_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יְדִידְיָה וַחֲצַר-מָוֶת[1]

קלמן שולמן

לתוכן הענינים

 

ידידיה וחצר-מות, שני רֵעִים אהובים וגדולי חקרי לב, נָזֹרוּ מתשואות קריה וישבו במקדשי התולדה להתחקות על שרשי הליכותיה ופליאות נתיבות חכמתה.  ידידיה התרפק על חמדת התולדה בשמחת לבב ועליצות נפש, וחצר-מות עוֹיֵן את יְפַת עין ההיא ובכל הוד מחמדיה ישים תָּהלה.  יום יום נועדו יחד לשוח בין שדֵרות אלוני חֹסֶן וישיחו בכל פעלי התולדה והליכות דרכיה.  בבֹקר לא עָבות בחדש האביב, בלכתם לשוח בין האלונים כפעם בפעם, נדברו איש אל רעהו כדברים האלה:

ידידיה.  הנה היום בהיר בשחקים, על כל נאות שָׂדַי הדרת שַׁדַי שוררת, והתולדה הנחמדה תצהיל פניה לְשַׂמֵח כל נפש ורוח, ורק אתה לבדך תלך קֹדֵר ועל עפעפיך צלמות!

חצר-מות.  הֶרף נא ממני!  הטרם תֵּדַע כי מְתָעֵב אנכי את גְאוֹן התולדה וכל יפעתה שנאתי מאסתי?

ידידיה.  עמל הוא בעיני איכה תזהם כוס ישועות כזאת בשאט בנפש?

חצר-מות.  יען כי זבובי מות יבאישו את יֵין רִקחה –.  ראה נא, לעיניך תופיע התולדה ככלה חכלילת לְחַיַיִם ביום כלולותיה, ולעיני תראה כַבָּלָה וּנְבָלָה אשר אחרי בְלוֹתָה תקרע בפוךְ עיניה, תמשח קִמְטֵי לחייה בששר ותיטיב דַלַת ראשה לבקש אהבה – מה יפו בגדיה החמודות עִם שלל צבע רקמותיהם!  אך מי לא ידע כי מיום היותה תוציא מאוצר הכליון בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים ותעש את הבגדים החמודים ההם?  כה עשתה לפני רבּוֹת שנים, כה תעשה גם עתה וכן תעשה גם עד בלתי שמים!  אבני הנזר המתנוססות בתוך קְוֻצוֹתֶיהָ וכל עֶדיה וחליתה, שְׁאוּלִים הם לה מיד שְׁאוֹל ואבדון – וכל צאצאיה אך רפאים מֵתֵי עולם הם אשר לרגעים תחליפם ויחלופו ותשוב ותחַדש אותם להוציאם אֶל הֹרֵג – הידעת, הוי עוּל ימים!  הידעת עִם מי תֶארח לשוח פֹּה תחת השיחים?  הידעת כי עִם מֵתֵי שַׁחַת תתהלך בארצות החיים?  הידעת כי רחבת תבל הלזו אחֻזת-קבר היא לאבותיך ולאבות אבותיך?  ומי יודע אם לא יִשָׂא הרוח הצח הזה על אֶבְרָתוֹ את שַׁחַק עצמות אבותיך בְּהִזָרוֹתן בארצות תבל וְיִזְרֵהוּ פֹּה על פניךְ?  מי יודע אם לא תשתה אבק דק מעורקיהם הַבָּלִים בעת אשר תשבור צמאך על מֵי המַבוע הזה?  מי יודע אם לא יתנוסס רְסִיס שמים ההוא אשר הוליד בלב איש אלהים רעיוני קֹדשׁ קדשים, מי יודע אם לא יתנוסס כעת בלב רשע ובן פריץ אשר יהרה שֹׁד ויוליד רֶצַח? – הוי נשפך לארץ כבדי על כבוד האדם אשר מסִבוֹת יתהפך וחליפות מאליפות לו!

ידידיה.  שאני ידידי אם אגזֹר אֹמר כי מִלים בלי דעת תצמיד לשונך!  מי זה לכפך יתקע כי לא תשובנה גְּוִיוֹת בני האדם אחרי בְלוֹתָן בשחת בְּלִי , לפעול את הפעולות ההן אשר פעלו בעודן בחיים, כאשר תשובנה הַנְשַׁמוֹת לעולל את העלילות אשר עוללו בהיותן כלואות בבתי חֹמֶר? – הטה נא אזנך ושמע נְעִים זמירות הזָמיר על ראשי האלונים שמה, מי יודע אם לא  הִתחפש עֲפר גְוִיַת טיבולל בנותן זמירות זה? – מי יודע אם לא יעפילו עפרות גֵו פינדאַר עֲלוֹת על כנפי הנשר הפולח עבי שחקים בתעופותיו? – מי יודע אם לא יְרַחֵף אֲבַק גוּפת אַנאקרעאָן על אברות רוח האביב המנַשב פֹה על פני שושני העמקים? – מי יודע אם לא יתבוללו בשמן תורק, תמרוקי אהובת רֵעַ, אגלי מֹחַ מעצמות אוהבה כי מֵת? – מי יודע אם לא יתלכד שמץ אבקת רעיה אהובה אחרי מותה, באבקת רוכל אשר יריח דודה החי? – ומי יודע אם לא יִצָמְדוּ שרידי עֲפַר אוהבי כסף נושכי נשך, לשקלי הכסף החבושים בטמון בבתי אוצרם? – ראה נא ידידי, מהכוס ההיא אשר רוחך שֹׁתָה מרורות רעל, אשתה אמצה אני נופת צופים – .

חצר-מות.  לא במהתלות כאלה תגהה ממני מָזוֹר, נחפשה נא דרכינו בנֵר החכמה ונראה מי יאציל מפיו דבר אמת.

ידידיה.  בהסירך עצב מלבך, אז נרדפה לחַפש את דרכינו באור החכמה.

חצר-מות.  דבריך ידידי לא יִתָּכֵנוּ, כי על פיהם תהי החכמה כְּעֹטְיָה על מְתִים מחלד, וְתָסֹל לה מְסִלוֹת ללבב כל גבר כפי חליפות תכונות רוחו אם לשמחה אם לתוגה:  בפי גבר לא-יצלח תְּמָרֵר בבכי וְתֵמַר לו גם את המתוק, ובפי איש מצליח דרכו, תריע בשמחות וגיל ותמתיק לו גם את המר.  הן בִּזְעֹף רוחך תתקצף ותקלל את כל היקום, ובכוס אך הטיבה לבך, אז חכלילי עַיִן מִנִי יַיִן גם את פני מלאכי זעם כראות פני אלהים תראה.  ואם תהי כזאת, הלא רְמִיָה היא החכמה, הֹמִיָה וסוררת, פיה ידבר שוא ולשונה תצמיד שקר – .  הוי ידידי!  לבבי יחשוב כי רק בנוח עליך רוח עצבת, רק אז תנוח עליך גם רוח החכמה, ואז תחכם.

ידידיה.  לא אתעצב ולא אתחכם, כי מעצב לא יצמח אֹשֶר ומיגון לא תצא הצלחה – .

חצר-מות.  הנה התמלטו מפיך שמות אֹשֶר והצלחה – הה!  והם ירדו כמתלהמים תוך חדרי בטני – אֹשֶר?  הגידה נא לי איה מקום האֹשר?  ומי הוא מאֻשר בארץ?  מאבינו הראשון ועד אחרון על עפר יקום, לא השיג בן חלוף אף לא ישיג את מקום רִבְצוֹ – רבבות אֳנִיוֹת שַׁיִט תפרושנה נֵס מני עד לעבור ארחות ים סֹעֵר ולחתור אל אִי הָאֹשֶׁר, ומי הוא זה הדגול מרבבה אשר חפצו בידו הצליח להגיע אל מחוז חפצו? – פה אראה המון רב אחוז בחבלי עֹנִי, יורדים הים באניות, יחוגו ינועו על גלים נִצִים, יגַברו  חיָלים לדרוך על במתי תהומות הֹמיוֹת לבעבור חֲתוֹר אל אי האשר, ולנצח אליו לא יגיעו!  לנצח יתנודדו במעגלה רחוק רחוק מִתַאוַת נפשם, לנצח יָסֹבּוֹ ויתנועעו בְבַלְהוֹת מָוֶת לארך חוֹף הים, יתחמקו בלאט וְיִצְטַיָדוּ וישובו לחתור אל אִי מַבָּטָם, אך תוחלתם נכזבה ותקותם מפח נפש, בְּדֵי ריק ייעפו האומללים ההם היום למען יִתֹּם לריק כֹּחָם למחר! – כה נסע יתרם בם, כה יצללו מַחצית בני תמותה במים עזים, ימותו, ואתם תמות תקוה! - .  ועוד בם שְׁלִישִׁיָה וגם היא תשוב ותהי לבער: רוח מַאֲוָיֶיהָ תצרור אותה בכנפיה, תרהיב בנפשה עֹז להתנודד על נבכי מבוכות תהום רבה בסער ביום סופה, באוַת נפשה שֹׁאפת היא אל עֲפר אִי האשׁר, ורוח סֹעָה וסערה תְּטַלְטְלֶנָה טַלְטֵלָה גבר וּתְקַלְעֵנָה מתהום אל תהום, שוא עֲמַל המלחים להחזיק כֵּן תָּרְנָם!  מצולת ים תבלעמו, ובאפס תקוה ירדו שאול חיים ויחדו כֻּלם יכליון! – .  ובכל זאת תְּאַזֵר התקוה זיקות בלבות יתר האדם, ובקסמים אשר בידיה תדיחם לנוד לנוע גם הם על בָּמָתֵי גַלֵי רַהַב על גְאוֹן מִשְׁבְּרֵי מָוֶת ובלי מורה דרך ובלי מְנַהֵל, רק על פי כוכבי נבוכה ומאורים מתעים.  והנה פתע לפתאֹם יָהֵל ממרחק אִי הָאֹשֶר, "ארץ!  ארץ!"  יריע רב החובל, "אִי מַבָּטֵנוּ"!  יתרועעו יורדי האניה – ובכל מאמצי כּחָם יַחתרו להשיב את האניה אל מחוז תוחלתם, אך בהיות כפשע בינם ובין החוף, פּוֹץ יתפוצץ קרש האניה וירד שאונה והמונה במעמקי ים ואין מציל! – אז יְפָרֵש הַשׂחֶה את כפיו לשחות, יאמץ כחו לַחצות את המים הזידונים, וְהֵרִים והשפיל את אָרבות ידיו עד כי תֹּם לריק כֹּחוֹ, נפשו בזלעפות תֹּפֶת תתמוגג, ובכליון עינים שֹׁאֵף הוא אל ארץ מולדתו ואל ימי עלומיו – .  כֹּה יחלפו כָּלִיל כח בני חֲלוֹף ויחלפו, ומבלי מֵשִׁים יסופו יתמו מן בַּלָהוֹת!  הה!  אך חליפות ותמורות בתבל, ואדם אַיִן אשר ימצא את משאלות לבו.  צעירי ימים אֶל ימים יֻצרו יכספו, ושבֵעי ימים אחרי ימי הילדות יִנָהוּ – כל אשר נוסיף דעת, נוסיף דעת כי הדעת רחקה ממנו – כל אשר נָהִינָה עֲלוֹת על שְׁלַבֵּי סֻלם הצדק, תוסיף יד הזמן להדפנו עשר מעלות אֲחֹרַנִית – הוי ידידיה!  היש עוד מלה בלשונך?  העוד לך לאלוה מלים? – .

ידידיה.  הוי חרש רב את יוצרו!

חצר-מות.  אל תצדק הרבה!  התוכל הרשיעני?  עֲנֵה נא בי!

ידידיה.  אף אם לא נגיע אל אי האֹשר מְרוֹם קֵץ תוחלתנו, בכל זאת תתענג בדשן נפשנו על המַחזות היקרות אשר תחזינה עינינו בדרך מַסָעֵנוּ – האח, הלא רבבות חֶזיוני נֹעַם וּמַראות נפלאות תראינה עינינו על כל שַׁעַל בהליכות עולמנו...

חצר-מות.  הוי!  העל כן נשימה נפשנו בכפנו לעבור ארחות יַמִים נוראים, להתנודד כל ימי צבאנו בין נבכי מות על שִׁנֵי כֵפֵי אבדון וסלעי שחת?  הלמען הָעִיף עַיִן על מַחזות רְמִיוֹת ההן אשר בִּן רגע יהיו וּבִּן רגע יאבדו, נחָרף נפשנו על מְרוֹמֵי תהום צלמות ומשואות שִממות נצח? – הה ידידיה!  שים קנצי לדברי רוח! – .

ידידיה.  עד אָן תדברנה שפתיך אִמרי נוֹאָש?  מי פתי יסור הֵנה לרמוס בִּצְדִיָה דודאי ריח בגלל אשר לא תמצא ידו שושני אביב? – הַאֶחדל מֵהִתענג על יפעת עפעפי הילל בן שחר בבֹקר צח מִמָגוֹר פן יעיבו עָבֵי חֹשֶׁך את עצם טֹהַר השמים בצהרים?  האם לא אתעלס על הוד תכֵלת הרקיע ביום בהיר, מדאָגה בדבר אולי תשכן עליו עננה בטרם יבוא החרסה?  או אעלים עיני מזֹהר קרני השמש בְּהִלוֹ נֵרוֹ עֲלֵי ראשי, פן יבעתוהו כמרירי יום לִפְנוֹת ערב?  הלא אקטוף שושנת העמקים בעודה פֹּרַחַת, פן תחדל למחר תֵּת ריח ניחוח?  עיני חכם אך לְנֹכח יביטו, ולא יחושו עתידות...

חצר-מות.  תנחומותיך לא ישעשעו נפשי.  הוי ידידי!  שִׂם להליכות עולם לבך ובעיניך תראה כי על קְטֹן גזע הששון אלפי ענפי האסון יְסֻבָּכוּ.  סְביב רְסיס אחד ממעיני הישועה, יִקָווּ נהרי נחלי דמעות עשוקים.  במקום אשר יפצח איש אחד רִנָה, ישאו רבבות אוררי יום קִינָה.  ברגע אשר ירכב איש אלהים על כרוב בינתו וְיָעֹף, רבבות חִצֵי שדי אחריו ידלקו – .  אהה!  אך חזיון בַּלָהוֹת אך פַּלָצָה נִצַחַת וְרֵבֶץ צִבְאות בָּלַע, התבל המאפליה הִנֵה! – כל רגע מרגעי חיינו, קבל עולם הוא אל הרגע אשר חָלַף הָלַך לו – כל צעד אשר נצעד אל אֹרַח החיים קדימה, תִּדַח רגלנו עשרה צעדים אחֹרנית אל משואות נצח – על כל אבק דק, פִּתַח המות את חותם מלכותו – על כל גרגיר חוֹל, כְּתוּבָה הַכְּתֹבֶת הנוראה: "אבדון"! – .  על כל אגל טל, על כל נטף מים, נוֹעַ ינוע צלם דמות הַכִּלְיוֹן – הוי ידידיה!  הָשַע ממנו ואריד בשיחי! –.

ידידיה.  הלא זה דברי כי עיניך רק למרחוק יביטו ומעת הַחַיָה תעלים עיניך!  הן הַבֵּט נא על מַפֶּלֶת הָאֹשֶר בנתה האהבה כמו רמים מקדשה! – חצר-מות!  כֹּה תחת צללי האלונים, נתנה לי תמר את דודיה בפעם הראשונה – .

חצר-מות (ילך בחפזון) ידידיה!  פה תחת צללי האלונים מתה עלי נעמי רעיתי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] פרייא נאך מיללער (הערת המחבר; לאמור: עיבוד חופשי לפי מילר)