_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אבי המשחק

דב סדן

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

סביבי אברהם גולפאדן

 

א

המשכיל, כמותו כקודמיו מאז, וכיורשיו עד עתה, איש האידיאולוגיה היה, – כמותו כמותם היה נעלה כאדוניה ונלעג כעבדה.  רק ממרחק-הימים ניתנת להראות אדנותו מלוא-שיעורה – בתוך המערבולת של חיי-העם, הווייתו ודרכו עומד הוא, בן-הכת, הקטנה מהיות זרם שליט והגדולה מהיות גל נשלט, ולא זו בלבד שיש בו הכוח לשפוט את החיים האלה לכללם ולפרטם על פי האידיאולוגיה שקנאה לעצמו, אלא יש בו הביטחה, כי הוא יכול וחייב לעצבם על פיה בלבד.  כל עצמה של אותה אידיאולוגיה לא היתה אלא ילקוט דל של דעות רציונאליסטיות, שנחשבו לו כתמצית-מחשבת-אירופה בימיו, ובאמת היו שיירי-אותה תפיסה, שאותה אירופה התגברה עליה מכבר.  אך עליבותה של האידיאולוגיה אין בה כדי להפחית את גודל הנזירות הכפולה – גם כלפי החיים וההשקפות אשר בעמו שנחשב לו בשפל-המדרגה, וגם כלפי החיים וההשקפות אשר בעמים שנחשבו לו ברום-המדרגה.  רק ממרחק-הימים ניתנת להראות עבודתו מלוא-שיעורה – משתלה את פנס-האידיאולוגיה שלו מעל שפעת חיי-העם ולא נשקפה לו אלא פיסה קטנה של בהירות, הטובעת בחלל עצום של אפלה, ומתוך הפיסה לא נשקפה לו אלא דמותה של הכת שלו, לא הבין, כי אין בכוחה של אלומת-אור שאולה וקלושה להראותו אלא מה שהחליט לראות, ואדרבה התחיל מחזיק טובה לעצמו, ואור ירחו היתום דימה עצמו אור שמש בגבורתה, ויוהרתו הלכה והוסיפה, והעיקר, פנסו – תחת להיות לו כאור המאיר, היה לו כאור המאטים: אך ניסה לראות בעיניו, בכוח-ראייתו המוטבע, ונגלו לו האורות הגדולים בחיי העם, חיות-זרמיו וזרמי-חיותו, ורגשו נענה באהבה, מיד בא הפנס, בכוח ראייתו הנקנה, והטיח עיניו ועמעם רגשו והגביר עליהם את קטנות-המוחין, שהדירה אותו מכל סביביו.  הלא ידענו, איך נחשבו לו החיים של המוני אחיו בני עמו, ארחם, הליכותיהם, שלא ראה אלא לבושם; איך נחשבה לו תנועת-העם הכבירה, החסידות, שלא ראה אלא ספחתה; איך נראתה לו לשון-האומה, הנכתבת, שלא החשיב אלא שכבתה הקדומה וביקש לדחוס בה את שאינו בגדר קליטתה; איך נראתה לו לשון-העם המדוברת, שלא החשיבה אלא כלהג תפל.

 

ב

האמנם טחו עיניו ועמַם לבו?  הן ולאוו.  הן – אם לדון אותו לפי התעודות-שבכתב, שבו אנו רואים אותו בינו לבין תפקידו שלו; לאוו – אם לדון אותו לפי התעודות-שבעל-פה, שבו אנו רואים אותו בינו לבין עצמו.  הנסיונות הגדולים והקטנים לכתוב את תולדות ההשכלה פסחו על פרק חשוב – המשכיל לאור הקונפרונטציה שבין האידיאולוגיה שלו ושבין המנטליות שלו.  אילו נעשתה קונפרונטציה זו היינו רואים, לא בלבד את החזיון הגלוי של האידיאולוגיה המחניקה את המנטליות אלא גם את החזיון הנסתר של המנטליות המורדת על האידיאולוגיה.  וביחוד היה החזיון הזה בולט אילו נבחן המשכיל לפי הקונפרונטציה שבין הפרוגרמה שלו ובין ההוויי שלו.  כמה וכמה קטנות היו מתעלות כגדולות – הרי מנדלסון חובב משלי המגיד מדובנא כהרי צונץ החובב סיפורי אייזיק מאיר דין, הרי מנדל לפין המשוטט בין פשוטי-עם ללקט ניבי-דיבורם כהרי יוסף פרל המדבר בפני הקהל כאחד הדרשנים.  ודאי, כל אלה ושכמותם ידעו להסביר איש-איש חיבתו על פי האידיאולוגיה וכאמצעים לה, אך הבודק עוצם-האהבה הזאת יבין, כי כך אין אוהבים אמצעי.  לאמור ההסבר הזה הוא אך טיח דק על גבי שכבת-נפש עמוקה, שאין בעליה יודע עומק-פעולתה ופעולת-עומקה, ואלו ידע היה בוש להודות בה, לאור הקונפרונטציה הזאת יתבלט לא בלבד חזיון גלוי – שמואל יעקב ביק המוצא דרך תשובה מהשכלתו לחסידות, אלא יתפרש חזיון נסתר – יוסף פרל שיוהרת המשכיל לא עקרה את הדיבוק בעממיות ונמצא שאפילו בין קפלי-לעגו ניתן לגלות ניצוצי-אהבתו למה שהפרוגרמה העמידתו נלעג.  ואולי אם נעיין יותר נמצא, שהפרודיה לחסידות גם היא ביטוי-בלא-יודעים לאהבה בה.

על כל פנים, ניתן דבר זה לומר באשר המשכיל הזקיק עצמו ללשון העם ונעימתו, ודימה כי הוא מזקיק עצמו להם כאמצעים לתעודת ההשכלה, ובאמת והזקיק עצמו להם מתוך הרגשת דביקותו בעם.  הדברים אמורים בהסתעפות המיוחדת של ההשכלה – זמר-העם וזמריו.  כי הללו אם ברל ברודר ואם וולוול זבארז'ר, משכילים הם ורואים תפקידם להשכיל, – אך בעמדם להלעיג על החסידים והם שרים נעימתם, הם מדמים כי חיבבו את הלעג, ובאמת חיבבו את הנעימה.  כותבי תולדות ההשכלה עודם נתבעים לבדוק במפעלו של מנדל לפין, אשר עשה שתיים גדולות – בנה בנין-אב לנוסח לשון עברית על דרך לשון חכמים, בנה בנין-אב לנוסח לשון אידיש על טהרת-ביטויה בפי העם – ולהראות את החיבור שבינו ובין זמרי ברוד, וולוול זברז'ר, כשם שכבר הראו את החיבור שבינו ובין חבורת המשכילים בז'יטומיר.  כי פה, בז'יטומיר היתה אחת הפריצות הגדולות, שבה התגבר המשכיל על עצמו – הייתי אומר: שבה התגבר רוח מנדל לפין על רוחו של טוביה פדר, שהיה כמין פוליטרוּק של ההשכלה.  היתה זו חבורה רבת-פנים – החל בצווייפל שהמשכיל שבו התגבר על עצמו בריביזיה שלו על הערכת החסידות, וכלה בשלום יעקב אברמוביץ שהמשכיל שבו התגבר על עצמו והוליד מקרבו את מנדלי מוכר ספרים, מהדורה בתרא, גדולה ופלאסטית, של מנדל לפין.  היה זה מרכז-ארעי, ובתולדות לא ייחשב כמרכזם אחרים, אך הוא היה נקודת-הפגש של זרמי ההשכלה והחסידות, שנישאו לווהלין ומווהלין ונישאו רוח ונוסחה, הווייה וניגונה.

בנקודת-ההפגש הזאת קם ויהי גולדפדן, יליד עירו של גוטלובר, שגם בו התגבר המשכיל על עצמו, והוא, במשובה של איש משחקות, בלל בקרבו את שפעת הרוחות והנוסחאות, את עושר ההווייה וניגוניה.  נתערבבו בו ירשות גדולות – למן החומרה של מנדיל לפין עד הקלות של וולוול זבארז'ר – ויהיו בנפשו כמסכת-שחוק אחת.  אם תדון אותו לפי ה"מה" – גם הוא ממשכילי-הרבים ואחוז בקרני-אורם הדל, אם אם תדון אותו לפי ה"איך" – כל מידה של נזירות ויוהרה נמסה מאליה בתוך שפעת העממיות, על מראיה וצלילה, ושלא נחסר סממן מסממני בשמה וחידודה.  אכן המה ביקש לדבר, ממצפה גבוה, אל העם.  אך האיך דיבר בתוך העם ומתוכו.  המה היה האידיאולוגיה, האיך היתה המנטליות;  המה היתה הפרוגראמה, האיך היה ההווי, וסופם של המה והאיך שנשקו אהדדי.

 

ג

ושונה היה גולדפדן מחבריו – גם הוא ניסה לדבר באזני עמו במגילת ספר, בשיר ותוכחה, אך הוא שראה מנפשו את נפש העם ידע גם את יצרו הטוב, – יצר הראוה הגדולה.  ותאוותו, שהיא תאוות העם מאז, לחזור ולראות את החיים בגלגול דמויות של בימת-החזיון, נמלאה – הוא בנה את התיאטר ליהודים, הוא בנאו ככוחם ובכוחם, כרוחם וברוחם: בזריזות של לוליין, שהכל ניתן לו כבאפס-יד, נטל ממורשת שחוק גדולת יוסף ושחוק אחשוורוש, וצרף להם מקניניהם של שלושת היסודות הגדולים – זמרת החזן, תוכחת הדרשן, מהתלת הבדחן – ועשאם כעיסה אחת של תפילה ופזמון, שחוק ובכי; נטל פרצופות ודיוקנאות, טיפוסים והעוויות ועשאם תערובת של אימה ונחמה, הומור וגרוטסקה, חטף זמירות וקינות, ניגונים וסלסולים מישראל ומשאינם ישראל, מפי העם ומפי פרטיטורות, והכל נתערב לו לראווה, חמדת המונים.  והחמדה הזאת קיימה עצמה גם בשינויי הטעם, השבחתו ושיפורו – הה, כמה פעמים כבר נהרג, הלא כמעט כל דרגת התפתחות של התיאטרון היהודי הרגתו – והוא, כמעשה-לץ, שוכב לו מתחת לגולל שסתמו עליו, ופתאום הוא מסירו בזריזותו המפליאה, והריהו שוב לפנינו חי וקיים ואנו נהנים – זוכרים את המרחק ונהנים.  כי כך דרכה של חיות היולית, שאינה משתקעת, כך דרכו של לוז שאינו נימוח.

וכדרך-הטבע הוא כי גם פה ועתה הגיח גולדפאדן מקברו והסיר את הגולל, שסתמו עליו, ורבבות צופים, זקן וצעיר, בני גולה וילידי הישוב, שמחים על שפע המראות והצלילים.  כי הוא היה כרוז חיינו אלה – אך מעשה-שרירות היא להפריד שלושת יסודותיו, רוח ההשכלה, אהבת העממיות וחיבת ציון.  הוא גם שר את שירתה, הוא העלה את חזונה והכיסופים אליה, מסעי-משחקו היו מסעי כיבוש הלבבות לציון, ושם, באמריקה, בבוא שעת גסיסתו התאושש ושר את שירת התקוה ובקראו: עוד לא אבה תקוותנו יצאה נשמתו הנעלסת.

 

[י"ד תשרי תש"ז].

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה