_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין שני נהרות

דב סדן

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

על שמריהו לוין

א

כמי שהיותו בכוח-המלה, שאמירתה סמוכה לשמיעתה, כמי שעיר-גילויו בדרך הקצרה והקרובה ביותר ממוצאי-הפה למבואי-האוזן, לא ידע שמריהו לוין למלט לתוך כתיבתו אלא מעט מיכולת-הביטוי שלו וקשה שלא לראות בצער את המרחק שבין המידה הגדושה שבכוחו בעל-פה ששמור היה לדורו בלבד ובין המידה המחוקה שבכוחו בכתב השמור לדורות.  קורא דבריו שלא זכה להיות שומע דבריו, אינו משער כמה נתקפח כאן בדרך שבין רחשי הלב והגיונו ובין חוּדו של קולמוס.   מכאן שהאיש לא השיח, לא יכול היה להשיח עצמו, אלא במעט בספר הזכרונות שלו שאינו אלא כבת-קולו הרפויה והעמומה.  והבא לעמוד על דמותו בשרשה ובדרך גידולה ומבקש ליסמך על ספר-הזכרונות חייב לזכור, שלא ניתן לו בה אלא צל, לכל המוטב – רמז.

 

ב

המפתח לשרשה של דמות ודרכה, נתון, כידוע, בחוית-הילדוּת.  והנה שמריהו לוין,  בזכרונות ילדותו, מרמז עד מה היתה חויה זו מכרעת על גורלו וכן, למשל, כשהוא מספר בענין השנאה שלו למוסד הרבנות-מטעם והמלחמה העזה שנלחם בו, הוא רואה מקורה של השנאה והמלחמה כאחת בדמות-מלמד, שהיה שנוא עליו בילדותו: "עכשיו שאני סוקר במו עיני את דרך חיי ומתאמץ לעמוד על סוד שנאתי העמוקה, שהיתה טבועה בדמי כל הימים למוסד זה של הרבנות מטעם הריני רואה קצות הפתרון בזיכרונותי על אברהם קז"ר.

ושוב מתגבר עלי וכובש אותי כולי הרעיון, כמה דל ועלוב הוא חלקו של האדם בעיצוב-גורלו עלי אדמות.  דומה עלינו: מרצוננו אנו בוחרים שביל חיינו, מדעתנו אנו מכריעים בין הדרכים השונות אשר לפנינו.  אולם אף אחד מאתנו אינו יודע את הטעם האמיתי,  את המקור הפנימי של בחירתנו, אף אחד מאתנו לא עמד על הכוחות המניעים הגנוזים בעמקי הנפש ובסתריה והם-הם המניעים, הם-הם המכריעים".

 

ג

בספור הילדות ההולך למישרים, בשילוב תיאורים וציורים – שכבר ניתנו כמותם, ובהשלם-אמנות, ביצירותיהם של המעולים שבמספרינו – אפשר שהקורא יתעורר בנקל על צד שוה הנגלה לפרקים קרובים ביותר.  הכותב אינו מכוון תמיד להבליטו, אך הקורא אפשר שילכּדוֹ ויהא בידו מפתח-מה להבנת גידולה של האישיות הזו.  הכוונה לראיית העולם, הסביבה, הנפש כמהות ששתי פנים לה – גילוי וניגודו.  שתי הנפשות הראשונות והמכריעות באורח החיים – האם ממשפחת חסידים, יסוד האמונה והרגש והחום, ואילו האב ממשפחת מתנגדים, יסוד הצלילות והבינה והאור; קרקע-גידולה של משפחתו, שתי העיירות הסמוכות – האחת כחטיבה פאודאלית, כמונרכיה קטנה, והאחרת כעדה בריאה דמוקרטית; הסבא נגלה עלינו בתוקף דעתו והסבתא ברוך-מזגה וכדומה.  קו החלוקה למהות וניגודה מבריח את שני הנהרות שבעיירה, את שתי הדרכים שבה המוליכות לערים הסמוכות, את שתי משפחות-יהודים שבעיירה שהן כדבר וניגודו לשיעור קומה ומנהגי-חיים, אפילו שני הכמרים בעיירה נראים לנו כצמד ניגודים, כשהאחד גבוה ומחמיר וחובב-פשטוּת והאחר נמוך ומקיל ולהוט-תענוגות וכיוצא באלה.  מי שירצה לעיין בדקדוק יעלה משלים הרבה לראייה זו וודאי ימצא שלא הפליג הרואה לדרך זה אלא מתוך שמצא כאילו בצמדי-ניגוד אלה אספקלריה ואישור ליסודות בו, לתרכובת נפשו.  המעיין הזה לא יתפלא, אם ישמע מפי הכותב, כי בשעה שהוא מטריח את זכרונו שיוליכו לקצה-תחומו – הוא מעלה לפניו זכר-חוית-ראשית שלו, את הצמד של חתונת אחותו הבכירה ומיתת אחותו הצעירה.  וביחוד לא נתפלא על ראיית הניגוד של מועדי עולם; "הלילה הוא בבחינת מפיסטו.  רך הוא הלילה, קר ואכזר הוא היום".  ראה הרואה במועדי יום ולילה רמז לנפש, לעצמו.

 

ד

הוא עצמו מדבר על חיים כפולים ועולם כפול – והמעמיק להתבונן בדרך חייו יראה, שלא באו חייו ומפעלותיו אלא כהתאמצות לחתור מעולם-הכפל כטרגדיה לעולם-הכפל כהרמוניה.  הילד הקטן רואה את ישראל שבעיירתו והם עומדים בתפילת "משיב הרוח ומוריד הגשם".  ו"אותה שעה מתפלל הלב תפילה שונה מזו, הפוכה מזו: של שלגים וכפור.  שתי תפילות מקבילות, מוציאות זו את זו ומתמידות לעולם – – ואני תוהה הייתי בלבי ומהרהר: איזו משתי התפילות תגיע עד לכסא הכבוד ותתקבל ברצון לפני רבון העולמים".  אך הרגשת הניגוד מתעצמת ביחוד כשהילד קולט על רקע העיירה שלו וחייה את מראות-החומש ודמיונו אינו יכול שלא לראותם קרובים, כחטיבה של ממש ואילו בינתו אינה יכולה שלא לראותם רחוקים, כקורי-תפל, כשם שאינה יכולה שלא לערער את דרך-הדרוש – והיא כאן קו גדול ומכריע במהות – המתחכמה או מתממה לקרב את הרחוק ולשלבו בחיי-העיירה.  אותה שעה שדמיונו משעשעו בהזיה של עולם סביבתו ועולם-המרחקים כרקומים ושזורים זה בתוך זה, באה גם בינתו ומעמידה את העצם על ערמומיתה, כי בעל הדמיון העז, מקרב מרחקים וממזג ניגודים בצירופים ובמשל ובגזירות שוות – סגולות-יקר של מגידי-מישרים – הוא גם בעל-הגיון עז, המשורר הוא גם חכם-שיעורים, בן נאמן הוא לאמו ולאביו כאחת, שחוית-הילדות, קרקע-הגידול, מראות-העולם והיקום כאילו באו לאַשר את ניגודי-המהות שבהם, להתרות מפני סכנת-התנגשותם ולעודד-להתמזגותם.

 

ה

דומה, כי חלום ההרמוניה מרומז בתיאור החויה של חג הסוכות בשחר-הילדות: "חביבה היתה עלי הסוכה ולבי גאה ורחב בה, שלהבות נרות החג נוצצות כלפי מעלה, כלפי מכסה הסכך, כלפי פיסת שמים זו הנשקפת דרך הענפים ומהאהילה על ראשינו.  מבין ענפי האורן מתנוצצים הכוכבים – – והשלהבות מתרוממות כלפי מעלה ואור הכוכבים נוזל-זולף מלמעלה למטה והנה נפגשו ונתמזגו שני המאורות".  מתוך הרגשת ניגודים שבתכוּנות-היסוד שבו, מתוך ראיית-הניגודים במחצב-חויותיו, מתוך הכרת הניגודים שבחיי דורו ועמו, התמרו כיסופיו לחזון-האחדות, שבה מתלכדים הגיון ודמיון, אמונה ודעת, מעלה ומטה, חלום ומציאות, שבה נברא עולם חדש, הוא העולם החצוב בחמרי הסתירות, בחומר הבוהו.  לא בכדי אנו שומעים מה עמוק היה בנפש הילד רישומו של סיפור מעשה בראשית: "המאורעות שבתורה מסופרים בפשטות כזו, בכוח איתנים כובש את הלב, כל כך רבה ההרמוניה בתיאורם, ששבו אין אתה יכול לעמוד בפניהם; על כרחך אתה נגרר אחריהם, הם כובשים את רוחך כיבוש עולם, ושוב משתכן השלום בלבך ובנפשך.  עצם-הסיפור בלבד דיו ושוב אין אתה זקוק לביאורים ולהסברים: "והארץ היתה תוהו ובוהו... ורוח אלהים מרחפת על פני המים".  עם בריאה זו כאילו נבראתי אני והייתי לברייה חדשה: התוהו ובוהו של שאלות וספקות עברו ובטלו – רוח הסיפור כבש אותי כולי, ודי היה לי בכך וטוב היה לי בכך.  גברה השירה האדירה על רוחי ושכלי קיבל את מרותה".

 

ו

גם הוא יצא לכבוש את התוהו-ובוהו בנפשו, את התוהו-ובוהו שבדורו ועמו בכוח האמירה, בעצם הסיפור.  הוא ידע כוחה של המלה הנאמרת, שהיא היוצרת, כשם שידע את המלה אשר "עולם מלא חיל ואימה, כעס ומרורים מקופל בה וגדולה פעולתה על הלבבות מפעולתם של תיאורים רבי-ספר".  הוא יצא לכבוש ואף כבש בעצם הסיפור והיה בכיבושו זה – אם להעזר בדבריו עצמו – "אבידה של התנועה, נושא מגינה וחרבה – – רשאי לשאת את שולי שמלתה של מלכת ישראל – הגאולה".

 

[ז' סיון תרצ"ו]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה