_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האמונה בשתי רשויות

שלמה רובין

לתוכן הענינים

 

מבוא.

א. סבה ראשונה.

מעולם ועד עולם לא היה ולא יהיה חוקר בעל שכל בריא, שיכפור או רק יטיל ספק במציאותו של כח ראשי, שמאתו יצאו כל הכחות הפועלים בעולם ומלואו.  כי אין נמצא בלי סבה למציאותו, כמו שבכלל אין פעולה בלי סבה; וכל חוקר אמתי עולה בסולם ההסתבבות, המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, אל סבה ראשונה, שאין סבה למציאותה, כי היא בעצמה סבתה (Causa aui).  ושלשלת הסבות והמסובבים, המתרוממת ועולה בשליבות_הסולם, מתקמצת ומתאחדת במרכז העליון, עד שכל הרבוי שבמציאות מסובב מאחדות, מסבה ראשית עליונה, שהיא – האלהים.

ולא נחלקו החוקרים במציאות האלהות אלא בנוגע למהותה ואיכותה, כלומר, לגדר האלוה וטיבו לפי דרך ההגיון והתבונה שלנו.

כל אחד קרא לעצם האלוה בשם וכנוי כפי השגת חקירתו.

בתור מקור הישות קראו לו בשם: סבה, עלה, ועל דרך השלילה – בשם: אֵל מסתתר, אין שם, אין חקר, אין סוף, טמיר ונעלם (כמו שמכנהו הפילוסוף המפורסם בדורנו האַרטמאַן בשם: (Das Unbewusste) , להודיע בזה, כי יפלא מאתנו להשיג את עצם הרלוה בחיוב בתור עצם כשהוא לעצמו קאנט) או רצון (שופענהויער), ואפשר לנו להשיגו רק לפי התגלותו (Paanomenon, פאָרשטעללונג) בעולם החזיונות והמוחשים.

בחיוב היו מכנים אותו בכנוים שונים, כל פילוסוף לפי מדת הכרת התגלותו.  למשל, פיתגורס קרא לו בשם: המניע הכולל או העליון, אנכסוגורס בשם: "השכל", אפלטון בשם: אומן‑העולם, אריסטו: המניע הראשון, פלוטינוס: האב המוליד.

וכנוים אחרים היו לו בעדת חכמי אלכסנדריה ובקרב הגנוסטיקים.  ובין הפילוסופים האחרונים קרא לו שפינוזה בשם "עצם" (Substantia), לייבניץ בשם "יחידה (Monas), פיכטע – "האני האוביקטיבי", שלינג – "האני הסוביקטיבי המוחלט", הגל – "האידאה המוחלטת".

כל השמות האלו כאלו לא באו אלא כדי לקיים דברי המשורר החסיד: "אדמך אכנך ולא ידעתיך"[i].

 

 

ב. שתי סבות ראשיות (רשויות).

ובכן, האמונה באלהות מיוסדת היא בטבע שכלנו, המכריח אותנו לעלות אל הסבה הראשונה.

אכן ההכרח ההגיוני הזה עדיין אינו כופה אותנו להאמין ברבוי האלהיות או בסבות רבות.

אמונת עובדי‑האלילים ברבוי הסבות לא באה מתוך הכרח הגיוני, אלא היא תולדת אי‑יכלתו של ההמון להתרומם עד המרכז של הסבה העליונה היחידה.  מפני אי‑יכלתו זו נשאר באמצע דרך הסולם ועמד על רבוי הסבות.

רק שרידים יחידים מן העמים האליליים עצרו כח לעלות אל מרכז הסבה הראשונה, והם הפילוסופים שבכל דור ודור בין העכו"ם.

לא כן האמונה בשתי סבות ראשיות (זוג אלוהי, זה לעומת זה, אלוה אחד – פועל טוב ובונה, ואלוה שני – פועל רע וסותר).  היא היתה לרבים מבעלי השניות השונים והמשונים, כהמגיים והדברים בתורת צורואסטר ותלמידי מגי והגנוסטיקים והמקובלים וחוקרים שונים, תוצאה הכרחית מיסודות ההגיון, הבנוי על שני הנסיונות האלה: מציאות השניות בעולם ומלואו, ומציאות הרע בעולם הטבעי והמוסרי[ii].

 

 

ג. מציאות השניות בעולם.

הם ראו והתבוננו בכל יצורי היקום ומצאו, שנוצרו שנים שנים בתור הפכים ומתנגדים זה לעומת זה בנוכח מקביל.  הם ראו, שבכל מקום מקבילים כחות הטבע אלה מול אלה: יום ולילה, אור וחושך, טוב ורע, קור וחום, לחות ויובש, זכר ונגבה, אש ומים, שמים וארץ, ימין ושמאל, פועל ונפעל, משפיע ומושפע, רוח וחומר, גוף ונפש, צדק ורשע, עונג ונגע.

וכן מיוסדים גם כל חוקי הטבע על זוג של כחות מתנגדים: כח הכובד וכח התנועה מניעים כדורי שחקים במרוצת אופניהם, משיכה ודחיה מניעות כל הגופים, מיתה ולידה הן סבות כל הויה.

וגן במדות: חוש ושכל, לחץ וחופש מולידים את הצדק. 

ובמחשבה ורעיון בנוי כל הגיון על התהפכות המשפטים, ויסוד הדבר בכח הכרתנו הוא – שנשיג הפך לכל נמצא ושלילה לכל חיוב, כמו שהתולדה כלה היא אבן שואבת עם שני קוטבים, צפון וימין, האחד דוחה ודוחף להפריד ולעקור, והשני מושך לאחד ולחבר ולבנות.

ובכן מלא הטבע כלו כח ניגודי, שקורין לו פולאַריזאציא.  חכם עמנו בעל היחוד קרא על זה : "הכל שנים חוץ מיוצר הכל" (הראב"ע פ' האזינו); אבל אחרים ראו שניות זו גם באלהות, מאחר שמצאו לאפשר לדמות הצורה אל יוצרה.

 

 

ד. מציאות הרע בעולם.

שאלת מציאות הרע הטבעי והמוסרי בעולם הרעישה מאז מעולם את השכל ואת הדמיון של חושבי‑המחשבות גם יחד.  כי כל הוגי‑דעות הקשו לשאול: איך מאלוה טוב ומטיב, מאל רחום ורב חסד, תצאנה רעות רבות ונוראות, בשריות ורוחיות, בעולם, שכן "נמצא בפעולותיו הבאות בבני אדם ממכות גדולות ירדו בקצת איישם להמיתם, או ענין כולל ממית משפחות או אקלימים, יכלו הבן ובן‑הבן ולא יניחו לו יקום זרע ולא נולד, כהשקע מקומות וכרעש וכזועות הממיתים, וכתנועות עם על אחרים לאבדם בסייף למחות זכרם" (המורה, נ"ד לראשון).

ומלבד זה יש בעולם עוד אלפי רבבות רעות מוסריות, שאדם עושה לחברו.  ושני מיני הרעות האלו, הטבעיות והמוסריות, כי יעברו כשוט שוטף בעולם, ישחיתו גם את הצדיק והיה כצדיק כרשע.

השאלה הקשה הזאת, שרחפה כבר על שפתי המקונן, אשר שאל, אם "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה, ג', ל"ח), היא שגרמה לכל חלומותיהם של בעלי נסתרות, כמו שהיתה סבתם של הרבה חקירות ועיונים שבספרי הפילוסופים.

ושאלה זו היא היא שעל ידה נתגלגלה ובאה האמונה בשתי רשויות, שנזכיר להלן.

על ידע נולדו האמונות השונות בשכר ועונש לכולם הבא ולימות המשיח ולתחית המתים.

ועל ידה נתהוה המיון בגלגול הנשמות מעולם ועד עולם.

היא הולידה את עבודות אלהים השונות, שמטרתן להסיר את הרעה, היוצאת מלפני אל זועם ומתחוללת על ראש האדם.

ובסבתה נוצרו גם ההגדות השונות של העמים, כמו הגדת היונים, המספרת, שעל מפתן היכלו של ציאוס עומדות שתי חביות, האחת מלאה אך טוב וחסד, ובשנית אסון וכל פגע רע, והיה האיש אשר יעניק לו האלהים משתי החביות האלו בערך שוה, יהיו לו טוב ורע חליפות בכל ימי חייו, אבל אוי לו לאיש, שקבל חלקו יותר מן החבית של הרעות, – כל ימיו יהיו מכאובים וכעס.

ובן היא הגדתם ע"ד הראון, ששלח ציאוס, כשכעס על פרוציתיאוס החכם, אשר יצא את האדם, אל אחיו אפימיתיאוס הכסיל ע"י אשת‑חן ושמה פנדורה, וכשפתח אפימיתיאוס את הארון יצאו ממנו כל אסון ופגע הבאים על בני האדם ילידי פורה, שהיתה בתו של פנדורה ואשתו של ריקליון, אשר נצל ממי המבול. ­­–

בסבת שאלת הרע נברא השטן, מלאך אכזרי, שיורד ומסית את האדם לחטאים ולפשעים, ועולה ומקטרג עליו כדי להעיר עליו חמת האלהים להומו ולאבדו, והוא מלאך המות, שזה חפצו ורצונו – להרוג ולהשמיד כל אשר נשמה באפו; ושליחי השטן בשיחות האגדות הם רוחות מחבלים ושדים מזיקים; אשר ירעו וישחיתו בכל הארץ.

בסבתה התפרדו פילוסופי כל זמן וכל מקום והיו לשני מחנות: האחד מביט על הכל מתוך אספקלריה של "פיסימיסמוס" והשני מתוך אספקלריה של "אופטימיסמוס"; הדבקים בפיסימיסמוס ואמרים, שכל העולם אך רע הוא ונברא כדי לענות בו בני אדם, אשר אך לעמל יולדו ואשר נשמתם כלואה בחומר רע כדי להתם פשע קדמוני (כשיטת ההודים הקדמונים), או שהחיים הם חלום רע, ואושר האדם הוא לשוב אל האפס (ה"נירוואַנה" בשיטתו של בודה); והדבקים באופטימיסמוס אומרים עם הרמב"ם: "אני אעביר כל טובי, רמז להראות אותו הנמצאות כלם, שנאמר עליהם: וירא אלהים אל כל אשר עשה והנה טוב מאד" (המורה נ"ד לראשון), "לפי שהטוב והמציאות יאָמרו על ענין אחד" (ר"י אברבנאל על המורה שם).

ובפתרון השאלה הזאת, שאלת מציאת הרע בעולם, נתיגעו החוקרים היותר עמוקים, ולייבניץ חבר ספר שלם בשם Theodicée, שמטרתו להשיב תשובה על שאלה זו, כמו שיעד לפניו הרמב"ם פרקים שלמים בשלישי מספו כדי לבאר את ספר איוב, שהרבה הוא עוסק בשאלה הזאת.

הנה כי כן קשה היה לתרץ את השאלה העצומה הזאת גם להפילוסופים הגדולים.  ובאמת תשובה נכונה על השאלה הזאת היא מן "הענינים, אשר אין בטבע האנושי שישיגם בשום פנים ולא בסבה, אבל שערי השגתם נעולים בפניו" (המורה, ל"א לראשון).

והחכם וויבר אומר בספרו "דימוקריט"  כל מחקרי הצדקת האלהים מן איוב עד לייבניץ אינם אלא פטפוטי‑מלים, שמדברים בני אדם על דברים רחוקים מהשגתם.

ולפיכך היו פילוסופים בעולם, שהחליטו, כי דעת האחדות מתאמתת רק בהיקש הגיוני מקדם (a priori), אבל לא בנסיון מאוחר של המציאות (a posteriori) כמו שביאר זאת הפילוסוץ בייל באריכות בספרו הגדול Dictionnaire Historique (ערך Manichés), ששם היא הומר, כי השניות בעצים אינה מכרחת כל‑כך את האמונה בשתי רשויות כמו השניות בטבע האדם, שבו מעורב רע וטוב באופן מתמיה ומבהיל את רוח הבוחן והבודק, יהיה נוסע מתהלך במרחבי הארץ או יושב ודורש בקורות דברי הימים.

ובייל מצייר שם ויכוח הגיוני בין שני פילוסופים, האחד מאמין באחדות האלהית והשני בשניות, הראשון מנצח את השני בהראותו על מציאות הרע, והשני את הראשון – בהראותו על מציאות העירוב והסכסוך של רע וטוב באדם, שעל ידי זה הוא נעשה לנמצא כפול ומחובר משני קצוות מהופכים.  ונראה שם, וכן גם מדבריו שם בערך Pauliciens, שהפילוסוף הזה נוטה גם הוא לאמונה בשתי רשויות על פי הכרח הגיוני.

 

 

ה. החומר.

עוד סבה שלישית גרמה לאמונת השניות באלהות: בריאת החומר העכור המגושם והמזוהם, שיכלה לצאת, לדעת רבים, לא מאל טוב, אלא מאל רע.

הרבה מן הפילוסופים בין היונים הקדמונים מחליטים, שאך החומר והגשם הוא מקור כל רע טבעי ומוסרי בעולם.  ובשיטתם הלך גם הרמב"ם בשמיני לשלישי מספרו "המורה", ששם האו מבאר באריכות, איך בא כל נזק והפסד להנמצאים רק מצד חלק החומרנ שלהם, כי מצד חלקם הרוחני, שהיא הצורה, לא ישלוט בהם שום הפסד.  "וכל נזק וחסרון והשחתה באים רק לרגלי החומר, ד"מ באדם כל גנות בגופו וזיבת איבריו בטבעם וחולשת מעשיו המקולקלים, כ"ז נמשך רק אחרי חומרו העלול להשחתה ולא אחרי רוחו".

דעה כזו הורו גם הגנוסטיקים על פי דרכי שיטותיהם.  וכן נמצאת דעה זו גם בשיטות המקובלים, שעל פיהן נולד הרע בעולם ומלואו על ידי התעבות ההשפעה העליונה מספירה לספירה, עד שהגיעה אל המדרגה התחתונה אצל החומר.

יש"ר מקנדיא כתב בספרו "נובלות חכמה", שהפילוסופים הרבו לדבר בגנות החומר ההיולי.  גם הר"י מוסקאַטו מונה שבעה חסרונות להחומר, והרב בעל "דרך אמונה" השתדל להתאימם אל שבעת השמות של יצר הרע, ואמר שם, שההיולי מתנגד להאל ית', שהוא כולל כל שלמות וההיולי כל חסרון. 

ונראה שמקצת מקובלים הכירו את החומר לפועל  הרע וסטרא אחרא, שכן מצינו באגרת התשובה לר"י אבן לטיף (נדפסה בהתחיה ח"ב למוהר"ש זקש), "כי השטן הוא החומר"[iii].

*    *    *

על יסודות כאלה וכאלה נבנתה השיטה של שניות באלהות באופנים שונים ומשונים, כמו שנראה בפרקים הבאים.

 

 

 

פרק ראשון.

העכו"ם.

הסופר הקדמון פלוטאַרך מעיד, שרוב העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות בפנים שונים, ובכל רבוי אלהיהם נזכרים בספרי דתיהם זוגי‑אלהים, שהם נפרשים ביעודם הפרטי להיטיב או להרע.

כן היה לההודים האל ווישנו, שר המים – אֵל הטוב וההויה, הפרנסה והכלכלה בשמים ובארץ, והאל שיבה, שר האש – אל הרע וההעדר, הנזק והרעבון; ומלחמה גדול הבין שני האלים האלה עד קץ הימים.

בשיחות הסינים נזכר האל הטוב טְיֶן והאל הרע פ'ואַן.

בין אלהי המצרים מוצאים אונ את האל הטוב אוזיריס ואת האל הרע טיפון והם "צוררים איש לאחיו בנכליהם".

ומצאו כתוב בספרי למוד האלהות של המצרים, שהאלוה אוזיריס סגר תוך ביצה קדמונית שתים עשרה מצבות לבנות, הרומזות על הצלחות וטובות רבות, שחשב לעשות עם בני אדם, ואולם אחיו טיפ'ון, אלוה פועל רע, פתח את הביצה והניח בה במקומן שתים עשרה מצבות שחורות, שמהן יצאו כל הרעות והפגעים בעולם (בית האוצר לריב"ל).

לפי פלוטאַרך, היו להכשדים ני אלהים טובים ושני אלהים רעים, עם רוחותיהם המשרתים, שגם מהם היו טובים ורעים.

הגדות היונים והרומים מלאות שמות אלים טובים ורעים, שהם זה לעומת זה. 

להגרמנים היה אל טוב בשם אודין ואל רע בשם לוקה, ולהסלאווים אל טוב בשם Bialy Bóg (אל לבן, אלוה‑האור) או Dobrt Bóg (אל טוב), ואל רע בשם Czarny Bóg (אל שחור, אלוה‑החשך).  וכן הדבר גם בעמים אחרים.

 

 

התנגדות בעמנו.

נגד הרעיון הקדמוני הזה, רעיון שניות האלהות, המיוסד על מציאות הרע בעולם, השתדלה תורתנו, שהושתתה על החלטת היחוד באלהות, להטעים ולפרש, כי באמת אין כל רע בבריאת העולם: "וירא אלהי את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

כעת בני האדם באה רק "מדרך פשעם" ורק "מעונותיהם יתענו", באשר "אולת אדם תסלף דרכו".  ואמרה התורה: "ראה נתתי לפניך...  את הטוב ואת הרע... ובחרת בטוב".

והמשורר האלוהי קורא: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא".

וחכמינו (עיין ערוך במלות ו"ה י"ה) ראו בשם הוי"ה טוב ורע כלולים ביחד, כי "יה" מורה שמחה, אולם "וה" מורה תוגה, ושניהם כלולים בשם א'.

פרק שני

 

 

הַמַּגִּיִים.

האמונה בשני אלים בלבד, שכל אחד מהם יחידי הוא בעצמותו ולשניהם ביחד יש אחדות זוגית או תאומים הם, התחילה ונתפתחה בפרט.  הראשונים בתוך מאמיני השניות במובן זה היו המגיים, ואחריהם באו מאמיני דת צורואסטר, ולבסוף נתגלגלה אמונה זו ויצאה את כתות המינים.

המגיים היו שבט‑כהנים קדמון מעם מדי, שהכהן‑הגדול שלהם נקרא בשם: "רב מג" (ירמיה ל"ט, ג').  הם היו חכמי העם, ונחלו כבוד ויקר מעם ומלך, כי לא ישב מלך על כסא מלכותו אלא אם כן הורוהו המגיים את משפט המלוכה תחלה.  וגם לכל העם היו הם מורי דעת ותכונה, אבל בלי רשיונו של המלך היה אסור להם להורות לאיש זר את ידיעותיהם.

גדולי חכמי היונים כאורפ'יוס, פיתגורס ואפלטון, הלכו לארץ פרס וסביבותיה כדי ללמוד שם את חכמת המגיים וסודותיהם, ומשם הביאו אל ארצם את ידיעותיהם בטבע ובתכונה ובאלהות.

המגיים מסרו את ידיעותיהם גם להרומיים, עד שלפי עדותו של הסופר סוויטוניוס היו ברומי בימי הקיסר אויגוסטוס יותר מאלפים ספרים בידי מורי חכמת המגיים.

המגיים הורו מציאות שני אֵלים, שתי רשויות, שעומדות וקיימות מימי בראשית: האל האחד בורא אך טוב והאל השני יוצר רק רע, האחד יוצר אור והשני בורא חושך.

שם האלוה הטוב אורמוזד, ובפרסית Ehoreche-mezdao (מלך גדול), והוא מושל על היום והאור, על החיים והבריאות, ומהוה כל פריה ורביה, אף חובב את האדם אשר יצר.  הוא המבריא, המפרנס והמכלכל את כל החיים, והוא האוצל מהוד רוחו על בני האדם לצרף ולזקק באש הרוחנית את כל מחשבותיהם ועלילותיהם.

ושם האלוה הרע הוא אחרימן, ובפרסית Engrehe-meenieos (טבוע בפשע) והוא מושל על הלילה והחושך, על המות והמחלות והעקרות ושונא לכל פריה ורביה בעולם, צורר בני האדם ומוליד בלבותיהם הרהורים רעים, לפניו ילך רשע ואחריו יצא אסון.

שני האלים הללו נפרדים הם זה מזה מעולם ועד עולם, ומלחמת תנופה ביניהם מדור דור.  פעם כובש האל הטוב את טבע האל הרע ומשעבדו לממשלתו ואז יש אך טוב בעולם, ופעם מתאזר האל הרע עוז ומביא כל רע בעולם.  ואולם לקץ הימים יעשו שלום ביניהם, ולא ישיג האחד את גבולו של השני, כי האל הטוב ימשול לבדו על עולמו הטוב והאל הרע ימלוך על עולמו הרע לנצח נצחים.

 

 

התנגדות בעמנו.

מצינו לנביא ישעיהו, שכופל ומשלש דבריו בנבואותיו על כורש מלך פרס לאמר: "אני ה' ואין עוד", "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה".

אם, כהמאמינים, לא נרצה ליחס את החלק השני מספר ישעיה לאיזה נביא אחרון, שהיה בימי עולם גלות בבל ונחזיק בדעת המקובלת, שגם הפרקים מן מ' ואילך ישעינו בן אמוץ אמרם, שחי בימי עוזיהו-חזקיהו (ורק הפרטים, כמו השם כורש וכדומה לזה, יהיו הוספה מאוחרת), אז נמצא, שעל אמונת המגיים שהיו בימיו התעורר הנביא הגדול ודבריו נאמרו כלפי מאמיני שתי רשויות, שנתגלו בשני אלים, אשר אחד מהם הוא יוצר אור והשני בורא חושך; האחד עושה‑שלום והשני בורא רע.  ועל זה קורא הנביא: "אני ה עושה כל אלה!".

ומאחר שהאמינו המגיים (כמו המינים שאחריהם), כי בריאת החומר וגוף האדם לא יצאה מן האל הטוב[iv], על כן קרא הנביא ההוא: "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי". "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" (ישעיה, מ"ד, ו') "לומר: "אני ה' ראשון", שלא קבלתי מאחד, "ומבלעדי אין אלהים", שאין לי שותף" (ירושלמי, ראש סנהדרין).

משם "מג" (בפרסית Mige-Gush ) נזכר בתלמוד השם אמגושא או מגוש.  כך אנו מוצאים במקום אחד (סנהדרין, ל"ט): "א"ל האי אמגושא לאמימר: מפלגך לעילאי דהורמיז (אורמוזד), מפלגך לתתאי דאהורמין" (אחרימן).  בזה רמז האמגושא כל האל הטוב, שברא את העולם העליון, כלומר, עולם‑האור, השוכן במרומים או בשמים הנשענים על הר גדול ורם, ועל האל הרע שברא את העולם השפל, כלומר, עולם‑החשך, השוכן בשאול תחתיה (Duzakhs). והאמגושי סבב פני הדברים אל העולם הקטן שהוא האדם, דמות‑כפולה, שהורכבה משני האלים הללו, מאחר שיש בו שני יצרים, היצר הטוב והיצר הרע, ויש בו חלק גשמי וחלק רוחני, גוף ונפש, חומר ורוח.  והתלמודי החכם התלוצץ בתשובתו על האמגושי ושחק על אמונתו לאמר:

"אם כן היכי שביק ליה אהורמין להורמיז לעבורי מיא בארעיה?"...

 

 

 

פרק שלישי.

צַרַתּוּסְטְרָה.

מקרב המגיים יצא בפרס בימי הנביאים ירמיה ויחזקרל המחוקק צרדוש הוא צרתוסטרה השני, שבא לשנות את אמונת המגיים בעיקר מציאות האלהות, שעל כן רדף אותו הרב‑מג דורונסירון עד חרמה מיום הולדו, עד שעלתה ידו על המגיים בימי המלך דריוש היסטאספיס, שצוה לכתוב את דברי התורה החדשה על קלף ולהניחה בכפה החצובה בין סלעי פרסיפוליס, ולהכין אנשי‑קודש, אשר ישמרו עליה ולא יתנו לכל זר לנגוע בספרים הקדושים[v].

צרתוסטרה הואה גם הוא את האמונה בשתי רשויות, אך לדעתו לא היו שתי הרשויות מראש מקדמי ארץ, כמו שהורו המגיים, אלא בראשית היה אֵל אחד, הנקרא בפרסית בשם: Zervane-Akerene כלומר, זמן (או מקום) בלי גבול, והוא הוא "עתיק‑יומין" ו"אין סוף", ולדעת חכמי הכת הפרסית, שנקראו בשם "הזמניים" (Zervaniti), הוא אצילות האור האין‑סופי (כעין ספירת "כתר" של המקובלים).

האל האחד הזה אצל ב"מאמרו" (Honower) שני מלאכים עליונים, אשר שמותיהם כשמות שקראו להם המגיים: אורמוצד (שפירושו בלשון זֶנד: "מלך גדול" כנ"ל, והוא בסוד התגלות הס"ר, ובפיו הפתגם "אנכי הכל ונושא הכל", והוא דומה אל "אדם קדמון" של המקובלים), ואחרימן (שפירושו בלשון זנד: טבוע בפשע, והוא כעין שטן או סמאל, ראש הקליפות להמקובלים).

מתחלה היו שניהם מלאכים טובים.  אבל ברבות הימים השחית אחרימן את דרכו והיה למלאך רע, ראש למלאכים רעים ומזיקים (Devi), ואורמוצד נשאר מלאך טוב, ראש למלאכי רחמים (Izeds), ובראשם ששה אחשדרפנים (Amschaspands), שהם ביחד עם אורצוצד שבעת רואי פני המלך אין‑סוף הנזכר למעלה.

העולם כמו שהוא לעינינו לא נאצל מן האין‑סוף בעצמו, אלא נברא, כאמור, באמצעות ראשי המלאכים ההם, אורמוצד ואחרימן, שחיו ששת אלפי שנה קודם שבראו את העולם בשותפות: אומוצד ברא את השמש ואת הירח, את האור ואת האש ואת נשמת האדם, והוא פועל כל טוב בעולם, ואחרימן ברא את הקוץ והדרדר, את החושך ואת הרוחות הרעות ואת גוף‑האדם, והוא פועל כל רע בעולם ומזיק את הכל, ממנו בא כל חלי וכל מדוה, הוא עשה את הגוף ואת המות והוא גם מקור חטאו של האדם ויצאו הרע.

העולם נמצא במצב של מלחמה בין אומוצד ובין אחרימן במשך שנים עשר אלף שנה.  במשך הזמן הארוך הזה מלחמה ביניהם מדור דור, כשזה קם זה נופל, ורק אחרי שנים עשר אלף השנים האלה תחדל המלחמה בין הרוא ובין החושך, והעולם הישן יהיה למאכולת‑אש ולמשורות‑שממה, ובבריאה החדשה ישוב אחרימן אל האור הטוב כבימי בראשית, קודם שהשחית את דרכו להיות מלאך רע, וגם משרתיו עושי רצונו יפעלו אך טוב וחסד בשמים החדשים ובארץ החדשה[vi].

ואלה תולדות שני מלאכים האלה, כפי שבאו בספר האחרון מספרי אוויסטה הנקרא בון‑דהשניא (Bundehesh), הוא ספר‑היצירה וספור מעשה‑בראשית: אצל אלהי‑עולם מן הזרע האלוהי והנצחי, שהוא אור אשי מהול באֵד מימי, את אורמוצד הוא האור, ואת אחרימן, הוא החושך, וברא על ידם את הועלם, שדה מלחמת הטוב והרע במשך שנים עשר אלפי שנה.

שנים עשר אלפי השנה האלה נחלקות לארבע מחלקות, שכל אחת היא בת‑שלשת אלפים שנה.  במחלקה הראשונה ישלוט האור תחת ממשלת אורמוצד; בשניה יתיצב אחרימן נגדו כצר ואויב, אבל האור יתגבר על החושך וישמידרו; בשלישית ימשלו אורצוצד ואחרימן יחדיו ורוא וחושך יהיו משתמשים בערבוביה, וברביעית יגבר החושך על האור והרע על הטוב, והעולם כלו כעשן יכלה, עד שיברא אלהים בריאה חדשה ואחרימן ישוב להיות אך טוב וחסד ואור, ויהיה מלאך טוב כבימי בראשית, קודם שהשחית את דרכו להיות מלאך רע בארץ.

ואלה תארי שני השרים האלה לפי דברי הספר ההוא:

אורמוצד הוא יליד האור הנצחי, שוכן בצל האור הקדמוני, יושב על כסא אור קדומים, והוא בטבעו טוב ומיטיב, טהור ומקור כל טהרה, משנה לאלהי‑עולם ונצח הנצחים, חכמתו בלי מצרים, כחו בלי קץ וגבול, שופט כל העולמים ויצוריהם, לא ינום ולא יישן יומם ולילה, עצמותו אור, לבושו הוד ומעטהו הדר.

אחרימן נולד גם הוא בממלכת האור, אבל בקנאתו ובשנאתו את אחיו אורמוצד הטוב ממנו נעשה מקור כל טומאה ושורש כל רע, זבולו ערפל וחשכת עננים סביבותיו, הוא יוצא כל צרה ונאצה, הרג ואבדן והוא צר מאויב לכל טוב, שהוא יצור אורמוצד.

וזאת פרשת המלחמה ביניהם במשך שנים עשר אלפי השנה של הבריאה הראשונה לפי דברי הספר ההוא: באלף הראשון ברא אורמוצד את העולם ואת האור, את שלשת גלגלי השמים הארץ, השמש והירח את חמשת כוכב, הלכת האחרים ואת כל צבאות השמים, הנחלקים לשתים עשרה מערכות ולעשרים ושמונה מחלקות, ומספר צבא השמים הוא 6.480.000 כוכבים.

ואחרימן ברא באלף הראשון את השאול, כולם מלא עלטה וחשיכה אך גדול ועצום כעולם האור.

ובאלף הרביעי נועז אחרימן לערוך מלחמה על אורמוצד, אבל ירא לגשת אליו, כי קרן אור פניו.  וכשברא אורמוצד את האדם הראשון, קם עליו אחרימן והמיתהו.  אז ברא אורמוצד את האדם הראשון, אנדרוגינוס עם דו פרצופים, זכר ונקבה.

ובראשיל האלף השביעי קם אחרימן ועמו צבא המחבלים.  וכולם התנפלו על עולמו של אורמוצד; ואחרימן חדר עד היכלו של אומוצד, אבל נתבהל מאור פניו ונפל ארצה בדמות נחש, וברוחו הנתעב והנאלח טמא את כל אשר בארץ והביא על האדמה דבר ומגפה, ערוב ושרץ, והמטיר עיה אש וגפרית, והוביש כל נחלי מים, עד שהיתה הארץ בוקה ומבולקה.

תשעים יום ותשעים לילה חתפו במלחמה הזאת, עד שקם אורמוצד על אחרימן וקלע אותו אל תוך השאול.

ובאלף העשירי שב אחרימן להלחם שנית באורמוצד ונצח אותו, ואז נפלו בני אדם פגרים מתים כדומן על פני השדה.  כי אחרימן הוריד כוכב שבט על הארץ, שהיה לזפת בוערה עד שאול תחתיה, ובני האדם היו ברעה גדולה.  אך אורצוצד הוא שומרם ומצילם ובאחרית הימים ישלח להם, גואל ומושיע לטוב להם כל הימים, אחרימן ייטיב את דרכו ומלכותו החשכה תכחד מן הארץ, ורק אורמוצד והטוב ימשלו בעולם זה, שכולו טוב.

האדם כשהוא לעצמו אינו רע לא בגופו ולא בנפשו, אך אחרימן מסיתנו לעשות רע טבעי ומוסרי.  כי באדם יש שני יצרים (Kerdans); האחד, והבא מאת אורמוצד, מעוררהו לטוב, והוא היצר הטוב, והשני, הבא מאת אחרימן מסיתו לעשות רע, והוא היצר הרע.  החטאים, המביאים לידי חליים ומיתה, הם פעולותיו של אחרימן, ולפיכך חייב כל פרסי להתגבר על היצר הרע, ששם בקרבו אחרימן הרע.  כל ספרי זנד‑אוויסטא מלאים תחנות ותפלות, תהלות ותשבחות, לאורמוצד הטוב והטהור, וקללות נמרצות לאחרימן.

האדם צריך להלחם בעד אורמוצד וכנגד אחרימן על ידי נקיות הגוף, שמביאה לידי טהרת הנפש במחשבה, בדבור ובמעשה; והאור הוא סמל הנקיות והטהרה.  על כן היה הפרסי מקדש את מאורי האור ואת האש.

באחרית ימי העולם תשוב נשמת האדם אל גופה, והאדם יקום משינת המות בתחית המתים וישיש על גופו, אשר חמרו אינו רע בעצמותו, אלא אך טוב, יצורף ויזוקק הגוף מכל דופי והיה טהור ונאור כלפנים.

 

 

התנגדות בעמנו.

נגד האמונה בשתי רשויות של הדברים בתורת צרתוסטרה התקוממו כל חכמי‑עמנו וסופריו, שהיו קרובים אל הפרסים בזמן ובמקום.  התקוממות והתנגדות זו מצויה בנביאים, בכתובים ובמשנה.

הראשון, שהרים קולו נגד אמונת‑השניות בצורה זו, היה הנביא, שחי בימי העולים מגלות בבל, אשר נבואותיו נכללו (לדעת חכמי בקורת המקרא) בתוך קובץ הנבואות של ישעיה בן אמוץ.

עם כל הכבוד והיקר, שחלק לכורש מלך פרס, אשר קרא לו בשם "משיח‑ה'"," לא עיף ולא יגע מלהטעים את ההבדל הרב והעצום שבין אמונת כורש ועמו באלים מיטיבים ומריעים, ובין אמונת עם ישראל באלוה אחד, שהכל יכול וכוללם יחד.\הלא כה דבריו (ישעיה, מ"ח, א'-ח'): "כה אמר ה' למשיחו לכורש... למען עבדי יעקב וישראל בחירי, ואקרא לך בשמך, אכנך ולא ידעתני, למען ידעו ממזרח שמש וממערבה, כי אפס בלעדי, אני ה' ואין עוד, יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה".

הקריאה הזאת היתה אז, בזמן שהיהודים אהבו את הפרסים וקבלו מהם דינים ומנהגים מתוקנים, יכדוע, כל‑כך חשובה וצריכה כדי להרחיק את ישראל מאונת השניות, עש שאנשי כנסת הגדולה קבעו אותה בתפלת שחרית, ורק מפני כבוד הפאסים קבעו "ובורא הכל" תחת "ובורא רע".הקראים, שהיו בקרב מאמיני מחמד, לא חשו לכבוד הפרסים והשאירו בנוסח תפלתם את הכתוב בסגנונו הישן[vii].

גם הפסוק: "ועם שונים אל תתערב" (משלי, כ"ד, כ"א) מכוון, לדעת התנחומא, כנגד המאמינים בשתי רשויות: "עם אותם, שאומרים: שני אלהות בעולם, שסופם ליאבד מן העולם, שנאמר: והיה בכל הארץ פי שנים". –

רמז לזה יש, לדעת חכמי ימי‑הבינים, גם בפסוק: "עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'" (משלי, כ"ב, ב') "לאפוקי מדעת האומרים דאיכא שתי אלהות, חד פועל הטובות וחד פועל הרעות, ולהכי קאמר עושה שניהם ה'" (מגיד מישרים לרי"ק, פ' תצא).

והתנגדות לאמונה זו מובלטת גם במשנה: "האומר על הטוב יזכר שמך משתקין אותו" (ברכות, ה', ג').  "האומר מודים מודים משתקין אותו" (שם), משום דמיחזי כשתי רשויות (בגמרא שם).

 

 

פרק רביעי.

המינים.

הכת הגדולה הזאת נוסדה על ידי הפילוסוף מני (Manes) הפרסי ונקראת בספרותנו על שמו: היחיד מין והרבים מינים ובלשון הלועזים manichäer (עיין להלן).

כדי להכיר את תורתו של מני, צריך לדעת את מצב פרס בימיו ואת תולדותיו המיוחדות במינן.

מלכות פרס ומדי, שעלתה למדרגה עליונה בימי כורש מלך פרס, אשר משל על כל ארצות המזרח, ירדה ממדרגתה בימי המלכים המאוחרים.  מיום שהתחילו מלחמות הפרסים עם היונים ועד ימי אלכסנדר מוקדון, הלכה מלכות‑פרס הלוך וחסור עד שנפלה לגמרי מתגרת‑ידיו של אלכסנדר מוקדון.

ואולם לאחר כמה שנה התנערה ושבה לתחיה כשנוסדה ממלכת הפרתיים בארץ פרס החדשה.  המלכות החדשה הזאת גדלה ופרחה במאות הראשונות למספר הנוצרים.  מלכי‑הפרתיים היו ממשפחת האַרְסַקִידִים.  אחריהם מלכו ה"שַׂשאנידים", הם המלכים ממשפחת ששאן (Sasaniden), ובימיהם נקראו הפרתיים בשם פרסים חדשים או "חברין" (Gueberb).

ומצינו לחכמי התלמוד, כי כשם שאהבו את הפרסים הראשונים בשביל שמאסו בתורת המגיים והחזיקו בדעות צרתוסטרה, כך שנאו את הפרסים החדשים בשביל שדברו במני שלהם, אשר חזיר את דעות המגיים ליושנן.  ועל זה מעיד ספורם (קידושין ע"ד): "א"ל רבי ללוי: הראני פרסים; א"ל: דומים לחילות של בית דוד; הראני חברין דומין למלאכי חבלה".

שם המלך הראשון למשפחץ הששאַנידים היה "אורשיר בן באבך" (ספר הקבלה להראב"ד), ובלשון הפרסים "ארדישיהר באביגאן בן באבק", והוא המכונה במדרש בשם ארדיכאן בצירוף שני השמות לאחד (עיין החלוץ, ח"ב, עמ' 125), והוא הוא ארתחששתא הראשון של מלכות פרס החדשה, כי השם ארתחששתא, שנמצא גם בפרס הישנה ונכתב בפרסית Artakhschatra , נשתנה בפי הפרסים החדשים לשם Ardeschir הוא ארדישיהר.

ומסופר מן המלך הזה (Voltaire, Dicitionnaire philosoph, Art. Conciles) שאסף ארבעים אלף כהנים לשאול את פיהם ע"ד איזו ספיקות, שנתעוררו בלבבו על אודות גן‑עדן וגהינם, ורב‑המג היותר מפורסם אז ושמו ערדוירף האחז בשבץ שבעה ימים ושבעה לילות, וכששב לאיתנו ספר, כי נשמתו עלתה לשמים ושמעה שם מאחורי הפרגוד, שהצדק עם מלך הפרסים בדבר אמונתו, וכן נתקיים ונכתב בספר.

 

 

א.     תולדות מני ויחס שיטתו אל השיטות שקדמו לה.

בימי המלך ההוא, בשנת תקנ"א לשטרות או לחשבון הסיליקידים, והוא בדוף האלף הרביעי ליצירה, בימי נעוריו של שמואל ירחינאה, נולד בעיר בבל יליד בית עבדים ושמו בפי הפרסים מנחם (Manahem), והיונים קראו לו Manes, הרומיים Manichaeus, בני קדם קראו לו Mani והיהודים מין.

הסופרים הנוצריים הקדמונים החליטו, שהפרסים קראו לו בהולדו בשם קורביק, ורק אחר כך נשתנה (או הוא בעצמו שנה) שמו לשם "מנאם", כלומר נואם ודברן, מפני שהיה כחו גדול בווכוח; אכן באמת שמו מנחם, שבלשון ארץ מולדתו בבל, הוא רומז על מה שחשב את עצמו למנחם, משיב‑נפש העם ומלאך גואלם.  ואפשר, כי תלמידיו, שהיו ביניהם גם יהודים, קראו לו מנחם, שהוא שמו של משיח, לפי מסורת קדומה באומתנו (סנהדרין צ"ח וברכות ה'). וידוע, שהמשיח נקרא בפרקי דר' אליעזר ובמדרש תהלים בשם "מנחם בן עמיאל בן יוסף"[viii].

ומני היה ילד יפה‑תואר ונער נכון‑דבר, וגבירתו, אלמנה עשירה, אהבתהו ושחררה אותו והוציאתהו מבית העבדים, ויהי לה לבן.  ויש אומרים, שאחר כך לקח מני את גבירתו האלמנה לו לאשה, ומצאו בזה דמיון בינו ובין מחמד נביא הישמעאלים.

והגבירה האלמנה נתנה את מני על יד המגיים להורות אותו את חכמת הפרסים.  ובבית האלמנה מצא וקרא גם את ספרי הכופר טריבינטוס, שירש מחכם עברי אחד מירושלים.

ומני חוקר ודורש בחכמת האלהות כאחד מחכמי המגיים והגנוסטיקים הנוצריים.  הוא למד גם את חכמת הרפואה והיה לרופא אמן.  גם היה מהיר בחכמת החשבון והתכונה וההנדסה, עד שיד לתאר בדיוק היותר אפשרי כל מעגל וכל קו בעצם ידו, בלי שום אמצעי, וידע גם את הגיאוגרפיה לפרטיה, וגם ראה באיצטגנינות כאחד מגדולי הוברי שמים.

מני הגה גם בתורת משה והנביאים ובספרי הברית החדשה והיה כהן לנוצרים בעיר אַהואָז, ששם נידוהו אחר כך, כשנתפרסם לכופר, וכוחים תכופים היו לו עם מגיים ויהודים ונוצרים.  הוא התחבר אל הגנוסטיקים וחדר אל סתרי סודותיהם, ובלבו חשב לאחד את דעותיהם של היהודים‑הנוצריים עם דעת הפרסיים המגיים ועם שאר כתות בית ישראל בדת ואמונה.

ביחוד העמיק מני לחקור אחרי התרת השאלה הקשה והעצומה, שאלת מציאות הרע בעולם הטבעי והמוסרי.  הוא התעמק בדברי חכמי קדם, שחיו בארצות הוד וסינים ובדתיהם השונות, וירד לעומקן של האמונות והדעות, שהיו להמגיים שבאקץ פרס, אשר האמינו והורו מציאות שתי אלהיות, תי רשויות שמימי בראשית, אל טוב ואל רע, באופן שהאל הטוב בורא ויוצר ואוצל אך טוב, והאל הרע עושה וממציא אך רע, והם נשארים נפרדים לעולמי‑עולמים ונלחמים זה בזה עד אחרית הימים, שבהם יעשו שלום ביניהם ולא ישיג האחד את גבולו של השני, כי האל הטוב ימשול לבדו על עולמו הטוב, והאל הרע ימלוך על עולמו הרע לנצח נצחים (עיין למעלה פרק שני).

מני שם את לבו גם אל תורת צרתוסטרה, שהתקומם נגד המגיים והורה, כי שתי הרשויות לא היו במציאות מראשית ההויה, כדעת המגיים אלא נאצלו במאמרו של האל האחד, שהיה בראשית ההויה, וגם בסוף ההויה לא ישארו שתי רשויות, אל אחרימן ישוב גם הוא אל הטוב, שישלוט אז יחידי בעולם (עיין למעלה, פרק שלישי).

מני הגה גם בדעות הפילוסופים היוניים פיתגורס ואפלטון, ונתן את לבו לחקור אחרי אמונות היהודים והנוצרים לכל כתותיהם ומסתריהם ולכל שיטותיהם והשקפותיהם.  הוא חדר אל תוך מסתרי האלכסנדאונים והכיר את חקירות הגנוסטיקים בדבר בריאת עולם חשוך ע"י האֶיאונים (עולמות, שנתגשמו בתור בריון עליונות לעצמן), אשר יצרו חומר גס מלא רע.  גם דעותיהם של האיסיים ביהודה ושל התירפיים במצרים למד לדעת והתחקה על רעיונותיהם של המגיים, שהתפרדו אז בחקירותיהם והיו עד לשבעים כתות, ויחד עם זה שהע מעט או הרבה מתורת כת המגוסים, שהחליטו, כי כל יצורי התולדה הבשרית והרוחית שנים שנים הם: רוח וחומר, אלוה ושטן, אור וחושך, טוב ורע, צדק ורשע, עונג ונגע, ועוד.

מל השיטות הללו בחר מני יסודות ידועים והקים שיטה דתית חדשה.  הוא ידע לפשר את תורת המגיים הקדומים עם תורת צרתוסטרה.  מן המגיים שלפני צרתוסטרה ומתורת צרתוסטרה קבל עקרי אמונה אלו: שתי אלהיות נמצאו מקדם קדמתה (ולא רק שתי רשויות, כדעת צרתוסטרה); העולם המוחש הוא מעשה האלוה הרע (ולא כדעת צרתוסטרה, שכל העולם מלבד הרע שבו הוא מעשה האל הטוב); האור והחושך נמצאים במלחמה תמידית בעולם המעורב מטוב ורע (בשטת צרתוסטרה), החטא, יליד הרע, מצורף מעט מעט ע"י י"ב כלי היצירה (כמו שהוא מצורף, לדעת צרתוסטרה, במשך י"ב אלפים שנה); כשיכלה העולם באש מצרף ומטהר תתום המלחמה (כשטת צרתוסטרה) וישוב הטוב אל מקורו והרע אל מקורו ויהיו אלים נים כמקדם (ולא כדעת צרתוסטרה, שאז תתאחדנה שתי הרשויות ותהיינה לאחת); החומר הוא נצחי בלי ראשית ובלי תכלית (ההיפך מדעתו של צרתוסטרה, שהחומר נברא ובזמן מן הזמנים יכלה ויאבד); גוף האדם הוא רע לכשעצמו (שלא כצרתוסטרה, שגוף האדם אינו רע בעצמותו); ואין תחית המתים לגופים (ההיפך מאמונת צרתוסטרה בתחית הגופים).

אל מני התלקטו חברים ותלמידים, שעזבו את תורת צרתוסטרה, ומני הורה אותם, שהאל הרע הוא הוא שברא את הארץ וצאצאיה הרעים והחטאים בנפשותם ולא יד האל הטוב והמיטיב עשתה כל אלה.  כי האדם והבהמה תועבת האלוה הטוב גם שניהם, ורק מעשה השטן הנתעב והנאלח הם.

הוא הוֹרה אותם גם כן, שהחומר והגופני בכלל הוא הופעתו של האל הרע, שהתגשם והיה לחומר, ולמד אותם, שמתחלה היו האלוה והחומר שני אלים נצחיים, נפרדים ונבדלים זה מזה, עד שעלה במחשבתו של האלוה לברוא את העולם העליון, וצמצם את עצמו ואצל מעצמותו רבבות יצורים, שהיו לשמש, ללבנה ולכוכבים, אך כלם היו רוחניים בלי חומר, אך רוח וגשם אין; אבל גם האל הרע, הוא החומר הקדמוני, אצל מעצמותו את היקום הארצי והגשמי, ובין יצירת החומר ממלכת החושך ובין ברואי האור היה הבדל עצום.  אבל החושך ערך מלחמה על האור והתגבר עליו.  ואז לקח וישְבְּ ממנו שבי את הנפש, האנושית, היא נשמת האדם, חלק האלוה הטוב, ואותה שם בגוף עכור ומגושם, שיצר בצלמו ובדמותו של האדם השמימי; הגוף ההוא, חלק האל הרע, הוא נתעב ונאלח, טמא ומטמא את הנפש הטהורה, שאך במות הגוף ובשובו לעפרו תצא ממאסרה ותטהר מטומאתה ותשוב בדרך שנים עשר גלגולים אל חיק אביה שבשמים.  כך הדבר חוזר חלילה, עד שבאחרית הימים תלהט אש אוכלה את כל העולם החמרי והגשמי, אשר ישוב אל החושך כלעומת שבא ממנו, ולא יוסיף החומר הרע והחשיך להתקרב עוד אל האלוה הטוב, מקור האור.

שיטה מקובצת זו לא מצאה חן בעיני שום כתה דתית, וגם המגים בפרס וגם כהני הנוצרים החרימו את מני.

אז התעורר ויצא בראש מפלגה גדולה והכריז על עצמו, שהוא שליח המקום וציר האלהים, ודבר בשם האלהים גדולות ונצורות, וגם הרשה לעצמו להטיח דברים כלפי ספרי הקודש על שהם מתירים לאכול בשר כל חי, גם נתן דופי באבות על שנשאו נשים, ובתורת משה על שהיא מספרת, כי ה' ברא את הארץ, וקרא תגר על חוקות התורה הישראללית ועל משפטי הכהונה והקרבנות.

ובעת ההיא הלך שמו של מני הלוך וגדול בין הפרסים והנוצרים ומקצת היהודים, כי היה דברן גדול ומשמיע דברים דולקים, שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, וגם פניו היו כפני איש‑הרוח: הם חורו מאד והיו זועפים תמיד מרוב מלחמה פימית, והוא מתענה וכובש את יצרו בסגופים כאחד מן הותיקין והאיסיים (שנהגו לענות את הגוף ולסגף את החומר מאחר שהוא מקור משחת של כל רע מוסרי) על כן יצא שמעו בכל הארץ, והיו לו תלמידים דברים בו וחברים מקשיבים בקולו באסיה ובאפריקה ובאירופה.  כי מלבד תורתו העמוקה וסגפנותו, היתה לו גם נפש של אמן.

הוא היה תופש כנור ועוגב, והמציא את כלי הזמר המכונה בשם Chölis.  הוא היה גם צַיר מפואר, וכתב על חכמת הציור את ספרו Ertengh (סופרי ארץ הקדם קוראים לספר זה בשם Erdisjenk או Estenk), שהיה מלא ציורים מעשה ידי‑אמן, והיו מרהיבים עין גם מצד המובן הנגלה שלהם, וחוץ מזה הורו מצד  המובן הנסתר שלהם על רזי עולם באיצטגנינות וסודות ח"ן, על דרך ספרי הכת המסתרית‑הגנוסטית, הידועה בשם כת הנחשיים (Ophiten), שהיתה בימים ההם, ושגם כל סודותיה היו מפותחים ומצוירים על לוחות בצורות של עגולים וספירות, כדרך חרטומי מצרים ובציוריהם, שרק הנבחרים הבינו את עומק כוונתם הפנימית, ולההמון הספיק הציור החיצוני.

את הספר הזה כתב מני כשהיה במדבר חבוי במערה בברחו מפני המלך שבור אל ארץ טורקיסטן, היא טרטריה המזרחית, ששם הסתתר במשך שנה תמימה, ואמר, שקבל את הצורות האלו מפי מלאכי מרום.  שם הספר הזה היה גדול בכל הארץ.  אבל כשברח לארץ הסינים והיה שם גר בארץ נכריה, השמידו הסינים את הספר הציורי הזה והאבידוהו (כך אומר הסופר האנגלי ג'ונס Jones).

מלבד הספר הזה כתב מני עוד ספרים אחרים, הידועים לנו רק בשמותיהם: "ספר המסתרים", "אוצר החיים," "אגרת היסוד", ו"האיוונגליון של החיים".  כל הספרים האלה אבדו מן העולם ולא נשאר מהם אפילו אחד.

את דעותיו ואת אמונות‑תלמידיו וגם את שמות ספריו אנו יודעים רק מתוך ספרי‑המלחמות, שכתבו נגדו החכמים הנוצרים האלו: אויגוסטין מנומידיה, שמתחלה היה גם הוא בעדת‑תלמידיו; כריזוסטומוס מאנטיוכיא; אֶפיפנס היהודי‑הנוצרי מעיר סאַגאַמיס; אפרים סוראה והירונימוס מסטרידון חמשתם במאה הרביעית לספירת הנוצרים; טודרוס מסוריה במאה החמשית, ואחריו הכהנים טיטוס וסירפיון בספריהם נגד המינים.

בדורות האחרונים עמלו ויגעו כמה וכמה חכמים אשכנזיים וצרפתיים להסיר את מסך הערפל, הנסוך על מיסד כת‑המינים ועל דעותיהם, כי הנוצרים והיהודים, אשר רדפו כאחד את תלמידי מני וקראו בשם "מין" כל אפיקורוס וכופר, יחסו להם כמה וכמה דעות משונות, והפריזו על מדת כפירתם והשחתתם המוסרית, כדרך כל לוחמי מלחמת הדת, שלא ימלטו מקראה נפרזה.

אבל לנו נשאר עוד לספר את דברי ימיו האחרונים של מני.

אחרי מותו של המלך ארדישיהר באַביגאַן, מלך אחריו בנו שבור (Schaphur), הוא שבור מלכא, אוהבו של שמואל ירחינאה, שהיה אוהב חכמים ומוקיר רבנן, כמסופר במס' ברכות, שהוא היה שואל את שמואל שאלות בעניני חכמה, ופעם התווכח עמו גם על דבר המשיח (סנהדרין צ"ח).

המלך שבור הזה שמע את שמע מני ורוב נפלאותיו, אשר הוא עושה, ושלח לקרוא לו לבוא אל חצר מלכותו.  ויהי היום ויחלה בן המלך, ויקראו את מני לרפא אותו.  ויבא ויאמר: "הוציאו את כל הרופאים מעלי!" ויצאו.  והוא לחש על החולה לחשים והשבעות כמשפטו, אבל בן‑המלך מת תחת ידו.  אז כעס עליו המלך ושם אותו בבית האסורים (שמה באו אליו שנים מתלמידיו, תומס ובודס, מארץ מצרים לספר לו על דבר הנפש, אשר עשו בארץ הזאת) ובקש להמיתו.  ויודע הדבר למני לחלום חזיון לילה, ויקם ויברח אל ארץ טרטריה ומשם עבר לארץ סינים, ויש אומרים גם לארץ הודו.

ואולם כשמת המלך שביר ותחתיו מלך הורמיז (שסופרי היונים קוראים לו בשם "הורמיזדס"), הושב מני אל ארצו בפקודת המלך הכבוד גדול, והורמיז עשה לו את המבצר דסקרה להגן בעדו מחמת הדבקים בתורת צרתוסטרה, אשר רדפוהו על דעותיו השונות מדעותיהם.

וכשמת הורמיז ובהרס (הוא Veranes) מלך תחתיו, אי אפשר היה עוד להגן עליו מחמת אויביו, שהיו לא רק פרסים, אלא גם נוצרים ויהודים אשר קראו לו "צדוקי" מפני שכפר בתחית המתים לגופות, כי המלשינים עליו נתרבו מאד, וכל כהני הדתות השונות פצרו בהמלך וכמעט שהכריחוהו להמית את מני.  לבסוף נתרצה בהרס לזה וגזר להמיתו במיתה משונה, (יש מספרים, שהפשיטו את עור בשרו בחייו ועורו נתלה בשער העיר שבור)  מני מת על דעותיו ואמונתו בן ארבעים שנה.

מני וסיעתו השאירו רושם ניכר גם בספרות ישראל.  בספר הקבלה להראב"ד מסופר"  בתחלה היו לישראל אוהבים בימי ארשיר, והוא אחשורוש, וכן בימי שבור מלכא.  בימיו יצא מני לעולם והיה טוען, שאלהות שנים יש בעולם, אחד מחיה ועושה כל הטובות, ואחד ממית ועושה כל הרעות, ובדה לאמגושים תורה מלבו, והיה לגוי גדול, והרגו שבור מלכא בחכמתו".

והר"י ערמאה בספרו עקידת יצחק פ' ואתחנן מספר על מיתת מני הגדה נפלאה כזו: "כמו שמסור בספר טאַריקי[ix] של האומות, שבימי קוסטנטיני קיסר עמד איש סכל מארץ שנער ושמו מאַני, והיה מטעה העולם באמור להם, שיש שני אלוהות, האחד שולט על הטוב והאחד שולט על הרע, ואסף אליו חיל כבד מאד ועלה בלבו לעלות ולצור על בבל בימי שבור המלך הד', וכאשר שמע שבור המלך את שמעו, התחכם אליו והקדים לשלוח לו מלאכים מגדולי שריו לשאול לו בשלום ולכרות לו ברית ולהודיעו, שהוא מבני אמונתו, ולחלות פניו, שיבא אליו בבלה עם גדולי חכמיו להראות פנים עמו ולהעמידו על שלמות האמונה ההיא, כי הוא יחזיק בידו להפוך העמים אליו; והפתי האמין לדבריו ובטח בו ובא אליו בארבע מאות איש מגדולי הפילוסופים המחזיקים באמונה ההיא.  ויצא מלך בבל לקראתו, ויביאהו אל בית מלכותו, ויושיבהו על כסאו, ויצו להכניס כל הבאים עמו לאכול לחם בביתו.  ובבואם אל תוך הבירה, הביאם זוגות לטייל בתוך הפרדס ושחטות ותלו אותם על העצים.  ואחר המשתה של שניהם אמר המלך למאני: קומה ונבואה אל הבית, אשר אנשיך עומדים שם, ושם נראה אמונת נבואתך ויושר דבריך.  ובבואם אל תוך הפרדס, אשר עמו תלויין בעצי ברושיו, אמר אליו: אתה אמרת, שהאלהות הם שנים, ואחד מהם והוא המושל על הרע, צוה עלי לשחוט את כל אלה ולתלותם, להודיע לכל באי עולם, שגדול כוחו על האלוה השני, המושל על הטוב, וכמדומה לי שמחלוקת גדולה נפלה ביניהם, שזה רצה בשליחותך וזה לא רצה, והעצה הנכונה לאיש כמוך להיותך נתלה עם אנשיו המאמינים בו מפני המחלוקת הבאה בין שני האלוהות.  ויצו וישחטוהו ויתלוהו עמהם".

 

 

ב. למודיו ותורותיו של מַני.

פתגמו הרגיל של מני, שהיה כולל את כל שיטתו, היה: "הכל כפול: האלוה כפול, הכולם כפול והאדם כפול".  ובכן הורה שניוּת תיאולוגית, שניות קוסמולוגית ושניות אַנתרופולוגית.  ובזה כלולה כל שיטתו, שהרי כל שיטה וחקירה פילוסופית או דתית סובבת רק על שלשת הקוטבים הללו: האלהות, העולם והאדם, כמו שהכיר זאת גם מחבר ה"זוהר" באמרו: "חכמתא דאיצטריך ליה לבר‑נש למינדע...  חד למינדע ולאסתכלא ברזא דמאריה, וחד למינדע ליה לגופיה ולאשתמודע מאן איהו והאיך ומאין אתי ולאן יהלך...  וחד לעסתכלא בהאי עלמא דאיהו ביה ועל מה אתתקן" (זוהר שיה"ש).

אבל ביחד עם השניות הורה מני גם אחדות ידועה.

אין נמצא בלי סבה למציאותו, וכל רבוי שבמציאות מסובב ע"י אחדות של עלָּה ראשית.  סבת‑הכל או עלת הרבוי שבמציאות הוא האלהים, שהוא לא רק סבת כל היקום בלבד, אלא הוא גם שוכן בתוך כל היקום, באופן שבכל מיני היקום יש רק נפש אחת[x].

בין הנמצאים הרבים שבעולם רואים אנו דברים שהם רעים בטבעם ודברים שהם טובים בטבעם, ומן הנמנע הוא, שתהיה סבה אחת למציאותם של הדברים הטובים והרעים גם יחד.  בעל כרחך אתה אומר, שיש סבה אחת להטוב בלבד וסבה אחרת להרע בלבד.  ואי‑אפשר הדבר, שתהיה לשתי הסבות האלו סבה משותפת אחת, יותר כוללת, שהרי אז תהיה סבה ראשונה זו סבת הטוב והרע גם יחד, וזהו דבר שאי‑אפשר.  ולפיכך צריך להחליט, ששתי הסבות מוחלטות בן בעצמותן גם שתיהן ואינן תלויות בשום סבה אחרת ולא זו בזו; ובכן הן ראשונות ונצחיות.  יש, איפוא, שתי אלהיות נצחיות, מוחלטות ומוכרחות‑המציאות כל אחת בפני עצמה.  ומאחר שהאלהות האחת היא סבת‑הטוב והאלהות השניה היא סבת‑הרע, על כן שתיהן מתנגדות זו לזו תמיד ונלחמות זו בזו כל הימים.

ומפני שאי‑אפשר לנו להשיג השגה אלוהית מעצם מופשט, שהוא למעלה מכל התגלות חיצונית, על כן מוכרחים אנו להלביש את האלוה הטוב ואת האלוה הרע באיזו צורה מוחשת.  ולפיכך אנו מציירים לעצמנו את האלוה הטוב ע"י סמל‑האור, שהוא עצם טהור ודק בתכלית הטהרה והדקות, ואת האלוה הרע ע"י סמל‑החושך, שהוא צורה אפלה בלתי טהורה, ואנו אומרים, שהאור הוא מקור הטוב והחושך הוא מקור הרע.

עצם החושך או האלוה הרע הוא החומר; ולא העולם המוחש לרגשי בשרים הוא החומר, אלא החומר האמתי ההיולי, שהוא בלתי‑נברא ונצחי ומכיר את עצמו, וממנו אצולים הגופים (הירונימוס בח"ז מספרו)[xi].

ובדבר השניות הקוסמולוגית אמר מני, כי מצב העולם המוחש לא היה מראש כמו שהוא עתה לעינינו, שהרי אילמלי היה כך מאז ומעולם, היה מוכרח הנאצל מיסוד הטוב להתקיים בפני עצמו, ובמציאות הלא עינינו רואות באדם את האצילות של היסוד הטוב ביחד עם האצילות של היסוד הרע, טוב מוחשי או מוסרי ביחד ובערבוביה עם רע מוחשי או מוסרי.  על כרחך אתה אומר, כי אף על פי שבימי בראשית לא התאחדו הטוב והרע באדם ובנמצאים אחרים, הנה אחר‑כך גרם איזה מקרה חדש את ערבובם ואת שנוי העולם וביאתו למצבו הנוכחי.  וזוהי השיחה המסתרית, שקבלנו בנידון זה מפי קדמונים:

בראשית היו האל הטוב והאל הרע בודדים ולא נודעו איש אל אחיו.  "החומר ההיולי היה בלי סדרים ועוד לא התפוצץ ולא נתחלק להניצוצות של הגופים המרובים ואז עדיין לא נדעה לו מציאותו של הטוב"[xii]; ובכן עדיין לא נשתמשו אז אור וחושך בערבוביה, אבל ברבות הימים פרצה מלחמה בין העולמות‑הנפשים (Aeonen) בממלכת‑החושך החטאה, והם נשאו את עיניהם אל ממלכת‑האור וחדרו אל תוכה ובלעו אל קרבם המון שביבי אור.  אז לקח החומר הרע את הניצוצות האלה ונפח אותם בגוף האדם הראשון, אשר יצר מן החומר הרע.  וככה נתערבו ניצוצות‑אור ברגבי חושך, והטוב חדר אל תוך גופו של החומר הרע, והיה האדם גוף רע בגשמיותו עם ניצוץ רוחני טוב.

על כן נעשה האדם ל"איש‑מלחמה" על הארץ, כי מלחמה בלתי‑נפסקת בקרבו בין הטוב ובין הרע מדור דור, והוא כפול בטבעו מערוך לעומת שני אלים. כי הוא עובד שני אדונים: את יוצרו ואת יצרו; יצרו הרע נלחם נגד האל הטוב, ויצרו הטוב נגד האל הרע.

ועל השניות האנתרופולוגית אמר מני, כי האדם מורכב הוא מגוף ונפש; הגוף מכיר מציאות עצמותו בלי הנפש, והכרה זו היא הנפש הבהמית (Anima sensitive); ומאחר שהיא אצולה ביחד עם הגוף מיסוד הרע, לפיכך גם היא בעבדי הרע תתחשב.  אכן גם נפש אצולה ממרומים מיסות הטוב שוכנת באדם.  שהיא ילידת אותם היצוצות‑האור, שנבלעו בקרב חשכת חמרו; ולפיכך טהורה היא הנפש הזאת, והיא "הנפש המשכלת" בת האל הטוב.

וכך אנו מוצאים, ששלשה שותפים באדם: הגוף ילידו של החומר, שהוא האל הרע, הנפש הבהמית, האחוזה בהגוף, והנפש המשכלה, הכלואה במסגר הגוף; ומלחמה תמידית בין שתי הנפשות האלו, כאמור, כי כשם ששני האלהים אשר בעולם הגדול נלחמים איש באחיו מימי בראשית, כך נלחמות כל הימים גם שתי הנפשות שבעולם הקטן, הוא האדם, שהאחת מהן היא מעצם האל הטוב והשנית – מחומר האל הרע.  האל הרע, הוא החומר, יודע, שהוא תופש את האל הטוב, היא נפש האדם, בשביה, ולהאל הטוב ידוע, שהוא תפוש במאסר ע"י האל הרע שבאדם.  הרע מתאמץ לחזק כבליו, ששם על הטוב, ולהחזיקו תפוש בשביה לאורך ימים, והטוב מתפרץ מפני נוגשו ומתאמץ לפתח את חרצובותיו ולהתיר אגודתו, ובכן עושים הם גם שניהם מלחמה בקרב האדם במשך כל ימי חייו.

מאחר שהגוף בא ממקור היסוד הרע, החומר שהוא האל הרע, נקל לדעת, מה הן החובות הראשיות, המוטלות על האדם כל עוד הוא מתהלך בארץ‑חיים.  יותר שיענה האדם את גופו ויכניעהו, יותר תרבה שלמותו ויותר תגדל צדקתו; והשלם לא ישא אשה ולא יוליד בנים, כי כל הולדה היא תאוה רעה, שבאה ממעין נרפש, מן החומר הרע.

ובכן הורה מני שניוּת משולשת, שהוכפלו בה טוב ורע: שניות באלהות: אל רחום וחנון, טוב ומיטיב, טהור וקדוש, ואל מתרעם וזועם, קנא ונוקם, רע ומריע; שניות בעולם: פעותו טבעיות טובות.  אשר האור סמל הוא להן, ופעולות טבעיות רעות, אשר סמלן הוא החושך; ושניות באדם: מדות מוסריות טובות ושלמות, טהורות בטהרת הצדקה והתושיה, ומדות מוסריות רעות וגרועות, טמאות בטומאת הפשע.

אמנם כל מפעל רע, שיעשה האדם, הוא פועל הנפש הבהמית שבגופו, הוא הכרת גופו את עצמו, הוא האל הרע השוכן בקרבו, ולאדם אין בחירה חפשית ואין משא עון ופשע כלל (אםרים סוראה ואויגוסטין וכריזוסטומוס).

האדם נמצא במעמד של מלחמה תמידית כל ימי חייו, כאמור; אך במותו יחדל הקרב בקרבו וינוח מזעפו.  גופו, חלק החומר, ישוב משולל כל טוב אל חיק חמרו הראשון; גם נפשו הבהמית, אצילות האל הרע, נשארת בתוך החומר ההוא.  ואולם נפשו המשכלת, שהיא נשמתו הטהורה, אצילות האל הטוב, שבה, אחרי שהיא משתחררת מכבלי גופה ועולה אל האויר, יליד האור הטהור, אל המקורה הטוב, אל חיק האור, והיא יושבת בסתר עליון, האל הטוב.

אבל נשמה זו עדיין מגושמת היא, כי לא נטהרה מסיגי גופה העכור, וקשה לה לעלות בפעם אחת ולשבת בחיקו של האל הטוב ולהיות כמוהו; ולפיכך היא מתעלה מעט מעט ובאה דרך שנים עשר כלי הבריאה (הם י"ב המזלות שעל חוג השמים) אל מרום מאורי אור שבשמים, מקום שבתו של הטוב והטהור.  ובזוהר האור ההוא, סמל האל הטוב, מצורפת הנשמה ומטהרת מחלאתה בכח קרני אור השמש והירח, מושב החכמה והגבורה של האלוה הטוב, אשר עמו היא מתאחדת ובו היא מתדבקת מעתה ועד עולם.

ואולם נשמתו של אדם, שהרבה לחטוא על הארץ וזהם את נפשו בעונות ובמעשים רעים הרבה, אינה יכולה להמריא במרום גלגלי האור אלא אחרי שנתגלגלה בעולם השפל בגופים שונים והתקדשה מטומאתה גם הכינה את עצמה לקראת ממלכת האור.

 

 

ג. תלמידיו של מני וכתות‑המינים המאוחרות.

אחרי מותו של מני החזיקו תלמידיו בשיטתו.  שלשה עשר תלמידים היו לו למני, י"ב מהם היו מורים והי"ג היה לממלא‑מקומו של מני ונקרא בשם "מנחם" או "פרקליט".

התלמידים הללו עמדו בראש חברה מסותרת כעין חבורת‑הפיתגוריים, שנפלגה לשני ראשים: ל"שומעים" ול"בחירים".  השומעים היו ה"חיצוניים" (Exoterici), שלא נכנסו לפני ולפנים לתוך פרדס הסודות, והם נהגו כמנהג מני רבם ולא אכלו בשר גם לא שתו יין, ויש אומרים, שגם ביצים וגבינה לא אכלו; והבחירים היו ה"פנימיים" (Esoterici), שנכנסו לפרדס המדע (Gnosis) והם התענו יותר וחיו בעניות כדי להתגבר על תאות יצרם, ופגלו כל אוכל, אף את היותר הכרחי לכלכלת הגוף, וגם את הנשואין אסרו על נפשם, כדי שלא יגדילו וידיאו את האצילות של האל הרע, הוא החומר הקדמוני.

סיעת תלמידי מני שנקראו בשם מינים, התפשטה ברבות הימים בכל הארץ ונתחלקה להרבה מפלגות, עד שבעים במספר.  בתוכן מוצאים אנו את הגנוסטיקים ממפלגות שונות, כמו מרציון מסינופה וקרפוקרטס מאלכסנדריה (בימי מני), חזקיה הוא וואַלנטינוס ברומי, מרדכי הוא מרקה בארץ ישראל, טאַטיאן מארם נהרים, בר‑דיצן בסוריא ואחרים, שמהם היו מקודם רבותיו של מני הפרסי ומהם היו תלמידיו.  כל הגנוסטיקים הללו היו יהודים, ושיטותיהם באלהות הן הרכבה מדעות היונים, ממסתיר הפרסים, ממסורות‑היהודיפ ומשיטות ההודים ודבקי בוּדה, ובכל השיטות הללו נמצאת בתור יסוד מוסד האמונה בשתי רשויות באופני שונים לפי רוח מיסידה ובתי‑מדרשם, ואֵלה היו אבות המקובלים יודעי ח"ן בישראל עד היום הזה.

בתוך המפלגות של כתות‑המינים נחשבת גם מפלגת המגוסים, שנזכרו בספרי הרמב"ם.

במאה הרביעית לספירת‑הנוצרים אנו מוצאים בתוכן את מפלגת ה"אַגנוטים" (הבלתי‑יודעים), שאמרו, כי הבחירה היא ברשות האדם, מבלי שיש ידיעה ממנה מפאת האלהים, ומפלגת ה"סיליקינים" שהגשימו את האלהות, וחבריהם בני‑דעותיהם היו ה"מגשימים" (Antropomorphiten).

עוד מפלגה אחת היתה בתוך הגנוסטיקים‑המינים, שחבריה היו מאמינים בגזרה קדומה ועל כן נקראו בשם Praedestinati.

על הגנוסטיקים‑המינים מתיחסים גם ה"פריסציליאנים" ו"עובדי אל עליון" (Hysistarier).

בשיטותיהן הדתיות של כל המפלגות הללו יש תערובת מן הדת היהודית והפרסית הקדומה, ולכולן היתה האמונה בשתי רשויות כּן ובסיס לכל חלומותיהם ומסתריהם.

בימי חכמי התלמוד נלחמו כהני הנוצרים והאפיפיורים והקיסרים נגד כל כתות המינים באף ובחמה להשמידן מן הארץ ורדפו אותן בכתבי חרמים ובחוקים וגזרות קשים מאד.

במאה השביעית היה ראש המינים פילוסוף נודע ושמו פויל בארמיניה והקיסר הביזנטי ניקיפורוס היה מתלמידיהם, ועל כן התחזקו ובנו להם ערים בצורות, שהתבצרו בהן אחר‑כך נגד הקיסרית אשת באַסיליוס, שרדפה אותם במאה התשיעית.  בימים ההם הגדילו והאדירו המינים את אמונת השניות כמעט בכל הארץ.

ובכל דור ודור עמדו על המינים להכריתם ולהשמיד מארץ זכרם, אך הם הוסיפו אומץ, עד שבאו במאה העשירית הרבה מינים לארץ איטליה, ומשם שלחו צירים אל ארצות צרפת, אשכנז ואנגליה; ובכל הארצות הללו רכשו הרב נפשות לאמונתם.

בשנת 1022 הוזמנו לדין כמה כהנים ראשיים בעיר אורליאַן על שנתחברו אל המינים.  והמלך רוברט חרץ את משפטם לשרפם באש חיים.  המינים לא נבהלו מפני משפט נורא זה וקדשו את שם אמונתם ברבים, ובשמחה רבה קפצו אל תוך שלהבת‑האש.

ואולם ברבות הימים גועה כת המינים מעט מעט עד שנטמעה כולם בגנוסטיקים, אשר האריכו ימים יותר מתלמידי מני ונתקיימו עד ימי צמיחתה של כת ההיכליים ("טעמפלער"), שכן מברר החכם האַמר‑פורגשטאַל, כי בני כת זו כבדו את החכמה, Nete, של הגנוסטיקים, בצורת – Bahomete כלומר, טבילה באש וצירוף התבונה.

ובפרס נמצאת עד היום הזה כת אחת, שחבריה הולכים בעקבות הגנוסטיקים הקדמונים, והם נקראים בשם מנדעים, שם, שהוא דומה בשרשו ובמובנו לשם יודעים על שם ה"מדע" (Gnosis) שלהם.  המנדעים אומרים בספר אדם שלהם, כי אבתור, אחד מן הנפילים, הוליד מערבוב של אור וחושך את פתיל, הוא המלאך, שיצר את העולם השפל במלחמתו נגד הבהו, וכי היהדות והנצרות הן מרמת שכלים הפרדים, השוכנים בערפלי כוכבים...

 

 

התנגדות בעמנו.

מאמיני היחוד המוחלט שבעמנו לא נתיגעו הרבה להלחם נגד האמונה ברבוי‑האלהות.  הנביאים שפכו עליה בוז ולעג, וחכמי‑התלמוד התעיבוה ע"י דברי‑בטול, אבל לא נלחמו נגדה מלחמת תנופה, מפני שהיתה בעיניהם אמונה המונית והדיוטית, שאינה ראויה לערוך עמה קרב ולצאת נגדה בטכסיסי מלחמה.

לא כן היה הדבר בנוגע להאמונה בשתי רשויות, שהיתה קרובה הרבה יותר לאמונת היחוד, ונשתרשה בקרב הפרסים, אשר היו קרובים לעמנו בזמן ובמקום ובדרך‑ארץ והרבה למדו היהודים וקבלו מהם.

על כן התאזרו חכמי עמנו ונלחמו בכל עוז כמעט במשך אלף שנים רצופות נגד כל אמונה בשתי רשויות.

חכמי התלמוד יצאו ביחוד כנגד תלמידי‑מני היהודים.  כי כשם שלא כוונה המשנה בדברים: "ודע מה שתשיב לאפיקורס" לאיזה יוני ונכרי, שדבק בתורתו של אֶפיקור, אלא ליהודי, שנטה בכפירתו לדרך הכופר היוני הלז, כך לא כוון התלמוד, כשהזכיר וויכוחים עם "מין" ו"מינים" או כשדבר על אדות "מינות", אלא ליהודי, שנטה לשיטת מני ותלמידיו המינים.  עם מינים נכרים לא היו לבעלי‑התלמוד דבר מעולם, ועל כן החליט רב נחמן שאין מינין באומות" (חולין י"ג).

אמונת המינים אינה שיטה מוגבלת ומסוימת בגדריה, שנקודות ההיקף שלה מתקבצות על מרכזה, אלא היא שיטה בנויה על אשיות שונות ויסודות משונים זה מזה תכלית שנוי גם בזמן וגם במקום.  זוהי שיטה מקבצת מוצאי בוקר וערב יצירות‑הילדות של האנושיות ותוצאות זקנתה וירידתה.  היא מאחדת תנובות מזרח ומערב ומחברת את אמונותיהם של הכשדים והפרסים עם אמונות היהודים והנוצרים, את חקירותיהם של הפילוסופים היוניים הקדמונים והאפלטוניים החדשים עם דעותיהם של היהודים‑המתנצרים ושל כתות היודעים.  ראשה מגיעה אל חבר המגיים שלפני צרתוסטרה, ורגליה עומדות מסודות המקובלים האחרונים. הצד השוה שבכל האמונות והדעות הללו היא האמונה בשתי רשויות באיזה אופן שיהיה.

וכנגד אמונה זו התקוממו במשנה ובגמרא חכמי התלמוד, שהשתדלו לעקור משורש ל רעיון של שותפות ביצירת העולם, כמו שאנו רואים מוויכוחו של ר' שמלאי עם המינים (ירושלמי פ' הרואה וב"ר פ"ח) ע"ד שם האלהים בלשון‑רבים, וכן מה שאמרו על פרשת הקרבנות, שלא נאמר בה לא אל ולא אלהים, אלא ה' שלא ליתן פתחון‑פה למינים (מנחות ק"י וספרא ויקרא).  ועל הכתוב "ויאמר אלהים נעשה" וגו', הם אומרים, ששאל משה להקב"ה: "אתה נותן פתחון‑פה למינים!  והשיב לו: כתוב, והרוצה לטעות יטעה" (ב"ר פ"ח).  וכל‑כך היו מתיראים מפני רעיון השותפות באלהות, עד שמסופר מר"ש העמסוני, שהיה דורש כל אתין שבתורה: "כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא", מיד פירש" (פסחים כ"ב).

מפני רבוי הכתות והסיועת של המינים, שהיו בהם גם יהודים, גם נוצרים, גם עובדי‑אלילים, משמשות מלות "מין" ו"מינים" במובנים שונים.  ואולם בעיקר הדבר נרמז בכל מקום, שנזכר בספרות התלמידית השם מין, המחוקק מני (Manes) הפרסי ותלמידיו המינים (Manichäer), שהיו ביניהם גם הרבה יהודים ויהודים‑מתנצרים (ה"תשבי" של ר"א בחור ו"צמח דוד" של ר"ד פומיס וחכמים אחרים).

ר' יצחק בָּר ליווינזון נוטה בספרו "תעודה בישראל" לדעת הסוברים, שהשם "מינים" פירושו "סעקטען" או "ארטען"; והוא טוען שם על הסוברים, "שהמינים נקרא כך ע"ש ראש חברתם, הפילוסוף מאני... כי זה מאַנעס חי בפרס מאתים וחמישים שנים אחר חורבן בית שני, וכבר זכרה המשנה את המינים, שהיו לפניה ימים רבים, ואף רבנו הקדוש, שחבר את המשנה, היה מאה שנים (?) לפני הפילוסוף הזה".  ואולם כל זה אינו אמת, כי מני היה בימי שבור מלכא ובימי שמואל ירחינאה, שלמד תורה מפי רבי, מסדר המשנה, והיה רופאו של רבי (ב"מ, פ"ה), ובזמן ההוא נתפשט שמה של כת ה"מינים"בכל הארץ.  במשניות קדומות לא נזכר השם "מינים", ואם נזכר שם זה באיזה משנה קדומה, הוא הוספה או שנוי מזמן מאוחר.  לומר בדרך כלל שבכל מקום, שנזכר בו השם "מינים", יש לפרשו מלשון מין וסוג, זהו, דבר שאי‑אפשר בכל אופן, כי מה טעם יהיה להשם הארמי מינא או מינאי, שבא לרוב בתלמידים ובמדרשים?  ועוד, הרי מצינו בספרא (ויקרא פ"ב) את הלשון: "שלא ליתן פתחון‑פה למאינים לרדות", וכן כתוב בלשון הראב"ד שם: "שלא יאמרו המאינים שתי רשויות הם".

והנה בשם מין רמזו בספרות תלמודית בכלל על מאמין בשתי רשויות באיזה אופן שיהיה, כאמור; וגם את המאמר התלמודי (ע"ז כ"ו): "איזהו מין? העובד ע"ז, פירש החכם בעל "מערכי לשון", שהכוונה בזה: המינים, שהיו בעלי אסטרולוגיאה וכבדו שתי רשויות.  אבל פעמים שהשם מין מרמז בדרך השאלה והעברה על כל כופר בעיקרי הדת, כמו שהשתמשו לפנים ואחר כך גם בכנוי אפיקורס לכוונה זו, מפני שהפילוסוף אֶפיקור היוני היה אז, כמו שהיה אחר כך הפילוסוף מני הפרסי, לאבי אבות‑כל הכופרים.

דומה לזה הוא גם השם הלועזי Ketzer, השגור בפי האשכנזים.  במאה הי"ב לספה"נ קראה הכנסיה הנוצרית את המינים בשם Cathari או Katharistae, כלומר, מורכבים (או מטהרים), משום אמונתם בעולם כפול, האחד נראה והוא טמא ורע והשני אינו נראה והוא טהור וטוב, שלפיכך נדבקו בכל דבר שבמציאות ניצוצות טובים וגם קליפות רעות הצריכות תקון.  ואחר כך קראו על שם זה לכל מיני הכופרים בכנוי Cathari הנז', שנשתבש בלשון אשכנזית והיה לשם Ketzer.

בכפירה אחת היו המינים דומים אל הצדוקים: במה שכפרו בתחית המתים לגופות[xiii].  וממש כמו שהצדוקים הביאו ראיות נגד האמונה בתחית‑נמתים מן התורה, שלזה כוונה המשנה בדבריה: "האומר אין תחית המתים מן התורה", כלומר, מי שמוכיח מן התורה, שאין להאמין בתחית המתים, כך הביא גם מני ראיותמן התורה נגד האמונה בתחית המתים (כמו שנזכר בספרו של הירונימוס, חלק א', ובספרו של אפרים סוראה, ח"ב, ושל כריזוסטומוס, ח"י).  על כן קראו חז"ל גם להצדוקים בוויכוחים הרבה בשם מינים; וכך מצינו, כי כשרדפו המגיים את מני, קראו לו בשם "צדוקי".  מסבה זו מצינו בהרבה מקומות בתלמוד, שנתחלף (בכוונה או שלא במתכון)  השם צדוקי בשם מין  בוויכוחי דת ודין.  וכשבאו לידי הפרזה יתרה היה להם צדוקי ממש כמגי או אמגושא (חגיגה ה'); ואת המלות: "הלומד מן המגוש" (שבת ע"ח) מפרש רש"י: "מגוש צדוקי".

כשנשים לבנו אל חלוף וערבוב זה, נצטרך לחלק את המקומות, שנאמר בהם "מין", לחצאים ולומר, שבכל מקום שהתלמוד עוסק באמונה בתחית המתים, שם נכון ויאה הוא השם צדוקי, למשל, במשנת ברכות נ"ד: "משקלקלו המינים ואמרו: אין עולם אלא אחד, התקינו שיהיו אומרים: "מן העולם ועד העולם". כאן נמצא בקצת נוסחאות "הצדוקים" במקום "המינים", והוא הנוסח הנכון, וכן הדבר גם בר"ה, י"ז: "הצדוקין... וכפרו בתחית המתים", שבדפוסים ישנים נמצאת כאן מלת "המינים" במקום "הצדוקין" ללא אמת; וכן בענין נסוך המים בחג (סוכה, מ"ח, בוויכוחים על תחית המתים (דנהדרין, צ"א) ועל ענין המשיח (שם, צ"ט), וכדומה לזה, בכל הענינים הללו הנוסח הנכון הוא צדוקים.

אולם במקומות שהוויכוח נוגע בעניני האמונה בשתי רשויות, שם בא הנוסח צדוקי ללא אמת ובטעות, כי האמונות והדעות של הצדוקים אין למצוא אפילו זכר להמינות של האמונה בשתי רשויות, שהרי בכל מה שנוגע לאמונת היחוד היו הצדוקים יהודים גמורים כהפרושים, ולא בצדק ובמשפט ראוי ליחס להם את השם מינים בכל מה שנוגע לענינים כאלה.  כך אין ליחס להצדוקים, למשל, את הוויכוח בענין יוצר הרים ובורא רוח (חולין פ"ז), וכן את הדברים על "אמר נבל בלבו: אין אלהים" (יבמות ס"ג) או את הדברים : "שלא יהיו צדוקים אומרים: שותף היה לו להקב"ה " (סנהדרין ל"ח).  בכל הענינים האלו וכיוצא באלו, שנזכר בהם בקצת נוסחאות השם צדוקים, צריך לחשוב שם זה לטעות‑סופר או לשנוי הכרחי מפני יראת הבקורת של ימי הבינים, והנכון הוא "מינים" במקום "צדוקים", כי הצדוקים החזיקו בתורת משה בכל לב, כידוע.  ברכת "ולמלשינים" בשמונה‑עשרה, שתקן שמואל הקטן, נקראת בפי הראשונים בשם "ברכת הצדוקים" ובפי האחרונים בשם "ברכת המינים" והשם האחרון עיקר, כי בעצם וראשונה נתקנה הברכה או הקללה הזאת נגד המאמינים בשתי רשויות, וזהו המכוון במאמרם של חכמי התלמוד: "טעה בברכת הצדוקים מעלין אותו, חיישינן שמא מן הוא" (ברכות, כ"ט).

ונראה, שהמלה "ולמלשינים" שבראש ברכה זו, שהיא מכוונת כלפי הכותים או השומרונים, אשר נבדלו והוצאו מתוך קהל ישראל בשביל שהלשינו אל מלך פרס על העולים מבבל ובוני ירושלים והמקדש, המלה הזאת נתוספה בזמן מרוחא לברכת המינים, כי באמת אין גם להשומרונים שום שייכות אל כתות המינים מאמיני שתי הרשויות, מפני שלא נמצא במאמרי חז"ל שום מקום[xiv], שבו יהא הכנוי מין נמשך על כתות השומרונים, שהן דוסתאים, כותאים, סתאים, שמראים וגונתאים, אשר כלן לא האמינו באמונת שתי רשויות, כי היו בעלות יחוד גמור, ובפיוטן רגיל הפתגם: "לית אלוה אלא אחד"!

והיו בין חכמי התלמוד אחדים, שאהבו להתווכח עם המינים וידעו האיך להתווכח עמהם ולנצחם, כמו ר' יהושע בן חנניה שהתווכח הרבה עם המינים ועם בי אבידן (חגיגה ה' ושבת קנ"ב) ובמותו אמרו החכמים: מה תהוי עלן מצדוקין (בנוסחאות ישנים ממינאי).  וכן התווכח גם ר' שמלאי הרבה עם המינים (ירושלמי פ' הרואה וב"ר פ"ח); ור' אבוהו היה שכיח אצל המינים (ע"ז ד'), וחקר ודרש על אודותים (שם, כ"ו) והתווכח עמהם (סוכה מ"ח, סנהדרין ל"ט וצ"ט) בלי אימה ופחד מפני שהיה קרוב למלכות (ע"ז כ"ה; רש"י שם במ"מ על סנהדרין י"ד וכתובות י"ז) והיה "מצער למיני בקראי".

וכך ערכו חז"ל מלחמת חובה על דעותיהן של כתות שונות בישראל, שהיו מחזיקות בשיטתו הדתית שלמני, שלא היתה מחודשת על ידו מתחלה, אלא היתה שיטה מקובצת מאמונות שונות של עמי המזרח והמערב: מפני שרצה מני להבריך ולהרכיב אמונת בני עמו הפרסים באמונות היהודים והנוצרים, אחד ואחת גם מסורות שונות ושיטות ישנות ועשה מהן אמונה לעצמו.

כשחז"ל אומרים "מינים" הם מכוונים גם לתלמידי מני גם לרבותיו ולהחכמים, ששאב מהם את תורתו.  הם קראו בשם "מינים" את המגיים את הדבקים בתורת צרתוסטרה ואת האלכסנדרונים ואת הגנוסטיקים ואת היהודים המתנצרים, מפני שכלם נטו בחקירותיהם ובסודותיהם אחרי השלטת שתי רשויות בעולם.  ואילמלי היו המקובלים בימיהם, היו קוראים גם להם מינים גמורים.

ומפני שהסופרים בימי התלמוד ועוד יותר בזמן שלאחריו, היו נוהגים לקרא בשם מין לא בלבד את המאמין בשתי רשויות, אלא גם את כל מי שעופר באיזה עיקר דתי, כאמור, על כן מצינו אצל חכמינו שאחר התלמוד, שכשבאו לערוך מלחמה על המאמינים בשתי רשויות, שוב לא קראו להם בשם מינים, שלא היה מציין עוד בדיוק את האמונה בשתי רשויות, אלא נתנו להם שמות, שהורו על אמונתם ביתר דיוק.

כך קרא להם הרס"ג בספרו "אמונות ודעות": "בעלי השניים", "מאמינים בשני עושים קדמונים" ובעלי "שני שרשים"; הכוזרי קורא להם: "משנים", מאַמיני  השניות", ו"בעלי החושך והאור; הראב"ע בהקדמתו על התורה : "בעלי האור והחושך"; הקראי אהרן בן אליהו בספרו "עץ חיים" מזכיר שתי כתות בעלות שתי רשויות, האחת הכת דאיזנה (רצונו בר‑דיצן הגנוסטיקי הנ"ל), הסוברת, שהאל הוא פועל הטוב והשטן הוא פועל הרע, והכת אלמנים (כלומר המינים), המאמינה באור בתור יסוד הטוב ובחושך בתור יסוד הרע; ור' יוסף אבן צדיק אומר בספרו "עולם הקטן": "בורא הטוב והאור ובורא החושך והרע, ולא עשה אחד מהם דבר, שלא עשה השני הפכו".  ולבסוף ר"י כספי אומר בספרו "מנורת כסף": "מי בראו אם היה גלגל, כמו שהאמינוהו הטועים בימי אברהם, או שהיה המשנה, כמו שהאמינוה הפילוסופים האמגושיים".

 

 

פרק חמישי.

האגדה והקבלה.

האגדה והקבלה אחיות‑תאומות הן. שתיהן חפשיות הן לדבר ככל העולה על רוחן, ודברי שתיהן אינם חוקים ולא יעכורו כהמצוות שבספר‑התורה וכהלכות שבתלמוד.  ורק הבדל עיקרי אחד יש ביניהן: האגדה, שמטרתה העיקרית היא להדריך בני‑אדם בדרכי‑יושר ולטעת בלבותיהם את אהבת הבורא וכל מדה טובה וישרה, היתה נדרשת תמיד בפני קהל גדול של תלמידים יושבי בית‑המדרש וגם לפני המון בני‑העם באי בית‑המדרש.  לא כן הקבלה.  היא, שהיתה עוסקת מראשית בריאתה, עוד קודם שנקרא לה בשם זה וקודם שנתפרסמה בעולם על ידי "השוהר", שמוצאו המאוחר גלוי הוא לכל, בסודות הבריאה ובתעלומי‑סדר‑העולם, היא היתה עוסקת ב"מעשי‑בראשית" וב"מעשי‑מרכבה", לא היתה יכולה להדרש ולהתפרש לפני המון גדול ואפילו לא לפני רוב התלמידים, רק מועטים יכידי‑סגולה זכו לכך, שרבותיהם (כר' יוחנן בן זכאי, למשל) ימסרו להם "סתרי‑תורה ו"רזי‑עולם".  דורשיה היו תמיד מועטים וכל למודיה ותורותיה היו תמיד עטויים במעטה ההסתר וההעלם.

גם האגדה וגם הקבלה, מאחר שלא נחשבו בישראל מועלם ללמודים חיוביים ולא היה נחשב לחובה להאמין בכל דבריהם כפשוטם (ובזה מתבארות ההפרזות והגוזמאות, שיש בהן, מצד אחד, ומסתירות העצומות, המצויות בהן לרוב, מצד שני), היו צריכות לעסוק הרבה באותן האמונות והדעות, שלא היו מקובלות באומה, אבל היו מרחפות בחלל‑העולם בתקופת בית שני ובתרופות שלאחריה, שתיהן היו צריכות להיות מוטבעות במטבע של האמונות והדעות הפילוסופיות‑הדתיות, ששלטו בעולם בזמנן מחוץ להיהדות.  והאמונה בשתי רשויות היתה אחת מן האמונות היותר נפוצות בימים ההם.  על כן אנו מוצאים את רשומיה של אמונה זו גם באגדה וגם בקבלה.

אבל בשעה שהאגדה נלחמת באמונה זו יותר ממה שהיא מושפעת על ידיה, הנה הקבלה היא יותר מקבלת השפעה ממנה מאשר עורכת עליה מלחמה.

התנגדות להאמונה בשתי רשויות יש בשתיהן, אלא שבאגדה עצומה וחזקה ההתנגדות הרבה יותר, והקבלה פעמים כאילו היא מתפשרת ומשלימה עם אמונה זו כמו עם הרבה אמונות ודעות אליליות אחרות.

ודוקא מפני שבהקבלה יש יסודות פילוסופיים במדה מרובה, על כן היתה עלולה יותר לקבל השפעה מאמונה אלילית‑פילוסופית זו; בעוד שהאגדה, שהיא רחוקה ברובה מדעות פילושופיות והלכה תמיד שלובת‑זרוע עם הלכה וגם היתה מוּטפת בבתי‑כנסיות ובבתי‑מדרשות, בהכרח היתה צריכה להתרחק מאמונה כזו ולהלחם עמה בכל תוקף ועוז.

 

 

I. האגדה.

האמונה בשתי רשויות נתגלתה באגדה בצורות שונות.  לא רק התנגדות לאמונה זו אנו מוצאים באגדה, אלא גם דעות קרובות לה.  ההתנגדות היא, אמנם, יותר עמוצה, כאמור, אבל גם הקירבה גדולה היא למדי וראוי להתבונן בה.

הדעות הקרובות לאמונה זו, שיש למצוא באגדה, מסתעפות, כאמונה זו עצמה, לשלה סעיפים: לשניות באלהות, לשניות בעולם ולשניות באדם.  ואולם האגדה משתדלת, ששלשתן לא תהרוסנה את היסוד של יחוד האלהות.

 

א. השניות באלהות.

לתכלית השגחת האלהים על הנהגת העולם יצאו להם בעלי האגדה, בתבנית אומוצד ואחרימון של זַרַתוסטרה, שבוראים עלמות ומחריבים אותם, שני מלאכים עליונים: מטטרון והשטן, שמשפיעים על הנהגת העולם לשבט או לחסד.

מטטרון, שכנויו הוא שׂר העולם (סנהדרין צ"ד, חולין ס"ו, יבמות ע"ז), הוא, לדעת קצת, המלאך הפרסי מיטרא (Mithra)[xv], העומד בתוך בין אורמוצד שר‑האור ובין אחרימון שר‑החושך, וזוהי גם עמדתו של מטטרון באגדה ובמדרש (סנהדרין ל"ח, חגיגה ט"ו).

מטטרון הוא שליחו של הקדוש ברוך הוא והוא אהוב למקום ונוח לבריות.  מלאך טוב וסניגור בפמליא של מעלה, אוהב עם ישראל וממליץ בעדם.

השטן, הוא שנוא למקום ורע לבריות.  הוא מלשין ומסית, שנאמר: "יגער ה' בך השטן".  הוא צר ואויב לכל טוב שבעולם בכלל, ובפרט הוא צורר‑היהודים ושונא לעם ישראל.  הוא מקטרג עליהם תמיד ובא כליהם בעלילות דברים.  הוא מחבל תחבולות לבלע ולהשחית. הוא יורד ומסית בני אדם לחטוא, כמו שכתוב: "ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד" (דה"א, כ"א), ועולה ומקטרג, כמו שאנו רואים בזכריה ובאיוב.  השטן הוא גם מלאך המות.

ואמרו עליו (בספר הנצחון), שהוא "עזאזל" הנזכר בתורה, "ומלת אל, שהורכב בו, הוא ליחס הכח האלוהי הנאצל עליו וליתן לו הכח והעוז, ולמען כפר פניו ולשכך חמתו בא הציווי לתת לו גם חלקו: גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (המוטוט על הראב"ע, פ' אחרי).

מטטרון קרוב למלכות שלמים, עד שאמרו עליו (סנהדרון ל"ח), ששמו כשם רבו[xvi], ואמרו דורשי רשומות: "מטטרון בני' שדי".  ו"אמר ר' ישמעאל: סח לי מטטרון שר הפנים: בשעה שעלה משה למרום, צוה הקב"ה אותי ונתן לי משיעור קומה שלו ע' אלף פרסאות" ("ילקוט ראובני" בשם "פרקי היכלות").  ובספר חנוך הקדמון (עיין חגיגה י"ד ובמדרש חזית ג'): "קראתיו למטטרון בשמי יהו"ה הקטן שר הפנים" (בית המדרש הוצאת ר"א ילינק, ח"ב).  והדבר הגיע לידי כך, שאנו מוצאים בתלמוד ובמדרש על מטטרון את השאלה: "אי הכי נפלחו ליה" (ירושלמי פרק הרואה וב"ר פ"ח).

על כן טעה אחד מן התנאים הקדמונים בזמן ובמעלה, אלישע בן אבויה, שראה את מטטרון זה  "דאתיהיב ליה רשותא למיתב למכתב" (חגיגה ט"ו). לחשוב, שיש שתי רשויות (ירושלמי חגיגה, שם), ומטטרות הוא משנה לרבו, ממש שתי רשויות כבתורת הפרסים ובתורת‑המסתורין של הגנוסטיקים.

ונראה, שכשם שטעה אלישע בן אבויה במלאך הטוב מטטרון לחשוב אותו כעין שותף להקב"ה, כך טעה סופר קדמון לפניו במלאך הרע בשטן, וחשב אותו כעין שותף להקב"ה במעשה הרע שבעולם, כנראה מן הספרים המאוחרים בכתבי‑הקודש, שנכתבו בסוף כלות בבל ולאחריה, שיש להכיר בהם כבר את ראשית האגדה הבבלית.

דבר זה נראה ברור, כשנשוה את הכתוב "ויוסף אף ה' לחרות ויסת את דוד בהם לאמר: לך מנה את ישראל ואת יהודה" (ש"ב כ"ס, שנתחבר, כפי הנראה, קודם גלות בבל) אל הכתוב.  "ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל" (דה"א כ"א, שנכתב אחר גלות בבל): בספר המאוחר אנו מוצאים את השטן במקום הוי"ה שבספר הקדום.

בעלי האגדה המאוחרת עוד יותר כבר לא הסתפקו בשטן בלבד, וצרפו אליו עוד את סמאל הרשע, ראש כל השטנים (דב"ר, פ' י"א).  וזהו לדעת קצת (פרקי דר"א, מ"ו) עזאזל שבתורה.  אבל מתחלה היה סמאל רק רוח רעה (פרקי דר"א, נ"ו), שר‑המדבר (רבנו בחיי בספרו "כד הקמח"), המושל בחושך ובצלמות כאחרימון הפרסי.

שני השרים הרעים האלו הולידו בדמיונם של בעלי האגדה המאוחרת עוד הרבה יוצרי‑רע, שנקראים בשם: "מלאכי חבלה".  כי כשם שבמסורת הפרסית נבראו אחרי שבעת המלאכים הטובים יצירי אורמוצד (שבעת שרי המלאכים שבספר טוביה י"ב, ט"ו), גם שבעת שרי הרוחות הרעות יצירי אחרימון, שנמלחמים תמיד נגד המלאכים הטובים, כך נבראו גם באגדה שלנו (עירויבן, י"ח וסנהדרין, ס"ה) ראשי המלאכים הרעים, אשמדאי וחבריו.

 

 

התנגדות.

נגד האגדות הבבליות ותולדותיהן האחרונות האלו התמרמרו חכמי ארץ ישראל בתלמוד ירושלמי (מעשרות, פ"ב): "ר' זעירי מקנתר לאילין דאגדתא וצוח להון: ספרי דקסמי"; ו"ר' חייא בר אבא חמא חד סדר דאגדתה ואמר: תקטע ידא דכתבה" (שבת פט"ז), וכיוצא בזה מאמרים מלאים התנגדות עצומה להאמונה במטטרון ובשטן.  ועל אלישע בן אבויה, שראה במטטרון רשות שניה, התמרמרו ר' עקיבא וחבריו ואמרו עליו, שקצץ בנטיעות ויצא לתרבות רעה, וקראו לו בשם אחר כדי שלא ישאו עוד את שמו על שפתם.  ועוד בזמן מאוחר חבר הקראי שלמון בן ירוחם את ספרו "מלחמות" נגד אגדות כאלו (מובא ע"י גרץ במכתב‑העתי החדשי של ר' זכריה פ'ראַנקל לשנת 1859. עמ' 69), ובו כתב"  "דבר אחר יאמרו שונים, קטן וגדול הם האדונים, ובשמים שניהם שוכנים, וזהו באותיות דר' עקיבא משנים".  והעיר שם גרץ שכוונתו במלת קטן על מה שכתוב בספר חנוך הנ', ששם בפי הקב,ה על מטטרון: "קראתיו בשמי והו"ה הקטן".  ומצינו עוד לחכם אחד בתחל האלף הששי, ר' לוי בן אברהם שמו, שכתב בספרו: "קשר בתי הנפש והלחשים (מובא ע"י ר' אברהם גייגר בהחלוץ, חלק שני) בדברים האלו: "הארכתי מעט בענין מטטרון מאשר טעה בו אחר וטעו בו רבים מאשר יחשבו מגדולי ישראל.

_______

 

ב. השניות בעולם.

השפעת ההשגחה האלוהית בהנהגת העולם יוצאת מאלוה אחד דרך שני צנורות או שני צדדים או שתי מדות[xvii]: מדת הרחמים ומדת הדין.  הראשונה מגמתה להיטיב לבריות והשניה להרע להן.  שנוי זה תלוי בטבע המקבלים ולא בטיב המשפיע.  השמש שוה הוא בכל תקופותיו והוא מוליד צבעים שונים בדברים, שמקבלים גוונים שונים לפי טבעם, גוון לבן או שחור או שאר צבעים כמראה הקשת בענן.

שתי המדות הללו הן בדמיון האגדה כעין אציליות, שנבראו לשעתן והן עומדות וקיימות בפני עצמן, עד שהפייטן בוכה ומתפלל בפזמון הידוע: "מדת הרחמים עלינו התגלגלי, ולפני קונך תחנתנו הפילי, ובעד עמך רחמים שאלי, כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי!" החרוזים יפים, אבל בתוכן מיוסד בשניות העולם.

העולם יש בו שניות: יש לו שני צדדים, צד ימין וצד שמאל, מימינו רחמים ומשמאלו דין[xviii].  וזהו שאמרו: שני מלאכים מלַוים לו לאדם, אחד טוב ואחד רע, אחד מימינו ואחד משמאלו.   וכן אמר ר"ש צרצא במקור חיים פ' אחרי: "ודע, כי כל פועל טוב מתיחס אל הימין וכל פועל רע מתיחס אל השמאל".

אמונה זו בשניות הכחות הרוחניים או מדות השגחה בעולם, שנובעים מאלהות יחידה בעצמותה, מורגשת כבר באגדות האלוהיות שבספרי ההודים הקדמונים[xix], שלפיהן האלוה אַמה, אחות שיבה, היא בעלת דו פרצופים ויש לה שתי מדות, דין ורחמים: במדתה הטובה שמה בַּהַוִיַנָה, והיא מביאה לעולם כל טוב וחסד ורחמים, ובמדתה הרעה שמה קלי (כלומר השחורה), במדה זו היא מביאה לעולם כל רע ודין ופחד וגבורה.  הנחה כזו, שהעולם יש בו שניות, נמצאת גם בדברי הפילוסופים היוניים הקדמונים, כפיתגורס ואֶמפידוקלס ואחרים.

 

 

התנגדות.

חכמי המשנה התנגדו להנחה זו וגערו בנזיפה במחזיקים בה, כי אלה האחרונים הורגלו ליחס להיסוד הטוב, למדת‑הרחמים, לא לבד כל טוב מוחש שבמציאות, אלא גם כל טוב מוסרי וכל מדה טובה ונימוס טוב, כמו שיחסו כל גזרה קשה ומדת­‑פורעניות להיסוד הרע, למדת הדין.  ולפיכך פסקה המשנה: "האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות"; וכן "האומר על הטוב יזכר שמך" (שהרי זה כאלו הוא מודה רק ביסוד הטוב); והן "האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך", שנראה כאלו הוא פונה רק אל מדת הרחמים וצד הטוב שבהשגחה, בניגוד להגזרה‑הקשה ומדת‑בפורענויות, שיוצאות מלפני היסוד הרע, וזוהי סתירה לרמונת האחדות, וכדי לעקור משורש את האמונה במדת‑שניות כזו גזרו, ש"מעשיו של הקב"ה אינם רחמים אלא גזרות", ו"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

 

 

ג. השניות באדם.

גם באדם יש שניות: יש בו גוף ונפש, חומר עכור ורע ונשמה זכה וטובה.  על הן יש בו גם "שני יצרים: יצר‑הטוב ויצר‑הרע, שהם לוחמים בקרב האדם ומתרוצצים בנפשו.  וכשם שבשיטת מני נמצא האדם במלחמה תמידית בין שני יצריו והוא כשוכב בין שני מגניטים, זה מושך אל הטוב וזה מושך אל הרע, כך גם בספרי חכמינו: "כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרם" (ב"ר פ"ט), "כליות של ימין יועצות לטובה ושל שמאל לרעה" (מדרש משלי, י"ב).  בעלי האגדות מציינים את יצר‑הרע בשמות "היסוד הרע", ממש כמו שנחשב אחרימון אצל הפרסים.  והרבה דברים מפליאים אנו מוצאים בתלמוד על אודותיו: "יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב" (ברכות, ס"א): "יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו"... והוא "נקרע רע... מכשול... טמא, ערל" (סוכה נ"ב), כשמות אחרימון בספרי הזֶנְד של הפרסים.  "שבעה שמות ליצר הרע... יואל קראו צפוני" (סוכה, שם).  כמו "בעל צפון" של המצרים, כך גם הוא פועל הרע בעולם.  ושמו זבוב מזכיר את האליל הרע "בעל זבוב", שהארמים היו קוראים לו "בעל דבבא".  על כן היו הארמים קוראים גם לאחרימון הפרסי בשם "זבוב".

אחרימון נקרא אצל הפרסים בשם נחש; וכן נקרא גם השטן אצל בעלי האגדה: "נחש הקדמוני".  ובכלל היה הנחש לבעלי שתי רשויות סמל הרע והאל הרע, וכבר היו הכשדים עובדים לו ומשתדלים לכפר פניו בקרבנות מֵחים.

 

 

התנגדות.

לשם התנגדות לשניות כזו של יסודי הטוב והרע אמרו במדרש (ב"ר, פ"ט): "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד זה מצר הרע"; ורב שמואל בר נחמן אמר שם: "והנה טוב זה יצר טוב, והנה טוב מאד זה יצר רע".  ע"י בטויים כאלו רצו להוציא את האמונה ביצר‑הטוב טביצר‑הרע מידי חשד של אמונה באיזה מין ממיני אמונת שתי רשויות, רשות טובה ורשות רעה.

 

 

II. הקבלה

אף אם לא נסכים לדעת הפילוסוף אַדולף פ'ראנק, שכל חכמת הקבלה מקורה במסתרי הפרסים של זרתוסטרה, שהרי באמת ראשה מגיע עד מסתרי ההודים והיונים שעברו אל ישראל ע"י האיסיים והאפלטוניים‑החדשים. מכל מקום בנוגע לאמונת‑השניות לשלשת סוגיה: שניות באלנות, שניות בעולם ושניות באדם, כמעט אין ספק, שבאה ממקור הפרסים באמצעותה של האגדה הבבלית.

סוד האצילות בא מן ההודים והיונים אל הפרסים, שלפי תורת‑אמונתם אָצל אין‑הסוף הנצחי שתי ספירות עליונות, ספירה מאירה בשם אורמוצד וספירה חשכה בשם אחרימון, ומהן נאצלו הספירות התחתונות, שהם המלאכים והרוחות, ואחריהן נאצל העולם השפל, שבו שוררת מלחמת האור והחושך עד קץ הימין.

 

 

א. השניות באלהות.

בעקבות האגדה, קראה הקבלה את הספירות בשם "מדות", והרחיבה את הדמיונות שבאגדה כמעט עד הקצה האחרון של השניות באלהות.  היא לא רק קיימה וקבלה את מציאותם של מטטרון והשטן, אלא גם חזקה והאדירה את ממשלת השטן ועשתה אותו כמעט שותף להקב"ה בכח הרע והחושך, ואפילו לעבדו של השטן, לדמאל, קראו אחדים מן המקובלים בשם "אֵל אחר" (ה"חייט" על מערכת האלהות ור' חיים וויטאַל בספרו "ליקוטי תורה וזולתם).

את המדות של האגדה עשתה הקבלה לספירות, כאמור, ועל הספירות גזרו מקצת המקובלים, שהן "עצמיות", כלומר, תארי עצם האלהות.  ובכן, הספירות, שהן נחלקות לצד ימין ולצד שמאל, למדת הרחמים ולמדת הדין, שייכות לעצם האלוה, אשר לפי זה הוא, כביכול, נפלג לחצאין, חציו אֵל מלא רחמים ורב‑חסד, וחציו אֵל זועם, קנא ונוקם; או, אם נדבר בסגנונם של הפרסים: חציו אורמוצד וחציו אחרימון.  כאן לפנינו, איפוא, שניות גמורה בעצם האלהות ח"ו.  והדבר הגיע לידי כך, שהמקובלים חלקו גם את השם המפורש לחצאין, וסוד השמות בני י"ב ומ"ב מסתמך אצלם על סודותיהם של הפרסים (עיין ר' אברהם גייגר בספרו: "שדה צופים" באריכות).

 

 

התנגדות.

במקרא עומד הכתוב וצֹוֵח נגד דעות כאלו וקורא: "והיה ה' אחד ושמו אחד".  ובירושלמי (ברכות, סוף פרק הרואה): "הפותח ביו"ד ה"א וחותם באל"ף למ"ד הרי זו דרך אחרת", כלומר, זוהי דרך השניות באלהות.

הספירות הן עולמים‑נפשים (Aeonen), שהם שכלים נפרדים זמניים או נצחיים, הנמצאים בתור עגולי היקפים, שנאצלים זה אחר זה במדרגות עולות ויורדות משתי הסבות הראשיות שבשיטות הגנוסטיקים, שהן גם הספירות או המדות בשיטות המקובלים.  והעיר הרנ"ק בספרו "מורה נבוכי הזמן", כי לזה כִּוונו חז"ל (פסחים, נ"ו): "א" אבוהו (שהיה רגול בוכוחים עם המינים, כמו שהזכרנו כבר): התקינו שיהיו אומרים אותו ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") בקול רם מפני תרעומת המינין"; כלומר, כדי שלא יאמרו המינים, שאנחנו מודים כמוהם בחשאי בספירות ומדות וקורין להן בשם כבוד ומלכות, שפועלים בהנהגת העולם, כחו שבאמת מיחסים המקובלים את השבח "בשכמל"ו" לספירת מלכות.

 

 

ב. השניות בעולם.

כשם שהורו היודעים או הגנוסטיקים, ביחוד באַסילידס, שמתחלה היו בעולם רק צד טוב וצד רע, מעון של אור ומעון של חושך, כך הורו גם המקובלים, שהנהגת ההשגחה והשפעתה בעולם יוצאות לפועל על ידי השמות "הוי"ה" ו"אלהים", הרומזים על שתי מדות מתנגדות כאמור למעלה שמשתלשלות ויורדות בארבעה עולמות(אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) מן הספירה העליונה, שהיא כתר, עד התחתונה, שהיא מלכות.  בפרטן יש, לדעת המקובלים שני זוגות של ספירות ברחמים ובדין זו לעומת זו, וכך מסתעפות הספירות: שלש ספירות, שהן חכמה, חסד (רחמים) ונצח, הן מ"סטרא דימינא", שהוא צד ה"דוכרא" והיא מדת הרחמים להיטיב בעולם; ושלש ספירות, שהן בינה, גבורה (דין) והוד, הן מסטרא דשמאלא, שהוא צד הנוקבא והיא מדת הדין להרע בעולם, ובאמצעותן י שארבע ספירות, שהן כתר, תפארת, יסוד, מלכות, שהן "עמודא דאמצעותא" בתור עומדות בתָוך כדי להמתיק דין לרחמים ולהפוך רעה לטובה.  וכל זה נרמז בכתובים: "צפון וימין אתה בראתם, לך זרוע עם גבורה, צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך".

 

 

התנגדות.

מתנגדי חכמת הקבלה מרובים היו בכל הדורות.  קדמונים ואחרונים ערערו על סודותיהם של המקובלים ואמרו עליהם, שלא, מילדי‑העברים" הם, ועל המקובלים עצמם קבלו וטענו, כי "בילדי נכרים ישפיקו".  ואולם, אנו עסוקים כאן רק בענין השניות של המינים, ובכן די להזכיר את דברי ר' עמנואל די לאַטיס: "העיון בזוהר מביא לידי מינות", ואת דברי ר' ליפמאן ב"ספר הנצחון": "וכן ראיתי בלעי הסודות וכו', ודעתם נוטה למינות".

 

 

ג. השניות באדם.

האדם מורכב מטוב ורע.  חלקו הטוב היא נשמתו, חלק אלוה ממעל, וחלקו הרע הוא גופו יצור החומר, שיצא ממקור הרע והוא נמצא תחת שלטונם של יצר‑הרע והשטן.  על כן חייב האדם לדאוג לתקון נשמתו, ולתכלית זו הוא צריך לעַנות את גופו בכל מיני ענויים ולסגפו בכל מיני סגופים כדי להכניע את החומר הרע, כי "השטן הוא החומר" (ר"י אבן לטיף). האדם, שהוא עולם קטן, מורכב מיסודות טוב ורע בהעולם הגדול בשיטת מני.  כי כשנשתלשלו כלי הבריאה, שהן הספירות, מלמעלה למטה, נשתברו הכלים הללו בקרבת החומר החשוך ועל ידי זה נתערבבו האור והחושך זה בזה (באגדה: אור וחושך היו משתמשים בערבוביה קודם ההבדלה הראשונה של ששת ימי‑בראשית), וכן גם נטמעו הטוב ברע, הרוחני בגשמי ונשמת האדם בחומר‑גופו[xx].

 

 

התנגדות.

המאמינים בתחית המתים לגופות, אפילו אם הם מן המקובלים, מתנגדים להנחה זו, שהגוף והחומר הם דבר נתעב ונאלח.  מקובלים גדולים כהרמב"ן, ר"מ די ליאון ור"י גיקטיליאה, העלו את מדרגת החומר והעמידוהו למעלה מן הצורה.  דבר זה תלוי באמונת התחיה, כלומר באיזה אופן תהיה תחית‑המתים: אם תהיה תחית הנפשות בלבד, כדעת הרמב"ם, או תהיה גם תחית הגופות כדעת הרמב"ן ב"שער‑הגמול", ששם חולק הרמב"ן על הרמב"ם בכל תוקף.  ובזה יובן החזיון המתמיה, שהפילוסוף הרמב"ם ונושאי כליו מרבים לדבר בגנותו והפסדו של החומר ומבטלים את כל עניני העולם הזה, בעוד שבספר הסודות להמקובל ר"מ די ליאון אנו מוצאים כמה פרקים נגד המהבלים את עניני העוה"ז וכן גם נגד ספר קהלת (עיין דברי ר' שניאור זקש ב"כרם חמד" חלק שמיני.  עמ' 71), וככל החזון הזה אנו רואים גם במני ותלמידיו, שכפרו בתחית המתים לגופות מפני שלדעתם החומר והגוף הם מקור כל רע טבעי ומוסרי.

וראוי לשום לב גם לזה, שהמקובלים, אשר בכללם הם מתעיבים את חומר הגוף ורואים אותו כמקור משחת, שיש להשׁטן ויצר‑הרע שליטה עליו, מאמינים בכל זאת בתחית המתים לגופות, ובנידון אינם אלא "אוחזים את החבל בשני ראשיו".

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[i] עד כמה היה קשה כבר לפילוסופים הקדמונים לצייר לעצמם ציור ברור מעצם האלהות בחיוב ובשלילה, אנו רואים מתוך הרחבת‑הדבור בנידון זה, שאנו מוצאים בספר הודי קדמון (Oupnekhat) על תארי האלהות: "יש כל הישות, בלי שם ובלי סימן, אור האורות, יחיד באין דומה לו, בלי מום וחסרון.  נפש הנפשות, אין מקום יכילנו, כי הוא מכיל הכל, הוא צורת הכל, גבוה על הכל וחפשי מן הכל.  כלל הכללים ופרט הפרטים, אין קטן ואין גדול בלעדיו, לפניו לא היה מאומה ואחיו לא יהיה.  הוא יחיד והכל, למעלה ולמטה, לפנים ולאחור לימין ולשמאל, מבפנים ומבחוץ.  בלתי מתחלק ובלתי מתבאר, אין גבול ומות וזקנה.  הוא טהור בלי צורה, תמיד במנוחה בלי נשימה, והוא מניע סביבו את גלגל העולם.  אין לו אדון ובקרבו שמחה בלי קץ.  עומד בלי שנוי בתוך החולף, מכלה את הזמן וממית את המות.  מרום על עבר הוה ועתיד.  במגורו אין שמש וירח, כוכבים וברקים לא יגיעו שמה.  אין בו לא יום ולא לילה, לא אמת ולא שקר.  אלו היה מתחלק ראש שערה למאת אלפים חלקים וכל חלק עו לשנים, היתה דקותו מעין זו של היש ההוא, שהוא דק מן הדק בלי תמונה ותבנית וצורה וקלסתר". – (על פי Gores בספרו: 71 Mythhenges. D. as.W. 1 )

ובספרי קודש אחרים מתואר העצם הנשגב כך: אינו גדול, קטן רחב, ארוך, בעל צבע; אין לו צל ולא צלם ולא רוח ולא ריח ולא טעם; לא עין ואוזן ולא לשון ולב; לא פה ולא שם, לא ילדות ולא זקנה.  אין לו התחלה וסוף, פנים וחוץ, אינו אוכל וגם אינו בלתי אוכל.  בו תנועה ואי‑תנועה.  הוא רחוק וגם קרוב.  יודע הכל ורואה הכל.  הוא בכל מקום ובכל זמן, סבת הכל, ואין בו ראשון ואחרון.  הוא סמל הדעת וראית הראות, ועל כן לא תשורהו עין.  הוא – שמיעת השמיעה ועל כן לא תשמענו אוזן, הוא – רעיון הרעיונות ועל כן לא ישיגהו כל רעיון, כי דעת הדעת אי אפשר שתהיה ידועה לכל העת.  אינו נראה והוא רואה הכל ושומע הכל ומבין הכל, ובלעדיו אין רואה ושומע ויודע.  הוא בלי סוף והכל זולתו חולף ועובר.  הוא מקומו של עולם כמו שהים הוא מקום כל הנחלים.  הוא עין כל התמונות, אוזן כל הקולות, לב כל החושים, בטוי כל המדעים.  הוא נותן תנועות החיים, הוא אל הזבוב ואל הפיל, הוא בורא ומשיב עד דכא, והוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

[ii] רבינו סעדיה גאון כותב בספרו "אבן הפילוסופים", שער ראשון: "חכמי הכשדים היו נחלקים לשלש כתות.  כת ראשונה אומרת, שיש לעולם שתי סבות קדומות וכל אחת פועלת הפך האחרץ, אחת גורמת הויה ואחת גורמת הפסד, שמפועל הרע לא יבא פועל טוב, וכן אמרו, שהיתה כוונת פרעה באמרו: ראו כי רעה נגד פניכם, ר"ל, הנה הוא, שאמרתם וקראתם ה', הוא פועל רע; והקדמה בנויה היא מכת המשנים, שמפועל הרע לא יבא פועל טוב, א"כ זאת הכת מאמינה בשתי אלהות.  הכת השניה אומרת, שיש שלש עלות קדומות, י, אם האחד יערער על חברו ערעורים יבא השלישי ויכריע הדבר, כי בזולת זה לא יצא הענין על הלמות ואין אופן הבחינה במה שעליו המציאות, ולכך זאת הכת פסקה הדין בשלש סבות קדומות.  והכת השלישית אומרת, שהשמש הוא האלוה הגמור והוא סבת כל הוה ונפסד".

[iii] ולעומת זאת אנו מוצאים גם דברים כאלו: "החומר היולי יש בו מכח ד' יסודות ארמ"ע, והם עצמם שם הוי"ה (!) שהם חו"ב תו"מ, וזה היה בכח, אבל לא בפועל.  וזה חומר היולי הוא דוגמת הכתר (!) (עץ חיים לרח"ו שער פרושי אבי"ע)?  הפכפך זר מבהיל ומוכיח ההבדל הנגודי – מן הקצה אל הקצה – שבין בעלי ח"ן הראשונים ובין תלמידי האר"י!

[iv] ראה לעיל בהערה ע"ד החומר.

[v] עיין מאלקולם בספרו: "דברי ימי‑הפרסים".

[vi] רעיון "חדוש‑העולם" מצוי גם בספרות‑ישראל של סוף ימי-הבית השני, וביחוד הוא נמצא במדרשים המאוחרים (עיין סנהדרין, צ"ז ע"ב; פסיקתא רבתי ראש פכ"א ועוד; עזרא ד', פרק ו', ג"א ע"ד ועוד).  אפשר, איפוא, שרעיון זה בכללו לקוח מאמונת הפרסים, וכבר באה השערה זו בספרו של Stave ועוד. [העורך].

[vii] "אני ה' לא שניתי נגד חכמי‑הכשדים, שהם אומרים, שיש לעולם שתי סבות, אחת פועלת הטוב ואחת פועלת הרע, ולסתור זו הדעת הנפסדת אמר הנביא: אני ה' לא שניתי, ר"ל: יש בכחי לפעול על אופן הפכים יאעפ"כ איני משתנה" (הר"מ בוטריל, בשם ספר "כתם פז").

[viii] ר' שניאור זק"ש מביא בספרו "היונה" עמ' 25 בשם החכם די סאסי העתק מספר הדתות של שהרסתאַני, ששם נמצא, אחר ספור כתות היהודים, מעשה "בשני יהודים רמאים, שכתבו בעת אחת אגרות ליהודי עיר בגדד בשם מנחם, שהיה איש נכבד מאד אצלם עד שהעלוהו במעלה יתירה מנביאיהם" וכו'; ואין ספק, שמנחם הנזכר הוא שם המשיח".  וכן מזכיר גרץ (במ"ע החדשי של ר"ז פדאַנקל, שנת 1866 עמ' 65) בשם הספר "פרקי משיח" וספרי אפוקריפ'ים שונים, שקורין למשיח בשם "מנחם" או "נחמיה".

[ix] כוונתו על הספר הפרסי Zihnut-ul-Tuariky.

[x] אֶפיפ'אַנס בספרו: Haereses פרק מ"ו.

[xi] לפי דעת המינים, היה ה"היולי", הוא החומר הקדום, בלתי נברא, והוא האל הרע, שברא את הגופים (הירונימוס וכריזוסטומוס בספריהם על המינים).  וזוהי כוונת הדברים, ששם אֶפיפאַנס בפי מני: "בראשית היה האלהים והחומר"; ומני מברר את הדעה הזאת ע"י המשפט הנודע בהגיון שכלנו, שאי‑אפשר לצייר בו התהוות יש מאין (Ex nihilo nihil, – משפט שנזכר גם בספריהם של חכמי עמנו הרמב"ם (מו"נ, ח"ב), הרמב"ן (בפירושו על שה"ש), ר"ש אבן גבירול והראב"ע, והוא נמצא גם ב"זוהר".  גם המקובלים מקיימים את המשפט הזה, אלא שהם אומרים, "שע"י הצמצום נתהווה היולי, שהוא באמת העדר ואין בערך עצמותו ית'" (חסד לאברהם, מעין ז', נהר י"א); ולדעת מקולים אחרים מכונה הספירה הראשונה מקור האצילות, כתר, בשם "אַין" על שם הכתוב: "והחכמה מאין תמצא", שכוונתו היא – כי ספירת החכמה אצולה היא מספירת אַין, שהיא כתר, וזהו מה שהעולם נברא מאַין.  – ולדעה זו הסכימו גם קדמונינו החוקרים, כמו הרלב"ג (מלחמות, ו', י"ז): "היותה יש מאין הוא שתהיה מגשם נעדר כל צורה", כלומר, מן החומר ההיולי, וכן אמר ר"י הלוי בה"כוזרי" (מ"ה, י"ב): "היולי דומה לאפס"; ור"ש אבן גבירול אמר (מקור חיים, ה', ל"ב): "היסוד דומה להעדר".  והנה מני, שבקש למצוא אֵל רע, מצא אותו ב"חומר ההיולי" והחליט, שיסוד החומר הוא האל הרע.  – וכבר אמר החכם יש"ר מקנדיא בספרו "נובלות חכמה", שכשם שקשה לדעת מהותו ית', כך קשה לדעת את מהות ה"היולי", שעל כן נתנו גם לו כנויים רבים: פיטגורס קורא לו "זוג ונפרד"; אפלטון – "גדול וקטן", או "מקום", או "בלתי‑נמצא", או "מכיל‑הכל"; אריסטו מכנהו בשם: "אם מינקת", או "בלתי‑נמצא", או מכיל‑הכל"; אריסטו מכנהו בשם: "אם מינקת", או "כללות הזרעים" וכו'.  עד שבא מני ועשאו אלוה.

[xii] הכהן הנוצרי טיטוס בספרו "נגד המינים", ח"א.­

[xiii] עיין באיוונגליון של מתיא, כ"ב ושל לוקס, כ', את הראיה שהביאו הצדוקים נגד תחית‑המתים ממצות יבום. ראיה זו נזכרה גם ב"מאור עינים", אמרי‑בינה, פ"ד.

[xiv] חכמי זמננו לא הסכימו לדעתו של ר' אברהם גייגר בספרו: "דקדוק לשון המשנה" ח"ב, ג', שכוונת המשנה "קלקלו המינים" היתה לרמז על כת אחת מכתותיהם של הכותים, היא כת דוסתאי, שהתקינו שלא לומר "ברוך אלהינו לעולם" (השוה ספר "כרמי שומרין" לר' רפאל קירכהיים, עמ' 25) אף שבדרך העברה אמר גם הראב"ד ב"ספר הקבלה" שלו בד"ה: "ובבוא מלך אלכסנדר" וכו': "וזה היה תחלת המינות".  שבאמת הרי נתכוון להשומרונים.

[xv] לדברי החכם האנגלי הייד (Hyde), הוראת שם זה בפרסית היא: אהבה וחסד.

[xvi] כלומר, כהשם בן ארבע (Tetragrammaton), שכן לדעת קצת מקור השם "מטטרון" הוא בלשון יונית: "טטרא" – ארבע.

[xvii] בעלי האגדה מצאו את מדותיו של הקב"ה בכתוב שמות ל"ד, ו' – ז', שמנו אותן קצתם במספר שלש עשרה, קצתם במספר אחת עשרה, קצתם במספר עשר כנגד עשרת המאמרות והדברות (מדרש תהלים צ"ג, ה' וב"ר א' – ב'), וקצתם מונים רק שלש (מדרש תהלים ג', א'); אכן כללן הן מחולקות לשתים: מדת הדין ומדת הרחמים, שמצאו אותן בשני השמות הקדושים: הויה – רחמים ואלהים – דין.

[xviii] להמנחשים (Auguren) שברומא היו סימנים שונים, שהורו על הצלחה או על אסון.  הסימנים לימין היו מורים על הצלחה והסימנים לשמאל – על אסון.  מפני זה באה בלשון רומית המלה Sinister (שמאל) לפעמים בהוראת Infaustus (מביא‑אסון, ומזה בצרפתית Sinistre); ולעומת זה באה לפעמים המלה Dexter (ימין) בהוראת Felix (מביא אושר), וזהו שאמרו: "כל פנות שאתה פונה יהיו לימין".

[xix] לדעת קצת מחוקרי זמננו יש מקור אחד לאגדות הווידאס ולהזנד‑אוויסטה (עיין: Abendländische Philosophie להחכם Röth).

[xx] הערבי שאהריסתאני בספרו "על כתות המינים" מזהיר דעות שונות בענין הערבוב הזה: יש אומרים, שהחושך עשה בערמה להדבר באור, וי"א, שהאור הלך אל החושך בכוונה לתקנו ולהשיבוהו אל האור ולתקן את הניצוצות הקדושים שבקליפה.  ודבר זה נמצא גם בדברי ר' סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" (מאמר א'), שהם מכוונים נגד בעלי השניות: "ונחלקו המשנים בסבת המזגם, קצתם חשבו, כי הטוב היה סבתו, שירפא הצד הפוגש אותו מן הרע, וקצתם חשבו, כי הרע היה סבת מזיגתו לתקותו בטוב, שיהנה במה שבו מן הערבות". כי ענין הערבוב אחד הוא אצל המינים והמקובלים.