_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תולדות החנוך בישראל בדורות האחרונים – כרך א

צבי שרפשטיין

לתוכן הענינים

 

התוכן

הקדמה

פרק ראשון:  החנוך הישן

חוסר מחקרים פּדגוגיים והיסטוריים בחנוך הישראלי, –  חנוכן של אומות העולם היה מעמדי והחנוך היהודי עממי, –  חנוכם של ילדי הגוים היה קצוב וחנוכנו מקפּל כל שנות החיים, – אם עבריה משתוקקת לבן העוסק בתורה, – שירי ערש, – תחלת הלמוד בבית, – הכניסה אל ה"חדר", – ראש הדוכן, – דרך הלמוד אצל מלמד דרדקי, – האב בוחן את הילד בשבת, – חגיגת התחלת חומש, – אצל מלמד גמרא, – הנער נכנס לבית מדרש או לישיבה, – כיצד נכנסים לישיבה, – בעלי הבתים תומכים בבחורים עניים, – סוגי הבחורים בישיבות, – דרך הלמוד בבית המדרש, – חברות ללמוד תורה, – מטרת החנוך העברי, לפי הגדרתו של הרב קוק, – שיטת הלמוד בחדר, – הקושי במעבר ללמוד הגמרא, – חוסר תכנית, – המיכאניות בלמודי ה"חדר", – הלמוד ב"חדר" מסתגל לכשרונות היחיד, בין זמנים, חגיגות ב"חדר", שעשועי הילדים בימי החגים, – ספּורי ילדים, – שירי ילדים, – משחקי ילדים, – אגודות ילדים, – המשמעת והעונשים, – הנקיון ב"חדר", – חדגוניות בתכנית, – קובלנותיו של המהר"ל מפראג, – דעתו של הגר"א על למודי חול, – מצבם התרבותי של ישראל ושל הגויים, השוואה.

 

פרק שני:  בצרפת

תמורות בחנוך הישראלי בצרפת סימן לשאר הארצות, –  מלחמת האצילים עם ההמונים, – הספרדים והאשכנזים בצרפת, – ה"חדרים" בפאריז, – ישיבות בצרפת, – יחס התלמידים הנוצרים אל חבריהם היהודים, – בית הספר הישראלי הראשון בפאריז, – שיטת הלמוד ההדדי, – התפּתחות בית הספר בפאריז, – המלחמה על ההברה, – בתי הספר הישראליים עוברים לרשות העיריה, – תכנית הלמוד בבתי הספר הישראליים, – המלחמה עם הדבור ביידיש, – הצעת הרב אהרן לשנות את בתי הספר באלזאס לותרינגן, – דרישות המתבוללים, – יסוד "תלמוד תורה" בפאריז, – בתי ספר למלאכה, – בית המדרש לרבנים, – מצב בית המדרש במיץ, – העברת בית המדרש לפאריז, – אין תומכים לבית המדרש, – הירידה הגדולה, – גסיסתן של הקהלות הקטנות בערי השדה, – ספרי למוד, – למוד "דת ומוסר", – המצב באלזאס לותרינגן אחר כבושן על ידי גרמניה, – השפעת האמנציפּאציה על חיי ישראל הפּנימיים.

 

פרק שלישי:  בגרמניה

הגורמים התרבותיים והכלכליים שהביאו את ההשכלה ליהודי גרמניה, – למודי חול במאה הי"ז והי"ח, – מצב החנוך, – משה מנדלסון, – ווייזיל ושמחתו על תרגום התנ"ך לגרמנית, – התעמולה כנגד המלמדים מפּולין, – הרושם שעשה כתב הסבלנות, – "דברי שלום ואמת", – "תורת האדם ותורת ה'", – התנגדות הרבנים לתכנית ווייזיל, – ווייזיל מצטדק, – תכנית ווייזיל, – המחנכים הראדיקאליים שקמו אחרי ווייזיל, – דוד פרידלנדר, – בית הספר "חנוך נערים", – הכנסת למודי קדש לבית הספר הנ"ל, – בית הספר על שם ווילהלם בבריסלוי, – תביעת ההורים שירבו בלמוד החומש, – יעקבסון, – בית החנוך בזיזן, – בית הספר "פילאנטרופּין" בפראנקפורט דמיין, – תנועת הפילאנטרופּיניזם, – הפּרנסים אוסרים את למוד התלמוד וסוגרים את בתי הת"ת, – דעתו של הרב ר' פינחס הורוויץ על המורים החדשים, – העברית נשכחת, – מגפת השמד, – בתי הספר הישראליים, – תכנית הלמודים, – הכנסות בתי הספר, – הכשרת מורים, – בית המדרש למורים בקאסל, – בווירצבורג, – בברלין, – מעמדו החומרי של המורה, – ידיעותיהם העבריות של המורים, – ירידת בתי הספר על ידי עקירת היהודים אל הכרכים, – על ידי אדישות, – רק עשרים וחמשה אחוזים למאה מילדי ישראל קבלו חנוך ישראלי שיש לו ערך מה, – יהודי גרמניה נשבעים ל"גרמניות", – שעורי הדת, – מצבו הקשה של בית הספר הדתי, – דעתו של הד"ר ש. ברנפלד על חנוך זה, – השפעתו של הרב שמשון רפאל הירש, – הד"ר הילדסהיימר, – בתי המדרש לרבנים, – זכריה פראנקל, – בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין.

 

פרק רביעי:  באוסטריה

מספר היהודים באוסטריה בשנת 1775, – ספירת היהודים בגאליציה, – "כתב הסבלנות", הנחות ושוברן בצדן, – הירץ הומברג, – הומברג בלבוב, –  אגרתו אל הרבנים, – טפוסי המורים בבתי הספר הישראליים מטעם הממשלה בגאליציה, – כיצד השתמטו ההורים משלוח את בניהם לבתי הספר, – הומברג כדילטור, – הומברג הקדיח תבשילו וברח מגאליציה, – מס הנרות, – בתי הספר החדשים בבוקובינה, – המצב בביהם, על פי תאורו של אייזיק הירש ווייס, – ספרי הלמוד, – "בני ציון" ובחינות הנכנסים לחופה, – פּרץ בר, – בתי הספר הישראליים בביהם, – במיהרן, – ירידת בתי הספר במדינות הנ"ל, – מלחמת הטשיכים והגרמנים על שלטון לשונותיהם, – השפעת הרעיון הלאומי, – התפתחות החנוך היהודי בווינה, – הממשלה אינה רוצה בלמודי יהדות בבית ספר יהודי, – משומד משגיח על בית הספר, – מאנהיימר מנהל את בית הספר, – גידמן, וולף, ויילינק, – תלמוד התורה "עץ חיים", – הוצאות הקהלה על למוד הדת, – חנוכם של ילדי יהודי המזרח בווינה, – בית המדרש לרבנים בווינה, – השפעת למוד הדת, – בית המדרש לרבנים בווינה, – השפעת למוד הדת, – בבוסניה ובקרואציה, – בית ספרו של יוסף פּרל בטארנופּול, – תכנית הלמודים שם, – בית הספר המודרני בברודי, – אברהם שלום הכהן ומותו הטראגי, – בית הספר בבוליחוב, – הרוח הליבראלי באוסטריה וכניסת ילדי ישראל אל בתי הספר הכלליים, –  בתי הספר של הבארון הירש, – האידיולוגיה של הבארון, – למוד דת ישראל בבתי הספר הכלליים בגאליציה, טפּוסי מורי הדת, – תחית החנוך העברי בגאליציה.

 

פרק חמישי:  באיטליה

מצב החנוך הישראלי באיטאליה, – בית הספר המודרני בטריאסט, – ירידת הידיעות העבריות, – השפעת החופש האזרחי על יהודי איטאליה, – תלמוד התורה ברומי, – בתי המחסה לתינוקות, – בתי הספר במדינה, – ועידת הרבנים באיטאליה מבקשת דרכים לשפור החנוך, – השפעת הרעיון הלאומי, – בית המדרש לרבנים, – השפעת הרב מרגלית.

 

פרק ששי:  בהולאנד

החנוך הטוב בהולאנד, – הת"ת באמשטרדם, – פעולת באלינפאנטי, – תאורו של זאב שור, – בית המדרש לרבנים, – השפעת הרב דינר, – השפעת הרעיון הלאומי.

 

פרק שביעי:  בארצות סקאנדינאביה

בדאניה, – בשבידיה, – בפינלאנד.

 

פרק שמיני:  ברומניה

מצבם הכלכלי והרוחני של יהודי רומניה, – תלמוד התורה בבוקארישט, – ד"ר יוליוס באראש, – יסוד בית הספר היהודי המודרני בבוקארישט, – המצב ביאסי, – מיכאל קוגאלניציאנו קבל על עצמו לחנך את יהודי רומניה ברוח תרבות המערב, – בתי הספר ביאסי, – דרכי חנוכם של ילדי ישראל ברומניה, – ילדי ישראל נכנסים אל האסכולות הכלליות והגבלות הממשלה, – ילדי ישראל נכנסים אל האסכולות הכלליות והגבלות הממשלה, – תכנית הלמודים בתי הספר היהודים, – זרמי ההתבוללות והתחיה, – חסרון מורים עברים, – השפעתו של מבשן, – פעולתו של ישראל קאנוביץ, – מצב החנוך הירוד.

 

פרק תשיעי:  באונגאריה

המצב הרוחני, – רבוי הישיבות, – בתי הספר המודרניים הראשונים, – התנגדות ההמונים לחנוך החדש, – ר' משה סופר, – כינוס הרבנים בפאקש, – מרד אונגאריה באוסטריה, – יהודי אונגאריה נקנסים על המרד, – קרן בתי הספר מדמי הקנס (שולפאנד), – רבוי הלשונות משמש עיכוב להתפתחות בתי הספר, – טיב המורים, – התנגדות המתבוללים לעברית, – קונגרס יהודי אונגאריה והפּרוד שבא בעקבו, – ישיבת הילדסהיימר באייזנשטאדט, – אייזיק הירש ווייס מתאר את הישיבות, – תאורו של אהרן שמואל ליברמאן, – מנהג ה"שנאררען", – בית המדרש לרבנים, – פעולת קארמאן, – בית הספר של ליופולד לעף, – מצב החנוך היהודי בבודאפּישט, – בערי השדה, – תוצאות "החנוך הדתי", – סקירה כללית.

 

פרק עשירי:  ברוסיה ופולין

א.         נצני החנוך החדש

המצב המדיני, החומרי והרוחני, – ההשכלה ברוסיה, – הגר"א בווילנא מבקש לתקן את החנוך, – ר' מנשה מאיליה, – משכילי גרמניה מבקשים להשפיע על יהודי רוסיה, – ממשלת רוסיה רוצה לשנות חיי ישראל על ידי החנוך, – נסיונות לייסד בתי ספר מודרניים בפולין, – יעקב טוגנדהולד, – המלחמה בין המשכילים והחרדים, – בתי הספר החדשים באוקראינה, – שני מנדלסונים, – בית הספר באודיסה, – בווילנה, – בריגה, – ריב"ל, – תכניתו של ריב"ל, – "תעודה בישראל", – הצעת יסוד בית מדרש לרבנים בווארשה, – אברהם יעקב שטערן.

ב.         בתקופת הריפורמה ברוסיה

המהלך החדש ברוסיה, – אובארוב מזמין את ליליענטהאל למועצה, – ליליענטהאל יוצא למסעיו, – ליליענטהאל בווילנה, – במינסק, – מסעו השני, – ליליענטהאל בוואלוזין, – שוב במינסק, – יחס הפּרנסים, – ועד הרבנים, – ליליענטהאל עוקר מרוסיה ויוצא לארצות הברית, – בתי הספר הראשונים ברוסיה, – דעתו של מנדלי מוכר ספרים על המורים הנוצרים בבתי  הספר לישראל, – המורים העברים, – ממה התכלכלו בתי הספר, – ה"נאמנים", – הרבי מליובאביץ, – כיצד נוסד בית ספר חדש בעיירה, – תכנית הלמודים, – ספר לבוחני המלמדים, – מנדלשטאם מחבר ספרי למוד, – ידיעות התלמידים, – גזרת עבודת הצבא, – בתי המדרש לרבנים בווילנה ובזיטומיר, – תכנית הלמודים בהם, – דעת שליח הממשלה על בתי המדרש, – עדות יצחק אייזיק בן יעקב על מצבו הפנימי של בית המדרש בווילנה, – דעת אלכסנדר צדרבוים, – הגזרות על החדרים, – החדרים נצטנעו, – תפלה לשם השכלה, – תכנית הממשלה לחדרים.

ג.          התקופה החדשה

ה"אביב" הפוליטי ברוסיה, – המלמדים יצאו לחרות, – ילדי ישראל החלו לבקר באסכולות הכלליות, – מרידת פולין, – טוגנדהולד נתמנה מנהל בית המדרש לרבנים בווארשה, – הנהגת הלשון הפולנית בבתי תלמודי התורה בווארשה על ידי הרב מייזליש, – פעולת יאסטרוב בווארשה, – סגירת בית המדרש לרבנים בווארשה, – יסוד חברת מרבי השכלה בישראל, – שני זרמים בחברת מרבי השכלה, – חיים זליג סלונימסקי מגן על למוד הלשון הגרמנית בבתי הספר לילדי ישראל, – בתי הספר ל"כתב ולשון", – תרגום סדר התפלות והתנ"ך לרוסית, – האנקיטה על כשלונם של בתי הספר המלוכניים, – בית המדרש למורים, – סניף חברת מרבי השכלה באודיסה.

ד.         הישיבות ברוסיה ופולין

ישיבת וואלוזין,  – ר' חיים, המייסד הראשון, – ר' יצחק יצחקין, – הנצי"ב ור' יוסף בר סולובייטשיק, ראשי הישיבה, – ההבדל בשיטותיהם, – ברדיטשבסקי מתאר את ישיבת וואלוזין, – ה"חברות" בישיבה, – דרישות הממשלה שילמדו בישיבה את לשון המדינה, – סגירת הישיבה, – ישיבת מיר, – הקבוץ באיישישוק, – ישיבת טלז, – הישיבה במאלץ, – ה"שיחות בתורה", – שיטות הלמוד, – ישיבות המוסר, – ר' ישראל סאלאנטר, – פעולת סאלאנטר בקובנה, – תנועת המוסר, – ר' יוזיל בעל החורים, – הישיבה הקטנה בגרובין, – ישיבות לומזה, סלונים, סלובודקה וסלוצק, – ישיבת ראדין, – ישיבות הרבי מליובאביץ, – המגרעות בהנהלת הישיבות, – המגרעות בתכנית, – ישיבות מודרניות בלידה ובאודיסה, – התסיסה בישיבות.

ה.         החדר המתוקן ברוסיה ופולין

הגורמים להתפשטות ה"חדר המתוקן", – תחיתם של תלמודי התורה, – ה"מלמד" המודרני, – ההבדל בין החדר הישן והחדש, – בנות ישראל קבלו שווי זכויות בחנוך העברי, – "השיטה הטבעית", – מזכרונות נסים בכר על ראשית השיטה הטבעית, – נסיונו של בן יהודה, – פעולות גראזובסקי ואפשטיין, – כינוס מורים בהומל, – תכנית הלמודים ב"חדרים המתוקנים", – העתון ה"פּדגוג", – המתנגדים ל"חדרים המתוקנים", – המתנגדים ל"שיטה הטבעית", – לקויי ה"חדר המתוקן".

ו.          בראשית מאת העשרים

החנוך למלאכה, – חברת מרבי השכלה נעשית עממית, – מלחמת "אחד העם" בשיטת החנוך של מרבי השכלה באודיסה, – ילדי ישראל נכנסים לאסכולות הכלליות, – תקוני תלמודי תורה, – בתקופת המשבר והמעבר.

 

הקדמה

מאמרים לא מעטים וכמה ספרים נכתבו ונתפרסמו בלשונות שונות על תולדות החנוך בישראל בימי המקרא והתלמוד.  חכמים וחוקרים, משלנו ומשלהם, נתנו דעתם על דרכי הלמוד בעמנו בתקופות הקדומות בעיקר, וטעמם ונמוקם עמם:  אלו משום שהם משקיפים על היהדות כעל תופעה מן העבר הרחוק;  אלו משום שהם מודדים חשיבותו של מחקר בעתיקותו;  אלו מפני שהחומר על הימים הראשונים מכונס ונמצא בעין, ואלו, מחכמי האומות, מטעם שחיינו בימי קדם זורעים אור על ארחות הנוצרים הראשונים.  אף החנוך בימי הבינים זכה לתשומת לב ולאספי מקורות ולפרקים מפורטים בספריהם של היסטוריונים חשובים.  רק לתולדות החנוך בזמן החדש לא הושם לב כראוי.  אמנם מצויים אצלנו מאמרים ומונוגראפיות על תולדות ההשכלה ומוסדות וחברות חנוך ופרקים מוקדשים לתולדות החנוך בספרי היסטוריה בארצות שונות, אך עדיין לא נכתב ספר כללי שיקפל כל הארצות.  והמקורות מפוזרים בעתונים ובקונטרסים יקרי המציאות בלשונות כל התפוצות, ללא מאסף.

ברם דברי ימי החנוך הישראלי במאה וחמשים השנים האחרונות, דווקא אלה, מעניינים אותנו ביותר, ואפשר לומר שידיעתם חובה היא לנו.  בתקופת ימי הבינים היה החנוך חלק בלתי נפרד ממערכת חיינו הסגורים ובעית החנוך לא היתה מסובכת.  אך בתקופה המודרנית החלו היאבקות ונפתולים בנפשנו והכבידו עלינו את חנוך בנינו.  שווי הזכויות העמיד את יהודי מערב אירופה, ואחר כך גם את יהודי המזרח, בפני בעיות קשות פתרון:  להצטרף אל התרבות הכללית ולהשתזר בה, מבלי דחות או הפסד את התרבות והמסורת העצמית;  להסתגל לחיי הרוב ולהזדהות עם שאיפותיהם הלאומיות ולשמור בה בשעה על יחודנו וקשרנו בקנינינו ההיסטוריים;  להיות אזרחים נאמנים למדינה ולשאת בעול כל חובותיה, מבלי וותר על רגשות האחוה והשיתוף בגורל יהודי כל העולם ולטפח שאיפות האומה לגאולתה בארץ מולדתנו העתיקה.  סתירות תרבות ונגודי חיים והיפוכי רגשות אלו לא נתיישבו יפה, ועוקצם לא נתקהה וההתחבטות בהם לא פחתה עד היום, והם משמשים חומר לחלוקי מפלגות, המונות זו את זו בלקויי נאמנות אם לעמנו ואם למקום מגורינו.  התנגשויות אלו עולות לנו בפרפורי נשמה ובזעזועי לבב וביסורים של אהבה ושנאה עצמית ואבדות שאין להן חליפין.  ישובי ישראל בתפוצות, ביחוד במערב אירופה, רצופים היו חללים לרבבות, חללי תלישות מן המקור, אדישות למחצבת ונשירה מאילן ישראל, ולעומתם רבים היו החללים גם במזרח אירופה, חללי ההסתייגות הקנאית, חללי הפרישות התרבותית שסתמו כל ארובה והאפילו על כל צוהר לגדור בעד רוח הזמן ואורו.  רק מעטים מאוכלוסי ישראל יכלו להשתבח שהציצו ולא נפגעו, השיגו תמזיג של תרבויות ושווי משקל ברגשות הלב ויצאו שלמים בנפשם ללא קרעים וקרבות פנימיים.

*  *

משתי השיטות של היסטוריוגראפיה, האופקית, המקפת כל הארצות ומתארת זרמים כלליים העוברים תחומים, והמאונכת, הדנה בכל ארץ כיחידה וכעומדת בפני עצמה, – בחרתי בשניה.  לכל אחת משתי השיטות הנזכרות יש מעלות וחסרונות, אך לגבי היסטוריה ישראלית – מכריעים לקוייה של הראשונה את יתרונותיה.  קבוצי ישראל הושפעו כל כך מדרכי השלטון בכל ארץ ומיחוסיהם אל בני מדינתם ומאורעותיהם ההיסטוריים וארחות חנוכם, עד שאין ההכללה יכולה לשמש אספקלריה מצוחצחת לתולדותיהם.  אלו נקטתי בשיטה הראשונה היו השרטוטים המקומיים מובלעים או מטושטשים והייתי מחבר פילוסופיה של היסטוריה במקום היסטוריה עובדתית.

אך גם באחזי בשיטת תיאור הארצות לא הסתפקתי בעובדות ולא הבלעתי את השפעת זרמי הזמן והרוחות המנשבות מארץ לארץ.  ביחוד שמתי לב לחלוקי הדעות בין המפלגות השונות.  ומי שיבוא לטעון עלי שהוצאתי משפט החנוך על פי נקודת השקפה מיוחדת לי – יהא הדין עמו.  אין מחבר ספר היסטוריה יכול למצוא ספוק נפש בתפקיד חוץ-מזגי של רושם רשימות ומזכיר נשכחות.  בלי מצפן מורה דרך לא ימצא ההלך שבילו ובלי השקפת עולם לא תהא ההיסטוריה אלא גיבוב עובדות, ללא סינון וללא תכלית.  מה בין ערימת לבנים מתגוללות לבין בנין נאה ונאות למטרתו?  הוה אומר:  מציאותה של תכנית אדריכלית או חסרונה.  אלא מה?  חובתו של ההיסטוריון היא להקפיד גם על האובייקטיביות, שלא ישליט את נקודת השקפתו ולא יעקם את המציאות.

ובנוגע לנקודת המצפה שלי:  מטרתו של החנוך העברי בתפוצות היא המשך קיומו של עמנו, המשך על יסוד המסורה, והתפתחות על יסוד תרבות הזמן.  יהודי ואדם חד הם.

*  *

שילבתי את המקורות אל תוך ההרצאה.  מה טוב לשמוע את בן הדור מדבר בעדו ובסגנונו, להכנס לאוירת מקומו וזמנו, להרגיש בחום לבו ובמזג שיחתו ולהציץ ישר בפניו.  למה לנו מליצים ואנשי בינים אם נוכל לשמוע את דברי בני התקופה כצורתם?  חוצפתו של הירץ הומברג, נועם תמימותם של נפתלי הירץ ווייזיל ויצחק בר לווינזון, מרי כפירתם הלאומית של אברהם גייגר וליופולד לעף ואש אהבתו לעברית של אליעזר בן יהודה – כל אלה בולטים מתוך דבורם והנגון המלווה דבריהם.  למה להריק מכלי אל כלי אם העבר קם לתחיה על ידי שפתי המשתתפים ביצירת ההיסטוריה?  כל שנוי נוסח מביא לידי שנוי תוכן ורעיון.

*  *

לא יחדתי להערות מקום כינוס בסוף הספר, כדרכם של אחרונים.  נוכחתי שהמנהג החדש אינו נוח כישן, לשים את ההערות במקומן.  ואני הגבר ראיתי עוני – להפסיק מקריאתי בכל עמוד ולטרוח בדפדוף ולחפש בסוף הספר, או בכרך מיוחד, את ההערה, בצפיה למצוא תגמול ולשוב ריקם במראה מקום או בתוספת לא חשובה.  עלינו לשבח לראשונים שהעירו מה שהעירו בשולי העמודים ולא הביאו את קוראיהם לידי מפח נפש ורוגז עצבים.

*  *

עוד לפני כמה שנים נגלה לפני הצורך בספר תולדות החנוך בזמן החדש.  מתוך טפול במקצוע צמאתי לפרטים על דרכי החנוך בכל קבוץ ישראלי ועל תוצאותיו ויגעתי והעליתי חרס.  לא פעם באתי בדברים עם מחנכים בארצות שונות ועוררתים לכתוב איש איש את תולדות החנוך היהודי בארצו.  כי לפי תנאי פזורנו נתונים אנו הרבה להשפעות המקום, התרבותיות והפוליטיות – ומי הוא האדם הבקי בפרטי הנעשה בכל ארץ ובדרכי חייה?  טוב שיהא הכותב אדם החי באותה מדינה ושואף אוירה ויודע מצבה מתוך מראה עינים ונסיון.  לצערי לא הצלחתי בהשתדלותי.  איש איש והריחיים שעל צוארו או קופת טרדותיו התלויות לו מאחוריו ומלפניו, ולא נפנו לעבודה זו.  "ראיתי והנה אין האדם" והחילותי בעצמי לכנס חומר.  בינתים פרצה מלחמת העולם ואדמת אירופה רוותה מדמינו, וחכמינו – רובם נהרגו ומקצתם נתפזרו בעולם.  היימחה זכר נפתולינו על קיומנו?  הנשכח את מוסדות התורה ונסיע מלבנו את מייסדיהם וראשיהם?  אז החל מלאכי העומד על גבי מכני ומאיץ בי:  קום ועש ציון, כי אם לא עכשיו אימתי?

והקורא שישאל להיתר הכתיבה שלי בנושא זה אגידו:  אף אני שאלתי שאלה זו מעצמי ובשעת הדחק מצאתי לי התנצלות:  נולדתי וחייתי בימי בחרותי ברוסיה, לב האומה בתפוצות, ולימדתי בבית ספר רוסי-עברי וב"חדר מתוקן" והשתתפתי בספרות החנוך שם.  תשע שנים שהיתי בגליציה ונהלתי שם בתי ספר ונספחתי לעסקני החנוך בעבודתם.  שלשים שנה ויותר הריני דר בארצות הברית של אמריקה ועוסק במקצועי.  שלש פעמים תרתי את ארץ ישראל ובקרתי רוב מוסדותיה החנוכיים, מבית ספר בכפר עד המכללה בהר הצופים.  אף בקרתי בארצות המערב והחלפתי מכתבים עם מחנכים בארצות שונות.

*  *

רוב פרקי הספר נקראו, בעודם בכתב יד, על ידי אנשי מקצוע, איש איש על ארצו.  על צרפת קרא הד"ר שמעון לאנגר, רב בפאריז.  על גרמניה – ד"ר מרדכי אליאש, מי שהיה מנהל בתי הספר הבינוניים שעל שם ר' שמשון רפאל הירש בפראנקפורט דמיין.  על אוסטריה – ד"ר הלל ווייס, מי שהיה רבה של ווייענער ניישטאדט והמפקח מטעם הממשלה על החנוך היהודי הדתי במדינה.  וכמו כן על ידי ר' חיים בלוך, סופר בעניני ישראל בווינה.  על ביהם ומיהרן – הפרופ.  גוידו קיש, היסטוריון.  על רומניה – ר' ישראל קאנוביץ, שהיה עסקן ומנהל בתי ספר שם.  על אונגריה – ד"ר שמחה יואל פישר, רב הגליל בדעווא, טראנסילוואניה, ומורה לדת בבתי הספר התיכוניים.  על הולאנד – ד"ר א. ד. ישורון קארדוזו, רב מאמשטרדם.  על הישיבות ברוסיה – הרב משה שמואל שפירא, שנהירין לו שבילי הישיבות בליטא.  על הארצות הסקאנדינאביות – ד"ר שמעון פדרבוש, מי שהיה רבה הראשי של פינלאנד, והמציא לי החומר הדרוש.  על איטאליה – ד"ר א. ד. גרוס, שגמר חוק למודיו בבית המדרש לרבנים ברומי.  על הישיבה בראדין קבלתי ידיעות מפי מ. לוצקי וממכתבי הרב ש. פליסקין, שהרבה לכתוב על ה"חפץ חיים".  ממנו קבלתי את התמונות על הישיבה והעיירה ראדין.  על סלובודקה שמעתי מפי הד"ר מ. היגר, ועל שאר הישיבות מפי תלמידים לשעבר.

לכולם הריני מביע את תודתי.

*  *

כמה ארצות מעוטות אוכלוסים, כגון בלגיה, שווייצריה ועוד, נדחו לכרך השני, משום שמוסדות החנוך שלהן פעלו בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנתרבה שם הישוב על ידי פליטי מזרח אירופה.  אנגליה אף היא נדחתה לכרך הבא, כי ארץ הגירה היא ומצאתי לטוב להסמיכה לארצות הברית ולקאנאדה ולדרום אפריקה – ארצות התרבות האנגלית.  אחדות מארצות הבאלקאנים תוסמכנה לארצות המזרח וים התיכון – כי בכולן פעלה חברת "כל ישראל חברים".

אף כי הוגבל כרך זה לתולדות החנוך עד ראשית מלחמת העולם הראשונה – עברתי את הגבול בשנים שלשה מקומות, כדי להשלים את התאור.  השנוי הגדול בחנוך העברי בא לאחר המלחמה הראשונה בארצות רוסיה, פולין והארצות הבאלטיות, ולזה יוקדשו פרקים מיוחדים ומפורטים בכרך ב'.

הכרך השני יכיל תולדות החנוך בצפון אמריקה ובדרומה, בארץ ישראל, בארצות הקדם וים התיכון ועוד כמה ארצות – במשך מאה וחמשים השנים האחרונות, ובאירופה – מימי מלחמת העולם הראשונה עד השניה, ופריחת החנוך העברי בה בתקופה, ומה שקרה לחנוך מימי מלחמת העולם השניה עד החורבן והכליון בשנת 1945.

*  *

רבים סייעו לי בחבורי זה.  בני, ד"ר בן עמי שארפשטיין, כינס כל המקורות השייכים לתולדות החנוך היהודי בצרפת, ורעיתי שושנה עמדה לימיני בכל ימי עבודתי זו.  בספרית בית המדרש לרבנים – שבראשה עומד הפרופ. אלכסנדר מארקס – מצאתי רוב החומר שהיה דרוש לי, ובכללו קונטרסים ואגרות יקרי המציאות.  לכולם אני מחזיק טובה, ותודה כפולה ומכופלת לידידי ר' יצחק ריבקינד, שלא חשך עמל מנפשו ועמד לי להמציא לי כל מקור ותעודה ונהג עמי בעין יפה ובאהבת הענין.  זכרה לו אלוה לטובה.

*  *

חבור שנזכרו בו אלפי שמות מקומות ובני אדם ותאריכים – מן הנמנע הוא שלא תחול בו שום שגיאה, למרות השתדלותי לדייק ככל האפשר.  על כן אבקש מכל קורא שימצא טעות בספרי להודיעני על כך ותודתי נתונה לו מראש.

צבי שארפשטיין

ניסן תש"ה

הערה:  תמונות אישים החיים אתנו לא הוכנסו לספר.

כתבתי:  Prof. Z. Scharfstein, 3080 Broadway, New York 27, N. Y.

 

החנוך הישן

(פתיחה)

מאות דורות קיים עם ישראל את החנוך הישן, המסורתי – ומהותו לא נתבהרה.  העם שהקריב נפשו ומאודו על חנוך בניו לא הקים חוקרים והיסטוריונים שיגדירו ויבררו את האידיאל החנוכי שלו, יציינו את תכליתם של אמצעי הלמוד שהשתרשו בבתי ספרו וירשמו את תולדות מוסדותיו והתפתחותם.  ידעו אבותינו שמכל המתנות הטובות שניתנו לנו בשבתנו על אדמתנו לא נשתייר לנו בגולה אלא ספר התורה, שהוא חיינו, ואין עולמנו מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבם, וזה הספיק לנפשם התמימה.

מן המאה השמונה עשרה ואילך קמו סופרים וטפלו בשאלת החנוך בישראל ובמטרתו, ברם כולם היו ממבקשי התקונים, שאורח חיים הישן לא היה עוד לפי רוחם ולחמו בו ובקשו ליצור אורח חיים חדש, על פי נוסח עמי המערב, לשם התדבקות בעמי המערב ובתרבותם.  עוצם שאיפתם וסערת מלחמתם סינוורו את עיניהם מראות את הטוב והנעלה והראוי לשמירה שבישן.  והחרדים מבני עמנו שהגנו על המסור ועל המקובל בעוז נפש ובקרבנות גדולים אך הרגישו בחושם שעל עצם קיומם הם נלחמים, אבל לא חוננו בכח הבטוי הבהיר והמודרני להרצות את נקודת השקפתם ולהסביר מה היא השיטה והמגמה של החנוך הישראלי ובמה הוא מתייחד מחנוכם של שאר העמים.

בפרק זה שאינו אלא פתיחה לספר, אין מקום למחקר מפורט על תכלית חנוכנו הישן ועל אמצעיו.  מחקר כזה דורש יריעה רחבה.  כאן יצוין החנוך הישן בקוים כוללים, כדי שיוכל הקורא לעמוד על עיקרו.

*  *

שני שרטוטים עיקריים מפלים בין תולדות השתלשלות החנוך בישראל ובין זה של העמים.  האחד:

חנוכן האסכולי של אומות העולם היה נחלת המעטים, האצילים ועשירי העם.  חנוך זה היה על כן מעמדי ולא עממי.  כשהחלה הרוח הדימוקראטית מתפשטת בארצות התרבות השפיעה אך על החנוך היסודי לעשותו עממי, ברם החנוך הגבוה נשאר עד היום אריסטוקראטי.  אצלנו היה החנוך כולו עממי מדור לדור, ועוד מימי קדם הורגלנו להזהר בבני העניים שמהם תצא תורה.  ולא היו בורים (אנאלפאביתים) בישראל.  ותופעה מעניינת ומיוחדת במינה היא שהדימוקראטיה שלנו התפשטה גם על החנוך הגבוה, שהוא היקר והקשה ביותר.  הישיבה ובית המדרש פתוחים היו לכל, וכל הרוצה ללמוד ואין יד הוריו משגת לכלכלו – פרנסתו מוטלת על הצבור.  קנין תורה לא היה תלוי במעמד אלא בסגולות הרוח בלבד.

והשרטוט המבדיל השני:

אומות העולם הקדישו לחנוך הבנים זמן מסוים וקצר, – בחנוך העממי הדברים אמורים – שנתים או שלש או ארבע שנים (רק בדור האחרון הרבו את שנות הלמודים), ובעזוב הילד את בית ספרו, נסתיים חוק למודו – חוץ ממעטים ויוצאים מן הכלל שהוסיפו ללמוד.  תלמוד תורה אצלנו היה עוד בתקופות קדם מן הדברים שאין להם שעור, המקפלים את חיי האדם למן הערש עד הקבר.  שאיפה אחת גדולה הקיפה את בית ישראל:  לזכות לידיעת התורה, איש איש לפי כחו.  כל ישראל התפלל יום יום "והערב נא את דברי תורתך בפינו ובפי צאצאינו" וכל אחד ידע שחובתו היא לא רק לעסוק בתורה אלא גם לסייע ביד חברו ללמוד, "שכל הלומד תורה ואינו מלמדה דבר ה' בזה".

*  *

נאמר לעיל שהחנוך בישראל קפל את האדם בכל ימי חייו, למן הערש ועד הקבר – ואלה הם דברים כמשמעם.  אם בישראל – שיא אשרה היה לזכות לבן העוסק בתורה.  כשנולד לה בן זכר היו תינוקות בית הספר – ורבם בראשם, – באים מדי יום ביומו אל בית היולדת, מן היום הראשון להולדת התינוק עד מלאות לו שמונת ימים ונכנס בבריתו של אברהם אבינו – וקוראים "שמע" בחבורה ובקול רם.  המיילדת החזיקה את הרך הנולד בזרועותיה, והתינוקות קראו "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך.. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך".. למען יתדבקו אזני הילד מיום גיחו מבטן אמו בדברי תורה.

התינוק שוכב בערישתו ואמו ישובה על ידיו ומניעה את הערישה ליישנו.  היא מסתכלת בו מתוך דיבוק וחולמת על עתידו המזהיר ושרה לו שיר השירים שלה.  מה עתידות תחזה לו אמו אוהבתו?  היכלות בדולח באיי פלאים?  כבוד נסיכים ונוות בית בת מלכה?  שלטון עוז ונצחון גבורים?  – לא.  אין היכל בישראל כהיכל התורה ואין לנו מלכים אלא רבנים ומורים ואין נצחון אלא במלחמתה של תורה.  על כן תשיר לו העם העבריה:

תחת ערש בני הרך

עומד גדי לבן וצח.

הגדי ילך לעסוק בסחורה

ובני ילך ללמוד תורה.

הגדי יקנה שקדים ותמרים

ובני יחכם, יכתוב ספרים.

שקדים, תמרים וכל מגדים –

דברי תורה מהם נחמדים.

תורה ילמד בני לרוב,

ויהי יהודי כשר וטוב[1]

 

אונטערן קינד'ס וויעגעלע

שטעהט א ווייס ציעגעלע,

דאָס ציעגעלע איז געפאָהרען האַנדלען

ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

וואָס איז די בעסטע סחורה?

מיין קינד וועט לערנען תורה.

תורה וועט ער לערנען,

ספרים וועט ער שרייבען,

א גוטער איד וועט ער בלייבען.

 

ואם ילדה בערישה תשיר לה אמה:

תחת ערש בתי הרכה

עומדה גדיה לבנה, זכה,

הגדיה נסעה לשם מסחר,

לקנות שקדים עם צמוקים.

מהו מבחר כל סחורה?

חתן בתי ילמד תורה.

בתורה יעסוק,

וספרים יכתוב,

ובתי תהיה

בת ישראל כשרה.

 

אונטער (שרהלעס) וויעגעלע

שטעהט א קלאָרווייס ציעגעלע,

דאָס ציגעלע איז געפאהרען האַנדלען

ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

וואָס איז די בעסטע סחורה?

(שרהלע'ס) חתן וועט לערנען תורה,

תורה וועט ער לערנען,...

ספרים וועט ער שרייבען,

א גוטע און א פרומע

וועט (שרה'לע) בלייבען[2].

 

מכאן ואילך מרכזים אבא ואמא כל הגיונותיהם להתקין את התינוק לבית רבו.  האם מלבישה את בנה הרך טלית קטנה, קוראת עמו "מודה אני" ו"שמע", מרגילתו להוריד פרוטה לקופת רבי מאיר בעל הנס ומלמדתו מלים בלשון הקודש – קוראת לפניו שמות כלים ובגדים וכיוצא באלה בעברית וחוזרת עמו עליהם[3].

סביבת הילד היתה ספוגה אהבת תורה וכבוד תורה.  הנה יושב אבא לפני הספר והוגה בו מתוך זמר, והאם צועדת על ראשי בהונות רגליה, לבל תפריע את בעלה ולא תפסיקנו ממשנתו.  התינוק עולה על ברכי אביו להשתעשע ומביט בתמהון על הקוים השחורים והנקודות הזעירות הפזורים על פני הדפים הגדולים.  האם נגשת אל בנה וביד זהירים תורידנו מעל ברכי בעלה ותלחש לו לבל יבטל חלילה את אביו מתלמוד תורה, ונפש הילד המרגשת תתמלא יראת הרוממות ומיסתורין אל הספרים ואל הלמודים.

גדל הילד קצת וחזק כח שמיעתו ותפיסתו – אביו מביא לפניו סדור תפלה ומראה לו אותיות.  עדיין אין זה נכנס לכלל למוד, שהרי מוחו של התינוק רופס, אלא לשם נסיון בעלמא;  יביט הילד ויראה ויתרגל, אולי.. וביום ששי לפנות ערב רואה הילד את אמו עומדת לפני הנרות הדולקים ושפתיה לוחשות תפלה חמה.  הילד מתקרב אליה, עומד על ידיה, עיניו שקועות בפניה המכוסים בכפות ידיה ואזנו קשבת לצקון לחשה.  והנה קלט תפלה לה', שרחשי לב אם אוהבת משתפכים בה:

שלח אורך ואמתך לילדי היקרים,

האר עינם בתורתך לחזות מישרים,

יזכו לאור השכינה, תהלל יה נשמתם,

וכנרות הנשמה כן תאיר חכמתם[4]

וההורים מצפים בכליון עינים ליום בו יכנס הילד לבית רבו.

והנה בא היום שקוו לו:  הילד הגיע לגיל של חנוך.  התלמוד קבע את השנה החמישית או הששית לתחלת למוד, אבל קצרה נפש ההורים לחכות כל כך הרבה.  במלאות לילד שלש או ארבע שנים או ארבע וחצי – הדבר היה תלוי בהתפתחותו הגופנית והשכלית – עטפו אביו בטלית, לקחו בזרועותיו ונשאו אל ה"חדר", והאם מלוותם.  הרב קבל את הילד בסבר פנים יפות, ברך את ההורים שבנם יראה ברכה בלמודו, והרבנית הופיע מן הקיטון או המטבח והצטרפה אף היא לברכה שהילד "יחשק בלמודים".  המלמד הושיב את התינוק על הספסל, לפני השלחן, פתח את ה"סדור" שהאלף בית נדפס בו בעמודים הראשונים באותיות גדולות ומאירות עינים.  המלמד קרא לפניו אות אות בשמה, והילד חזר אחריו.  יש וסדר האותיות הנלמדות לא היה מן המקובל אלא ש, ד, י, א, מ, ת – והצטרפו ל"שדי אמת".  וברגע שבטא הילד בשפתיו את האותיות – ומטר פרוטות או אגורות הומטר על השלחן.  מראה המטבעות וצלצולם התמיהו את הילד ושמחוהו, והאב שעמד מאחורי גבו אמר:  "בני, זה הוריד לך מלאך מן השמים, למען יערב עליך למודך.  וזה שכרך".  ואז חלקו ההורים עוגות וממתקים לילדי ה"חדר" והשמחה היתה במעונם.

מאז החל התינוק נושא בעול התורה – אף כי עול לא כבד ביותר, שכן לא היה חדר דרדקי אלא פרוזדור, מעין גן ילדים.  יום יום בבקר בא בחור אל הבית, והבחור היה עוזר המלמד ונקרא בשם "ראש דוכן" (ביידיש "בעהעלפער", משורש "העלפען" – עזר), ועורר את התינוק משנתו ועזר לו לנטול את ידיו, הלבישו ואמר עמו "מודה אני" והובילו לבית רבו.  ביום סגריר ובצה הרכיבו האומן על כתפו – ולפעמים אותו ואת חברו – ונשאו.  וב"חדר" בלה הילד כל שעות היום.

הילד "בלה" בחדר רוב שעות היום, ולא למד.  כי עדיין קטן הוא ומוחו רופס ולא יוכל להתרכז.  רוב היום שיחק הילד עם רעיו בני גילו בשבתם יחד על הספסלים או על רצפת ה"חדר" או בחצר או על המגרש לפני ה"חדר".  שם קפץ ורקד כאורח ילדים, צייר, גלגל אבנים, עשה עצמו עגלון נוהג בסוסים, הסתובב במעגל ושר שירים, עסק במסחר והחליף כפתורים בשברי זגוגית, לש "חלות" מעפר תחוח, רכב על מקלות ומטאטאים, וכיוצא באלו – עד אשר נקרא אל ראש הדוכן או אל הרב "ללמוד".  הוא התקרב אל השלחן וחכה לתורו – עד שיגמור חברו הקודם לו את שעורו, ואז ישב לפני רבו.  המלמד החזיק בידו חוטר, יד-עץ מחודדת שנקראה ביידיש "טייטעל" (יד מראה).  הרב הראה לילד אותיות וקרא להן בשמן, והילד חזר אחריו, או אותיות ונקודות, כגון:  קמץ אלף – אָ, קמץ ב – .. רגעים מספר, עשרה או חמשה עשר, למד, ואחר כך שחררו הרב ושלחו למשחקיו.  בצהרים הביא לו הסגן את אכלו מבית אבא.  לפנות ערב הוביל הסגן את הילד – יחד עם חבריו – אל ביתו, ואם היה ראש הדוכן יודע נגן שר עמהם שירים ושימח לבם.

ביום השבת בחן האב את הילד בידיעותיו.  אם ידע שעורו – קבל לטיפות מאביו, נשיקות מאחותו ופירות של שבת מאמו.

ואמו הוסיפה לשיר לילד את שיריה, למען יחשק ב"חדר":

לך, בני, אל ה"חדר"

ולמד תורה כסדר,

מקריאה עד גמרא,

וזה ישמרך מכל צרה.

מצוות ה' מדבש מתוקות

כמים לדג כן התורה לחיינו,

אורך ימים בימינה

ועושר וכבוד בשמאלה.

לך, בני, ולמד,

למד בחשק גדול,

כי טובה תורה

מכל סחורה.

 

געה, מיין קינד, אין חדר,

לערן תורה כסדר,

פון "עברי" ביז צו גמרא,

דאָס וועט דיך היטען פון בייז און צרה.

גאָט'ס מצוות זענען ווי האָניג זיס,

זיין תורה שיצט אונז ווי וואסער פיש,

אין איהר רעכטע האַנד – לעבען אויף דער וועלט,

אין די לינקע – כבוד און געלד.

געה, מיין קינד, לערן,

לערן מיט גרויס חשק,

דאָס איז דאָך אויף דער וועלט

דער בעסטער עסק[5].

הנה מלאו לילד חמש או שש שנים, וכבר ידע לקרוא בסדור התפלות, ועבר למדרגת "בן חומש" (א חומש יינגל).  זהו מאורע משפחה רב ערך הטעון חגיגה.  הרב לימד את הקטן דרשה לדרשה לפני קהל הקרואים, ויען שהתינוק רך בשנים הוא ואין בכחו ללמוד בעל פה הזמין לו רבו חבר בן גיל, וטובים השנים מן האחד.  הנאום עמד על שאלות ותשובות, החבר הוא המקשן, וחתן החגיגה המשיב.  ביום המיועד התכנסו בני המשפחה והקרובים והידידים אל בית ההורים, ובן החומש עלה על השלחן כשהוא לבוש הדר, ובכיסו שעון שהושאל לו לשעה זו, ושרשרת הזהב מבהיקה על חזהו, ועל הרצפה או על כסא עמד המקשן ושאלו:

– תינוק, תינוק, מה זה חדש בבית אביך?

– אני, ילד קטן, החילותי ללמוד חומש למזל טוב.

– ומה פירושו של חומש?

– חמשה חומשי תורה, וכו' וכו'[6]

ההורים ובני המשפחה שמעו ונהנו ושתו לחיי הילד וכל הקרואים ברכו את ההורים שיזכו לגדל בנם לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

בגיל זה למד הילד – שהיה בן שש או שבע – שעות אחדות ביום.  הוא בא בבקר, שב לביתו לארוחת הצהרים, הפסקה שארכה שעתים, וגמר למודיו לפנות ערב, ובימות החרף, כשהימים קצרים, גם בערב.  הוא למד חומש ורש"י, ומדי שבת בשבתו בחן האב את הילד בידיעותיו.  ואורח כי בא אל הבית וראה תינוק של בית רבו שאלו ללמודיו:  מה סדרת השבוע, ומה תוכן הסדרה, ולפעמים בקש מן הילד לפתוח את החומש, לקרוא ולבאר.

השנים חלפו ולנער מלאו שמונה שנים בערך.  אז העבירוהו אל חדר גבוה מזה, אל מלמד גמרא.  ואף על פי שלא ערכו סעודה לכבוד המאורע, הכל ידעו שהתחלת גמרא משמשת תקופה חדשה בחיים, מעבר מחיי ילדות אל נערות, תקופה המחייבת אחריות וכובד ראש.  לא היו חדרי הדרדקי והחומש אלא פרוזדורים, ולא דקדקו כל כך במלמד אם בן תורה הוא, – חזקה על יהודי שהוא יודע חומש ורש"י.  לא כך במלמד גמרא.  אין מוסרים ילד למלמד גמרא אלא אם כן בטוחים בו שהוא בר אורין ובעל מדות, וחוקרים ודורשים מפי הורים אם מיטיב הוא להסביר ואם "בעל פעולה" הוא, כלומר:  אם עבודתו מביאה פרי טוב.

הבדל ניכר היה בין שני סוגי המלמדים.  הראשון, מלמד דרדקי, היה אחד העם, איש מסכן שניסה ידו במלאכה אחרת ולא הצליח ואחז במלמדות מאין ברירה, או שהיה ראש דוכן בבחרותו ונסללה לו הדרך אל המלמדות.  מלמד הגמרא היה בימי בחרותו מחובשי בית המדרש או מחניכי הישיבה ותלמודו עמו.  הראשון – מצבו החברותי לא גבוה וכבודו לא רב, והשני מקובל בחברת בעלי בתים ותורתו מכבדתו.  תלמידי מלמד דרדקי רבים הם, עתים עד ששים ושבעים, והוא מעסיק כמה ראשי דוכן, ולמלמד גמרא כתה קטנה של שבעה שמונה תלמידים, והם לומדים בימי הקיץ מבקר ועד ערב, ובימות החרף עד שבע שמונה בערב.

בנער לומד גמרא היו נוהגים כבוד, והוא נחשב כמעט על הבוגרים ואם עשה מעשה פחזות הוכיחוהו על פניו ואמרו לו:  "אין זה נאה לנער של גמרא" (גמרא יינגעל או גמרא בחור).  וזה היה דרך למודו:  כמעט כל היום עסק בגמרא עם פירוש רש"י, ולאחר שנה או שנתים גם בתוספות, ורק שעה קלה ביום היה לומד סדרת השבוע עם פירוש רש"י וקצת נביאים ראשונים, ולפעמים טעם גם טעם נביאים אחרונים.  ביום ששי היה "עובר על הסדרה" וקורא בנגון הטעמים.  על פי רוב למד הנער גם כתיבה נאה – לכתוב מכתבים נמלצים.  הבחינה היתה קבועה ליום השבת, – עתים בבית אבא ועתים נשלח הנער אל למדן או אפילו אל הרב.  והלמדן לא היה מקל ראשו בבחינה וממלא תפקידו באמונה.  הוא הסביר פניו לנער ובחנו ואשת הלמדן הכינה טס של פירות ועוגה לכבד בהם את הנבחן שעמד בנסיונו.

הנער היה לומד אצל מלמד הגמרא עד שנת הי"ג לחייו ואז היה ל"בר מצוה", ומאורע זה הוחג בפאר של צניעות במסבת בני המשפחה, – חוץ מטכס קריאת ההפטרה בבית הכנסת ברוב עם.  במסבה שבבית השתתפו שארי הבשר והשכנים וכל המכירים והנער דרש דרשה של פלפול, על פי הרוב בענין הנחת תפלין.  אז חדל הנער להיות נער – הוא היה לבחור בר עונשין.

*  *

מכאן ואילך באה נקודת מפנה בחייו.  עד שנת הי"ג היתה חובת חנוכו מוטלת על האב.  מכיון שהגיע לגיל של מצוות כל עדת ישראל דואגת ללמודו – אם אביו אינו אמיד.  בגלילות שלא היו הישיבות מצויות – כגון באוקראינה, בגאליציה ועוד – היו הנערים באים לבתי המדרש ונעשים "חובשי בית המדרש" ("בית מדרש בחור" או "קלויזניק" – אלה שלמדו ב"קלויז", והקלויז היה מין בית מדרש, ואומרים ששם זה מקוצר מ"קהל הויז", בית הקהל).  ואם היה הלומד בבית המדרש מן העניים ביותר נקרא "ארעם בחור" (בחור עני).  בני בעלי בתים לומדים בבית המדרש וסמוכים על שלחן אבותיהם ובני עניים או בני עיר אחרת שאין יד אבותיהם משגת לפרנסם – פרנסתם על בני העיר.  והיו ארצות שבהן היו הישיבות מצויות, כגון בליטא, באונגארן ובפולין, והיו הבחורים גולים מביתם למקום תורה ולומדים.  ואין בן העניים דואג לפרנסתו – כל ישראל חייבים להספיק לו מזונותיו.

כיצד נכנס בחור לישיבה?

אחד מבחורי הישיבה באונגארן מוסר בזכרונותיו על ההכנות לכניסה:

"בימי חול המועד מתחלת הישיבה להודיע עקבותיה בכל מקום.  ההורים והבנים נושאים ונותנים אודות ישיבה שמה יסע הבחור ללמוד תורה ולהשתלם.  בחוץ ובבית הכנסת עומדים צעירים וזקנים ומתווכחים על אודות ישיבות שונות וערכן.. ההורים והבנים מתאמצים לעמוד על טיב ישיבות שונות, למען היות בטוחים שלא יחטיאו המטרה.. ואם הקב"ה מזמין אורח אל הישוב, אורח הגון ובר אורין מן העולם הרחב, דעתו גדולה ונכבדה והוא מכריע.  אך חזר החמץ אל הבית ומתחילות ההכנות ליסע אל הישיבה.  הכל מכינים!  האב והאם, האחים והאחיות, מכבסים תחתונים ומתקנים עליונים, תופרים ומטלאים כל קרע ומחזקים כל כפתור.. האב מכין להוצאות הדרך, כסף ועצות טובות, עצות ישרות על פיהן יתהלך הנער במרחקים... האב מטייל עם הבן ארוכות ומטעים וחוזר ומטעים לו ממדת דרך ארץ.. והבן מאזין ומקשיב ולבו מלא עצב.. בלב כבד מברכים הצעירים לשלום את יושבי עירם, מנשקים הוריהם והולכים לדרכם"[7].

ההורים האמידים היו שולחים לבניהם, כאמור, די צרכם.  אבל בני העניים – כלכלתם על הצבור.  וכל אדם מישראל, ואפילו עני, שמח לזכות במצוות החזקת בני עניים.

על התקבלות הבחור בישיבה וכלכלתו יימסר כאן המשך הזכרונות הנ"ל:

"שלשה ימים אחר הפסח המולה גדולה בישיבה.  רעש גדול בבית הרב, ראש הישיבה... צעירים נכנסים ויוצאים.  בחצר כנופיות של צעירים, מדברים זה עם זה ושואלים זה לזה, נכרים הם ורוצים לעמוד על טיב המקום.  יום יום באים בחורים חדשים, מתייצבים לפני הרב מנהיג הישיבה, בידיהם כתבי תעודה מרבותיהם הקודמים או מהרב דמתא, מרא דאתרא (רב העיר) במקום מגוריהם.  הרבי מקבל כל בחור ובחור הבא לפניו ומבקש להספח אל הישיבה, מדבר דברים נוחים עמו ומתאמץ לעמוד על תכונתו".

"אחרי גמור הבחורים החדשים עסקם בבית הרב מנהיג הישיבה הם מתפשטים בעיר לבקש טרף לנפשם.  הבחורים דופקים על פתחי בתי היהודים ומבקשים "ימים", מזון אצל שלחן בעל הבית ליום אחד בשבוע, פת שחרית ולחם צהרים, ואם אין זה אפשר, איזה סכום קבוע של כסף שבוע שבוע (וואכענגעלד) או לכל הפחות תמיכת כסף בכל חדש.  כל בחור מצליח למצוא לעצמו מזון ימים אחדים בשבוע אצל שלחנות בעלי בתים שונים.  באותם הימים הוא סועד אתם ואוכל מלחמם אשר מגישים לו בעין טובה.  מצוה גדולה היא לפרנס את הבחור.. בראש חדש אייר נמצאים כל הבחורים בבית הרב המתאמץ לדעת מצבם הגשמי של בחורי הישיבה.  כל אחד ואחד מוסר להרב דין וחשבון מעמלו למצוא פרנסה לעצמו, כמה "ימים" נפלו בחלקו וכמה תמיכה רכש.  אחרי עמוד הרב על הסך הכולל הוא קובע תמיכה חדשית (נוספת) לכל אחד מקופת המזונות אשר לישיבה"[8].

כשאנו קוראים זכרונות בני ישיבה, נערים רכים בני י"ג וי"ד, שאמם צררה להם צרור של פוזמקים וקצת צידה לדרך, והאב מסר בידים רועדות ובלב דווה-ושמח כאחת אגורות מספר, והנער נפרד מבני משפחתו והלך ברגל או בעגלה לעיר נכריה על מנת ללמוד תורה, ושם סבל עוני ומחסור, ישן על ספסל בבית המדרש או על מטה רעועה בחדר דלים, ואכל ימים – נעמוד משתאים על כחה העצום של אהבת התורה, שהיתה נטועה בלב כל בני עמנו, כהורים כבנים, כדלים וכעשירים.  לא פחות נתפלא על נדבת רוחם ואצילותם של בני ישראל, שאפילו העניים שבהם, שמצאו פרנסתם בדוחק ובצער, פָרסו לחמם לכל נער ובחור שלמד תורה אם בישיבה או בבית המדרש.

וכן יספר בחור בית המדרש בזכרונותיו (מאוקראינה):

"זאסלאב עיירה קטנה היא, כשלושים משפחות יהודים גרים בה, רובם בעלי מלאכה המתפרנסים מהסביבה, וכמעט כולם עניים הם.  בכל זאת יש להם בית מדרש, גם רב ושוחט יש להם.  רק דבר אחד הם חסרים:  בחור עני הלומד תורה.  והנה שלחני ה' להיות הבחור העני היחידי.  הלא הדבר מובן כי "ימים" אינם חסרים לי.  כל אחד חפץ לקיים את המצווה להאכיל את הבחור העני.  אמנם המזון איננו מן המבחר.  בכל יום ויום אנו אוכלים פת קיבר, תפוחי אדמה, מרק חמיץ של כרוב בלי בשר ובלי חלב, ומרק גריסין אשר נלבן במעט חלב או שמו בו מעט שומן.  בכל זאת הנני שבע רצון, הנני כאחד מבני הבית"[9].

אלה שנכנסו לישיבה – דרכם בלמודים סלולה היתה.  היא נסללה על ידי חבריהם, ראשי הישיבה והמשגיחים, וידעו כיצד ללמוד ולמצוא עזר בלמודים.  והיוצאים לבית המדרש כיצד היו נוהגים?  הם היו מצטרפים לחבר או לשנים ומהווים כתה ולומדים יחד ומסבירים זה לזה, ומנצחים ומחדדים זה את זה במלחמתה של תורה.  כמעט תמיד, ביחוד בשעות הבוקר, לפני תפלת שחרית ואחריה, ובשעות בין הערבים, בין מנחה למעריב, היו בעלי בתים ובני אורין באים אל בית המדרש ועוסקים בתורה.  לפניהם הביאו הבחורים את הדבר הקשה, ולפעמים נכנסו אל בית הרב, לשאול דעתו.  כך גדלו הבחורים, בחורי בית המדרש, באוירה של תורה.

אף בישיבה לומדים הבחורים בעיקר בפני עצמם.  בחור חדש הזקוק לעזר – גדול ממנו מסייעו, ויש גם עוזר הנקרא "חוזר" (חזר בחור) המתקין תלמידיו להבין שעורו של ראש הישיבה, והחוזר עושה מלאכתו על מנת לקבל פרס.

ראש הישיבה בא לעתים קבועות לקרוא שעורו, והתלמידים מתכוננים מראש, לומדים ומעיינים, ויש שהם מקשים ומשיגים על דברי הרב ומביאים ראיות לדבריהם מן התלמוד ומן המפרשים, וראש הישיבה שומע ומתרץ, וממשא ומתן זה יוודע כחו של התלמיד.

ומדות שונות בתלמידים.  יש ההוגים בתורה מבקר עד שעה מאוחרת בלילה כמעט ללא הפסק, וזוכה לשם "מתמיד", ולו הקדיש ביאליק את הפואימה הנפלאה שלו.  ויש המצטיין בחריפות שכלו בפלפולה של תורה, עוקר הרים וטוחנם זה בזה ועולה למדרגת "עלוי" או "חריף".  ויש בעל זכרון שכל מה שהוא לומד כמונח בקופסא ובשעת וויכוח הריהו מביא ראיות, דברי חז"ל כצורתם, ומזכיר שם המסכת ומספר הדף ודברי המפרשים – וקונה לו שם של "בקי".  ובין הלומדים גם אברכים נשואים שפרשו מנשיהם לכמה שנים ובאו להיכל התורה להוסיף דעת, על פי הרוב לשם תכלית, לזכות ל"התרת הוראה" ולשבת על כסא הרבנות, וביניהם נמצאו למדנים מופלגים.

שנות הלמוד בישיבה לא היו קבועות ולא נקצבו בה קורסים מסוימים.  תלמוד תורה אין לו שעור וכל בחור נשאר בישיבה לפי רצונו ולפי צמאונו, אם הרבה ואם מעט.

*  *

ועל דרך למודם של הבחורים בבית המדרש יספר לנו א. י. פּאפּירנה בזכרונותיו מעיר מולדתו קופיל, בליטה, עיירה בת שלשת אלפים נפש:

"הקלויז בקופּיל היה בית הספר העליון, שבו היו הצעירים שהתכשרו ב"חדרים" משתלמים בלמודיהם בתלמוד ובנושאי כליו.  מלבד בחורי המקום למדו בקלויז גם ילידי חוץ, בחורים ואברכים, שנתכנסו ממקומות שונים על מנת ללמוד ולהשתלם.  בני קופּיל קבלו את הצעירים תאבי הדעת בסבר פנים יפות.  כשבא בחור כזה, עם מקלו בידו וילקוטו על שכמו, סבבוהו, ברכוהו לשלום והחלו לבקש לו מיד שבעה בעלי בתים שיקבלו עליהם את כלכלתו, איש איש יום בשבוע.  מכיון שנמצאו אלה הובטח מצב הבחור בעיירה:  היו לו מזונות, וספרים ונרות כאוות נפשו.  צורך במטה ובכרים לא היה לו, כי ישן היה על הספסל ואת בגדו הניח למראשותיו.  הוא לא חי חיי רוחה, אבל בשקט ובשלוה, חפשי מדאגות פרנסה ומהפרעות בני משפחה.  ויכול היה להתמסר ללמוד התורה".

"בקלויז עמד שאון שאינו פוסק של קולות עשרות בני נעורים, ילידי העיירה וילידי חוץ, שהיו לומדים תלמוד.  הספרים היו מונחים לפניהם והם לומדים ומתווכחים עם עצמם בשקידה, וחיים איש עם אחיו בשלום.  אך יש שפרצו ביניהם חלוקי דעות על מקום קשה בתלמוד או במפרשיו.  הוויכוח שהחל בקול נמוך ומתוך שלום הלך הלוך והתלהב והבחורים החלו להתנצח.  כל אחד מן המתווכחים השתמש בבקיאותו, בחריפותו, בכח ההמצאה שלו ונטל לו לעזר את כל כחות ההגיון והפולמוס והפלפול.  שאר הלומדים נוספו אף הם אל המתווכחים, אלה מסייעים לזה ואלה לחברו, ובית המדרש היה לשני מחנות אויבים"[10].

*  *

בית המדרש והישיבה מוסדות עליונים היו, והבחורים למדו בהם עד בוא שעתם להכנס לחופה.  ברם גם הנשואים והמעבר לחיי המעשה והדאגה לפרנס אשה ובנים לא שמשו ספר כריתות ללמודים.  אדם כי בקש חתן הגון לבתו – פנה אל ראש הישיבה וספר לו על טיב בתו ועל מצבו החומרי וכמה שנות מזונות יקצוב למיועד להיות חתנו וראש הישיבה שם עינו באחד הבחורים וקראו לשם שיחה והציע את השדוך לפניו או לפני הוריו.  אם לא היתה ישיבה בעיר פנה אבי הכלה אל השדכן או אל הרב או אל אחד מבעלי הבתים החשובים להציע לפניו "לערנער" (עוסק בתורה).  בשעת החופה דרש החתן דרשה והראה כחו בפלפול, ולאחר החתונה היה סמוך על שולחן חותנו ולומד.  ואם היה החותן איש עשיר יש אשר לקח מורה מהולל ללמד את חתנו לוקח בתו מספר שנים.  ואם ירד החותן מנכסיו ולא השיגה ידו עוד לפרנס את הזוג – יצא האברך לעולם המעשה ואחז במה שאחז ועדיין לא הפסיק ממשנתו.  בכל שעת הפנאי, בבקר או בערב, נכנס אל בית המדרש ללמוד ולהתפלל.

עניי הדעת, שמסבת דלותם או קשי תפיסתם היו לבעלי מלאכה ולא הספיקו ללמוד הרבה – הצטרפו לאחת החברות, אם חברת "משניות" או חברת "עין יעקב" או "חיי אדם" וכיוצא באלו, ובאו יום יום לשמוע לקח מפי ה"מגיד" או סתם יהודי למדן.  בהרבה ערים היו "מגידים" קבועים, מורי עם שעל ה"מגידות" פרנסתם והם היו מרביצים תורה בין המעמדות הנמוכים.

למוד התורה לא היה על כן קורס קצוב אלא תכנית חיים והיהודי, ביחוד בן התורה, שכלו ער ולא פסק להתפתח.  כי עד יומו האחרון עסק בתורה, ככתוב:

"וארשתיך לי לעולם".

*  *

מן התאור אנו רואים שההורים לא נתנו דעתם להכין את בניהם לחיי המעשה.  ואמנם עמנו הקדים תורה לפרנסה.  רבי מאיר אמר "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" ור' יהודה בן אלעאי "כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל, עושין אותו עיקר בעולם הזה;  דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל, עושין אתו טפל בעולם הזה" (אדר"נ כ"ח).  והרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל באר את מטרת החנוך העברי הדברים אלה:

"מטרת החנוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה לעשותו טוב וישר.  מאז אשר החל אברהם לקרוא בשם ה', היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ה', כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה".

"כנסת ישראל נתייחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם, שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו, ושהקריאה בשם ה' והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו, עד שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו.  וכאשר לתכלית השרשת הקריאה בשם ה' בלב ונפש, ביחיד ובאומה בכללה, דרוש תלמוד קבוע,  משחר טל הילדות של האדם, על כן לקח מקום בראש החנוך הישראלי תלמוד תורה, ודווקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות, שאין מטרתן כי אם להכשיר את האדם למלחמת החיים... הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה השניה של צדדי החנוך ולא עצם מטרתו"[11].

וש. אסף, לאחר עברו על החומר הרב, הנוגע בתולדות החנוך שבספרות הרבנית בא לידי מסקנה זו, בקשר עם האידיאל החנוכי של יהודי אשכנז ופולין והנגררים אחריהם:

"שאיפה אחת, יחידה ומיוחדת, היתה להם בחנוך בניהם:  לעשותם יהודים כשרים – יודעי תורה ויראי שמים, זהירים במצוות, בקלות כבחמורות, ומדקדקים בהן – ולאהב עליהם שם שמים במדה כזו עד שיהיו מוכנים למסור, בעת הצורך, את נפשם על קדוש השם"[12].

*  *

שיטת הלמוד הישנה היתה פשוטה, תולדת מסורת, ולא נתרעננה על ידי בקורת השכל או על ידי תיאוריה הגיונית מסודרת.  תכלית השיטה היתה מורגשת בחוש מעומעם קצת ואמצעי הלמוד היו נעדרים הכרה.  מלמד דרדקי לא קבל הכשרה לתפקידו.  כשנכנס לאומנותו ידע מראש שיגיעתה מרובה ופרנסתה מועטת.  על כן לא בחר בה איש צלח, אלא מי שננעלו לפניו שערי הפרנסות הטובות.  רק לפעמים פנה אל המלמדות אברך בן עניים שהיה רחוק מהוויות העולם והמסחר זר היה לו, – ואלה היו הטובים שבמלמדים.  התמימות והבטלנות, שהמלמדים הצטיינו בהן ושמשו מטרה לבדיחותיהם של חריפי תגרנות, מתנות טובות הן למורה.

מקום הלמוד היה בית המלמד, אם בחדר המיוחד לכך ואם באחת הלשכות של בית המדרש (ועל כן נקרא בית הספר בשם "חדר").  מדרגות הלמוד בחדר דרדקי היו:  אלף בית – כל אות נקראת בשמה והילד חוזר על השמות עד שהוא מתרגל במשך הזמן ליחס את השם אל האות.  אחרי כן למד שמות הנקודות, ואחר חבור האותיות והנקודות להברות פשוטות, כגון:

קמץ אלף אָ קמץ בית ב וכו'.  אחר זה למד הילד להרכיב הברות, ואחר כך לקרוא "עברי", כלומר:  תפלות.  כשהחל הילד ללמוד חומש היה מתרגם כל מלה לבד ליידיש, ואחר שעברו עליו כמה חדשים בטורח זה עבר ל"חבור", כלומר:  לאחר שתרגם כל מלה לבד, מסר תוכן כל הפסוק ביידיש, והוסיף לזה "אויסרעדעניש", הרצאת דברי אגדה השייכים לענין, בעל פה.  כך נהגו גם בלמוד נביאים ראשונים.  במדה שהתקדם התלמיד בידיעת המלים העבריות, בה במדה נתמעט התרגום, עד שהחל מסתפק במסירת התוכן בלבד, ולפעמים היה סתם קורא ומתרגם אך את המלים החדשות.

המעבר ללמוד הגמרא היה קשה ביותר.  הקושי היה משולש:  לשוני, עניני וצורתי.  לשוני – קצת העברית שבגמרא משנתית היא, לשון חוקים מכווצת ומיוחדת החדשה לגמרי לילד שנתרגל בלשון המקרא הספורית, והארמית – הריהי בריה חדשה לתלמיד, חדשה במלותיה ובצורותיה.  הקושי העניני:  ספורי המקרא לקוחים היו מן העולם הקרוב או המעניין ילדים, מחיי המשפחה או ממאורעות דמיוניים ונסיים שהלב להוט אחריהם.  עם התחלת גמרא נתקל הילד בשאלות משפטיות ודוגמאות מחיי החקלאות שהילד בן הגיטו רחוק כל כך מהם, ומדיני אישות – חוג יחוסים זרים לבני גיל רך, ורק יחוסי מסחר היו קרובים לו במקצת.  והקושי הצורתי:  שאלה הנראית פשוטה בתחלתה הולכת ומסתבכת על ידי קושיות ודיוקים והשגות הגיוניים, חריפים, קרובים ורחוקים, מן הענין ושלא מן הענין, ומלחמת התורה מתחוללת, ותנא בתנא יסתבך, וחברים מימין ומשמאל באים לסייע, והם משתמשים במדות שהתורה נדרשת בהן, מדות התלויות בהגיון המופשט, והמשא והמתן מבריק ומחודד ומפולפל;  כמעט נסתיימה השקלא וטריא והנה בא האחד וזינק פתאום ממחבואו וזרק השגה או הערה, וכל הענין חזר לישנו.  בינתים הילד מתייגע והקשר יאבד לו והוא נמצא ביער עבות ואפל ללא מוצא והוא רואה את קולות הרב וחוזר עליהם בשפתיו, ולבו בל עמו וראשו סחרחר, ועצביו לא ישכבו מפחד פן יתפס פתאום בבערותו ויתגלה קלונו ותבוא עליו חמת הרב, המתלווית לפעמים במכת יד או ברצועה.

תחילת למוד הגמרא – רבה היתה בו המיכאניות ועצם הענין היה מטושטש ומעורפל, רק במשך הזמן נגה עליו אור והענינים הלכו והבהירו.  בינתים התרגל המוח לגימנאסטיקה, והדיוקים והדקדוקים נעשו זמירות ושעשועים, וכח תפיסתו של התלמיד הלך והתפתח, ובמשך הזמן התכשר הנער ללמוד דף גמרא אפילו בלי עזרת המלמד.  מאז נעשה מועמד ללמדן.

ללמוד התלמוד לא היו ספרי למוד, כשם שלא היו ספרי התקנה לשאר הלמודים.  בחומש – החל הילד למודו בלי הכנה כלמוד מלים ומשפטים וידיעת ההבדל שבין עבר והווה, יחיד ורבים, זכר ונקבה וכיוצא באלה.  ובלמוד התלמוד – לא קדמו לו שינון מלים ארמיות וידיעות יסודות הדקדוק, אלא החלו ישר מאחת הסוגיות, מן המשא והמתן.  הופיע אמנם ילקוט בשם "לקח טוב", ויצא בכמה מהדורות, אבל השתמש בו מלמד אחד מני מאה, והשאר החלו מיד מן המקור.  בראשית השבוע למדו חלק מסוגיא.  הרבי קרא, הסביר, שאל שאלות להווכח אם ירדו התלמידים לסוף דעתו, ואחר כך חזרו התלמידים על הקטע, תחלה בעזרת המלמד, ואחר כך ביניהם לבין עצמם.  המהיר לשמוע – ראשון היה לבוא ולפרש את השעור לפני רבו, והשאר מקשיבים, ואחרי כן מפרשים יתר התלמידים לפי מדת כשרונם.  ומדי פעם מעיינים בפירוש רש"י ומסתייעים בו.  מלמד שיש בו כשרון פדגוגי אינו מניח לתלמיד לעיין בפירוש עד שנוכח שאין התלמיד מבין בלעדי הפירוש, והוא מתקן את השגיאות ומוסיף הסברות לפי הצורך[13].

לא היתה תכנית ללמוד הגמרא – כל מלמד התחיל ממה שלבו רצה, או יותר נכון ממה שהורגל בו.  על פי הרוב החלו מאחת הבבות או מביצה או מסנהדרין.  למדו מן המסכת כמה שלמדו במשך השנה ובראשית שנה חדשה החלו במסכת חדשה, ולא הקפידו אם סיימו או לאו.  כי העיקר היה לא לדעת סכום של ענינים אלא להתכשר ללמוד.  הוסיף הילד דעת – הוסיפו לו "תוספות".  ומכיון שהרגיש המלמד שתלמידו ראוי לכך הטיל עליו להכין שעור בעצמו ("מאכען א לייענען") ולהרצות את הענין.  שיטה זו הביאה ברכה מרובה, שכן הרגילה את התלמידים לעמוד ברשות עצמם ולא לסמוך על כתף מוריהם.

למוד התלמוד היה בן ג' מדרגות  1) התחלת גמרא  2) גמרא עם פירוש רש"י  3) גמרא עם רש"י ותוספות.  החומר הרב שעבר עליו התלמיד, החזרה בלתי הפוסקת על המשא והמתן, הדיונים על יסוד המדות וההגיון, והוויכוחים  החריפים – כל אלה פעלו את פעולתם והכניסו את מחשבת הנער לתוך האפיק המיוחד.  וכך קנה לו הנער את דרך המחשבה התלמודית עד שהיה משתמש בה גם לכל הענינים.  הוא רכש לו דרך מחשבה מיוחדת, ניתוחית, משווה ומפולפלת.

שתים שלש השנים הראשונות בלמוד התלמוד שמשו מבחן.  המעולים שבתלמידים נשארו בחדר והוסיפו ללמוד עד שהתכשרו להכנס לבית המדרש או לישיבה ולעלות בסולם התורה, והקשים לשמוע, – אם נתברכו בהורים נבונים שאהבתם לא קלקלה את שורת הגיונם, הרי ראו שבר בטנם לא נוצר לשחות בים התלמוד והכינו אותו לחיי המעשה, אם למסחר ואם למלאכה.  ואם לא יכלו ההורים לוותר על כבוד למדנות – הוסיפו לנסות והחליפו את המלמדים, ולפעמים הצליחו הצלחת מה, והתמדת בניהם מלאה את פגימת הכשרון, אך על פי הרוב היו נערים כאלה מעמידים פנים כאלו הם לומדים, ותורתם על שפתם ולא בתוך מעיהם.

*  *

הטובה היתה שיטת הלמוד ב"חדר"?  – מבחינת המחשבה הפדגוגית שבימינו רבו בה הקלקלות.  קלקלתה הגדולה ביותר היתה המיכאניות:  הכל עמד על חזרה ושגרה וחסרו בו יסודות הלמוד המודרניים:  ההדרגה והאמצעים המושכים לב הילד וממתיקים לו את חומר הלמוד במגד המשחק והשעשועים ומכוונים כל ענין אל הגיל ואל נטיותיו וכח קליטתו.  אבל אין דנים שיטת חנוך ישנה לפי אמת מדה שהיא יצירת העת החדשה.  הכל היה תלוי אז – ובמדה רבה גם היום – באישיותו של המלמד.  אם היה בעל סגולה טבעית – חושו ונסיונו הגידו לו מה יעשה ומתוך גישוש הכניס ממקורות נפשו לדרכי הלמוד המקובלים, והמלמד שלא נחן במתת זו כפה למודו על הקטנים ברצועה וביד חזקה, ומנת חלקו היה רוגז ומדוי לב.  על כן אם יבוא אדם ויאמר שנתיב הלמוד בחדר בשנים הראשונות היה נתיב היסורים – לא יפליג.  אולם עם התמדת הלמוד נתגלה שהביא פרי.  אפשר שהיסורים הראשונים הפחיתו את האחרונים והשיטה טובה היתה מן השיטה הדקדוקית או ההגיונית בלמוד לשון.  בשיטת ה"חדר" לא הבדילו בין תוכן וצורה.  התוכן ניתן מיד כצורתו.  החומר הרב וההרגל היו המכריעים.  הרבה מן המלים החדשות נודעו לתלמיד מתוך המשך הענין.  הרבה ענינים מעורפלים נתבהרו עם למוד במקום אחר.  זוהי הדרך שבני אדם לומדים מתוך החיים.  בדרך זו רבים המכשולים כמובן.

קצת התנצלות לחסרון שיטה אפשר למצוא בעצם הלמוד.  כמה השתדלו בימינו למצוא דרך מודרגת בהוראת התלמוד – ועדיין לא הצליחו.  מלמד שקבל עליו ללמד תלמוד וכח הסברה לא ניתן לו – חלקו בעולם הזה לא שפר עליו.  הוא עבד קשה והוגיע את ריאתו וכשראה שכל עמלו לשוא ואין תלמידיו תופסים התגעש ורגז, והוסיף מכאוב ולא דעת.  מוח הקטנים נתבלבל עליהם.  אבל מה שלא עשתה הפדגוגיה עשה הקב"ה.  שכל הנער התפתח והחריף.  ההכרח לבקש פתרון ומוצא והתנצחות עם חברים עשו את שלהם והביאו לפעמים עונג ללומד, ענגו של מתגבר על מכשולים וכובש מצודה.

בשיטת ה"חדר" הגיע הסיגול אל היחיד למרום קצו, ולא נמצא בו בעל כשרון מפסיד, כנהוג בבתי הספר המודרניים שלמודם מכוון אל הבינוניים.  כל אחד התקדם לפי כחו.  כי ב"חדר" – חוץ מחדר דרדקי ששימש בית מחסה לילדים יותר מבית אולפן – היו הכתות קטנות, בנות ח' ילדים בערך והמוכשר מסייע למפגר.  דרך הלמוד היה בלתי פורמאלי לגמרי:  הילדים יושבים על הספסלים מסביב לשלחן ישיבת חרות, זה זקוף וזה כפוף, זה נשען אל השולחן וזה נוטה אל הצד, וכל אחד משנה מעת לעת דרך ישיבתו לפי הנוח לו.  הרב היה יושב בראש השולחן ואם לא היה קפדן ומר נפש מטבע ברייתו היה מבטא דבריו במנוחה ומדבר אל תלמידיו כדבר איש אל רעהו, והמתקשה בדבר שואל וחוזר ושואל והרב עונה ומאיר, כדין שיחת חברים, בלי זעף ואימה.  גם בזה החלה הפדגוגיה המודרנית מחקה את ה"חדר".

אומרים:  שעות הלמוד היו ארוכות מאד, שמונה ויותר לדרדקים ועשר לנערי גמרא, ועולן כבד מנשוא.  יש דבר אמת בזה, אך לא כאשר נתאר לעצמנו מן השמיעה, שכן אנו מדמים עשר שעות אלו לשעות הלמוד המרוכז עם חובותיו של בית הספר בזמננו.  הוגד לעיל שהתינוקות של חדר דרדקי היו משחקים רוב היום ונקראו ללמוד אצל הרב אך רגעים מספר, שלש ארבע פעמים ביום.  ואם תצרף את כל הרגעים לא יעלו על שעה או שעתים ביום.  ברם גם בחדר החומש והגמרא לא ידעו את הריכוז המוגיע הנהוג באסכולות.  כל הסביבה היתה של נוחיות, של חיי בית, בלי כבלים ושלשלאות.  רבו ההפסקות:  הרבנית באה לספר עם בעלה בעסקי בית, שכנה באה לשאול בענין דת ודין ומנהג, אדם נכנס לדבר עם המלמד והוא פורש עמו לקרן זוית והמלמד מצוה על התלמידים לחזור על הלמוד בעצמם.  אולם יצר המשחק עושה את שלו והילדים נושאים ונותנים זה עם זה והרב אינו מקפיד. כל אלו הן ההפסקות הקצרות.  עליהן צריך להוסיף את הגדולות שהן קבע:  שעתים לארוחת הצהרים וכשעה לארוחה של אחר הצהרים – סעודת בינים, בשעה חמש בערך (והיו ילדים שחזרו הביתה לשם טעימה קלה זו).  בכל יום לפנות ערב הלך הרב לבית המדרש לתפלת מנחה ומעריב, ולא שכח מלצוות על תלמידיו לעסוק בלמודים, אבל דבריו היו נאמרים בשפה רפה, וידע שהלכה היא ואין עושים כן.  הספרים פתוחים ו"הלומדים" משתעשעים או מספרים זה לזה מעשיות.  בראש חדש ובשמונת ימי חנוכה ובכל יום שאין אומרים בו תחנון – למדו עד חצות היום.  וכן בערבי שבתות וימים טובים.

ואף ימי חופש ממושכים היו לתלמידים, פעמים בשנה.  שנת הלמוד נחלקה לשני זמנים, חלוקה טבעית לקיץ וחורף, והילדים נשתחררו ב"בין הזמנים", כלומר:  בחודש ניסן ובחדש תשרי.  שני חדשים אלו נאותים היו לשעשועים ולתענוגות.  בחודש האביב נפטר הילד מענשן של בצות ונשבו רוחות חדשות והנצנים נראו וכל הארץ נתחדשה.  נוסף על זה רבו הענינים בבית שמשכו את לבו ונתנו לו הזדמנות לפעולה.  אז נעשו ההכנות לפסח:  סיוד הבית והגעלת כלים, תפירת בגדים חדשים, אפיית מצות וכיוצא באלו, בכל אלה מצא הילד ענין, ונעשה עזר לאמו, או עזר כנגדה.  אכן רוב היום בלה עם חבריו בחוץ במשחקים, ביחוד במשחק האגוזים, שזמנו היה בחודש הפסח.  ימי האסיף, ימי בכורי הפרות, אף הם היו ימי נועם לילדים.  התפוחים והאגסים ושאר הפירות מזהיבים מבין עלי העצים, ולפני התגרניות בשוק נערמו ערמות פירות בשלים, והילדים אוכלים ונהנים.  ואם נהר בעיר – הילדים שוחים ומשכשכים במים ושאון העליזים נשמע למרחוק.

אף בחדר עצמו לא היו כל ימי הלמודים אפורים או קודרים.  היו ימי שמחה וחגיגות של מצוה.  בחדש אייר נכנסו הילדים אל "החדר" ומיד החלו ההכנות לל"ג בעומר.  ראש הדוכן החל להתקין לקטנים קשתות וחצים, והקשתות צבועות בכל צבעי הקשת, והילדים הגדולים – קצרה רוחם לחכות לחסדי המלמד ועוזרו ועבדו בעצם ידיהם בענפי עצים ובסכינים ועשו להם קשתות משלהם.  החגיגה נערכה בשדה או ביער, בחיק הטבע, והילדים – ידיהם נעשו לשעה קלה ידי עשו.  כציידים כיוונו חציהם אל הארנבות ואל השפנים ואל הצפרים העומדות על הבדים, וכשיגעו בעמלם ורעבו פתחו את ילקוטיהם שהביאו עמהם והוציאו את הביצים הקשות ואת העוגות וסעדו סעודתם בצבור מתוך צהלה.  ככה בלו כל היום בנאות דשא ולעת ערב שבו הביתה שכורי אויר ומשחק ונפלו על מטותיהם עיפים ויגעים וישנו שינה מתוקה.

אך עבר ל"ג בעומר וחג חדש משמש ובא – חג השבועות.  לפני החג היו הילדים יוצאים שוב חבורות אל המגרשים ואל החורשות אשר מחוץ לעיר ושבים משם עמוסים ענפי עצים ופרחי בר בהירי גונים ועלים רעננים לקשט בהם את הבתים ולהכניס בהם מריח השדה אשר ברכו ה'.  את העלים הדביקו על זגוגיות החלונות בצורת מגן דוד ואת ענפי העצים – תלו על הקירות וממעל לפתח.  והנוגע בידו במזוזה על מנת לנשקה נוגע שלא במתכוון גם במשי העלים ומתבשם.  ויש אשר המלמד הוא אומן יד וגוזר נייר ומתקין ציורים המודבקים אל שמשות החלונות – ציורי עופות וחיות ובהמות ובני אדם וגלגלים[14].

בתשעה באב נספחו הילדים אל הגדולים ויצאו אל בתי הקברות והביאו אתם חרבות עץ והניחון אצל המצבות – מנהג סתום שאחד ממחברי ספרי הזכרונות דורש עליו:  "כל אוזן תבחן סוד שיח האמונה הדוברת במעשה ילדים זה, תשמע את תנחומות האגדה המבשרת כי בתשעה באב נולד משיח צדקנו, ובימיו הלא תשבר חרב מלאך המות, ובלע המות לנצח, והוא ישפט בין הגויים וכתתו חרבותם לאתים"[15].  בין כך וכך נהפך לילדים גם החגא לחג והיו בדמיונם אנשי צבא חוגרי חרב.

בחג הסוכות היה הילד לעוזר לבנאי:  מסייע לאביו ולאחיו הגדולים בבנין הסוכה, מסיע קרשים, תוקע מסמרות, עובר בפטיש ובגרזן ונוקף אצבעותיו, ואחר כך מטפל בענפי עצים רעננים לסכך בהם את הסוכה ולקשטה.  בחול המועד של סוכות הביא ראש הדוכן לילד דגל של נייר שעליו מצוירים יהודים הנושאים ספרי תורה ומקיפים את הבימה, והילד תקע תפוח בראש מקל דגלו ובתפוח שם נר והדליקו.  את דגלו זה נשא ברמה וליווה את נושאי ספרי התורה בשעת ההקפות ושמחתו עלתה למרום קצה.

בחנוכה נהנה הילד מחצי חופש והלמודים תש כוחם.  אולם עוד שלשים יום לפני החנוכה הורגשה אוירת החג.  המלמד מלמד, אבל תש כחה של המשמעת, אי משם נגלו סביבונים מאשתקד וקלפים עברים מיוחדים הנקראים קלפי "למד אלף" מצוירים בצבעים מבהיקים משמחי לב, וה"חדר" נהפך לקלוב של משחקים.  הילדים מרוויחים ומפסידים כפתורים ופרוטות וכל אשר תעלה היד מן הצלחת, והקטנים מתלהטים ומשתקעים במשחקיהם ומנסים מזלם ונקלעים לשעה בסערת רוחם של קוביוסטוסים.  בחג זה קבלו הילדים דמי חנוכה ומתנות מן ההורים ומשארי הבשר, ונהנו מאכילת לביבות ודלדולי שומן מבשר האווזים שהוגשו להם בשופי.

פּורים חג המסכות וחג הדראמה הוא.  יש שהצטרף הילד לכנופית "משחקי פורים" והתהלך מבית לבית במסכה על פניו וכתר מלכים או מצנפת משונה על ראשו ושר שירי עם, שירי אחשוורוש והמן, אסתר ומרדכי, ואם לא היה חלקו במשחקים הסתפק במועט:  כיסה פניו במסוה, התחפש ולבש בגדים משונים:  שמלת אם משומשת ועתיקה, קפוטת אב מסורסת, כובע גדול ממדת ראשו וכיוצא באלו, ואת פניו השחיר בפיח הכירים, וחזר עם חבריו על הפתחים, לקבץ פרוטות ולקיים בהן מצוות "משלוח מנות לאביונים", על פי הוראת אב ואם ושכן טוב, וחבר הילד את המועיל עם הנעים לו.

תיאטרון ילדים לא היה אז (ואף תיאטרון יהודי לגדולים לא היה בנמצא, חוץ מבערים גדולות, ונחשב בעיני החרדים לעוון לבוא ולראות במחזה) וספרות ילדים – לא נראו עוד אותותיה.  כל שעשועי הדמיון, הטובים והרעים גם יחד, המושטים לילדי זמננו יותר מכדי שבעם – לא היו בנמצא.  ואף על פי כן לא נשלל מזון מדמיון הילד.  למודי התורה והנביאים מלאו תפקידם.  בראשית הלמוד היה התוכן מעומעם.  פירוש המלים הבודדות קטע את מהלך הספור ופוררו, אך לאט לאט החלה עין השכל חודרת לענין ומן האפלולית עלו צללי דמויות ומאורעות מצודדי לב, אהבה ושנאה, מלחמה ודיבוק, מעשה חסד ושפיכת דמים, מסעות למדבריות ולהרי חושך, במקום שיירות גמלים וסערות חול וסכנת נפשות, ואל תוך המלים העתיקות הותכה תוספת – נופך מיצירי הדמיון של הילד, הפרזה והפראה מבפנים.  רבים מן המלמדים היו מספרים בשעת רצון ספורים לילדים מתוך "ספר הישר" ו"יוסיפון" ומאגדות התלמוד, ומשם עלו ענקים ועשו מעשי נסים ופלאים מרעישים, והיו השעות ההן שעות קדש, הילדים יושבים בדומיה ושותים דברי המספר בצמאון ומרחפים בעולמות עליונים ומתנסים בחיים שיש בהם אותות ומופתים.  ביחוד הצטיינו המלמדים מכת החסידים בספוריהם על הצדיקים.

גם בבית קלטה אוזן הילד ספור משעשע או מזעזע.  ביום השבת ישבה האם על יד ה"טייטש חומש" (ספורי התורה מתורגמים ליידיש בצרוף אגדות ודרושים) והילדים ישבו ליד אמם והקשיבו ומצאו עונג לנפשם.  בני חסידים היו מלווים את הוריהם לבית המדרש או ה"שטיבל" (בית תפלה קטן מיוחד לקבוצת חסידים, המאמינים ב"רבי" אחד) ומטים אוזן לשמוע לשיחותיהם ולראות בריקודיהם, ובשעת ריקוד יכרכר גם הילד בתוך המעגל או מחוץ לו.

ואף על פי שלא היתה שירת ילדים קבועה בכתב – היה היתה שירה שבעל פה, שהיתה נמסרת מדור לדור, והילדים היו שרים אותה ב"חדר" בשעת בין השמשות, כשהלך הרבי אל בית המדרש לתפלה, ובכל שעות ההפסקות והמשחקים, ובערב, בשובם יחד מבית רבם אל בית הוריהם.

בערב שבת וביום חופש, כשהיו הילדים עולים על גבעה, היו פורצים בקול שירה, מעין:

אויפן גרינעם בארג,

אויפן הויכען גראז,

שטעהען צוויי דייטשען

מיט די לאַנגע בייטשען וכו' וכו'

שיר זה מצא גאולתו בנוסח עברי מחודש, שנשאר בו ממשקלו ומטעמו:

על ההר הרם,

שם בדשא הירוק,

נצבים בחורים שנים,

אדמונים ויפי-עינים,

אנשי גובה שניהם הם,

בגדי תכלת לובשים הם.

מי ומי הם?  מה שמם?

באים הם ממדינות ים.

לא ידע איש למה באו,

ואות, ידם רומזת, מה הוא.

שמא באו לבשר

כי משיח בא מהר?[16]

שירי ילדים ביידיש רבים היו וזכו גם לכינוס.  קצתם שירי משחק ומנין, קצתם הומור, קצתם תוכן לאומי וקצתם לשון ילדים, כלומר:  צרופי מלים ופטפוטים בלתי מובנים המענגים את נפש הילד בנועם צלצולם ובסוד זרותם.

אף התנועה הדרושה להתפתחות הגוף לא נשללה מן הילד, או ביתר דיוק:  הילד לא הניח שישללוה ממנו.  אבא ואמא, דוד ודודה, הרב ועוזרו, שכן ושכנה וכל קרוב וגואל הזהירו את הילד על המשחקים ואסרו אותם עליו.  ואם זכה הנער להיות בלומדי גמרא ואחד מן הגדולים רואהו משחק ועושה מעשה נערות, – הריהו נוזף בו;  הכך עושה נער גמרא?  וכי לא תבוש?  – אך התוכחות נידפו כהבל פה והילדים התחרו זה עם זה בריצה ורעננו את גופם בדלוג ובקפיצה.  גם הכדור נראה והילדים שחקו בו ומקלות זרקו על מנת לקלעם אל מקל אחר המונח על אבנים, ואף היו ילדים מתהפכים ומתהלכים על ידיהם ורגליהם למעלה – והגדולים רואים ומעקמים חטמיהם, אך עולם הקטנים כמנהגו נוהג, וטבעם מצא ספוקו גם ב"גיטו".

אפילו מלחמות, שהן זרות כל כך לטבע היהודי, לא חסרו בחיי הילד.  הילדים היו מצטרפים לחבורות ולכנופיות, ומשחקים באנשי צבא ועושים מטאטא קנה רובה ונלחמים אלה באלה, ויש מכים ומוכים, פוצעים ונפצעים – כחוק לילדים מימות עולם.

השרטוט היהודי המיוחד בחיי הילדים נתגלה בחבורות הפורמאליות "קנין תורה" ו"פרחי שושנים" שמטרתן היתה לרכוש ספרים לבית המדרש.  אגודות אלו מכובדות היו אף על הגדולים, וחבה יתירה היתה נודעת להן, עד שהקדישו שבת אחת משבתות השנה לאגודה, כלומר באותה שבת ניתנו לגבאי האגודה כל זכויות הגדולים, לקרוא לתורה כל מי שרצו לכבדו, ולברכו בברכת "מי שברך", וכל הנדרים שנדרו העולים לתורה נכנסו לקופת האגודה.  וכשהגיע זה היום שקוו לו והכניסו את הספרים לבית המדרש בתהלוכה ובפנסי אור ובשירה ובזמרה ובריקודים היו הקטנים החתנים, וכגדולים היו להשתתפות בשמחה ולכבוד ולגדולה.

הצל השחור שכסה את חיי הילד העברי ב"חדר" היתה המשמעת החמורה וחסרת ההגיון והענשים הכרוכים בהפרתה.  ילד שסרח – נענש קשה.  ומה פירוש "סרח"?  לא תפס הענין, הסיח דעתו לרגע מן הלמוד, לחש דבר מה לחברו, הראה לחברו מן המצוי בכיסו בשעת הלמוד – הכל נכנס לגדר חטא והחוטא הולקה ברצועה ועליו היה להצדיק את הדין על עצמו ולשמור על מוצא שפתיו, שלא יגלה "סוד מן החדר" לאביו או לאמו, וכל העובר על הלאו החמור הזה לוקה כפלים.  ילד שסרחונו קשה היה – הושכב על הספסל או על ברכי המלמד, כפתורי מכנסיו הותרו והרבי מכה אם ביד או ברצועה.  ילד שלקה – סבל גם בנפשו, כי הילדים בזו ולעגו לו והזכירו לו קלונו ברבים.  אולם ילד שפשע פשע גדול ומרד ברבו – עשו לו "חבילה" (א פּעקיל):  כסו ראשו בסל נצרים, שמו מטאטא בידו, לכלכו פניו בפיח הכירים עד שהשחירו כשולי קדרה, או חבשו כובע לראשו ותקעו בו כנף אווז והרכיבוהו על גבי מגרפה, ובתלבושת זו הוליכוהו ב"חדר" סביב סביב, וכל הילדים מסתכלים בו ופּוצים פיהם בדברי לגלוג ובזיון.  נקל לשער כמה יסורי נפש ודכדוכה גרם בזיון זה.  ילד מסכן שנפל בגורלו להתענות כמה שנים תחת ידו הקשה של מלמד אכזר – שנאתו היתה כבושה למלמדו, ולפעמים עברה שנאה זו גם לעצם הלמודים, וממילא יצאו מהם אחר כך מתנגדים גדולים לשיטת ה"חדר", מתנגדים מורדים ומרי נפש.

ב"חדר" עליון – של גמרא ותוספות – שבו למדו נערים, ירדה הרצועה מגדולתה.  נער גדול שסרח, על פי הרוב היו נוזפים בו, וזה היה העונש כולו.  כמובן שהיו מלמדים יוצאים מן הכלל שגיל הלומד לא היה משמש להם עכוב.  כל "חוטא" לוקה – ואין מבדילים בין קטן לגדול.

המצב ההיגיהני ב"חדר" לא היה מעולה.  כבר הוגד שה"חדר" היה משמש לא רק ללמודים, אלא גם לחיי המשפחה:  בו עומדות לפעמים אפילו מטות לשינה.  מושגי המלמד על אור ואויר היו מן הישנים, ובחורף היו חלונות ה"חדר" סגורים ומסוגרים, והילדים, ביחוד בחדר דרדקי, ישבו צפופים, והאויר היה מחניק.  רק מעטים מן ה"חדרים" נקבעו בבתי מדרש או בדירות מיוחדות.

*  *

תכנית ה"חדר" לא היתה מגוונת.  לשון ודקדוק לא למדו – פרט למלמדי ליטא שביניהם נמצאו מדקדקים.  אפילו בנביאים ראשונים ואחרונים זלזלו ולמדום אגב אורח, בשעות בין השמשות, ואף בזה היו מלמדי ליטא יוצאים מן הכלל ומורים נביאים מתוך מסירות.  למוד התלמוד היה עיקר ומרכז – עד כי נמצאו תלמידי חכמים ורבנים שלא הכירו את פסוקי הנביאים אלא ממה שהובא בתלמוד.  משנה לא למדו כמקצוע מיוחד, חוץ מ"פרקי אבות", שהוא ספר מוסר.

למוד הגמרא הוחל בגיל מוקדם ביותר – ועל זה צווחו קדמונים.  ובקרתם חלה גם על מאת הי"ח והי"ט ואפילו על ימינו אלה.  המהר"ל מפראג כתב:  "בדורות הראשונים נתנו גבולות ועתים לחנך נער על פי דרכו:  בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן ט"ו לתלמוד, והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו... אך הטפשים בארצות אלו מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה.  וככלות השנה לא ידע הנער, כי נשכחו ממנו הראשונים... ויש שמעתיקין אותו מיד אל הגמרא, יצפצף הנער בקול דברים בלבד..."[17].

למוּדי חול לא נכללו בתכנית.  לא למדו לא לשון המדינה ולא יסודות החשבון והטבע.  היו גאונים שידעו ערך החכמות החיצוניות, כגון הגאון ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנא (הגר"א) שידע חשבון והנדסה, ועורר את המוכשרים לכך להעתיק מספרי החכמות ללשון הקדש ואמר:  "כי כפי שיחסר לו לאדם הידיעה בשארי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה", ברם העם בכללו והרבנים בראשם חשבו ידיעות חול כמותרות, ואפילו כמזיקות.  ביחוד היו החסידים מבטלים את הלמודים החיצוניים.  בעלי בתים היו מזמינים מורים פרטיים לבניהם ללמדם לשון המדינה וחשבון כשעה ליום, וההמונים והדלים לא נתנו דעתם על אלה והסתפקו בלמודי קדש בלבד.  "מהלך מחשבתו של אב ירא שמים משתקף בפלפול זה:  אם יצליח בני בתורה הרי ימצא את דרכו בחיים, ואם יחסר לו החשק ללמוד תורה יחזיק במסחר או במלאכה וירכוש לו את הדרוש לחיי המעשה מעצמו, מן הסביבה"[18].  התנגדות הרבנים ללמודי חוץ לא היתה אמנם עיקרית, אלא שלא יכלו להאמין שתתגשם המזיגה בין למוד התורה ובין ידיעות חילוניות.  ולחשש הזה היו רגלים.  התרבות הזרה היתה עלולה לבלוע את העצמית.  למוד לשון המדינה הביא לידי קריאה בספרותה, וקריאת הספרות לידי קליטת השקפת עולם נכרית.  הרבנים בקשו שיהדות התלמוד תתקיים בטהרתה ובשלמותה, על השקפת עולמה ושמירת כל מצוותיה.  הם גם חששו לעוון בטול תורה.

בזבוז כוחותיהם של בנים דלי כשרון על למודים מופשטים ונשגבים מהם – ייחשב אף הוא ללקוי, אף כי מקורו באהבת התורה.  חשק ההורים לזכות לבנים מהוללים בידיעת התלמוד העבירם על דעתם.  הם האיצו במלמדים למהר ולהתחיל בלמוד הגמרא עם תינוקות, ויש שהמלמדים עצמם נתעוררו להראות את הפלא שילד קטן לומד גמרא (סגולה למצוא חן בעיני ההורים!).

*  *

כנגד לקויים אלו שכמה מהם תלויים ברוח הזמן והיו קיימים גם באומות העולם שבאותה תקופה וכמה מהם נגרמו על ידי תנאי מצבם החומרי של המוני ישראל, היו בשיטת חנוכנו יסודות נהדרים.

אצל הגויים היה נגוד בין הבית ובית הספר.  החנוך האסכולי היה מעמדי, לבני אצילים ופקידים, וכשנפתחו בתי הספר לבני המוני העם באה הסתירה לידי גלוי.  מצד אחד היו הבנים שרכשו להם קצת ידיעות ונימוסים חדשים, שלא מעולמם, מרגישים את עצמם נבדלים מהוריהם ומסביבתם, ומאידך גיסא לא היו ההורים מכירים בערך השכלת בית הספר.  לא כן היה אצלנו, שחנוכנו היה מסורת של דורות.  בין ה"חדר" והסביבה שררה אחדות גמורה.  אפשר לומר בלי כל חשש של הגזמה שיותר ממה שעשה המלמד עשתה הסביבה.  ילדים שגורלם מנה להם מלמדים מחוסרי ידיעות או מחוסרי כשרון לא היו לעמי הארץ גמורים, ומן הסביבה והמשך החיים נתמלא חסרונם.

בתוך סביבה זו היה שפע של תורה יוצא מצנורות רבים ומשקה את כל הקהל, ביודעים ובלא יודעים.  בחור ישיבה כשבא לאכול על שלחן בעל הבית הנותן לו יומו – נוהג היה (באונגארן) לומר דבר תורה או "חדוש" – נמצא בעל הבית נהנה משלחנה של תורה.  בבית הכנסת מגיד "המגיד" את שעורו או מגיד בן עיר אחרת בא לדרוש – והשומע שב אל ביתו ומספר מה ששמע.  פסוקים ומאמרי חז"ל היו שגורים על כל פה ואפילו עגלון בישראל המוכר חלב כ"טוביה החולב" של שלום עליכם – לא פסק מפסוק את פסוקיו, פעמים כצורתם ופעמים בסלוף ובגלוי פנים שלא כפירושם.  עם הארץ בישראל – אם תורה לא היתה בו, ריח תורה היה בו.

ואין לשכוח שמעלתו הגדולה של החנוך היתה האוירה המוסרית שיצר.  המלמד היה מסכן ודל, אבל הוא היה – ביחוד מלמד הגמרא – אדם מוסרי.  ליצני הדור היו מלגלגים על בטלנותו המופלגת, שאינו יודע צורת מטבע ואינו בקי בחיי המעשה ונקל לרמותו ולהונותו, אבל חסרון זה היה פרי חייו המוסריים, שלא היו לפניו לא הונאה ולא בקשת תענוגות העולם הזה, וכל מעיניו במצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו.  המלמד העני היה נותן צדקה לעניים וביום ששי היה יוצא ומטפחת אדומה בידו לקבץ נדבות לתמיכת דלים.

ומה נהדר ונפלא המחזה שכל העם כולו ערב לחנוך הגבוה.  עם עני ודל היה ישראל וזכויותיו האזרחיות מוגבלות ועמוס היה מסים מיוחדים שהטילו עליו השלטונות בלי רחם, והגובים אורחים תכופים בבתיהם ונוטלים מטלטלים במשכון – בגלל אי תשלום המס במועדו, ואין לעם ארגון עם תוקף של שלטון, ורק מתוך הכרה פנימית הוא מטיל על עצמו כלכלת כל בני הנעורים שחשקה נפשם בתורה.  דלים ודלי דלים המסתפקים בכל ימות השבוע בלחם צר ובדייסה קלושה ומחכים בכליון עינים ליום השבת ליהנות בו ממעט הבשר והפשטידה – חולקים ארוחתם זו עם בחור הישיבה וה"קלויזניק".

וכל העם מתפלל שהקב"ה יתן לו "זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא" (בנים שלא יפסקו ולא ייבטלו מדברי תורה).  ואין לך חרפה גדולה בישראל מהיות עם הארץ, וכי ינצו עברים הגידוף הקשה ביותר הוא "עם הארץ", "בור", "בור דאורייתא".

אם נשווה את מצבו התרבותי של עם ישראל אל העמים באותה תקופה נראה את ההבדל.  כאן תבוא רשימה של מספר בני האדם שלא ידעו קרוא וכתוב בארצות שונות בראשית מאת העשרים, לפני ארבעים שנה בערך:

 

מספר התושבים שלא ידעו קרוא וכתוב,
לפי אחוזים למאה

בסיס הספירה

שנת הספירה

 

 

 

אוסטריה

26.2

מבני עשר ומעלה

1900

איטאליה

48.2

מבני עשר ומעלה

1901

ארגנטינה

54.4

מבני עשר ומעלה

1900

ארצות הברית של אמריקה

7.7

מבני עשר ומעלה

1910

בולגאריה

65.5

מבני עשר ומעלה

1905

בלגיה

18.6

מבני עשר ומעלה

1900

בראזיל

82.2

מכל הגילים

1890

בריטאניה הגדולה

13.52

אנשי צבא

1907

הודו

92.5

מבני עשר ומעלה

1901

הונגאריה

40.9

מבני י"ב ומעלה

1900

יון

57.2

מבני עשר ומעלה

1907

מצרים

92.7

מבני עשר ומעלה

1907

ספרד

58.7

מבני עשר ומעלה

1900

פולין

59.3

מבני עשר ומעלה

1897

פורטוגאל

73.4

מבני עשר ומעלה

1900

פראנציה

14.1

מבני עשר ומעלה

1906

רומניה

61.2

מבני שבע ומעלה

1909

רוסיה

70.0

מבני עשר ומעלה

1901

 

רשימה זו מראה על מספר האנאלפאביתים, ולא למותר להזכיר שאין זה קנה מדה להשכלה.  רבים למדו בילדותם שלש או ארבע שנים ואפילו יותר בבית ספר יסודי לקרוא ואחר כך לא הוסיפו לפתוח ספר, וכל מה שנשתייר להם היא קריאה בקשי לעת הצורך הגדול[19].  לעומת זה לא היה בין הגברים שבישראל אף אחוז אחד שלא ידע קרוא, ואף הנשים – רובן ידעו לקרוא.  הגברים מן ההמון היו מעבירים על הסדרה ומקשיבים לקריאת התורה ולומדים חומש ו"חיי אדם" בחבורה, והנשים – חלק גדול מהן ידעו קרוא ומדי שבת בשבתו היו קוראות ב"צאנה וראינה" וב"קב הישר" ושאר ספרים.

על מצבה התרבותי של עיירה טפוסית בליטה יספר א. י. פּאפּירנה (1840 – 1919) בזכרונותיו:

"מוסדות השכלה חדשים לא היו בקופיל, שום בית ספר של הממשלה או של הקהלה.  הנוצרים כולם לא ידעו קרוא.  אבל האוכלוסיה היהודית עשירה היתה בבתי ספר, אף כי מסוג מיוחד.  אלה היו ה"חדרים".  בקופּיל היו כעשרים חדרים, כי כל הילדים הזכרים, מבני ארבע עד שלש עשרה, למדו בחדרים.  ואף כי לא חלה חובת הלמוד על הילדות, למדו רובן לקרוא את התפלות ואת החומש וידעו לתרגמם ליידיש.  יהודי בן קופּיל לא חס על ממונו לשם חנוך בניו.  העני בישראל היה מוכר לעתים קרובות את פמוטו או את כרו האחרון על מנת לשלם שכר למוד למלמד.  וזה נעשה לא רק משום רגש דתי, אלא גם מתוך "חשבון".  תורה חשובה היתה בקופּיל – לה היה משקל וערך... הבור היה בזוי עם.  לא היה בור בקופּיל, חוץ ממסיק התנורים שהיה גם שואב מים, אבל זה היה מטומטם מוח.  אבל אף מטומטם זה ידע לקרוא את התפלות ולברך ברכת התורה"[20].

על כן יוכל איש ישראל לומר לאומות העולם:

הקבצו וראו מה טובו אהלי יעקב ומשכנות ישראל.  עמדו על רגליכם והעידו מי בכם עם שכל מעמדותיו הקדישו ימיהם ועצם חייהם לתורה ולאצילות רוח ולהשתלמות מוסרית ולתקון הנפש ושעבדו תאות יצרים לאידיאל רם כזה?

ה"השכלה" קראה מלחמה על שיטת חנוך זו.  שואפי ההשכלה לא באו – חוץ ממשכילים עבריים מעטים – לתקן את הפגימות של החנוך הישן ולטפח את הטוב שבו, אלא להרסו ולתת לנו במקומו שיטת חיים חדשה.  הם באו להעביר את נקודת הכובד מחיי התורה והמוסר אל חיי המעשה ואל הליטוש והיופי החיצוני ואל ההשתוות במנהגים אל האזרחים.

לתאור המלחמה הזאת והגנת העם על מסרתו ועל קיומו הוקדש ספר זה.

 

בצרפת

הדראמה רבת העלילות שהתחוללה בשדה החינוך בישראל בדורות האחרונים – מלחמת ה"השכלה" בחינוך המסרתי – נפתחת במערכה דלת עלילה בארץ צרפת.  כי הישוב היהודי בצרפת בתקופה החדשה קטן היה ודל, ורובו חסר כוחות עצמיים להתגונן, ובין מוסדות החינוך הישראליים שבצרפת לא נמצא אף אחד שיהא רישומו ניכר.  הדיון המפורט  בתמורות בחינוך באוכלוסיה מעוטת כמות זו ייראה אולי כמופרז בעיני הקורא.  אבל לאמתו של דבר תוכל צרפת לשמש פרולוג נאמן להתנגחותם הגדולה של שני כחות:  יצר הקיום החי בקרב ההמון היהודי ושאיפתם של יחידים מישראל לצאת למרחב ולהצטרף אל הרוב השליט.  והואיל וגאולתם השלמה של היחידים לא היתה עלולה להתגשם כל עוד שהכלל הישראלי קיים ביחודו – היתה ההתנגשות הכרחית.

ביתר בירור:

א.  צרפת היתה אם החרות והשוויון ליהודים בתקופה החדשה.  כשפרצה המהפכה הגדולה בשנת 1778 והכריזה על עיקרונות החפש, לבטל את העבדות, את הבדל המעמדות, את כח הכנסיה, את הזכויות המיוחדות לאיתני ארץ ואת ההגבלות לענוי ארץ, – היתה זו תחילת השחרור ליהודי מערב אירופה ותחילת שאיפה לשחרור ליהודי מזרח אירופה.  מעמדם המדיני החדש של בני ישראל הוציאם מהסתגרותם והביא מהפכה גדולה במהלך דעותיהם, בהשקפת עולמם ובסדרי חייהם של העשירים והנאורים.  מהפכה זו נשתקפה גם בשנויים שבאו בחנוך הילדים.

ב.  השנויים שבאו בחנוך ילדי ישראל בצרפת מזמן המהפכה ואילך, המלחמה הפנימית שהתנהלה בין המעמדות השונים על תוכן החנוך ועל צורתו, האמצעים שבהם השתמשו אצילי ישראל ל"השכיל" את המוני ישראל ולטשטש את סימני חייהם הלאומיים המיוחדים, התגוננות ההמונים על מסרתם ועל אורח חייהם בתחלה וכניעתם אחר כך לפרנסיהם תאבי הטמיעה, שמחתם הראשונה של המשכילים בעם על פתיחת שער בגיטו ללמודים החילוניים ופריצת המחיצות בינינו לבין העמים, ואכזבתם אחר כך בראותם כי יחד עם "חשכת הבערות" נעלם גם המאור שבתורה וניתקו קשרינו עם עברנו ואבד סכוינו לעתיד – כל התופעות האלה השתקפו באוכלוסיה הישראלית מעוטת המנין שבצרפת, – ומעשי צרפת סימן לשאר התפוצות.

והאמצעים בהם אחזה ממשלת נאפוליון לעשות את יהודי ארצה לצרפתים – שמשו דוגמה לממשלות מערב אירופה ובדרכיה הלכו.

**

בימי המהפכה לא נמצאו יהודים רבים בצרפת, כי עוד במאה הארבע עשרה גורשו משם.  במקומות שהיו שייכים לצרפת נאסרה הישיבה על היהודים.  יוצאים מן הכלל היו הגלילות שנספחו לצרפת לאחר המהפכה.  הגלילות שבקרן דרומית-מערבית היו עד מחצית המאה החמש עשרה תחת שלטון אנגליה.  גם לאחר שנרכשו גלילות אלה על ידי קארל השביעי מלך צרפת לא נשללה הרשות מן היהודים להתגורר בבורדו, באיון ויתר ערי הגליל ההוא, ומספרם גדל על ידי גולי ספרד ופורטוגל שנלוו אליהם.  באביניון, שהיתה עד המהפכה ברשות האפיפיור, התקיימה קהלת יהודית פורחת.  באלזאס ולותרינגן, שהיו בתחלה גלילות גרמניים, נמצאו קהלות ישראליות עתיקות שחיו חיים אינטנסיביים וספוגי רוח תורה.

ומכל המקומות האלה נהרו היהודים אל עיר הבירה פאריז, – למרות החוק שאסר עליהם את הישיבה שם ולמרות רדיפות הרשות.  אף מחוץ לעיר הבירה הוגבלו היהודים בזכויותיהם.  אסור היה להם לעסוק במסחר מחוץ לערים.  הם לא נתקבלו לחברים באגודות האומנים.  בעבור יהודי מעיר לעיר הוטל עליו מס בכניסתו.  אך בשנת 1784 בטל לודוויג הששה עשר את מס הגלגלת.  בשנת 1785 קבל הפארלמנט הפאריזאי חוק שכל המעליב יהודי ייענש.  ומזה אנו למדים מה היה מצב היהודים בעת ההיא ואיך התייחס ההמון אליהם[21].

**

מן האמור לעיל אנו רואים שלא כל יהודי צרפת היו מסוג אחד.  נפרדים ונבדלים היו בארצות מוצאם ושונים בארחות חייהם.  יהודי ספרד ופורטוגל שהשתרשו בבורדו ובשאר ערים עשו חיל במקצוע המסחר, ולמדו את שפת המדינה, והתקרבו אל עם הארץ ורכשו להם עושר והשפעה.  אלה התגאו ביחוסם ובזכות אבותיהם ובזכות מעמדם החומרי והחברתי והביטו מגבוה על אחיהם ה"אשכנזים".  יהודי אלזאס ולותרינגן דברו בלשונם המיוחדת, יידיש-דייטש, וחיו חיי מסורת ויראת שמים והחזיקו חדרים וישיבות.  עוד זמן קצר לפני המהפכה היו עונשים באלזאס על "חטאים" כרקוד בשבת וביום טוב וכדומה[22].  מספר יהודים אלה היה כעשרים אלף, חצי ממספר כל היהודים בצרפת.  ויהודי אלזאס ולותרינגן אשר באו אל פאריז למצוא שם את לחמם הוסיפו לחיות אף שם את חייהם העצמיים, חיים של "עם לבדד ישכן".

**

יהודי ספרד ופורטוגל מבורדו, מבאיון ומאביניון היו הראשונים לקבל שווי זכויות (1790).  כידוע הודיעו יהודי בורדו לאספה הלאומית שהם נעלבו משום שכללו אותם באספה הלאומית יחד עם "יהודים מגזע אחר" והביאו את מחאתם כלפי "יהודי אלזאס, לותרינגן ושלשת גלילות הבישוף, השואפים לחיות בצרפת על פי סדרים פנימיים מיוחדים להם (הם בקשו את הזכות לקיים קהלות אבטונומיות), להחזיק בחוקיהם המיוחדים ולהיות למפלגת אזרחים מובדלה משאר בני הארץ".  יהודי בורדו טענו שלהם ניתנו זכויות מכבר מאת המלך, וזכויות אלה אינן טעונות אלא אישור.  טענתם זאת השפיעה ובקשתם נמלאה והשוויון ניתן ליהודי צרפת הדרומית והמערבית "הידועים בשם פורטוגיזים, ספרדים ואביניונים".  בשנת 1791 בטלו כל ההבדלים שבין כל היהודים ובין יתר אזרחי המדינה, ומאז החלה תקופה חדשה לישראל.  מושגי השוויון והחרות עברו את גבול צרפת וחדרו אל שאר הארצות הנאורות.  לאחר מאות שנות חשך ורדיפות נגה אור תקוה ליהודים.  בשנת 1792 חבר אחד המשכילים שיר הודיה על החפש, שיר שהושר בבית הכנסת במיץ בנגון המארסיליזה[23].  כשהוכתר נאפוליון הוחגה ההכתרה בבתי הכנסיות ברוב שמחה ובפאר.

היציאה מעבדות לחרות נסכה רוח שכרון על יהודי צרפת.  זרמי הזמן והחברה בצרפת שטפו גם אותם:  זרם קלות החיים, הכפירה באמונות ישנות, ההשתחררות מעול חוקים מקובלים.  נפרצו החומות הישנות.  הכל הרגישו כי עומדים הם על סף תקופה חדשה, חפשית, מלאת זיו, רבת תקוות ומבטיחת נועם.  תקפה השאיפה של רבים מישראל להיות לעם אחד עם הצרפתים.  פרנסי ישראל בקשו לתקן על ידי החנוך את הפגימות והחטאים שמנו בהם את ישראל.  הסנהדרין הוציאה קול קורא לעורר בקרב הצעירים את אהבת המלאכה והעבודה ולשנות את דרכי חייהם לטובת המולדת.  הפרנס המפורסם בר יצחק בר מנאנסי (1744 – 1828) היה מעונין ביותר בתקון חיי ישראל על ידי החנוך (הוא היה בר אורין ותרגם את ספרו של ווייזל "דברי שלום ואמת" לצרפתית).  ובשנת 1791 הוציא כרוז ליהודים שיחלו ללמד את צעירי ישראל מדע ואומנות, למען ימצאו מקומם בחברה ולחמם ביושר.  וכאן עלינו להטעים שוב את ההפרש הגדול ששרר בין יהודי צרפת הפורטוגיזים ובין יהודי אלזאס ולותרינגן:  הראשונים היו מוכנים להקריב את לאומיותם על מזבח החרות, והאחרונים בקשו להיות לאזרחים נאמנים מבלי וותר על לאומיותם.  ישעיה בר בינג (1759 – 1805) ממיץ, משכיל עברי שתרגם את ה"פידון" של מנדלסון לעברית, פרסם תשובה על חוברת אנטישמית והיא כתובה ברוח גאון לאומי והכרת ערך עצמנו.  על הדרישות שיהודי צרפת יוותרו על חיי קהלותיהם ועל דיני ישראל ויקבלו עליהם אך את המשפט האזרחי ענה:  "אם יאסרו עלינו לקיים את קהלותינו, אם נאולץ להקריב את דיני ישראל האזרחיים ולקבל עלינו אך את שלטון החוק האזרחי, אם באה המהפכה שהביאה אושר כל כך גדול לצרפתים אך להגדיל את אסוננו – אזי טוב לנו המות מחתום (על השוויון)...  אנחנו נכנע, אבל לא נחדל מדרוש מן האספה הלאומית צדק, זכויות אנושיות מלאות...  לא חסד נדרוש, לא טובה ולא זכות יתירה, אלא להרוס את החומה הנוראה המבדילה אותנו מן האזרחים"[24].

הנהלת מוסדות ישראל רוכזה  בשנת 1844 בידי הקהלה המרכזית, הקונסיסטוריה, בפאריז.  מנהליה היו הרב הראשי ונבחרי הקהלות הגדולות.  הרב הראשי נמנה על ידי הקונסיסטוריה המרכזית ונתאשר על ידי שלטון המדינה.  תפקיד הקונסיסטוריה היה לפקח על הפולחן, על ההיכלות ובתי הכנסיות, לסמוך רבנים ולפטר רבנים שלא ישרו בעיניה.  בערי המדינה התקיימו קונססטוריות מקומיות שהיו כפופות למרכז.  על פי החוק משנת 1830 היו הרבנים מקבלים שכרם מקופת המדינה.  סדר זה נתקיים עד שנתקבל החוק של פרוד הכנסיה מן המדינה.

**

כשנתבטלו ההגבלות בשנת 1791 היה מספר היהודים בפאריז רק מאות אחדות.  מצבם דל היה ולא השיגה ידם לכלכל את המוסדות הדרושים לחיי הקהלה.  בשנת 1800 הגיע מספר היהודים בפאריז לששת אלפים ומאז החלו להקים בתי תפלה הגונים ולייסד חברות של צדקה ובתי חנוך[25]

בפאריז ובשאר ערי צרפת היו קיימים חדרים או בתי ספר קטנים ובהם למדו חומש ותלמוד[26].  יוצאי אלזאס היו משתמשים בחדריהם בלשון יידיש-דייטש.  בכמה ערים היו ישיבות:  במיץ, אטנדורף (עדנדורף), וויסטהופן, מאינץ, בורדו, באיון, אביניון, קארפּנטראס וניצה[27].  הרבנים היו מן הטפוס הישן, עוסקים בגפ"ת ורחוקים מחכמות חיצוניות[28].  ראשית דאגתם של פרנסי ישראל היתה ליתן לעם רועים משכילים, רבנים מודרניים אשר ישפיעו על העם לשנות את ארחות חייו.  בשנת 1810 פנתה הקונסיסטוריה המרכזית בבקשה אל מיניסטר הדתות להרשות לה לפתוח שני בתי מדרש לרבנים, האחד בנאנסי או במיץ והשני בפלורנץ או ליבורנה, ובתי ספר אלמנטאריים בקהלות הגדולות.  המיניסטריום – דעתו לא היתה נוחה מזה.  המיניסטר ענה שמספר כל בתי הכנסיות שתחת פקוחה של הקונסיסטוריה מגיע לששה עשר, ובכל הקיסרות לעשרים, ועל כן אינו רואה צורך בבית מדרש לרבנים.  כל רב יוכל לחנך בעצמו ממלא מקום.  ובדבר בתי ספר יסודיים יסכים המיניסטריון לכך בתנאי שתפקידם יהא לסגל את הילדים לחיי הצרפתים.

מפני מה בקשה הקונסיסטוריה בתי ספר מיוחדים ליהודים, אחר שכל משאת נפשה היתה לקרב את היהודים אל עם הארץ?  הסבה פשוטה היא:  הלמוד בבתי הספר הכלליים נשא עליו חותם קאתולי, וילד יהודי כי בא שמה – לא נתקבל מאת חבריו הקאתוליים בסבר פנים יפות.  החוק של שנת 1815 התיר ליהודים להכנס לבתי הספר הכלליים, ואף על פי כן היה מספרם שם מעט, קרוב לאפס.  בשנת 1810 היו אך יהודים מספר בליציאום, וכששלח יהודי עשיר בקולמר את בנו לליציאום התנפלו עליו התלמידים והכוהו[29].

כשנתקבלה הרשות מן הממשלה לפתוח בתי ספר מיוחדים לילדי ישראל גדלה השמחה בקונסיסטוריה[30].  רשות זו היתה בעיניה כזכות מיוחדת ושלחה מכתב חוזר אל הקונסיסטוריות המקומיות שתגשנה ליסד בתי ספר מודרניים.  באותה שעה הזמינה הקונסיסטוריה המרכזית את הקונסיסטוריה הפאריזאית (המקומית) להצטרף אליה להביע רגשי שבח והודיה לממשלה על החסד הגדול אשר עשתה לישראל, וגם הוציאה כרוז לכל היהודים שבארצות הכפופות לצרפת לבטא את אהבתם לנאפוליון "הגדול בגבורים, הנאדר במחוקקים".  זה היה בשנת 1815[31].

לאחר שהופיע הקול הקורא של הקונסיסטוריה המרכזית נגשה הקונסיסטוריה המקומית של פאריז ליסוד בתי ספר בעיר הבירה.  ראשון מעשיה היה לערוך מחקר על בתי הספר הקיימים, על תכניתם, על שמות המלמדים ומקום מושבם, חדריהם ומספר תלמידיהם.  עריכת המחקר לא עלתה בקשי.  מספר היהודים בפאריז מעט היה.  ב"אגרות היהודיות" של אלברט כהן אנו קוראים "בתקופה ההיא, בערך בשנת 1780, היו שני "חדרים" בפאריז שהחזיקו שני מלמדים, ובהם למדו לקרוא "עברי" ולתרגם את החומש.  מחזיקי החדקים היו אהרן פולני ומ.י. כהן".  בעת המחקר, כשלשים שנה לאחר זה, כנסה הקונסיסטוריה את המלמדים לאספה והיה מספרם ארבעה.  הקונסיסטוריה החליטה אז לייסד בית ספר למתחילים בהשגחת חברת הצדקה שקבלה עליה את התפקיד של הפצת השכלה.

מן הראוי להעיר כאן שקודם לכן התקיימו בפאריז שתי חברות צדקה קטנות, ובשנות ההתעוררות החברתית התאחדו שתיהן והממשלה אשרה את החברה המאוחדת בשנת 1810.  בשנת 1812 הכריזה החברה הרשמת ילדים ובאו חמשים.  הלמוד היה חנם[32].  לאחר ימים מועטים עבר בית הספר מרשות חברת הצדקה לרשות הקונסיסטוריה.  הוחלט שבית הספר יהא מודרני ויתנהל על פי "השיטה החדשה", הלא היא "שיטת הלמוד ההדדי".  זה היה בשנת 1819.  בקיסרות התקיימו אז שנים עשר בתי ספר יהודים נמוכים בערים:  מיץ, פאריז, בורדו, נאנסי, תיאונביל, סאראגימין, שטראסבורג, האגינוי, בירגהיים, סירנץ וריבובילי[33].

"השיטה החדשה" שנתפשטה אז באנגליה ובשאר ארצות נקראה בשם Monitorial Mutual  ויצא לה מוניטין.  עיקרה היה הסדר העתיק מימי התלמוד, למוד על ידי ראשי דוכן.  התלמידים היו נאספים אל אולם גדול, והגדולים מלמדים את הקטנים תחת השגחת המורה.  מעלה גדולה היתה לשיטה זו, שעלתה בזול גדול.  התלמידים נתחלקו לקבוצות קבוצות, ובראש כל קבוצה תלמיד גדול המלמד את חבריו הקטנים ממנו, ועל קתדרה עומד המורה כמלך בגדוד ועיניו פקוחות על הלמוד והחנוך, ואת כל הדבר הקשה יביאו אליו.  מכיון שהאוכלוסיה הישראלית היתה קטנה ומספר התלמידים מעט, – ניטל מן השיטה הרבה מערכה החומרי, אבל הקונסיסטוריה בקשה בעיקר לשחות עם זרמי הזמן ולהיות פרוגרסיבית.  למנהל מנתה הקונסיסטוריה אדם בעל השכלה כללית, ד"ר למשפטים בשם דראך, שסיים את המכללה הקיסרית וידע לשונות קלאסיות.  הקונסיסטוריה התנתה עמו ללמד על פי "השיטה החדשה".

סדרי בית הספר הפאריזאי ראויים לתשומת לב, משום שהם משקפים את רוח הזמן ואת שאיפות הפרנסים.  בית הספר נפתח בשנת 1819 בחדר הסמוך לבית התפלה החדש ברחוב נוטר דם מנצרת – קנין הקונסיסטוריה.  התכנית עמדה על קריאה עברית, קטעי מקרא וקאטכיזם בעל פה.  תלמידים יחידי סגולה למדו גם דקדוק.  למודי החול עמדו על הלשון הצרפתית, חשבון, מושג אלמנטארי מקוסמוגראפיה, גיאוגראפיה, היסטוריה קדומה וחדשה, בעיקר תולדות צרפת ומוסדותיה המדיניים.  הוחלט ששום לשון זרה לא תלומד בבית הספר, והסבה היתה פשוטה:  יוצאי אלזאס לותרינגן דברו ביניהם יידיש-דייטש, על כן היה מבטאם הצרפתי לקוי.  תעודת בית הספר היתה להקנות לילדים את הלשון הצרפתית במבטאה הצח.  "הלשון הלאומית היא היחידה שידובר בה בבית הספר"החליט הועד.  מורה שלא הקפיד על עיקר זה עלול היה לפטורין.

לאט לאט גדל בית הספר והעבירוהו למקום חדש.  בדרך כלל נראה שחנוכם של ילדי ישראל בפאריז לא עמד אז על מדרגה גבוהה.  בשנת 1820 היה מספר תלמידי בית הספר של הקונסיסטוריה אך שמונים.  חוץ מבית הספר היו אז בפאריז ארבעה מלמדים ושנים מהם פנו אל הקונסיסטוריה בקובלנה שאין פרנסתם מספקת להם.  נראה שמספרם הכולל של כל הילדים שניהנו מהחנוך מעט היה.  והדבר לא יפלא:  ההורים עניים היו ודלים, והילדים היו מתהלכים ברחובות למכור סחורה ולסייע בידי הוריהם בריווחם הדל.  על כן היו התלמידים נעדרים הרבה מן הלמודים.  על עוני ההורים תעיד העובדה שבשנת 1820 נתקבל בבית הספר במשך שמונה ירחים שכר למוד בסכום של מאה ועשרים ושלשה פראנק.  הקונסיסטוריה בקשה דרכים להיטיב את הבקור ולהכריח את ההורים לשלוח את בניהם אל בית הספר יום יום.  היא פנתה אל חברת הצדקה למנוע תמיכה מן ההורים שיש להם בנים מגיל אסכולי ואינם שולחים אותם לבית הספר.  נוסף על זה היו קובעים פרסים לתלמידים ומושכים אותם אל הלמודים בכל האמצעים.  בשנת 1825 הגיע מספר התלמידים למאה.  בשנת 1821 נוסד גם בית ספר לנערות והממשלה תמכה בו – אף כי היתה התמיכה מצערה מאד.  בתי הספר התפתחו יפה וכשבא הפריפיקט של סיין לבקרם חיווה דעתו שבתי הספר האלה ראויים לשמש מופת לאסכולות הקאתוליות.

התלמידים היו באים לבית הספר בכל ימי החול, ובשבת היו נאספים לשמוע מפי המורה את תוכן פרשת השבוע.  בחגי האזרחים שוחררו התלמידים מלמודים.  וזה היה סדר הלמוד:  תפלת שחרית, – חמשה רגעים, קריאה ותרגום מקרא – 45 רגעים, כתיבה צרפתית – 40 רגע, לקח בלשון הצרפתית, – 45 רגעים, חשבון – 40, תפלה – חמשה רגעים.  בבקר אמרו התלמידים את תפלתם בעל פה בעברית ולפני שובם לביתם – בצרפתית.  מעניין הדבר שהיו חלוקי דעות בין הפרנסים וההורים על המבטא העברי, אם ללמד על פי המבטא הספרדי או האשכנזי.  פרנסי הקהלה וראשי ועדי בתי הספר היו מן הספרדים, אבל הורי הילדים היו ברובם המכריע מיוצאי אשכנז.  כשהנהיגו את המבטא הספרדי בתפלה ובלמוד איימו ההורים שיוציאו את בניהם מבית הספר.  אז הוכרחו להנהיג את האשכנזי.

בשנת 1832 יצא חוק שהממשלה תפקח על כל בתי הספר היסודיים.  מאז עברה הסמכות והפקוח על בתי הספר מן הקונסיסטוריה לועדי השלטון.בינתים גדלה האדישות אל היהדות.  הקונסיסטוריה היתה עניה ופנתה אל מועצת העיר לקבל את בתי הספר לגמרי על חשבונם, מבלי בטל את למודי היהדות.  בשנת  1836 יצא הדבר אל הפועל.

ואף על פי כן לא פסקה פעולת החנוך של הקונסיסטוריה.  שנים מבתי ספרה נמסרו לעיריה, אבל האוכלוסיה היהודית בפאריז גדלה והיה צורך בבתי חנוך מיוחדים.  תחת ישוב של ששת אלפים נפש בשנת 1824 הוכפל מספרם בשנת 1846.  אז הקימה הקונסיסטוריה בנין מיוחד לשני בתי הספר שלה.  בשנת 1833 נפתח תלמוד תורה לעניים שלמדו בו, נוסף על למודי החול, "מקרא, משנה וגמרא", ועבר אחר כך אל בית המדרש לרבנים, לשמש שם כבית ספר לנסיון.  גם בפרוורי פאריז נוסדו שני בתי ספר יהודיים חדשים.

במשך חמשים שנה יסדה הקונסיסטוריה בפאריז חמשה בתי ספר, ושנים מהם נמסרו לעיריה.  וזוהי הכרונולוגיה של מוסדות החנוך שם:

בשנת 1877 נפתחו מחלקות לחנוך תיכוני בשני בתי ספר.

בשנת 1880 נפתח בית ספר על שם גוסטב די רוטשילד, במקום בית ספר ישן אחד.

בשנת 1882 נפתחו שני בתי ספר.

בשנת 1882 נוסדו קורסים מיוחדים לתולדות ישראל.

בשנת 1852 החלה הקונסיסטוריה להשתדל שתקובל תכנית אחידה בכל בתי הספר הקשורים בה, וזה היה סדר הלמודים שלה:

למוד האותיות והתנועות.  תרגילי קריאה מעל הלוח.  קריאת "שמע".  כתיבת מלים עבריות באותיות צרפתיות.  תרגום "שמע".  תרגומים מ"שמונה עשרה".  בשנה ג' החלו בלמוד "בראשית".  כדי שלא תהא הלשון מעכבת היו המורים מספרים תחלה תוכן כל פרק בעל פה בצרפתית ושואלים שאלות.  אך לאחר שנוכחו המורים שהתלמידים יודעים את התוכן החלו הילדים לתרגם את המקור.  בשנה רביעית היו התלמידים צריכים לחבר ספורים קצרים, מיוסדים על מעשי אבות.  בשנה השביעית והאחרונה, כשהגיעו התלמידים לגיל של  י"ב – י"ג, למדו גם "פרקי אבות" בתרגום ולדעת להבדיל בין לשון חכמים ולשון תורה.  בבחינת הסיום היו התלמידים צריכים לתרגם אחד מפרקי הנביאים והמשנה, ולנתח את המאמרים נתוח דקדוקי, וגם לתרגם מצרפתית לעברית משפטים קצרים ופשוטים באוצר מלים שכיח.

ההשיגו התלמידים את כל אלה, או זו היתה שאיפה שלא נתגשמה? – על זה לא נוכל לענות.  קרוב לאמת שלא השיגו, כאשר נראה להלן.

ואם לא נשארה עוד עבודה לקונסיסטוריה לקרב את יהודי פאריז אל הלאומיות הצרפתית, – עדיין היה לה שדה פעולה רחב בערי השדה, ביחוד באלזאס לותרינגן.  יהודי המחוזות ההם הוסיפו לדבר בלשונם היהודית-גרמנית, ועם זה נלחמה הקונסיסטוריה.  "מחויבים היו להלחם עם היידיש-טייטש, הזארגון היהודי הגרמני, הניב הבארבארי".  מה היתה החטאת הגדולה ביותר בבית הספר בשטראסבורג?  חטאת הלשון, לדבר לא צרפתית.  מי שמצאוהו חוטא בדבור פה לא צרפתי היו מונעים ממנו פת ערבית ביום ששי בערב, שאז ניתנה ארוחת הבשר היחידה של השבוע.  בבית הספר היהודי בקולמאר מונו משגיחים מיוחדים שתפקידם היה לפקח על הילדים לא רק בתוך כתלי בית הספר, אלא גם מחוץ להם, שלא יכשלו חלילה בעוון דבור יהודי.  אבל עיקר המהפכה היה להכניס למודי חול ולהעמידם במעלה ראשונה.

בשנת 1843 בקר רבה הראשי של שטראסבורג, אהרן, שלשים קהלות, חקר מצב בתי הספר בהן ומסר דין וחשבון, לפי רוח הקונסיסטוריה.  הוא הציע:

א.  שלא ימנו פרנס על הצבור אלא אם כן הוא תומך בבתי הספר הצבוריים המאושרים על ידי הקונסיסטוריה

ב.  מי שיתרום תרומה לבתי הספר החדשים יירשם שמו ברשימת הכבוד ותהא תלויה שלשה חדשים במקום של פומבי.

ג.  המורים שאינם יודעים למודי חול יפוטרו ממשמרתם.  ואם לא יאבו – יפנו אל הממשלה להרחיק את מורדי האור האלה מבתי הספר.

ההסתגלות לחיי הארץ החלה להראות את אותותיה ואת תוצאותיה.  בשנת 1817 החל להופיע עתון צרפתי בשם "ל'איזראעליט פראנסעז"  ובשנת 1836 נוסף לו שני בשם "לא גענעראציאן".  מעמודי העתונים האלה נשמעו דרישות חדשות:  לבטל את יום השבת ביום השביעי ולהחליפו ביום ראשון, לבטל את התפלה בעברית ולהתפלל בלשון המדינה, לחוג את חג הפסח אך שני ימים ולבטל אכילת מצה, לשנות את תוכן ההגדה של פסח ולומר במקום "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים" – מעשה במיראבו ודי-גריגואר ומה פעלו להוציא את בני ישראל מאפלה לאורה, כמו כן הציעו לבטל את השחיטה ואת המילה[34].  מעטים היו דורשי התקונים הקיצוניים – ועוררו בכל זאת התרגשות.  המשמרים הרגישו בסכנת התעמולה והחלו אף הם להוציא עתונים לשם הגנה על נקודת השקפתם, אך עתוניהם לא האריכו ימים, חוץ מן ה"אוניבערס איזראעליט".  הם לא פסקו גם מפתוח בתי ספר משלהם.  בשנת 1852 נוסדה בפאריס חברת "תלמוד תורה" במטרה "להפיץ דעת היהדות בין היהודים הבוגרים על ידי הרצאות ושעורים".  שנה לאחר כך פתחו בית ספר בשם "תלמוד תורה" ללמד בו למודי קדש וחול, ואף גרמנית כלמוד של רשות.

ב"הלבנון", שנה שלישית (תרכ"ה – 1865) באה ידיעה זו:  "זה ימים אחדים נתייסד מהחברה הזאת (חברת ש"ס) בית ספר לילדי ישראל לכל משפטי וחוקי בין ספר (כלומר על פי תכנית בתי ספר הכלליים) ובזאת יתרון הכשר לו, כי בבית הספר הזה ילמוד (ילמד) הרב המורה הנזכר (משה ווייסקאפּף) שלש שעות בכל יום עם הנערים מקרא, משנה וגמרא, ואם איש עני אשר אין ידו משגת לשלם בעד בנו שכר למוד יקבלוהו חנם אין כסף" (עמוד 245).  לאחר שנה באה ידיעה נוספת על הבחינה בבית הספר "ביום ראשון להדלקת נר מצוה ויתאספו יחד ראשי החברה הקדושה הנזכרת ועמהם באו הרבנים הגדולים שבפה ומורה בית המדרש לרבנים, והביאו את התלמידים בכור הבחינה.  ובראשונה בחנו את התלמידים הלומדים גמרא, וינסום בדיני תשלומי ארבעה וחמשה, וכפל ועיקר, כלל ופרט, ורוב התלמידים השיבו כהוגן.  אחר כך נסו התלמידים הקטנים הלומדים משנה, וגם בם ראו פעולה טובה, כי ידעו לתרגם ללשון צרפת המשנה כצורתה עם ביאור הברטנורא, ומהם ידעו בעל פה דיני וכללי הלכות סוכה, ואחר כך באו בכתובים וינסו התלמידים הלומדים תורה שבכתב וגם בהם מצאו אות לטובה.  גם נערי בני ישראל בפאריס מוכשרים הם ללמוד תורה ומצות, רק כי ירצו אבותיהם בזה" (הלבנון, שנה שלישית, תרכ"ו, חוברת שניה).

אין ספק שבית ספר זה נוסד על ידי יהודי אלזאס לותרינגן והיה יוצא מן הכלל, שכן מוכיח הכותב "שגם נערי בני ישראל בפאריס מוכשרים הם ללמוד תורה ומצות".  כי בימים ההם כבר נפלו כל המחיצות וילדי ישראל נכנסו אל בתי הספר הכלליים ולא היו זקוקים יותר לבתי ספר יהודיים.  צורך במעוררים להשכלה לא היה עוד, אדרבה, הגיעה השעה להוכיח להורים שיש צורך ותועלת בלמודי יהדות, ולו גם באיפה זעומה.  הקונסיסטוריה פתחה אז שעורי דת לתלמידי בתי הספר הכלליים, והם ניתנו פעמים בשבוע, ו"המסיימים", נערים בני י"ג ונערות בנות י"ב, חגגו את חג הקונפירמאציה, חג הכנסם ל"מצוות", בזמן מתן תורתנו, בחג השבועות, בהיכל.

מוסד אחד שיסדה חברה מיוחדת בשטראסבורג יעיד על זרמי הזמן – גם על הטוב והבריא שהיה בהם.  לאחר השוויון החלו צעירי ישראל מקדישים את עצמם למסחר ובעלי הכשרון שבהם – לאומנויות החופשיות.  אבל נותני השוויון היו סבורים שהמסחר אינו יוצר ופורה ואזרח טוב הוא הנהנה מיגיע כפיו ויוצר מצרכים לאוכלוסיה.  על כן חשבו גם משכילי היהודים להם לחובת כבוד להפיץ בין אחיהם את החקלאות ואת המלאכה.  הסנהדרין דרש בשנת 1807 שהיהודים ירכשו להם נחלאות ויעבדו את האדמה וישתדלו להתרחק מן המסחר ומן העסקים המעוררים שנאה לישראל.  בשטראסבורג, נאנסי ומיץ ופאריס נוסדו חברות שונות למטרה זו.  החברה שבשטראסבורג נוסדה בשנת 1819.  בשנת 1841 יסד הסוחר ווירט ממארקיש חברה במטרה ליסד בית ספר למלאכה ולחקלאות.  החברה אספה כספים ויסדה את בית הספר במילהויזן.  והם בחרו במקום זה שהמלאכה היתה נפוצה שם, כדי שיוכלו המתחנכים למצוא להם משרות על נקלה.  היתה אמנם התנגדות למוסד זה מצד רב הקונסיסטוריה בקולמר.  הוא חשש שלא ישמרו בבית ספר זה את המצוות – כי מייסדי בית הספר למלאכה בשטראסבורג היו חפשים.  בשנת 1842 נוסד בית הספר במילהויזן, ונכנסו בו 22 חניכים.  תושבי העיר והפקידים התייחסו אל המוסד החדש בחבה והקונסיסטוריה הטילה מס על קהלות המחוז לטובתו.  בשנת 1847 כבר היו במוסד 27 תלמידים.  בשנת 1852 נבנה בית מיוחד למוסד, ומספר חניכיו הלך וגדל וכעבור אחת עשרה שנה הגדילו את הבנין.  עד שנת 1905 למדו בו 550 תלמידים, שלש או ארבע שנים כל אחד, ורובם מצאו מחיתם במלאכתם.  בדרך כלל ירד המסחר הקטן באלזאס משנה לשנה.  בתי המסחר הגדולים התרבו והקטנים לא יכלו להתחרות בהם, ומלאכת יד היתה מפרנסת את בעליה בכבוד[35].

 

בית המדרש לרבנים

ידוע הדבר שבכל מקום שהמשכילים ואצילי ישראל בקשו לשנות את חיי ישראל היתה ראשית דאגתם לתת לעם רבנים חדשים, "אוהבי אור", שהם ישפיעו על ההמונים.  באמצעי זה אחזו גם הממשלות אשר חתרו לשנות את דרכי חייהם וסדרי חייהם של יהודי מדינותיהן.

צרפת היתה הראשונה לכך.

בשנת 1827 הקציבה הקונסיסטוריה המרכזית תשעת אלפים פראנק, סכום מצער, לשם יסוד בית מדרש לרבנים.  היא החליטה להקימו במיץ, כי קהלת פאריז קטנה היתה ומפוזרת, ובמיץ התקיימה קהלה עתיקה, מיוחסת, בת ששת אלפים וחמש מאות חברים, ושם נקל היה למצוא מורים ותלמידים.  תכנית הלמודים המוצעת היתה:  עברית, תנ"ך, תלמוד, אלפס, רמב"ם, ושולחן ערוך.  ומלמודי החול:  צרפתית, גרמנית, – לתלמידים האומרים לקבל משרות בנפות הריין, – רומית, הגיון, תורת הנאום, תולדות עם ישראל ועם צרפת, וגיאוגראפיה.  בתשובה על שאלת הממשלה בארה הקונסיסטוריה את תכניתה ומטרתה:

"מורה התלמוד יבאר את החלטות הסנהדרין (של צרפת) להראות על מקורותיהן ועל התואם שבין דיני ישראל ודיני המדינה והמשמעת לחוקי המלך".

בית המדרש לרבנים נפתח במיץ בבנין שבו התקיימה הישיבה משנת 1704.  ישיבה זו היתה מפוארה ו"בחורי חמד" מאלזאס היו מכתתים רגליהם אליה.  מעתה "הוסרה העטרה" ובמקומה בא בית מדרש מודרני.  בשנת 1830 הקציבה הממשלה תמיכה לבית המדרש בסך של 85000 פראנק.  כנראה שקשה היה למצוא תלמידים הגונים.  "התלמידים – כותב באוער, – מביאים אתם ידיעות בלתי מספיקות ובית המדרש לרבנים דומה לבית ספר למתחילים".  במיץ ובסביבותיה התנגדו ההמונים לבית המדרש לרבנים, שתלמידיו היו מעוטי תורה וקלים.

בה בשעה היו שואפי הריפורמיה בלתי שבעים רצון מן התכנית שהיתה מסרתית לפי דעתם.  בעתון "ארשיוו איזראעליט" לשנת 1840 הופיעה בקורת על בית המדרש והיא דרשה שיחדלו ללמד בו פיוטים, שיעמידו בו עוגב, שרוב התפלות יהא בלשון הצרפתית ושלא יזכירו בהן את ביאת המשיח ואת ציון וירושלים.  אלה התאוננו על מעוט למודים ודת, ואלה על רבויים.  הקונסיסטוריה שלחה על כן שנים מחבריה, את החכמים שלמה מונק ואדולף פראנק לשהות חדש ימים במיץ, לחקור שם את מצב בית המדרש ולחוות את דעתם עליו.  בהרצאתם הודיעו שבדרך כלל הניחו הלמודים את דעתם, אך דלותו של המוסד מנוולת אותו.  "המדרשה – כתבו – נמצאת בבית מכוער, דלתותיו תדמינה לדלתות אורווה ישנה ורעועה, והריח הנודף ממנו מחניק.  כל הספריה מצטמצמת בארון ספרים אחד.  מים נוזלים מן הקירות והתלמידים חולים במחלת השגרון"[36].  אז התעוררה השאלה אם לא טוב היה להעביר את המוסד לעיר הבירה, לפאריז.  יש שחששו שמא ישפיעו החיים העליזים של פאריז על התלמידים ויצאו לתרבות רעה, או שמא יסרבו אחר כך לעזוב את הקריה העליזה ללכת אל הקהלות הקטנות.  מאידך גיסא אילו היה בית המדרש בפאריז היה נמצא תחת השגחתו של הרב הראשי ולתלמידים נקל היה לקנות למודי חול ומדעים.  לאחר משא ומתן והיסוסים העבירו את בית המדרש בשנת 1859 לפאריז, שבינתים גדלה ועלתה על קהלת מיץ פי ארבע.  קורס הלמודים נקבע לארבע שנים ובתכנית הכניסו גם גרמנית, סורית, ארמית וערבית, מאתימאתיקה, פיסיקה ותולדות הטבע.

התלמידים היו מבני אלזאס ברובם ועדיין היה בהם ריח תורה ויראת שמים, שהביאו עמם מבית אבא.  אבל תלמידים מצרפת לא נמצאו.  מנהלי בית המדרש בקשו תלמידים מצרפת עצמה, שכן היה מבטאם הצרפתי של יוצאי אלזאס לקוי.  על כן הוחלט להתקשר עם תלמוד התורה מפאריז, שמסיימיו יכנסו לבית המדרש.  בשנת 1881 נבנה בית מיוחד לבית המדרש ובו ספריה שמספר הכרכים שבה גדל מעת לעת עד שהגיע לעשרים וחמשה אלפים.  אחרי מלחמת העולם הראשונה גדל מספר התלמידים מששה עשר עד ששים ושנים בשנת 1932.  והגידול בא משני מקורות:  מיהודי אלזאס וצעירי פולין וליטא שהשתקעו בפאריז.

אין לך סימן מובהק יותר לתשישת כחם של יהודי צרפת לאחר המהפכה מן העובדה שמיום הווסד בית המדרש עד מלחמת העולם לא נמצאו לו די תומכים והיה נלחם כל הימים על קיומו הדל.  הרב הראשי, ר' ישראל לוי, שכתב את ההקדמה  לספרו של באוער אמר:  "דבר אחד יחסר לבית מדרש זה, והוא תקציב".  בפאריז שבה נמצאו יהודים אילי כסף ושבה דר הברון הירש שפזר מיליונים להפיץ השכלה בין היהודים בארצות הנחשלות, – באותה עיר לא היה מנין יהודים עשירים שירצו לקיים את בית המדרש לרבנים מתוך כבוד, בית המדרש שגידל רבנים ליהדות "דתית", לפי מושגיהם הם[37].

 

הירידה הגדולה

בתקופת השוויון נהרסו רוב הקהלות הקטנות ובמקומן באה הקונסיסטוריה.  זו נמצאה תמיד בידי אצילי ישראל שנהלוה על פי דרכי הדתיות היבשה.  אמנם לא הכתה הריפורמה שורש בצרפת וסדרי בתי כנסיותיה לא נשתנו בהרבה, וקשה לדעת את הגורם לכך.  אפשר שגדלה שם האדישות כל כך עד שלא נמצאו אפילו לוחמים לריפורמה, כי אף מלחמה זו טעונה התעניינות ביהדות.

ביחוד גדלה הירידה בערי השדה, במקום שהקהלות הישראליות קטנות היו.  חזיון אחד מתגלה בכל הארצות:  הגירה מן העיירות אל הכרכים.  בפרובנס הלכו הקהלות הלוך ופחות.  לפי מחקר שנערך על ידי הקונסיסטוריה בשנות הששים למאה הי"ט קבלו ילדי יהודים מערי השדה חנוך דתי אך בערים אלה:  מארסייל – בה היו שלשה בתי ספר ובהם 155 ילדים, נימס – בית ספר אחד ובו 26 תלמידים, קארפנטראס – בית ספר אחד ובו 26 ילדים, ניצה – בית ספר אחד ובו 22 ילדים.  בבאיון, באוראנג' ובאביניון היו רק שעורים לדת שהרב והחזן לימדו בהם.  קשה לדעת כמה מן הילדים לא קבלו כל חנוך יהודי.  בשנת 1844 נמצאו בפרובאנס 2816 בני נעורים יהודים, מהם 245 מגיל של בית ספר, בני 5 – 14, מאה שמונים ושלשה בני 15 – 18, מגיל בית ספר תיכוני.  מספר זה נרשם כעשרים שנה לאחר שנערכו המספרים של תלמידי בתי הספר היהודים הנזכרים לעיל.  על מצבם הרוחני והדתי היהודי של בני הנעורים יעיד הכרוז שהופיע בשנת 1848 על ידי חזן אחד שמטרתו להציל את ילדי ישראל, כי רובם עוזבים את הדת ושוכחים את מקור מחצבתם[38].  בשנת 1874 כבר החלו הקהלות בקרן הדרומית המזרחית לגווע.  בקארפנטראס לא נשארו מכל מוסדות ישראל אלא בית כנסת ובית קברות גדול – עד דומם לקהלה שקיוותה לפרוח.  בשנת 1919 התפללו בבית הכנסת של קארפנטראס ביום הכפורים אך ששה אנשים.  וזה משמש דוגמה למצב בשאר הקהלות.

על המצב בפאריז יעידו המספרים האלה:  בשנת 1860 קבלו חנוך יהודי בפאריז 892 נערים, 683 נערות, אף על פי שהאוכלוסיה היהודית היתה אז גדולה למדי[39].

בשנת 1905 נפרדה המדינה מן הכנסיה ומאז היתה הקונסיסטוריה למוסד פרטי, המתקיים על ידי תרומות מתנדבים ושאין לו הרשות להטיל מסי חובה.  בשנות 1905 – 1914 מנתה צרפת כמאה ושבעים אלף יהודים, ורק כששה אלפים מהם היו חברים לקונסיסטוריה.

**

לאחר מלחמת העולם הראשונה גדלה הגירת יהודי המזרח לאירופה.  בשנת 1939  כבר נמצאה בצרפת אוכלוסיה יהודית גדולה כבת מאתים וארבעים אלף נפש, לפי ההשערה, ושבעים אחוזים מהם דרו בפאריז.  האוכלוסיה היתה מנומרת מאד:  צרפתים, ספרדים, יהודי צפון אפריקה ויהודי מזרח אירופה.  בין יהודי מזרח אירופה קמו אגודות וחברות שונות, לפי מפלגות וזרמים, לאומיים וסוציאליים.  אכן בני המהגרים היו ממהרים להתבולל, כי אוירה של צרפת מטמיע.

על יד בתי המדרש של המהגרים בפאריז התקיימו ששה עשר בתי ספר ותלמוד תורה.  ומספר תלמידיהם הגיע לשבע מאות וחמשים.  בשנים עשר מהם למדו נערים ונערות יחד ובשאר אך נערים.  רק בשלשה מהם היו מורים בעלי הכשרה פדגוגית, ובשאר למדו הרבנים של בתי המדרש.  למדו "עברי", תפלה, חומש, מעט עברית, באחדים מהם קצת תנ"ך ומשניות, על פי הרוב בתרגום לצרפתית.  אלה היו קורסי מלואים בימים שהילדים חפשיים מבית הספר הכללי, ביום החמשי וביום הראשון.  בין אלה היו בתי ספר לאומיים אחדים שנוסדו בשנות העשרים למאת העשרים על ידי רבם של המהגרים הרוסיים, הד"ר מ. א. אייזנשטאדט, בשם "אהל יעקב".  בבתי ספר אלה שררה רוח לאומית והלמוד העברי היה על פי השיטה הטבעית.  כשהציגו הילדים באחד האולמים הגדולים מחזות עבריים והקהל שמע את הילדים מדברים עברית בשטף התלהב הקהל מאד[40].

בתי הספר האלה היו נתמכים על ידי עשירי היהודים המהגרים מרוסיה, אולם משהחלו בתי הספר מתרבים נמסרו לקונסיסטוריה הפאריזאית, על מנת שתתן מקופתה תמיכה למלא את הגרעון שבתקציב.  הקונסיסטוריה מנתה את הרב מ. ליבר למפקח עליהם.  המורים היו סטודנטים מארץ ישראל שלמדו במכללות של פאריז ומורים עבריים מהגרים מרוסיה ומפולין.

תלמידי בית הספר התיכוני ובית המדרש לרבנים – רובם היו מן המהגרים.  בית הספר התיכוני על שם הרמב"ם (עקאל מיימוניד) שלמדו בו גם למודי קדש וגם למודי חול – רוב תלמידיו היו בני מהגרים, וכל בכל שעורי הדת שהנהיגה הקונסיסטוריה בששה בתי ספר תיכוניים כלליים בפאריז.  כמו כן היו תלמידות בית הספר למלאכה שנוסד על ידי משפחת בישופסהיים, בבית הספר למלאכה ברחוב רוזי מספר ארבעה, ובבית הספר על שם לוסיען הירש – מיהודי המזרח.  בבית הספר הנזכר לאחרונה, למדו שעה ביום קצת עברית ותנ"ך ותולדות ישראל.  מספר התלמידים שם הגיע לארבע מאות.  עד שנת 1918 היו כל בתי הספר העירוניים ברבעי העיר המאוכלסים יהודים מסוג זה, בשנת 1918 נשארו אך שלשה כאלה שהתנהלו על ידי הקונסיסטוריה, ובשנת 1939 נשאר אך בית ספר יהודי כללי זה.

בארבעה פרוורים של פאריז נסו לייסד קורסים לעברית בכל יום, אחר גמר הלמודים בבתי הספר העירוניים, וכדי להקל על הילדים היו נותנים להם בשעה ארבע סעודה קלה חנם.  ועד מיוחד של הקונסיסטוריה דאג לבתי ספר אלה[41].

**

עם תחילתו של החנוך המודרני נתגלה הצורך בספרי למוד מיוחדים.  ספרי למוד כאלה הופיעו בצרפת.  ובזה נסתפק אך בציון המטרות המיוחדות המראות על הנטיות החברתיות החדשות.

המטרה הראשית היתה "דת ומוסר".  משום מה החלו דווקא המשכילים להבליט למוד הדת והמוסר, בעוד שיהודי הגיטו שהדת והמוסר היו תוכן חייהם, לא קבעו את הלמוד הזה בתכנית חנוכם? – דבר זה בא בעיקר מן החוץ.  עם כל הזרמים החדשים והמהפכות לא פסקו המשפטים הקדומים המושרשים נגד היהודים.  הגויים – וחכמיהם בכלל – מנו את ישראל בחטאים חברתיים ובלקויים מוסריים, כגון:  זלזול ביגיע כפים, מסחר של רמיה, אהבה יתירה לעסקי רבית וניצול האזרחים, זלזול בכבוד הגויים והעדפת חוקי התלמוד על חוקי המדינה.  נאפוליון עצמו אמר:  "האם אי אפשר היה להביא את הרבנים לבחינה, כדי שנהא בטוחים שלא ילמדו מוסר שכל הדתות מתנגדות לו והמביא את בני דתם לידי זלזול בכבוד הנוצרים.  במלה אחת:  לטהר את הרבנים...  איני מתברך בלבבי שיש לאל ידי להסיר את הקללה הרובצת על הגזע הזה, שהוא לבדו לא יזכה להגאל, אבל רוצה הייתי למנעם מן העוול, שיש ליהודי אלזאס שני סוגי מוסר, אחד לגבי אחיהם, בינם לבין עצמם, ואחד לגבי הנוצרים", נאפוליון שאל משום מה אין הממשלה מפקחת על בתי הספר של היהודים (ה"חדרים"), אולי אפשר יהיה לחנך את צעירי ישראל שלא יונו את האכרים[42].

מגמת השלטון היתה על כן לחנך את ישראל ברוח המוסר הנוצרי הנעלה בעיניהם.  משפטים מוקדמים אלו נכנסו גם אל לב משכילי ישראל, שרבים מהם היו בני אדם תמימים ולא חדרו להשפעת התנאים הפוליטיים על החיים.

המשכילים החלו לחבר ספרים על דת ומוסר.  אולם הדת היתה בעיקר מופשטת:  אמונה באלוהים, הצורך להיות מוסרי ואת המצוות המעשיות העלימו או המעיטו את דמותן.  ולדוגמה אביא בזה את השיר "אמונת הילד" שבא בצרפתית ובתרגום עברי:

יש אלוה ממעל,

יוצר, אב ובעל,

המושל בכל היצורים.

לו כבוד וגדולה,

לו שבח ותהלה,

לו רון ושירים.

אודך אלה, אדון היצורים,

תתה לי אבות טובים וישרים,

יחושו בעדי מבקר ועד ערב,

להכין צרכי, לתת לי טרף.

אם אנכי כערכי,

איטיב פעלי ודרכי,

להיות טוב וישר,

אלי יאהב אותי,

האנשים יהללו אותי,

ואנכי אהיה מאשר.

בשיר הזה לא נזכר דבר על אמונת ישראל, על התורה ועל המצוות, זולת אהבת אלהים בכלל ואהבת הורים וההבטחה להיות טוב וישר[43].

בספר "כתר תורה"[44]הכתוב בדרך שאלות ותשובות נכיר יותר את הדרך בה חפצו להוביל את ילדינו.  הרבה מן הדברים סתומים קצת ואפשר להכניס בהם פירושים שונים.  כגון:

רב:  האם גרים אנחנו בארץ עד בוא האיש הצדיק השלם הזה (המשיח)?

תלמיד:  גרים אנחנו בהארץ אשר שם נחשבנו לנכרים.  אבל תושבים אנחנו בארצות אשר תכרנה דתי האדם אשר נהיה כאזרח הארץ, ואז לא נבדיל בין ארץ ישראל לארץ מושבותינו ונתחיבנו לשמור ולעשות דתי הארץ ההיא ככל האזרח.  כל יושביה אחינו הם, בני איש אחד נחנו, בני המלך, עד כי יבוא שילה (המשיח) אשר איננו לבד משיחנו, כי אם משיח כל הארץ".

הספר כולו מוקדש לאהבת אלהים, לאהבת הבריות ולמדות טובות.  אך שורות מספר הוקדשו למצוות המעשיות עם פירוש, כגון:

רב:  מה הן חובות האברים?

תלמיד:  כשימת טוטפות ואות בכל יום לזכרון האחדות ובריאת העולם ויציאת מצרים ועבדות ה', ולשבות בשבת ממלאכה ולחוג את המועדים ולשבות בהם ושלא לאכול חזיר ושלא ללבוש שעטנז, ודומיהם.

רב:  היש לתת טעם לאלה המצוות?

תלמיד:  יש על רובם, ותוכן הדבר לתקן מזגנו ולהחזיקו על מכונו, למען הרחק אותנו מן המדות הרעות כהנבלה והזמה והאכזריות ושטף אף וקלות ראש,  ודומיהן, אשר במזג יסודם, אף כי הרשות נתונה למשול בם.  כמו כן לתקן בריאותנו ולתקן קבוץ הכללי.  אבל מה לטפה סרוחה (לילדים!) לחקור אחר מחשבות מלך מלכי המלכים"...

כשהוא מגיע לחובות הלב הוא ממהר לעבור לחובות של בין אדם לחברו, בעיקר למצות "ואהבת לרעך כמוך" ומרחיב הדבור על החובות למולדת:  "לאהבה את ארץ מולדתנו, לאהבה את העם היושב עליה בכלל, לאהבה וליראה את מלכה, לשמור ולעשות את דתי הארץ ההיא, להשליך נפשו מנגד ולהלחם בעדה  או להצלחתה, לעשות ככל חילו להיטיב לה, לירא ולהדר את שרי וסגני ושופטי הארץ, וכאלה...  כולנו (יהודים ובני עמים אחרים) אנשים אחים אנחנו, יאמינו מה שיאמינו, ועלינו לאהבם ולהיטיב להם כלאחינו בני ישראל, בתנאי שיעשה כמעשה אדם ויכיר דתי וחובות האנושי ולא יבקש לתת צלם אלקים כמוהו ללעג ולקלס, למרמס ולטיט חוצות למען עושק ובצע או לרוע לבבו".

בכל הספר לא נזכר כלום על כשר וטרפה, חוץ מאסור אכילת חזיר שנזכר בין שאר דברים.

הנטיה השניה היתה ללכת עם הזרם הפרוגריסיבי ולהשתמש בכל המיתודות החדשות.  זולת "השיטה ההדדית" שכבר דובר עליה לעיל הכניסו חידושים בספרי הלמוד.  חידוש כזה היתה "השיטה האינטואיבית" שיוצרה היה המרצה במכללת לובן Jean Joseph Jacotot שיטה זו היתה כמחאה נגד למוד לשון בדרך הדקדוק הפורמאלי.  מ. הלל הוציא בשנת 1858 ספר למוד בשם "עין רואה" לפי שיטה זו.  הספר מכיל שמונת הפרקים הראשונים של ספר "בראשית", הנוסך העברי מימין ומתחת לכל שורה תרגום צרפתי, תרגום מדויק מלה במלה, כדי שידע התלמיד פירושה של כל מלה, והמלים הצרפתיות מסומנות במספרים, כדי שאפשר יהא לצרפן למשפטים לפי רוח הסגנון הצרפתי ולא לפי סדר המלים[45].  אותיות השמוש בראשי המלים או בסופן נתבלטו בגדלן, כדי שידעו התלמידים שרשי המלים ויעמדו מאליהם על פירושן.  מלים שניתרגמו פעם – הושמט תרגומן בפעם השניה.  בעמוד שמצד שמאל באו חוקי הדקדוק והסברות.  יסוד השיטה היה ללמד לא לפי הדרך הדידוקטיבי, מן הכלל הדקדוקי אל המיוחד, אלא בדרך האינדוקטיבי, מן הפרט על הכלל.  מייסד השיטה האמין שהתלמיד ימצא באופן זה את כללי הדקדוק מעצמו, בדרך האינטואיציה.

דרך שניה היתה "דו הלשונית" – ספורים בלשון המדינה ומלים עבריות מעורבות בו.  תוכן הספורים היה מן התורה, והמטרה מוסרית[46].  המלים העבריות היו מסודרות בדרך א"ב.

תולדות ישראל נלמדו בלשון צרפת, בעיקר מימי המקרא.

 

באלזאס-לותרינגן בשנות 1918-1871

משנכבשה אלזאס-לותרינגן על ידי גרמניה – הוסיפו עוד קהלותיהן להתנהג על פי הדרכים הישנות.  שלש קונסיסטוריות התקיימו שם, אחת לאלזאס העליונה ומקומה בקולמר, השניה לאלזאס התחתונה ומרומה בשטראסבורג והשלישית ללותרינגן ומקומה במיץ.  בשלש הערים הנזכרות היו רבנים ראשיים, ומלבדם היו עוד עשרה רבנים באלזאס העליונה, ששה בתחתונה וארבעה בלותרינגן.

מספר היהודים בגלילות האלה הלך ופחת, בשנת 1871 היו 40938 יהודים בין 1517494 תושבים, בשנת 1905 היו 31708 יהודים בין 1814564 תושבים וב-1910  היו 30483 יהודים בין 1874014 תושבים.

כשעברה אלזאס-לותרינגן לגרמניה היו עוד בהן 70 בתי ספר יהודיים והעיריות מפקחות עליהן.  אולם לאט לאט החלו להסגר, קצתם משום שמספר תלמידיהם ירד.  בשנת 1910 נשארו מהם חמשים בתי ספר, חוץ מבית ספר אחד קונפיסיונאלי פרטי בעיר בולוויילר וגן ילדים יהודי במיץ, ומספר כל תלמידיהם 1170.  בשתי ערים, במילהוזן ובמינסטר, היו בתי ספר מעורבים (לבני כל הדתות) ובהם שמשו גם מורים יהודים.  הילדים מישראל שבקרו בבתי הספר המעורבים או של בני דתות אחרות היו לומדים דת ישראל מפי מורה ששלחה הקהלה.  מורי דת ישראל בבתי הספר התיכונים היו מקבלים את שכרם מן השלטון.

כל ילד מישראל חובה היתה עליו ללמוד את דתו, כלומר:  תולדות ישראל בימי המקרא ועיקרי הדת, אולם הלשון העברית לא היתה חובה וקורסים מיוחדים לעברית נוסדו על ידי הקהלה למען הילדים שהוריהם רצו בכך.  בקולמר נוסד בשנת 1880 סימינר לרבנים (סימינאר ראביניק) והממשלה המציאה סכום של עשרת אלפים מרק לשנה לתמיכתה.  תלמידי הסימינר היו מקבלים דירה ומזונות, למדו את המקצועות החילוניים בגימנאסיה ואת העברים במוסד.  בית מדרש זה התקיים עד שנת 1899.  באותו זמן נוסד בית מדרש לרבנים בשטראסבורג ולא יכול עמוד, כי אלה שנכספו לרבנות היו הולכים אל בתי המדרש בברלין או בבריסלוי, במקום שכחות ההוראה היו חשובים יותר.

בשטראסבורג התקיים גם בית מחסה וחנוך ליתומות (נוסד בשנת 1862) ובהאגינוי ליתומים (נוסד בשנת 1906).  כאמור לעיל היו שני בתי ספר למלאכה קיימים שם, האחד בשטראסבורג (נוסד בשנת 1819) והשני במילהוזן (בשנת 1842)[47].  בשנת 1910 היו בביה"ס למלאכה בשטראסבורג 154 חניכים.

ולמרות הכל היה צביון יהודי נסוך על חיי היהודים באלזאס – מכח המסורת ומכח כחה של אהבת התורה שהיתה קבועה שם משכבר הימים.  יבשה יהדותם ונתדלדלה, וחייה לא פסקו.  החרדים והמתקנים גם יחד היו משכימים ומעריבים לתפלה, אלא שהיו נפרדים, אלה אל בתי הכנסיות האורתודוכסיים ואלה אל "ההיכלות", וכולם מקיימים מצוות תפלה בצבור, ההליכה לבית הכנסת היתה לעיקר שאין לזוז הימנו, ובית התפלה היה באמת למרכז החיים הישראליים.  ועוד מצוה אחת נשארה בידם:  ללמוד "שעור", ומדקדקים בה צעירים וזקנים, חרדים ומתקנים.  לא היתה בלמוד חיוניות, וודאי שחסרה בו למדנות, וכל השעור עומד על אמירה.  ואף על פי כן היה למוד מוכני זה משענת ליהדותם ופסוק ומאמר חז"ל שגור לפעמים על פיהם.  עיר הבירה לחרדות, ירושלים דאלזאס, היתה שטראסבורג, ודמתה בערכה לפראנקפורט בגרמניה[48].

 

חתימה

תולדות הישוב היהודי הקטן בכמותו בצרפת מימי השוויון בא ללמד על התפתחות חיינו התרבותיים בשאר ארצות.  ברק השוויון סינוור את עיני יהודי צרפת ומתוך רגשי הודיה עמוקה של עבד שנשתחרר מוכנים ומזומנים היו למעט את דמותם.  רגשות אלה נתבלטו ביחוד בשכבות הגבוהות שבקשו להכנס לחברה הצרפתית, בעוד שההמונים היו משמרים ושומרים על אורח חייהם.  והבדל גדול היה בין יהודי צרפת לבין יהודי נפות הרהיין שהיו מיושבים יהודים גרמניים והיתה להם מסורת של תורה.  אף הסביבה החברותית השפיעה הרבה על שני יושבי הנפות.  קלות החיים שבצרפת, רוח העליצות ורוח הסבלנות, היו עלולים יותר להביא לידי רצון התאחדות גמורה, בעוד אשר בנפות הרהיין שררה הרוח הגרמנית הכבדה עם המחיצות הקבועות שבין המעמדות, העמים והדתות.

בצרפת, כבשאר ארצות, שאפו הפרנסים, האצילים, המשכילים והרבנים הנאורים, שמונו על ידי הפרנסים, לשנות את הישן ולהמירו בחדש.  חלק מהם קוו לגדל יהודי, שיאחד תורה עם השכלה.  תחלה היו ההמונים מתנגדים לכך, והמשכילים אחזו בכל האמצעים לשנות פני החנוך:  אפילו במניעת תמיכה מן ההורים העניים ואפילו בדרישה מן השלטון לסגור את החדרים.  ועבודתם הביאה פרי במשך הזמן:  אבדה השפעתו של החנוך הישן.  אולם את מקומו לא קנה חנוך יהודי חדש, כי אם חנוך כללי, שהביא לידי בריחה מתורת ישראל ומחיי ישראל. המשכילים נבהלו אחר כך ממעשי ידיהם ובקשו לתקן את המעוות, לקרוא לעם לשוב ללמוד הלשון העברית ולתורה, ודבריהם היו לשווא.

לעיל דובר על הדין והחשבון של הרב משטראסבורג אהרן בשנת 1843 שהציע שלא ימנו פרנס על הצבור, אלא אם כן יתמוך בבתי הספר החדשים.  קשה היה למשוך אז את ילדי ישראל אל בתי הספר החדשים.  בנאום שנישא בשעת חלוקת הפרסים לתלמידי בית הספר היהודי המודרני בשטראסבורג אמר הנואם:

"המורים שלא אושרו (המלמדים) בראותם שפרנסתם תקופח על ידי בית ספרנו – עשו כל מה שבכחם להרוס את הבטחון בנו...  הם מאשימים את המייסדים בשאיפות של אפיקורסות...  קובלים הם שאין אנו נותנים די זמן ללמוד החומש ועל ההפסד המגיע על ידי למודי החול...  הדבות הועילו.  בסוף השנה השניה עזבו רוב הילדים את בית הספר ונשארו רק ארבעים וחמשה תלמידים.  השאר שבו אל החדרים"[49].

כעבור זמן לא רב נשתנה הכל.  אלה שהיו מוכנים לקבל וקבלו את דעת המודרניים לא ראו אחר כך כל צורך בבית ספר ישראלי מיוחד ושלחו את בניהם אל בית הספר האזרחי.  החנוך הישראלי הצטמצם בשעורי דת מיוחדים שניתנו כמה שעות לשבוע.  האדישות אל היהדות גברה.  ידיעת הלשון העברית והתורה ירדה פלאים.  בשנת 1857 כבר נאמר:  "עברית נעשתה מנת חלקם של רבנים ויחידי סגולה"[50].

ועוד:

"סבת האדישות הגדולה לדת שמראים צעיר ישראל בצרפת היא עזיבת הלשון העברית...  מתקופת השחרור בצרפת, משעה שהחלו בנינו לומדים בבתי הספר האזרחיים והלשונות הרומית והיונית היו לבסיס לחנוכם הקלאסי, נתגלה אצלם זלזול בלשון העברית ובכל דבר שיש בו מדעת הדת".

הכותב פנה בשאלות אל צעירים רבים, משום מה אינם מעונינים לקנות להם דעת היהדות במקורה, והם ענו:

עברית קשה היא וזמן רב ידרש ללמדה, למוד הלשון העברית יעכב את קנין למודי החול.  אין צורך ללמוד לשון שאין בה מועיל בחיים.  אך רב חייב לדעת עברית, ולא סתם צעיר יהודי[51].

המשכילים אשר הטיפו כל הזמן לזווג את התורה עם החכמה וקוו לטיפוס חדש, יהודי-אדם, התפלאו כי המחזיקים ב"חכמה" עזבו את התורה.  וכה יתאונן אחד מהם:

"שבתי וראיתי, מאז רחם ה' את יעקב והניח לעמו מעצביו ומרגזיו, וישכן ישראל בטח על אדמת החרות בתוך אחיו בני צרפת.  מיום נחל גם יהודה את חלקו בנחלת הרוח האנושי והתחזק בלמוד המדעים המכשירים לעושי מלאכה...  או לשרות סופרים ומזכירים, שוטרים ודורשי משפט (עורכי דין), רופאים ומלמדי חכמה, התורה מונחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש לה.  בנינו אינם יודעים ממנה עד מה...  ומי האמין לזאת שהתורה תהא נדחקת מפני החכמה?  הלא טוב שבת אחיות גם יחד...   מדוע אין עוד פנות אל העברית אשר בה יכבד אלהים?..  כי יגדל הנער ויעזוב את בית הספר, ישכח מהרה תלמודו, כי המעט שלמד בלי שרש ויסוד יפוג טעמו"...[52]

שעורי הדת לא הביאו שנויים לטובה.  בבית הספר הישראלי היה הלמוד העברי, עם כל היותו מצומצם, שווה זכויות עם הלמודים הכלליים, אבל שעורי הדת הנוספים ירדו למדרגה נמוכה, ועם הארצות התפשטה.  נדם קול התורה, וכל קיום היהדות הועמד בסכנה, עד כי קמו דורות חדשים אשר אך סבלו בגלל היהדות, מבלי דעת תכנה ומהותה[53].

**

בפרק זה לא נזכרה חברת "כל ישראל חברים", משום שפעולותיה היו מכוונות כלפי היהודים בארצות הנחשלות ולא השפיעו על מוסדות החנוך היהודים בצרפת עצמה.  דברי ימי החברה ומוסדותיה יבואו בכרך ב', במקום שידובר על תולדות החנוך בארצות המזרח וים התיכון.    

 

בגרמניה

שנים הם הגורמים למהפכה הגדולה שהביאה ההשכלה בחיי יהודי גרמניה, מהפכה שהוציאתם מחיי גיטו חתומים בחותם הדת והתורה לחיי חפש חילוניים.  הגורם האחד היה רוח הזמן, רוח הבא מצרפת, או ביתר דיוק מעיר בירתה פאריז, – רוח מרד בעבר ובמסורת אבות, ובטחון בשכל ובחקירה החפשית.  בימים ההם היתה הלשון הצרפתית שפת האריסטוקראטיה הרוחנית באירופה, ואליל המעמדות היה וואלטייר.  מה היתה שאיפת הדור העיקרית?  לעזוב את אורח החיים הישן, החמור, המסויג ולהחל חיים חדשים, קלים, חיים שיש בהם תענוגות ונמוסים חיצוניים ויופי.

הגורם השני למהפכה היה מדיני-כלכלי.  פרידריך השני, הנאור, שעלה על כסא המלכות בפרוסיה בשנת 1740 היה אף הוא חפשי בדעותיו.  וואלטייר היה אורחו הקבוע, מתגורר בארמונו ומשפיע עליו מרוחו.  פרידריך זה השתדל לשפר את מצבה הכלכלי של פרוסיה על ידי הרחבת התעשיה והגדלת המסחר והוציא סכומים גדולים להקים בתי חרושת.  אל היהודים התייחס בשנאה – הליבראליות שלו לא היתה עמוקה ביותר ולא הרסה את משפטיו הקדומים נגד עם ישראל, – אבל הוא ראה כי היהודים המחוננים כשרון מסחרי עלולים להועיל למטרתו, על כן לא שם מכשולים על דרכם.  כשבאו כמה יהודים זרים ובקשו זכות ישיבה בפרוסיה צווה המלך למלא בקשתם בתנאי שיקבלו עליהם לייסד בתי חרושת.  דחיפה זו הועילה והיהודים נכנסו באמת לעולם התעשיה ורבים מבתי החרושת שיסדו גדלו ופרחו[54].  ליהודים אלה ניתנו זכויות שמהן נהנו אך סוחרים נוצרים:  להשתקע בכל מקום שירצו, לרכוש להם קרקעות ובתים וכיוצא באלו[55].

על ידי התפתחות החרושת והתעשיה והמסחר נוצר מעמד בינוני רב חשיבות, והסוחרים היהודים השתתפו בו.  עדת ישראל בברלין לא היתה גדולה במנין, אבל רבת משקל היתה על ידי סוחריה העשירים.  עסקיהם הגדולים וקשריהם עם תושבי הארץ ופקידי הממשלה הביאום לידי הצורך להשתמש בלשון הגרמנית בשיחותיהם ובמכתביהם ובהנהלת פנקסיהם.  סוחרים עשירים אלה היו על כן הראשונים אשר שאפו לשנויים;  להתקרב אל האזרחים ולהשתוות אליהם בלשונם ובנימוסיהם.  הסוחרים היו הראשונים למסור בניהם למורים פרטיים ללמוד את הלשונות גרמנית וצרפתית וכל למודי החול הדרושים להנהלת עסק[56].  תופעה זו לא היתה חדשה.  עוד קודם לכן היו עשירים בודדים שבניהם נהנו מחנוך כללי.  בפראנקפורט הרשו עוד בשנת 1640 לשני נערים מישראל להכנס אל הגימנאזיום[57].  טוביה כהן הרופא (1729-1653), מחבר הספר האנציקלופדי בעברית "מעשה טוביה", למד באוניברסיטה של פראנקפורט שעל נהר אודר.  בהיסין היו הסוחרים היהודים חייבים לנהל את פנקסי המסחר בלשון המדינה, על כן למדו הילדים גרמנית וחשבון – אצל מורים פרטיים[58].  בשנת 1689 יצאה פקודה בפראנקפורט ענ"מ אל היהודים לנהל ספרי חשבונותיהם בלשון הגרמנית.  היהודים מחו כנגד גזרה זו ואמרו שאין בין עשרה מהם אף אחד היודע לקרוא ולכתוב בלשון המדינה.  אבל ראה ראו את חסרונם ובקשו להתקין את בניהם בידיעת הלשון הגרמנית.  בגימנאזיום שבאופינבאך ענ"מ היו בשנת 1774 ששה תלמידים יהודים, חוץ מן הילדים שלמדו אצל מורי הגימנאזיום באפן פרטי[59].  באמצע המאה הי"ח היו מורים פרטיים מלמדים בבתי האמידים מישראל למודי חול[60].  בשנת 1784 קבע הקורפירסט ממאינץ שיעמידו שני מורים יהודים וישלמו מאתים פלורין לכל אחד, על מנת שיבואו ללמד דת ישראל לתלמידים היהודים בבתי הספר הנוצרים.  פקודה זו יצאה על פי דרישתם של ההורים.  כמו כן צוה הנסיך "שלא יבוזו ילדי הנוצרים לילדי ישראל, אלא יתייחסו אליהם בחבה"[61].

אבל כל אלה היו חזיונות בודדים, מעטים ויוצאים מן הכלל, מחוג היהודים העשירים שלרגלי עשרם ועסקיהם עם השררות היו להם זכויות מיוחדות.  אבל העם בכללו חי לו את חייו המופרשים, הישנים, על פי התורה והמסורה.  הם דברו יידיש-דייטש, שהלכה ונתרחקה ממקורה הראשון, הגרמני, על-ידי היסודות העברים המרובים של לומדי התורה ועל ידי יסודות סלאביים שהכניסו בה רבנים, מלמדים וחזנים שבאו מפולין לשרת את קהלות אשכנז.  יהודי גרמניה היו אז מדקדקים במצוות, בקלות כבחמורות, וידיעת שפת עבר היתה נפוצה ביניהם.  כל התעודות הרשמיות ופנקסי הקהל היו נכתבים עברית וחלוף המכתבים היה אף הוא בעברית, בסגנון הרבני שהיה רווח בימים ההם – מתובל פסוקים ומאמרי חז"ל.

מסתבר שהחנוך היה לפי המסורה.  הילדים למדו ב"חדרים" מינקותם, מגיל של ארבע שנים, ומחדרי דרדקי עברו אל מלמדי גמרא, ומהם אל בתי המדרש והישיבות.  היה היו שם אכסניות של תורה, בפראנקפורט ובערים אחרות, ואחת מהן, ישיבת פיורדא, התקיימה עד שנת 1818 (ונסגרה על ידי הממשלה, בתוקף דרישת המשכילים).  נערים בעלי כשרונות היו גולים למקום תורה, הולכים ברגל, חיים חיי צער, אוכלים פת במלח, ולומדים בהתמדה, רבני המקום מסייעים להם.  בכל בית מדרש נקבעו חדרים לאכסון הבחורים ובעלי בתים יראים מזמינים את בני הנעורים הלומדים אל ביתם וחולקים להם מלחמם הדל, מתוך רצון ואהבת תורה.  פעמים היו הרבנים עצמם, שקבלו משכורת דלה וענים הכריז עליהם, מקיימים מצוה זו של כלכלת בני עניים שמהם תצא תורה.  רב שהזמינוהו אל אחת הקהלות להיות מרא דאתרא, יש והיה מקבל את המשרה בתנאי שהקהלה תפרנס מספר בחורים לומדי תורה.  וגדול היה כבודו של תלמיד חכם בעיני העם, ולסיום מסכת היו בעלי הבתים נועדים לבית המדרש ושמחים שמחה של מצוה.  כל יהודי אשכנז היו משכימים ומעריבים בבתי מדרשות ובבתי כנסיות לשמוע בלמודים, מעט אגדה ומעט דרוש ומוסר.  אף בבית העני מישראל נמצאו ספרים עברים שהגה בהם בשעת הפנאי, ושנים או שלשה מישראל שנזדמנו למקום אחד היו מדברים דברי תורה.

והמלמדים באו ברובם מפולין, ממקום התורה.  יראים ושלמים היו והם הם שהרביצו תורה ויראת שמים בקרב יהודי גרמניה.

עם ראשית ההשכלה נתגלה בגרמניה אדם בעל אישיות נעלה ומדות תרומיות, משה מנדלסון מדיסוי (1786-1729) שהיה לאבי התנועה.  הוא היה נערץ בקרב יהודי המערב בכלל, ובקרב יהודי גרמניה בפרט, וגם חכמי הגויים כבדוהו כבוד גדול.  הוא תרגם את התורה לגרמנית, לתועלת ילדיו ו"כצעד הראשון להשכלה בשביל אומתו"[62], כדי שיחדלו ללמוד את כתבי הקדש בתרגום ליידיש-דייטש שהוא "לשון עלגים, מקולקל ומשחת מאד, תגעל בה נפש הקורא היודע לדבר צחות" (בפתיחתו לתרגומו).  העתקה זו עשתה רושם גדול בישראל.  המשכילים שמחו בה וראו בה אמצעי מעשי לדחות את היידיש מחיי ישראל ולסגל לדור החדש את הגרמנית הצחה.  על כן לחמו המשכילים בכל מאמצי כחם להנהיג את תרגום מנדלסון בחנוך במקום התרגום האידי.  ווייזיל ששאיפותיו היו השכלה, אבל בצורה לאומית, שר על התרגום:

על כן ילדי ציון תום דת בקשו,

בית הספר הבן מלים בקשו,

ובפי מוריהם אין די באר למו.

תפארת שירי קדש בל ידעו,

ומה משפט המליצה בל שמעו,

לא הודיעום, כי חכמה תעדה במו.

ווייזיל האמין כי על ידי התרגום החדש וסדרי החנוך החדשים ירבו הילדים ללמוד מקרא ולא יחלו בלמוד התלמוד טרם ידעו תורה ונביאים, ועל ידי כך ירכשו להם את הלשון העברית ויכתבו בה צחות.  על כן פנה אל מנדלסון בשיר שבח לתרגומו:

פי רועיהם עליך יסמוכו,

אל רגל המלאכה הצאן ילכו,

ומן הבאר חפרת ישתו מים.

חן מליך יהיה להם לצוהר,

המליצה תטהר כשחק לטוהר,

עתה ללמוד עברית יתנו ידים...

כאמור היתה בגרמניה שכבה של סוחרים ונאורים ששאפו אל השוויון ובקשו דרכים למטרה זו.  כיצד ישיגו את השוויון?  – על ידי סגול לשון המדינה, שיהיו יהודי אשכנז דוברים אשכנזית.  ואיך יהפכו דוברי יידיש לדוברי גרמנית?  – הוה אומר:  על ידי החנוך.  אולם כדי להשיג מטרה זו צריכים להפטר תחלה מן המלמדים הפולנים, אלה מורדי האור המרביצים ביהודי אשכנז לא רק תורה אלא גם חסידות.

אז החלה תעמולה מרה כנגד מלמדי פולין.  "חנוך ילדינו נמסר לאורחים הנאלחים שפולין שולחת לנו והם מתפשטים כאן כילק.  – גדול הנזק הנגרם לילדים על ידי הלמוד הישן.  המלמד הנהו בור או בעל מרה שחורה, נודד פולני שלא למד דבר על בוריו, שראשו מלא קורי עכביש, ושמנהגי אשכנז ודרכי חייה מוזרים לו"[63] – קרא דוד פרענקל, מנהל בית ספר היהודי בדיסוי.  גם שאר הסופרים, ברתולד אוירבאך ואחרים, ציירו את המלמד בצבעי שחור וזוועה.

כמה מן האמת היו בתאורי מלמדים אלו?  על זה יענו לנו כמה מן המשכילים אלה עצמם כשבאו להעריך את פעולת החנוך היהודי הישן מתוך דעה צלולה.  לאזארוס בן-דוד (1832-1762), מנהל בית הספר החפשי בברלין, אדם שלחם על החדש, מתאר את חדר הדרדקי מתוך שלילה גמורה, ואחר כך הוא מוסיף ואומר:

"משנת השש לחייו נשלח הילד לחדר של גמרא.  לשבחם של המלמדים עלי לומר שעל פי הרוב יודעים הם כיצד לקנות להם לב התינוקות, ואין צורך למשוך את הילדים אל ה'חדר' ביד חזקה...   הילד מעדיף את בית רבו על בית אביו...   אין המלמד מורה ליותר מתשעה-עשרה ילדים.  ביום ראשון לשבוע מבאר המלמד לכל התלמידים סוגיא בתלמוד, ומאותה שעה עד סוף השבוע חוזרים עליה התלמידים, עד שהם תופסים את פירוש המלים הבודדות ותוכן הענין.  המלמד מרגיל את התלמידים להשתמש ברש"י, כדי שיוכלו להסתייע בו להבנת הפנים.  בכל שבת נבחנים התלמידים על ידי תלמיד חכם.  האב שולח את בנו לבית הלמדן והלה מתיחס אל הבחינה בכובד ראש.  ילד היודע פרקו מקבל עוגות, תפוחים ואגוזים.  תלמיד שלא ידע מקבל נזיפה ולפעמים סטירת לחי או מכה בצדו".

"תלמידים מתחילים יושבים ומקשיבים בשעה שהמלמד מורה את הטובים.  מכיון שהמלמד מכיר בתלמיד שנפתח לבו להבין הוא מורהו...   הילד מתרגל מראשית חנוכו ללמוד עצמי...  בשעה שהתלמיד מבאר את הגמרא, מכסה המלמד את פירוש רש"י בנייר, ורק אחר כך יסיר את הנייר כדי שיווכח התלמיד אם כיוון לדעתו של רש"י...  על ידי כך רוכש לו הילד בטחון ואמונה בכח עצמו ואינו סומך על מפרשים"...[64].

דחיפה גדולה למלחמה עם הישן ניתנה על ידי חוק הסבלנות שפרסם קיסר אוסטריה, יוסף השני, בשנת 1781.  כתב זה – השפעתו יצאה מתחומו ונתפשטה על כל ארצות המערב.

כתב הסבלנות (טאלעראנץ פּאטענט) עורר תקוות גדולות בלב ישראל באוסטריה ובכל ארצות המערב.  הוא הבטיח לבטל את הגבלות ימי הבינים – אם יהיו היהודים ראויים לכך.  ליהודי אוסטריה ניתנו כמה הנחות מיד:  ללמוד מלאכה ואמנות ולעסוק בחקלאות (עם כמה הגבלות).  לפני היהודים נפתחו שערי בתי הספר העליונים שהיו נעולים בפניהם קודם לכן, וניתנה להם הרשות לצאת מרחובות היהודים ולבחור להם מקום מגורים כאשר עם לבבם.  כמו כן הותר להם לייסד בתי חרושת ולעסק במסחר הסיטוני.

אם יהיו היהודים ראויים לכך – ומשום מה לא היו ראויים?  המשפטים הקדומים כנגד היהודים חרותים היו על הלבבות וקשה היה למחותם.  היהודי נשחת הוא במוסרו – זה היה כלל מקובל, מושכל ראשון שאין להרהר אחריו.  על כן היתה ראשית מחשבתו של דורש טוב לישראל – לשפר את מדותיהם.  כיצד תושג מטרה זו?  על ידי תקון החנוך.  שורש הרע, היה לפי הדעה המקובלת, בלמוד התלמוד ובמחזיקיו, הלא הם הרבנים.  שני לו הוא שלטונה העצמי של הקהלה – האבטונומיה בחיים הפנימיים.  לפיכך באו יחד עם ההנחות הגבלות, הנחה עם שוברה בצדה:  הגבלת כחם של הרבנים, ביטול כוחם של תעודות וחוזים הכתובים עברית, החובה לנהל חשבונות המסחר ולכתוב מכתבי מסחר בלשון המדינה והחובה על כל הרוצה לעסוק במסחר הגדול להתחנך לכך בבית ספר למסחר.  היהודים נדרשו לייסד לבניהם בתי ספר על פי תכנית בתי הספר של האזרחים וללמד את הילדים לקרוא ולכתוב בשפת המדינה, חשבון ומדות טובות.  ובתי ספר אלה ימצאו תחת השגחת פקידי הממשלה.  הקיסר יוסף השני היה דיספוט נאור.  הוא רצה להביא אושר לכל העמים החוסים בצלו.  ההשכלה שדרש היתה גרמנית.  זכות כל עם על לשונו לא נגעה אל לבו.

נקל לשער גודל התלהבותם של משכילי ישראל עם פרסום כתב הסבלנות.  נפתלי הירץ ווייזיל (1805-1725), תלמידו של בן מנחם להשכלה, שר לקיסר את ההימנון הזה:

גם אתם, בית יעקב, ענות יאָזעף הזכירו!

כי זכר עם דל, לו עוללות השאירו,

ויאמר:  שובו, אגול מעליכם חרפתכם,

מוטות ברזל מררו אתכם אלי יזעקו,

שימו תחתם חבלי אדם מצוף ימתקו,

כי בעבותות אהבה הנני יוצא לקראתכם.

חזקו והיו לאנשים, תוגת לב הסירו,

דרכי נכאי רוח מקרבכם העבירו.

דברו כשפת עמי, מוסר השכל הבינו,

למדו לבניכם ובתי מדרש הכינו.

אך לא כיחס המשכילים היה יחס היראים אל כתב הסבלנות.  המחזיקים בנושנות פחדו מפני החדש.  ביחוד עורר הכתב דאגה גדולה בקרב יהודי גליציה, שעל ידי בתי הספר החדשים תשתכח תורה ותרפה האמונה.

כשראה ווייזיל שאין היהודים במדינות אוסטריה שמחים לקראת הפקודה, יצא במכתב נדפס בי"ח עמודים, קול קורא אל קהלות ישראל באוסטריה הבועטות בחסדי מלכן, וקרא לכרוזו שם "דברי שלום ואמת".  במכתבו זה מציע הוא את שיטת החנוך החדשה.  הוא השתדל להוכיח לקהלות שאין הקיסר מתכוון אלא לטובתם של ישראל, ועל כן עליהם לקבל את ההצעות באהבה.  כמו כן הראה כי חובה עלינו, לפי התורה הכתובה והמסורה, לשקוד על דלתות החכמה והמדעים הנחוצים לכל אדם באשר הוא אדם, והידיעות ההן קודמות אף לידיעת התורה, כי קדמה דרך ארץ לתורה.  רק בהתקרבם למדע יסירו מעליהם חרפת מחרפיהם המונים אותם בבערות ובפראות.

במכתבו מחלק רנה"וו את החנוך לשנים, תורת האדם ותורת ה' (אנושיות ויהדות).  תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות:  "דרכי המוסר והמדות הטובות דרך ארץ ולכלכל דבריו בדברי חן ולשון צחות", וכן לדעת "קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגראפיע), חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאמעטריע) וחכמת תכונת השמים" ושאר החכמות.  תורת האדם קודמת בזמן לחוקי אלהים העליונים וכל תלמיד חכם (היודע חוקי אלהים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו".

לאחר שהוא מוכיח שכל העמים והממלכות מכבדות את תורת האדם הוא אומר:

"לבד ישנו עם אחד בארץ, שלא השגיח כראוי על תורת האדם, ובנעוריהם ובבית רבם חדלו ללמוד חוקי הנמוסיות והטבעיות והלמודיות, אנחנו אלה פה בני ישראל הנפוצים בארצות אירופה, כי פנינו ערף ללמודים הללו, וביותר יושבי אשכנז ופולין...  כל עסקיהם ותלמודם מנעוריהם הם בחוקי אלהים ותורותיו, אבל תורת האדם לא שמעו ולא למדו"...  על כך הוא מאשים את העמים אשר גזרו גזרות עלינו, אולם "עתה בא מועד להעביר שנאה מלב בני האדם.  הדור אתם ראו כי טוב ה', אשר הקים איש רב ומושיע לבני אדם, הוא הקיסר הגדול יאזעפוס השני יר"ה, ואתם אחינו בני ישראל, אל תמנעו את בניכם מללמוד לשון יושבי הארץ ולדבר בה כמשפט, וכן "תרגילו אותם בלמודי הידיעות הנמוסיות, טבעיות ולמודיות", ו"דבר בעתו מה טוב, שיוצא עתה לאור ההעתקה הטובה שהעתיק החוקר כבוד מוהר"ר משה (מנדלסון) את תורת אלהינו ללשון אשכנז...  רב טוב לבית ישראל יוצא מזה, כשילמדו המלמדים עם תלמידיהם את התורה על פי התרגום האשכנזי הזה שכתוב בלשון צח מאד, שעל ידו ירגילו את הנערים מנעוריהם לדבר כלשון יושבי הארץ על בוריה...  כי עד הנה, שהיו המורים עלגי לשון (מדברים יידיש, צ.ש.) אינן יודעים לדבר בלשון אשכנז כהוגן, לא היה אפשר להם לפרש לתלמידיהם המאמר העברי עד שיבין הנער כוונתו"...

מכתב זה עורר חמה גדולה בקרב היראים והחרדים.  הפירוש הגס למבטא התלמודי "תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו" פגע בכבוד גדולי ישראל.  מעשי האפיקורסות של תלמידי בן מנחם (משה מנדלסון) כבר היו ידועים וגלויים.  הסכנה לקיום עם ישראל ודתו העירה את שלומי אמוני ישראל להלחם עם החדש.  הרב דליסא דרש כנגד ווייזיל בשבת הגדול שנת תקמ"ב בבית הכנסת בהתרגשות גדולה.  ליסא היתה עיר של לומדים ותלמידי חכמים והתקיימה בה ישיבה מפוארה.  והרי כאן קטעים אחדים מן הדרשה, כדי שנוכל לעמוד על השקפתם של החרדים:

"רע עלי המעשה אשר ראיתם מאיש...  שמו הירץ ווייזיל מק"ק ברלין, חק בדפוס אגרת לקהל עדת ישראל הגרים בארצות הקיסר יר"ה...  בא בעצה נמהרה לאנשים חכמים...  ותוכן דבריו:  לאשר הקיסר יר"ה פקד על בני ישראל שיכינו להם בתי מדרשים ללמוד לשון אשכנזי על בוריו ולהחכים לעוללים ויונקים שיעשו חיל בכל חכמה, ויבוא עני בדעת (ווייזיל) לשים עצה איך ימלאו רצון הקיסר, לכן אמר:  תשימו לב וכו' שלא יצא התינוק מחדרו שלומד בו קריאת הלשונות ודקדוקיהן אל החדר שבו ילמדו עמו תורה ואמונה וקצת המוסרים עד שיבדקוהו אם השלים חוקו בחדר הראשון, וכן לא יכנס לחדר המשנה עד שהשלים חוקו בחדר שיוצא ממנו, ואם ישפטו שאינו הגון ללמוד המשנה והתלמוד טוב לו שלא ישים חלקו בהן...  כי לא נוצרנו כולנו להיות בעלי תלמוד".

"תמה אני...  איך החלש (ווייזיל) יאמר גבור אני, איש שתום העין יאמר לכו לרגלי, אורה לכם הדרך...  הרי אנחנו מוזהרין מרבותינו בעלי התלמוד סדר למוד התורה והאמונה עם בנינו משעה שיודע לדבר ומבן חמש ואילך, ואתם ידעתם כי ת"ל (תהלה לאל) יש אתנו פה בלהקת חכמי התורה חכמים ונבונים ויודעים לשון אשכנזי ונימוסיות (למודי חול) מחמת שנשא אותם לבם ללמוד גם את זה, ורצון הקיסר יר"ה להרגיל כל יוצאי ירך יעקב על הדרך הזה, ללמד ג"כ את הילדים שעה או שתים ביום לדבר ולכתוב לשון אשכנזי, אבל העיקר עיקר והטפל טפל לו...  כי באמת כל האבות יחפצו להביא את הילדים אל כל חכמה ומדע ואל כל מלאכה, אך קצרת ידם ימנעם, ובמצות הקיסר יר"ה אין ספק כי גם על זה יפקח עיניו מאין יהיו ההוצאות העצומות לתת שכר למלמדים, אך (ווייזיל) מעקם עצת הישרה לאמר:  ככה פקד עליהם הקיסר שלא יכנס התינוק לחדר שילמדו בו התורה והאמונה עד שהשלים חוקו בתחלה בקראו לשונות ודקדוקים...  הנה הוא (ווייזיל) יורה דרך לקטוף הילדים הרכים בעודם באבם ולסגור בפניהם דלתות התורה והאמונה...  והיה כי יגדלו יקוצו בה"...

"ועתה אתם עם ה', שמעו אלי ותחי נפשכם, כל איש יחזיק באמונתו, וזה יהיה חפצו להיות זרעו בפקודי צבאות התורה ומבטן יקדיש את נצר שרשיו לשמור פקודי ה', והנער נער כבן י"ד שנה ויוכר בו היטב אם ראוי לפתחי עיון התורה ועמקי התלמוד ודברי הראשונים – מה טוב, ואם לא – ילמוד אותו על כל פנים חוקי חיים, דהיינו שו"ע (שולחן ערוך), או"ח (אורח חיים) והלכות מיורה דעה...  וילמוד גם פרפראות לחכמה, לשון אשכנזי ויתר המדעים, והעיקר יהיה לעיקר והטפל לטפל"...

זולת הדרשה הזאת כתב הגאון יחזקאל לנדאו אל פרנסי ברלין שווייזיל הוא "אפיקורוס שבא במחתרת נגד דת התורה"[65] ודרש מהם לענוש את ווייזיל.

נקודת השקפתם של היראים נתבררה במכתב זה.  השאלה לא היתה אם מותר ואם צריכים ילדי ישראל ללמוד את לשון המדינה ואת יסודות החשבון והמדעים, אלא מה קודם למה – החנוך העברי או החילוני.  היראים סברו שהעיקר הוא לחנך את הילד "לעבוד את ה' ולקדש את עצמו להתגבר על התאוות אשר יבואו בימי הנעורים, כי זה כל האדם" (מדרשת הרב מליסא).  ואין ספק שהחרדים לא טעו:  מי שלא התחיל בתורה בימי ילדותו ולא הקדיש לזה רוב זמנו – לא קנה לו אפילו ראשית דעת בתורת ישראל.  ותוצאות בתי הספר שיסדו יהודי אשכנז אחר כך מוכיחות על זה.

פרנסי ברלין לא עשו דבר כנגד ווייזיל, כי המשכילים הגנו עליו ואיימו על הפרנסים שאם יעזו להרע לווייזיל יביאו את הדבר לפני הממשלה[66].  אבל ווייזיל הוכרח במכתב שני "דברי שלום ואמת" להצדיק את נפשו.  לאחר שהוא משתדל לפרש פירוש שונה למאמר חז"ל " תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו" הוא מוסיף לבקר את דרכי החנוך המקובל, ביחוד הזנחת למוד המקרא ושיטת למוד התלמוד על פי חריפות לילדים רכים בשנים.  "אנו מכניסין את בנינו כבן חמש ושש לבית הספר, ומתחילים ללמוד עמו הגמרא, ולא די בצער הזה, אלא שמיד מרגילין אותו בחריפות, ומלמדים אותו בכל שבוע קושיא ותירוץ, דברים שאינן אלא לבלבל מוח התינוק הרפה".  אחר כך הוא מציע תכנית למוד[67].

"תחלת דבר, אחר שלמד הנער לקרות לשון עברי ומבטא המלות כדקדוקן מלעיל ומלרע בהיותו בן חמש שנים יביאוהו לבית הספר ללמוד המקרא.  ולא תניחו למלמדים שיתרגמו להם הפסוקים כל אחד כרצונו וכלשונו, אבל ראוי שתהיה לכולם העתקה אחת מיושרת בלשון צח באיזו לשון שיהיה, אשכנזי, איטאליאני או ספרד...  ובאמת ההעתקה האשכנזית של החכם מו"ה משה (מנדלסון) מצוחצחת מאד...  וצריך המלמד לתרגם לנער תחלה כל מלה ומלה בפני עצמה, ואחר כן לתרגם לו חבור המאמר כולו...  כשילמוד על דרך זה כשנה תמימה, יחל הרב ללמדו דקדוק הלשון...  את הבנינים, גזרותיהן וקניניהן, ונקל לנער המשכיל ללמוד זאת במשך איזו חדשים, וכשיהיה רגיל באלה יחנכוהו לנתח המלות שבמקרא, על דרך משל ברא, יאמר הנער שהוא מנחי למד אלף מבנין הקל עבר ליחיד נסתר... וכן כל כיוצא בזה.  ואני מבטיח אתכם שאחרי שנה ומחצה, שאחר זמן זה ילמד הנער אצל רבו ספר בראשית וחצי ספר שמות, אם פקח הוא יקרא מדעת עצמו גם בספרי נביאים ויתרגם הכתובים בלשון צח שתתמה עליו...  ובהיותו בן שבע או שבע ומחצה, יתחיל הרב ללמוד עמו כללי התורה, וצריך שיחובר על זה ספר שיהיו כתובים בו בלשון צח, על דרך שאלת הרב ותשובת התלמיד, חלוק לפרקים, על דרך משל פרק זה על המועדים:

הרב:  בני, אמור לי כמה מועדי קדש יש בתורה שאסורין בעשיית מלאכה?

תלמיד:  ראש לכולן הוא יום השבת שאסורין בו כל המלאכות, ואפילו מלאכת אוכל נפש.

רב:  ומהו יום השבת?

תלמיד:  ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וינח ביום השביעי וברכו וקדשו, ועל כן צוונו.  ששת ימים מותר לנו לעבוד ולעשות כל מלאכה, וביום השביעי נשבות, ואסור לנו לעשות כל מלאכה.

"וכן כל כיוצא בזה.  ובפרק אחד על מיני הקרבנות יחיד וצבור, חובה ונדבה.  ובפרק אחר כל מיני הטומאות שבתורה.  ובפרק אחר הקרבנות והתרומה ומעשרות, ופרק אחר מיני המאכלות האסורות שבתורה ובפרק אחר הבדלי האנשים שבתורה, כמו מלך נביא כהן גדול...  ומה נקל לנער משכיל ללמוד כל אלה במשך חצי שנה או שנה"...

"וכשיהיה בקי ומורגל באלה, פעמים בהיותו כבן שבע ופעמים כבן שמונה, הכל לפי שכל הנער וחשקו, אז יביאוהו לחדר שלומדים בו המשנה והתלמוד, לא שיצא מחדרו הראשון מכל וכל, אלא ילמוד יום יום שעה אחת או שתים המקרא בחדר שיוצא ממנו ובחדר שנכנס בו ילמוד גם כן איזו שעות במשנה ובתלמוד.  כי די לו לנער אם ילמוד יום יום ד' או חמש שעות במקרא ובמשנה, ולא יכבידו עליו במאד עד שיהיה הלמוד עליו לטרח, אלא הכל בשמחה ובנחת ובדברי חן ואהבה, ואיזו שעות יותן להן למרגוע ולשמוח זה עם זה.  וגם על זה ישגיח המורה המשכיל, וישתתף עמהם בשמחתם...  ולפי שכבר הם בקיאים בכללי התורה כנ"ל, עתה שמלמדים המשנה והתלמוד יהיה נקל להם להבין הענינים.  כי עכשיו שהתינוקות הבאים לבית הספר, כמעט שאינן יודעים דבר ממה שכתוב בתורה, כשלומדים עמהם התלמוד, הכל מוזר בעיניהם, על דרך משל שלומד עמו מאימתי קורין את שמע בערבים, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.  אין התינוק יודע מה הם כהנים ומה היא התרומה ומה הן הטומאות שבעבורן לא יכלו לאכול התרומה"...

"וכה יאריך עם תלמידיו לאט לאט, להרגילם בהבנת לשון המשנה והתלמוד ופרושי מאור עינינו רש"י ז"ל ונימוקי רבותינו בעלי התוספות ז"ל, אבל לא יבלבל מוחו בדברי חריפות ודרשות רחוקות, אבל הכל בדרך סברא ישרה וכפי פשט הדברים"...

ואחר כך הוא מציע שיטת למודי החול:  "ילמדו עמו יום יום חצי שעה לקרות ולכתוב לשון לועז על מתכונתו.  וחצי שעה יניחו לפניו מפת הארץ וגלילותיה...  וכן ילמדו עמהם חצי שעה בכל יום בספרי הנוסעים, והם ספרים נכבדים שכתבו יקירי בני אדם ששלחום המלכים מדור דור לארצות רחוקות...  וכן ילמדו עמהם קורות הימים, איך נתגלגלו הדורות מראש"...

"והעיקר היותר גדול שצריכין ללמוד לנערים הם דרכי האמונה ודרכי המוסר, וצריך שיחוברו על זה ספרים בישראל, כי אין לנו מחברות שכתובים בהן דברים אלו על הסדר, ובאופן שיהיו נוחים ללמוד בהן הנערים...  וצריכין להיות כתובים בלשון הקדש, בלשון צח וקל, ומועתקים בלשון צח ללשון אשכנזי, וילמדום לתלמידים בהיותן בני ז' וח' כמו כללי התורה שדברנו מהן למעלה"...

מן התכנית הזאת אנו רואים את נפתלי הירץ ווייזיל לא כמהפכן בחנוך, אלא כמתקן זהיר.  השנויים שהוא מציע בחנוך הישראלי אינם גדולים בהרבה ממה שהציע המהר"ל מפראג ורבנים יראים וחרדים.  רק הוסיף למודי המוסר והמלאכה.  וכבר העירותי על זה שהצורך בלמוד המוסר – מקורו בהשקפות האנטישמיות ששררו בחוגי השלטון שהיהודים משחתים הם, ביחוד בעניני משא ומתן עם הנוצרים, ומזיקים לחברה, וקוו בתמימותם שהפגם יתוקן על ידי קביעת למודי מוסר במחלקות.  המשכילים התמימים שלנו קבלו את ההשקפה הזאת.  כי אף הם היו ראציונאליסטים ולא הבינו לנפש האדם, על כן האמינו כי די לו לאדם ללמוד כללי מוסר כדי להתנהג על פיהם בחיים.  ובנוגע למלאכה אין ספק שחיי ישראל אז היו צריכים לכך.

ובכן – תכניתו של ווייזיל היא מסרתית בדרך כלל, אלא שהכניס בה שיטה וסדר – הגיוני יותר מדי – בתוספת למודי חול.  כל אשר הציע ווייזיל – לטובת עמו נתכוון, וכל בעל עינים יראה זאת.  ואם גדלה הסערה בקרב הרבנים – מקורה היה בשני גורמים:  הפחד מפני החדש בכלל והרגשה פנימית שעתיד הסדר החדש להפוך הקערה על פיה ולהביא לידי שנוי עיקרי בחיי ישראל.  עד אז היתה התורה עיקר ומרכז, ומעתה יעבור המרכז לחיי החול.  ואף כי לא יכלו לאמר בפומבי דבר כנגד פקודות הקיסר – הרגש הרגישו כי לא מתוך אהבה הוא מבקש לשנות את דרכי חייהם.  הוא פתח לפניהם את שערי בתי הספר כדי לשחררם מן "האמונות התפלות" ו"המנהגים הפראים" ורבו בזמנו הגזרות של "הבה נתחכמה להם, פן ירבו", כגון:  אסור נשואים בלי אשור פקידי הממשלה, ובלי תשלום מס, וכדומה.  מנדלסון בעל ההגיון הישר ראה יותר מתלמידיו וחיווה דעתו על כתב הסבלנות:  "בנוגע לחק הסבלנות...  אין דעתי נוחה ממנו...  כל זמן ששיטת ההתאחדות (אחוד כל העמים לבני דת אחת) אורבת מן המסתרים נראית לי צביעות של סבלנות מסוכנת יותר מרדיפות גלויות"...[68].

ווייזיל היה מן המתונים.  גדולה היתה אהבתו ללשון העברית ולא נתכוון אלא לשפר את החיים וליצור את הטפוס של יהודי אדם, תמזיג של תורה וחכמה.  ברם לא עבר זמן רב ורנה"וו היה בעיני המשכילים כאדם שעברה שעתו.  הם הרחיקו ללכת ממנו ומהצעותיו.  הם בקשו חנוך מהפכני, ראדיקאלי, אשר יפרוק מעל היהודים את עול העבר ויכניסהו אל ה"אנושיות".  ווייזיל ראה את המטרה של חבריו ולבו נשבר בקרבו.  ההולך בשביל הזהב נשאר בודד.  ברחוב היהודים ניכרו עתה שני כחות:  המגנים על הישן כמו שהוא, והמבקשים מהפכה גמורה.  אמר ווייזיל על עצמו:  "הישנים יחשבוני למחדש, והחדשים יחשבוני לישן"[69].

כבא כח המחנכים החדשים הראדיקאלים, ייחשב דוד פרידלנדר (1834-1750), מתלמידי מנדלסון וממסייעיו.  יליד קניגסברג היה, ונשא לו לאשה בתו של העשיר המפורסם בברלין דניאל איציג.  בבואו אל הכרך התוודע אל מנדלסון והיה לאחד מבאי ביתו.  בגלל עשרו וכבוד חותנו קשר קשרי רעות עם העשירים והאצילים ורכש לו כח השפעה.  כבן זמנו היה "השכל הישר" אלילו.  מסורת, קשרי היסטוריה, חובת אצילות לאבות האומה, שירת העבר – כל אלה היו בעיניו רקבון, שאינו טעון אלא טאטוא.  הוא נלחם לזכויות ישראל בעוז ובאומץ, לפרקים אפילו בגאון.  ויותר מכל לריפורמות בחיי בני עמו, לריפורמות דתיות.  הוא שנא את המסתורין ואת מנהגי הימים הראשונים שאין להם נימוק ראציונאלי.  וגם בדת בקש את הראציונאליות.  הוא התנגד לשם יהודים, ובקש להמירו בשם "דיאיסטים" (המאמינים באל אחד) או בשם "ישראליים", כי "היהדות מטעימה מנהגים שהם מגוחכים לאור התקופה הנאורה"[70].  ככל המהפכנים ראה בתלמוד וברבנים את המכשולים הגדולים ביותר להתקדמות ישראל.  כשראה פרידלנדר שאין ממשלת פרוסיה מצייתת לקול השכל הישר ואינה משווה את ישראל בזכויותיהם עם שאר האזרחים החלו הוא ורעיו הסוחרים לבקש "דרך קצרה".  הם פנו (בשנת 1799) לראש הקונסיסטוריה בברלין טלר באגרת שבה שפכו חמתם על התלמוד ועל המיסטיקה שבו, והכריזו על נקודת השקפתם הם.  "חובה גדולה היא כל אדם להיטיב את מצבו", ובאיזה דרך?  מוכנים ומזומנים הם להכנס אל תחת כנפי הדת הנוצרית בתנאי שישחררום ממלא מנהגי דת מסוימים.  מוכנים הם להכיר את מוצאו האלהי של ישו, אבל הרשות תנתן להם לבאר את העיקרים הנוצריים לפי שכלם.  דבר זה לא נתקבל על לב הכומר והשיב פניהם ריקם.

דוד פרידלנדר זה נשאר אמנם ביהדותו עד יום מותו, אך בניו נפרדו מן היהדות לעולמים.  הוא היה אחד מגדולי העוסקים בחנוך החדש וייסד את בית הספר המודרני הראשון ליהודי גרמניה.  הוא, הסוחר בעל ההון העומד במדרגה רמה בחברה, היה אפילו למחבר ספרי למוד לבתי הספר החדשים, הלא הוא הספר "לעזעבוך פיר איזרעליטישע שולען, מיט בייטרעגען פאן מאזעס מענדעלזאהן" שהופיע בשנת 1779.  ספר דל זה עשה רושם בזמנו ונתקבל גם באוסטריה על ידי ממשלת יוסף השני.

בית הספר החדש שייסד פרידלנדר בברלין נקרא בשם "חנוך נערים" או "פריישולע".  הוא נוסד בשנת 1778 ופרידלנדר תיקן את תכניתו ומסרה למנדלסון לחוות דעתו.  עיקר התכנית היה להעדיף את המקרא על התלמוד, לדחות את למוד התלמוד לגיל גבוה, להקדיש את רוב הזמן ללמודי החול, כגון לשון המדינה, קריאה וכתיבה וחשבון (אחר כך הוסיפו גם לשון צרפת, היסטוריה וגיאוגראפיה).  בין המורים והדירקטורים נמנו אנשי שם:  דוד פרידלנדר, אליעזר בן דוד ומאיר הירש (סופר).  למנהל נמנה לאזרוס (אליעזר) בן דוד.  רוב תלמידי המוסד היו בני עניים, והם למדו חנם.  התכנית של למודי הקדש, תכנית דלה מאד, לא ספקה את רצון ההורים.  למדו שם קצת מקרא.  שלש שנים לאחר יסוד הבית פרסמו כרוז (ב"המאסף" לשנת תקמ"ה) שבו נאמר:

"עד הנה לא היה בידינו לקבל עלינו עול כל החנוך בתלמוד תורה ויראת שמים ומדות, כי הנחנו החלק הגדול העיקרי הזה לאבות הנערים ולקרוביהם, והיה את לבבנו להדריך את הנערים בשעות הפנויות מן למוד התורה, בידיעות הנזכרות, לזה חפשי חנם, ולאשר תשיג ידו לשלמו במעוט הוצאות.  ואם אמנם קבלנו עלינו להשגיח על הנהגת הנערים אין זה כי אם כל עת שהם בחדר ה'חנוך לנערים', אך אחרי צאתם משם, ההשגחה מוטלת על אבותיהם וקרוביהם".

 

"אמנם כפי הנשמע ימצאו בקהלתנו איזה אנשים מיקירי רוח המתנדבים בעם לתמוך את הבית הזה באדני כסף, ולתת סך מסוים למען הרחיב את תועלת החנוך הזה על כל גדותיו, לכן הננו מודיעים שאם רצון האנשים האלה ואם מצא חן בעינם דרך הלמוד כאשר היה עד עתה, אז יש את נפשנו לקבל גם עלינו את למוד התורה ויראת שמים ומדות והנהגת דרך ארץ, ומוכנים אנחנו ללמד את הנערים הלכות, ש"ס או ספר ר' אלפס, פוסקים כמו הרמב"ם וארבע שולחן ערוך, על סדר נכון וראוי הנמצא בידינו בכתב ובהסכמת הרב הגאון הגדול אב"ד דקהלתנו, ויתר חלקי היום ילמדו מקרא, נביאים וכתובים כראוי, בהסכמת הרב הגאון הנ"ל"[71].

מה הניע את ראשי בית הספר להביא את הצעת השנויים האלה?  – "חנוך נערים" היה בראשיתו בית ספר ללמודי חול, אולם את למודי הקדש למדו במקומות אחרים, ב"חדרים".  דבר זה וודאי לא ישר בעיני המשכילים תומכי בית הספר, שהרי על ידי ה"חדר" נשתמרה לשון היידיש-דייטש, ובכלל לא היתה השגחתם והשפעתם על הילדים והנערים האלה שלמה.  על כן הבטיחו ללמד למודי המסורת.  הזכירו אמנם למוד התלמוד – שהיה למורת רוחם – אבל נתכוונו ללקוטי הלכות ופסקי הלכות.  ומובן מאליו שהעומדים בראש בית הספר יהיו המלקטים.  למוד קונספקטי היה חביב בימים ההם בכל בתי הספר הכלליים, וכמובן גם בעיני משכילי ישראל.

את בית הספר הזה העמיד נפתלי הירץ ווייזיל למופת במכתבו אל עדת טריאסט ששאלה בעצתו:

"ייזכר על טוב – הוא כותב – שם הגבירים הנכבדים כ"ה איצק בן הגביר הנכבד...  דניאל יפה יצ"ו, וגיסו המשכיל והקצין והתור' (והתורני) כ"ה דוד פרידלנדר יצ"ו, זה חמש שנים טרחו לקבוע ולייסד פה אינשטיטוט, שנקרא בשם חנוך נערים, שבו לומדים נערי ישראל מקרא ותרגום אשכנזי ודקדוק לשון הקדש, ולקרוא ולכתוב לשון אשכנז וצרפת, וחכמת החשבון וגעאגראפי, לבני עניים חנם, ולבני עשירים במחיר.  ותנובת עמלם ראינו, שכבר יצאו תלמידים מבית הספר הזה שלמדו כל אלה, וזכו להיות עזר ומשען לבני משפחתם, וקצתם נעשו מורים ומלמדים לאחיהם המתחילים ללמוד.  ומקצתן סופרים פנקסאות של סוחרים (בוכהאלטרש) ואשר ביניהן בעלי משנה ותלמוד, מצליחים גם באלה, ולומדים רוב היום בתלמוד, ורק איזו שעות אחר הצהרים פותחים דלתות בית הספר הנ"ל, ובאים ולומדים בו כל הנ"ל.  וגם על האינשטיטוט הזה בתחלתו פערו פה, ויהי בעיניהם כאלו יסודתו להפר תורה ולעזוב דת, ועתה שרואים מה טובו ומה יפיו, רבים מבקשים לשלוח בו בניהם, עד שירבה מספר התלמידים לסך חמש מאות, לולי כשל כח הסבל, שאין להם עדיין הספקה רק למספר שבעים"[72].

משפטו של ווייזיל על בית הספר "חנוך נערים" היה פרי ההתלהבות ופרי החפץ לעשותו מופת.  הוא מזכיר שאחר חמש שנים יצאו משם תלמידים שהיו למורים.  בית הספר נמוך היה ולא היה יכול להקנות ידיעות מרובות, אלא לגדולים שהביאו תלמודם עמם מן החדר ומפאת גילם אפשר היה להם לרכוש להם למודי החול בזמן קצר.  ואם קנו להם מה שקנו אך בבית ספר זה – לא יכלו להפיץ "אורה והשכלה" בעולם.

לאחר יסוד בית הספר הזה החלו להפתח בשאר ערי אשכנז בתי ספר דומים לו.  בשנת 1786 נפתח בית ספר לילדי ישראל בדיסוי בשם "פראנצשולע".  בשנת 1799 הפך בית ספר תיכוני, שהתקיים כששים שנה, ועל מוריו נמנו דוד פראנקל ומשה פיליפסון.  בבריסלוי נפתח בשנת 1791 בית הספר על שם ווילהלם (קעניגליכע ווילהעלם שולע) ובראשו עמד ד"ר פרינקל.  מטרת בית הספר היתה "לחנך אזרחים טובים החיים חיי מוסר והם נתינים נאמנים".  אגרת קטנה, בת ח' עמודים, מגלה לנו הרבה מרוח בית הספר[73].  האגרת כתובה גרמנית באותיות אשוריות, וזה סעיפה הרביעי המעניין אותנו (נתון כאן בתרגום):

"4.  בהיות שהורים רבים הביעו את רצונם שנוסיף זמן ללמוד החומש, על כן הארכנו את זמן הלמוד בשתי שעות ליום, כדי שלא להפחית משאר הלמודים, וקבענו שגם בבקר, מתשע עד אחת ואחר הצהרים, מחמש עד שבע, ילמדו חומש בלי הפסק, עד כי במשך השבוע יוקדשו ללמוד זה שבע עשרה שעות, ומספר כל שעות הלמוד יורם עד לארבעים".

"5.  מנינו מורה חדש לכתיבה, כי ראינו שהתלמידים, והמתחילים ביחוד, נחשלים קצת בכתיבה היהודית".

האגרת הזאת פותחת לנו פתח להבין את דרכי ההשכלה בחנוך.  הנסיון נעשה בבני עניים.  ההורים האמידים שלחו בניהם אל החדרים והזמינו מורים פרטיים לביתם ללמדם למודי חול.  העניים אונסו לשלוח בניהם לבתי ספר אלה.  גם ב"חנוך נערים" גם בבית ספר זה היו רוב התלמידים בני דלים.  שכן כתוב באגרת הנזכרת "חלק גדול מן הילדים לומדים חנם והשאר משלמים מעט מאד, והמעט הזה נגבה בקשי גדול".  עניים אינם מעזים לבוא בטענות על הפרנסים, ואף על פי כן רע היה עליהם המעשה שרוב השעות ניתן ללמודי חול ובלמודי קדש מזלזלים.  קבלו ההורים בבריסלוי על מעוט למוד החומש, והוכרחו הפרנסים לעשות רצונם, אלא כדי שלא ילקה הלמוד הכללי שהוא עיקר בעיניהם הוסיפו שעות למודים ובטלו את ימי החפש של יום שני של ראש חדש ובחמשה עשר בשבט.

בשנת 1789 נוסד בית ספר כזה בהאמבורג שהתקיים עשרים וחמש שנים.  בשנת 1795 הניח הירש יצחק בורכירט מהאלברשטאדט עזבון בסכום של אחד עשר אלף טאלר ליסוד בית ספר לילדי העניים אשר יורו בו, חוץ מכתבי הקדש, תלמוד ויסודי הדת, גם קרוא וכתוב גרמנית, חשבון ושאר ידיעות חול.  בית ספר זה שנקרא בשם "השארת צבי" התנהל ברוח החרדים[74].  בבריסלוי נוסד בשנת 1801 גם בית ספר ישראלי לנערות, הראשון בגרמניה, בשם "בית הספר האינדוסטריאלי".  אחריו הוקם בית הספר של ישראל יעקובסון בזיזן (Seesen) שבהרי האַרץ עם פנימיה.  בית ספר זה ראוי לתשומת לב מיוחדת.

יעקובסון היה אחד המשפיעים הראשיים על הריפורמאציה הדתית בגרמניה.  אחרי נצחונות חיל נאפוליון על פרוסיה נקרעו כמה מדינות מעליה והועמדו תחת השפעת המנצח, – אף כי למראית עין עמדו ברשות עצמן.  וויסטפאלן היתה אחת המדינות האלה.  ליהודים ניתן שוויון וההנהגה הדתית קבלה את סדרי צרפת.  נוסדה קונסיסטוריה ובראשה הועמד ישראל יעקובסון, שהיה עשיר, והתחיל לשפר את סדר התפלה, לתת לו צורה מודרנית.  בבית הספר שלו בזיזן הקים בית תפלה והנהיג שם זמרה מתוקנת ובשעת התפלה עלה על הבימה להטיף והוא לבוש בגדי שרד כאחד הכהנים הפרוטסטנטים.

בדבר הזה עשה לו שם גדול בחוגי הממשלה כמתקן, ומסרה בידיו עניני הנהלת הקונסיסטוריה בקאסל.  יעקובסון היה הנשיא ושלשה רבנים ושני חכמים היו חברי הקונסיסטוריה.  בית הספר שפתח יעקובסון בזיזן היה "בלי הבדל דת", כלומר:  ליהודים ולנוצרים.  ועל בית הספר הזה הוציא סכומים עצומים.

יעקבסון הנהיג בישראל בגרמניה את מנהג הקונפירמאציה וכשמלאו לבנו י"ג שנה דרש האב לכבוד הבן הנכנס כחבר שווה-חובות לקהלת יעקב.  ודאי שהאב נתכוון לטובה – לראות את עם ישראל בקיומו, אבל עם מודרני שאין בינו ובין האזרחים ולא כלום.  אבל הוא לא ידע לאן הדרך מוליכה – ועל זה ישמש גורל בנו סמל, שכן קבל אחר כך את הדת הנוצרית ונעשה כומר בבית תפלה קאתולי.

בבית החנוך של יעקבסון בזיזן היו צריכים להתחנך ארבעים מילדי ישראל ועשרים מילדי הנוצרים[75].  – כולם לומדים ומתאכסנים ומתכלכלים שם.  המוסד נתפרסם לשבח ובאו מקרוב ומרחוק ללמוד שם.  מטרתו היתה לגדל מומחים במלאכה ובחקלאות.  יהדות לא יכלו לקנות שם.  גיסו של יעקבסון, יצחק הירש שמשון (סאמסון), ייסד באותו זמן בית ספר בוואלפנביטל – לאחר שנסגרה הישיבה שם.  מנהל בית הספר היה שמואל מאיר אהרנברג.  מוסד זה הוקם על פי תכנית בית ספרו של יעקובסון.  אף בו נתקבלו ילדי ישראל וילדי הנוצרים.  תכנית הלמודים כללה:  אשכנזית, צרפתית, אנגלית, היסטוריה וגיאוגרפיה, חשבון, מדעי הטבע, שירה והתעמלות.  הלמוד העברי עמד על שעורי דת, ולילדי הנוצרים למד כומר.  בית ספר זה התקיים תקופה ארוכה, עד מלחמת העולם הראשונה.  בפברוארי 1894 היו בו 117 חניכים, ביניהם 7 נוצרים, ובשנת 1904 – 134 תלמידים פנימיים, 13 תלמידי חוץ.  לא למותר להעיר ששני החכמים ליאופולד צונץ ומרדכי יוסט למדו בבית ספר זה[76].

בשנת 1809 נוסד בפראנקפורט דמיין בית הספר פילאנטרופין, ועל ידיו בית ספר לנערות (1810), שזכה לשם גדול.  מוסד זה היה יציר הפילאנטרופיניזם – תנועה ריפורמית בחנוך שנוצרה על ידי יוהאן היינריך באזידוב (1790-1724) מדיסוי.  תנועת הפילאנטרופיניזם – שמה מעיד על מטרתה ההומאניטארית.  היא באה לחנך אזרחי עולם, המכירים כי כל בני אדם בצלם אלהים נבראו ואין הבדל בין המעמדות והדתות.  בבתי הספר האלה למדו בני עשירים ועניים יחד, שיטת הלמוד היתה ריאליסטית, הקדימה עצמים למלים ולמודי טבע לכללים מופשטים, נתנה משפט הבכורה לדבור בלשונות חיות מאשר לחוקי הדקדוק, ושמה לב לפיתוח הגוף וליסוד העונג והענין בחיי בני הנעורים.  על תומכי הריפורמה החנוכית הזאת נמנו גדולי התקופה כעמנואל קאנט, גוטהולד אפרים ליסינג ומשה מנדלסון.

משכילי היהודים בפראנקפורט יסדו תחלה את הפילאנטרופין כבית ספר "לבני העניים מן העברים" (פיר די ארמען קינדער דער יודישער נאציאָן) ובשנת 1813 הפך אסכולה תיכונית.  בייסודו השתתפו גם נוצרים: גרונר, מחניכי פסטאלוצי, והפילוסוף הקאתולי מוליטור שהיה עת קצרה מפקח על הבית, יחד עם זיגמונד גינזנהיימר.  בשנים הראשונות שררה בבית הספר רוח הריפורמים התוקפנים, והמייסדים שמחו שמחה גדולה על הילדים הנוצרים האחדים שנכנסו בו.  אחר כך שקטה הרוח קצת ובא בו שנוי לטובה.  מוסד זה נתקיים זמן רב.  בשנת 1876 היו בו 748 תלמידים, מהם 344 נערות.  בשנת 1904 היו שם 318 נערים במדור הריאלי, 176 נערות בבית הספר הגבוה, ביניהן שמונה נוצריות.  לילדי העניים נוסד "תלמוד תורה" מסרתי.

בשנת 1809, בחגיגת יום הולדת הקיסר של צרפת, נפתח בקאסל בית ספר לילדי ישראל, ואל הפתיחה באו גם נוצרים חשובים.  בשנה הראשונה להווסדו היו בו 76 ילדים שנחלקו לשלש כתות.  התקציב נתמלא מקופת הקהלה.  אחד ממוריו היה משכיל עברי מפורסם בזמנו אהרן רוזנבאך, שהיה קורא הרצאות בעברית בחברת "הומאניטעט".  כי בימים ההם נמצאו שם די יהודים המבינים עברית – שיירי דור לומדי התלמוד.  מר רוזנבך נתמנה אחר כך למורה בבית המדרש למורים ישראליים שנפתח כעבור שנה בקאסל.  קהלה זו שמה לבה גם לחנוך הילדים בישובים הקטנים שבסביבה.  משפחות אחדות היו מתאחדות ושוכרות להן מורה פרטי ללמודים כלליים.  שמונים מורים היו תחת השגחת הקונסיסטוריה.  בשנת 1813 נתבטל הארגון כולו, בשל מפלת נאפוליון.  אז בטלה הקונסיסטוריה ובאה ריאקציה כללית ביחס ליהודים ומצבם המדיני והכלכלי[77].

לאט לאט החלו בתי הספר החדשים להתרבות ולרשת מקומם של החדרים והישיבות.  לאחר הווסד בית הספר והסימינאריון בקאסל נוסד בית ספר בדיטמולד, ואחר כך בפאדיבורן, ברוינשווייג, הילדסהיים והאלברשטאדט.  העשירים והאמידים יחד עם המשכילים העניים והתמימים ששאפו אל ההשכלה בת השמים עשו יד אחת לשפר את החנוך.  והזמן עזר על ידיהם.  ידיעת הלשון הגרמנית נעשתה דרישת החיים.  יוצאי בתי הספר היו לעזר להוריהם במסחר.  והצעירים בדרך כלל החלו שואפים אל הלמודים הכלליים שפרנסה ומעמד חברותי בימינם.  ואף על פי כן לא היה מעמדם של בתי הספר האלה איתן.  ההורים, שהיו חניכי החדרים ומלמדי פולין "הפראים" וידעו ספר עברי – לא יכלו לשבוע רצון מן התכנית של למודי הקדש הדלה.  הם ראו בחוש כי יסוד בתי הספר היא הטמיעה.  ללמודי התורה והיהדות הקדישו אך כשמונה שעות לשבוע.  "אין התלמידים לומדים עברית למדי"  – היתה הקובלנה הכללית.  תלונות אלה חתרו תחת קיומם של בתי הספר.  – כי אלה היו תלויים בקהלות, שספקו להם את התקציב, והקהלות ברצון הקהל.  על כן נסגרו הרבה בתי ספר[78].  ואף על פי כן אין להכחיש כי השפעתם הורגשה יפה יפה.

בשעת מלחמת המשכילים על בית הספר החדש לא הבחינו הרבה באמצעים.  החדרים והישיבות היו ה"מכשולים" העיקריים וכל אימת שהתקיימו לא היתה תקוה שהחנוך החדש יתפוש את מקום הישן.  "הפערוואלטונגסבעהערדע" בפראנקפורט, למשל, סגרה את החדרים ובתי תלמוד התורה ביד חזקה, בכח הרשות.  הם גזרו גזרות קשות על לומדי תלמוד ועל לומדי מקרא במקורו, וכל תומך הלמודים האלה בממון או במעשה נקנס בחמשים זהובים.  בפראנקפורט התקיימה חברת לומדי מקרא.  מדי שבת בשבתו נועדו חליפות בבית אחד החברים ללמוד תנ"ך – את החברה הזאת הפיצו הפרנסים בחזק יד, והלומדים והתלמידים שחשקה נפשם בתורה העברית – ולא בצרוף התרגום הגרמני – ובלמוד התלמוד, אנוסים היו להסתר בחביון חדרם, מיראת השוטרים ומרגלי המשכילים.  כשמצאו מלמד המורה מתוך ספר עברי – גורש מן העיר מן המדינה[79].  נדיב אחד הניח עזבון של חמשים אלף זהובים להקים בית ספר לחרדים ללמדם מקרא ותלמוד ועברית ולמודי חול לפי תכנית בתי הספר הכלליים, כדי שלא יוכרחו להכנס לבית הספר פילאנטרופין שמנהליו ומוריו לא היו שומרי דת ובראשית הווסדו לא היה בו זכר לעברית ולתורה – באו הפרנסים והשתדלו אצל הממשלה לקבל את העזבון לרשותם, לשנות מכוונת המנוח ולתמוך בממון הזה את בית ספרם הם[80].

*  *

חזיון אחד הולך וחוזר בכל התפוצות שנראו בהן נצני ההשכלה:  המשכילים באים בדרישות של הזמן החדש, וההורים מסרבים.  הללו מחזיקים במסורת החיים הישנים ואינם רוצים לוותר לשם ידיעות חילוניות, פעמים אף לא וויתור כלשהו ופעמים וויתורים מעוטים, כגון להקדיש ללמודי החול שעות בין השמשות.  מתחוללת מלחמה, סוף כל סוף מתגבר רוח הזמן, אבל הנצחון מאכזב את המנצחים ואין השמחה במעונם.  כי המבקשים את החדש רצו בחיזוק חיי ישראל על ידי מודרניות, והנה ראה ראו כי החדש הרחיק ללכת, והעם הולך אל מקום "משם לא ישובו".

גרמניה היתה מקום של הווי יהודי לכל דקדוקיו.  בתי הספר החדשים וזרמי הזמן הביאו מהר שנויים גדולים.  הרב צבי הירש הורוויץ, אבד"ק דפראנקפורט שעל נ"מ, בנו של הגאון ר' פינחס הורוויץ, בעל "ההפלאה", הוציא ספר דרושים בשם "לחמי תודה" שנתים לאחר הווסד בית הספר פילאנטרופין.  ומשם אנו מוציאים את הקטעים האלה המעידים על המצב בעירו, שנחשבה לירושלים דגרמניה:

"בעו"ה (בעוונותינו הרבים) בעת הלז לא די שאין מרגילין רוב התינוקות בלמוד משנה וגמרא, אף גם במקרא אין מרגילים אותם, כידוע שלומדים ג' או ד' סדרות בשנה, עד שיגיעו לדור שלא ידע לספר ביציאת מצרים" (דף י"ח ע"א) – שהרי המורים מתחילים פרשיות ראשונות מבראשית ואינם מגיעים לשמות.  המורים הם "קטנים מאד בחכמת התורה, רק שבקיאין בכתב ולשון האומות", "וכל למודם הוא בכתב ולשון האומות, ואף מה שלומדים אצלם תנ"ך הכל הוא בלשון לעז, עד שאין יודעין לדבר כלל בלשון הקודש, (דף כ', ע"ב) וכיון שרוב התושבים "נמנעים מלגדל בניהם לתורה" אין עוד צורך במלמדים יודעי תורה "ואם ח"ו (חס ושלום) יתנהג כן עוד איזה זמן לא ישאר ח"ו שום מלמד תינוקות (דף כ"ה, ע"א).  על הרוח הדתי יעידו דבריו "שנשתרבב מקרוב (המנהג) אצל כמה מלמדי תינוקות חומש ונ"ך ומרגילין אותם ללמד בגלוי הראש" (דף מ"ז, ע"א)[81].

כידוע התחילה ההשכלה מחיבוב המקרא, ולוחמי החנוך החדש דרשו להעדיף תנ"ך על התלמוד.  האהבה הרומנטית לעברית גדלה אז בלבב המשכילים וכותבי "צחות" היו לאליליהם.  על כן הוציאו "מאספים" ויסדו חברות "שוחרי שפת עבר".  הם קבלו מרה שאין פותחים לפני התינוקות שערי היופי של המליצה העברית.  המאמרים והשירים שנתפרסמו אז והנראים בעינינו כלהג, עוררו בלב ילידי הגיטו והשואפים ליופי חדש – רגשות התלהבות ותענוגות רוח.  והנה עבר זמן קצר.  החנוך "שופר", במקום תרגום התורה ליידיש-דייטש, תרגמוה עתה לגרמנית צחה, במקום להתחיל ב"בראשית" החלו בדקדוק, והתוצאות היו דור אשר לא ידע עברית ולא רצה לדעתה.  יצחק אייכל, אחד מטובי הסופרים בימים ההם שהיה מנהל בית הדפוס שעל ידי בית הספר "חנוך נערים" בברלין, תרגם את "ספר הרפואות" של אבן סינא לעברית ולא מצא מו"ל.  הוא תרגם גם את ספרו המפורסם של מנדלסון "ירושלים" לעברית ולא מצא מוציא לאור.  המשכילים הגרמנים חדלו לקרוא עברית ואל הסופרים העברים התייחסו בביטול.  "המאסף" חדל להופיע, ואיש לא התאבל עליו.  כשפנה המשורר שלום הכהן אל אייכל על דבר הוצאת מכתב עתי עברי חדש ענה לו אייכל:  "כוס התרעלה עבר על עם ה' ועל משכיליו, חלפו ימי האהבה, עברו ימי הברית...  מאסו בלשון אבותיהם והשליכוה אחר גום"[82].

ההתרחקות מן היהדות היתה אצל השכבות של העשירים והנאורים קיצונית.  כבר ראינו אצל פרידלנדר ואחוזת מרעיו הסוחרים שהיו מוכנים להכיר "את מוצאו האלהי של ישו".  כעין מגפה, מגפת שמד, פרצה בסוף המאה בין השכבות הגבוהות, ביחוד בין הנשים.  הללו היו כלואות בחיי הבית – עתה, כשנפתח לפניהן העולם הגדול עם יפיו ועם תענוגותיו – נשתכרו מן החדש ושכרונן העבירן על דעתן.  ה"סאלונים" של בנות העשירים היו לבתי ועד לאמנים ולסופרים, בתי וועד לרומאנטיקה, בתי יוצר לשמד.  ואף השכבות הנמוכות החלו להגרר אחרי הגבוהות, לשבר את כבלי הישן ולהדבק בתרבות הגרמנית.  מברלין יצאה המגפה לשאר ערי גרמניה.

כי בזמן של משבר דתי כזה יתעוררו שלומי אמוני ישראל להגן על קיום עם – הרי זה דבר המובן מאליו.  אפילו פרנסי הקהלה הברלינית נבהלו והחלו לבקש דרכים לעצור בעד המגפה ביד חזקה.  על כן השתדלו לפני הממשלה לגזור אסור על התנצרות ילדים בלי רשות הוריהם ומשרתים שלא ברשות בעליהם.  אף ממשלת פרוסיה ראתה שאין ההמרה הזאת פרי הוכחה פנימית ובשנת 1810 נאסר, על פי פקודת המלך, להטביל יהודי בלי תעודה מן הרשות שהמבקש להתנצר עושה כך מתוך כוונה טהורה.

המשכילים הראשונים החלו אף הם תוהים על הראשונות, – מתוך הרהורי יגון.  אלעזר בן דוד רואה אז את העם היהודי בגרמניה חלוק לארבע כתות:  חרדים שאינם מסתגלים לרוח הזמן, פרוצים רודפי תענוגות המוכנים למכור את הבכורה בעבור זכויות והנחות ורווחות, משכילים למחצה היודעים כי הסדר הישן לא יכשר ומשכילים אמתיים הרוצים לתקן את היהדות ברוח האמונה הטהורה ומוכנים לציית לתורת משה, בלי מעמסת החוקים ילידי חיי ישראל ההיסטוריים[83].

והזרם הוסיף לעשות את שלו.  מצבם של יהודי גרמניה הוטב לאט לאט.  שוויונם לא היה שלם, וכמה וכמה הגבלות היו נהוגות עדין, על כן הרגישו כל הימים שהם בחצי הדרך ועליהם להשתדל להיות ראויים לשוויון.  במה קונים שוויון?  הוה אומר:  בנאמנות לתרבות גרמניה.  והם הדגישו וחזרו והדגישו נאמנות זו.  הם הכריזו עליה כמעט מתוך היסטריה.  מוכנים היו לוותר על אהבתם וקשרם לכלל ישראל.  וכן נתפתחה ביניהם ה"עבדות בתוך חרות" שאחד העם מצא לה את הבטוי ואת ההערכה.

בינתיים החלה חובת הלמוד הכללית הולכת ומתפשטת במדינות גרמניה.  בשנת 1816 יצא החוק בהיסן – אגב, הראשון במדינות גרמניה – לשוויונם של היהודים המחייב למוד כללי והמרשה ליהודים לשלוח את בניהם אל בתי הספר של הנוצרים, ויהיו מושחררים משעורי הדת הנוצרית.  הממשלה ידעה שיחס המורים והתלמידים ליהודים אינו הוגן על כן קבעה שהמורים ישגיחו למנוע מעשי שנאה לילדי ישראל, אבל הרשות נתונה לקהלות לייסד להן ספר משלהן, בתנאי שיהיו המורים בעלי תעודות ויעמדו תחת השגחת הממשלה.  פתיחת בית ספר יהודי היתה על כן לרשות ולא לחובה, ורק אם אין לקהלה בית ספר משלה מחויבים הילדים מישראל לבקר בית הספר הנוצרי והקהלה אך תספק מורה דת יהודי.

בבאוואריה הוצעו בימי מלכותו של מאכסמיליאן יוסף, בשנת 1801 הצעות על "שפור מצבם של היהודים".  "המעמד האומלל הזה שאי אפשר לגרשו, משום העוול והאכזריות שבדבר, – מן הראוי לברוא לו תנאים שיחונכו לאזרחים מועילים".  בפקודת 10 ביאנואר שנת 1813 הותר ליהודים לפתוח להם בתי ספר משלהם בתנאי שימנו בהם מורים משכילים ומובהקים שהם אזרחי המלכות ויש להם תעודות ויהא שכרם 300 פלורין לפחות.

כדי להבין את דרך התפתחות החנוך הישראלי בגרמניה מן ההכרח להעיר שכל רשת החנוך במדינה עמדה על היסוד הדתי.  ומצב זה ארך עד ימי המלחמה של שנת 1914 וגם לאחריה.  בתי הספר בפרוסיה, בדרום גרמניה ובאלזאס לותרינגן היו קונפיסיונאליים:  קאתוליים או פרוטסטאנטים, ושררה בהם רוח דתית, בכל בית ספר לפי עדתו.  ספרי הלמוד והקריאה נערכו ברוח נוצרית.  רק במקומות מועטים מאד הוקמו בתי ספר מעורבים, שנקראו בשם סימולאנטיים, שלמדו בהם בני כתות שונות, אבל לא הובלטה בהם רוח הכתתיות;  אבל גם באלה שלט הכיוון הנוצרי.  כדי לעמוד על שעורם של בתי הספר המעורבים תיזכר כאן העובדה שבמינכן היו בשנת 1913 ששים וששה בתי ספר קאתוליים, ששה פרוטסטאנטיים ורק שנים מוערבים.  בבאוואריה כולה היו 5480 בתי ספר קאתוליים, 1969 פרוטסטאנטיים, 198 מעורבים.  בראשית המאה הי"ט היו בפרוסיה בתי ספר כלליים חפשיים, אבל משנת 1873 הוקמו כל בתי הספר על יסוד הדת, והמורים נמנו על פי דת התלמידים, ומורים יהודים לא נתקבלו בהם.

זולת הכיוון הדתי לא היה יחס התלמידים והמורים אל היהודים אדיב ביותר.  יחס זה היה מסורת.  בשנת 1815 הודה המינסטריון בהיסן "שהיהודים נמנעים משלוח את בניהם אל בתי הספר הנוצרים מפאת קנאותם (אינטאלעראנץ) של המורים אל ילדים מישראל" ולכן פקד המיניסטריון על המורים לשפר את יחסם[84].  שני הגורמים האלה:  הכיוון הדתי והשנאה – הביאו לידי יסוד בתי ספר ישראליים מיוחדים שנתפשטו מהר בכל הארץ.  במשך תקופה קצרה מאד נעלם החדר ובמקומו בא בית הספר ללמודי קדש וחול יחד, נעלם המלמד שהביא תלמודו עמו מפולין ובא במקומו המורה הישראלי בעל התעודה משלטון החנוך.  בשנת 1850 כבר היו בבאוואריה 150 בתי ספר ישראליים.  בפיורדא (פירת) התקיים בית ספר ריאלי בתוספת שתי מכינות.  בתקופת השנים 1833-1824 נוסדו שמונה עשר בתי ספר ישראליים בהיסן.  בתקופת 1845-1834 התחילו בתי ספר ישראליים מוקמים בטימפו מהיר.  עד שנת 1866 נוסדו עוד אחד עשר, ובשנת 1898 היו בהיסן 83 בתי ספר.  בוועידה הראשונה של הלאנדטאג בשנת 1821-1820 הוכנסה הצעה לתקון "חנוכם של ילדי ישראל", כלומר שהיהודים יתחייבו לשלוח בניהם אל בית הספר הכללי (הנוצרי) בכל מקום שאינם מחזיקים מורים יהודים, וששום מורה יהודי לא יתקבל בלי בחינה, ושאסור יהיה להשתמש בספר למוד שלא אושר מטעם ועד החנוך הכללי.  בשנת 1821 נתקבל שם חוק שלא תנתן ליהודי זכות אזרח אם לא ידע קרוא וכתוב גרמנית.  בשנת 1823 יצא חוק שכל יהודי מחויב לשלוח את בנו אל בית הספר הכללי, אבל הקהלה רשאית לפתוח בתי ספר מיוחדים שכל למודיהם יהיו לפי התכנית הכללית, בתוספת למודי היהדות.  ובמקום שאין בו בית ספר כזה – צריכים לשלוח את הילדים אל בית הספר הכללי.

בתי הספר הישראליים היו קטנים ברובם.  היהודים היו נפוצים בכל הישובים, וקהלותיהם היו מועטות באוכלוסיהן.  בבאוואריה גרו בשנת 1850 שמונים אחוזים למאה מן היהודים בישובים קטנים.  לפעמים לא היו במקום יותר מעשרה ילדים.

מה היתה תכנית בית הספר הישראלי?  הריהי, בערך (על פי הנהוג בהיסן):

קריאה גרמנית – ארבע שעות לשבוע.

קריאה עברית – ארבע שעות לשבוע.

כתיבה תמה, גרמנית, – שתי שעות.

כתיבה תמה, עברית – שתי שעות.

חשבון בעל פה – שעה אחת.

תרגילים בהבעה ובהגיון – שעה אחת.

תרגומים מעברית לגרמנית (תנ"ך) – חמש שעות.

תולדות ישראל מתקופת התנ"ך (בגרמנית) – שתי שעות.

למוד הדת והמוסר – שתי שעות.

גיאוגראפיה – שעה אחת.

ידיעות הטבע – שעה אחת.

זמרה – שתי שעות.

דקדוק הלשון הגרמנית – שעה אחת.

הכתבה (גרמנית) – שעה אחת.

משלושים ושתים שעות למוד ניתנו 17 ללמודי חול ו-15 ללמודי קדש.  ביום ראשון וביום ששי היו לומדים ארבע שעות לפני הצהרים, ובשאר הימים, ימי החול, שלש שעות לפני הצהרים ושלש לאחריהם.  ביום שבת בבקר היו מלמדים שעה אחת דת ומוסר.  המשגיח על בתי הספר הנוצרים השגיח גם על בתי ספר אלה.

קצת יותר פרטים נמצא בתכנית של ה"פילאנטרופין" משנת 1868 (בפראנקפורט).  זה היה בית ספר בן תשע מחלקות.  כאן תרשם אך התכנית היהודית, שכן התכנית הכללית היתה המקובלת במדינה.

מחלקה 9.(היא שנת הלמוד הראשונה, המספרים הם מלמעלה למטה):  בה אין מלמדים עברית.  הילדים קטנים ומתחילים.

מחלקה 8: ראשית הקריאה בלי פירוש המלים.  מתרגמים אך מלים שכיחות.  ארבע שעות לשבוע.

מחלקה 7: תולדות ישראל בגרמנית – ספורים בעל פה עד חלוקת הממלכה – 2 שעות לשבוע.

מחלקה 6: תולדות ישראל בעל פה עד גלות בבל.  קריאה מתוך הספר "קליינע שול אונד הויזביבעל" של אוירבאך.  פסוקים מן התנ"ך בעל פה.  באור החגים העיקריים – 2 שעות.  עברית:  תרגום שני הפרקים הראשונים מ"בראשית".  יסודות הדקדוק;  ספר מקרא עברי – 4 שעות.

מחלקה 5: תולדות ישראל עד גלות בבל, מתוך ספר גרמני – 2 שעות.  עברית:  פרקים נבחרים מבראשית; תרגילים בנטיות שמות ופעלים;  למוד שם המספר – 3 שעות.

מחלקה 4: (שנת למוד ששית):  תולדות ישראל מתקופת המלכים עד שיבת ציון וחורבן בית המקדש השני – 2 שעות.  עברית:  תרגומי קטעים מן החומש ותרגילי דקדוק – 3 שעות.

מחלקה 3: תולדות התפתחות המקרא;  קריאה בתנ"ך בתרגום גרמני;  על זמן הנביאים;  באורי ימי הצומות – 2 שעות.  עברית:  קטעים מן התורה ומן התפלה;  דקדוק:  נטיות פעלים נחים וחסרים;  מלות היחס – 2 שעות.

מחלקה 2:עיקרי האמונה על פי ספורי המקרא;  קריאת פרקים מן המקרא שיש להם ערך דתי; מאורעות עיקריים בתולדות ישראל עד חתימת התלמוד – 2 שעות.  עברית:  תרגום קטעים מן התורה ומנביאים ראשונים ומתהלים;  קטעים מסדר התפלות  – 2 שעות.

מחלקה 1: (שנת למוד אחרונה, תשיעית):  עיקרי האמונה;  קטעים מן המקרא בלשון הגרמנית; פתגמי חז"ל בקשר עם תורת המוסר – 2 שעות.  עברית:  קטעים מנביאים ראשונים, מתהלים ומנביאים אחרונים;  קטעים מסדר התפלות;  ידיעת הכתב העברי – 2 שעות לשבוע[85]

אם נשווה את התכנית הזאת אל תכנית בית הספר לנערים של קהלת ברלין, שהיה בן שמונה מחלקות, נמצא שהפראנקפורטית היתה דלה ביותר ושאיפותיה מצומצמות, כי ראשי בית הספר פילאנטרופין היו מן המתבוללים ביותר.

בברלין החלו בשנת הלמוד השניה ללמוד בעל פה משפטים קצרים עבריים השכיחים בתפלה או שיש להם ערך מוסרי וכן למדו אז לקרוא קריאה מיכנית.  בשנת הלמוד השלישית תרגמו את "שמע" וכמה קטעים מתפלת "שמונה עשרה", מברכת המזון, מקריאת שמע שעל המטה ולמדו ברכות הנהנין.  בשנת הלמוד הרביעית למדו לתרגם קטעים מבראשית, מראשית הספר עד פרק כ"ח.  בשנה החמישית גמרו את בראשית ולמדו קטעים מ"שמות" (פרקים י"ט-כ') ומן "ויקרא" (פרק י"ט).  בשנה הששית למדו פרקי תהלים וכמה תפלות לראש השנה ומן התורה שוב קטעים מ"שמות" (פרקים א-ו, טו-כג, לג-לד), מ"ויקרא" (י-טז, כג-כה).  בשנה השביעית הוסיפו ללמוד פרקי תהלים (יט, לג, לד, צ, צא, קלה, קלו, קמט, ק"ן), קטעים מתפלות הימים הנוראים, קטעים מ"דברים" הנוגעים במצוות הדתיות והמוסריות.  במחלקה הגבוהה ביותר, שנת הלמוד השמינית, למדו שוב תורה, קטעים נבחרים על פי פרשיות השבוע, כעשרה פרקים מישעיהו, שלשה פרקים מירמיה, שנים מיחזקאל, קטעים ממשלי, איכה ומגלת אסתר ומפרקי אבות.  במשך כל השנים למדו דקדוקה של לשוננו.  ללמודים העברים ניתנו 6 שעות לשבוע, שתים ללמודי יהדות בגרמנית וארבע לעברית.  זאת היתה תכנית מינימאלית ואינה טפוסית לחנוך הישראלי שם.  בבתי הספר הישראלים בערי השדה תפס הלמוד העברי מקום חשוב וניתנו לו כחמש עשרה שעות לשבוע.

מהיכן נתכלכלו בתי הספר האלה?  – בית ספר ישראלי היה יכול להווסד על ידי הקהלה, על ידי בית כנסת או על ידי וועד מיוחד של הורים (שול-סוציעטעט).  יסודו של כל בית ספר היה טעון רשות הממשלה.  רוב התקציב היה צריך לבוא מקופת הקהלה והממשלה היתה תומכת בסכומים קטנים, לפי מספר המורים, בערך חמש מאות מרק למורה-גבר, ומאה וחמשים מרק למורה-אשה.  גם העיריות היו צריכות להשתתף בתמיכות על פי מספר היהודים בעיר ולפי תשלומי המסים הבאים מן התושבים היהודים.  התמיכות היו מגיעות לשליש משכורת המורים, או למטה מזה.

בבאדן היו התמיכות מגיעות ל-            28 אחוזים ממשכורת המורים

בבאוואריה  35        "           "           "

באלזאס לותרינגן     29        "           "           "

בווירטנבורג            34        "           "           "

 

הכשרת מורים

ובנוגע למורים:  כשהחל המעבר מחנוך ה"חדרים" לבתי הספר המודרניים היה מחסור גדול במורים.  המלמדים הפולנים לא הוכשרו למשרה כזאת ולא היו רצויים למייסדים – אילו גם הוכשרו.  אבל היו בחורים ילידי אשכנז שלמדו בחדרים ובישיבות שחסרו להם ידיעות כלליות, או שרכשו להם ידיעות אלו בדרך אבטודידאקטי או על ידי מורה פרטי, ולא היתה בידם תעודה מן הממשלה.  כמה מן המלמדים הסתגלו למצב החדש, התכוננו לבחינה והפכו את חדריהם הפרטים לבתי ספר עממיים.  נמצאו בחורי ישיבה שאמרולהתכונן להוראה, אבל חסרו להם מורים.  בשנת 1883 נוסד בקאסל "שול אונד לעהרעבילדונגסאנשטאַלט", בית ספר לילדים, שהיה צריך לשמש למקום הוראה מעשית לרוצים להתכשר להוראה.  בבית הספר התקיימו שני מדורות, אחד לילדים מגיל שש עד שמונה ומדור עליון לבני שמונה ומעלה.  אחד מן המורים היה, כפי שהוזכר לעיל, המשכיל העברי אהרן רוזנבאך, ושני לו ד"ר בינדיגר שידע עברית, אף תלמוד, ורכש לו השכלה כללית באוניברסיטה שבמארבורג.  הוא נתמנה למנהל בית הספר.  המוסד היה שייך לאגף הליבראלי (הריפורמי) ויען שבית הכנסת שבעיר היה מן הישנים יסדו המשכילים בית תפלה על יד בית הספר והתפללו שם לפי הסדרים החדשים והנהיגו בו הקונפירמאציה.  את הטובים שבתלמידים בחרו להכשירם להיות מורים.  הללו היו על פי הרוב בני עניים.  ומעניין הדבר שבימים הראשונים היו הריפורמים נוהגים מנהגי הישיבות והסימינאריסטים בקאסל היו אוכלים "ימים" בבתי העשירים והאמידים.  מנהג זה ארך עד שנת 1858.  שנה אחר כך, 1859, נוסף אינטרנאט (פנימיה) לסימינאריון והמוסד התפתח יפה.

במדינת באוואריה ניתנה עוד בשנת 1804 הרשות למורים מישראל ללמוד בסימינאריונים הכלליים.  בשנת 1813 יצא חוק שרק מי שנבחן בסימינאריון הכללי רשאי לקבל משרה בבית ספר ישראלי.  אחר כך הורשה למתכוננים להורות בבתי ספר ישראליים ללמוד בסימינאריונים הכלליים כתלמידי חוץ – שאינם ניהנים מן המעון והמזונות – וקבעו לכך סימינאריונים אחדים.  זה הועיל ובחורי הישיבות יכלו לרכוש להם ידיעות כלליות.  בינתים התפשטה עם הארצות, מקור בחורי הישיבות יבש, והיה צורך להכשיר את הצעירים גם בלמודי קדש.  קמה מחיצה בין המורים ובין ההורים.  בין ההורים היו רבים יודעי ספר, ואפילו תלמידי חכמים, והמורים החדשים היו עמי הארץ.  הורגש צורך במורים בעלי ידיעות עבריות.

את הדאגה לגידול מורים חדשים בעלי ידיעות ובעלי רוח דתי קבל על עצמו רב העיר ווירצבורג, זליג בר באמברגר – בעל שאר רוח ומחבר ספרים.  במברגר התחנך בישיבת פיורדא (פירת) וקבל התרת הוראה, אבל עסק במסחר.  הוא היה טפוס של מרביץ תורה וביתו היה מעין בית מדרש, שם הטיף לקחו לגדולים חנם.  אחרי מות הרב מווירצבורג, בשנת 1840, מנתה אותו העדה לרב ולמנהיג.  בשנת 1859 פנה באמברגר אל הממשלה בהצעה להרשות לו לפתוח בית מדרש למורים, ונימק הצעתו בזה שהמורים המצויים מעוטי תורה הם ואין להם הידיעות הדרושות ללמד אלא קטנים מתחילים, וכבוד המורים אינו גדול – כי בעלי הבתים עולים עליהם בתורה וביראת שמים.  לפי הצעתו ילמדו במוסד החדש למודי חול וקדש, תנ"ך ותלמוד ושולחן ערוך, כדי שיגדלו להיות בני אורין ויראי שמים ואנשי מדות.

בשנת 1864 אשרה הממשלה את ההצעה והמוסד הוקם.  מורי המוסד הראשונים היו לודוויג שטרן מפרוידנטהאל ויצחק שלינקר מווירצבורג – שניהם ללמודי קדש, ומורים אחרים נתמנו ללמד ידיעות חילוניות.  המסיימים היו טעונים בחינה בסימינאריון של המדינה.  הרוח ששרה במוסד היתה אורתודוכסית.  הקורס ארך שש שנים, ארבע שנים ניתנו ללמודים הכלליים והעבריים, ושתים להתכשרות מקצועית, פדגוגית.  דרישות הכניסה היו ארבע שנות למוד בבית ספר ישראלי אלמנטארי.  בסוף שנת הלמוד 1877 – סיימו 87 מורים ועסקו בהוראה.  בשנת 1883 רכש לו הסימינאריון בנין הוגן לו.  בשנת 1886 הגדילו את שנות ההתכשרות הפרופיסיונאלית לשלש.  התלמידים השתתפו גם במקהלת בית הכנסת, כי המורה היה בעל תפקידים רבים בקהלות הקטנות, גם שמש וחזן.  בשנת 1914 חגגו חג חמשים שנות-קיום לבית המדרש.  מספר מסיימיו הגיע אז לארבע מאות ששמשו מורים בכל קצות גרמניה.  הוצאות בית הספר החלו בעשרים ושמונה אלף מארק לשנה (1865) ובשנת 1912 עלו לארבעים אלף.

בשנת 1840 נוסד בברלין בית מדרש להכין מורים לעדות ישראל בפרוסיה ומנו בו למנהל את ליאופולד צונץ.  זה היה מוסד ליבראלי.  הלמודים היו:  דת ומקרא, מדע המקרא (ביבלקונדע), תולדות ישראל וספרות עברית, כתיבה יהודית ותלמוד.  למוד המקרא כלל:  תרגום מן המקור, קטעים מפירוש רש"י, תרגום התפלות, גם משנה וגמרא ושולחן ערוך.  למוד הדת החל בתולדות ישראל מימי המקרא.  מעברית למדו:  יסודות הדקדוק, תרגילי תרגום מתוך ספרי מוסר:  מסכת דרך ארץ, חובת הלבבות, שמונה פרקים להרמב"ם, ספר הישר וכדומה.  בין הלמודים נמנו גם ידיעת הגיאוגראפיה של ארץ ישראל ו"יד חזקה".  משהוקם המוסד ראו שהבאים אליו מחוסרי ידיעה יסודית המה, על כן הקימו בשנת 1885 בית ספר מכין לבית המדרש.  בשנת 1907 היה מספר מסיימי בית המדרש 312 ששימשו כמורים וכחזנים וכמורי דת בבתי הספר הכלליים.  ועל אלה ידובר עוד להלן.

מוסד קטן לחנוך מורים התקיים בעיר קילן (קולוניא).  סימינאריון זה נוסד בשנת 1876 בדיסלדורף והועבר אחר כך לקילן.  בשנת 1883 קבל רשות של אישיות משפטית.  היו בו:  מכינה ושלש מחלקות ולמדו בו חומש, נביאים וכתובים, תולדות ישראל, משנה וגמרא וחזנות.  היה בו גם בית ספר להוראה מעשית.  בשנת 1905 היו בו חמשה עשר תלמידים.  בשנת 1911 – שלושים ושמונה.  התלמידים היו מקבלים כלכלתם במוסד[86].

שני מוסדות קטנים לחנוך מורים התקיימו במינסטר (נוסד בשנת 1827) ובהאנובר.

*  *

אין לדעת מצבו של חנוך מבלי לשים לב למצבו ולמעמדו הפרופסיונאלי והחברותי של המורה – כי אלה משמשים קריטיריון ליחס הקהל ולערך החנוך והשפעתו.  כידוע היו רוב בית הספר הישראליים בערי השדה, בישובים קטנים, והמורה שימש מלמד, חזן, בעל קריאה ובעל תקיעה וכו'.  יש שהיו סמוכים על שולחן בעלי הבתים ומקבלים נדבות התורמים העולים לתורה.  במקרים מיוחדים קבל המורה שכר עשיית תפקידו, כגון אחר קריאת המגלה.  משכורתם הקבועה של המורים היתה נמוכה מאד וחיו חיי עוני.  עובדה זו מדברת גם על כבוד המורה, שהרי עני חשוב כמת.  לא ההורים ולא התלמידים כבדו את המורה העברי כבוד גדול.  התלמידים הנוצרים היו מתקלסים בחבריהם היהודים שמורם הוא מכה השור.  מורים פנויים לא יכלו לשאת אשה, – מחוסר פרנסה מספקת.  לא פעם התערבה הממשלה וקבעה למורים משכורת מינימאלית.  בתי הספר היו עומדים תחת פקוח הממשלה ופקידיה ראו בעוני המורים ורצו לעמוד להם בשעת דחקם.

בשנת 1853 בא שנוי לטובה בהיסן.  שכר המורה עלה עד 125 ועד 200 טאלר.  עשירים אחדים תרמו תרומותיהם לטובת המורים, קרן עזרה לשעת מחלה וצרה.  ערכו מחקר וראו  שהמורים קבלו משלוש מאות עד תשע מאות מרק לשנה.  הממשלה הקציבה תמיכה של 9000 מרק על מנת להגדיל את שכר המורים בבתי הספר הישראליים שם.  שכר המורים הנוצרים היה אז 750 מרק בכפרים, 900 מרק בערים.  לא טוב ממצבם החברותי והחומרי היה מצבם הרוחני.  בתי המדרש למורים לא הכשירו אותם כראוי לתפקידם.  דרישות הכניסה היו מינימאליות ושנות הלמוד מועטות.  "רוב הסימינאַריונים – התאונן מסיים אחד בהרצאתו באספת המורים בדורמונד – אינם מכשירים את התלמיד להשתלמות ללמוד את המשנה המנוקדת עם התרגום"[87].

סופר עברי שהיה מורה "בבית המדרש ללשון העברית של קהלת היהודים בברלין" – שנוסד על ידי הציונים בשנת 1918 – מעיד "בתי המדרש גדלו בורים ועמי הארץ גמורים.  כדי להבין עד היכן הגיעה בורותם של מורי הדת כדאי לציין, שכדי לקבל תעודת מורה בבית ספר לדת של הליבראלים היתה מספיקה ידיעת פרשה ראשונה של "שמע" "ועשרת הדברות" בלבד.  לידי ידיעה בלשון העברית וספרותה העתיקה והחדשה לא הגיע אף אחד המורים האלה"[88].

כאמור היו רוב המורים משמשים גם מעין רבנים במקומותיהם – מחוסר רבנים בקהלות הקטנות, ולא היו להם הידיעות הדרושות.  היו באים אליהם בשאלות על מנהגי חתונה ואבלות ולא ידעו מה להשיב, ונפל כבודם בעיני בני העדה.

 

ירידת בתי הספר הישראליים

קיומם של בתי הספר הישראליים בגרמניה לא היה בטוח, ושנים היו עיקרי הגורמים:  עקירתם של היהודים מן הישובים הקטנים אל הכרכים ורוח ההתבוללות.  אלה הוציאו את בניהם מבית הספר הישראלי מאונס ואלה מרצון, על מנת למסרם לבית הספר הנוצרי.

בהיסן, כבכל מדינות גרמניה, נתבלטה הגירה זו, מן העיירות אל הכרכים.  הקהלות בערים הבינוניות והגדולות גדלו על חשבון הקטנות.  בקהלות שהיו בהן בתחלה חמשים ילד מגיל בית ספר מעטו הילדים כל כך עד שהוכרחו לסגור את בתי הספר.  בשנת 97-1895 היו בהיסן, לפי ספירות הממשלה, 299 ישובים קטנים שהיו בהם ילדים מישראל.  מספר הילדים מגיל בית ספר הגיע ל-3242.  בין הישובים הללו היו:

127 קהלות שהיו להן פחות מחמשה ילדים.

75 קהלות שהיו להן פחות מעשרה ילדים.

51 קהלות שהיו להן פחות מחמשה עשר ילדים.

29 קהלות שהיו להן פחות מעשרים ילדים ויותר[89].

חזיון זה נראה בכל מקום.  בשנת 1850 היו בבאוואריה, בדרום גרמניה, 150 בתי ספר ישראליים.  שמונים אחוזים מן היהודים גרו אז בישובים הקטנים.  בשנת 1871 ירד מספר בתי הספר עד 124 ומספר תלמידיהם ירד עד 3983.  בשנת הלמוד 1912-1911 נשארו רק 84 בתי ספר ומספר תלמידיהם ירד עד 1202.  באותה שנה גרו שבעים אחוזים מיהודי באוואריה בערים, ארבעים ושבעים אחוזים למאה בכרכים:  מינכן, נירנברג, פיורדא, באמברג, ווירצבורג ואוגסבורג.  בווירטנבורג היו בשנת 1888 שלשים בתי ספר ישראליים וירדו עד 19.  באלזאס לותרנגן היו בשנת 1890 – 70 בתי ספר וכעבור עשרים שנה אך 39.  וכן בכל חלקי הארץ.

כאמור בא דלדול בתי הספר וירידת מספרם לאו דווקא על ידי ההגירה מן הכפרים והעיירות אל הערים ואל הכרכים.  הגורם הגדול ביותר היה קלישות רצון ההורים לחנוך ישראלי.  הם החלו לתת משפט הבכורה לבית הספר הנוצרי על היהודי.  מן הזמן שהרשתה הממשלה לילדי ישראל להכנס לבתי הספר הכלליים גדלה שאיפת ההורים אל בתי הספר הנוצרים בכלל, ואך במקומות שנתקיימו בתי הספר המעורבים העדיפום.  מפני מה השתוקקו ההורים כל כך לבתי ספר של נוצרים?  שלא יפרדו ולא יבדלו בניהם מן האזרחים, שיהיו גדלים ומתחנכים יחד עמהם, ולא יהא הבדל בין יהודי לגרמני.  שקיקה זו גדלה במשך הזמן.  בשנת 1831 הוציא הד"ר בינדינגר, מנהל בית המדרש למורים בקאסל, מחברת מיוחדת בשם "די איזראעליטישע שולע, אָדער איבער דער פערמענגונג דער קינדער פערשידענער רעליגיאספּארטייען" להשפיע על ההורים שלא יוציאו את בניהם מבתי הספר הישראליים.  במחברתו הוא מוכיחם שבית הספר הישראלי משפיע על הילדים השפעה דתית ומוסרית, ובבתי הספר הכלליים קיים חשש של השפעה דתית נוצרית, כי הרוח הכללית השלטת שם נוצרית היא.  הד"ר בינדיגר אומר להורים הכמהים שיבואו בניהם בקשרי היכרות עם ילדים נוצרים ממעמדות גבוהים יותר ומצפים לגדולות מזה – שיתאכזבו.  אם ירצו ההורים לתקן את פגימת חוסר הלמוד היהודי בבית הספר הכללי על ידי למוד הדת, אם על ידי מורה יהודי בבית הספר הכללי, או על ידי שעורים מיוחדים בבית ספר מיוחד – לא יצליחו, כי שמה יבואו הילדים יגעים ולא יתייחסו אל הלמוד הנוסף בחבה ובכבוד.

בתי הספר הישראליים היו אנוסים להלחם על קיומם.  המורים והרבנים שהיו מעונינים בקיום בית ספר זה בקשו לנמק את קיומו בסביבה היהודית שהוא יוצר לילד, אבל מה להם להורים ולסביבה היהודית שהם מבקשים להשתחרר ממנה?  ואף הטוענים לטובת בית הספר לא יכלו לסדר טענותיהם בעוז, מכיון שהיו נגררים אחר הזרם הכללי ומכריזים בקול על הפטריוטיות הגרמנית שלהם.

כבר הבאתי לעיל את דברי בינדיגר.  אביא כאן קטע מדרשתו של הד"ר מוריץ פייט בשאלה זו:

"הקהלה היהודית אך דתית היא, ורק מבחינה זו יש לה זכות הקיום בתוך המדינה...  אך הפעולה לטובת בית הכנסת ובמדת מה לחנוך הדתי נכנסת לשטח פעולותיה...   מכיון שנתבטלו הגבלות היהודים צריכה גם הנהלת בית הכנסת ובית הספר להחשב כחלק מן השלם, להמצא תחת פקוח המדינה"...

"הרבה פעמים הציעו לאסור על היהודים יסוד בתי ספר מיוחדים, כדי שלא להבדיל את היהודים משכניהם הנוצרים.  גם יהודים נתפסו להשקפה זו...  אולם הלא כל החנוך העממי בארצנו נושא עליו חותם דתי.  כל הלמודים בבית הספר העממי ארוגים ושזורים בדת.  כל ספרי הלמוד וקטעי הקריאה דתיים הם.   קוראים את המקרא ובוחרים ממנו נושאים לחבורים.  שרים שירי נצרות, מוסרים לילדים ללמוד הימנונות דתיים בעל פה, וקטעים מן הברית החדשה...  על כן רואים אנו לחובה לנו לייסד בתי ספר ישראליים...  אולם עלינו להגביל את החובה הזאת לחנוך אלמנטארי"...[90].

בחוברת המיוחדת שהוציא הד"ר ס. אדלר להגן על בית הספר הישראלי השתמש בכל ההוכחות האפשריות.  מנקודת ההשקפה הדתית:  שלא לאבד את הקשר עם העבר.  רק בבית הספר המיוחד – אמר – יוכלו התלמידים ללמוד עברית, ויוכלו להשתתף אחר כך בתפלה.  התכנית בידי הקהלה היא והמורים בני ברית, והתלמידים יכולים לשמור שבתות ומועדים.  ומנקודת ההשקפה הפדגוגית:  בבתי הספר לנוצרים סובלים היהודים לפעמים מן השנאה החברתית ובבית ספר שלהם יונח להם מרוגז זה.  ומן הבחינה הפוליטית:  היהודים ישמרו על בתי ספרם עד שיבטל הכיוון הדתי ויהיו כל מוסדות החנוך במדינה כלליים וחילוניים, ואז נדע כי שווים אנו לכל האזרחים בזכויותינו.  החנוך המשותף אינו מביא למעשה לידי שלום ואחדות, אדרבה הוא מוליד חכוכים ונגודים.  אם מתפתחת ידידות בין ילד יהודי ונוצרי אינה מתקיימת הרבה.  לאחר צאת הילדים מבית הספר דרכיהם נפרדות, אלה לכאן ואלה לכאן.  מתוך למוד הדדי לוקה נפש הילד היהודי בתסביכים שונים, תחת אשר בבית הספר הישראלי שוררים חופש ואחדות ואין נגודים[91].

אבל כל ההוכחות הטובות האלה לא רפאו את השבר.  צמאה נפש ההורים אל הזדווגות עם הנוצרים.  כשראו ההורים ילד גרמני מדבר עם בנם ומתרעה אתו – רותה נפשם נחת.  החלה בריחה מבתי הספר הישראליים שהיו הולכים ונסגרים זה אחר זה.  לפעמים נסגר בית הספר לגמרי ולפעמים אך עבר אל העיריה והפך לבית ספר מעורב, ונשארו בו המורים היהודים, בתנאי שילמדו מקצועות נייטראליים כחשבון, ולא תרבותיים שיש בהם השפעה לאומית-גרמנית.  מכיון שנסתלק המורה היהודי מאיזו סבה שהיא לא נתקבל בו עוד מורה יהודי למלא מקום ההולך, אלא נוצרי.  וכך נעשו בתי ספר אלה, לאחר שנמסרו לעירייה, "טהורים מיהודים" (יודענריין).

הגיע הדבר לידי כך שהרבה ערים נשארו לגמרי בלי בית ספר ישראלי.  בערים הגדולות כמינכן, נירנבורג, באמברג ואוגסבורג לא נשאר אף בית ספר ישראלי אחד.  רובם המכריע של ילדי ישראל בגרמניה עבר לבתי הספר הנוצרים והמעורבים.  בשנת 1921 למדו בכל בתי הספר העממים בפרוסיה 15096 מילדי ישראל, מהם ב-153 בתי ספר ישראליים 3921, שהיו אך 26.1 אחוזים למאה.  כשלשת רבעי ילדי ישראל בפרוסיה למדו בבתי הספר הכלליים.  בשנת 1986 למדו 13249 שהיוו 37.4 אחוזים למאה בבתי ספר ישראל.  משנת 1921 עד 1926 ירד מספר בתי הספר הישראליים שוב מ-153 עד 95 ומספר התלמידים עד 2828, שהם עשרים אחוזים למאה.  בבאוואריה נמצאו בשנת הלמודים 1927-1926 עשרים ושלשה בתי ספר ישראליים ובהם 560 תלמידים שהיוו 33.6 אחוזים, כנגד 1862 תלמידים יהודיים בבתי הספר הכלליים.  וכן בכל מקום.

רואים אנו איפוא שרק כעשרים וחמשה אחוזים למאה מילדי ישראל בגרמניה קבלו חנוך ישראלי שיש לו ערך – אף שגם חנוך זה פגום היה מבחינתו העברית.  אמנם, די זמן הוקדש ללמודי קדש.  בהרבה בתי ספר – חמש עשרה שעות לשבוע, ואפילו בבתי הספר לעדות הליבראליות (בברלין) ניתנו שש שעות לשבוע ללמודי יהדות, מהן ארבע לעברית.  בחמש עשרה שעות אפשר לעשות גדולות.  בישיבות הקטנות באמריקה, שאף בהן אין מלמדים למודי קדש יותר מחמש עשרה שעות לשבוע, מגיעים הילדים לאחר שנה וחצי לידי דבור עברי ולמוד ספר בראשית מן המקור ומתוך הבנה ובדרך פדגוגית נעימה.  לא כן היה בגרמניה.  התכנית היתה דלה מאד – דלה בחומר הלמודים, למרות רבוי השעות.  התלמידים לא הגיעו לידי קריאה חפשית בתורה ובנביאים ראשונים – ברוב בתי הספר, אפילו לאחר הסיום.  מה גרם לכך?  שנים היו הגורמים, האחד היה היחס.  המורים הכריזו וחזרו והכריזו כל הימים על גרמניותם, כדי לחבב את עצמם על ההורים.  בגלל גרמניות מופלגת זו וההכרזה שאין יהודי גרמניה אלא גרמנים בני דת משה, – חייבים היו להשקיף על הלשון העברית כעל לשון מתה, לשון התפלה והדת, לשון שהיא חנוטה בספרים עתיקים.  שכן אין לשון חיה לגרמנית בני דת משה אלא הגרמנית.  בקונטרס ההזמנה אל הבחינה של הפילאנטרופין בפראנקפורט מכריז המורה לעברית, הד"ר יעקב אוירבך, שלמוד העברית במחלקות הנמוכות – מטרתו אך להורות לילדים מלות השכיחות בספרי התפלה, בדבריו:

אין דען אונטערען קלאַססען זאָלל הויפּטזעכליך די קענטניססע איינער גרעססערען צאהל געברייכליכער ווערטער אונד איינע געלויפיגקייט אין איבערזעטצען ערציעלט ווערדען".

זאת היתה המטרה הצנועה, והשואף למעט לא ישיג הרבה.  שהרי אין האדם משיג יותר משאיפתו.  והסבה השניה, החשובה:  המורים היו עמי הארץ.  השנים המעטות שבלו בבית המדרש למורים לא הספיקו להם לרכוש ידיעות של ממש.  רבי לא שנה, רבי חייא מנין?

לעיל העירותי על התסביך של הגרמניות המופלגת.  לדוגמה אביא את הד"ר אדלר, שהצעתי מקודם את טענותיו בשבח קיומם של בתי הספר הישראליים.  לאחר שהוא מדבר בחום גדול על הצורך במיוחד שבהם, על הסביבה היהודית, על ההשפעה הפסיכולוגית וכו' וכו' ודורש מן ההורים שלא יוציאו בניהם מבתי הספר אלה, הוא מסיים דבריו בשאלה ותשובה זו:

– "מה פעלו בתי הספר היהודיים?

– לחשוב גרמנית, להרגיש גרמנית ולהיות לגרמנים!  – וגם למדו להחזיק במסורת אבות ולהוכיח שאפשר לחבר את הדת עם למודי החול".

ואם העיקר הוא "לחשוב גרמנית, להרגיש גרמנית ולהיות לגרמנים" האין בתי הספר הכלליים מביאים אל המטרה הזאת בבטחה יתירה?  – זה היה מהלך מחשבותיהם של ההורים.

התנוונותם של בתי הספר הישראליים היתה מכה גדולה ליהדות הגרמנית.  למרות לקויו היה בית הספר הישראלי משפיע על תלמידיו השפעה יהודית ומכינם לחיים ישראליים, אם גם במובנם המצומצם.  התלמידים ידעו לקרוא בספר עברי – אם גם ללא הבנה טובה, ידעו קצת את תולדות ישראל, הבינו פסוקים בחומש, ידעו להתפלל, ידעו את מנהגי החגים והמועדים, שמרו במדת מה, מלים עבריות מן ההוי היהודי שמעו והיו שגורות על פיהם.  מפי המורים שמעו על גדולת הנביאים והאידיאלים שלנו, ונקבע בלבם קצת גאון והכרה עצמית.  עצם היותם בחבורה אחת קשרם לעמם ולגורלם.

 

בתי הספר והשעורים לדת

היהודים הוציאו את בניהם מבתי הספר הישראליים והכניסום לבתי הספר הנוצרים או המעורבים.  רובם המכריע של ילדי ישראל בגרמניה למדו באותן האסכולות.  האם לא קבלו ילדים אלה כל חנוך דתי?

– כן, הם למדו דת ישראל.

בבתי ספר אלה היו שעורי דת נהוגים, שעורי הדת הנוצרית.  ילדי ישראל היו פטורים משעורי הדת האלה.  והרשות היתה להוריהם להעמיד מורה ללמדם דת ישראל בשעות מיוחדות.  – רשות ולא חובה.  במשך הימים היתה הרשות לחובה.

הראשון שייסד בית ספר מיוחד לדת ישראל היה הד"ר לודוויג פיליפסון (1889-1811), ריפורמי מתון, עורך העתון "אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס".  כשראה שנשקפת סכנה לדור הצעיר להתרחק לגמרי מן היהדות סבר למצוא בבית הספר הדתי תריס בפני הכליון.  בשנת 1833 פנה בקול קורא אל העדות להציל את הדור הצעיר על ידי יסוד בתי ספר לדת.  בית הספר הראשון נוסד במאגדיבורג והיה למופת לכל הארץ.  בשנת 1847 יצא חוק לבחון בחינה מיוחדת את הבאים ללמד דת ישראל.  אז החלו להופיע ספרי למוד מיוחדים לשעורים אלה.

בית הספר של פיליפסון נתקבל בתרועות שמחה – הרגישו בו אמצעי טוב לחיזוק היהדות.  אין ספק שבית הספר הדתי הביא תועלת בשעתו לרבבות ילדים, שלא היו יודעים מן היהדות ולא כלום, הריחו בו מה מתולדות ישראל.  אבל התקוות שתלו בו לא נתגשמו.  חולשת בית הספר היתה בתוכו.  הוא לא היה בית ספר אבטוריטטי, לא עמד ברשות עצמו, אלא תלוי היה בבית הספר הכללי, שני לו במעלה, ומחויב להסתגל אליו ולהגרר אחריו.  ללמודיו ולמוריו לא היתה סמכות בעיני המורים והתלמידים.  לציונים שניתנו בהם לא היה הערך הראוי.  לקוייו הפנימיים היו גדולים כל כך שקשה היה לו להתגבר עליהם.

כדי להבין את קשי מצבו של בית הספר הדתי, המשלים, אביא לדוגמה את בית הספר באלס (Oels) על פי תאורו של המטיף ד"ר פ. כהן:

בבית הספר של עדת ישראל (סינאַגאָגען געמיינדע) באלס היו 65 תלמידים, 33 נערים, 32 נערות.  מפוזרים היו בכל מחלקות בית הספר העממי, האבאנגלי, ובבית הספר לבנות וב"מוסד לבנות".  בית הספר הדתי, כשבא לקבוע את שעות למודיו, היה מוכרח להתחשב עם התנאים האלה:

1) שלא תהא התנגשות בין שעות הלמוד שלו ושעות הלמוד של כל המוסדות הכלליים.

2) להשגיח שלא יהיו הנערים הגדולים נעדרים מן הלמודים על ידי טרדותיהם השונות, כגון להתקין שעוריהם לבית הספר הכללי, או לעזור להוריהם בעבודתם.

3) שלא יהיו השעורים חלים בשני ימים רצופים, כדי שיהא ספק בידי התלמידים להכין שעוריהם.

4) שהלמודים יגמרו בימות החרף הקצרים לא יאוחר מן השעה הרביעית אחר הצהרים.

הלמודים היו צריכים להקבע רק אחר הצהרים, לאחר גמר הלמודים בבית הספר הכללי.  ביום ראשון אחר הצהרים, שאז פטורים התלמידים מבית הספר הכללי, אי אפשר לסדר שעורים, משום שהתלמידים היו הולכים לטייל או להחליק על הקרח בחרף או לבקר חבר נוצרי ולהשתעשע עמו – ולא רצו לבוא.  ביום הששי אי אפשר היה ללמד לאחר השעה ארבע, מפני קבלת שבת, וביום השבת אי אפשר היה ללמד בין השמשות.  נשארו שעות אלו פנויות ללמודים:  יום א – 9-12 בבקר, ביום שני – 7-1 אחר הצהרים, ג – 7-1, ד' – 7-1, ה – 7-1, וו – 2-1 ובשבת – 3-1.

מאחת עד שתים אי אפשר ללמד משום שזוהי השעה הקבועה לפת צהרים.  הנערות לומדות פעמים בשבוע אחר הצהרים ואי אפשר להן למצוא יותר משלש שעות לשבוע ללמוד נוסף.  חלוקת התלמידים לפי גילם או ידיעותיהם קשה מאד.  התלמידים באים עיפים והמשמעת קשה.  הרבה תלמידים נמנעים מבוא באמתלא שהלמוד קשה להם.  נמצאו הורים שבקשו שישחררו את בניהם מלמוד העברית – די להם בלמודי הדת בגרמנית.  אחד שולח את בנו ללמוד עברית ואת בתו הוציא – שכן לה אין צורך בכך.  כל הרוצה עוזב את בית הספר, ביחוד בהגיעו לשנת הי"ג.  נשארים אך הקטנים שתפיסתם מוגבלת, והגדולים שהיו מסוגלים ללמוד נעדרים.  בני שבע ושתים עשרה יושבים במחלקה אחת.  הקריאה העברית מיכאנית היא והתלמידים לא הבינו דבר מקריאתם ולא התעניינו בה.  ההורים תבעו קריאת תפלות בשטף.  תרגום התפלות ופרקי התהלים קשים לילדים.  תלמידים החלו ללמוד חומש בלי התקנה מספקת.  בכמה מקומות הודיעו השלטונות לתלמידים היהודים שאם יוסיפו להקדיש הרבה זמן ללמודי היהדות לא יספיקו להכין את שעוריהם לגימנאסיה ולא יצליחו בלמודיהם.  "חוסר זמן הוא מחלת בית הספר לדת".

לבתי הספר לדת נשארו אך שעות הבקר של יום ראשון, יום ד' אחר הצהרים ויום שבת אחר הצהרים.  לפעמים הופרעו הלמודים בקיץ גם ביום הרביעי וגם ביום השבת, משום שבתי הספר הכלליים התקינו אז שעורי התעמלות.  ביום הראשון יצאו ההורים לטיולים.  הילדים ראו אז את חבריהם הנוצרים חפשים והלכו אל השעורים לדת בלי חמדה (עמוד 25).  המחבר מדבר מתוך יאוש:  "בית הספר הדתי אינו מסוגל להקנות לתלמידיו את הלשון העברית וההורים קובלים שאין העברית נלמדת כהוגן.  הילד שומע בבית אבא שאין הלמוד בבית הספר הדתי עולה יפה, וערכו נופל בעיניו"[92].

ובתי הספר האלה, העלובים והדלים, עלו לאין ערוך על שעורי הדת שהיו ניתנים בתוך כתלי בתי הספר הכלליים.  כי בבית ספר כללי שמספר תלמידיו מישראל רב נתמנה מורה מיוחד לדת ישראל – עתים על ידי הקהלה ועתים על ידי שלטון בית הספר.  לשעורי הדת נקבעו שעתים לשבוע.  הלמוד חובה היה והתלמידים היו אנוסים לבקר את השעורים.  התלמידים התייחסו אל הלמוד בקלות דעת ובזלזול.  המורה החלש היה מתיירא להשתמש בכל האמצעים הדיסציפלינאריים שברשותו, כדי שלא לפרסם ברבים את חולשתו ושפלות מצבו.  התלמידים היו בועטים ברבותיהם.  "נס גדול הוא – אומר הד"ר שמעון ברנפלד – אם יצא לפעמים מבית הספר נער יודע מעט עברית, או נערה שאינה מדברת בשאט נפש על היהדות".

בקהלות הקטנות היה הרב המטיף המורה לדת, ובגדולות – מורים פּרופיסיונאליים, מסיימי בתי המדרש למורים.  אולם על פי הרוב לא היו מכניסים מורה כזה אל בתי הספר הבינוניים, משום שעל פי תעודתם נועדו אך להורות בבתי ספר נמוכים.  ומי לימד דת ישראל בגימנאסיות?  אם נזדמן שם מורה בעל השכלה אקדמאית שהוא יהודי – אף על פי שמומחיותו היא במקצוע אחר, נמסר לו למוד הדת.  אמנם הוא היה זקוק לתעודה מיוחדת, וזו היה מקבל באיזה דרך שהוא.  המורים האלה היו עמי הארץ גמורים ואף לא שמרו את המצוות, שאותן למדו.

"אין להתפלא – אומר הד"ר ברנפלד על החנוך הדתי בגרמניה – על ההמרה (המרת הדת) המרובה, אלא על קיום היהדות, עד כמה שהיא מתקיימת עוד בארצות המערב.  וקיום זה אינו זכות לדורנו, אלא זכותם של הדורות הקודמים.  אותו הכח הלאומי שצברו הראשונים מתמעט והולך, אבל עוד לא בטל לגמרי.  בטולו הגמור הניחו לדורות הבאים.  וזה יבוא בודאי, אם לא יהיה שנוי גדול בחנוך העברי"[93].

העובדה ששיטת הלמוד היתה ישנה, בלי הדרגה פדגוגית, בלי חיוניות, משתמשת הרבה בהטפה, וכדומה – הוסיפה הרבה לדלדול הלמודים וליחסם השלילי של התלמידים.  החלו ללמד חומש במקור בלי התקנה – והתרגומים היו לעול ולמשא למורים ולתלמידים גם יחד.  וזה המשפט שהוציא אחד ממורי הדת, מחבר ספרי למוד, על מצב הלמוד הזה:

"יסורי השאול היווני אינם רק ציורי דמיון מן העבר הרחוק, אלא מציאות בימינו אנו.  מקום הראוה שלה הוא הלמוד העברי, וגבורי יסוריה הם המורים והתלמידים היהודים.  התלמידים נושאים, מפני ההכרח, את יסורי השעמום...  לא תמיד ולא בכל מקום התמונה מעציבה כל כך, אבל בהירה ומשמחת אינה אלא לעתים רחוקות.  בדרך כלל מרגישים חוגים רחבים של יהודי גרמניה לא רק אדישות ולא רק טינה, אלא שנאה פשוטה לעברית.  שנאה זו היא התרומה הדתית היחידה שהבית תורם לילדים"[94].

אפשר שמשפט זה מוגזם הוא, אבל אם גם ננכה ממנו הרבה, – עדיין לא נוכל לאמר שיש בכח חנוך כזה לקיים עם ותרבותו.

*  *

היראים והחרדים לקיום עם ישראל בגרמניה נכשלו במלחמתם עם המשכילים משום שלא אחזו בכלי נשקה של התקופה.  כל שנוי היה מינות בעיניהם.  ר' עקיבא איגר (1837-1761), רבה של פוזנא, היה האחרון בגדולי הרבנים האורתודוכסים באשכנז, ואף כי העריצוהו בקהלתו, לא יכול היה להשפיע על עדות גרמניה בכלל.  דברו היה "אם נרשה לעצמנו לבטל אף אות אחת מדברי חז"ל מרחפת הסכנה על כל התורה כולה".  הדור החדש לא רצה לקבל עליו גזרה זו.  וכך נדחתה האורתודוכסיה לקרן זוית, ללא השפעה על החיים.  זולת זאת אחזה האורתודוכסיה בשיטת "שב ועל תעשה".  הסתפקה בטרוניות ותוכחות ואנחות, ללא מעשה.  כשיסדו מוסדות טובים – ומתאימים לרוח הזמן – ראו ברכה בעמלם.

נסיונות אחדים נעשו בעת סערת ההשכלה.  בהאמבורג נוסד "תלמוד תורה" מיד לאחר יסוד הפילאנטרופין בפראנקפורט.  לבית ספר זה היתה תכנית רחבה וחוץ מתמיכת השלטון נוסדה חברה מיוחדת בשם "שוחרי טובת התלמוד תורה" לסייע למוסד.  בית ספר זה התקיים זמן רב ובשנת 1911 נבנה לו בית חדש.  עברית למדו בו שמונה שעות לשבוע בכל כתה, בעיקר חמשה חומשי תורה במקורם.  במחלקה החמישית למדו משנה וגמרא לאלה שהוריהם רצו בכך.

בהאמבורג התקיים גם "בית ספר של העדה הישראלית הגרמנית", שנוסד בשנת 1883, והוא בן שש מחלקות.  בשנת 1893 נוסד שם "איזראעליטישע מעדכען שולע" – בית ספר ריאלי לנערות – שהתפתח יפה.  בית הספר הראשון – היו בו יותר משלש מאות תלמידות, ובשני – כמאתים.

תמורה גדולה לטובה בחיי ישראל בגרמניה בכלל ובחנוך היהודי בפרט באה על ידי השפעתו ופעולתו של שמשון רפאל הירש (1888-1808), בן יראים בהאמבורג.  הוא למד תורה מפי רבנים גדולים וקבל תוארו באוניברסיטה של בונן.  לבו בער באש קדש ליהדות ולתורה ולתרבות ישראל, ובאלה ראה חזות הכל.  אמריו היו משולהבים ומלהיבים ומעשיו גדולים ונמרצים.  בשנת העשרים ושתים כבר זכה לשבת על כסא הרבנות באלדנבורג ואחר כך בעמדן ובניקלשבורג ומשם הוזמן לעיר פראנקפורט אל עדה קטנה שנקראה "רעליגיאָנסגעזעללשאַפט".  י"א חברים היו תחלה בעדה זו.  הם ראו כי פרנסי הקהלה הרשמית אינם מתחשבים בתביעותיהם הדתיות, על כן נפרדו מן הקהלה.  אמנם הממשלה לא הסכימה שייסדו להם קהלה נפרדת, על כן נקראו בשם "חברת דת", – קבוץ פרטי.  לאט לאט גדלה החברה ונספחו אליה כמאה איש ואז קראו לשמשון רפאל הירש להיות להם לרב ומיד בבואו החל לשים לב אל חנוך בני הנעורים והקים להם בית ספר עממי ובינוני, לנערים ולנערות (1855).  בבית הספר היסודי למדו למודי קדש חמש עשרה שעות ובבית הספר הבינוני משלש עשרה עד שמונה עשרה שעות לשבוע.

בבית הספר העממי, בן שלש שנות למוד, החלו מאלף בית והגיעו בחומש עד סוף בראשית ומשמות למדו עד כ"א.  תולדות ישראל למדו עד חלוקת הממלכה.  בבית הספר הריאלי (שהתחיל בשנת הלמוד הרביעית וארך עד העשירית) עברו על החומש, בהשמטות, למדו קטעים מפירוש רש"י, פרקים מתהלים, משנה, ותולדות ישראל על פי המקורות עד גלות בבל.  מגמרא למדו קטעים מברכות, מבבא מציעא ומגיטין עם פירוש רש"י ותוספות, אלפס, ר"מ וראש וחיי אדם.  אפילו ספורים ושירים עבריים נקראו בשנת הלמוד האחרונה.

התלמידים שיצאו משם – רובם יודעי ספר, ואלה שלא הגיעו לכך – ריח תורה היה בהם.  הם היו קנאים לדת ושואפים לידיעת התורה, וכשגדלו ובנו להם בתים היו מזמינים רבי שיבוא וילמדם ביום השבת אם פרק בתנ"ך או משנה או גמרא.

השפעת בית הספר באה לא רק מפני רבוי השעות, שכן היו גם בתי ספר ישראליים אחרים מלמדים למודי קדש מעשר עד חמש עשרה שעות, אלא לרגלי רוחו הנלהבה של המייסד, חפצו החזק ועוז רוחו לאמר בפה מלא שהוא מבקש לחיות חיי ישראל והוא מתגאה בזה, אהבתו הגדולה לתורה וללמודה.  על-ידי כך אצל מרוחו על תלמידיו וכל הבאים אתו במגע.  ולחרדים היתה הרווחה.  שבו אליהם אמונתם ובטחונם כי גם בזמן המודרני אפשר לו ליהודי לחיות לפי רוחו, והתרבות הזרה לא תבלעהו.

הירש בא אל פראנקפורט בשעת מבוכה וירידה דתית גדולה.  ובידו עלתה להקים מתוך גרעין קטן עדה חרדית גדולת ערך ורבת עלילות, שהיתה לסמל מעודד בכל מערב אירופה.  הוא הוא שפתח פרק חדש בתולדות חיי הרוח של יהודי גרמניה.  סוד הצלחתו היה שאחז בכלי נשקו של הזמן.  הוא הודה בתרבות המדינה, בלשון המדינה, בספרות ובפילוסופיה הכללית, בסדרים נאים בבית הכנסת, בדרשות החדשות, אבל נסך בכל אלה מיין היהדות והבעירם באש האמונה, האמונה העמוקה, המיסטית, המעמידה את הרגש מעל לשכל.  היהודי ראה שאפשר לו לאחד תורה עם דרך ארץ, להיות מודרני ויהודי גם יחד.  וכך עלתה בידו ליצור בגרמניה תנועה שהיתה עוגן לקיום היהדות.

*  *

גם בפיורדא נוסד בית ספר בינוני בשנת 1862.  לאחר שנסגרה שם הישיבה ופסקו הלומדים בבתי המדרש החלה התורה להשתכח בקהלה מפוארה זו.  שני בתי ספר יהודיים פרטיים התקיימו שם.  בשנת 1861 עלה בדעת ועד של ליבראלים לצרף את שני בתי הספר למוסד אחד ולהגיש לו תמיכה של 1500 זהובים, על מנת שבני העניים ילמדו בו חנם.  אבל הליבראלים כדרכם רצו שבית הספר לא יהא קונפסיונאלי וילמדו בו גם בני נוצרים.  החרדים לא הסכימו לכך, אבל המיסדים לא נתנו דעתם עליהם.  אז נתאחדו תמימי דעים ויסדו בית ספר בינוני שבו ילמדו למודי היהדות בשעור מספיק.  בשנת 1862 יסדו את בית הספר והנהיגו בו לימודי חומש ורש"י והמוכשרים שבתלמידים ילמדו גם משנה וגמרא – נוסף על הקורס השלם של למודי החול.  בראש בית הספר העמידו את הד"ר זליג אוירבאך.  ללמודים העברים הקדישו אז כעשר שעות לשבוע בכל כתה.  בשנת 1869 יצא משם הד"ר אוירבך ובמקומו בא ד"ר שמואל דיסוי, אחד מעוזריו של הירש והוא שפר את תכנית הלמודים.  בשנת 1889 היו במוסד 147 תלמידים.  במשך כל השנים דרשה הממשלה שיפחיתו משעות הלמודים העבריים ויעמידון על ארבע.  על ידי דרישת הממשלה הוכרחו לקבוע אך ארבע שעות למוד יהודי של חובה, וההורים שהיו מעונינים בדבר הרשו לבית הספר להוסיף לבניהם שעות למוד.  ירידת הידיעות העבריות באה על כן משתי רוחות, – מרוח היהודים הליבראלים שראש משא נפשם היה בית ספר מעורב – של בני יהודים ונוצרים – כדי להחיש את תהליך הטמיעה, ומרוח הממשלה שהתנגדה לחזוק הקשר הלאומי היהודי[95].

השפעה גדולה על החנוך בגרמניה היתה לד"ר עזריאל הילדסהיימר ש"עדת ישראל" בברלין הזמינתו להיות לה לרב.  גדלו נתגלה ב"בית המדרש לרבנים" שיסד ושעליו ידובר עוד, אבל אף הוא יסד בית ספר הגון ללמודי קדש בלבד (הירש יסד את בית ספרו הכולל בעזרתו הממונית של רוטשילד ולהילדסהיימר בברלין לא נמצא נדיב שיתן מהונו לצורך זה).

בראשית מאת העשרים נוסד "העהערע איזראעליטישע שולע" בלייפּציג על-ידי הרב א. קארלבך, וכן החלו להתגלות בתי ספר פרטיים שבהם למדו עברית מתוך אמונה בחייה ובערכה.  אלה באו בעקב התנועה הלאומית שנתפשטה.

 

בתי המדרש לרבנים

כשפסקו הישיבות ובתי התורה חדלו – יבש מעין הרבנים במערב אירופה.  הרבנים החרדים בעלי ההשקפות המסרתיות וחסרי ההשכלה הכללית לא היו לפי רוח באי ההיכל.  כולם שאפו ל"מטיף" חפשי בדעות, מוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה ומדבר "צחות" בלשון המדינה.  ומאין יכלו להשיג את אלה?

הם קבלו על כן בעל השכלה כללית שחונן פה דובר צחות ל"מטיף".  בתורתו ובאידיאליותו ובמסירותו לקיום היהדות לא בדקו.

על זאת קבלו בני הדור.   פינחס מנחם היילפרין תאר את המצב וקבל:

"ורעה עוד מזאת למוד התורה בארץ אשכנז.  וכך היא דרכה.  מכניסים את התינוק כבן 5 או 6 לאסכולה, ומתחילין לקרא וללמד עמו כתב ולשון אשכנז צרפת, איטאליה ובריטאניה ולשון יון ורומי, ספרי הומרוס ווירגיל הארץ ודומיהם הרבה, מלאכת המספר, השעור והציור, חכמת הטבע מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, ידיעת הארץ למחלקותיה וגבולותיה, קורות דברי הימים מימות עולם ועד עתה, מעט מוסיקה, מעט רקוד, מעט ניגון שיר, מעט תכסיסי מלחמה (התעמלות), עד אשר יגדל הנער ויהיה לאיש ציד, איש שדה, ותפסו בו אביו ואמו ואמרו לו:  אתה תספר קומי ותגדל בלורית, כי חכים תתקרי ורבי, ותהיה מורה הוראה בישראל.  וישלחוהו אל בית המדרש הכללי (אוניברסיטה) ויחל הנער ללמד מעט כתב לשון עברי ופילוסופיה מפילוסופיה שונה וידיעות רבות אשר קצרה הלשון לספור אותן.  כללו של דבר לא הניח שום חכמה שבעולם – חוץ מחכמת התורה שלא למדה...  והוא לובש שחורים ומתכסה שחורים ועושה מה שלבו חפץ והתבל משחקת לפניו.  כי יודע אשר נכון בידו לחם ביתו באחת מקהלות ישראל.  כי הכרוז יוצא מלפניו פלוני ופלוני יצא מעוטר בעטרה שעטרה לו חכמת הפילוסופיה, והקהלה הראשונה אשר ימות בה הרב הזקן ראשון, ימלא הוא את מקומו ובינתים יקרא שמו בישראל "ראבינאַטס-קאַנדידאַט" (מיועד להיות רב) והם הם אשר מהם תצא תורה לכל ישראל"[96].

הדברים האלה נכתבו אמנם על-ידי אחד החרדים, אשר דרכי הנאורים היו לו לזוועה, על כן עלול הוא להגזים.  על כן טוב לחזק עדותו בדברי החפשי פרץ סמולינסקין, אחד המבקרים החריפים של החרדות הקפואה:

"מיום שהחלו המטיפים פסקה התורה.  כי ככל המון העמים כן יבקשו המטיפים לעשות את צאן מרעיתם אשר רק מפי כהן יבקשו תורה, כי על כן חמסו התורה מהעם, ומיראה פן יבקשו אותה מהם וירבה טרחם ומשאם, לכן לא ירבו להביא מהסחורה הזאת אל בית אוצרם, ואת אשר אין בידם הן לא יוכלו לתת לאחרים"[97].

המצב הזה עורר את זכריה פראנקל (1875-1801) לצאת במאמר על הצורך ליסד בית מדרש לרבנים בגרמניה.

ודוקא בימים ההם נתפרסם דבר עזבונו של הסוחר העשיר בבריסלוי יונה פרענקל (1846-1773) שהניח סכום גדול למטרה זו, וקוראטוריום נמנה לגשם את רצון המנוח.  האפיטרופסים נתנו עיניהם בפראנקל ומנוהו ראש המוסד.

זכריה פראנקל היה יליד פּראָג ותלמיד הישיבה המפוארה שלה.  מדע היהדות ומדעי העולם התמזגו בו ולבו נשאר נאמן לתרבות ישראל בצורתה המקורית, והוא היה מן המועטים מחכמי ישראל בארצות המערב שכתבו את ספריהם עברית.  הוא ראה את כחות ההרס הפועלים לערער את בית ישראל ובקש לעצרם והציג לו למטרת חיים להקים את הנהרסות.  הוא חונן במרץ, בחום נפש ובאהבת תורה וידע מה הם כלי הנשק המודרניים להלחם מלחמת הקיום.  בכל מקום בואו פעל גדולות.  בהתקבלו לרב בדרזדן (1835) מצא בה קהלה קטנה, בת 682 נפשות, מפוררת ומפורדת ל"מנינים" קטנים ובלי בית ספר הגון.  ראשית מעשהו היתה לאחד את כולם, ליסד בית ספר ולבנות בית תפלה כללי ולהנהיג בו סדר ומשטר.  משרתו החדשה – להקים בית מדרש לרבנים נתנה לו את המרחב הדרוש לו.  הוא בקש לרפא את חלי בני עמו בגרמניה בדרכים מודרניים, על ידי הפצת דעת התורה ודעת תולדות ישראל והגאון הלאומי, ועל ידי רבנים יודעי תרבות עמם ונאמנים למשאות נפש עמם.  תלמידי הסימינאריון היו חייבים לבקר אוניברסיטה, כדי שיהיו מוכשרים להשפיע על העם גם מבחינת השכלתם הכללית.

בשנת 1854 נפתח המוסד שהיה יחיד במינו.  פרנקל למד תלמוד ופוסקים מתוך השקפה מדעית והיסטורית, אבל גם מתוך אהבה למסורת ולקניני עמו, ולא הסכים לדעתם של המתקנים מטפוסו של גייגר שמחו זכר ציון מסדור התפלות והמירו את לשון התפלה בלשון המדינה.  הוא בחר לו את שביל הזהב, בין החרדים הקנאים העומדים על נקודת הקפאון ומקדישים כל ישן משום ישנו ובין המתקנים הקיצונים המקדישים כל חדש משום חדושו ויצר את טפוס הרב והיהודי הקונסרבאטיבי, המאחד את הטוב שבמסורת עם הטוב שבתרבות החדשה, וחי בשתיהן.  הוא על כן אבי אורח החיים הזה.

לעוזר לו בחר פראנקל את הד"ר צבי (היינריך) גרץ (1891-1817) שקנה לו שם עולם בספרו "דברי ימי ישראל".  גרץ היה יליד פוזנא ושמש את הרב שמשון רפאל הירש ושולהב מן האש הבוערת בלב רבו, אחר כך יצא לבריסלוי ונכנס אל האוניברסיטה ולמד שם היסטוריה ולשונות שמיות.  בהיותו בבריסלוי התעניין במצב הקהלה ובמחלוקת שבין המפלגה החרדית והריפורמית וכתב בעתון "אריענט" מכתבים ממערכות המלחמה וציין בהומור את גוזמאותיהם של היריבים.  מתוך הסתכלותו ניכרו בו הסימנים של איש המדע המתון ההולך בשביל הזהב.  ראשית נסיונו בהוראה היתה בניקלשבורג, במוראביה, בלמדו את בחורי הישיבה, שהתנהלה על ידי הרב ש"ר הירש, – תולדות ישראל מימי התלמוד, ועל ידי כך הגיע לידי הרעיון לחבר ספר היסטוריה ישראלית.  גרץ היה עזר רב לפראנקל, כי אף הוא הורה ברוחו ואצל מחום נפשו על תלמידיו.  שאר המורים היו:  ברוך צוקרמן, יעקב ברנייס, ודוד רוזין.  אחרי מות פראנקל נהלו את המוסד אליעזר לאצארוס, מתלמידיו של ר' עקיבא אייגר ואחרי מותו – דוד יואל, אף הוא מתלמידי אייגר.  בשנת 1883 הועמד בראש המוסד ישראל הלוי, ואחריו ש. הורוביץ – מומחה לפילוסופיה הערבית.  בשנים האחרונות שמשו בו כמנהלים ישראל (יוליוס) גוטמן וישראל ראבין.  ובין שאר המורים נמנו:  מ. יואל, י. פריידנטל ומרדכי בראנן.

מן המוסד הזה יצאו גדולי חכמה ומדע, ביניהם:  איתמר אלבוגן, זאב באכר, א. ביכלר, ל. בק, ח. ברודי, מ. גאסטר, משה גידמן, מ. גרינוולד, ב. דראכמן, גאטהארד דייטש, מ. יאסטרוב, דוד סימנסן, אדולף קוהוט, דוד קופמן, גוסטאב קארפלס, צבי פרלס, י. יילסקי, ל. קלנר, א. שווארץ ועוד[98].

ועל המוסד הזה כתב סמולינסקין בזמנו:

"גם אלה אשר לא כאוהבים יחשבו לבית ספר הרבנים בברעסלוי, ואשר יחפצו למצוא בו אך מגרעות, גם המה יודו בעל כרחם כי רבים המה אשר יצאו מבית המדרש והנם חכמים גדולים בחכמת עמם ומקריבים עתותיהם לה ובכל לבם ונפשם יבקשו להרים קרן לחכמת עמם"[99].

המוסד השני היה "בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל" ("האָכשולע פיר דיע וויססענשאַפט דעס יודענטומס" – ונשתנה אחר כך לשם "לעהר-אנשטאלט פי דיע וויססענשאַפט דעס יודענטומס") שהתקיים שבעים ושתים שנה.  הנשיא הראשון של המוסד (נפתח בשנת 1872) היה אברהם גייגר, מן המתקנים הקיצוניים שאצל מרוחו על הבית, אף כי לא כל המורים הלכו בעקבותיו.  בכלל שמשו במוסד זה מורים בעלי השקפות שונות, כישראל הלוי שחי על פי מסורת אבות ונזהר במצוה קלה כבחמורה, ד"ר ז. (ס.) מייבוים, שרצה להקפיא את היהדות ב"דת" והתנגד לרוח הלאומי.  בין המורים היה גם חיים שטיינטהאל, המומחה ללשונות המזרח, והרמאן כהן שהרצה שם הרצאות שמשכו אליהן קהל רב והגדילו את כבוד הבית.  כעבור שנים נמנו בין המורים ר' יחזקאל באנעט, תלמודי ומוקיר מסורת ואיתמר אלבוגן, היסטוריון בעל השקפה לאומית ונ. ה. טורצינר, עברי וציוני.  מבית מדרש זה יצאו שמעון ברנפלד, דוד ניימארק, שמואל פוזנאנסקי, אהרן קאמינקו, ליאו בק ועוד חוקרים ואנשי מדע מפורסמים שהעשירו את מדע היהדות[100].

כנגד הבית הזה שהתקין רבנים חפשיים ומתקנים הוקם בברלין סימינאריון חרדי שבראשו עמד ר' עזריאל הילדסהיימר (1899-1820), מן ההולכים בעקבותיו של יוצר האורתודוכסיה החדשה בגרמניה ש. ר. הירש.  הילדסהיימר נולד בהאלברשטאדט ולמד בבית הספר של הקהלה ובישיבת "השארת צבי" שנתקיימה עדיין אז בעיר מולדתו ואחר כך שמע לקח בישיבת ר' יעקב אטינגר באלטונא ומפי רבה הראשי של האמבורג.  בשנת 1869 נקרא לברלין כרב "עדת ישראל" שהיה לה בית מדרש לתורה.  הוא נשא את נפשו לגדל רבנים חרדים ועשה נסיון כזה באונגארן, אבל כאן בברלין נפתח שדה רחב לפעולתו.  מיד הפך את בית המדרש ל"בית מדרש לרבנים" והעמיד בו מורים חכמים מובהקים ושומרי מצוה כרב דוד צבי הופמן, שירש את כסא הנשיאות אחרי מות הילדסהיימר, אברהם ברלינר, שהרצה על היסטוריה וספרות ישראל, יעקב בארטה מומחה בחקר לשונות הקדם ובן המיסד ר' צבי הירש הילדסהיימר מומחה בספרויות יון ורומי (נכנס להורות בשנת 1880).  ולבסוף הרב מפילווישקי ר' יעקב יחיאל וויינברג שלמד תלמוד ופוסקים, חוץ ממורים חשובים מאחרים[101].  בית מדרש זה הקים רבנים מוקירי תורה ומסורת ששמרו על ניצוץ היהדות במערב לבל יכבה.

*  *

שני גורמים השפיעו על היהדות בגרמניה לבל ייבש ליחה ולא תתנוון לגמרי, והם:  זרם מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהתיישבו בגרמניה והביאו עמהם את המסורה ואת האהבה לקניני ישראל, והשני תנועת הלאומיות והציוניות שנתגלתה תחלה באגודות "חובבי ציון" ואחר כך ביסוד ההסתדרות הציונית העולמית.  כל אלה הביאו גם את המתבוללים לידי הרהורי חרטה והחלו להיטיב מעט את החנוך.  אבל ביותר השפיעה התנועה הלאומית על בני הנעורים.  אבל כחה של תנועה זו נתבלט ביותר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועל התמורות האלה שבאו בעולם היהודי באותה תקופה סוערת ידובר בכרך השני.

 

באוסטריה

אוסטריה היתה ארץ מנומרת – קבוץ של מדינות ועמים שונים – ומנומרים היו אזרחיה היהודים:  שונים על פי מקומות מגוריהם, תנאי חייהם ודרכי התפתחותם.  יהודים גאליצאים, ווינאים, ביהמיים ומוראביים – כולם חסו תחת שלטון אחד.

בשנת 1775 היו באוסטריה – חו. מאונגריה – 281,874 יהודים בתוך אוכלוסיה של עשרה מיליונים וחצי.  וכך נחלקו היהודים על פי מדינותיהם:  באוסטריה – בעיקר בווינה עיר המלוכה – 652;  בקראין, גוריציה וגראדיסקה – 426;  בשטייערמארק וקורינתה לא היו יהודים כלל.  בביהם היו 42,129, במוראביה ובשלזיה 26,665.  באיטליה של אוסטריה ישב מספר קטן של יהודים.  רוב אזרחי אוסטריה היהודים גרו בגאליציה.  מספרם היה אז 212,002.

ארץ זו, גאליציה, נפלה בחלקה של אוסטריה בשנת 1772, לאחר שנתחלקה פולין בין שלש ממלכות (אשכנז, רוסיה ואוסטריה).

כשנכבשה גאליציה נתכוון יוסף השני, שהיה עוזר לאמו מרים תיריזיה בממשלה, להכרית כל זכר לחרותה הריפובליקאנית של פולין והחליט להנהיג בה שלטון אשכנזי "מושכל", לפי מושגיו, ובבת אחת, ללא הדרגה וסיגול אטי.  יוסף השני רצה לתקן את החיים הכלכליים והחברותיים בגליציה, והיהודים נראו לו כמפריעים להשגת המטרה הזאת.  הוא האמין באמונה שהיתה מקובלת אז – שהיהודים המוזגים מביאים את האכרים לידי שכרות ומנצלים אותם.  תוצאות ההשקפה הזאת מרות היו.  גזרות שונות נגזרו על יהודי גליציה.  בשנת 1772 יצאה פקודה לערוך מפקד היהודים שם.  בספירה הראשונה נמצאו 225,000 יהודים בתוך 2,308,100 תושבים.  תוצאות הספירה נראו מבהילות לפקידי הממשלה, כי נחשבו היהודים בעיניהם כיסוד מזיק וכמכת מדינה, והשלטון שם לבו לרפא את הארץ מן המכה.  וביחוד למנוע את רבויים הטבעי.  אז חקקו חוק של אסור נשואים בלי רשות המלכות וגרוש הקבצנים מן הארץ.  ומי ימנה על הקבצנים?  – כל יהודי שלא היה לו מקור פרנסה קבועה או רכוש.

ביום 13 ליאנואר שנת 1781 יצא "כתב הסבלנות" (טאלעראנץ עדיקט) של יוסף השני, שכבר דובר עליו לעיל, (בפרק על גרמניה).  כשאר פקודות של פוליטיקאים ליבראליים בני אותה תקופה – עמדה גם פקודה זו על היסוד שהיהדות "אמונה תפלה" היא ושכל חיי היהודים עומדים על הבלי שוא, בעוד שהנצרות היא הדת האמתית.  הפּקודה הכילה על כן הגבלות, ביחוד בענין ההנהגה העצמית.  על יהודי ווינה נאסר לערוך תפלות בפומבי, ועל היהודים בכלל נאסר לנהל את פנקסיהם בעברית או ביידיש-דייטש, וכן נאסר אחר כך על הרבנים לדון דיני ממונות.  אולם גם הנחות ניתנו להם, כגון הרשות ללמוד מלאכה אצל אומנים נוצרים, לעסוק במסחר הסיטוני, ללמד את הבנים בבתי הספר האלמנטריים והבינוניים ולפתוח בתי ספר נורמאליים יהודים מיוחדים.

ההנחות הללו עשו רושם גדול בשעתן, והמשכילים העבריים, ביחוד משכילי גרמניה, ראו בהן תחלת הגאולה ושרו שירי תהלה למלך החסד.  ההגבלות בשטח ההנהלה העצמית לא היו חסרון בעיני המשכילים, כי אם יתרון, שהרי על ידי כך יחלש כחם של הפרנסים והרבנים.  חוק החרות האישית והקבוצית, על פי ההכרה הפנימית, והנהלה דימוקראטית היו אז מושגים זרים.  כמו כן היתה שאיפת השלטון לזכות את בני ישראל – וגאליציה הפּולאנית בכלל – בלשון הגרמנית ובתרבותה שאיפה נאצלה ונעלה.  יהודי גרמניה לא ידעו, ואולי לא התעניינו לדעת כי ממשלת יוסף השני הרסה בגליציה את הסדר הכלכלי שנקבע בימי שלטון הפולנים, והפוליטיקה הזאת הביאה עוני ודלות ויסורים ליהודי גליציה.  כמה ענפי מחיה שרבבות יהודים התפרנסו מהם, העסק במשקאות וכדומה, הוצא מידיהם.  רבבות נתדלדלו דלדול גמור ולא יכלו לשלם את המסים הכבדים שהוטלו עליהם – וכל מי שלא שלם מסו במשך שלש שנים רצופות נכנס לסוג הקבצנים וגורש לפולין – ושוועת עניים זו לא הגיעה לאזני המשכילים הרחוקים, ולא יכלו להבין משום מה אין יהודי גליציה שרים שירי שבת ותהלה לחסדי הקיסר, ופסקו עליהם את הפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו"[102] .

כנאפוליון בשעתו כן היו שאר המושלים עושים עם היהודים לא חסד של אמת.  בעד כל הנחה כלכלית בקשו תשלומים – בחיי הנפש.  כשהגישה לשכת החצר לקיסר אוסטריה הרצאה על החוקים החדשים ליהודי גליציה (בשנת 1788) רשם הקיסר את דעתו על שאלת היהודים:

"מהצעה זו של מתן זכויות ליהודים שנערכה בעמל רב לא יצא דבר מועיל אם חוקי היהודים ומנהגיהם, שמקצתם תורת משה ומקצתם דברים שנשתבשו אחר כך על ידי פירושים, לא יהיו מתאימים עם חוקי המדינה הנוהגים בזמן הזה... רשאים הם לשמור את מנהגיהם הדתיים שאינם סותרים את החוקים הכלליים, ובענין שאר מנהגיהם יש לתת לכל אחד לבחור לו אחת משתי אלה, או לעזוב את ארחות דתו שאינם נאותים עוד לתקופה זו ולחיים, או להסתלק מכל זכויות האזרחות, לשלם מכס המהגרים ולצאת מן הארץ".

"השכילו או הטרדו מכאן" – זאת היתה סיסמת החבה והיושר של מלך נאור, ועל זה הריעו משכילי העברים בגרמניה תרועות שמחה וגמרו עליו את ההלל.

בכתב הסבלנות נאמר שהרשות ניתנה ליהודים לפתוח להם בתי ספר נורמאליים, ברם הרשות הפכה חובה, בעטיו של "משכיל" אחד, מורה בניו של מנדלסון, הירץ הומברג שמו (1740 – 1841).  הוא נולד בליבן הסמוכה לפראג והיה מתלמידיו של הרב יחזקאל לנדא בעל החבור "נודע ביהודה".  בן י"ג גלה לישיבת פרשבורג המהוללה ואחר כך לישיבת גלוגא רבתי.  במשך הזמן נחה עליו רוח ההשכלה והחל ללמוד מעצמו את הלשון הגרמנית ולקרוא בספרותה.  יצא הקול שהירץ הציץ ונפגע והתלמידים בחורי הישיבה החלו רודפים אותו.  אז יצא לבריסלוי ואחר כך למרכז ההשכלה, לעיר ברלין ורכש לו ידיעות כלליות.  שם נזדמן לו לקרוא בספרו של רוסו "אמיל" שעשה עליו רושם גדול.  הומברג גמר בדעתו לאחוז במקצוע ההוראה.  אז יצא להאמבורג ללמוד תורת החנוך ושב משם ברלינה ונכנס לחוג המשכילים.  בימים ההם נתוודע אל מנדלסון והיה לבן ביתו.  במשך שלש שנים (1779 – 1782) היה למורה ליוסף, בנו של הרמבמ"ן.

הומברג היה אדם בעל אמביציות ומבקש גדולה לעצמו.  שעת כושר נגלתה לו עם פרסום "כתב הסבלנות".  אם רוצה הממשלה "לתקן את חיי היהודים ברוח ההשכלה" הריהו האדם המתאים לכך.  הוא יצא לווינה לבקש משרת מורה ולא מצא.  קהלת ווינה קטנה היתה ולא היה בה אף בית ספר ישראלי אחד.  אז יצא לאוסטריה האיטאלקית ובא לטריאסט, שם יסדה הקהלה בית ספר מודרני – על פי תכניתו של נפתלי הירץ ווייזיל – ושם נתמנה מורה.  על פעולתו הטובה קבל הומברג מאת הקיסר פרס של שלשים אדומים.  איך הגיע לכך?  כיצד נודעה פעולתו לקיסר?  – הומברג היה איש מעשה חרוץ, כותב כל הימים אל השלטונות ומודיע להם על מעשיו לטובת ההשכלה.  אבל משרה זו היתה בעיניו זמנית.  לא אל פקודת מורה עני נשא הומברג את עיניו.  הוא רצה ביותר מזה.  על כן עזב את טריאסט וחזר אל ווינה.  הוא עמד בבחינה וקבל תעודת מורה, ואחר כך החל לבקש משרה.  על ידי השתדלות מצא משרת חוזר (קאָררעפּיטיטאָר) באוניברסיטה, אבל הקיסר יוסף השני לא אשר את מנויו, כי לא נשאו לבו להעמיד איש יהודי באוניברסיטה, אפילו בפקודה נמוכה של סגן חוזר.  אבל תקוותיו של הומברג לא נכזבו.  בימים ההם נגש הקיסר להגשים את שאיפותיו בגליציה, להשכיל את יהודיה.  "כתב הסבלנות" לא הניע את יהודי גליציה לפתוח בתי ספר ולקבל עליהם את לשון אשכנז ותרבותה.  מן הצורך היה לעשות דבר מה.  אז מצאה הממשלה בהומברג את האדם המתאים ושמה עליו משרת "משגיח המלכות על בתי הספר היהודים-הגרמנים בגאליציה" (קייזער-קעניגליכער אָבערהויפזעהער דער דייטש-יידישען שולען אין גאַליציען).  בשנת 1789 בא הומברג אל לבוב, בירת גליציה, לייסד את בתי הספר.

ביאתו ומטרתו הטילו סער גדול בקרב יהודי גליציה היראים והחרדים.  יהודי פוקר בא מטעם הקיסר אשר הרס את מצבם והביאם עד ככר לחם, ל"השכילם".  הם ראו בו שליח להרוס את חייהם הרוחניים, לחתור חתירה תחת עצם קיומם, – לשלול מהם את בניהם.  לא בסבר פנים יפות קבלו יהודי לבוב את שליח המלכות.  שום יהודי לא רצה להשכיר לו דירה.  אך הומברג לא היה מוג לב ולא נסוג אחור.  הוא החל עבודתו במרץ ופנה באגרת גלויה, כתובה עברית משובשת ומגומגמת, אל הרבנים להיות לו לעזר.  באגרת זו מתגלה האדם שקבל משרה ופקידות מן הממשלה בכל גסותו.

"זה שש שנים, שנות ראינו טובה ורצון מלכנו בנו – הוא כותב באגרתו – אשר ברבים הפיץ חפצו, ללמד בנינו מנעוריהם מוסר השכלי, ודעת לשונינו אשכנזי ודרכי החשבון... וצוה לבנות או להכין בתי ספר (אשר להבדילם מבתי הספר והדת נכנום) נורמלי, והעמיד בם אנשים עברים כמונו, להורות ילדי ישראל איזו שעות ליום כל הנזכר... אין חפץ בכל הפקודה הזאת כי אם להיטיב לבנינו ולבני בנינו הבאים אחרינו, להגדילם בעיני האומה המושלת בהם ולהסיר מהם חרפה ובוז, ללמדם הנהגת הבית, והנהגת כל מסחר ורכולה לנטוע בלבם זרע אמת ודברי מוסר, להרגילם ולהשכילם בכל חכמה ומדע, איש איש אל אשר לבבו יטנו:  לנהלם מנעוריהם לבחור מלאכה אחת מן המלאכות המועילות לחיי האדם.  מעת הסיר ה' שפה לנאמנים, אין אתנו יודע לכל כל שפה, להורות בטעם ונעימות לאדונינו הקיסר יאזעפוס השני, על כל הטובה אשר עושה עמנו כיום"...

"ואם עוד בקרבנו המתלוננים על הענין הזה, המדמים בנפשם כי חסדי מלכנו הישר מדיחים פרי בטננו מן הדרך הטובה ומני מעגלות התורה מורשה קהלת יעקב, אין להפליא עליהם, כי קצרה רוחם מהבין... זה חוק ההמון מעולם וזה גורל הכסילים עד עולם:  קשה עליהם לעזוב ההרגל... לא אליהם שמתי דברתי, ואינם כדאי לבלות רגע אחד בשבילם... ואולם גם בכם ראשי אלפי ישראל!  יש מי מכם דואג באמת על בטול תורה, כי שבתו בתי ספר כמה שעות ליום[103] .

"דעתינו קצרה, אתם אומרים, וצרכינו להשיב דבר ה' ועדותיו מרובים:  הן לנו לדעת תורה, נביאים וכתובים, משניות וגמרא, הגאונים וכל מחנות הפוסקים, ראשונים גם אחרונים, מילי דאגדתא ומילי דעיונא, וכדומה.  מה נעשה ומתי נעשה לילדינו הצעירים?  ומתי יכלו את המלאכה אשר לפנינו?  תשתכח תורה מישראל?

חלילה וחלילה!"

אחר כך הוא מתאר לפני הרבנים דרכי חנוך ב"חדרים" מתוקנים ומציע לפניהם סדר ושיטה על פי מחלקות מיוחדות ומורים טובים, לחלק את הילדים לפי גילם וללמד דקדוק הלשון העברית והלשון הגרמנית, שהוא קורא לה "לשונינו", ולהשגיח על הנקיון השגחה מעולה.  על ידי כך יצליחו התלמידים וידעו למודיהם בזמן קצר.  ואחר כך הוא מדבר על "גודל ענוותו":

"זה חמש עשרה (שנים) ויותר אשר התבוננתי עליו (אל ענין החנוך), דרשתי וחקרתי היטב.  אף באלה נסיתי ואין חכם כבעל הנסיון:  הלא מורה תורה ופדגוג הייתי שנים רבות... ומפרי מזמותי אשר חשבתי למשפט על הענין הזה טעמו חכמי לב ויהללו בשערים מתקו... ואולם מגודל ענוותי אמרתי אחריש אני ואשאיר לכם משפט הבחירה, כי תבורו אתם סדר והדרגה מכוונת:  ואשאיר לכם גם ברכה, רצון וחסדי המלך, כי יהיה לכם הדבר הזה לכבוד ולתהלה, לשם ולתפארת:  ומי יודע כמה טובות גדולות ימשוך הענין אחריו ברבות הימים!  אולי מחר יעמוד לכם ריוח והצלה ממקום אחר.  אולי שלחני אלהים אליכם להיות לכם לפליטה גדולה, להחיות אתכם ואת טפכם"...

והמלאך הגואל חותם את אגרתו אל הרבנים בדברים עדינים אלה:

"חובה גדולה עליכם לשום לב מהר על הענין הזה... חובה הוא עליכם מצד חפץ הגבוה... אמנם דעו אף כי מדרך ענוותי להשאיר לכם משפט הבחירה, לא כל העולה על רוחכם בראשונה היה יהיה חוק לישראל... ואם לא יכונו דבריכם אז אערוך מלים מלבי אשר מצאה נפשי... ואשלחם אל הדרת השרים היושבים ראשונה בשלטת (בממשלה) ואשר יגזורו הוא יהיה לנו לעינים"...[104] .

כה דבר הומברג אל רבני ישראל ואיים עליהם בכח מלשינותו בפני המלכות.  אין אתנו יודע מה ענו לו הרבנים ואם ענו לו.  אפשר שדבריו אלה הפילו עליהם פחד ובחרו בשתיקה.  בינתים נגש הומברג אל פעולתו במרץ ובמשך זמן קצר יסד מאה ושבעה בתי ספר (בארבע שנים).  קשה היה לו להשיג מורים מודרניים בגליציה, על כן הביאם ממרחק, מגרמניה וממורביה.  נוסף לזה יסד על יד בית הספר הנורמלי בעל שש המחלקות שבלבוב בית מדרש למורים בהנהלתו של אהרן פרידנטאל.  מספר המורים ששמשו בבתי הספר החדשים הגיע למאה ועשרים.

מאליו מובן שבתי הספר האלה היו למורת רוחם של יהודי גליציה.  הם הורכבו על כתפם במצות המלך.  המורים אשר הובאו שמה היו ברובם משכילים שליחי המלכות שהרגישו את עצמם פקידים שתפקידם לקיים מצוות ההשכלה והביטו מגבוה על קהל מורדי האור.  הם דרשו מן היהודי הפשוט שיסיר כובעו בפניהם כמו לפני "הפריץ" ולפני פקיד הממשלה.

הלא כה ישיר אחד מהם ב"פואימה"  "גורל המורה":

המשנה עתים ומחליף זמנים

הפך הגורל לטובת המורים,

להיותם שלוים, שקטים ושאננים

ויאכלו מעדנים חלף המרורים.

הימים לשעות שששה הם נערכים,

לטובת המורים לבלי כלותם,

לשנה יחשבו עשרה ירחים,

ושנים כפרה לכל תולדותם[105]

מצב המורים כאלון וכאלה,..

חוסים תחת כנפי הממשלה,

לא ישלכו כקליפת הדבלה,

ככלות כחם ונפשם אמללה...

.......................................................

ותחת מלפנים שחו לאגורה,

בלקטם כספיהם מאת היחידים,

יקבלו עתה ספוקם במשורה,

בראש החדש מאחד הפקידים.

סוחרים ומוכרים יקנאו מעמדם,

בדרך הכבוד ילכו לקראתם,

שחו ויקחו המצנפת בידם

למען יקחו סחורתם מידם"[106]

המורים האלה, שהיו טופחים על כרסם ואומרים "שישו בני מעי" כשראו יהודי עומד לפניהם בגלוי ראש לכבודם, התנהגו כפקידי הממשלה.  חובה היתה על הילדים לבקר בבתי הספר.  ילד שלא היתה לו תעודה מבית ספר יהודי נורמלי, נאסר עליו למוד התלמוד ב"חדר".  ביחס לדת לא היו המורים מתחשבים ברגשות החרדים.  שמעון ברנפלד מספר ב"דור תהפוכות" שידע מורה בית הספר בלבוב שהיה אוכל חזיר בפרהסיה.  באי כח הקהלות באו מפעם לפעם בקובלנות אל הממשלה על ארחות המורים היהודים האלה המעשנים וכותבים בשבת ואוכלים טרפות.  על כן לא יפלא אם השתדלו ההורים להרחיק בניהם מן האסכולות.  השלטונות היו מטילים קנסות על ההורים שבניהם השתמטו מן הלמודים, והקנסות לא תמיד הועילו.

באיזה דרכים השתמטו ההורים  הרי שלש התנצלויות:  אב אחד כותב שבנו גנב הוא, על כן אין לו תקנה אלא לשלחו לפולין, אולי יתוקן שם.  אב שני כותב שבנו חולה מחלה מידבקת קשה, על כן אי אפשר לו לשלחו אל בית הספר.  יהודי הורודינקו מודיעים שמתוך "סבות פטריוטיות ורצון התבוללות חפצים הם לשלוח את בניהם לבתי ספר נוצרים, על כן מבקשים הם מאת הממשלה לסגור את בית הספר ליהודים מיסודו של הומברג".

מאה ושבעה בתי ספר הוקמו, אבל הם היו קיימים יותר על הנייר מאשר למעשה.  מבקריהם היו בני העניים המרודים.  בשנת 1795 היו כל התלמידים והתלמידות בבתי הספר הנורמלים בלבוב מגיעים למספר 389, בעוד שהיו בה, בלבוב, 85 מלמדים, 183 סגני מלמדים (בעהעלפערס) ולהם 1574 תלמידים[107] .  היהודים לחמו בבתי הספר בזה שמנעו בניהם מלבקר בהם, אבל לא יכלו לצאת כנגדם בגלוי מאימת הממשלה.

אך מת הקיסר יוסף השני – בשנת 1790 – ועל כסאו עלה ליאופולד, החלה מלחמה עם בתי ספר אלה בגלוי.  יהודי לבוב, ברודי, בוצ'אץ' ועוד פנו בבקשה אל הקיסר לשחרר את "היהודים מעולם הקשה של בתי הספר הנורמאליים".  הם קבלו על המורים שהם פוסעים על ראשי הצבור, בועטים בחוקי התלמוד והילדים מודחים על ידיהם "ללא אמונה ולקלות ראש".  הומברג יצא להגן על בתי הספר והמורים:  הצורך שילמדו הילדים את לשון הממשלה, גרמנית, ומזה תצא תועלת לממלכה, הצורך ללמד את ילדי ישראל "תורת האהבה לבעלי דעה אחרת" ולהפחית את "הקנאות היהודית", בקצור:  הומברג ידע את המשפטים המוקדמים הקיימים אצל חוגי הממשלה, ולזה כוון את תשובתו[108] .

בשנת 1794 הגיש הומברג תזכיר לממשלה המצטיין בתאור היהודים בגוונים שאנטישמי מובהק היה יכול להתפאר בהם.  "מסבת רדיפות שנות אלפים התפתחה אצלם אהבה מופלגת לאמונתם שהגיעה לידי אגואיזם דתי.  הם חושבים את עצמם לעם הנבחר וסבורים שאך להם יש קדושים... אך את עצמם הם רואים כבני אדם... רוח הרדיפות של היהודים הפך לקטנות מוחין...הם מסורים לתאות המשגל יותר מן הנוצרים ויש להם נטיה יתירה למסחר"... הוא מודה אמנם "שירידתם המוסרית של היהודים סבתה בלחץ המדיני".  היהדות הקדומה המקורית טובה היתה, ואף ישו הודה בה, אך זו של עכשיו טעונה חטוי מחלאתה"... וכיצד יחטאוה?  צריך לבטל את חדרי הגמרא והישיבות (תלמוד שולען) במדינה, לייסד בפראג ישיבה כללית אחת וגם להטיל חובה על הקהלות לקבל מורים ולא רבנים, ושהשלטון לא ישים לב לצרכי הדת של ישראל.

התזכיר הזה עשה רושם.  הוא הגיד בו כל אשר חפץ השלטון לשמוע:  היהודי יש בו נטיה יתירה למסחר – הלא על זה קבלו כל הזמן שהיהודים עוסקים במשא ומתן ומרמים את הנוצרים.  היהודים פרים ורבים יותר מדי – לזה כוונו בהגבלות על הנשואים, "פן ירבו".  ומטפוס זה היו שאר תזכיריו והצעותיו לממשלה, כגון שיערכו מוקד לספרי היהודים וכיוצא בהם.  בשנת 1793 קבל מן הממשלה אות כבוד.

אבל סוף סוף נפטרו יהודי גליציה "ממלאכם הגואל".  הומברג הקדיח תבשילו ברבים ונכשל במעל כספים.

וכך היה המעשה:

ברפש העוני והדלות והמצוקות והמסים הכבדים שרצו מנוולים שבקשו לבצוע בצע והם היו ממציאים לממשלה הצעות להטלת מסים חדשים בתקוה שהם יהיו חוכרי המס וישתכרו.  והשלטון – כמה נעמה לו המוסיקה של הטלת מסים על ישראל!  מנוול אחד מדרוהוביץ פנה אל הממשלה שיטילו מס על התואר "מורנו".  מיד פנתה הממשלה אל המומחה הומברג לשאול את דעתו.  הומברג נבהל להשיב כי "התואר מורנו משפיע לרעה על החיים המוסריים והאזרחיים של עם ישראל.  הוא מעלה את הגאוה ומונע רבים מעשות עבודה מועילה, משום שהמלאכות מוחזקות למטה מכבודו של נושא התואר "מורנו".  מכאן הולכי בטל הרבים בין היהודים החיים מן המרמה או מזיעת השדרות הנמוכות העובדות.  על ידי תואר הכבוד הלזה גדלה הנטיה ללמוד הגמרא, וזה מעכב את למוד הלשון האשכנזית ולמוד המלאכות המועילות"[109] .

לאחר זמן קצר בא יהודי אחר, שלמה קופלר מלבוב, והציע להטיל מס על הדלקת נרות של שבת.  תגר זה הציע לשלם דמי חכירה סכום עצום של 194,403 זהובים אוסטריים, – וקיווה עוד לריוח גדול.  הממשלה חככה בדבר ופנתה אל המומחה שלה, אל הירץ הומברג לשאול דעתו, אם אין במס זה פגיעה בחופש הדת.  חס ושלום!  – מהר הומברג לענות, – הרי אין האסור חל על עצם הדלקת הנרות, אלא שמייקרים קצת את מחיר הנרות.  ובהסכמתו של זה הוטל על שכם היהודי – בשנת 1797 – עוד מס אחד, ובשנת 1816 העלוהו פי שלש.  המס הזה היה משא כבד על כל שדרות העם וביחוד על העניות, וחלה חובת התשלום אפילו על אלה שלא הדליקו.  ומאז היו השוטרים אורחים קבועים בבתי עניי ישראל – הם היו באים לקחת את המנורות ואת הכרים לערבון, עד שיסלקו את המכס.  ועד ראיה מספר שביום הששי היו פוגשים בעלי בתים "יורדים" שהיו מבקשים בבושת פנים נדבה, כדי לשלם לחוכר את המכס[110] .

ועל ידי זה נפל הומברג.

נפש יפה זו הסכימה למס החדש לא מתוך נמוקים אידיאליים גרידא.  הוא בקש גם הנאה לעצמו:  אחוזים למאה מהכנסותיו של החוכר.  אז הודיעו את הדבר לממשלה.  החלה חקירה ודרישה והתוצאה:  חטא הומברג ולקח.

הומברג ברח מלבוב אל ווינה.  ויהודי גליציה הוסיפו להתאונן על בתי הספר, עד שנענתה להם הממשלה בשנת 1806 וסגרה את האסכולות וליהודים היתה הרווחה[111] .  באותה שעה הותר ליהודים לשלוח בניהם אל בתי הספר הכלליים, בתנאי שיהיו יושבים על ספסלים מיוחדים.

ומעשי הומברג לא באו עוד לידי גמר.  הוא בא לווינה ולא פסק מהיות "פּערזאָנאַ גראַטאַ" לממשלה – עמדו לו זכות מעשיו הטובים.  ערכאות גליציה דרשו להסגירו לבית דין של עונשין, אך קברניטי הממשלה באוסטריה לא נטו לכך, כך נשתקע הדבר.  הומברג נשאר בווינה ולא חזר עוד לגליציה.  מצבו לא היה מזהיר.  בני אדם טובים באו לעזרתו.  מזמן לזמן היתה הרשות מוסרת לו שטרות או צוואות כתובים עברית לשם חוות דעת, וקבל שכרו המועט.  הוא נתמנה גם צנזור על הספרים העבריים.  וגם זה לא סיפק לו פרנסה בריווח...

הפקיד המאיים על הרבנים היה לבריה עלובה, – אך לזמן קצר.  לא יצאו שנים – ושוב עלה לגדולה.

 

בבוקובינה

בהנתן "כתב הסבלנות" חויבו היהודים ליסד "דייטש יודישע נורמאל-שולען".  לאחר "חוקת היהודים" משנת 1789 נוסדו שני בתי ספר כאלה בבוקובינה האחד בטשרנוביץ והשני בסוטשאבא.  בחרו ב"משכילים" שהביאו מגאליציה למורים והכריחו את ההורים לשלוח את בניהם ובנותיהם אל בתי החנוך האלה.  אף שוליות של בעלי מלאכה חייבים היו בלמוד ורשות הנשואים ניתנה להם לאחר שהראו תעודת בקור בבית הספר.  לא ניתנה לנער הרשות ללמוד תלמוד עד שלא הביא תעודת בית הספר או עד שהוכיח, לפחות, שהוא מבקר בבית הספר הנורמלי.  מי שלא מלא את חובות החנוך נקנס גם קנס של ממון.  נער שבא אל מלמד ללמוד – אסור היה על המלמד לקבלו עד שלא הביא הנער תעודה ממורה בית הספר הגרמני-היהודי שהנער לומד בו ואינו נעדר.

ולמרות כל החומרות האלה – ואולי בעטיין – התגברה ההתנגדות למוסדות החנוך.  הממשלה גזרה:  ילד שלא יבקר את בית הספר – אביו ומלמדיו אחראים עליו והם נקנסים ונענשים.  נוסף על זה הוטל על ההורים שהיו להם בנים בגיל של למוד לבוא לדרשה שהרב דרש – על פי פקודה – בשבח ההשכלה, ופקיד הממשלה היה עומד על גבי הרב להשגיח עליו שהשבח לא יהא מסופק[112] .  לתלמידים הטובים ניתנו פרסים.  אבל החרדים לא פסקו מהתנגד.  ההורים קבלו עליהם קנסות וענשים – ואת בניהם לא שלחו.  הורי סוטשאבא הגישו בשנת 1791 קובלנה רשמית אל הקומיסאריאט של המחוז שאינם יכולים לשלוח בניהם לבית הספר, משום שהמורה, אברהם גולדנטהאל, מחלל את קדשי ישראל בפרהסיה[113]

 

בביהם ומיהרן

בצאת חוק בתי הספר הנורמאליים לאוסטריה היה המצב בביהם ומיהרן (מוראביה), שאף הן כפופות היו לאוסטריה, שונה מאשר בגליציה.  שתי הארצות האלה נשאו עליהן חותם ארצות המערב.  הקהל הרגיש בצורך למוד כתב ולשון אשכנז וידיעת החשבון.

"אם היו בעת ההיא מתנגדים בקהלות נגד בתי הספר ההם לא היה זה ממאסם בלמודים, כי אם מאסו במלמדים – אומר אייזיק מאיר ווייס – חם לבבם על המורים בם כי הם – על כל פנים לפי רובם – היו קוצים מכאיבים לבני עמם ולתורה.  בראשונה לא היו יראי שמים לפי המדה אשר דרשו מהם הרבנים וכל היראים בעם.  וזאת שנית, לא היה (למורים) חפץ להיות עזר להגדיל תורה, ותהי להפך, כי היו מצירים למלמדי בתי ספר למקרא למשנה ולגמרא ולדקדוק לשון הקדש אשר היו בעיר, ואוי לו למורה כזה אם ערב לבו להורות בבית הספר שלו מהענינים הנלמדים בבית הספר מטעם הממשלה, אף אם רק כתיבת לשון אשכנז.  ואמנם מובן הדבר מעצמו, כי אבות התלמידים דרשו מאלה המורים לבניהם תורה, כי עם הלמודים העברים ילמדו הם, או מורה אחר ראוי והגון אשר ימנה לו המורה ראשי, שעה או שתים ביום מאותם הלמודים אשר נלמדו בבית הספר מטעם הממשלה.  ולרוב בקשו זאת יען כי נתפשטה הדעה בעם, כי המורים אשר נפקדו מהממשלה לא באמונה הם עושים מלאכתם, ועוד חשבו כי שתי השעות ביום אשר נקצבו לכל מדרגה ומדרגה לכל כך ענינים ולכל כך תלמידים בכל מדרגה אינן מספיקות וצריכים לעזור להם ב"חדר".  ומה יעשה העלוב הזה (מחזיק בית הספר הפרטי)?  מצד אחד בעל הבית דוחק ומצד השני המורה (מטעם הממשלה) מיירא, הלא יעשה כדעת בעל בית, כי בו חייו תלויים, ואמנם כמעט שמע מורה הממשלה על אחד המורים האחרים כי בבית הספר שלו, או נאמר ב"חדר" שלו, מלמדים שעה אחת או יותר ביום כתב ולשון אשכנז וחשבון וכדומה מן (הידיעות) החיצוניות, מיד הביא זה המתנקם דבתו רעה אל פקידי הממשלה והעוברים על החוק נענשו ונרדפו ותמיד עיני השוטרים צודות (אורבות להם) עליהם"[114] .

מתאור זה של עד הזמן (ווייס חי בשנות 1815–1905) אנו לומדים:

1.  כי המורים לא הרשו למלמדים ללמד למודי חול בחדריהם, כדי להכריח את ההורים למסור את בניהם לבתי ספרם הם.

2.  מלמדים ומורים פרטיים שלא השגיחו באסור ולמדו למודי חול נענשו ונרדפו על ידי הרשות.

המשגיחים על בתי הספר הנורמאליים ליהודים היו הכמרים הנוצרים – אף על פי שהיה גם משגיח אחד ממשכילי העיר היהודים.  הכהן הנוצרי היה עושה כרצונו, ולא שאל בעצת המשגיח היהודי או הקהלה.

בתי הספר החשובים ביותר במיהרן היו בבוסקוביץ ובניקלשבורג.  בבוסקוביץ שמשו מנהל ותשעה מורים, בניקלשברג מנהל ועשרה מורים.  בפרוסניץ התקיים בית ספר עממי על יד הת"ת[115] .  פרטים על בתי ספר אלה יבואו להלן.

*   *

הירץ הומברג לא אמר נואש עוד ונסה את כחו בפעולה חדשה אשר הביאה לו את פריה.  הוא היה למחבר ספרי למוד לבתי ספר החדשים, ספרי למוד למוסר ולדת, אשר המיטו שואה גדולה על היהודים תושבי אוסטריה.

כידוע היתה אחת השאיפות העקריות של המשכילים ללמד העם מוסר ודרך ארץ.  וכבר נתברר קודם לכן המקור ממנו נבע הצורך ללמוד זה.  לא מפנים בא.  עם ישראל למד תורה, תורת אל חי, וחי חיי מוסר שהיו יכולים להיות לדוגמה לעמים שישבו בתוכם.  בלי ספק היו בין היהודים גם עוברי עברה.  עברות אלו היו פרי תנאי החיים שלהם, פרי ההגבלות הכלכליות והמדיניות.  לא נמצאו ביניהם לא רוצחים ולא נואפים ולא שכורים, אלא לפעמים מערימים על החוק הכלכלי ועל ההגבלות, – כדי שיוכלו להתקיים.  משכילי ישראל הסכימו עם שונאי ישראל שעמם זקוק לתקון מוסרי.  כיצד יבואו כל התקונים האלה, ביחוד שפור המוסר?  הוה אומר על ידי ספרי למוד.  המשכילים הראשונים היו, ככל האנשים בדורות ההם, מאמינים גדולים בספר נדפס ובחוקי מוסר שלומדים אותם בעל פה.

הירץ הומברג ישב על כן לכתוב ספר מוסר "אמרי שפר".  כוללים עניני תורה ומוסר לילדי ישראל "עלם ועלמה".  בספר הוא מדבר על אמונת אל יחיד, על עשרת הדברות, י"ג העיקרים החגים והמועדים, מהות התורה שבכתב והתהוות מנהגי הדת.  החלק השני כולל הנהגת האדם לעצמו ויחסו לחברו וביחוד חובותיו למדינה ולמושל שקיומנו ואשרנו תלוי בו.  בספר ישנם קטעים מוסריים שנכתבו בכוונה מיוחדת.  כגון:

"המלך אינו נמהר בדבריו ובמעשיו, אבל נועץ תחלה ביועציו וחכמיו, ושוקל עצתם היטב ברוח בינתו העמוקה מאד (לב מלכים אין חקר!) ואחר גוזר אומר וחוק... והנה הכתוב אומר:  "לב מלכים ביד ה', אל כל אשר יחפץ יטנו" ואם כן כל פקודות המלך הן חפץ השם יתברך... חכמת המלך רבה היא עד מאד, שרצון המלך וחפצו אינו כי אם להיטיב ולהועיל לאנשי ארצו, ומצות המלך היא בעצת ה'... ואין רשאי לחקור ולדרוש אם טובה היא הפקודה היוצאת מלפני השליט אם לא... כל מדיני נאמן רוח ונקי כפים בוטח בתום לבבו על צדקת וחסד מלכו, שלא יגזור דבר שאינו טוב ומועיל לאנשי ארצו... הקדוש ברוך הוא ברצונו הקדוש הוא מושיב מלכים לכסא, והם שליחי ממשלתו לעשות משפט בארץ ולהנהיג לאומים במישרים"...

הומברג שהיה בגליציה וראה איך גרמו גזרות "מלך החסד" עוני ומצוקות לרבבות בני עמו מצא לנכון ללמד "שאין רשאי לחקור ולדרוש אם טובה הפקודה היוצאת מלפני השליט אם לא"...

הספר כתוב עברית לא קשה בתרגום גרמני באותיות עבריות ונדפס בווינה בשנת תקסב (1802).  מנקודת ההשקפה הפדגוגית ודאי שלא יכשר, כי מופשט הוא ונשגב מבינת הילדים.  מבחינה דתית אין בו פגם.  שנות חייו בגאליציה הורוהו להזהר בלשונו והכניס לספר דברים שלא האמין בהם, כדי שיהא הספר מקובל על הקהל.  אנו מוצאים בספר גם כמה יסודות לאומיים, כגון בדברו על אמונת הגאולה "העיקר השנים עשר מאמונתנו הוא "שלא לנצח יהי" זרע אברהם מפוזר ומפורד כצאן בלי רועה, כמאז גלינו מארץ אבותינו ואבדנו מקדש, כהן ונביא, אשר אין לנו מנהיג ומנהל.  ואולם האב הרחמן ברוב חסדיו יקבץ עמו ישראל בעתו וישלח משיחו להשיבם על כנס הראשון ולהביאם אל ארץ הקדושה, ושם יבנו את בית ה' ויעלו עולות וזבחים (ההטעמה שלי) ויעבדו את ה' באהבה"[116] .

על הספר באה הסכמתו של מרדכי בנעט, רבה של ניקלשבורג, אחד מעמודי התורה והדת אשר שמר פיו ולשונו מדבר רעה על המחדשים, אבל רחוק היה מהם במחשבותיו ובמעשיו.  מתולדות ימי ההשכלה נוכחנו שהרבנים היו מחויבים לתת הסכמתם על כמה ספרים שהיו למורת רוחם, משום שלא יכלו להתנגד לשאיפות הממשלה.  ובאמת נכתב ספר זה מתוך זהירות גדולה.

הספר נתקבל על פי רצון הממשלה לספר למוד והמחבר ראה בו ברכה.  אחר כך הוציא את ספרו זה בלשון אשכנז בלבד, בלי המקור העברי (1812).  התרגום הגרמני נשתנה קצת, עם דברי חנופה לממלכה, תעמולה לוהטת לאהבת המולדת ואמון בממשלה, והשמיט מצוות ישראל.  באיזה עיקרים נמצא מלים המשתמעות לשני פנים שאוזן הקורא הנוצרי תיהנה מהן, כגון:  "אנו מאמינים כי ה' ישלח ראש משוח, אשר ילמד לעם ישראל אור ה', יתן לו ה' עוז ותעצומות להתגבר על התאוות הרעות;  יעוררם לאחווה ואחדות ואהבת אדם כללית, ויקים מקדש אשר בו יקראו כל העמים בשם ה'[117] .

הומברג הסוכן החרוץ לעצמו ולפרסומו עשה כל הדרוש להביא את ספרו לתשומת לב החברה והממשלה.  ברשימת החותמים נמנה גם ארכידוכסים.  וכשם שגדלה חבת הממשלה לספר המוסר הזה כן גדלה אליו שנאת יהודי אסטריה.

כי הומברג לא היה מסתפק במועט.  לאחר שנתקבל חבורו בכל בתי הספר ליהודים מטעם הממשלה שאף לגדולות, לעשותו מקור למוד לכל ישראל, כגדול כקטן.  ביום 14 לדצמבר שנת 1812 יצאה פקודת הממשלה שלא לתן רשיון נשואין לחתן ולכלה אלא אם כן עמדו למבחן במשטרה המחוזית בידיעת הספר "בני ציון" (השם למהדורה הגרמנית).  אם נתכוונה הממשלה להכריח על ידי כך את הצעירים ללמוד גרמנית – כי הספר היה כתוב בלשון גרמנית נמלצה ומעוטרת, כדרך המטיפים בימים ההם – או ללמדם מוסר ואהבת המדינה לא נוכל עתה לדעת.  אם נאמר כי ידו של הומברג היתה בפקודה הזאת – לא נהא חושדים בכשר.  אופיו ומעשיו מעידים עליו.  ועל הספר נקצב מחיר גבוה, כדי להנות את המחבר הנאה של ממש.

על התקופה הזאת וענין הבחינה בספר יספר לנו אייזיק הירש וייס:

הספר "בני ציון" היה למורת רוח (העם) מכמה צדדים.  האחד שהיה נחשב בעיניהם כאחד מספר מינים אשר מקור מקומו טמא... כי מחברו היה מוחזק בפסלות בכל מדינות אסטרייך... והשנית... בזה הספר אין המחבר רק כנוגע ואינו נוגע במצוות המעשיות ואין אומר ואין דברים על היות התורה שבעל פה עיקר גדול בדתנו... וחוץ מזה לא היה להם זה הספר נאות להנתן ביד ילדים כבני עשר שנים, כי חקירותיו בחכמת הדת הן למעלה מהשגתם, ולמטה מכדי הנחוץ להם לדעת מדת ותורת אבותיהם.  ואמנם היתה עוד סבה שלישית על מאסם בו, והיא מצד התולדה אשר יצאה מאתו.  כי רעה גדולה באה בעקבי זה החוק אשר עשה את הספר "בני ציון" עיקר בלמוד יסודי הדת.  כראות הממשלה כי היהודים למרות פני החוק עודם מתרשלים בקיומו, יצאה גזרה מלפניה למען הכריחם לשמור את חוק סדר הלמוד בבית הספר ההוא, לעשות לחוב קבוע ליהודים כי כל אחד ואחד מבני עמנו הנושא אשה יהיה הוא וארוסתו חייבים לעמוד בנסיון אם יודעים (הם) יסודי הדת כפי מה שהם רשומים בספר "בני ציון" והיו המעמידים אותם על הנסיון:  פקיד העיר והכהן נוצרי אשר היה המשגיח הראשי על בית הספר, ורב הקהלה והמורה מטעם הממשלה ואחד מטובי הקהל.  לא יאומן כי יסופר כמה הלבנות פנים נסבה על ידי הבחינה הזאת לחתן ולכלה וכמה בזיון שסבלו אלה העלובים אם לא ידעו להשיב כענין על השאלות.  ואמנם עוד יותר מהמה כמה חמסים וכמה מעשקות נסבו על ידי החוקר, כמה מתנות חנם ושחדים היו דרושים לפנות דרך להשגת התעודה כי עמדו בנסיון!  אמנם החומס והמעשק היותר קשה היה המורה מטעם הממשלה.  הוא עשה לו צו אל צו וחוק אל חוק, כי כל אשר רוצה לעמוד בנסיון לפני הקאמיסיאן ולהשיג תעודה צריך להתפשר עמו בין ידע ובין לא ידע.  ובאמת היו יודעים כי ברצותו יועיל וברצותו יזיק, ועל דרך זה היו המורים גוזלים וחומסים את העם בלי חמלה, ואפילו העני מישראל לא נמלט מידם, וגם לא מעט מהם אשר היו מתעשרים מממון העניים"[118] .

לא נזכיר בזה את המעשים שעשה בתור מבקר לספרי ישראל.  – כי עיקר עסקנו כאן הוא בהומברג "המחנך" ומחבר ספרי הלמוד.  בשנת 1814 נתמנה למשגיח על בתי הספר בביהם, ועל משמרתו זו עמד עד יום מותו (1814–1841).  הוא זכה לשם טוב בחוגי הממשלה ולשם נבל בקרב בני עמו.  בשנת השמונים וארבע לימי חייו, בימי שיבתו, פנה אל הממשלה לזכותו ב"זכות הסבלנות" שהיתה מעין סמל האזרחיות.  והוא מונה לפני הממשלה את זכויותיו ומעשיו הטובים, שלימד את בני עמו בספרו "בני ציון" כי המושגים העיקריים של הדת הנוצרית מתאימים למושגי ישראל, וכי ארבעה מבניו המירו את דתם.

וזאב יעבץ, בעל הרוח הנדיבה, הדן בני אדם בספר ההיסטוריה שלו לכף זכות, הוציא על הומברג את המשפט הזה:

– "עוד לא קם נבל כמוהו בתוך המשכילים".

הומברג האריך ימים.  בן תשעים ושתים היה במותו.

*   *

אחד מן המורים בבית הספר בפראג היה חלוץ החנוך החדש ומחבר ספרי למוד פּרץ בר (1758–1838), המכונה פיטר בעער.  הוא היה יליד עיר קטנה בביהם (נייבישוב) ואביו היה סוחר.  בן י"ג עזב את בית הוריו והלך לפראג ללמוד שם בישיבה.  כעבור ארבע שנים נכנס לישיבת פרשבורג ועשה שם כשלש שנים.  משום שירד אביו מנכסיו ולא יכול לתמוך בו הוכרח לעזוב את הישיבה וקבל משרת מורה בכפר באונגארן.  שם הגיעו לידיו ספרי השכלה ונתחמץ, ובצאת פקודת הסבלנות פנה למקור ההשכלה, אל ווינה הבירה.  ווינה היתה אז קריה תוססת.  צעירי ישראל החלו פונים עורף למסורת ישראל ומבקשים השכלה.  התקרב בר אל המשכילים ואל העשירים הנאורים, בקר בביתם והרבה ללמוד.  הוא ראה לעצמו שדה רחב בשטח החנוך ולמד מתודיקה, ובשנת 1785 יצא להיות למורה גרמנית בבית הספר שהוקם במאטרסדורף באונגארן.  שנתים לימד שם ואחר כך חזר לעירו.  הממשלה הזמינתו אז ללמד מוסר ושאר למודים בבית הספר הראשי לעדת ישראל בפראג, ושם שהה עשרים ושש שנים.

מורה לוחם היה – לוחם באמונות תפלות ולוחם לחנוך המודרני.  בשנת 1796 הוציא ספר למוד בשם תולדות ישראל, ספר מקרא מתורגם לגרמנית בכתב עברי.  הספר כלל ספורי התורה בלשון קלה ובהשמטות רבות.  על טעמו האסתתי תעדנה העובדות האלה:  הוא השמיט את תאורי פגישת אליעזר ורבקה ומעשי אליהו על הר הכרמל.  על רוחו הלאומי יעידו חרוזיו על התפלה:

ואם לא תבין לשון עבר

מלהתפלל בה היה מנוע,

איעצך להתפלל

בכל לשון אשר אתה שומע".

הוא הוציא גם ספר "דת ישראל" (פראג 1809), קטכיזם מן הראשונים.  אידיש היתה לו לזוועה ועברית – בלתי חשובה.  הלא כה דבריו:  "אין מעירים תשומת לב הילדים על אמתיות הדתיות והשכליות.  על למודי המוסר, התמימות האצילה והענווה והטבעיות שנמצאים באישי התורה, במעשיהם ודעותיהם.  כאלו היתה הלשון העברית – שאחד מאלף קונה בה ידיעה בינונית כדי לשכוח אותה אחר כך בפנותו לעסקיו – עיקר הדת ותכנה" (דת ישראל, עמודים 8–9).  את עזרא הסופר הלל, לא על אשר הבדיל את הנשים הזרות, כי אם "על קבלו כתב אשורי, מפני שבמשך שבעים שנות הגולה נשתכח כתב לבונאה העברי, והוא כאדם פקח הסכים לתנאי הזמן ולצרכי המקום" (שם, 9).  ויש בזה רמז שהגיעה השעה להמיר את העברית בגרמנית.  הוא הסביר למה כתב את ספרו גרמנית בדברים אלה:  "אלמלי כתב בעברית כי אז החטיא מטרתו למסור את תוכן ספרו.  לחלק רב מבני הנעורים, ולכל הילדות שאינן לומדות עברית, ובצדק" (37)...

אם לא נמצא בספריו התלהבות לדת ישראל יש בהם נאמנות גדולה למלכות ולקיסר.  "עתה בחדור ההשכלה לחיי כל העמים ובעקבות הטוב הלא כרוך גם הרע, צריך להקפיד מאד על למוד הדת לבני הנעורים.  מן ההכרח להראות להם כי מלוא חובות האזרח בלי כפירה ונטיה לרעיון הבונים החפשיים מכשירם לקבל את השפעת הטובה מצד הקיסר" (שם 19)[119] .

פרץ בר נחל כבוד רב מן הרשות.  בשנת 1829 קבל פרס ובשנת 1839 נתכבד באות זהב של כבוד.  הארכיהגמון השתדל שימנוהו מורה בבית הספר הישראלי.  נשיאות הפלך בביהם העידה כי בני אדם כהירץ הומברג וכפיטר בר יעברו במהרה אל הדת הנוצרית.  אף היהודים ידעו זאת.  הם נחלו על כן כבוד משאינם בני ברית וקלון מבני בריתם[120]

*   *

בתי הספר ליהודים עמדו, כאשר בואר לעיל, תחת פקוח הממשלה.  היהודים רשאים היו לחבר ספרי למוד למוסר בתנאי שימסרום לאשור למפקח הראשי.  במקום שלא יהיו בתי ספר לישראל החובה עליהם לבקר בבתי הספר של הנוצרים.  בשנת 1812 הנהיגו במורביה את למוד ספרו של הומברג "בני ציון".  הרשות מכרה את הספרים לקהלות.  הכמרים השגיחו על הלמודים שיהיו כשרים ולא ימצא בהם פגם.  בחגים ובשבתות היו הילדים פטורים מן הלמודים.  אבל מצב בתי הספר היה דל מאד.  המורים הראשונים – ידיעותיהם הכלליות היו עלובות מאד.  בית הספר הנורמאלי עמד על שתי מחלקות.  האחת למדה בבקר והשניה אחר הצהרים.  ה"חדרים" – מצבם היה טוב יותר עד שנת השלשים של המאה הי"ט.  רק אחר כך החלו יורדים[121] .

בביהמן היו אז בתי ספר יסודיים מעטים.  מלבד בית הספר הראשי בפראג התקיימו אז בתי ספר בקהלות האלה:  הוריץ, גולטש-יעניקו, קולין, מינכנגראץ, הומפּוליץ, נייביטשוב, ליעבען, איידליץ, יונגבונצלוי, קוטנפּלאן, ליכטנדשטאדט, טיפליץ, קיניגסווארט, האברן וראדניץ.  שם טוב יצא לבית הספר למופת שנוסד בעיר שווארץ-קוסטיליץ.  מיסדו היה הירמן מארטינובס והוא הציג לו למטרה חנוך גופני ורוחני, מוסרי ועמלני.  את מטרתו אמר להשיג על ידי כלכלה פשוטה וטובה והתעמלות בחוץ ותכנית למוד עשירה.  התכנית עמדה על דת, גרמנית, חשבון, כתיבה תמה, ידיעת המולדת (אוסטריה), תולדות מלכות אוסטריה, ידיעת הארץ, כתיבת אגרות, גיאומטריה וארכיטקטורה.  מן המחלקה השלישית נעשה למוד הלשון הטשיכית חובה.  תלמידים מצוינים היו ניהנים גם מלמודי מוסיקה, רישום והלשון הצרפתית.  אחר הצהרים למדו עברית.  הנערות למדו גם עבודת יד ופעם בשבוע בא מורה רקודים מפראג ללמד את הנערות מחולות.  כלכלת בית הספר היתה על חשבון הקהלה.  לבית ספר זה יצא שם טוב.  בשנת 1846 היו בו 103 ילדים וילדות.  לתלמידים היה בית אכל מיוחד וילדי העניים קבלו בו ארוחות חנם.  בין הילדים היו גם ילידי חוץ.

לבית ספר זה חסר היה בנין מיוחד והלמודים התנהלו בחדרים שכורים בארבעה בתים.  בשנת 1847 קבל ההירצהרצוג סטיפאן את האפיטרופסות  על בית הספר.  ואף על פי כן לא נתנה הממשלה כל תמיכה לבית ספר מופתי זה.  בשנת 1850 נגמר זמן שכירותם של כמה חדרים והבעלים לא רצו לחדש את חוזה השכירות.  בינתים עקר המיסד את דירתו לעיר אחרת ובית הספר בטל.  לא נשאר שם אלא אסכולה קטנה לששה עשר ילדים בני המקום.

ילדי ישראל משאר הקהלות בקרו בתי ספר למתחילים של הנוצרים ולמודם שם לא היה להם לעונג.  ילדי הנוצרים היו מזלזלים בהם ומבזים אותם, על כן היו התלמידים העברים נעדרים הרבה מן הלמוד.  למודי קדש למדו הילדים אצל מורה מיוחד שקבל משכורתו מקופת הקהלה, בערך 100–300 פלורין לשנה, חוץ משכר למוד.  השפעתם של המורים האלה לא היתה גדולה, ביחוד במקום שהיו משמשים גם שוחטים וחזנים.  האמידים היו מחזיקים "בחדרים" שהיו מלמדים את בניהם למודי קדש בדרך פרטי.  אף באלה לא היו מורים טובים, כי לקויים היו בידיעותיהם[122] .

במשך הזמן החלו בתי הספר האלה יורשים את מקום החדר.  אף הישיבות החלו להתמעט ולהעלם.  כי הילדים קודם לכן היו לומדים עד שנת הי"ג ב"חדר" ואחר כך נעשו שוליות לבעלי מלאכה אז יצאו אל הכפרים עם ילקוט הסחורה על שכמם ובעלי הכשרון יצאו אל הישיבות שהקהלות החזיקו בהן והקריבו הרבה כדי לכלכלן.  במוראביה היו ישיבות בניקלשבורג, בוסקוביץ, פרוסניץ, לייפניק, טריביטש, אייבנשיץ, קאניץ, פורליץ, מיטליץ, הוללשוי, טריש, אונגאריש ברוד ועוד.  התלמידים היו אוכלים ימים.  כמעט כל בית רב היה "שיעור שטובע" – כלומר חדר שבחורים היו נועדים שמה והרב מרצה לפניהם שעורו בתלמוד[123] .  כל סדר החיים הזה נשתנה.  הילדים החלו מבקרים את בתי הספר המודרניים.  מן הישיבות החשובות נשארו עוד אלו שבפראג וניקלשבורג.  ישיבות טובות היו עוד בבוסקוביץ, אייבנשיץ, ועוד.  אבל גם אלו תש כחן.

בבית הספר הנורמאלי הישראלי היו הלמודים ניתנים בלשון הגרמנית.  בערך שליש הזמן ניתן ללמודי קדש:  קריאה, תרגום תפלות, קטעים מחומש, תולדות ישראל ודת.  מבתי ספר לא יצאו לא למדנים ולא יודעי ספר עברי, אבל הורגש בהם הרוח היהודי.  עדיין היה הבית יהודי.  בשבתות ובחגים היה הילד הולך עם אביו לבית כנסת לתפלה.  ועדיין ידעו פסוק בחומש.  בשנת 1843 כבר היו במיהרן בלבד 34 בתי ספר ישראליים ובהם 4341 תלמידים.  2309 מילדי ישראל שלא היו להם בתי ספר ישראליים בקרו בבתי ספר כלליים.

כי לקהלות ישראל במיהרן היו זכויות אבטונומיות אך במקומות שהיתה בהם אוכלוסיה צפופה והיוו רוב.  קהלה כזאת היתה יחידה פוליטית, אבל במקום שהיהודים היו מפוזרים הוטל עליהם להתאחד עם התושבים הנוצרים לעדה אחת.  מחמשים ושתים הקהלות שנוסדו לאחר הפּאטנט של שנת 1781 נשארו 25 קהלות בעלות זכויות פוליטיות, כלומר עירוניות המספיקות כל צרכי התושבים, והשאר נכנסו לרשות העדות הנוצריות, ובידי הקהלה לא היו אלא עסקי הדת בלבד.  אז הפכו כמה בתי ספר ישראליים לכלליים והחלו אף ילדי הנוצרים מבקרים בהם.  יש שהיו הקהלות מוכרחות לסגור את בתי ספרן מחוסר כסף להחזיק בהם ופתחו אך שעורי דת.  שעורים כאלה נפתחו בישובים חדשים.  לפי רשימה משנת 1869 התקיימו בתי ספר לדת בברין, אולמיץ, אונגאריש-רהאדיש, צנאים ובעוד אחד עשר מקומות.  בסך הכל היו במיהרן חמשה עשר בתי ספר לדת, ובשאר המקומות היו ארבעים בתי ספר ישראליים.  בהרבה מבתי ספר אלה היו רוב התלמידים קאתוליים, על כן היה גם המנהל קאתולי.  באיזגרוד, ובאייבנשיץ נסגר בית הספר הצבורי הישראלי בשנת 1902 מחוסר תלמידים.

כחזיון הזה נראה גם בביהמן.  תחלה התרבו בתי הספר הישראליים וירשו מקום החדרים.  אחר כך הפכו בתי הספר כלליים.  בשנת 1890 היו לקהלות ישראל בביהמן מאה ועשרים בתי ספר ישראליים.  לפי החוק שיצא באותו זמן נעשו בתי ספר אלה עממיים, – כלומר:  לילדי כל התושבים.  למורים היהודים ששמשו בהם מסרו את התפקיד של מורי דת, והשלטון קבע ללמוד זה שעה לשבוע במחלקות הנמוכות ושעתים בגבוהות.  ואם מספר הילדים היה קטן – נצטמצם הלמוד לשעה אחת אפילו בגבוהות.

למוד הדת בבתי הספר הכלליים עמד על מדרגה לא גבוהה.  המורים היו בחלקם בני גאליציה שלא ידעו את שפת המקום ולא היתה להם הכשרה פדגוגית, ונתקבלו אך על יסוד ידיעותיהם העבריות בלבד.  מפני זה לא נהגו בהם התלמידים כבוד.  הממשלה אף היא נהגה זלזול בלמוד דת ישראל ולא נתנה למוריה את התואר הראוי והזכויות התלויות בו, וקראה להם "עוזרי מורים".  הרב ד"ר אלכסנדר קיש (1848–1917), אדם מסור לחנוך, עשה הרבה לתקונו.  הוא חקר את מצב למוד הדת על יסוד שאלונים וספירות ועורר את דעת הקהל על הלקויים ודרש מן הממשלה להשוות את זכויות למוד דת ישראל עם למוד הדת הנוצרית.  לשם זה ארגן ואחד את מורי הדת הישראלית בבתי הספר הבינוניים.  הממשלה נענתה לדרישות ומנתה אותו למפקח על למוד דת ישראל בבתי הספר בפראג[124] .

ועוד סבה אחת גרמה לירידתם של בתי הספר בביהם ובמורביה.  הטשכים היו נלחצים לחץ תרבותי והמדינה הנהיגה בארצם את הלשון הגרמנית כלשון המדינה.  הטשיכים לחמו על עמידתם ברשות עצמם והיו קנאים מאד ללשונם, ושאפו לעשותה לשון המדינה הרשמית.  הם חשדו ביהודים שהם מפיצי התרבות הגרמנית.  על כן הביטו בעין רעה על בתי הספר הישראליים והשפיעו על היהודים לשלוח בניהם אל בתי הספר הכלליים, הטשיכים[125] .

והמלחמה בין הטשיכים והגרמנים, מלחמה פנימית על השלטון התרבותי והפוליטי, התגברה משנה לשנה, וכן התגברו הקנאה והשנאה ביניהם.  גם הגרמנים גם הטשיכים דרשו מן היהודים להצטרף אליהם ולעמוד לימינם.  כל אחד מן הצדדים היה רוצה להוכיח שבמקום מסוים הרוב שלהם, ואחרי רבים להטות.  היסוד היה "לשון הדבור".  הטשיכים היו מונים את ישראל בארצם שהם יסוד גרמניזאטורי ומכריעים את הכף לטובת הגרמנים.  לאט לאט החלו היהודים משנים את לשונם ונעשו פטריוטים טשיכים.  בסוף המאה הי"ט נמנו יותר מן החצי ממספר היהודים, 54 אחוזים, בטשיכיה העיקרית כדוברי טשיכית, ורק במורביה נחשבו עוד רוב היהודים, 77 אחוזים למאה, לגרמנים.  ישראל בטשיכיה נמצא בין הפטיש והסדן.  כל צד התמרמר עליו ובקש להתנקם בו.

בשנת 1897 הגיעה המחלוקת על הלשון למרום פסגתה.  ברייכסראטה שבווינה פרצו שערוריות בין הצירים המתנגשים ונתפזר.  אז התעוררה חמת הטשיכים והתנפלו על הגרמנים בפראג, וכללו אף את היהודים.  בימים הראשונים לחדש דצמבר הרסו הטשיכים את בניני האוניברסיטה הגרמנית בפראג ועוד מוסדות צבור.  מפראג עברו הפרעות לשאר הערים והיו גם מקרים שהתנפלו על בתי כנסיות ובתי ספר ישראליים.

בינתים החל מספר היהודים בביהם ובמיהרן מתמעט והולך.  ההתבוללות הלכה בלוך וגבור ונתרבו נשואי התערובות.  לחנוך הישראלי ולתרבות ישראל לא נשאר אלא זכר בלבד[126] .

אך הרעיון הציוני שנתפשט אז בעולם תפס לב טובי הצעירים, ויסדו להם אגודות לאומיות ואף הזמינו מורים פרטיים ללמדם עברית, והוציאו עתונים וספרים לחזוק הרגש היהודי ולאהבת ארץ ישראל, אך השפעתם היתה מצומצמת, ועל תהליך חיי ישראל בארצם לא יכלו להשפיע השפעה של ממש.

 

בווינה

התפתחות החנוך הישראלי בווינה הלכה בדרך אחרת.  עדת ישראל בווינה מעוטת אוכלוסים היתה, צעירה לימים, בלי שרשים ובלי אורח חיים מקובל.  בשנת 1784 היו בכל הבירה 65 משפחות, 504 נפשות מישראל[127] .  בשנת 1822 היו שם אך 225 ילדים יהודים מגיל בית ספר, 130 נערים, 95 נערות.  היהודים עסקו במסחר וכמה מהם במסחר הסיטוני.  על כן היו זקוקים ללשון המדינה ולידיעת החשבון והנהלת פנקסי מסחר.  העשירים היו מחזיקים מורים פרטיים לבניהם והשאר שלחו את בניהם לבתי הספר הכלליים.  תחלה לא ניתנה רשות ליהודי ווינה לפתוח להם מוסדות כבית תפלה וכבית ספר, אך מכיון שנתרבה מספרם בטל האיסור ואז נגשו לפתוח בית ספר יהודי.

בימים ההם היה מורה יהודי בשם שלמה הירץ משמש מורה פרטי בבית אחד מחשובי העדה, בו שמו הפרנסים את עיניהם, למסור את הנהלת בית הספר לידו.  בה בשעה נמצא הירץ הומברג בווינה, הולך בטל כמעט, – בלי הכנסה קבועה.  הוא מצא שהמשרה ראויה לו, וכדרכו פנה אל פקידי הממשלה לסייע בידו.  לשכת החצר הציעה על כן לפני הקיסר לפנות אל פרנסי עדת ווינה בדרישה להעמיד את הומברג למנהל ולמורה.  אבל הקיסר לא אבה לכפות את הומברג על הפרנסים ורשם על ההצעה:  "עדין הדבר תלוי ועומד לפני.  בשעת הכושר אזכור את הירץ הומברג".

פקידי לשכת החצר ידעו יפה משום מה שכחו פרנסי ווינה על קיומו של הומברג ובקשו להם מורה אחר.  תכונתו של הומברג נתפרסמה אפילו בחוגי הממשלה ולה-רוזה (La Roze) שטפל עת רבה בשאלת בית הספר הישראלי חיווה דעה זו על הומברג:

אדם זריז הוא אך בלתי מתון ושואף שלטון.  הוא לא הצליח להחזיק מעמד לא באיטאליה ולא בגאליציה, ויציאתו מלבוב לא לכבוד תחשב לו.  אדם זה חפץ עתה להשיג כאן משרה ולקבל משכורת של אלף וחמש מאות עד אלפים פלורין, חוץ מדירת חנם למשפחתו רבת-הנפשות והסקה ומאור.  רצונו לשמש משגיח ראשי על בית הספר החדש.  ספרו "בני ציון" הוא גבוב של מליצות ו"בן יקיר" שטחי יותר מדי לילדים.  הומברג, המלומד בעיניו, לא יכשר, ללמד ילדים בבית ספר נמוך.  אמנם ראוי הוא ללמד עברית, אך היהודים בעלי זכות הישיבה בווינה אינם שמים בו אמון למסור את חנוך בניהם בידיו.  יראים הם השקפותיו ומעשיו[128] .

פרנסי ווינה טפלו בינתים בשאלת התכנית וקבעו סדר למודים של קריאה ועברית ולמודי מוסר ותולדות ישראל בעברית, אבל השלטונות לא אשרו את התכנית ודרשו הצעה חדשה[129] .  כי תכנית זו היתה יהודית ביותר.  אז חזרו הפרנסים והתקינו, בשנת 1813, תכנית חדשה, לפי דוגמת ה"פילאנטרופין" של פראנקפורט, שהתקין הד"ר מיכאל העס, המנהל, ואף זו לא היתה לרצון לממשלה.  השלטונות לא רצו בבית ספר ישראלי, אלא בית ספר כולל ליהודים.  אחרי משא ומתן ממושך הודיעה ועדת ההשכלה שתסכים לבקשת הפרנסים בתנאי שבית הספר ייחשב לפרטי והלמוד בו רשות ולא חובה, ויתקבלו בו אך תלמידים המבקרים בית ספר אשכנזי, או הלומדים מפי מורים פרטיים מוסמכים לכל מקצועות בית הספר היסודי או מסיימים שכבר הספיקו ללמוד את המקצועות הכלליים, וילמדו בבית ספר זה אך דת בלבד.  כוונת הממשלה בולטת:  היא אינה מקפידה אלא על ההשכלה הכללית, ואת ההשכלה הישראלית תסבול בתנאי שתהא מעוטת כמות ומעוטת השפעה, "מוסר" בלבד.

בין פרנסי ווינה והממשלה החל משא ומתן ארוך.  הממשלה עמדה על דעתה שאין צורך להרביץ אמונות תפלות, פלפולי שוא של הרבנים, אלא ללמד קצת מכתבי הקדש ולהשתמש בספרי הלמוד של הומברג ופיטר בר.  מן הספרות התלמודית הרשו אך פתגמי מוסר.  וכן הותרה כתיבה גרמנית באותיות עבריות, שהיתה בזה תועלת לכתיבת מכתבי מסחר ליהודי חוץ לארץ.  הפרנסים נאנסו, מאין ברירה, להסכים לתכנית קטועה זו.  בשנת 1814 הוגשה ההצעה לפני הקיסר ונתאשרה.

למשגיח על בית הספר מנתה הממשלה את ראש מנזר סטיפן הכומר פייט, יהודי שנשתמד, למען לא "יטו בדרך הפלפולים של הרבנים", והכומר העמיד שם למורה את אחיו יוסף פייט יחד עם המורה שנזכר לעיל, שלמה הירץ, שנבחר מטעם הקהלה והיה הגון מאד.  את הומברג לא קבלו.  בית ספר זה, שכומר השגיח עליו, היה מיוחד ללמודי דת.  תחלה היו מלמדים בו רק את תלמידי בתי הספר היסודיים ומחלקות חמש ושש של הגימנאסיה, ואחר כך נתפשט הלמוד על תלמידי כל מחלקות הגימנאסיה.  בינתיים ראה המשגיח שאין הילדים בבית הספר לדת כותבים ביום השבת, והדבר חרה לו.  הוא פנה אל הממשלה בקובלנה וזו נענתה לו ובשנת 1821 יצאה הפקודה שהתלמידים חייבים לכתוב גם ביום השבת[130] .

אחד מעסקני בית הספר היה בנימין לאנדסמאן (1764–1831) שידע עברית וכתב ספר "מעיני יושר" (1821).  הספר כתוב גרמנית ובהקדמה הוא מעיר "שההורים מבקשים שהילדים בהיותם מוכשרים לכך ילמדו את התורה מן המקור", אבל הוא מתנגד לכך.  כדי ללמוד תורה במקורה צריכים לדעת את הלשון העברית, ומה מועיל בה?  העיקר שיגדלו לא ביראת שמים חיצונית, על פי טקסים ומנהגים, אלא "שיהיו אנשים טובים ומהוגנים ובעלי דתיות אמתית".

לאחר פטירתו של הירץ נתמנה יצחק נח מאנהיימר (1793–1865) – רב בהיכל הנאורים בווינה – למנהל (1826).  באותה שנה היו ארבע כתות בבית הספר ובהן מאה ועשרים וארבעה תלמידים מחניכי בתי הספר העממיים והתיכוניים.  כתה חמשית היתה לשוליות של בעלי מלאכה שנתנו להם חוץ משעורי הדת אף שעורי חזרה בלמודים הכלליים.

מנהיגי בית הספר נתחלפו מפעם לפעם, עד שבא ליאופולד ברייער, מי שהיה תלמיד הישיבה במאטרסדורף, שבראשה עמד אז הראב"ד ר' משה סופר.  ברייער נתפקר והיה למורה בווינה ונתקבל אחר כך למורה בבית הספר של הקהלה (1835).  הוא היה מחבר של ספרי למוד לילדי ישראל, תולדות ישראל עד ימי אלישע, וספר "אור תורה ונר מצוה" (1851).  כתוב הוא אשכנזית וככל ספרי הדת באותה תקופה ידובר בו מעט על המצוות המעשיות והרבה על החובות שבין אדם לחברו.  ובעיקר על חובת היהודי למדינה ולמלכות.  אחד מחידושיו היה ללמד "ביבל" בגלוי ראש, ללמד תורה על פי קטעים מעטים ולא להרבות בתפלות.  זה עורר כנגדו את העם והגבאים הוציאו משפטם שאסור לכפות את התלמידים ללמוד תורה בגלוי ראש דווקא.  אבל פקודה לבד – ולב לבד.  לב הגבאים הנוטאבלים היה עם המורה המשכיל והביעו לו תודה על "עבודתו המצוינת וההארה הדתית שלו".  בשנת 1857 התפטר ממשמרתו.

מן המורים ששמשו ללמד דת אחר כך היו המטיף החכם הנודע משה גידמן, מר האמרשלאג, יונס יילינק וג. וואלף, שכתב את הספרים המפורטים ביותר לתולדות ישראל בווינה.  משנת 1858–1865 למד המטיף הד"ר אהרן יילינק את תלמידי שתי המחלקות העליונות של הגימנאסיה.  באותו זמן היה מספר השומעים לקח בבית הספר לדת 257 נערים, 264 נערות, כנגד 911 נערים, 403 נערות מישראל שבקרו בבתי הספר הכלליים – 184 תלמידי הגימנאסיות, 228 תלמידי בתי ספר ריאליים, 61 תלמידי ריאל גימנאסיה, 32 תלמידי בתי ספר למסחר.  בשביל תלמידים שבקשו להשתלם בלמודי היהדות נוסד אחר כך "בית המדרש" של אהרן יילינק.

בינתים נתרבה מספר היהודים בווינה.  הממשלה דרשה מן היהודים שיפתחו שני בתי ספר עממיים מיוחדים לכל הלמודים, והעדה סרבה.  משום מה?  היא פחדה מפני ההתבדלות.  למה להם לילדי ישראל בית ספר מיוחד?  האם לא טוב להם ללמוד יחד עם בני שכניהם?  ועוד חשש אחד היה להם:  בינתים נתיישבו בווינה רבים מיהודי גאליציה ופולין שמדברים זארגון, ואם ישבו בניהם הם עם בני הגאליצאים הרי יישחת מבטאם הגרמני[131] .  על הרוח ששררה בין ההורים יעיד החשש שחששה הקהלה שההורים האמידים לא ישלחו בניהם בכל אופן אל בית ספר עממי – הם בקשו גימנסיות – ואל בית ספר עממי ישראלי על אחת כמה וכמה... הממשלה התרעמה על הסרוב והחלה להרשות למורים פרטיים בעלי תעודות לפתוח בתי ספר פרטיים לילדי ישראל.  כך פתחו ד"ר י. א. פּיק וש. שאנטו וי. לב בתי ספר.  נראה הדבר שרצתה הממשלה להראות לקהלה שאם לא תרצה לפתוח בתי ספר משלה יבואו בני אדם פרטיים וימלאו את החסרון.

בשנת 1858 קמה חברה אורתודוכסית ופתחה בית ספר בלי רשות והממשלה סגרתו, – כנראה בהשפעת הקהלה.  העדה ערערה על זה בטענה שיש לה בית כנסת ורשות בידה לפתוח בית ספר.  למדו שם מלבד למודי קדש גם למודי חול בשעור של ארבע מחלקות.

סוף סוף נפתח בשכונת היהודים ליאופולדשטאדט בית ספר נורמאלי שקבל זכות הפומביות, והוא "תלמוד תורה עץ חיים".  ואז חדלה הממשלה לבוא עוד בדרישות אל הקהלה לפתוח בתי ספר משלה.

*   *

במשך השנים היתה קהלת ווינה לאחת הקהלות הגדולות באירופה.  יהודי מדינות אוסטריה, ביחוד יהודי גליציה, התישבו שם.  למוד הדת דרש חבר גדול של מורים.  בשנת 1910 הוציאה קהלת ווינה לחנוך ולתרבות 375,603 כתרים ושנה לאחריה, 1911, 377,066 כתרים.

על מה הוצאו הסכומים האלה?  על למוד הדת, תפלת הנוער בצבור, קונפירמאציה, והספריה של הקהלה.  ההכנסה הגדולה ביותר לצרכים אלה באה מקופת העיריה של ווינה, שהיתה חייבת לתמוך בשעורי הדת של כל הכתות הדתיות.  בשנת הלמוד 11–1910 היו לקהלה 87 מורים ו-8 עוזרים ללמד דת במאה ארבעים וארבעה מוסדות חנוך.  בשנה שלאחריה היו 85 מורים ותשעה עוזרים ולמדו במאה ארבעים ותשעה מוסדות.

מספר התלמידים מישראל בבתי הספר העממיים והאזרחיים היו בשנת הלמוד 1911–1912 – 17,633 ובשנה שלאחריה – 17,334.  על למוד הדת בבתי ספר אלה הוציאה הקהלה 184,063 כתרים.  שעות הלמוד היו שתים לשבוע לכתה.

כמובן שהיו הורים מיהודי גליציה ואונגארן שלמוד הדת לא ספק רצונם על כן החזיקה הקהלה גם בתי ספר ללשון ולמקרא.  חלק מהם התכלכלו על חשבון הקהלה ומקצתם נתמכו על ידיה.  היו גם שמונה בתי ספר מיוחדים לקריאה, – להרגיל את הילדים בקריאת תפלות.  מספר התלמידים בבתי הספר לקריאה, ללשון ולמקרא (לעזעשולען, שפּראך אונד ביבעלשולען) היה בשנת 1910 – 2217 ובשנה שלאחריה 2254.  היו גם מחלקות מיוחדות להכין לבר מצוה ובהן כחמש מאות תלמידים.  והקהלה היתה נותנת לכל בן י"ג זוג תפילין במתנה.  לנערות ערכו שעורים לקונפירמאציה.

לקהלות היו גם קורסים להתקין מורי דת.  אלה נוסדו בשנת 1906.  בשנת 1912 סיימו עשרה מורים[132] .

יהודי המזרח היו מוצאים דרכי חנוך יהודי אחר לבניהם:  הם היו מוסרים בניהם למלמדים, שהיו מלמדים ילדים אחדים בשעות שאחר הצהרים.  מקום הלמוד היה בית המדרש והתפלה או המנין.  הרבה קבוצות כאלה היו שם, ולא היה כמעט בית תפלה ליהודי המזרח שלא נמצאה שם קבוצה כזאת של ארבעה-חמשה ילדים ולפעמים גם עשרה.  בקבוצות האלה היו לומדים כל למודי החדר, וגמרא במשמע.  הלמודים ארכו כשעתים ליום.

כאשר נזכר לעיל התקיים בווינה בית "תלמוד תורה" (ברחוב מאלץ) שהיה בית ספר עברי כללי מן הסוג האזרחי (שמונה שנות למודים) – והוא היחידי במינו בעיר הבירה.  שם קנו להם הילדים ידיעות של ממש בתורה ונביאים, וקצת ממשנה ותלמוד.  לפני המלחמה נוסד בית ספר חרדי "יסודי התורה", מעין "תלמוד תורה" לאחר הצהרים, והיו שם ששה מורים קבועים ומנהל, והלמודים היו מסודרים שם כראוי.  אלה היו המוסדות שהרביצו קצת מתורת ישראל במקורה בין ילדי ישראל בווינה.

 

בית המדרש לרבנים בווינה

כששמש הד"ר אהרן יילינק רב בהיכל התפלה ברחוב טמפל בווינה לא הסתפק בהטפה בלבד ויסד בשנת 1863 את "בית המדרש הווינאי" שיהא כעין מזיגה של אוניברסיטה עממית ובית ספר גבוה, כדוגמת בתי המדרש לרבנים בברסלוי וברלין והזמין למרצים את הרב אלעזר הורביץ ללמד תלמוד, את אייזיק הירש ווייס ללמד תולדות המסורה וההלכה ואת מאיר פרידמן (איש שלום) להורות תנ"ך ואגדה.  כל שלשת המרצים היו מומחים במקצועם ואנשי מדע ממדרגה ראשונה.  במוסד זה סמכו צעירים להוראה וחנכו בני תורה ומדע מבין הבחורים שהיו צמאים ללמוד ולא עשו תורתם קרדום לחפור בה.  בשנת 1893, כשהתגברה תנועת השמד בקרב יהודי ווינה קמה סערה בין הפרנסים.  ואף על פי שהיו מתבוללים נבהלו מפני סמני הכליון והחליטו לפתוח "בית מדרש לרבנים" שיעמיד ליהדות האוסטרית מנהיגים רוחניים לקרב את ההמונים אל היהדות.  ומכיון שיילינק וא. ה. ווייס כבר זקנו, הזמינו את הד"ר אריה שווארץ להיות מנהל המוסד.  המנהל החדש צרף מורים מצוינים:  את מאיר איש שלום, את הפרופיסור דוד היינריך מילר, את הפרופ. אדולף ביכלר ואת הפרופ. ווילהלם ירושלים.  שווארץ למד תלמוד ופוסקים, מאיר איש שלום – אגדה, מדרשים ופירושי המקרא, מילר – עברית ודקדוקה ותנ"ך, ביכלר – היסטוריה וירושלים – גרמנית וספרותה והגיון.  לאחר שנקרא ביכלר לעמוד בראש "הקולג היהודי" בלונדון בא במקומו הפרופיסור שמואל קרויס.  ולאחר מות מאיר איש שלום מלא מקומו הד"ר אביגדור אפטוביצר.  כך התנהל בית המדרש עד מות מנהלו הד"ר שווארץ ואז נמסרה ההנהלה לקרויס ולאפטוביצר.  במשך הימים צורפו לחבר המורים שלשה חדשים:  הד"ר י. טאגליכט, הרב קריסטיאמפולר והד"ר ב. מורמילשטיין.  מבית המדרש הזה יצאו כמה גדולים במחקר ובמדע, כגון:  הד"ר י. ל. לאנדוי, רבה הראשי של יוהאניסבורג בדרום אפריקה, הפרופ. אפטוביצר, הרב הראשי בווינה ד"ר צבי פרץ חיות, הפרופ. שור, הפרופ. י. ט. טורצינר, ד"ר חנוך אלבק, הפרופ. שלום בארון, הד"ר א. ווייס, הפרופ. שלום שפיגל, הד"ר יהודה ברגמן ועוד[133] .

 

למוד הדת

בהוראת הדת עסקו אז כשבעים מורים ומורות.  תוצאות הלמוד היו לא גדולות.  התלמידים היו גומרים את קורס הלמודים מבלי דעת פסוק בחומש, פרק בסדור, דינים ומנהגים ואין לדבר על שאר מקצועות היהדות.  כל תרבות ישראל היתה להם כספר החתום.  הם קנו להם שברי ידיעות וקטעי ספורים מתולדות ישראל.  כל הגורמים נצטרפו לרעת החנוך:  הזמן לא היה מספיק, השיטה היתה גרועה, והשעמום תקף את הלומדים.  כשהחלו לתרגם את התורה – לא היו התלמידים מוכנים כל צרכם בידיעת יסודות לשון, על כן היה להם הלמוד לטורח.  חוסר מורים הגונים היה גורם נוסף.  הנהגת הקהלה לא דאגה להקים בית מדרש למורים, ובחרה מן "המשכילים" שבאו אל ווינה ולמדו בנעוריהם אם בחדרים ואם בישיבות.  הם היו יודעי ספר וביניהם גם בני תורה, אבל חסרי הכשרה מקצועית והשכלה כללית לפעמים נמצאו ביניהם בעלי השכלה כללית וחסרי השכלה עברית.

למוד הדת בגרמניה והשפעתו תוארו במקומם.  לא טוב מזה היה למוד הדת באוסטריה.  אחד מן התלמידים מתאר פעולת הלמוד בדברים אלה:

"זוכר אני בזוועה את ימי למדי בגימנאסיה (למוד דת ישראל).  על ידי מסורת אבותי וחנוכי הביתי הייתי יהודי גא ושמח, אבל שנים שלשה זמנים של למוד בגימנאסיה הספיקו להפוך את "שעורי הדת" למפלצת וההכנה לשעור זה לזכרון מעציב של ימות תלמודי – וכן למאות חברים שלמדו באותו מוסד.  זכורני יפה את הדרישות המשונות שדרשו ממני, השנון המיכאני שתבעו אפילו מן התלמידים המצוינים ביותר.  משעה לשעה היינו צריכים ללמוד על פה עמודים שלמים של דברי ישעיה בגרמנית, והשעות עברו על התלמידים ב"הרצאה", אחד אחד נקראו לחזור על הדברים, עד שנסתתמו דבריו של המרצה ולא יכול לדבר עוד, ואז שב אל ספסלו ובפנקס נרשם "בלתי מספיק"... והתוצאה היתה שנוצרה בלבנו ובמוחנו שנאה, לא רק אל המורים, אלא, כדרך הטבע, גם אל היהדות שהם באי כחה.  שנאה זו מצאה אחר כך את בטויה בשמד"...

"אז לא למדו דקדוקה של הלשון העברית.  מאז נוסף למוד זה ואני שומע מפי תלמידי הגימנאסיות תלונות מרות על השיטה שבה מלמדים מקצוע זה"[134] .

ולא רק תלמידים הוציאו את משפטם הקשה על חנוך זה שמטרתו היתה ליצור אהבת ישראל וגרם ליחס שלילי, אלא גם מורים בעלי הכרה.  וכך כותב אחד מהם על למוד התנ"ך במקורו בלי התקנה מספקת:

"הקשיים (ללמד את התנ"ך במקורו) באים בראש ובראשונה מהכנתם בלתי המספקת של התלמידים, מבחירת הטכסט ומשיטת ההוראה עצמה... העבודה המוגיעה של למוד הקריאה העברית השוטפת (המיכאנית) וראשית דעת הלשון במשך ארבע חמש שנים ללא הצלחה היא... כל החכמות והתחבולות של הפדגוגיה והדיקדאקטיקה בטלות בלמוד זה, אף על פי שעלינו לשבח את האלפונים המהודרים... העובדה נשארת בתקפה, שהלומד הבינוני נשאר זר לעברית".

ועל למוד הדת בשפת המדינה הוא אומר:

"היתה זאת טעותם של בני תקופת ההשכלה שהפכו את היהדות – משום שרצו להטעים את המוסר שבה – לענין מופשט וכפו עליה מסגרת צרה של שיטה.  שאיפה זו הביאה לידי התוצאה שספרי הלמוד לדת ישראל, שהנהיגו לפני כמה שנים בבתי הספר התיכוניים, הפכו את הלמוד למקור יסורים למורה עם תלמיד.  הדעה שתוכן דתנו אינו ניתן ללמוד על פי סעיפים קצובים כבר סללה לה דרך וספרי למוד כאלה כבר נעלמו מבתי הספר.  את המוסר הנעלה של דת ישראל יכולים לשאוב רק מן המקור עצמו, ולא מתוך סדרה יבשה של כללים"[135] .

המחנכים וראשי העדה היו מבקשים למצוא את מקור הרע.  הם מצאו מקומות תורפה:  חוסר זמן, חוסר ענין ביהדות בבית וכיוצא באלה.  כי מקור הרעה היא גם ביחסם הם שהתיחסו אל היהדות כאל דת עתיקה ואל למודי השפה העברית כאל לשון עתיקה שאין לה חיים ואין לה תקווה לחיים.  – זה לא עלה על לבם.  אך הם ידעו את העובדות המעציבות.

את המצב הכללי סיכם אחד מראשי הקהלה בווינה, יועץ החצר ליבנר, שאמר בוויכוח פומבי את הדברים האלה:

מצב החנוך הביא לידי כך שהנוער היהודי בכרכים יודע על היהדות אך זאת שתשמש לו למכשול בחייהם, שיהיו אנוסים להלחם מלחמת חיים קשה, אבל אין הם יודעים דבר העלול להלהיבם לשאת את היסורים ברצון, להלחם את מלחמתם מתוך עוז ולשמור על היהדות מתוך גאון.  על כן רואים אנו משורות הנוער הזה עוזבים את דגל ישראל ומשליכים את היהדות כבגד בלה"[136] .

 

בבוסניה ובקרואציה

בשנת 1885 היו בבוסניה 5801 יהודים בין 1,336,891 תושבים.  בה בשנה היו שלשה תלמודי תורה בכל המדינה.  והיהודים היו ספרדים ברובם ומעוטם אשכנזים ולהם קהלה מיוחדת.  בשנת 1908 עלה מספרם ל-6,800 נפש.

הקהלה היתה המכלכלת את החנוך, והכנסות הקהלה באו מן המס וממכירת מצוות.  הלמוד בתלמוד התורה היה פרימיטיבי.  בחדר קטן היו מצטופפים חמשים ששים ילדים מגילים שונים והמורה היה מלמד ילד ילד לבד, את האחד להכיר את האותיות ולהגותן, את השני לקרוא תפלה, ואת השלישי לתרגם מספר "בראשית" לשפאניולית.  חשבון וכתיבה לא נלמדו שם, וההורים בעצמם היו ממלאים את החסר ומלמדים בניהם כתוב וחשוב.  אם נתיתם הילד מאביו היו אפיטרופסיו ממלאים חובה זו.  המלמדים קבלו משכורתם מקופת הקהלה, אבל שכרם היה מצער ולא הספיק למחיתם, וילדי האמידים היו מביאים למורה שכר מיוחד.  בחורף היו הילדים מביאים גזרי עץ להסקה.

למרות חוסר השיטה לא היו ילדי ישראל בבוסניה עמי ארץ גמורים.  כל נער ידע את התורה בתרגומה.  בסארייבו התקיימה ישיבה.  לא רבה היתה השפעתה ולא גידלה תלמידי חכמים ורבנים היו מוכרחים להביא מן החוץ.  – כאשר נווכח מפנקסי הקהלות.  במשך הזמן החלו הילדים מבקרים בבתי הספר הכלליים, ואז נשאר תלמוד התורה אסכולת מלואים, ללמוד בה אחר הצהרים[137] .

מצב כזה שרר גם בקרואציה.  עדת עיר הראשית זאגריב נוסדה בשנת 1806 ואחריה נוסדו כמה עדות בערי השדה.  בית הכנסת הראשון הוקם בזאגריב בשנת 1867.  שם היה גם תלמוד תורה לילדים.

 

ושוב בגאליציה

בשנת 1806 – בתקופת הריאקציה המדינית – נסגרו בתי הספר הנורמאליים של הממשלה בגאליציה וקרוב לאותו זמן עלה בדעתו של משכיל עברי לפתוח בית ספר מודרני ולתת חנוך מתוקן לילדי ישראל על יסודות חדשים – לא על יסוד הריסת הישן, אלא על מנת לתת צורה מתוקנת לחנוך המסורתי ולצרף לו למודי חול.  זה היה בית הספר של יוסף פּרל בטארנופול שבמזרח גאליציה.

יוסף פּרל (1773–1839) יליד טארנופּול היה, בנם של הורים אמידים.  אביו היה אכספּורטיר של סחורות לגרמניה.  משאו ומתנו זה הביאו לידי תיורים ומסעות במדינות הסמוכות ועל ידי כך אבדה לו קנאותו.  ראשית חנוכו של הנער יוסף היתה לפי המנהג והמסורת.  הוא למד בחדר והצטיין בלמודי התלמוד והפלפול.  ואף על פי שהיה אביו מתנגד – דבק זמן מה בחסידות, שהיתה שולטת באותה סביבה, עד שהחל עוסק במסחר הגדול ונוסע ובא לרגלי מסחרו גם לברודי, העיר המפורסמת בהשכלה, ושם נפגע.  הוא פגש שם בדוד גינצבורג שהיה משורר ועוסק גם במחקר – מן המשתתפים ב"מאספים" החדשים שנערכו על ידי שלום הכהן, ובקש מאביו להביא משורר זה לביתו בטארנופול, להיות לו למורה.  האב נאות לו ושנתים ימים שהה גינצבורג בבית פּרל ולמד את יוסף את הלשון הגרמנית וספרותה וקרב אותו אל הספרות העברית החדשה ואל שאיפות ההשכלה.

פּרל נעשה משכיל, אבל לא מן הטפוס הרגיל.  הוא לא לעג לישן ולא העמיד את היהדות על "מוסר" ועל חובות שבין אדם לחברו, אלא על השכלה מתונה שהיא מזיגת תורה עם חכמה.  בחיצוניותו לא נשתנה משלומי אמוני ישראל, לא גזז פאותיו ולא התהלך בגלוי ראש, בשבתות היה לובש את איצטלת המשי ושם את ה"שטריימיל" על ראשו והיה זהיר בקיום המצוות המעשיות.  לרגלי זה לא היה חביב על המשכילים בני דורו והמשכילים לא היו חביבים עליו[138] .

פּרל היה איש החיים והמעשה וידע משום מה לא הצליחו נסיונותיהם של הומברג וחבריו בחנוך.  אף כי נלחם פּרל עם החסידים והחסידות היה אדם היושב בתוך עמו ויודע ארחות חייו וצרכיו.  הוא לא לקח לו לדוגמה את בית הספר "חנוך נערים" שנוסד בברלין, כי אם את תכנית בית תלמוד התורה של הספרדים באמשטרדם, שבו למדו את למודי ישראל בשיטה ובסדר טוב ואשר את שבחו קרא בספר "ווי העמודים" של שעפטיל (שבתי) הורוויץ, בנו של השל"ה[139] .  יוסף פרל יסד את בית ספרו בשנות כבוש טארנופול על ידי הרוסים (אך זמן קצר היו העיר והסביבה תחת שלטון הרוסים, – משנת 1809 עד 1815, אחר כך חזרה לשלטון אוסטריה).  בשנת 1813 הזמין מורים ופתח את המחלקות בביתו הפרטי.  בתחלה למדו בו ששה עשר תלמידים למודי קדש וחול.  הוא קרא לבית ספרו "בית החנוך" בעברית ו"פריישולע" בגרמנית.  בית הספר רכש לו שם טוב והתלמידים הלכו הלוך ורב, עד כי הגיעו למאה ויותר, והיה הבית צר מהכילם.  בימי כבוש הרוסים היה נציב הפלך הסינאטור טהיילס, איש גרמני ליבראלי שעמד לשרותה של רוסיה, והוא תמך בידי פרל והגן עליו מפני החסידים והאדוקים.  בשנת 1815 הוקם בית מיוחד ונהדר לאסכולה במרכז טארנופול.  עשרים אלף זהובים השקיע פּרל מכספו בבנין הבית.  על תכנית הלמודים יספר לנו בריש גאָלדבערג במחברתו "אהל יוסף"[140] .

א.  למוד יסודי הדת.  "ראינו לכונן עמודי הבית הזה על אשיות האמונה ויסודי הדת, ובעין פקוחה יושם עין לא לבד על עיקר הלמודים ההם בעצמם, כי אם גם על עשייתם בפועל, ולחנך הנערים בעבודת ה' ולהנהיגם על מי מנוחות דיני ה"שלחן ערוך".

ב.  למוד התלמוד.  "התועלת היוצאת מהספח הלמוד ההוא רבה היא מאד.  כל מלבד אשר נכבד ונחוץ הנהו לכל איש מישראל מצד עצמו... הנה יחברו יתלכדו כל הלמודים הנחוצים לנערי בני ישראל במקום אחד, ולא יצטרכו התלמידים ללכת מבית ספרנו זה אל מלמד התלמוד, ולא תלך לאבוד זמן רב בלך ושוב".  (כידוע לא עלתה בידי רוב בתי הספר למשוך לב ההורים אליהם משום שהחסירו את הלמוד העיקרי של התלמוד, והתלמידים היו ממלאים את החסרון בחדרי המלמדים).

ג.  החנוך למלאכת עבודה.  "לתכלית זו הכנו (הכינונו) והקמנו חדר מיוחד הנקרא "חדר עבודה", בו מנינו והפקדנו נשים חכמות לעשות ציורים לרקמה, ושאר מלאכות נחוצות לנערות בנות ישראל, ובצפיתנו נצפה, כי בקרב הימים יוקם בית מיוחד גם עבור נערים לחנכם במלאכת עבודה נאותה" – ובאמת מסרו אחר כך את הנערים המוכשרים למסגרים נוצרים, כדי שילמדו את המלאכה כהוגן[141] .

ד.  הדרכה ישרה.  "להיות הנערים מתחנכים לנתינת עזר איש לרעהו... לבל יהיו שמחים לאיד רעיהם... להיות שואלים (משאילים) זה לזה בחפץ לב כל אשר יחסר לרעהו... ועל כל אלה לחוק בל יעבור על "הנקיות", ועל זה יושם עין ביתר שאת וביתר נחיצות".

כיצד קרה הדבר שבית ספר כזה יוכל להתקיים בטארנופול והקנאים לא יפגעו בו?  – ראשית נוכל לשער שרוב הבאים ללמוד שם היו נערות, ועליהן אין מקפידים, והנערים היו בני עניים, שהרי אך  בני עניים היו מסכימים באותם הימים ללמוד מלאכת יד.  שלישית:  פּרל היה תקיף בעיר, מכובד בעיני הפקידים.  רביעית:  פרל נהג בעניני דת כיהודי חרד והקפיד שגם המורים בבית הספר ישמרו דת.

"מלבד אשר לא סר מדרכי השולחן הערוך אף כמלוא אצבע קטנה – כותב עליו חברו – ויחי באמונתו כצדיק ותמים לב, עוד נשמר היה לנפשו מאד לבלי בחור ומנות מורה אם לא נודע מתמול שלשום דרכו בקדש על מעגלי מוסר ודרך ארץ... מקרה קרה לאחד המורים, כי נדמה נדמה לאחד העם ביום קודש השבת כתמרת עשן מתאבכת מארובת הבית אשר שם המורה שבתו שם, וישכיל פרל לעשות ויסירהו ממשרת פקודתו, ולא נתנו לשרת עוד בביתו" (בבית ספרו)[142] .

בתחלה היה פּרל מכלכל את בית הספר מכיסו ומתרומות מקריות, אבל עם התרבות מספר התלמידים הוכרח לבקש מוצא לכסף, ועל ידי קשריו עם פקידי הרשות עלה הדבר בידיו.  לאחר עבור טארנופול והגליל לידי ממשלת אוסטריה קבל פרל מן הממשלה – על פי הצעת טהיילס, וזה היה בשנת 1821 – מידאליה של זהב על פעולתו הצבורית, וזה הועיל להרבות כבודו בעיני הפקידים.  הוא בא בדברים עם ראשי הקהל בטארנופול וסביבותיה והחליטו להטיל מס מיוחד על השחיטה, לצרכי בית הספר[143] .  בני הקהלות הסמוכות תמכו את בית הספר משום שהתחייב לקבל תלמידים עניים מבני עירן.  נקל לשער שיהודי טארנופול והסביבה, יהודים בני עוני, לא נתנו את התמיכות האלה בחפץ לב, אבל לא יכלו לעשות דבר נגד רצונם של ראשי הקהל התקיפים שהיו שליטים יחידים, כידוע.  וראשי הקהל לא יכלו להשיב ריקם פני פּרל, על ידי כבודו הגדול בעיני נציב הפלך.  אז נשתנה בית הספר הפרטי לצבורי ובמקום "בית הספר של פּרל" (פּערלישע שולע) נקרא "בית ספר ראשי עברי גרמני" (דייטש איזרעאַליטישע הויפּטשולע).  את הבית שבנה מכספו העביר על שם ועד בית הספר, אך קבל ששה אחוזים למאה לשנה מסכום הכסף שהשקיע בבנין, אבל מממון זה לא נהנה הנאה כלשהי, והיה תומך בו את מסיימי בית הספר שהתחנכו למלאכה.  הממשלה נתנה אז את אישורה לבית הספר, ולמסיימיו ניתנה הרשות לבקר בתי ספר תיכוניים, גימנאסיות ובתי ספר ריאליים, ואת פּרל הפקידה הממשלה למנהל לכל ימי חייו וקצבה לו משכורת של שש מאות כסף לשנה.  ואף את משכורתו זו מסר להוצאות בית הספר.  בינתים נפתחה בבית הספר מחלקה רביעית לפי תכנית הלמוד של אסכולה נורמאלית באוסטריה.  למדו בו, נוסף על למודי הקדש, את הלשון הגרמנית כלמוד של חובה, צרפתית ופולנית כלמודי רשות.  תנ"ך נלמד בביאורו של מנדלסון.  כמה מתלמידי בית הספר השתלמו ויצאו אחר כך לבתי ספר גבוהים ומכללות והיו לרופאים ולעורכי דין, אבל יצאו ממנו גם בעלי מלאכה, כגון נפחים ונגרים, פחחים ובנאים, ונכדו של פרל נעשה לעושה כסיות.  בזה הראה פרל שהוא לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים.

לבית ספר זה היתה השפעה גדולה על התפתחות החנוך המודרני בישראל.  רוב מייסדי בתי הספר העבריים החדשים בגאליציה היו מתלמידי האסכולה הטארנופולית או מן ההולכים בעקבותיה.  פרל עצמו הוכרח אחר כך לנוד לרגלי מסחרו.  הוא שאף עוד לגדולות, להקים באטרנופּול בית מדרש לרבנים ולהזמין את ש. י. ראפופורט למורה.  גם השתדל לייסד "חברה להפצת מלאכה בין יהודי גאליציה" שנתאשרה בשנת 1831.  אבל הוא הגיע לשנות זקנה ולא יכול עוד לעשות דבר של ממש.  מבית הספר שבע נחת, כי התפתח יפה.

בתקופה ההיא הסתלקה הממשלה מדאוג לחנוך ילדי ישראל והניחה את הדבר לאינציאטיבה הפרטית, אבל תמכה במייסדים תמיכה רוחנית והסכימה שיטיל הקהל מכס על השחיטה לצרכי החנוך.  אף הרשתה לילדי ישראל לבקר בתי ספר כלליים.  וכבר נמצאו אז זעיר שם זעיר שם יהודים עשירים ומשכילים שהשתמשו בזכויות אלו.  בימי קיומו של בית הספר של פּרל כבר נמצאו בגאליציה כשלש מאות תלמידים יהודים בבתי ספר כלליים.  אבל תנועת החנוך הכללי היתה חלשה מאד.  במחוז טארנופול היו בימים ההם כארבעת אלפים ילדי ישראל מגיל בית ספר, ומאלה היו אך מאה ועשרים בבית הספר המודרני[144] .

בית הספר המודרני השני בגאליציה נוסד בברודי, העיר המפורסמת בתולדות ההשכלה בסופריה ובלוחמיה החרוצים.  בית ספר זה היה ריאלי ונוסד על ידי הקהלה ונתאשר על ידי הממשלה בשנת 1815.  אבל הבדל גדול היה בין אסכולה זו ואסכולת פרל.  בית הספר בברודי היה מטפוס משכילי ראדיקאלי.  במקום דת למדו מוסר על פי ספרו של הומברג "בני ציון".  הדירקטור והמורים נוצרים היו ורק מורה המוסר היה היהודי היחידי.  בהיות ברודי עיר המסחר וקשרים לה עם ארצות רבות למדו בבית הספר גם צרפתית ואיטלקית והנהלת פנקסי מסחר.

יוסף פרל לא פסק כל הזמן מלפנות אל הממשלה שתצוה שוב לפתוח בתי ספר אלמנטאריים לילדי ישראל בגאליציה.  בסוף שנת 1819 פנה פרל בתזכיר אל נשיאות הפלך בגאליציה ובו הראה על הצורך לפתוח מחדש את בתי הספר הגרמנים-הישראליים מטעם הממלכה.  לשכת החצר בווינה, שתזכירו נמסר לה לעיון, ענתה שרצון הממשלה הוא, שילדי ישראל יבקרו את בתי הספר לנוצרים.  בשנת 1820 פנה פרל שוב אל האדמיניסטראציה של גליציה בבקשה לפתוח בית ספר אלמנטארי גרמני-יהודי בעיר ברוד, שמפאת חשיבות הקהלה שם ישמש הדבר למופת ולדוגמה לשאר הערים ולהטיל תוספת מכס על הבשר להחזקת בית ספר זה וגם בית הספר הריאלי הקיים שם.  הממשלה שידעה שההמונם אינם שבעים רצון ממכס הבשר סרבה[145] .

שני בתי הספר – של פרל בטארנופול והריאלי בברודי – היו היחידים בגאליציה בחצי הראשון של המאה הי"ח.  אף כי גדלו בגאליציה משכילים בודדים, שעשו להם שם גדול בספרות ישראל ובתולדות ההשכלה, היו החיים שם גיטואיים מצומצמים, והחנוך מסרתי:  הילדים למדו בחדרים, הבחורים בבתי המדרש.  ואף כי צוה החוק על למוד לשון המדינה זלזלו בה והערימו עליה וכל הענין נשתקע.  בכל המדינה שרר עוני גדול, וראשי הקהל והמוכסים פשטו עור העניים במכסי הבשר והנרות והכבידו ידם על העם, והרבנים והאדוקים רדפו כל משכיל ונאור.  יהודי אחד יליד ברודי שהתגורר באודיסה שב לגאליציה ובקש רשות לייסד בלבוב בית ספר למלאכה ובית מדרש לרבנים ולא הרשו לו אפילו את הראשון.  הוא הניח עזבון לייסד בית ספר למלאכה – ועברו ארבעים שנה עד שיצא הדבר לפועל[146] .

לאט לאט עשתה ההשכלה את דרכה בגאליציה.  בשנת 1840 נכנסו משכילים אחדים לועד הקהלה בלבוב וכעבור ארבע שנים הזמינו לרב – את אברהם בן שלום הכהן (1806–1848), אחד המשכילים מביהם ששמש רב בהוהענעמס שבאוסטריה.  הוא הוציא גם ספר למוד בשם "פתח שפת עבר" שהופיע בפראנקפורט ענ"מ.  הקנאים נתכעסו והחליטו להרחיקו מן העיר בכל האמצעים.  הוא ייסד בשנת 1845 בית ספר לנערים ולנערות בן שמונה מחלקות והתקיים שנים רבות.  אברהם בן שלום הכהן היה המנהל ומורה הדת, ובמשכילים בחר למורים.  הוא היה מחנך בעל הכשרה טובה.  ספרי הלמוד שהופיעו עד אז ללמוד הדת וכן הספרים לתולדות ישראל היו כתובים בלשון מופשטת, למעלה מהשגתם של ילדים, אף תכנם ורוחם היו חשודים בעיני ההורים, על כן חבר והוציא שני ספרים בגרמנית, האחד "ביבלישע געשיכטע", ספורים מכתבי הקדש משולבים בפסוקי מוסר, והשני "עלעמענטע דעס ערשטען רעליגיאָנסאונטערריכטס" – מנהגי ישראל והדינים הנחוצים ביותר[147] .  תכנית למודי היהדות בבית ספרו היתה:

לנערים:                                                      לנערות:

דת ותולדות ישראל, בגרמנית, 2 שעות לשבוע               2 שעות לשבוע

תרגום המקרא – מחמש עד שמונה שעות                                  תרגום תפלות – 3 שעות

עברית ודקדוקה – 2 שעות

כתיבה ביידיש – שעה אחת                             שעה אחת

מעניין הדבר שגם המשכילים לא יכלו להשתחרר מן ההפלייה לרעה שהפלו האדוקים בין נערים לנערות ללמודי קדש, ובעוד שלנערים למדו מקרא ממקורו, הסתפקו בלמוד תפלות ובכתיבה של יידיש לנערות.

אברהם בן שלום הכהן היה מן המשכילים המעטים שאהבת העם הביאתהו להשתדל אצל הממשלה בווינה לבטל את מכס הבשר והנרות אשר העיקו על יהודי גליציה.  האדוקים שנאוהו ורדפוהו ולא אחת התנקשו בנפשו.  נבל אחד שם רעל באכלו ואברהם הכהן נפל קרבן ומת בעודו באבו.  ומסבות מותו עשו רושם נורא על כל החוגים ולא הביא כבוד לישראל.  הוא היה מורה הדת היהודי הראשון בגאליציה.

באותם הימים נסגר בית התלמוד תורה בלבוב, אז לקחו ראשי הקהל את כסף העזבון של הת"ת ופתחו בו בית ספר יהודי עממי חדש ברחוב השמש (סלונעטשנא) ונכנסו שמה ששים נערים ומאה ושמונים ושמונה נערות, וצרפו לו גם את בית המחסה ליתומים ומנו את שלמה שלזינגר למנהלו.

דוגמת לבוב פעלה גם על שאר ערים.  קהל בוליחוב – עיירה קטנה, אך ברוכת משכילים – קבל רשיון בשנת 1847 לפתוח בית ספר.  שלמה לייב גולדנברג (1807–1846)[148] .  והירש זליג מונדשיין היו המייסדים.  הם ידעו שיהודי בוליחוב יתנגדו ליסוד בית ספר, על כן הערימו ואמרו שהם משתדלים לפתוח בית כנסת והשיגו חתימות רבות על פטיציה, והשתמשו בחתימות הללו להגיש בקשה על פתיחת בית ספר.  הערמה נתגלתה וגולדנברג הוכרח לברוח מבוליחוב ובא לטארנופול והיה אחר כך למוציא לאור של "כרם חמד".  חברו מונדשיין פתח בית ספר בבוליחוב בשנת 1856 וכינס כשמונים תלמידים – מספר הגון לגבי עיירה.  ועוד שני בתי ספר מודרניים נפתחו, האחד בית ספר עממי בלבוב והשני בברודי.  אבל כל אלה היו בודדים ונדירים, ועדיין ילדי ישראל כולם לומדים במוסדות הישנים ואין להם כל מושג מלמודי חול ואת לשון המדינה אינם יודעים.  במדינה עצמה היו הימים ימי ריאקציה.  מטרניך היה המושל, הונגריה מרדה ואוסטריה התגברה עליה ודיכאה את המרד.  הממשלה לא דאגה עוד להרחבת ההשכלה בין העם.

 

התקופה החדשה בחיי יהודי גאליציה

שנוי גדול בחיי יהודי גאליציה בא לאחר שנת 1867.  הקונסטיטוציה באוסטריה היתה קיימת ובטלה, וזכויות מדיניות לעם היו ניתנות וניטלות בחזרה.  לאחר מפלת אוסטריה במלחמת השחרור של איטאליה החלו רוחות ליבראליות מנשבות בארץ והאויר טוהר מעט מן הריאקציה.  בשנת 1867 ניתן באוסטריה-אונגאריה שוויון אזרחי ומדיני לכל העמים והדתות.  ומה שעשו הרוחות החדשות במדינה לא יכלו לעשות כל המשכילים עם הרומנטיקה והמליצה.  הנוער היהודי החל נוהר אל בתי הספר הכלליים למאות ולאלפים.  משנה לשנה הלך מספרם ורב.  בערים ובעיירות קמה אינטליגנציה יהודית חדשה.  אמנם כל אלה, בטרם הכנסם לבתי הספר הכלליים או בעת למדם שם, בקרו גם את החדרים, ולמדו גם למודי קדש, אבל חומות הגיטו נפלו מעט מעט, למודי החול לא נחשבו עוד, לפחות בעיני רבים אם לא בעיני כולם, לחטא ולעוון וההמון החל להתרגל אל הטפוס החדש של היהודי המודרני, הלובש בגדי האזרחים והמדבר בלשון המדינה.  ביחוד גדול היה מספר הנערות שניהנו מחנוך כללי.  היה היתה מלחמה בין "אבות ובנים" אבל לא בין "אבות ובנות" – מה שלא הותר לנער הותר לנערה ונמסרו לבתי הספר הכלליים ללא נקיפת לב.  אדרבה, התפאר התפארו ההורים בבת המלומדת, הלבושה מודרנית והמדברת פולנית וגרמנית.  על ידי כך נעשה קרע בין שני המינים, בין אח ואחות, אשה ובעלה.  הבן היה מחובשי בית המדרש, לובש ארוכות, מגדל פאות המגיעות עד כתפיו וחובש לראשו "קולפּאק" – מין כובע שער גבוה שהאציל לפני הבחור מראה אכזוטי.  הבחור עוסק בהוויות אביי ורבא ואחותו מתעמקת ברומאנטיקה של הספרות הפולנית.

על הרוח החדשה בחנוך נשפוט מן הטבלה הבאה להלן.  בשנת 1875 היו בין 9026 תלמידי גימנאסיות בגליציה 1182 יהודים שהם יותר משלשה עשר אחוזים למאה ומאז הלכו ורבו:

בשנת                 1876  היה מספר הגימנאזיסטים היהודים                 1331  והיוו     14.31   אחוזים  למאה

בשנת                 1877                                                                                                                                                                            1772                                        17.57

בשנת                 1878                                                                                                                                                                            1562                                        16.27

בשנת                 1879                                                                                                                                                                            1861                                        18.62

בשנת                 1880                                                                                                                                                                            2082                                        19.21

בשנת                 1881                                                                                                                                                                            2167                                        19.63

בשנת                 1883                                                                                                                                                                            2128                                        18.70

בשנת                 1889                                                                                                                                                                            2228                                        19.00

בשנת                 1901                                                                                                                                                                            4298                                        19.57

בשנת                 1904                                                                                                                                                                            5761                                        20.69

בשנת                 1905                                                                                                                                                                            6110                                        23.05[149] .

אין לנו מספרים בנוגע לבקור ילדי ישראל בבתי הספר העממיים של הממשלה.  על כן נשתמש בנתונים ממקורות אחרים.  בבתי הספר הנורמאליים של יוסף השני בשנת קיומם האחרונה, 1806, למדו בששה מחוזות 3650 ילדים, ומספר ילדי ישראל שהיו בני גיל של חנוך היה באותה שנה 84,580, ויצאו שנים על כל אלף בגאליציה[150] .  בשנת 1830 למדו בכל בתי הספר העממיים שבגליציה – ובכללם גם תלמידי בית הספר של פרל בטארנופול – 408 תלמידים מישראל, אף לא אחד על כל 5000 תושבים.  ומה שונים המספרים בשנת 1890.  באותה שנה למדו בגליציה 50,291 ילדי ישראל בבתי הספר העממיים, ועשר שנים אחר זה, בשנת 1900, היה מספר התלמידים מישראל 78,466.  אם נשים אל לב שבמשך התקופה ההיא לא גדל מספר התושבים היהודים – לרגלי ההגירה, כי 109,000 יהודים יצאו אז לאמריקה – נדע עד כמה עלה הבקור של ילדי ישראל.  וכאן עלינו להעיר שעל אלה שמנינו כמבקרי בתי ספר כלליים נמנו כעשרת אלפים שבקרו בבתי הספר הפרטיים שנוסדו מקרן הבארון הירש,  1000 בבתי הספר המיוחדים בלבוב שנוסדו על פי הצעת טשאַצקי-סובייסקי, בתי ספר שלא למדו בהם בשבתות ובמועדי ישראל והורו בהם עברית ותולדות ישראל.

 

בתי הספר של הבארון הירש

הנדיב הבארון מוריץ הירש מפאריז העמיד לו מטרה לבוא לעזרת אחיו הסובלים ולהקדיש לעזרה זו את כל הונו העצום.  אחר הפרעות של שנת 1881 ברוסיה שלח הבארון את מזכירו וויניציאני אל עיר הגבול ברודי אשר שמה נהרו אלפי פליטים מרוסיה, מחוסרי אמצעים ואובדי עצה, לנסוע משם למדינות הים.  מזכירו זה ראה אגב את מצבם החומרי הרע של יהודי גאליציה ועורר את הבארון הירש לסייע להם.  הנדיב הסכים לכך.  ובמה חשב להרים את מצבם?  על ידי שני אמצעים:  סגול היהודים לחיי המדינה על ידי קנין לשונה והבראת מצבם על ידי למוד מלאכה ואומנות.  שתי השאיפות הללו טובות היו מצד עצמן.  אלא שהבארון הירש, אזרח צרפת, לא הבין לחיי ישראל ולרוחו במזרח אירופה.

בשנת 1888 פנה הבארון לווינה להודיע לממשלה שהוא עומד לתרום סכום של שנים עשר מיליון פראנק לצרכי ההשכלה של יהודי גליציה ובוקובינה, לכבוד יובל הארבעים של פראנץ יוסף, קיסר אוסטריה.  הצעה זו לא נתקבלה בסבר פנים יפות, משום שלא רצתה הממשלה בהשפעות חוץ.  בינתים נודע הדבר לחרדים שפחדו מפני כל חדש ואף הם השפיעו על השלטון שלא לקבל את התרומה[151] .  לאחר השתדלות רבה נתאשרה הקרן ונתמנה קוראטוריום שבראשו עמד יוסף די פירט, הבארון דוד גוטמן, ד"ר אהרן ייעלינעק, הנרי נירנשטיין מברודי, זיגמונד בארון פופר, ועוד.  הממשלה הוסיפה לקוראטוריום חברים משלה, כולם פולנים נוצרים.

מטרתו של הבארון הירש מתבלטת מתזכירו של מיניסטר הפנים באוסטריה שהמציא יחד עם התקנות לשם אשור:

"אף על פי שבתי הספר העממיים העומדים להווסד בעזרת הקרן הזאת לטובת היהודים הם בעיקר, לטובת יהודי גליציה ובוקובינה, וזה עלול ליצור רושם כאלו יהיו בתי ספר דתיים, חייב אני להדגיש בכל תוקף כי רחוק אני מלתמוך בקרן זו מתוך שאיפה של התבדלות, או של דת בעיקר.  תמיד פעלתי ככל יכלתי ללחום עם זרמי ההתבדלות והדתיות בקרב בני אמונתי ולהורותם את הדרך להתבולל בין האזרחים הנוצרים.  כדי להוציא דבר זה אל הפועל כיוונתי תחילה למסור את הקרן לרשות הממשלה בגליציה, להשתמש בעזרתה למשוך את ילדי ישראל אל בתי הספר הכלליים.  מכשולים מצד האורתודוכסים המתנגדים, מכשולים שלא יכולנו להתגבר עליהם, הפריעו את התגשמות הדבר[152] .  ממשלת גליציה לא רצתה לאחוז באמצעי אונס כלפי יהודים חרדים ויעצה לי לייסד תחילה בתי ספר מיוחדים ליהודים בהנהלה מודרנית, ולמשוך שמה בני חרדים, ולסלול בזה את הדרך לשאר המטרות".

הבאמת היו אלה מטרותיו של הבארון הירש, או אולי הגדיש את הסאה כדי להטות את לב הממשלה לקבל את הצעתו ולאשר את פעולות הקרן במדינות גליציה ובוקובינה?

ביאנואר של שנת 1889 פרסם היומון האמריקאני "ניו-יורק הירולד" שיחת סופרו עם הבארון הירש.  השיחה היתה בפאריז ונגעה ביסוד בתי ספר ברוסיה ואז הגדיר הבארון את שאיפותיו, ואף כי לא דובר אז על גליציה אין הבדל בדבר.  הריפורטר כתב שרצונו של הבארון הוא שהיהודים ישתמדו.  הבארון מחה כנגד סלוף דבריו, על כן מסר את השיחה לפי נוסחו הוא:

הסופר:  האוכל לשאלך אדוני, מה השפיע עליך לתת סכום כל כך גדול לעניני חסד וצדקה ברוסיה.

הבארון:  הסבה היא שאני לוחם עם קנאות וצביעות והתבדלות.  הפרובלימה של היהודים תפתר על ידי כליון השבט היהודי, וזה יבוא אך על ידי אחוה בין יהודים ונוצרים.  את הקרן שמסרתי לרשותה של רוסיה, חמשים מיליון פראנק, נתתי לא רק לחנוכם של ילדי ישראל, אלא גם לילדי הנוצרים.  בממלכת רוסיה מצויים ארבעה מיליון וחצי מישראל והם חיים בעוני גדול.  הם אינם יודעים את לשון המדינה ומשתמשים באיזה זארגון מיוחד להם, ולוחמים מלחמת קיומם בתנאים רעים מאד.  חומת סינים מקיפתם והיא חוצצת ביניהם לבין שאר בני אדם.  מטרתי היא להרוס את הקיר הזה על יסוד בתי ספר ברוסיה, בתנאי שיקבלו שם יהודים ונוצרים בלי הפליה"[153] .

מטרתו של הבארון הירש ברורה כשמש בצהרים.  בווינה נוסד קוראטוריום, בידו היתה ההשגחה על כל מוסדות החנוך העתידים להווסד, ובגליציה ובוקובינה היו וועדים פועלים.  על ידי שנויי השאיפות באו הועדים בסכסוכים עם הקוראטוריום.  בווינה רצו להשליט את הלשון הגרמנית בגאליציה והוועד הגליצאי רצה בלשון הפולנית – והתנצחו פאטריוטים בפאטריוטים.  ואף על פי כן התפשטו בתי הספר והשפיעו על העם.  תכניתם כללה גם למודים עבריים ובני עניים קבלו שם גם מנעלים ולבושים.  בין המורים שנתקבלו ללמד שם למודי קדש נמצאו משכילים עבריים מן הטפוס הטוב כמשה אלבום, בעל המילונים העבריים, אלעזר טלר, מדקדק, והם השתדלו להקנות לילדים ידיעות עבריות.  כל זה גרם לכך שבתי הספר קנו להם שם טוב.  בשנת 1905 הגיע מספר בתי הספר בגאליציה ובוקובינה למאה ארבעים ושמונה, ובהם למדו 7860 תלמידים והורו מאתים וחמשה מורים.  אכן מעט מעט החלו העומדים בראש לדחוק את רגלי העברית ולהקפיד אך ורק על המקצועות הכלליים.  על ידי כך החלו בתי הספר יורדים.  אם אין למודי קדש בהם נוח היה לעם למסור את בניו לבית הספר הכללי ולשלוח את הבנים אל ה"חדר" או למסרם למורה פרטי לשם למודי קדש.  בתי הספר של הבארון הירש היו אחר כך למוסדות לבני עניים הבאים שמה לשם המלבושים הניתנים להם חנם.  במשך הזמן נסגרו רבים מהם.  בשנת הלמוד 1910–1911 נשארו לקרן אך 43 בתי ספר ובהם 155 מורים, 127 ללמודי חול, 28 ללמודי קדש.  מספר התלמידים ירד ל-6149.  לשלשים ולשלשה בתי ספר היו זכויות פומביות, ואלו הם בתי הספר שבערים:  בוהורודטשאני, בויאן, בורשטין, טשערנעליצא, דוברובה, דילאטין, דוקלא, סניאטין, גולוגורי, גבוזדיץ, יאבלונוב, יאגלניצה, יעזשערנא, קולומיה, מיעליץ, מיקולינצי, מונאסטערזשיסקא, אברטין, אוטיניא, פּומורזשאני, ראווא-רוסקה, רוזבאדוב, סאדאגורה, סאסוב, גליניאני, סולוטבינה, טארנוב, טלוסטי, טיסמיעניצא, זאבלוטוב, זשאבנה, זאלוזיץ, זבורוב.  שנים מבתי הספר היו בבוקובינה.  לשלשים ואחד בתי ספר היו בנינים קנין הקרן.  בשמונה בתי ספר למדו מלאכת יד.  התלמידים העניים היו מקבלים גם ספרים ומחברות חנם.  גם נתנו להם ארוחות חנם, חוץ ממלבושים ומנעלים[154] .

 

למוד הדת בבתי הספר הכלליים

וקודם שאתאר את תקון החנוך הישראלי בגליציה מן הפנים אגע עוד בשאלה אחת, יצירת בקורם של ילדי ישראל בבתי הספר הכלליים.  מכיון שנתרבה מספר התלמידים מישראל בבתי הספר הכלליים, ובכולם למדו התלמידים את דתם – היה צורך במורים לדת ישראל, מורים שהתעתדו לכך.  בגליציה לא היה בית מדרש למורים יהודים.  מעת לעת נתעוררה השאלה מאין יקחו מורים לדת ולא נעשה דבר לפתרונה.  והנה נתקבל חוק:  "להורות דת ישראל יוכלו רבנים מוסמכים ואם אין כאלה, מורי בתי ספר כלליים שיש להם קוואליפיקאציות ללמד דת"[155] .

והיכן ירכשו להם מורי בתי הספר קבאליפיקאציות להורות דת?  על כן נתקבלו בשנות 1889–1890 מורים יהודים חסרי הכשרה וחסרי ידיעות ביהדות, והשפעתם על התלמידים לא היתה לטובה.  נקראו ועידות לדיין בדבר ולא יצא כלום.  בשנת 1902 יסדה קהלת לבוב מוסד פרטי לחנוך מורי דת בבתי ספר עממיים כלליים – קורס של שלש שנים לתלמידי בית המדרש למורים הכללי.  אלה היו שעורי מלואים שאינם מספיקים, כי התלמידים היו עסוקים כל הבקר ושעות אחר הצהרים בלמודים הכלליים, ובחמש אחר הצהרים באו אל הקורס היהודי והם עיפים ויגעים.  אך כחמש שש שעות לשבוע למדו, כעשרה תלמידים היו, בעוד שמספר ילדי ישראל בשנת 1906 הגיע עד תשעים אלף בבתי הספר העממיים ויותר מששת אלפים בבתי הספר התיכוניים.

טיבם של מורי הדת בגליציה לא עלה על מורי הדת בגרמניה.  רובם היו בני אדם שהיה להם חנוך יהודי, ועזבוהו טרם קלטוהו.  הם למדו בחדר ויצאו בעודם צעירים ורכושם היהודי התרבותי היה קצת קריאה, קצת כתיבה וקצת הבנה בתפלות מתוך תרגום פולני.  אף ידיעותיהם הכלליות לא היו מרובות, אך מה שהיה דרוש להם לבחינה בלי שיור כלשהו.  אהבתם ליהדות לא היתה מופלגת.  במקום זה חשבו להם לחובה להקפיד על הלשון הפולנית שלא תתחלל על ידי דבור בלשון "זרה" – באידיש.  מורים אלו בריות עלובות היו.  גם התלמידים גם המורים הפולנים היו לועגים להם ומבזים אותם.  הכנעתם וחנופתם שהיו מחניפים למורים הנוצרים עוררו שאט נפש.  התלמידים היו מרגישים במעוט ידיעותיהם של מוריהם והיו מקפחים אותם בשאלות של הבל.  והלמוד עצמו יבש היה, קטכיזם וקצת פרקים מן התורה הידועים לתלמידים מן ה"חדר".  כל זה לא היה עלול לעורר התלהבות או כבוד או ענין.

טפוס שני של המורים היה מאלה שלא היתה להם מעולם קרבת רוח אל היהודים והיהדות – אינטליגנטים יהודים תלושים מעמם שלא היה להם כלום בעולמם חוץ מן ההשתבחות בלאומיות הפולנית שעליה היתה גאוותם ועליה הכריזו בכל מקום ובכל שעה.  מורים אלו היו רומסים את כל קדשי ישראל ברגליהם, אוכלים טרפה ומחללים שבת בפרהסיא ואינם דורשים מתלמידים שום למוד ושום ידיעה בדת.  היחס ביניהם ובין תלמידיהם היה לקוי מאד.  הילדים הרגישו בהם לא אח קרוב ולא מורה למקצוע חביב עליו, ושלמו להם בשוויון נפש, עתים אף בשנאה כבושה.

טפוס שלישי:  מועטים שקלטו בנעוריהם את התרבות העברית מילדותם עש שנעשתה לחלק מעצמותם ואת השכלתם הכללית רכשו להם בתקופת בגרותם ונתמזגו אצלם היהדות והאנושיות, והיו לבני אדם שלמים המכירים ערך עצמם וממלאים חובתם.  די לקרא בשמות מורים אחדים שיצאו להם מוניטין, המטיף הציוני והסופר העברי המכובד ד"ר יהושע טהון, ההיסטוריון הפרופיסור מ. באלאבאן, התיאולוג הפרופיסור באד, הד"ר מיזס ועוד.  מועצת החנוך הפולנית עמדה אמנם על משמרתה להשגיח שלא תכשל במורים יהודים לאומיים והרחיקה את החשודים מבתי הספר, אבל לא העזה לנגוע במורים אלה והדומים להם מרוב פרסומם.  אלה למדו בגימנאסיות ודרשו מתלמידיהם משמעת וידיעה בתולדות ישראל והתלמידים התייחסו אליהם בכבוד ובחבה[156] .

 

תחית החנוך העברי

משנתרבה בקורם של ילדי ישראל בבתי הספר הכלליים גדלה שם אינטליגנציה יהודית חדשה.  האינטליגנציה הישנה, מתקופת ההשכלה, היתה מוקירת התרבות הגרמנית, מתלמידיהם של מנדלסון וחבריו, וגיתה ושילר היו מאורותיהם.  החדשה היתה חניכת בתי הספר הפולנים וראש מאווייה היה הדבק בעם הפולני ובתרבותו.  הלאומיות הפולנית היתה קנאית.  האסונות שבאו על העם הפולני, חלוקת ארצו, שעבודו למלכויות שונות, שבתו בתוך מיעוטים לאומיים שהתחרו אתם על ההיגימוניה המדינית (במזרח גליציה) – כל אלה חזקו בקרב העם הפולני את הדבוק בקניניו ויצרו מיסטיקה לאומית שמצאה בטויה בספרות עדינה ורגישה.  האינטליגנציה היהודית בגליציה שקעה בתוך מצולת הלאומיות הפולנית.  ביחוד הצטיינו בקנאות זו בנות ישראל, אלה שהיו חפשיות מחנוך יהודי.  כנגד שאיפה זו היה כח דוחה, הלא היא השנאה לישראל.  יהודי גליציה נרדפו.  רצו הפולנים ליצור להם מעמד בינוני, מעמד של סוחרים שהיה חסר להם, כדי שלא יהיו תלויים בזרים – והיהודים זרים היו לגבי דידם, – ומה עשו?  השתמשו הפולנים בכח האבטונומיה האדמיניסטראטיבית לדחות את היהודים מעמדותיהם.  גם באומנויות החפשיות לא סבלו את היהודי, את ה"זר".  צעירי ישראל שבקשו לבוא בחברה הפולנית – מצאו את השערים נעולים בפניהם.  כל זה דחף את האינטליגנציה היהודית לבקש שדה פעולה בתוך עמם.  ואם נוסיף על גורמים כלכליים וחברתיים אלה את הגורמים הלאומיים, את חבת ציון והציונות שהתפשטו והקיפו את העולם היהודי משנות השמונים ואילך, נבין ונדע איך קמה אינטליגנציה יהודית לאומית בגליציה.

עוד בשנת 1880 נוסדה בלבוב חברת "ציון" שהחלה להפיץ את הרעיון הלאומי.  בשנת 1890 נערכו אספות וויכוחים לתלמידי האוניברסיטה והוצאו חוברות שונות כנגד ההתבוללות.  ביחוד עוררה רעש החוברת Jakim powinien byc program mlodiezy zydowskiej  ("מה תהא מגמת הנוער היהודי") שתכליתה היתה לעורר בקרב תלמידי הגימנאסיות והמכללה את הגאון הלאומי ולהוכיח להם שההתבוללות פשטה את הרגל.  התעורר פולמוס גדול והעתונים דרשוה לגנאי ולשבח, לפי השקפותיהם.  אז החלו להווסד אגודות לאומיות:  "דורשי תורה ודעת" בפשמישל, "העברי" בדרוהוביטש, "חכמה והשכלה" בזלוטשוב, "קרוא מקרא" בקראקא וכן בערים אחרות.  החברות אמנם לא התקיימו הרבה שנים, אך הזרע שנזרע הביא יבולו.  עם תקומת הציונות של הרצל התעוררה תנועה חזקה גם בגליציה והתבטאה גם בעבודה פוליטית-מקומית על יסודות לאומיים.  לא היתה עיר ועיירה שלא נתייסדה בה חברה ציונית[157] .

תנועה זו הביאה גם ליסוד בתי ספר לאומיים.  בהיות בגליציה חובת למוד כללית היו אלה בתי ספר של מלואים, לשעות אחר הצהרים.  בית הספר העברי המודרני הראשון נוסד בסטאניסלאבוב ונקרא בשם "שפה ברורה", השני נוסד ברוהאטין – לאחר הנצחון שנצחו הציונים בבחירות אל הקהלה – ואחר כך החלו להפתח ברוב הערים והעיירות שבמזרח גליציה.  בדרום גליציה, מבצר החסידות והארתודוכסיה לא חדרה התנועה, ובמערב הארץ, מקום מבצרה של התבוללות והאורתודוכסיה גם יחד – החלו להפתח אך כעבור כמה שנים.  עובדה זו מוכיחה בעליל שבית הספר העברי המודרני בגליציה היה יציר הרוח הלאומי המודרני.

הפרוטוטיפוס של בית הספר העברי בגליציה – היה "החדר המתוקן" ברוסיה.  השם "שפה ברורה" שניתן לרובם הגדול של בתי הספר אינו מקרי.  מעיד הוא על מהותו ועיקרו.  נהוגה היתה בהם השיטה הטבעית ובשעה שמגניה הוכיחו לקהל שהיא שיטה פדגוגית טובה היתה הדחיפה העיקרית לשיטה זו תחית הדבור העברי.

מסביב לתנועה זו נוצרה אוירה של התלהבות גדולה.  ביחוד גדלה ההתלהבות בקורסים לבחורות בנות ט"ו–כ, שהיו קיימים על יד כל בית ספר עברי.  המורים היו ברובם מרוסיה, במקום שקבלו את הכשרתם בחדרים המתוקנים.  מורים אלו באו שמה לאחר שניתנה הקונסטיטוציה ושוברה בצדה – הפוגרומים.  רובם היו צעירים שלקחו חלק בעבודות צבוריות ברוסיה "בימי הרעש", והנטיה לעסקנות ערה בקרבם.  עברית ידעו היטב, ורובם ציונים נלהבים.  השפעתם על הלאמת הצעירים בגליציה היתה גדולה מאד.  הלמודים בבתי הספר החלו בשתים אחר הצהרים ונמשכו עד שמונה בערב.  כל מורה למד במשך שש השעות שלש מחלקות.  כל מחלקה למדה על כן כעשר שעות לשבוע.  אולם היו בתי ספר בעיירות שניתנו בהם חמש עשרה שעות בשבוע.  הלמודים נמשכו כל ימות השנה, בהפסקה של חדש אחד בימות החמה.

לא היתה שם תכנית למודים אחידה.  אמנם באחת הוועידות של "אגודת המורים" נתקבל להלכה סדר למודים קבוע, אולם למעשה לא נתגשם.  אך נתקרבו בתי הספר זה לזה ועיקר למודיהם היו עברית, על פי מקראות שונות, דקדוק, תולדות ישראל, חומש ורש"י, נביאים ראשונים ואחרונים, משנה וספרות.  בקורסים לעלמות היה העיקר ידיעת הלשון בדבור והכרת הספרות החדשה.

בתי הספר נוסדו על ידי חברות פרטיות.  וועד החברה היה בזמן הראשון ליסוד בית הספר חוזר על בתי התושבים ומקבץ תלמידים.  הכנסות בתי הספר באו מתשלומי חברים משכר למוד, מתמיכות של מוסדות צבוריים, כגון הקהלה, הבאנק היהודי, וכיוצא באלה, הכנסות מנשפים ועוד.  בכלל לא היה מצב בתי ספר בטוח וקבוע.  במקומות שהתלמידים היו חניכי הגימנאסיות לא היה בקורם קבוע, שכן דרישות הגימנאסיה הלמודיות והחברותיות גדולות.

מסביב לכל בית ספר היתה מתחוללת מלחמה.  המתנגדים היו מן האורתודוכסים והחסידים, שראו בציונות ובבתי הספר סכנה למנהגי החיים הישנים.  המשכילים העבריים והציונים היו התומכים.  אבל רוב הילדים נתחנכו ב"חדרים".  בבתי הספר נתחנכו ילדות בעיקר, ואמנם שם גדל דור של בנות נאמנות.

מורי בתי הספר היו מאוגדים והיו להם וועידות שנתיות והוצאות ספרותיות.  כעבור כמה שנים ליסוד בתי הספר נוסדה "הסתדרות בתי הספר" שהציונים היו ראשיה.  הסתדרות זו התכוונה גם לייסד בית מדרש למורים.

ובמשך כל אותן השנים הוסיף חלק הגון מן הצעירים לקבל את חנוכם המסרתי:  תחלה ב"חדרים" ואחר כך בבית המדרש, במקום עסקו בלמוד התלמוד.  אבל הכמיהה אל ההשכלה היתה כללית ורוב הבחורים היו קוראים את הספרות העברית מי בסתר ומי בגלוי, והרעיון הלאומי חדר ללב רובם.  אף כתב עת מיוחד "השחר" הוציאו.  רבים מן הסופרים והמשוררים והחכמים העברים יוצאי גליציה היו חניכי בית המדרש שיצאו אחר כך לתרבות כללית.

                                                                            

באיטאליה

בראשית תקופת ההשכלה לא היתה איטאליה מאוחדת, אלא חלוקה ועומדת ברשותן של מלכויות שונות.  החלק האחד, שרומי עמדה במרכזו, כפוף היה לממשלת האלפיפיור, והשני, לומבארדיה האיטאלקית וחבל טריאסטי – נמצא תחת שלטונה של אוסטריה.  וכה יספר שד"ל על מצב אחינו באיטאליה בימיו:

"היהודים אשר באיטאליה בארצות אשר תחת מלכי עסטרייך החסידים, הן במלכות לאמבארדא, ווענעציאניש (וויניציה) הן במלכות אילליריען, וגם היושבים בארצות טאסקאנא בשלוה ובטובה הם עומדים, הם רשאים ללמוד ולעשות כל מלאכה וכל חכמה שירצו ולקנות קרקעות ולבנות בתים וכו' (רק רוקחים מישראל אסורים).  ואך בארצות אשר תחת האפיפיור ובארץ מאדענא ובמלכות פיעמאנט היהודים שרויים בצער ובדוחק ואינם רשאים ללמוד בבתי הלמודים"[158] .

חנוכם של ילדי ישראל באיטאליה היה מסודר יותר מאשר במזרח אירופה או בגרמניה.  בתלמודי התורה שלהם הונהגו סדרים נאים, מוריהם היו אנשי חיים ודעת ותכנית הלמודים שלהם מתוקנת היתה.  במוסדותיהם שקדו על למודי המקרא, קצת מפני נטיה נפשית, וקצת מחמת האסור והגזרה על למוד התלמוד.  גם דקדוק הלשון לא הוזנח ובני הנעורים התאמנו בחיבורי שיר ומליצה ולא הניחו ידיהם גם מחכמות חיצוניות.  במקום תלמוד יש שלמדו "משנה תורה" של הרמב"ם והלכות אלפסי.  בדרך כלל היו החיים חפשיים יותר מבארצות אחרות.  היהודים דברו בלשון המדינה ודרשניהם היו מטיפים בבתי הכנסיות באיטאלקית צחה, עד שנמצאו גם נוצרים שהיו באים ליהנות מן הדרשה.  נמצאו הורים שלמדו בניהם אפילו ניגון וריקוד.  השמש והאור ואהבת החיים אשר מסביב פעלו את פעולתם.

מתקנות הקהלות אנו רואים שהנהלת העדה היתה מיוסדת על השקפה חברותית מושכלת ואחריות צבורית.  תלמודי התורה נועדו לכל הילדים, בני עניים ועשירים גם יחד.  בקהלת ווירונה ניתנו ספרים ומכשירי למוד לבני העניים והמלמדים היו מקבלים את שכרם מקופת הקהל, והשתדלו שלא להפלות בין המעמדות.  שם הגיעו לידי הכרה צבורית מודרנית, לעזור לדלים בחומר כדי שלא יוכרחו להוציא בניהם מן הת"ת לפני זמנם, וילמדו עד מלאת להם ט"ז שנים.  וקהלת פירארה תיקנה שלא יעזבו התלמידים את הת"ת לפני שנת השמונה עשרה.  ולשם זה סיפקה כמה מצרכי התלמידים עד הגיל ההוא.  תינוקות רכים – נשים היו משגיחות עליהם.  נמצאו באיטאליה גם חדרים פרטיים ומורים פרטיים.  מזכיר הקהלה ברומי, סאלא, היה מלמד לטינית למתכוננים ללמוד רפואה.  בשנת 1830

[בעמוד 172 במקור המודפס]  עמוד השער של ספר מסלת הלמוד

כתב הסבלנות של יוסף השני עשה רושם על קהלת טריאסט.  קרקעה היה מוכשר לכך.  ראשי הקהל פנו אל נציב הקיסר, הגראף צינזענדורף, בבקשה לפתוח להם בית ספר נורמאלי ובקשו ממנו עצה על ספרי הדת והמדות הראויים להלמד במוסדם.  הנציב הציע לפניהם לפנות אל משה מנדלסון, והלה שלח להם את מכתבו של נ.ה. ווייזיל "דברי שלום ואמת".  אגרת זו נתקבלה שם ברצון.  וזה עורר את ווייזיל לפרסם מכתב שני שבו חזר על הצורך בלמוד לשון המדינה והשיב תשובה לרבנים שהתנגדו לו.  בתלמוד תורה של טריאסט למד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) בימי ילדותו.

ומן התקופה היא, תקופת תקוות השוויון, החל תהליך התקלשותו של החנוך העברי באיטאליה.  הילדים החלו מבקרים את בתי הספר הכלליים, ואלה שנשארו בבתי הספר הישראליים – למודי החול נטלו שם מקום בראש.  משום כך התמעטו ידיעותיהם העבריות וגברה אדישותם ללמודי קדש.  רבנים ומורים החלו לבקש את ה"דרך הקלה" על ידי ספרי למוד מודרגים.

וכה יכתוב מורה אחד בהקדמתו לספר למוד שיצא בשנת תרי"א (1850): 

"תופשי התורה יהמה לבם בראות (בראותם) כי היא מונחת בקרן זוית...  ואני בעניי נשבר לבי בקרבי על זה ואחשבה לדעת ולהכיר הסבה, ואראה כי דרך חנוך הנערים ילדי בני ישראל בלמודם בזמן הזה היה בעוכרינו, יען כי רוב קריאתם והגיונם בספרי לשונות העמים הכתובים בלשון צח ונקל, היא הגורמת להרחיקם מלמוד תורתנו התמימה, עד כי יגדלו ולא ידעו ולא יבינו במקרא ובשאר ספרי הקדש, שהם קשי ההבנה לאשר לא הורגל בהם מקטנותו...  על כן מהראוי ומחויב עליהם (על המלמדים) לנהלם (את התלמידים) על מבועי מים זכים וברים...  ובעודם מרביצים אותם בשדה נחלת ה', הלא הוא ספר המקרא, יבחרו להם גם כן איזה ספר קל ההבנה...  אולי יש תקוה לקרב הילדים הרכים והנעימים אל למוד תורתנו בקראם הספורים"...[159]

ספר: מקוה ישראל

( א )

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָבֹא לִפְנֵי רִבִּי נָתָן אִישׁ עוֹבֵד אֱלִילִים וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אֵל גִּבּוֹר וְנוֹרָא הוּא:  וַאֲנִי חָפֵץ לְעָבְדוֹ וּלְהַקְרִיב זֶבַח לְפָנָיו:  אֱמוֹר לִי רִבִּי אָנָה אֱבְנֶה לוֹ מִזְבֵּחַ:  וַיַעַן לוֹ רִבִּי נָתָן וַיֹּאמֶר בְּנֵהוּ עַל לִבֶּךָ לְאַהֲבָה אוֹתוֹ וּלְדָּבְקָה בּוֹ:

( ב )

אִיש עָשִיר אֲשֶר בְּאַטֵינֵי בָחֳרִי אַפּוֹ הָיָה מַכֶּה אֶת עַבְדּוֹ בְכָל-כֹּחוֹ:  וַיַעֲבוֹר מִשָּם אִישׁ פִילוֹסוֹף וַיִקְרָא בְּקוֹל רָם וַיֹּאמֶר רְאוּ הָעֶבֶד הַזֶה כִּי עֶבֶד כַּעְסוֹ הוּא מַכֶּה אֶת עֶבֶד כָּמוֹהוּ:  וַיֵבוֹש הָאִיש וַיֶחְדַּל מֵהַכּוֹת עוֹד:

( ג )

וַיֹאמֶר נַעַר אֶחָד אֶל אָבִיו לָמָּה לֹא תִּתְפַּלֵּל אֶל אֲדּנָי בַּעֲדִי כַּאֲשֶר עוֹשִׂים אֲבוֹת חֲבֵרָי:  וַיַעַן אָבִיו וְהוּא אִיש צָבָא וָבַעַר וַיֹאמֶר אַל תּתְפַּלֵּא עַל זֶה בְּנִי כּי מִיָמַי לֹא הִתְפַּלַּלְתֵּי אַף עַל עַצְמִי:  וַיֹאמֶר הַנַּעַר אִם כֵּן אֵיפֹה אָבִי מן

עמוד מספר למוד שיצא בליוורנו, איטאליה, בשנת תרי"א.

בהקדמה לספר הלמוד "ראשית דעת" כותבים שלשה מבעלי "ההסכמה", ואחד מהם סופר הקהלה:

"לפנים בישראל כל העם מקצה נפשם חשקה בדת אמת...  ולעת כזאת ראינו תחת חיטה יצא חוח...  הנער בא ביאה במקצת אל בית המדרש כבן שש כבן שבע, ואביו משיאו עצה נבערה:  קום קרא ספרים החיצונים ללשונותם בארצותם, למען תשכיל ואיש כמוך חכם יחשב בקרב העמים...  ומה יעשה הבן לשמע אזן דברי אביו?  עושה לו לימודים בספרי מינים, בהם יהגה ובאהבתם ישגה, עד כי תינוק בורח מבית הספר עודנו באבו נעור וריק, כי לא ידע מאומה בפרק כל כתבי הקדש ולא יבין במקרא"[160] .

לאחר התאחדותה של איטאליה (1870) נתבטלו כל ההגבלות הכרוכות בדת ובלאומיות ועל היהודים זרח שמש החופש.  היהודים יצאו מן הגיטאות והתפזרו בין התושבים, ולא נשארו ברחובות היהודים אלא מדלת העם.  אז החלו אחינו כובשים להם דרך אל כל מקצועות החיים והכלכלה והתקרבו לעם הארץ.  בינתים התפשטה בארץ רוח אנטי דתית, כנגוד לממשלת האפיפיור, וזרם זה עשה רושם גם על היהודים.  בדרך כלל היו היהודים בירחי הדבש של השוויון כנסוכי שכרון וגדלה אדישותם אל הקהלה ומוסדותיה.  ולא היה ביהדות האיטאלקית מכח הכמות ליצור חיים עצמיים, ולא נשאר להם אלא בית הכנסת ותלמוד התורה, אלא שהתלמוד תורה עצמו הפך בית ספר כללי ולמודי הדת נלמדו בו בשעור מצער.  עיקרו היה לסגל את הדור הצעיר אל החיים החדשים סיגול תרבותי וכלכלי.  וויטורי ראווא, יהודי שעלה לגדולה, נתמנה בשנת 1870 שר ההשכלה באיטאליה, והוא ורעיתו גיוליה ייסדו "חברה פראטרנאלית להתקדמותם האזרחית של יהודי רומי" לחנך את הצעירים למלאכה ולעבודה ולא יוכרחו להתפרנס מן הרוכלות כהוריהם.  זולת זאת ייסדה אשת שר החנוך בית מחסה לילדים אסופים ברחוב רוא בגיטו הישן.  בית הספר למלאכה שפתחה החברה הועיל הרבה להרים את מצבם הכלכלי של יהודי רומי.

כעבור שנים אחדות הפכו את הת"ת של רומי לבית ספר כללי, אלא שלימדו בו גם למודי קדש.  ראש בית הספר היה הרב לוי עהרנרייך, חתן החכם ש.י. ריגיו מגוריציה.  כך קרה גם בהרבה ערים אחרות.  ובהיות בתי ספר אלה המשך הת"ת הישן נשארו שם בני העניים, ובני העשירים והאמידים עברו אל בית הספר הכללי.  בערי גליל טוסקנה:  פלורנץ, ליבורנו, ופיזה היו רובם של התלמידים בני אביונים.  בבית הספר לנערות בפלורנץ ובבית הספר במאנטובה היו התלמידים כולם מן החלכאים.

המוסד החנוכי הנמוך ביותר היה "בית מחסה לתינוקות" (אזילו אינפאנטילי).  בתי מחסה כאלה היו בפירארה, פלורנץ, ליבורנו, מילאן, מודינה, ניאפול, רומי, סאלוצה, ווירונה, וויניציה וטורין. לפי התכנית הרשמית היו צריכים להרגיל את הפעוטות גם לדבור עברי, אבל סעיף זה לא נתגשם במציאות, שכן היתה ידיעתן של המורות בעברית מועטת מאד.  רק עם התעוררות התנועה הלאומית החלו ללמד בבית המחסה בפלורנץ – בהשפעת הרב הנעלה מרגלית – עברית בדבורה.

למעלה מגן הילדים היה בית הספר העממי ומשני סוגים:  השלם, שלמודי חול וקדש נלמדו בו, והמשלים, ללמודי קודש בלבד.  בית ספר שלם בן שש מחלקות התקיים בפלורנץ.  בליבורנו היה בבית הספר גם קורס של ליציאום (בית ספר תיכוני) ונלמדו בו חוץ מן הלמודים הכלליים גם עברית, תולדות ישראל, ועיקרי הדת.  עברית נלמדה בדרך כלל בבתי הספר בשיטה ישנה.  תחילה למדו את הקריאה המיכאנית, ואחר כך ספר של ספורים ושירים.  בכמה מבתי הספר למדו תרגום קטעים מן התורה ודקדוק – סתם דקדוק בלי קשר עם הלשון.  מן ההיסטוריה למדו תקופת המקרא בלבד ודת ניתנה בצורה של קטכיזם.  לרוב המנהלים והמורים לא היתה הכשרה מקצועית.

בתי הספר נקראו בשמות שונים, על פי הרב בשם הישן "תלמוד תורה".  אבל יש שכונו בשמות אחרים, כגון:  "בית הספר לנערות", "בית הספר לדת" (האסכולה המשלימה), "בית הספר לדת ולמוסר" (וויניציה) או על שם המייסד, כגון "חסד של ש. לוי", (אקוי), "מוסד אלמנטארי של קלאבה" (אסטי), "בית מחסה מיסודו של רוטשילד" (ניאפול), "מוסד קאסטל פראנקו" (פאדובה), "מוסד פולאקו" (שם), "קוליג של קולוניה ופינצי (טורין)[161] .

בשנת 1901 נמצאו בבתי הספר היהודיים באיטאליה 1600 תלמידים שהיוו עשרים אחוזים מכל ילדי העברים.  שמונים אחוזים התחנכו בבתי הספר הכלליים ללא חנוך יהודי.  בקהלות שהיו נוהגים לקרוא את בר המצוה לתורה – למד הילד במשך חדשים מספר את הברכות, ובזה נסתיים חנוכו העברי.

בוועידתם הראשונה של רבני איטאליה שנתכנסו לבולוניה בשנת תרע"ז הוקדשה ישיבה לברור לשאלת החנוך.  ד"ר ש. קולומבו הכריז כי אם לא ישפרו את מצב החנוך עתידה כליה לבוא על יהודי איטאליה.  הצעתו היתה להרים את מצב הלמודים הכלליים בבתי הספר הישראליים כדי שירבה מספר השולחים שמה את בניהם, ואגב יקבלו גם חנוך יהודי.  הרב ש.צ. מרגלית עורר את הרבנים להתמסר בלב ונפש לבתי הספר ודרש מן הרבנים להתרגל בדבור העברי וללמד עברית לתלמידים כלשון חיה, כדי לחזק את רגש גאונם הלאומי ולהגדיל את התעניינותם בספרותנו ובחיינו [162].

מקור החיים ליהודי איטאליה היה הרעיון הציוני, הוא שהקיץ נרדמים.  בסתו של שנת 1911 נתכנסה בפלורנץ ועידת "צעי