_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּשׁוּבִי אֶל אָרֶץ מוֹלַדְתִּי

קלמן שולמן

לתוכן הענינים

 

פה עמוד אֹרֵחַ! – הה, איך לבי מְקַפֵּץ בי! – הסו שרעפי, הסו אל תרעשו!  אף רוח בקרבי הֵרָגְעִי וָדֹמִי! – הן רגלי עומדות בִּקְצֵה גבול קדשי, גבול ארץ מולדתי, ארץ אשר אליה תשוקתי מעודי בארץ נוֹדִי, ונפשי כלתה גם חלתה מחלת אהבתה – –.  האח, כמֵקיץ משנת המות לֵאור באור החיים, כן הקיצותי עתה! – הֶחָלַמְתִּי עד כה?  אם כל מצוקותי עד הֲלום היו אך חֲלוֹם? –  הה, ומה נורא החלום ההוא!  מִבַּלְהוֹת זעמו יִבַּהֲלוּ גם אלופי שְׁאוֹל, וְאֵילֵי השחת יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד! – אך מהֻלל שם ה' כי הקיצותי – והחלום פָּשַׁט וַיָעֹף וַיֻדַד אל ארץ עיפתה – האח, הקיצותי ותמונת ארץ מולדתי אביט, וזלעפת קֹדֶש ועליצות רעד תסערנה בחדרי לבבי – שלום לך, ארץ מולדתי!  אֵם עֲדִינָה!  שְׂאִי שלום מאת בְּנֵך הנודד!  וראי איך יתגלגלו אֶגְלֵי דמעות מִגֻלוֹת עיניו, שמעי נא סערות אנחותיו המתפרצות מִבִּתְרֵי לבבו, הביטי נא אֶל גוֹזָלֵך אשר גְזָלוֹ צוֹק עִתוֹתָיו מִקִנֵך וישׂערהו אל ארץ גזֵרה – אך למה זה אריד בשיחי?  הנה שַׁבְתִּי אליך, אמי מְשׂוֹשׂ חיי!  הנה שבתי אליך ואת תופיעי אלי ביפעת קדשך, תפרשי ידיך לחבקני באהבים, "ובני אתה" תקראי בהוד קולך, "אני היום ילדתיך"!...  האח, מה זה תראינה עיני שם מרחוק שם על צלע הרי בתר, שם אראה בית אבי וחדר הורתי – בית אשר לא חָלוּ בו ידי אֳמן, לא נִבנה לתלפיות אף לא מָשׁוּחַ בששר, אך תוכו רצוף אהבה, צדק ילין בו, ויראת ה' היא אוצרו – הה, שם בירכתי הבית נִצְבָה ערש ילדותי, ערש אשר ישנתי בתוכה ראשית שנת חלדי ומלאכי שלום רחפו מראשותי להנעים בחלומות נעימים את נעימות תנומתי – הוי, הַמֵּצַר ההוא מֶרְחַב יָה היה לי אז, ועתה – עתה גם מֶרְחבי שמים יֵצְרוּ לנפשי הַמְּצֵרָה! – וראה נא שם בפנת הגג תְּקַנֵן עוד הדרור ותעיר קִנָּהּ בקול רִנָה כבימים הראשונים – הה צפור נודדת!  ההרחקת נדוד גם בארץ הצבי צִבְאוֹת אלהי הַצְבָאוֹת?  הרחפת שם על מרום הר המֹרִיָה?  הה! ומה שׁלוֹם ירושלים?  הַהִרְנַנְתְּ מוֹצָאֵי בִֹקֶר על תועפות ארזי אֵל בראש הלבנון?  הֲיִשְׁלְיוּ שם אַחַי שארית צאן קדשים? – וראה נא גם ראה שם בַּעֲלִיַּת הקיר תעופינה עוד הַיּוֹנִים אל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם, הָגֹה יהגו בגרונם, ובעיני יונים תַּבֵּטְנָה עלי לבקש ממני אָכלן – התכירוני עוד הה יַלְדֵי שֶׁפֶר!  התכירו עוד את הילד המאֻשׁר אשר שָׂחַק בכן וַיֵט אליכן אֹכִיל? – ואתה נהר דניעפער!  הנהר היוצא מעדן!  מרחוק אראה מרוצת מֵימֶיךָ, מֵי זהב, ואזני תשמענה הֶמְיַת גליך המתגלגלים לרגל הר בית אבותי, וכסוד שִׂיחַ שרפי קֹדֶש ישיחו לי חידות מני קדם ושפוני טמוני דורות עולמים – על חֻפֶּיךָ, נחל עדנים!  יִ שְׂגוּ עוד ערָבים רָמֵי הקומה, ובין עפאיהם כנפי רננים עוד נעלסים, ושם יִשָׁא עוד הָאִי הקטן את ראשו מעל גלי זֹהַר וזֵרֵי נצנים יכתירוהו – .  שם יִפְרֶה עוד התפוח אשר בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לְחִכִּי, ושם על החוף המפנה ימה, שם מעבר מַטה מוסדה, שם עברו צִבְאוֹת סַנְחֵרִיב דוֹרֵנוּ[1] לרֶשֶׁת משכנות לא להם, אך אֵל גבור גָעַר בגבור עריץ ההוא, ומגערת אפו רֻדַף כמוץ הרים לפני רוח, ואחריו ראש הֵניעה הבת רוסיא: "מי הִמְרִיצְךָ להוציא אל הֹרֵג מבחר בחור ארצך? – למה זה הִרְגַזְתָּם ממנוחות שאננות לְפַזֵר עצמותיהם על אדמת נֵכָר וּלְדַשֵׁן שדמותינו בדמי עלומיהם?  הטרם ידעת כי זאת רוסיא האדירה רֹבֶצֶת כלביאה בתוך איירופה ומי יפחידנה?  הטרם ידעת כי סלע כבד היא בשרשי הים וכל סערות תימן לא ישערוה ממקומה, גם כל משברי זָדוֹן על תעצומות עֻזה יתחטאוּ? – ואתה הר נִשפה אשר בתרועה הֶעפלתי עֲלוֹת על מְרוֹם קִצְךָ, וכאיל דלגתי על מִפְרְשֵׂי יריעות פרחיך!  שלום לך ושלום לְאֵילֵי חָסנך הַסֹעֲרִים לב השמים בִּגְאוֹן תַּלְפִּיוֹתֵיהֶם! – מה יפה הדרת הַשֵׂיבָה המרחפת על רוּם מצחך, ימיך כימי השמים על הארץ, ועוד לא כָהתה חמדת ימי עלומיך, ככֹחך אז עת הרים יֻלדו, כן כֹחך עתה, ומעתה עד מוֹט הרים בלב ים הנצח – האח, מה יפיפית ומה נעמת!  אך מה רע ומר גורלך כי נטעך יוצר הרים בערבות שְׁאִיָה כזאת, בתוך מִדְבַּר אָדָם אשר הֵשָׁם אלוה רוח רֶגֶש ולא חָלַק להם לב משכיל אל יֹפי ונשגב – למן היום אשר חוללה אותך יד מחולל כֹּל, נרדם הַהֵד בסתר כנפיךְ מבלי מעִירוֹ בהֶמְיַת כנור נעים.  על אלפי נצניך לא הוּשׁר עוד שיר אביב, ורבבות שׁוֹשָנֶיךָ עוד לא הוּלָלוּ.  בתוך מִקְדְשֵי סִבְכִי יעירך לא נשמעה עוד זמרת יה, ועל תועפותיך לא הִרְנִין עוד איש מוצאי בקר וערב – ומה רבה שמחתי!  אנכי אנכי הוא ראשון אדם אשר למראה הוד יפעתך יתנוססו רגשות נשגבות במשכיות חדרי לבבו, ורוחו יציקהו לָצֶקֶת הגות לבו עֲלֵי הגיון בכנור – ברעד קֹדש אעפילה איפוא עֲלוֹת על מְרוֹמֶיךָ, ברעד קדש אעירה כנורי, וצלצלי קַוָיו יתפוצצו על כל אפסים, יִנָשְׂאוּ על כנפי הרוח הצח ויגיעו תוך אזני הַהֵד להעירהו משנת עולם...  האח! ימי ילדותי חִדשו כנשר נעוריהם, אֲביב עלומי שָׁב אלי בהדרת קדשו, וכל שעשועי הילדות והשחרות נִצבו נֹכַח פני כבירחי קדם – אך מי מִלֵל לי כי אינני עוד ילד שעשועים גם עתה?  נגדך אלהי עולם!  נגדך עוללים ויונקים אנחנו גם עד זִקנה ועד שֵׂיבָה – הידד!  עוד עודני ילד קטן, כִּפָּתִי עוד רעננה, ויונקתי רטובה עוד מִטַּל ילדותי!  הבה!  אֲדַלֵג על ההרים – אעלה על ראש אמיר – אתהולל בשדות וגנים – אֶחזה לי צִפּוֹר הקיץ המרחפת שם על אֲגַפֵּי זהב – אקטוף לי זֵר פרחים מפִּרחי חֶמד אשר להם הָרִקְמָה – ארחץ בשרי במֵי הנהר – אפרשה כפי לִשְׂחוֹת עד האי הקטן ההוא – אִספו לי עֶדרי חֲבֵרָי!  – אֵתָיוּ הֵנָה אַחַי וְרֵעַי!  הנה חג היום לנו, חג הִתְקַדֵש חֹדשׁ האביב – ראו נא כי דָשְׁאוּ נְאוֹת שָׂדַי, וגיל גבעות תחגֹרנה – הנה מַקֵל תפארה לְרִכְבָה, הנה אֵזוֹר חלצי למתג ורסן, הנה חרבות עץ וּקְשָׁתוֹת – יקומו נא איפוא הנערים וישחקו לפנינו! – התיצבו במערכה! – התאחדו!   הֵימינוּ! – הָשׂימו! – הַשׂמילוּ![2]  –."אך הס הוֹלֵל! אל תָּהֹלָה" הוי – !, מי זה ירעם כה בקול שַׂחקו? – הקולך זה בְּכוֹר שטן?  הקולך זה הה נָחַש השחת אשר תְּקַנֵן בחדרי לבי?  הגם פה מצאתני הוי יליד הַתֹּפֶת?[3] – הָשַׁע ממני ואבליגה מעט קט!  יגער ה' בך השטן!  למה זה מִהרת להרעימני מחלום דמיוני?  מדוע לא תְחָנֵנִי ולא תִתְּנֵנִי לרכוב רגע קטן על כְּרוּב חזיון רוחי?  הלא באמונה עבדתיך מעודי ועד היום הזה!  מִמִבְחַר מִיץ חיָתי כִּלכלתיך, ומראשית חלבי ודמי הִרויתיך, וכל אשר שאלת ממני לא אָצלתי ממך!  ועתה עֲשֵׂה נא אתי חסד והרפני עד בלעי רֻקי, הניחה נא לי לחלום חלומות ימי נעורי בהקיץ – הה!  אך לשוא אתחנן!  עֲרֵלָה אֹזֶן הפתן הזה משמוע, ולהכעיסני הוד גם למוגגני יַצֵב כל צרות לבבי נגד עיני ולא יַצֵב גבולות להנה – וכעוף התעופפו כל חזיונותי וחלומותי, וַעֲרוּמָה כיום הִוָלְדָה תֵּתַצַב האמת נֹכַח פני – הה! הנה שַׁבְתִי לגן עדני, אך מה יושיעני זה אם הבאתי אתי התפתה!  מה יועיל לצבי מֻדָח בברחו אל מעונתו אחרי אשר נִחתו בו חִצֵי הציָדים?  הוא יברח ויד המות אֹחֶזֶת בו, הוא ירבץ ובקרבו רֹבֶצֶת חמת השחת וּתְלַהטהו – .  אויה לי!  יונק רענן מָלֵא רסיסי טל יַלדות הִסִיעַנִי זמני מִזֶה, ועץ יָבֵשׁ הֲלוּם חֲזִיזֵי רעם השיבני הֵנה! – רוח אלהים רעה כַּעֲנָנָה הֲרַת רשפי אבדון, שֹׁכֶנֶת על בתי נפשי, תְּשַׁלַח ברקים ותפַלח כליותי ולבי, תמַלא עֲטִינַי מרורות פתנים, גם תסכסך בי נחשים שרפים אשר אין להם לחש – אהה!  נגזרתי מארץ החיים ואתמשל כרפאים באשמנים, הוי, והנני עדי אֹבֵד! – .  אֹבֵד!  למה באת הֵנה?  מה לך פה ומי לך עוד פה?  הן הבט נא, בית אבותיך הֻכָּה כבר לרסיסים, וּשְׁאִיָה יֻכַּת שעריו, ואבותיך – איה הם?  גם אחיך ומודעיך עוד אינם – וַאֲביב חייך קֻבַּר גם הוא פֹה במחשכי ארץ נְשִׁיָה, וְאִתוֹ גם חֲלוֹם תקותך על עָפר נָחת! – ומה לך להתנודד כַּצֵל על קברי צלמות אלה? – והחיים אשר הם חיי עדנה, מוּזָר אתה להם, לא ישיתו לבם אל רוממות יגונך, וּקְדוֹשׁ עצבונך לא יחשובו.  רוח האמת המתנוססת בך, מְעֻוָת לא יוכל לתקון הוא בעיניהם, ורוח נכון אשר תפעמך, חסרון לא יוכל לְהִמָנוֹת הוא – ואתה רק אתה היית בעוכריך!  כי מדוע קרעת בחזקה את סגור לבבך ואת סגור עיניך לחזות באור האמת?  מדוע שלחת את ידך לקחת מפרי עץ הדעת?  הה!  והנה הִנך ברעת רעתך כיום הזה! – – .  אך מה זה אראה שם מרחוק?  שם בְּכַר נִרְחַב בֵּינוֹת לשיח השדה – הה!  חֲצַר המות, בית קברות אבותי – שלום לך שר מנוחה, שר שלום!  ושלום לכל המאֻשרים השוכנים בסתר כנפי מנוחתך! – בראותי פניך קמו פתאֹם סערות חלדי לדממה, ונפשי שָבה למנוחתה – האח, פה נְתִיב קֹדֶשׁ אשר לא יְדָעוֹ הָאֵיד, לא שְׁזָפַתוּ עֵין האסון, ולא עָדה עליו צוֹק העתים, ונעלם מעיני פגעי התבל וַהֲבֵל הֲבָלֶיהָ – פה שָׂם ה' חוֹל גבול לים זועף, ים החלד, לְגֵאות דָכְיו וְשׂוֹא גליו, ופה יתן עליו בקולו: "עד כֹּה תָבֹא ולא תוסיף"! - .  הַס הֵלֶך!  בדממה תצעד הֵנה, שַׁל נעליך מעל רגלך, קַדֵשׁ חדרי לבבך, בתי נפשך קַדֵשָׁה, כי  אדמת קֹדשׁ היא.  פה ינוחו בני אֵל חָי יָחִיל ודומם עֲדֵי יעירם שופר שדי לֵאוֹר באור חיי עולם – אסורה נא ואראה מי הם המאֻשרים הַנָמִים פה שנת מרגֵעה? – מַצְבוֹת שַׁיִשׁ לא הֻצבו מראשותיהם, ואותות זהב לא ינוצצו עליהן, רק מקלעות פרחים יכתירו את קִברי שֶׁקֶט האלה, וירק דשא זֵר לראשם.  כי עַם עני וָדַל חתרו בזה מִיַם חלדם אל חוף המנוחה, ובני עֹנִי יגיעי כֹחַ ינוחו פה על משכבם בשלום.  אך ראה נא, שם מבעד הפרחים נשקפות מצבות עץ שִׁפלות קומה, ועליהן כתובים בעט ברזל שמות הישֵׁנים והליכות עוֹלָמָם – שא נא עיניך מי הוא זה האיש אשר התנצל פה את סֵבל החיים מעליו? – הה!   אבי!  אבי!   פה תרגיע, פה תנוח עד כי היום יפוח, ושם מנוחת אליהו אָחִי, בחור נחמד כשושנת האביב על אפיקי מים, אשר סערת המות חֵמה יָצְאָה וַתִּקְטְפֵהוּ בעודו בְאִבּוֹ – ושם – הוי מי זאת המצבה הנשקפה שם מבעד סבכי העצים?  למה זה ירעד לבי וְיִתַּר ממקומו? – הה!  קֹדֶשׁ המקום הזה לנפשי!  שם תנוח אִמי הישָרה – ה' יחונן עפָרה! – אֵלָה עֲבֻתָּה שתולה מראשותיה, ובין עפאיה תהגה יונה תַמָה – כאשר היתה גם היא יקרה ותמימת דרך – מַעין זך יפיץ פלגיו פה על נאות דשא, ומימיו הטהורים כטהרת נפש הורתי, יזלו ויפזזו כֹה וכֹה – הה, פה אתנפל ארצה, פה אֶרצה עֲפָרֵךְ הה הורתי  וּבְמוֹ פי אתחנן: "חוסי נא עלי!  חוסי נא אֵם רַחֲמָנִיָה על בנך יחידךְ, ותני נא לו פה אֲחֻזַת-קבר במשכנות מבטחים האלה!  הה, עד מתי יַרְעִשֵׁנִי קְשֵׁה יומי כארבה, יוֹרִישֵׁנִי רֵאשׁ וָעֹנִי, יַרְוֵנִי רוֹשׁ ולענה, אף יְיָרֵשׁ את מורשי לבבי? – חלילה לך, אֵם עֲדִינָה, להקשיח את לבך מֵרַחֵם בר לבבך! ... אך מה זה תשתוחחי נפשי ותתעטפי עלי?  הוחילי נא וַחֲבִי כמעט רגע ובית חמרך יִשָּׁאֶה שממה, ואז תשובי למנוחיכי! – וְאַתְּ ארץ מולדתי!  אַתְּ תְּיַשְּׁנִנִי אז בחיקך, תחבקִני בנעימות ימינך, ובִקְדוֹשׁ חֶבְיוֹן אַפִּרְיוֹנֵךְ אישן אנוח עד אחרית הזעם, עד קץ הפלאות, קץ הימין – – .

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] Napoleon

[2] הוא קול קריאת שרי החילים לאנשי החיל בלמדם ידיהם למלחמה.

[3] היא המחלה הנודעת בשם היפאָכאָנדריע (היפוכונדריה, הקלדנית)