).  השמים מספרים כבוד אל ונקראו ספירות שהשמים הם הספירות העליונות (שם סי' ב').

[6] בספר יצירה לדעת מבאריו הקדמונים (הר"א מגרמיזא והראב"ד ואוצר ה') והאחרונים (קול יהודה ואוצר נחמד על הכוזרי) וגם לדעת הרבה מקובלים כמו שפע טל שער א', רמ"ק בספרו שיעור קומה סי' ס"ב באריכות, ובספרו פרדס רמונים שער עשר ולא תשע, והאריך הסודות המספרים בשיעור קומה הנ"ל סי' נ"ה, והר"מ אבן גבאי בספרו דרך אמונה "לפי שמספר עשרה כולל כל המספר וכל ההוים והנפסדים אשר אין להם סוף כלם מתגלגלים במספר עשרה ולפיכך עשרה שאין להם סוף" (שם סי' ט').

[7] כי מקור חכמת הקבלה ברובה מתלמידי פיתגורס, החליטו ריכטער בספרו על הדתות, ברוקער בספרו על הפילוסופיא, ואחרים רבים, וז"ל הר"י מוסקאטו בקול יהודה על הכוזרי מאמר רביעי: "היסודות וההתחלות הדקות אשר יסד המלך העליון לצורך נתינת חכמות, הם המספרים הנכללים במספר עשרה, שהוא הסך חשבון סוף האחדים וראשית העשרות, וממנו והלאה אין שום מספר מחודש, וגלגל הוא שחוזר לעולם.  וכבר היו קדומי הפילוסופים בפיטאגורה וסיעתו מיחסים אל סוד המספר התחלות כל הנמצאות, וחכם בואיציאו בראשית ספרו בחכמת המספר כתב כי כל הנמצאות... נבנים על תכונת המספר אשר היה לראש פנת דוגמא ראשיית בנפש האומן... וכל זה מתיחס מאד לדעת המקובלים, כמו שכתב בפרקיו מוהר"י  ברכיאל באמרו פ"ה כי לזה נקראו ספירות מלשון סופר ומונה, כי ממספרם נולד המספר, כי הם היו עשר ספירות, ונקראת כל אחת ואחת ספירה, כי בכל אחת ואחת סגולת מספר מחברו, כי במספר סגולה כידוע לכל החכמים האמתיים, ועל זה יש לכל מספר ומספר סגולה פרטית, כי בעת שהתחילה הנקודה להתפשט ונתחלף קצת השלמות, נתהוה הכתר עם שלמותו וסגולותיו ונתהוה ממנו שם מספר אחד, היינו מספר בערך אל האין סוף שלא צדק עליו שם אחר בחיוב, ולהיות כל מסובב דומה בצד מה אל סבתו, נשארו במספר האחד סגולות דומות בצד מה לסגולות הכתר, וכן מהשלמות השניה שנתהוה מההתפשטות נתהוה מספר שנים, ונשארו במספר ההוא סגולות דומות בצד מה לסגולות החכמה שהיא הספירה השנית, וכן מהשלישית השלשה, וכן כלם עד העשרה שהוא המספר השלם, כן הספירה העשירית שהיא המלכות היתה ספירה אחת בהצטרף עמה כל התשע ספירות... כי סגולת ושלמות המספר היא מצד סגולות ושלמות הספירות". –

[8] "האור המקיף נעשה כלו בצורת עיגולים... גם התפשטותו היתה בצורת עיגולים ואלה העיגולים הם עשרה כתר חכמה בינה... והאדם קדמון הוא בעשרה "העיגולים האלה" (ידיעות הרמ"ע סי' ל"ח).  "וכינום בשם כתרים ע"ש שסובבים זה לזה כמו כתרו את בנימין" (דרך אמונה לר"מ אבן גבאי).

[9] "יכנום בלשון מדות על שהן מחזיקות הכל גם מדות לָמוד שעור קומה" (דרך אמונה לר"מ אבן גבאי).

[10] "התולדות הן הפעולות שנקראו מדות והשרשים הם האבות נקראו ספירות" (פרדס שער עשר ולא תשע).

[11] "הופעות שכליות שמופיעות עשר ספירות זב"ז וזב"ז (רמ"ק בשיעור קומה סי' ג') "כי הם "אורים גדולים" ומאירים לכל" (דרך אמונה לר"מ אבן גבאי).

[12] "ספירה מלשון ספיריות" (שיעור קומה ב'), "הספירות נקראות בשם אבן הספיר מפני הטעמים האלה: א. הכנתם לקבל השפעת המאציל כהכנת הספיר לקבל האור.  ב. כאבן הספיר שהיא מקבלת כל הגוונין" (שיעור קומה סי' ב').

[13] "כל עץ נחמד למראה דא עמודא דאמצעותא דכל גוונין שפירין ביה אתחזיין ות"ת שבו שפירא דכל גוונין" (תקוני זוהר תקון נ"ג).

[14] אפשר שע"ז מוסב אומר נעול בספר חתום: "ספר סופר וספור" כלומר מחשבה חושב וחשוב, כמו שכל משכיל ומושכל להרמב"ם במו"נ ס"ח לראשון, או דעת יודע וידוע להראב"ע פ' תשא ולהרמ"ק בפרדס רמונים, להורות כי שלשת המושגים האלה אחד הוא באיכות השי"ת.

[15] "אין דבר שימצא למטה שלא יהיה מצויר במחשבה... ויש מחשבה הנפלאה שהיא מחשבה לכל המחשבות וה"ס הא"ס יקרא מחשבה בבחינת שכל הנמצאים נכללים בעצמותו... והוא והם דבר אחד... עצמותו היא בספירותיו... וכל הנמצאים למטה הם מושרשים בו מציאות מחשביי... ונקשרו המחשבות כלם... עד בואה אל המחשבה התחתונה... (שיעור קומה לרמ"ק פרק מ').

[16] בשרש ספר יש גם הוראת דבור כד"א "ושם דביר לפנים קרית ספר" (ריב"ל בספרו תולדות שם).

[17] בענין הספירות שהן המאמרות שבהן נברא העולם האריך הרמ"ק בספר שיעור קומה סי' י"א.

[18] מקור חכמת הקבלה משיטת אפלטון בררו החכמים ר' אליהו ריל מעדיקא ויש"ר מקנדיא ובמב"ע Orient מעיר החכם Landauer כי המקובל הנודע ר"א אבולעפיא קרא ושנה הרבה בספרי אפלטון, ומצאו מסתרי אפלטון ביחוד בספרי הזוהר והספירות הן הצורות השכליות שלו: "החותם הזה הנחתם בגו הוא הצורה הרוחנית הנמשכת חותם אחר חותם עד בואו ורדתו אל המציאות..." (שיעור קומה לרמ"ק סי' ס"א).

[19] "יחסו אל הזמן יום א' חסד  יום ב' גבורה  יום ג' ת"ת  יום ד' נצח  יום ה' הוד  יום ו' יסוד  יום שבת מלכות... מפני שהם תלוים בספירות... הזמן שהוא הענין הנמשך ומתגלגל ונקשר נעוץ סופו בתחלתו וכמעט שאין לו סוף, שיח המציאות מסודרת בחכמה העליונה זמן מכוון כנגד הזמן העליון... הנהגת הספירות..." (שיעור קומה לרמ"ק סי' נ"ב).  המקום יחסו להקב"ה... שהם עשרה מאמרות הם עשר ספירות... (שם סי' כ').  צד הגבול בזמן ובמקום שבספירות מבורר בספר עזרת ה' להמקובל הקדמון ר' עזריאל, וזהו ההבדל בין האין סוף שהוא בלי גבול ובין הספירות שמהותם בעלי גבול, ע"ש באריכות.

[20] ומוסיף בפ"ב שם לברר הדבר וכותב: "דע עוד כי שמות הרבה העלו להם חכמי הקבלה ע"ה ובכלל כנו לעשר מעלות הקודש ספירות על ג' פנים, הא' מלשון ספור...  הב' מלשון חשבון לפי שמספר עשרה כולל כל המספר וכל ההוים והנפסדים שאין להם סוף כלם מתגלגלים במספר עשרה...  הג' מלשון לבנת הספיר, והכוונה כי כמו שהדבר הספירי יתראו בו הצורות... וכנום בלשון מדות על שמחזיקות הכל, גם מדות לסוד שיעור קומה... השפע הבא ממדה למדה דרך הצורות הרוחניות... וכנום בשם כתרים (עיגולים) ע"ש שסובבים זה לזה... וכנום בשם אורים כי הם אורים גדולים ומאירים לכל...  עולם הבנין והששה מהם יחד ששה קצוות (המקום).  ג' עליונים כנום מלשון אמרים ומכחם נקראו כלם אמרים..."

[21] ראה N. Müller בספרו Glauben etc.   ח"א צד 154.

[22] ראה לעקסיקון  Ersch. U. Gr.  ערך  Emanation  וכן  Basnage  בספרו על קורות היהודים, וכן  Matter  בספרו על הגנוסטיקים.

[23] הפרסים שהאמינו בשתי רשויות האור והחושך יחסו גם לצד החושך ששה  Dew's  לאחרימן המגשימים שש מדותיו הרעות שהן: רוע שקר עולה כסלה מחסור עמל, כן גם בחכמת הקבלה הבנויה גם היא על אמונה בשתי רשויות האור והחושך יחסו המקובלים האחרונים לעומת עשר ספירות צד האור גם עשר ספירות צד החשך לסטרא אחרא בשמותיהן: כתריאל (נגד כתר) עוגיאל (נגד חכמה) סתריאל (נגד בינה) חזריאל (נגד חסד), גולהב, ועמיאל, ערב זרק, רגזיאל, עבריאל, והעשירית לילית.

[24] כמו לדוגמא המקובל הגדול ר"מ אבן גבאי שחפש למצא בכנוי הספירה כתר שלשה טעמים שונים: "מלשון סבוב – כתרו את בנימין, ועל שם רוממות מן כתר מלכות, ועל שם המתן כמו כתר לי זעיר, שכ"א ממתין ומצפה לקבל ממה שעליו" (דרך אמונה פ"ב) וכמוהו (בשנוי המובן) כותב גם בעל  Kaballa denudate  הנ"ל וז"ל בהעתקה מרומית לעברית: "מקצתם גוזרים המלה הזאת מן כתר (איוב ל"ו ב') שר"ל המתין שצריך מתינות וזהירות להשגתו, מקצתם סוברים כי הספירה הזאת היא היותר חשובה ויקרה בסדר האצילות כמו הכתר בין כל עדיי האדם, ומקצתם מפרשים השם מלשון סבוב והיקף כי הספירה הזאת מקפת את כל "האצילות בקרבה" (I. 486).

[25] כשם שהקבלה המעשית אהובה וחביבה בלחשים ובקמיעות לשמירה נגד כל מיני חולאים ופגעים רעים ומרעין בישין ומזיקין ותהי למנוחת נפש מאמיניה ולנחת רוח דבקיה, כך נוראה ואיומה היא בקללותיה ובחרמותיה; ואציגה פה למופת חרם עפ"י הקבלה המוצאת השם חרם בגי' שתי אותיות ראש וסוף מן החמש תבות שחמשה חומשי תורה מסיימין בהן, כזה: ספר בראשית ב"מ וספר שמות מ"ם וספר ויקרא ס"י וספר במדבר י"ו וספר דברים י"ל וסכומם עולה רמ"ח, אותיות חרם.  וזה נוסח החרם בסגנון המקובלים: בגזרת עירין ובמימר קדישין אנו מחרימין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאורין את פלוני בשם אכתריאל יה ה' צבאות בשם מיכאל השר הגדול בשם מטטרון ששמו כשם רבו בשם סנדלפון הקושר כתרים לרבו בשם מ"ב ובשם ע"ב בשם אהיה אשר אהיה בסוד שם המפורש בשם הגלגלים והאופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת בשם כל המלאכים הקדושים משרתי עליון ארור האיש הנחרם מפי השם הנכבד והנורא היוצא מפי כהן גדול ביוה"כ ארור הוא בשמים ובארץ ארור הוא מפי כל י"ב המלאכים הממונים על חודש הלידה של הנחרם ומפי ז' המלאכים הממונים על ז' ימי השבוע של לידתו ומפי ד' המלאכים הממונים על ד' תקופות השנה שבה נולד ארור הוא מפי ה' היכלות ארור הוא מפי שרי התורה שם כתר ושם חותם וכו' וכו' –.  כל הקבלה העיונית נתהפכה פתאום לנהר די נור ממטיר אש וגפרית והיתה רק זועה וחרדת אלהים.

[26] פירשו שם שכונתו על גלגל המזלות (אוצר ה' שם).

[27] "לדעת המונים תשעה גלגלים הרי כן עשרה שכלים נבדלים והיא הדעה המפורסמת" (אוצר נחמד הכוזרי מ"ד).

[28] במורה ע"ב לראשון מזכיר גם הרמב"ם את הכוחות המגיעים מן הגלגלים אל העולם השפל.

[29] הפילוסוף היוני הקדמון פרמנידס, המדבר בלשון כתרים, מזכיר עגול של אש המבריק קרני אור וקרא לו כתר המקיף את השמים והוא האלהים (Pleasing, Memnonium S. 528).

[30] "שהשמים הם הספירות העליונות ונקראו ספירות... שבהקפות הגלגלים יתחדשו ענינים" (שיעור קומה להרמ"ק סי' ב').

[31] ואלה הם שבעת המלאכים העליונים המושלים על ז' כוכבי הלכת: קפציאל לשבתאי, צדקיאל לצדק, גבריאל למאדים, רפאל לחמה, חננאל לנוגה, מטטרון לכוכב, אוריאל ללבנה.

[32] Jaldobaoth – ילדא בהות, הוא בוהו ודומה למאמר ב"ר א' העוה"ז נברא מתוך תוהו ובוהו...

[33] Jao – יהו, השם הקודש במקרא.

[34] Sabaoth , הוא צבאות במקרא, ודומה אל השמות הנזכרים בספר יצירה: יה הויה אלהים צבאות...

[35] Adoneus, הוא השם אדני.

[36] Eloeus, הוא אלהים.

[37] Oräios, הוא אור.

[38] Astapbäiosהשטפה (לדעת החכם Malter) ודומה אל אש ומים הנזכרים בספר יצירה.

[39] Achamoth, הוא חכמה לד"ק, ולד"א היא מלה סורית חכמת שר"ל מולידה.

[40] האריך בזה החכם דר. מאלטער במאמרו ב"השלח" (כרך ו' ח"א) עפ"י המורה ב' ד' וחכמים אחרים.

[41] בעלי מדרש ואגדה שלנו (מס' ר"ה ט"ז ובהרבה מקומות אחרים) האמינו כי שנוי שם ושנוי מקום מבטלין גזירת הכוכבים.

[42] "והוא יגלה לך כל העתידות על פי סוד השם מבלתי שתצטרך למלאכת החוזים בכוכבים" (הראב"ד ס"י משנה מ"ב).

[43] על מין איצטגנינות כזו אמר הרמב"ן: כי האיצטגנינות חכמה גדולה" והמקובל הנודע רמ"ק בספרו פרדס רמונים שער הגוונין כתב "להשפיע להם כח המזל..."

[44] ראה מ"ע  Orient  לשנת 1847 צד 471.

[45] החכם Postel, מעתיק "ספר יצירה" לאנגלית משער, כי ספר יצירה היה לעיני פיתגורס.  הסופר הקדמון דיוגינס (מוזכר ביוסיפון נגד אפיון א' כ"ב ובספרי קלעמענס ואייזביוס בשם הפילוסוף היהודי אריסטובול מאלכסנדריא) מספר, כי פיתגורס במסעו ממצרים לבבל דרך ארץ יהודה התודע שם אל היהודים וקבל מהם או מסר להם מקצת סודותיו, וי"א כי האמור בספר יצירה: "עשר ספירות בלימה בלום פיך מלדבר" רומז על החיוב של שתיקה שהיה מוטל על התלמידים בבית מדרשו של פיתגורס.

[46] Böttiger  בספרו Archäologie ח"ג, Arndt בספרו על מקור הלשונות ורבים כמוהם.

[47] מלה"ב "אחרי הַסְפָר אשר ספר דוד" (דה"ב ב').

[48] עתיקים הם דורשי רשימות המספרים ורמזיהם וסימניהם ואותותם וציוניהם בקרב עמים קדמונים ואחרונים אשר הארכתי בהם בספרי "סוד הספירות" ואשר נזכירם פה בקצור נמרץ: האחד הוא יסוד כל המספרים ורומז על הס"ר (הראב"ע בספריו ספר האחד וספר המספר ובבאורו על פ' שמות ותשא), השנים מקור האמונות בשתי רשויות, ורמז אצל הפיתגוריים לפי אייזביוס על השד הרע, ולפי פלוטארך על ריב וחוצפה וסימנו רע.  השלשה קראו לו השלמות העליונה.  הארבעה קדוש ונכבד להפתגוריים שנשבעו בו, ולהמקובלים בסודות השם בן ארבע.  החמשה רמז לפי דיודור עלהתבל בלחש כהני המצרים, ולהפיתגוריים נקדש בצורה המחומשת הנקראת Signum pythag  או  Peutagram  ומכונה בפי הפיתגוריים מספר הנישואין גם מספר הצדקה.  הששה "כולל סגולות ודברים נפלאים" (צמח דוד בהקדמתו) ומכונה מספר עגולי ומספר שלם וקדוש לפיתגוריים בששת הקצות (מגן דוד).  השבעה כמו השלשה ידו בכל ויד כל בו והכל סובב הולך בשביעיות.  השמונה מכונה אצל הפיתגוריים מספר הצדקה והמלואים ואורפעוס היה רגיל להשבע בו.  התשעה נקדש לבנות החכמה (Musen) .  העשרה קדוש מאד להפיתגוריים והמקובלים.  השנים עשר מכונה המספר האלוה וקדוש להאיצטגנינים ולהמקובלים

[49] הפילוסוף Schopenhauer כתב בזה"ל:  Durehgängig und überall ist das echte Symbol der Natur der Kreis, weil er das Schema der Wiederkehr ist: diese ist in der That die allgemeine Form der Natur.  ואף הטבעי הנודע ביכנער כתב בזה"ל: "Das Gaheimniss des Daseins ruht in der Figur des Kreises.  Anfang und ursachlos schlingt sich die Ewigkeit nur in sich selbst zurück, und beginnt und hört auf an jedem Punkte des unermesslichen Weltalls."

[50] "אחדות השוה הוא העיגול כי כל עיגול לא יצויר בו נקודה ממנו שתהא ראויה לראשיתו של העיגול ולא לאחריתו" (הראב"ד בס"י משנה י"ג).

[51] "כי ספירותיהם עגולים כדורים ולא שטוחים" (הראב"ד על ספר יצירה).

[52] הרמ"ק בספרו שיעור קומה סי' י' האריך בענין השם כתרים אל הספירות, "שכל סבה היא מקפת המסובב וכל עלול מוקף מעילתו".

[53] קדמונינו מזכירים ספר אחד בשם "ספר סגולת האבנים לאריסטו".

[54] הנרמזות במאמרם שבעה מיני אבנים... אבן תקומה... אבן אברהם אבינו (שבת פ"ו).

[55] Vgl. Spengler, Encycl. Ersch u. Gruber, und J. Rud.  Wild, über die Geheimlehre der Alchymie.

[56] ונוסדה ע"ז שיטת הקבלה בספירות המדות בדרך נסתר וכמוס, שככה היתה המדה "ארך אפים" בהוראת אפים כמו אף ופנים מקור סודות המקובלים בשם "אריך אנפין" (כמ"ש בזוהר אדרא רזא קכ"ד "ההוא אתקרי אריכא דאנפין ארך אפים") שהוליד את "זעיר אנפין" וכן השאר.

[57] לפי שרב חסד היא מדה אחת וארך אפים הוא ב' מדות ביחד, לזה לא אמר ארך אף אלא אפים, אבל ורב חסד מדה אחת.

[58] הוא ג"כ דוגמת ארך אפים שהן שתי מדות נוצר חסד ולאלפים.

[59] על סודות האור ואלהותו אצל כל העמים הקדמונים האריך החכם Baur בספרו Symbolik ח"א מצד 202 ואילך.

[60] השוה לזה Tiedemann בספרו Geist d. sp. Philosoph.  ח"ג פ"ד.

[61] השוה לזה משנת חסידים מסכת הניצוצין, ומס' אורות הטעמים ומסכת אורות הנקודים.

[62] השוה לזה Kabbala denudate ח"א צד 60–59.

[63] השוה לזה Gfrörer בספרו Gsech. D. Urchrz. ח"א צד 292.

[64] הם ששת הקצוות הנזכרים בספר יצירה: רום ותחת מזרח ומערב צפון ודרום.

[65] Nazaräer הנזכרים (לר' החכם לעף בהחלוץ השני) בתלמוד שבת קט"ז בשם "נצרפו" (בתוספת פ"א מפני היראה).  שיטת הכת הזאת נמצאת בספר קדמוני בלשון סורית, אשר הוציא לאור החכם גורבערג עם תרגום לאטיני בשם Kodex Nazareus (הנזכר ב"ספר הקבלה" להחכם פראַנק) והיא דומה הרבה אל שיטת המקובלים.  והקורא בספר הסורי ההוא יחשוב לקרא בספר הזוהר.  בספר הזה מכונה האלהות תמיד בשם מלך האור ואדון הנהרה, והאלוה הוא הזוהר הטהור והאור הזך האין סוף, והוא היופי והחיים והצדקה והרחמים, ממנו אצולות כל צורות הנמצאים בעולם.  אמנם חכמתו ומהותו ותואריו סתימין וחתומין ונעלמים.  כל היצורים שואלים זה לזה מה שמו, ועונים ואומרים כי אין לו שם, ומאשר מלך האור ואור האין סוף הוא בלי שם ובעצמו הוא טמיר ונעלם, ע"כ אך לב טהור ונפש תמימה באהבה ובאמונה תתקרב אליו.  במעשה בראשית מסופר בספר הסורי ההוא ככה: לפני היצירה לא היה כי אם העצם החבוי הנצחי והמסתתר בלי אור ובלי צורה.  ממנו נאצל Ajar Sivo (אויר זיוא) הנקרא גם ממללא או לבושא או הנהר הרומז על ספירת החכמה, מן הנהר הזה יוצאים המים החיים או המים הגדולים, הרומזים כמו אצל המקובלים על ספירת בינה או רוח, אשר הולידה נפש בשם ישמון, ובמחשבתה עלה בראשונה רעיון היצירה.  הנפש ההיא אצלה יצור הנקרא Abatur (אב יתר) "עתיק יומין מסתתר".  בספר ההוא נזכרות, מלבד שלש הנפשות ההן המכונות שם Farsufae (פרצופים בלשון המקובלים), עוד עשר הספירות, שהן שלש העליונות ושבע ספירות הבנין.  בשיטת הנצרנים נולד הרע הוא החושך מגרעון מדרגת האור האלוהי, ע"כ נקרא אצלם שר החושך בשם Gew (גו) או Guf (גוף) שר"ל החומר, כמו חומר הקליפות להמקובלים, והם מזכירים גם "אדם עליון" כמו "אדם קדמון" ועוד שמות וכנוים ורזים הדומים ברב או במעט אל ספרי הקבלה שלנו.

[66] דומה אל "קול ורוח ודבור" הנזכרים בספר יצירה והכוללים רזים ורמזים רבים אצל המפרשים שם.

[67] השוה לזה Dabbala denudate צד 163.

[68] השוה Schwenk  בספרו  Die Sinnbilder der alten Völker  צד 110–105, גם המאמר על סודות הצבעים מאת החכם הר"א ברודס במ"ע שלו "היהדות" בשם הסופר הרוסי  Paravoy.

[69] "גוון הוד הוא לבן ונוטה אל גוון אודם... מפני שעיקר יניקתו... מבחינת מדת גבורה... לזה נוטה אל גוון אודם...  אל צד הדין של אודם שלו" (פרדס שער עשר ולא תשע פ"ד).

[70] "משיכיר בן זאב לכלב" נראה כרומז ע"ז.

[71] לפי הערת החכם הנ"ל רמוזה החלוקה הזאת גם בכתוב (זכריה ו') "ארבעת מרכבות יוצאות... סוסים אדומים... סוסים שחורים... סוסים לבנים... סוסים ברודים אמוצים... אלה ארבע רוחות השמים... הסוסים השחורים יוצאים אל ארץ צפון והלבנים יצאו אל אחריהם (ר"ל מערב) והברודים (ר"ל האדומים) יצאו אל ארץ התימן". – אולם להמקובלים נמצא שנוי בהחלוקה הזו, שלפיהם: "חוורא הוא בצד דרום, סומקא הוא בצד צפון, ירוק הוא בצד מזרח, אובס הוא בצד מערב" (עץ חיים שער ציור עולמות פ"ג) – "רקיע דעל הגן יש בו ארבע גונין חוורא בדרום, סומקא בצד צפון, ירוק בצד מזרח, אובס במערב ובאלו ד' גוונין שבד' רוחות יש ארבע פתחין..." (שם).

[72] על רמזי הצבעים במקרא האריך החכם Delitzsch בספרו Jris ובמאמרו Farben in der Bibel בספר Encyclopädie של Herzog ע"ש.

[73] בספר הזוהר "כתר כולל כל האורות והצבעים ע"כ מכונה רישא חוורא".

[74] Vgl. Lippert. Gesch.  d. Priester, II, S. 343.

[75] האמונה הזו, שיש בכח השבעת שמות קדושים היוצאים מפי הצדיק איש האלהים לבטל גזירות שמים ולהכריח את האלהים לעשות כרצון המשביע, נמצאת בין הרבה עמים קדמונים, שככה החליטו חסידי אורפעוס אצל היונים שיש בכחם לבטל רצון האלהים, ונאמר בספר "סודות המצרים" המיוחס אל יאמבליכוס (אחד הטהורגיים בין האפלטונים החדשים באלכסנדריא של מצרים) כי השמות הזרים והנלעגים שבאו אלינו ממלחשי הכשדים והמצרים כחם רב וסודם גדול ועצום.  וכן אמר המלומד שבאבות הכנסיה הוא אוריגנס, כי לו ידענו כונת השמות שהשתמשו בהם חכמי מצרים והמגיים בפרס והברהמנים בהודו, כי אז נוכחנו לדעת כחם וגבורתם, אבל אמרו כי המשביע להכריח את האלהים לעשות חפצו ולבטל רצונם מפני רצונו הוא בחזקת סכנה גדולה –, ממש כמו שיאמרו צדיקי דורותינו.

[76] רבים בין חכמי עמנו כמו אליהו דיל מעדיגא ויש"ר מקנדיא החליטו, כי רוב יסודי הקבלה נובעים ממקור דמיונות אפלטון, ונודע (ראה במ"ע Orient לשנת 1875 במאמר החכם Landauer) כי המקובל הנודע ר"א אבולעפיא קרא והגה הרבה בספרי אפלטון.

[77] על סודות הצורות בכנוי מחשבות האריך הרמ"ק בספרו שיעור קומה סי' ל"א וס"י וסי' מ"ה.

[78] המספר ל"ב היה אצל הפתגוריים שקראו לו מספר הצדקה מפני שנחלק לחלקים שוים עד האחד כזה:  32:2=16:2=8:2=4:2=2:2=1, והוא קדוש להמקובלים מפני שנזכר השם אלהים ל"ב פעמים במעשה בראשית (הקדמת הראב"ד הנ"ל) ומפני שהמספר הזה רמוז באות הראשונה והאחרונה מהתורה היינו ב"ל–ל"ב.

[79] אצל הפרסים Zervane Akerene שר"ל הזמן בלי גבול (כמו כנוי המקובלים לעצם השי"ת "אין גבול" בספרי שערי אורה) והוא לדעת הכת "הזמניים" (Zervaniti) אצילות האור האין-סופי כעין ספירת כתר להמקובלים.

[80] הפרסים קראו אל המשיגים האלה בכנוי "זמניים" הנ"ל.

[81] וזהו שאמרו (אוהל יוסף על הראב"ע פ' משפטים) "שבתי ממונה על הזקנים" ובמוטו"ט שם: "הנבטיים קורין לשבתאי הזקן בעל השנים מכאן עתיק יומיא", ובלשון המקובלים "עתיק יומין" ובזוהר "עתיקא קדישא" ואצלם מכונה האין סוף "סבא דסבין עתיקא דעתיקין".

[82] יום זה מטה כלפי חסד וזה כלפי דין וגבורה.

[83] יום ולילה הם בחינת ימין ושמאל דין ורחמים אור וחשך (תקוני זוהר תקון כ"א), כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום (חגיגה י"ב), בשחרית יש יותר חסד על העולם מבמערב כי בערב הם דינין תקיפין (פע"ח שער הסבות).

[84] בקמיעות צריך להשביע את המלאך הממונה על חודש הלידה, אם נולד בחודש ניסן מלאכו אוריאל, בחודש אייר צפניאל, סיון אמריאל, תמוז פניאל, אב ברקיאל, אלול אליאל, תשרי צוריאל, חשוון זכריאל, כסלו אדוניאל, טבת ענאל, שבט גבריאל, אדר רמיאל.

[85] ארבעה מלאכים ממונים על ארבע תקופות השנה.

[86] תקון הפגם בספירות ע"י ספירות העומר.

[87] צד מזרח הוא סוד ממזרח אביא זרעך שהוא סוד הדעת העליון (לקוטי ש"ס ברכות).

[88] דרום הוא ימין העולם והוא כנגד אברהם אבינו איש חסד (לק"ת לרח"ו [ר' חיים ויטאל] בראשית).

[89] כל פנות לימין.  כל מה דעביד בר נש מיבעי ליה בימינא, דכל עובדוי יהון לסטרא דימינא (זוהר פ' קרח).