_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה[1]

קלמן שולמן

לתוכן הענינים

 

רָחוֹק יְהֹוָה מֵרְשָׁעִים,

וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע.

(משלי ט"ו, כ"ט)

 

איש היה בירושלים, אָשֵר שמו, והיה האיש ההוא נקי כפים ובר לבב, נכבד בעיני נכבדי עם, ומהֻלל בפי כל אנשי תהִלה.  בית והון הנחילו אבותיו, וה' הוכיח לו אשה משכלת, בת נדיב, רִבְקָה שמה.  לתקופת הימים, לפי מְלֹאת ימי הֵרוֹנָה, הִמליטה זָכר, ותקרא את שמו כשם אביה ראובן.  כפֶרח שוֹשן פָּרַח הילד בבית אבותיו, ויהי כחבצלת הוֹדוֹ, ומַראהו כְנִצָנֵי האביב.  בכל יום לִפְנוֹת ערב, בשוב אָשֵׁר מכרמי חמדתו ומעשתרות צאנו הביתה, קִדמה רבקה את פניו בשמָחות וגיל, וראובן רץ לקראתו בתרועה וקול זִמרה, ויקרא לפניו את דברי התורה אשר הורהו מוֹרוֹ בבית הספר.  אמנם אף כי זָרחה לו השמש בכל קרני אורה, בכל זאת לא עצרה כֹחַ לְהָניס מחדרי לבבו את צִללי הליל אשר יִנָטוּ פעמים רבות בתוכם: כי רבות פעמים סָרה מעליו רוח ה' הטובה וּבִעֲתַתּוּ רוח רעה מאת האלהים, ואז זָרה רוחוֹ גם לאשת נעוריו ידידת נפשו, וגם לבנו יחידו מחמד בת עינו.  לפעמים – בהִתהולל רוח הרעה בחֻבו – חִבק את ראובן בזרֹעותיו, ובכל מאמצי כחַ הֶחזיק בו וישימהו אל לבו, כאשר כונן איש משחית לגזול את הילד מחיקו ולנַפצו על הסלע לעיניו – וככה יחזיק בו עד כי יִבָּקְעוּ עֵינוֹת עֵינָיו וְיֵבְךְּ מנהמת לבו.  לשוא עִנה בצום נפשו ימים רבים גם הִרבה תפִלה לאֵל חי כי ישיב מעליו אפו!  לשוא זָרע לצדקה ויעש חסד לאלפים להרגיע את הַנֹחַם[2] הַמִסְתַּתֵּר בקרבו! – לשוא כל אלה!  לבו כים נִגרש השקט לא יוכל!  וגם על משכבו בלילות עוֹרְקָיו לא ישכבו, והנֹחם כמסֹס נֹסס יתנוסס בו.  רבקה התעצבה מאד על בעל נעוריה כי כבדה עליו תִגרת יד ה' והוא הַסְתֵר יסתיר ממנה את הנסִבה אשר הֵסַבָה לו כל זאת.  אך את אשר הֶעלים ממנה בהקיץ, נגלה לה בַחלום חֶזְיוֹן לֵילוֹתָיו, כי אז יֶאנק אֶנקת חלל, ובבכי וּנְהִי תמרורים יְשַׁוֵעַ: "אהה בני!  בני! – התולדה!  הבור! –."  הדברים האלה יָעידו כי חטאה גדולה מתלוננת בסתר לבבו, ובעֹצֶם ידה קדַר יתהלך.  אבל מי יפתור לה את חלומו?  מי יודיענה את פֵשֶר דבריו?  ומי יגלה את אזנה מה היא חטאת נפשו אשר יירא ממנה פן תקח בכורו ממנו? – .  כי על כן חגרה רבקה בָעֹז מתניה לעשות תחבולות ולמצוא את המָקור אשר ממנו תוצאות רעָתו ומחלת נפשו, למען תשכיל ותדע במה תְרַפֵּא את שבר רוחו ותחַבש לעצבָתו – .

וּלְאָשֵׁר מודע, רֵעַ כאח ואוהב טהר לב, ושמו מאיר, עלם יקר רוח וטוב שכל, חֲכַם לבב ורב תבונות, אחד מבחירי תלמידי החכמים אשר בירושלים.  שני רֵעִים האלה הִמתיקו יחדו סוד בימי נעוריהם, וישקדו על דלתות בית המִדרש יום יום, גם אחרי אשר בא אשר במסורת האהבה את רבקה, והליכות ביתו עצרוהו מבוא תמיד לבית המדרש, בכל זאת יעד מועדים ידועים ועתים מזֻמנים להגות בתורה עם מאיר ידידו.  אך זה כמשלש חדשים נִפרד מאיר מאָשר והוקיר רגליו מביתו, וזאת היא הנסִבה רבי אלישע בן אבויה מורו ומלמדו להועיל, פָשַע בימים ההם באלהי ישראל וַיְכַחֵש בתורתו, הִשפיק ביַלדי נכרים וְזָנָה אחרי מחשבות המִתהוללִים באלילים, אשר על כן לא נקרא עוד בשֵם אלישע – יען כי אֶל אֶל לא שָעָה עוד – רק בשם אַחֵר יכֻנה – כי נֶהפך לאיש אַחֵר וַיִשַע אל הבלי עובדי אלהים אחרים – .  ומני אז היה חֶרפה בישראל, כל מכַבדיו הזילוהו, וכל מוקיריו "צא טמא!" קראו לו, גם כל חכמי לב ותופשי התורה החרימוהו וַיְנַדוהו.  בהיותו משֻלח ונדח, נִבזה ונִמאס;  נלכד בחבלי עֹני, נִקְיון שנים היה בן מֶשֶק ביתו, וְחֹסֶר לחם שאֵרו הקרוב אליו.  ונוסף גם זאת לו לדאבון נפש, כי בתו הידידה והיחידה תָּמָר, אחרית תוחלתו לכלכל את שיבתו, הֻכְּתָה פתאֹם בַּשִׁגָעוֹן, ותשתגע עליו כל הימים.  תמר דָמתה בקומתה לתמר, והוד לה כַזַיִת, ועל כל חמדת גְוִיָתָה, גָדלה עוד תפארת נפשה, כי היתה בעלת נפש יקרה אין עֲרוֹךְ אליה, ועל כן נקשרה נפש מאיר בנפשה בעבותות אהבה, ויאבה לְקַחתה לו לעֵזר כנגדו, וגם אלישע אבה מאד בדבר הזה, כי הוא אָהב את מאיר אהבה עזה.  אפס כי בפתע פתאם שִׁנתה תמר את טעמה ותתהולל כל הימים לְמֹרַת רוח אלישע וּלְמָרַת נפש מאיר.  ובכל זאת היה העלם היקר הזה נאמן באהבתו אל תמר, ובברית שלומו עִם אלישע אביה, ולא עָזב את הָאֹבְדים והנִדחים ההם למוג ברעה ולשאת חרפת רעב.  כל הימים ישב בבית אלישע מורו, וַיְנַהֵל אותו ואת בתו הַחוֹלָה בלחם ומים ככל אשר השיגה ידו.  גם חִזק את ידי מורו הָרָפוֹת, וַינחמהו בדברים טובים, ולא שָׁת לבו אֶל דִבת עָם וְשׁוֹט לָשון.  ברבות הימים הִרבה עוד אַחֵר לפשוע בה' ולכַחש בתורתו, כי כאשר הוסיפו בני עַמוֹ לְנַדוֹתוֹ ולגָרשו מֵהִסְתַפֵּחַ בנחלתם, כן הוסיף עוד סרה וכן העמיק עוד להַשחית את דרכו – .  פעמים רבות הציקתהו רוח עִצבונו עד כי חפץ לשלוח יד בנפשו ולשום קץ לימי עָניו ומרודו, אך בכל פעם הֵשִׁיב מאיר אחור ימינו ולא נְתָנוֹ לטרוף נפשו באַפו. זאת היתה הנסִבה אשר הוקיר מֵאיר את רגליו מבית אָשׁר ידידו ימים רבים. 

רבקה חִכתה יום יום כי יבוא מאיר לְבַקֵר את בית בעלה ידיד לבו, ואז תִדרוש מאִתו פֵשר דְבר מַחלת בַעלה ויגונו העז, אך בראותה כִּי נכזבה תוחלתה זה ימים כבירים, שָׂמה על לבה ללכת אֶל בית אחר ולבקש שם את מאיר.  ואף כי בָחלה נפשה לצעוד על סף בית הפושע אשר קִללת ה' רֹבֶצֶת לפתחו;  בכל זאת הֵציק לה רוחה ללכת למען דעת מה היה לבעל נעוריה ובמה תוכל להועיל לו.  בנשף בערב יום החמישי בשֶבת אָשֵר בסוד חכמים כמשפטו, חָמקה עָברה באישון לילה ואפלה, ותלך לה אל בית אחר, ותשמור על מזוזת פתח האולם עד אשר יצא מאיר לקראתה.  אימה חשֵכה נפלה עליה בהאזינה את קול אחר הַזֵד הארור מִתהלך בחדר מִשכבו, וְהֵד קולו יִשָמַע מארבע פנות הבית כהֵד קול שֵד לַיִל בחדר המָות – .  לאט לאט נִדמה קולו, ומִלָיו נֶחבאו, כי חבלי שֵנה נפלו על עֵינָיו, ויישן.  אז יצא מאיר אל פתח האולם, וַיִבָּהֵל מאד בראותו תמונה לנגד עיניו בחשכת הלילה ובבית אשר לא תדרוך רגל אדם בו, ויאמר: מי את?  ומה לך פה?  אם מבנות לִילִית אַת, נוסי לך מהבית הזה! כי גם בלעדֵך מְעון האֵבל הוא ורֵבץ האסון – ואם מבנות השמים אַתְ, ברוך בואך!  בואי נא אל הבית הזה והפכי את מספדו למָחול –".  "מבנות אדם אנכי! – השיבה רבקה אמריה לו – אשת אָשֵר ידידך נצבת עִמְכָה בזה."  מאיר השתאה מאד בהכירו את קול רבקה אשר לא הִסכינה לְפַזֵר את דרכיה בלילות, ויאמר: האת, רכה וענֻגה, הַאַתְ תתחמָקין בֶאֱשוּן חשֶךְ לבקר את בית אַחֵר, ולבדך? – אין זאת כי אם דבר נחוץ הביאך עד הלום! – סַפְּרִי נָא לִי, סַפֵרִי! – "דבר אלהים לי אליך!" ענתה רבקה בפִיק בִרכים, "שמעני נא עלם יקר!  וישמע אליך אלהים – .”

חִיל אָחז את מאיר בשמעו עת דבריה, וירהיב עז בנפשו, וַיְנַהֵג אותה דרך החצר, ויביאנה אל חדר בית הנשים, שמה ספרה לו כי רוח רעה נוססה בלבב אָשֵר בהקיץ ובחלום, ועל משכבו בלילות יצעק לבו תמיד: "בני! בני!  החולדה!  הבור! - .   "מה היא סִבַּת רוחו הרעה?  ומה פתרון דברי חלומו?  אם יד השגעון נָגעה בו?  או הַנֹחַם יציק לו על אֹדות חטָאה גדולה אשר יַסתירה בקרבו ויכחידנה תחת לשונו? – .  "מאיר חשב מחשבות רגעים אחדים, ורוח בינתו הודיע לו פֵשר הדבר, אך הוא מנעהו בתוך חִכו, וימָאן לגלותו לאזני רבקה לבל תִּבָּהֵל וְתֵעָוֶה משמוע – .  אולם היא האיצה וַתַפְצֵר בו בקול בֹּכִים כי יְגַלֶה לה את התעלומה הזאת, כי יתר הרבה תגדל עוד הצרה אם תשים חֹשֶׁךְ סתרה – .  וַיֵעָתֵר לה מאיר, ויפתח פיהו בחכמה ויאמר: "דעי לך אשה יראת ה'!  כי זה לפני חדשים אחדים נִדברו לִמודי ה' בבית המדרש על דבר קְדוּשַת השבועה, ואחרית האיש המֵפיר אָלָה.  ולמען תֵּת פחד ה' אל מפירי אָלָה, סֻפּר קֹשט דבר אמת זה: כי בחור חמד מבני נדיבים אהב נערה עֲנִיָה וישרת לב.  ויהי היום בלכתם לשוח בשדה, נשבע לה הנער כי יארשנה לו לאשה, ובלבבו חָשב: הן אין עדים בזה, ומי יַענה כַּחשי בפָני?  אך הנערה לא האמינה בשבועתו זאת, ותאמר: "אם אין ברוחך רמיה, הִשָׁבְעָה נא לי כיום בַּבוֹר הזה אשר נכח עינינו, ובַחוּלְדָה ההיא הַמְפַזֶזֶת שם בין סבכי היער.  הן עֵדים בזה אַיִן לשמוע את שבועתך;  אך אם תִשְקֹר לי, אזי יקחו החולדה והבור מאתך נקם."  הנער נשבע לה.  ובקרבו צחָק לתֻמת לבבה, ויאמר בלבו: "למה אירא מדִברי אֶפע כאלה?  מה יעשו חולדה ובור לי?"  וישב אל ביתו, ולא שָת לבו להשבועה אשר נשבע לה, ולא ארכו הימים ויתחתן באיש אפרתי מבני העשירים, ויקח את בתו לו לאשה, ויאהב אותה אהבת נפש, והיא ילדה לו שני בנים מחמדי בת עין.  אך הנוטע אֹזן הלא ישמע?  והוא שמע את השבועה – וַיִתְעַבָּר! – .  ויהי היום למועד הִכָּנֵס בנו הצעיר בברית אברהם, והנה חולדה מְגֹאֶלֶת בדם קָפְצָה מעל לב הילד, והיא מצצה את דְמֵי לבבו, וימת.  במהומת מות כזאת, לא הפנו האבות אל בנם הבכור כי איננו בבית, והוא מפזז ומכרכר על פני השדה בשמחת לבב כמשפט הילדים אשר כגילו.  ובנשאו את עיניו וירא והנה פרחי חֵן אשר להם הרִקמה, יפרחו מנגד, ויחמוד את יָפים, וירץ בחפזה אליהם, ולא התבונן כי בור עמוק מכֻסה בדשא תחת רגליו, וַיִפֹּל בתוכו, וַתִּשָבֵר מַפרקתו והִתפרדו כל עצמותיו, וימת.  אחרי עֲבור הבהלה הראשונה, בִקשו האב והאם את בנם הָאֹבד, וימצאוהו מֵת, ועצמותיו לפי פַֹחַת נִפזרו – .  האֵם התעלפה ולא נותרה בה נשמה בראותה כי שִכְּלָה את שני ילדיה הנעימים ביום אחד.  אך האב הִבליג עֲלֵי יגונו האיום והנורא, ויֵדַע כי נִקמת ה' היא, נקמת שבועתו אשר הֵפִיר – .  ועתה אַתְּ אשה יראת ה'!  סַפרי נא לי אולי הִגיד לך אישך כי משוגת האב השָכול ההוא גם אִתו תָּלִין?  אולי נשבע גם הוא אהבת עולם לעלמה אשר אהֵבה וַיַחֵל אחרי כן את שבועתו?  ואולי בגלל זאת יתרוצצו רגשי נֹחַם בקבו, ובגלל זאת יצר לו על בנו יחידו, ויצעק בשנָתו "החולדה!  הבור!? – ."

אֵימת מָות נָפלה על רבקה בשָמעה את הדבר הזה, אך צִדקת נפשה ועזוז אמונתה ובטחונה בה', חִזקו את לבבה, וַיְאַמצוּ את רוחה.  ותפתח את פיה ותאמר: "הה מאיר!  לא אכַחֵד ממך כי פעמים רבות סִפר לי אישי ברוח נשברה כי בימי ילדותו הלך שובב בדרכי לבו.  אך לא בזַדון חָטָא ואשם, כי בני בליעל נִלוו אֵליו וַיַטוּ אשוריו ממסִלות ישרים, גם אהבת אבותיו היתה במעל הזה, כי הם אהבוהו אהבה בלי-מצָרים כי יחיד היה להם, ועל כל חטאות נעוריו כִסו באהבתם.  אמנם מעת אשר לקחני לו לאשה, הוא הולך בדרך תמים, לבו שלם עִם ה' ועִם קדושיו, והוא ישר באדם ומְהִיר צדק, ונפשו יודעת מאד כי ה' הֶעביר כבר חטאות נעוריו ופשעיו.  אפס כי עוֹד נכתמה נפשו בֶעָון אשר לפי ראות עינִי לא חֵטא היא, והעון הזה ימָרר את חייו כל הימים.  ושמע נא איך נפל הדבר:  בימי ילדותו חָשַק בתמר בת אַחֵר, כי היא צָדַתְהוּ ביפעת עיניה, ובטֹהַר אהבתה לָקחה את לבבו, וַיִשָׁבַע לה בה' כי יִקָחנה לו לאשה, ולא יָזַם אז לחַלל את שבועתו, רק מֵאֵן לבוא אִתה במָסורת החתונה עד מלאות לו שבע עשרה שנה.  ובמלאות לו השנים ההן נִתכה חמת ה' על בית אַחֵר: כי אשתו אֵם תמר עָגבה על איש רומי, ותברח ותלך אתו אל ארצו, ואַחֵר פָּשַׁע ויכחש בה' ובתורתו.  ואף כי לא מָאס אָשר את אַחֵר ולא שִקץ אותו ככל המון בני ישראל;  בכל זאת לא הרהיב בנפשו עֹז להקים את השבועה אשר נשבע לתמר.  ומני אז לא קרב עוד אל בית אחר, ויקח אותי לו לאשה.  ומעִם תמר סָר רוח ה', ורוח עִוְעִים תבעת אותה.  וזאת היתה לה מדאבון נפשה כי הובישה הורתה, או משֶבר רוחה על העֹנִי והלחץ אשר יסבול אביה הזקן, או ממצוקת לבבה כי עֲזָבָה אָשֵר דודה.  ואולי כל הדברים האלה נקבצו יחדו להכותה בָשִׁגָעון ובתִמָהון.  כי על כל אלה צדקת בדבריך כי מן היום אשר שמע אָשֵר את אחרית האיש אשר יֵחַל את שבועתו, כתעורר הנֹחם בקרבו, ומספר החולדה והבּוֹר אשר סֻפר בבית המדרש, יתיַצב נֹכח בפניו גם בחלום חזיון לילה" – – .

עצמות מאיר רָחפו ממגור, ויאמר: "עתה נודע הדבר! – וְאַתְּ דעי לך כי רק השבועה אשר לא הֵקִים לתמר, רק זאת תדַכא לארץ חיָתו – אך זאת מֵאנה האמין נפשי: כי הרעות הרבות אשר מצאו את תָמר תַעצֹרנה כֹח לְשַנוֹת את טעמה!  אנכי תִכַּנְתִּי את רוחה, ואנכי יודע כי אף אם רכה היא וענֻגה, לא יִתְּנוּהָ צדקתה ואמונתה לרדת פלאים ולנפול ביד השגעון – .  ועתה – עתה נודע לי למה זה לא חָפצה תמר בי ובאהבתי, וכל יגיעי ועמלי להטות לבה אֵלַי נִשארו מָעַל – כי אהבתה נתונה כבר לאיש אחר, והיא לא תאהב פעמָיִם" – – .

עוד לא כִלה מאיר לדבר, והנה קול צעקה מֵעֲלִיַת קיר הבית, ואחריו קול צחוק נורא, וכרגע שָבה הדממה לאיתנה, ואחרי כן שׁרה תמר את השירה הזאת:

 

מַה יָקַרְתְּ מַה רוֹמַמְמְּתְּ,

מַה יָפִית מַה נָעַמְתְּ

אַתְּ אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגָיִךְ!

לֵב נִדְכֶּה תְּשַׂ מֵחִי,

שׁוֹ גַלָיו תְּשַׁבֵּחִי,

תְּחַדֵהוּ  אֶת פָּנָיִךְ

 

אַךְ אֲבוֹי כְּי תִזְעֹמִי,

וְלֵב גֶבֶר תִּפְצֹמִי,

מִבְּלִי תְרוּפָה לִפְצָעָיִךְ!

כִּי אָז יַעֲמוֹד נֶצַח

בְּכָל עַצְמוֹתַיו רֶצַח

בְּחֵץ חַד מְאַשְׁפּוֹתָיִךְ!

 

דִממת מָוֶת שָׁבה וַתְּרַחֵף סביב כבראשונה, ותמר נדמתה מִספר רגעים אחדים, ואחרי כן הוסיפה להשמיע בשיר קוֹלה, וַתָשַׁר:

 

   מֵעֵת עֲזָבַנִי דוֹדִי

   עֵינִי נִגְּרָה מַיִם;

מִבַּלְעָדֶיךָ, הוֹדִי!

   לָמָּה זֶה לִי חַיִים?

 

חֲמוֹל עָלַי עֲזוּבָה,

   הָשֵׁב לִי דוֹדֶיךָ;

חֲדַר הוֹרָתִי שׁוּבָה,

וְאֶחְסֶה בִּכְנָפֶיךָ.

 

שׁוּבָה, חַיֵי רוּחִי!

   שׁוּבָה נֶחָמָתִי!

רְאֵה נָא מְרִי שִׁיחִי,

   נַהֲלֵנִי אֶל מְעוֹנָתִי.

 

"את השירות האלה תשיר האֻמללה בכל עת אשר תשוּב רוחה אליה" אמר מאיר אל רבקה, "עתה ידעתי כי היא תריד בשיחה ותהמה על כי עֲזָבָה אָשֵר דוֹד נעוריה, ועיניה מיחלות כי עוד ישוב אליה ויוסיף אהבתה, כי היא לא תאמין כי הוא הֵפִיר את אָלָתו.  ובכל זאת תחזקנה ידיך, רבקה!  הוחילי לאלהים כי יאר פניו אליך וישם לך שלום, כי הוא לא יתן לעולם מוֹט לכל המיחלים לחסדו.  וגם אָשֵר אישךְ אשר יְיַסְרֵהוּ הַנֹחַם לילה ויום, גם הוא יהי מאשר לנצח, והון וָאֹשֶר בביתו.  כי אֵל רחמים ישוב ירַחמהו יקים סערת לבבו לדממה, ויאמר: סלחתי" – .

ברוח נשברה יצאה רבקה מאת פני מאיר, ותשם על לבה לטְמון בחֻבה יגונה לבל תוֹסיף עוד הַאדיב את נפש בעלה ברוח עצבתה, גם להַסתיר ממנו הדבר לבַעבור יגַלה לה הוא את סִתרי נגעי לבבו בתַחבולותיה אשר תעשה, ובהביעו לה צרָתו, יֵקל וְיִרְוַח לנפשו – .  גם קִותה כי ירחם ה' את אָשֵר, ויסיר את האסון הצופה על ביתו, כי זבחי אלהים רוח נשברה, ולא בָזה ולא שִקץ עֱנוּת נפש נַענה.  והיא לא ידעה כי לא ינַקה ה' את המפיר אָלה, ושבעתים יִקֹם מהנושא לשוא נפשו.  בשובה אל ביתה, עלתה על ערש יצועה, אך שנתה נדדה מעיניה, ותִּשבע נדודים עד מוצאי בקֶר, ואז נפלוּ חבלי שֵנה על עיניה, ותישן.  ותחלום חלום נוֹרא מאד, והנה היא       נוסעת בעגלה עם בעלה ובנה לשיש את אחד ממיודָעיה מָשוש ביום חתונתו.  צִלצלי  תרועה ושאון תֻּפים עִם מִצהלות עִלזי לב, נָגעו כבר באזניה, ולבבה שָׂמח בקרבה, ופתאם נהפך מחולה למספד, כי כרגע חָדַל מְשוֹש תפים, שָבתה המְיַת כנור ועוגב, והעגלה נִצבת בתהו יְלֵל ישימון, ותמונה נוראה לנגד עיניה, תמונת איש שֵׂיבה אשר פניו כַּמֵת חוָרו, שערות ראשו פרועות, ובגדיו וידיו חמוצים בדם – התמונה הזאת הושיטה את כַּפיה המגאלות בדמים לקראתם, והסוּסים נבהלו וישתובבוּ, וַיהפְכו את העגלה, ויפילוה לתוך בור עמוק מאד.  בבור ההוא קִדם איש זקן את פניהם.  עיני האיש כלפידי אש, וכעיני צפעוני תעוֹפפנה בחוריהן.  וכרגע הרעים עליהם בקול שחוק נורא מאד.  זלעפה ופלצה אחָזו את רבקה, ורסיסי זֵעה נזלו ממצחה;  ותאבה להרים קול צעקה, אך שפתותיה נאלמו.  וַתְנַס לָנוס, אך רגליה כְלַנְחֻשתיִם הֻגשוּ, הררי מעמסה הֵעיקו את לבה, ולא נתנוה השב רוחה, עד אשר דמתה בנפשה כי ירדה שאול בחיים.  בַּמֵצַר כזה שָכבה רבקה כרבע שעה, עד אשר נָגעה בה יד אדם ותעירנה מִשנתה, ותִפקח את עיניה ותרא כי בעלה נִצב עליה, והוא סַר וזעף.

"רבקה!", קרא אשר בקול תוגה, "קומי לך רעיתי!   הכָּרת פניך ענתה בך כי חלום רע חָלמת – יואיל נא אֱלוהַ ויהפוך את חלומך לטובה!  יִשרי לב גם כי יַחלמו חלומות רעים, הם יִרְזמוּן על רוב טוב וָיֶשַׂע – .  נִפלאת היתה בעיני מדוע לא הִשְׁכַּמְתְּ בבֹקר לעשות את השבת כאשר הִסְכַּנְתְּ, על כן באתי לחדר משכבך ואראה כי מִצחך רָטוֹב בַּיֶזַע, רוחך קצרה, וקול נַחרך חָזק, וָאֵדַע כי חלום מַבהיל חלמת, ומִהרתי להעירך משנתך.  אך מה נעים גורלך כי רק לעתים רחוקות תִּפָּקְדי בחלום רע, תחת אשר אנכי אֵחָת בכל לילה מידי חלומות מפחידים, וגם בהקיץ אֶבָּהֵל מֵחֶזיוֹנֵי בלָהות מַרגיזי נפש" – .  

"הה אַלוף נעורי וחותם לבבי"!, קראה רבקה ברוח חן ותחנונים, "למה זה תַּסתיר את סודך ממני?  תעלים את מַצפוני לבבך מרעיתך?  הגידה נא לי שאהבה נפשי!  מדוע תלך חשֵכים כל הימים, וגם בלילה לא ישכבון עורקיך?  מדוע יְחִיתוך חלומות נוראים בשֵנה, וצַלמי פלצות בהקיץ?  הגידה נא לי, יקירי" – !. 

"טוב לאדם אם עיניו לא תראינה את האֵיד הצָפון לצַלעו בימים יֻצָרו –!  ראי נא!  החיים יודעים שימותו, אך אם ידעו את יום מותם, אז לא שָמחו רגע קטן כל ימי חייהם.  ועתה אַתְּ רעיתי למה זה תאבי לדעת חטאת נַפשי אשר בתִגרת ידה הָשברתי, קָדרתי, ויצורי כַצֵל כֻלם?  הלא טוב לך כי הַסתר אסתיר אותה מפניך" – .

"הן אמת כי טוב לגבר לבל יֵדע יום מותו, לבעבור ישוב בכל יום אולי ימות למחר – אך מכַסה פשעיו לא יצליח, והדאגה אשר בלב איש, רק אז יַשְׁחֶנָה אם יְשִׂיחֶנָה לאחרים" – .

"הוי רעיתי! – ענה אָשֵר בלב נִפעם – מי יתן וידעתי במה אתרצה אֶל הנפש הטהורה אשר חֲבֹל חָבַלְתִי לה, הה!  כי אז הודעתי חטאתי, ועוני לא כִסיתי – .  אם לה' יחטא איש, יֵרָצֶה בְּצוֹם ותפִלה וצדקה, אך אם יחטא בן אדם לרעהו, לא יכֻפר לו בכל אלה, עד אשר יתרפס ירהב רעהו, וייטיב לו את הרעה אשר עשה לו, וְאַתְּ יודעת כי אנכי נשבעתי אמונה אֹמֶן לתָמר בת אַחר, והֵפרתי אחרי כן את שבועתי, ובגלל זאת הֻכתה בשגעון עד היום הזה.  ועתה הגידי נא לי ידידת נפשי!  איככה אוכל להיות מאֻשר באהבתך, ואיככה ישַמח בני את לבבי אם זכרתי כי קָניתי אָשרי ושמחָתי בנפש תמר ובדמי ימיה ואין לאֵל ידי להיטיב את הרעה אשר הרעותי לה?  מי יקחנה לו לאשה?  מי יסיר מעליה את הרוח הרעה?  מי ינוד לה?  ומי ירחם עליה?  עד בור שחת ירדפנה קְשֵה יוֹמָה, ואין עוזר לה!  ואנכי הסִבותי בכל אלה!  אנכי!  הה, חרב נוקמת מעופפת על פני תמיד, ועיני יראו כידי לרגעים"! – .

"שמעני יקירי"! – ענתה רבקה ברוח נכון – "חַכֵה נא עד יעבור זעם מַחלתה, ואז תקחנה אֶל ביתך ותבוא אִתָּה במָסורת החתונה כדת משה וישראל, ואנכי בכל אות נפשי אתן גם לה משפט בעלת הבית.  ומה לנו ולדִבת עָם?  יביעו ידברו עלינו ככל העולה על רוחם, הלא נפשנו יודעת כי חַפִּים אנחנו מפשע" – .

בלב נשבר מאד הִתבונן אָשֵר בפני רבקה, ויאמר: הוי רעיתי תמתי!  כאשר תוסיפי להראות אלי את אהבתך ואת טובת לבבך;  כן יוסיף יגוני להַרעימני ולדַכאני – אויה נא לי!  כי נפש יקרה כמוך נָפלה בגורל נפש זְעוּם ה' כמוני – .  דִמְיוֹנִי כנָבָל איש הבליעל אשר צָד בחֶרמוֹ אשה טובת-שֶכל וִיפת תאר כאביגיל – אך האלֹהים נְגָפוֹ, ואביגיל לֻקחה לדוד לאשה – .  גם אנכי איש נבל ונבָלה אִתִּי!  אהה ה'!  תהי נא ידך בי, בְּרוֹק ברק וְלַהֲטֵנִי, הַרְעֵם רעָמיך ופצפצני, כי אנכי חטאתי ואנכי העויתי, אך חוסה נא על אשת נעורי, אל נא תִדֹם היא בעוני, גם חמוֹל נא על בני יחידי, ואל יִסָפֶה גם הוא בחטאתי, כי אלה הצֹאן מה חטאו"!! – .

"מצוקת לבבו הִדביקה לשונו לחִכו, רק שפתיו נעות לָצֶקֶת לחש.  ורבקה חָמקה עָברה בלאט.  כי ראתה כי גדול כאֵבו מאד, וכל תנחומותיה תשארנה מָעַל וְתוֹסֵפְנָה עוד אש ועצים הרבה על מוקדי לבבו.  ותלך לבית המבשלות לעשות את שבת, ולשַלח את ראובן בנה לבית הספר.

למחר, ביום השבת, העבירו לִמודי ה' קול בבית המִדרש הבנוי לרגל הר המֹרִיָה: כי חֲכַם הרזים רבי עקיבא אשר עָלה ירושלימה, יגיד מישרים במִקדש מעט ההוא ביום השבת.  קְדוֹש ה' זה, בא אל עיר הקדש לאסוֹף נדָבות בעד עניי בני עירו השוקדים על דלתות בתי המדרש, להתנפל לפני ה' על שִממות בית מִקדשו, ולשפוך כמים לבו כי ישוב יִבְנֶה צִיוֹן ויכונן מקדשו על מכונו, גם להגדיל תורה ולהאדירה, ולהכות נעוי לב בשבט פיהו על אשר נזֹרוּ מתורת ה' וחכמת אמת ויִנָזְרוּ לתורת חרטֻמי מצרים וחכמת יְוָנִית.  חכמי ירושלים נתנו כָבוד לראש חכמי ישראל זה, וַירוממוהו על גַפֵּי מרוֹמי בית ה' לְבַשֵר שם צדק בקהל רב. והוא פָתח פיהו בחכמה, ותורת אמת על לשונו.  שלהבת אהבת התורה מדלתי שפתיו מִתלקחת, ושביבי יראת כְּבוֹד אֵל מחדרי לבבו התמלטו.  ובאחרית דבריו הוכיח בזעם אפו את זְעוּמֵי ה' המשליכים את דברי התורה ארצה, ובוֹז יבוזו לחכמת ישראל, וכל ישעם וכל חפצם רק לְחַבֵּק חֵיק נכריה, וְלִשְׁגוֹת באהבת חכמת מצרים וִיוָנים: "שמָעוני אחי ועַמי!  דִבר החכם בקדשו, פה בעיר הקדושה אשר בָחר בה ה' מכל ערי התבל – פה בגיא חִזָיוֹן אשר רבבות חֹזִים חָזוּ מחזה שדי – פֹה במִקדש מעט אשר שְׁכִינַת אֵל שֹׁכֶנֶת בתוכו – פה נגד אֲרוֹן ברית ה' ונגד תורת קדשו – פה בסוד ישרים ועדת צדיקים – פה אביע אדַבר אך קֹשט אִמרי אמת, אגיד לנערי בני יעקב פִשעם, ולבחורי בית ישראל עונם!  כי המה יחדו שברו עול, נִתקו מוסֵרות – .  הוי פתאים חכמים בעיניהם, וסכלים נגד פניהם נבונים!  הוי העוזבים מקור מים חיים את תורת אֵל חַי, לשתות מים מרים ומאררים:  תורת החרטֻמים והאשָפים, וחכמת יְוָנִית אשר יבואו בקרבם לַצְבות בטן וְלַנְפּיל ירך, ולהכרית גם את נפשותיהם מחיי העולם! –.אל תדמו בנפשכם כי מתָעב אנכי את הוד החכמה, וביפעת כובדה אשים תָהלה!  חלילה וחלילה לי לַחמוס מזִמות רשע כאלה!  ונהפוך הוא כי אנכי מכַבד בכל לבבי את החכמה, בכבודה אֶתְיַמָר, אחפשנה ככסף, וכמטמונים אבקשנה!  הלא ידעתם אם לא שמעתם כי אנכי חֵרפתי את נפשי לבֹא בנבכי ים החכמה, ובחֵקר תהום התבונה הִתהלכתי.  אנכי העפלתי עֲלוֹת על מְרום הררי עֻזָה, ושלחתי את ידי ואכלתי מפרי הַפַּרְדֵס השתול שם בְּנָוה – ובחסד עליון באתי שם בשלום, גם יצאתי משם בשלום! – .  ונגדה נא לכל זִקני עַמִי וחכָמיו אקרא בגרון ואגיד לכל תופשי התורה כי אם תֶחסר להם יד אחת בחכמה, תֶחסרנה להם לעומת זאת מאה ידות בתורה[3]  אך לא חכמָתי חכמתכם, אתם צעירי צאן אדם!  כי חכמתכם לא תתחקה על פעולות ה', כי אם על פוֹעֲלָם ה', לא תַחקור מעשה ידיו, רק את עוֹשֵׂיהֶם: איך פְּעָלָם?  איכה עָשָׂם? וּמַתָי?  אָנָה?   וּבַמָה? – ומאשר תקצר ידה דֵי הַשִׂיג חֵקר אֱלֹהַ ותַכלית שדי, על כן תחפה על ה' דְברים אשר לא כן, תִטפול עליו מַשאות שוא ומדוחים, תֵּתַע מישימון לישימון, עד – עד כי תְכַחֵש בַּכֹּל – – . אוי נא לנו כי בנינו המגֻדלים מנעוריהם על ברכי התורה הטהורה והחכמה הנאמנה, סָרו מהר מדַרכיהן הנעימים, וילכו אחרי הבלי שוא, אחרי דִמיונות תהוּ, אחרי יַלדי בני אֵל נֵכר לרע להם כל ימי עולם!! –.   אמנם לא רק צעירי ימים, כי גם אנשים כבירים לימים אנשי שֵם ותופשי תורה ימָצאו בתוכנו אשר נָזֹרוּ מתורת ה' וַיִנָזרו לַבֹּשֶׁת – .  הה, הביטו נא וראו אחרית אנשי עון כאלה!  שִיתו לבכם אֶל אַחֵר זְעום ה'!  שֵם כבודוֹ נשמע עד אפסי ארץ, כי עשר ידות לו בכל חדרי התורה;  ועתה נפל למשואות נצח, לב הותל הִטָהו אחרי הַתֹהוּ, וחכמת החרטֻמים האשָׁפים והיוָנים תוליכהו שולל ותצעידהו לתחתיות בור שחת!  כל תועבת ה' עָשׂה יעשׂה, וכל הישרה יְעַקֵש.  כל זרע יעקב שפלים הם בעיניו ונבזים, וכל לִמודי ה' כטמאים נחשבו לו.  גם שִנאתו אֶל הרומאים, לא מאהבת האמת היא, רק על אשר פִּתָּה אחד מהם את אשת חיקו לבגוד בו" – .  "אין שלום"!  אמר אֱלוה לרשעים!  אחרית רשעים נכרתה!  "אוי לרשע, ואוי לשכנו"!  "מאֵרת ה' תחול על ראשו, ועל ראש"...  ופתאם עצר החכם במִלים, ועיניו המבריקות כחזיזי זעם, משוטטות הֵנה והֵנה, והנה אחד מתלמידי החכמים הִתפרץ בתוך המון התלמידים, ויתנפל לרגלי החכם ארצה: "הֶרֶף נא מִקַלֵל" !  קרא הנער ברעדה, "ידעתי אדוני כי ישר העויתי בכלכלי את שֵיבת אחר!  אמנם איככה אוכל להיות אביר לב כזה לעזוב את מורי ומלמדי לעת זִקנה ככלות אוֹנוֹ וְהוֹנוֹ ובִתו היחידה הֻכתה בשגעון וכל בני אדם עזבוהו"? – .

"הוי מאיר"!  דִבר אליו החכם באפו, "איכה עֻפלה נפשך לדָבקה בזֵד ארור ההוא אשר אם יָשבו עוד כִסאות למשפט בירושלים, אז נחרץ עליו משפט מות?   הבזה תהי אביר לב אם תנוס מבית חָלל רשע אשר רוחו דֶבר הוות וכל דבריו קטב יָשׁוד?  ארור הוא לפני ה'!  יכרת ה' לו שֵם ושְׁאָר, עֵר ועונה ולִהט אותו זעם ה' אשר לא יַעֲזב לו שרש וענף!! –.

ברגע ההוא נשמע קול רעם בגלגל, ועַמוד אש יָרד משמים אֶל בית המִדרש ההוא.  המורים והתלמידים וכל העם נִבהלו נֶחפזו, שָערו שער, ויתמהו איש אל רעהו.  אך רבי עקיבא נשא מרום עיניו, ויפרוש כפיו השמימה, ויאמר: "אֵל טוב וסלח!  אם לעוברי רצונך תעשה אות לטובה כזה, בהורידך את עַמוד אִשך לבעבור אֶחדל מִזְעם וּמִקַלל את אחר זְעוּמך, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך עושי רצונך! – .  עתה שוב נא, מאיר בני!  אל בית מורך לכלכל את שֵיבָתו, אך אל תאבה ואל תשמע לדבריו הרעים, פן תאלף את אורחותיו, ותשחית את נפשך לעולם – .  עתה יִוָדַע לכם, כל יראי אלהים!  כי ה' דורש ממנו לגמול חסד ולהיטיב לאיש חַסְדֵנוּ אף בעזבו יראת שדי – .  ואתה מאיר בני!  חלילה לי מקצוף עליך ומִגער בך, וגם בתחִלה לא חפצתי לקללך, רק לשמוע מפיך במה תצדיק את נפשך.  וידעתי גם ידעתי כי מלאכיו יצַוה לך לשמור את רגלך מלכד, ואת לבבך מהִוָקש במוקש פועל און – .  לבי יאמר לי כי יגדל שמך בישראל, ותהִלָתך תִמָלא כל הארץ" :

עוד לא כִלה החכם לדבר, והנה פתאם נשמע קול בכי ומִספד על יד פתח הבית, והאולם והרחוב נמלאו אדם מפה לפה.  כל הקהל אשר בבית המִדרש, שאלו בתמהון לבב מדוע קול הקִריה הומה?  ויסֻפר להם כי זה מעט נִרְצַח הילד ראובן בן אשר ורבקה ברחוב העיר בשובו מבית המִדרש אל בית אבותיו, ורבים אומרים כי אלישע בן אבויה רְצָחו נפש.  כי בשוב הילד עם הילדים אשר כגילו מבית ה', פגשו את אלישע, והוא התיצב אצלם וישאל את פיהם את הפסוק אשר דָרַש רבי עקיבה בבית המִדרש.  הילדים נָסו מפניו, אך ראובן לבדו התיצב לקראתו וישיב לו על שאֵלתו, ויחר בו אף אַחֵר וידקרהו בחניתו.  רבי עקיבה נבהל מאד, ויאמר: "נפלאת היא בעיני כי בקללי את הרשע העריץ הזה, נתן לי ה' אוֹת בעמוד אִשוֹ כי לא הטיבותי לדַבר – אך מי יודע אם לא שָם לי ה' אות כי גם אש חמתו על הזֵד הזה מִתלקחת? – אמנם אם כה ואם כה, לא יִנָקֶה המְרַצֵחַ!  כי אם לא יִשָפֵך דמי איש הדמים הזה על אשר שפך דמי ילד תמים לעיני השמש וביום השבת, אז תשוב קריה נאמנה אשר צדק ילין בה, לעיר הדמים וְרֵבֶץ מרצחים.  אלהים דִבר בקדשו:  "ציון במשפט תִּפָּדֶה"!  ולכן אגיש את משפט הָרצֵחַ אֶל שופטי הרומאים, והם ישפטוהו וישיבו גמולו בראשו – .

"אהה אלופי"!  קרא מאיר ברגש, "אמצא נא חן בעיניך אך הפעם!  והטה נא אֵלַי אזנך:  הה!  צדיק הוא ה', וכל דרכיו משפט!  יָדֹעַ תדע כי אָשֵר ידידי אֲבִי הילד הנִרצח, נִשבע לְתָמָר בת אַחֵר בשֵם ה' כי יקחנה לו לאשה, ואחרי כן הֵפִיר את שבועתו, ויבגוד בה, והיא הֻכתה בשגעון מרוב עִצבונה, על כן פָקד ה' את עֲוֹן האב על בנו ביד אֲבִי הבת האֻמללה – .  אמנם גם המרצח לא יִנָקֶה!  כי אֵל נקמות ה', ונקם נקמת דמי נקיים.  ואם אמת נכון הדבר כי הוא רָצַח את הילד, אזי ילַטֵהו חֲזיז נִקמת ה' וזעם אפו;  ואולי ירמוז עמוד האש אשר ירד בבית המִדרש, לשלהבת הנקמה ההיא – .  הוי, הַנֹחַם הנורא יתעורר בחֻבו, יהי כעש בלבבו וכרקב בעצמותיו, וּכְשֹד משׁדי יָשֹד לְשַד חיָתו, וְיוריד את שֵיבָתוֹ בדם שאולה" – . 

הֵיטבת דבר, בני!  ענהו החכם, דָבר בעִתו דִברת!  אתה הראיתנו לדעת כי ברב כעס לא תחדל שגיאה – .  אך עליך בן חכם תנוח רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה'.  דמיונך כיעקב איש תם אשר גָר עם עשו ולבן, ולא הלך בדרכיהם הרעים, כי גם אתה גַרְתָּ עם אַחֵר זְעוּם אל, ואחרת עד כה, וְאָרַחְת לחברה עִם אָשֵר מֵפִיר אָלָה, ולא אָלפת את ארחותיהם.  על כן הנני סומך את ידי עליך לתתך עליון על כל התלמידים, ואף כי צעיר אתה לימים, תֻקם עָל ובשֵם "רַבִּי" תִּקָרֵא.  שפתיך ישמרו דעת קדושים, לבך יצפון תושיה, וכל מַעיָניך יהיו בתורת ה' יומם ולילה.  יואיל אלוה ויגדיל שמך כשם הגדולים אשר בישראל!  עתה שובה נא אֶל אַחֵר מורך, ושים לבבך איך ישַלח הַנחַם נחשים צפעונים בחֻבו" – :

לבב העלם היקר הדגול בשֵם "רבי", רָחַב ופָחד, וְשָמַח כמו יין, אך לרגעים תֶאבל עליו נפשו בזָכרו את הרעה הנשקפת על פני מורו, ועל פני אָשֵר ידיד נעוריו.  ברוח מלא ששון ואסון שָב אל בית אַחֵר.  הזקן האֻמלל הזה שוכב כאיש נִדהם על משכבו, ורק לעת הצהרים קם מתרדֵמתו.  בעינים מְזָרות זְוָעָה הביט כה וכה, ויאמר: "בדד אנכי!  משֻלח ונעזב כמִדבר.  כל אוהבי ישנאוני, כל מכַבדי יזילוני, וכל רוֹאַי ינוסו מפני כמפני אריה משחית.  ומדוע?  יען כי לא מחשבותי מחשבותיהם, ויען כי מתָעב אנכי את גְאון צִדקותיהם אשר בהבל יסודם! – .  הוי תולעים זוחלי ארץ!  איכה תרהיבו בנפשכם עז להתחרות את הנשר הגדול הפולח לב השמים בתעופת עֻזוֹ?  הלא כגבוה שמים מארץ, גבהו מחשבותי ממחשבותיכם! – .  ובכל זאת מאֻשרים הם ממני בארץ!  הן אמנם כי על כנפי רוח בינתי עַפְתִי בכל רחבי התבל, וָאֶסַק שמים ושמי השמים – בת עיני רָאתה אור יקרות אשר לא שְׁזָפָתו עֵין רֹאי, ובנהרי נחלי חכמה ודעת הליכות נפשי רחצתי – אך מה יתן לי ומה יוסיף לי זה, אם האמת – מַטרת חֵקר לבבי – כִסתה פניה ותתעלף?  אהה!  ערפלי הַשֶׁפֶק הקדירו את זהרי שְמֵי אמונתי, הִרכיבוני על רוח עִוְעִים, הִכּוּ את ראשי בתמהון, ויפיחו בי רוח משטֵמה לכל בני האדם – .  מה יועיל לי זאָקראַטעס?  מה יסכון לי אריסטו?  גם פלאַטאָ ואחֻזת מרעיו מה יצלחו לי בחכמתם הרבה אם גם הם קִצְרֵי יד להציג את האמת ערומה כיום הִוָלְדָה?  אם גם המה חָזו אך חזיונות תֹהוּ, ועל השערות תלויות בשערה אדני מֶחקריהם הָטְבָּעוּ?  הה!  ארורים הם כי אך הַתעה התעוני בנִבכי מבוכות תהום רבה, ובין המְיַת יְלֵל סערות גַלֵיהֶם בדד הניחוני, מְשוֹמֵם ונִפעם, ואין מָעמד, גם כל תּוֹצָאוֹת אָיִן! – .  ארורים הם כל חכמי אָפַע כי גֵרשוּנִי מֵהִסְתַפֵּחַ בנחלת דת אבותי!  ארורים הם כי מנעו את הטוב ממני!  ועתה אין בי כחַ לשוב ולחַבק את חֵיק אֱיָלוּתִי זאת אחרי אשר שלחתיה מעל פני!! – – .  גם בהיותי נכבד בעיני כל נכבדי עָם, ותלמידים רבים נהרו אלי מכל עבָרים לבקש תורה מפי;  גם אז היה הַשֶׂפֶק כעש בלבבי וכרקב בעצמותי!  לשוא שָמוּ אנשי השֵם קטורה באפי וירוממוני בקהל עָם!  לשוא נשא אבויה אבי רבבות ברכות על אשר הוליד בן חכם ולמוד ה' כמוני! – .  אבי, אבי!  למה זה דליתני בגאוַת לבך וַתְּלַמְדֵנִי דעת ודרך תבונות לרע לי כל הימים?  הוי!  למה זה העירותני משנת התמימים? – הה, מה מָתקו ומה נעמו חיי המאמינים התמימים אשר באמונתם יחיו! – .  אם לא אֶשְגֶה ישבתו שְלֻמֵי אֱמוּנֵי ישראל ביום הזה את השבת – הה, מה טובה מנוחתם ומה נָעֵמָה!  כגן עדן הארץ לפניהם!  עולָמָם יראו בחייהם!  וְיִחיו כימי השמים על הארץ! – .  אך אנכי – אויה לי! – אך אנכי אֹבֵד ונִדח לנצח, אך אנכי הולֵך קֹדֵר בלחץ יגוני הנורא, נפשי מִתעלפת, וחיי לשְאול הגיעו"!! – – –.

כדברים האלה דִבר האֻמלל ברוח נשברה, נחל דִמעה פָרץ מעיניו, ושָטף ועָבר על פניו אשר קֻמטו מִזֹקֶן וָעֹנִי.  "אמנם כן! הוסיף לְמָרֵר בבכי, אמנם כן!  מתוקה היא שְנַת הבערות!  מה מאֻשרת היא תמר בתי!  שם בעלית קיר ביתי ממעל, שם תשב לה ותשיח עם לבבה, תשפוך מְרִי שיח ותרים קול רִנָה חליפות ביום, תבכה ותשחק לרגעים, ורק לעתים רחוקות בסור מעליה הרוח הרעה, נפשה עליה תאבל – .  אוי נא לי!  אנכי הסִבֹתי גם בנפשה!  כי לולי בגדתי בדת אבותי, היתה כבר תָמָר למאיר תלמידי לאשה, כי הוא אהֵבה אהבת נפש, ואנכי שעשעתי נין ונכד על בִרכי, וַאֲבִיב עלומי שב אז וַיְחַדֵש ימיו כקדם – .  ועתה – עתה היא עזובה ושנואה כאביה, בדודה וגלמודה בחלד, ועיני רואות את כידה, ואין לאֵל ידי להושיע לה!! – אהה!  מדוע לא ינוח גם עלי רוח שגעון?  מדוע לא הֻכה גם ראשי בתמהון ולבבי במהומת עִוְעִים, לבל אדע נפשי ולא אבין כל הנעשה לי!! – – .

אחרי דַברו, ישב אל ראש המִטה תָפוש ברעיוני בלהות, ומאיר התיצב מנגד ולא עָרַב את לבו להעירהו מתרדֵמת רעיוניו.  אחרי רגעים אחדים הֵרים אחר את ראשו, ויקם בחָפזה ממשכבו, וַחֲזות פניו שָבוּ להפיק שאט נפש ומשטֵמה לכל החיים.  אך בראותו את פני מאיר, אמר אליו ברוח עצבת: "הה מאיר!  למה זה שַׁבְתָּ אֵלַי?  הלא אנכי העידותי בך לבל תוסיף עוד ראות פני!  ואיך לא יירא לבך מעדת המורים אשר עקיצתם עקיצת עקרב, ומדִבת עָם אשר כדֶבֶר באופל תהלך?  הן אמת כי תנחומיך ישעשעו נפשי, אך חלילה לי לקנות תנחומות נפשי במחיר רב ויקר כזה! – ומה גם כי בכל עמָלך לא תוכל הועיל לי, כי תושיה נדחה ממני וגם באלהים אין ישועתה לי לנצח! – ואתה עודך עוּל ימים, כִּפָּתך עוד רעננה, ויש לך תוחלת ותקוה להיות מאֻשר בארץ, ולמה זה תשחית את נפשך חִנָם"? – .

"הוי אלופי"!, ענהו מאיר, יביעו ידברו עלי מְתֵי חלד ככל העולה על רוחם, אך אנכי לא אעזבך.  הה!  איככה אוכל לעזוב את אלופי לעת זקנתו ככלות כֹחו? – אך בכל זאת אַל נא תאמר לנפשך נואש, ודע לך כי כל עוד אשר תוכל בת עינך להוריד דמע, עוד לא אבד נצחך ותוחלתך, ועוד תשוב עינך לראות טוב".

"הה בני"! – נאנח אחר בשברון מתנים – איך לא אומר לנפשי נואש, אחרי כי נִכזבה תוחלתי לדעת הליכות אֵל עולם! – הוי אך לריק יגעתי כל ימי צבאי עֲלֵי ארץ למצוא חֵקר אֱלוֹהַ!  לתֹהוּ והבל כֹחי כליתי עד זִקנה ועד שיבה לבוא עד תכלית שדי!  ומה לי עוד חיי בשָרים תחת השמש"? – .

"שאני נא מורי אם ארהיב בנפשי עֹז ואשאלך האם לא תדע לך כי ירבה אלוה מאנוש?  וְלוּ ידע האדם דעת עליון וחֵקר אֱלוֹהַ, הלא אז היה גם הוא אֵל דֵעות כמוהו – – .  ומה נִמרצו אִמרי החכם באָמרו: אִלו ידעתיו הייתיו –".

"הן בזאת צָדקת בני!  וגם אנכי כבר נסוגותי אחור מחֵפץ לבבי לראות את פְּנֵי ה' – אשר לא יִרְאֵם האדם וָחָי – אך מדוע גם אֲחֹרָיו לא יֵרָאוּ?  מדוע לא יֵדע האדם שמץ דבר גם ממעשה ידיו בשמים ובארץ? – ראה נא, הנה אנכי זָקנתי ושבתי, ומנעורי הייתי בן מֶשֶק בית החכמה, ואדם אַיִן בארץ אשר הֶעמיק הִרחיב חִקרי לבבו כמוני, ובכל זאת ריקם שַׁבְתִי, ונפשי איננה יודעת עד מה, ומותר לי בְדַעַת מן הבהמה אָיִן – .  הה!  מי יודיעני פֵשר דְבר האדם וחלדו? – מי יפתור לי חלומנו פֹּה עֲלֵי ארץ? – מה תעודתנו בתבל ובחיי הבלנו תחת השמש? – מה מַטרת כל הבריאה הנִפלאה הזאת?  מי יביאני אֶל מִסתרי הטבע? – מה ממעל לכוכבי אֵל, ומה מתחת לשאול תחתיה? – מה היה לפָנים עד לא נִבראו שמים וארץ, ומה יהיה לאָחור עת יִשָׁאוּ הם וכל צבאם שממות עולם? – .  הה!  מדוע נֵחַנְתִי בדֵעה בינה והשכל, ועל עפעפי צלמות?? – – .

"אהה מורי!  הטרם תדע כי לעוֹן וחטאה יֵחָשֵׁב לאדם להתחקות גם על מִסְתְּרֵי אֵל ומַצפוניו?  הכי לא בן מָוֶת הוא העבד אשר יִקֹּב חֹר בדלת הֵיכל מַלכו למען הביט אֶל מִסְתְּרָיו? – . ואף גם זאת כי לוּ הֶעפלת עֲלוֹת על הררי קֹדֶש האלה בעֵזר האמונה, כי עתה נִגלוּ לך תעלומות חכמה וְרָזֵי עולם, אך אתה הָרסת אֶל ה' רק בחכמת אדם לבדה בלי מִשענת האמונה, על כן נָפלת למשואות נצח – .  ראה נא, גם נְעִים זמירות ישראל הִתחקה על שרשי הליכות אֵל עולם, אך הוא שָם האמונה אֵזוֹר חלָציו, ועל כן גִלה לו ה' פני לְבוּש אוֹרוֹ וַתָּאוֹרְנָה עיניו ויחזה מחזה שדי, ואז נוֹכָח וידע כי "ראשית חכמה יראת ה' – ".  ומה תכלית ספר איוב אשר כתב משה איש האלהים ברוח קדשו?   הלא ללמד תועי רוח בינה ולהודיע לבני האדם כי קִצְרֵי יד הם וכל חכמתם תִּתְבַּלָע למצוא חֵקר אֵל אֵלִים הַמִסְתַּתֵּר בחֶביון הַפְלִיאָה, וסִתרי הליכותיו בַקֹדֶש אשר לא תְשוּרֵם גם עֵין כל מלאך ושָׂרף, ורק יראת ה' היא חכמת אדם, וסור מרע הוא בינת אנוש, והנסתרות – לְאֵל מסתתר! – .  שית לבך לשמה מלך ישראל ראש כל חכמי תבל!  הוא ברוחב בינתו צלל במצולות החכמה, ועל כל צִבאות רוּם וָשֶׁפֶל דבר נפלאות, אך בדָרשו חכמה בלי עזר האמונה, מה היתה אחריתו?  כי הִתְקִיפהו הַשֶׂפֶק בַּ עֲבִי גַבֵּי מגִנו עד – עד כי התהולל בהבלי נֵכר[4] – . אפס כי לא ארכו לו הימים ורוח האמונה התעוררה בלבבו, ותפקחנה עיניו לראות כי אך האמונה היא חֵלק אדם מֵאֵל ונחלת שדי ממרומים להנחילו חיי הזמן בארץ מתחת וחיי עולם בשמים ממעל, ואז קרא על גַפֵּי מרומי קרת, בראש הֹמִיוֹת ובפתחי שערים לאמר: "יראת ה' ראשית דעת!".  ובכל דברי שיריו הקדושים יביע רוח קדשו לכל בני האדם כי ליראה את ה' ולשמור מצותיו זה כל האדם! – .  ועתה אתה אלופי היקר!  למה זה יֵרַע לבבך כי מָנַע ה' ממך תעלומות חכמה אחרי כי אתה מָנעת את הטוב ממך בְּכַחשך באמונה ובתִתך כתף סוררת למִצות ה'? – הלא כאשר לא יִתָכֵן רְאוֹת בלי עינים ושמוע בלי אזנים, כן לא יִתָּכֵן להתחקות על הליכות רָזֵי החכמה בלי עֵזר האמונה!  וכבר אמר החכם: אם אין תורה אין חכמה – ".

"אף בכל זאת חרה לי עד מָוֶת!" – ענהו אחר בזעם – "הלא אדם אנכי, בצלם אלהים עֻשיתי ונשמת שדי תחיני, ומדוע נִמשלתי כבהמה?  מדוע לא אדע מאומה זולתי כי לא אדע? – וגם את נפשי לא ידעתי!  הנפש הזאת נְוַת בית חָמרי היא, וכמו זרה נחשבה בעיני: נִפלאת בעיני ולא אדע מֵאַיִן היא באה?  ולאָן היא הולכת?  מי היא?  ומה היא?". 

"למה זה מורי תִּטוֹש כעת תורת פָּלאַטָא אשר דָבקה נפשך אחריה?  הלא היא אמָריה תאמר כי נשמת אדם אצולה היא מנשמת שדי, ובבואה הֵנה תבוא בַעֲדִי חכמת אלהים ודעת עליון, אך נִגזר עליה כי תשכח את הַכֹּל בהִתְחַפשה בִגְוִיַת אדם – .  וגם חכמי ישראל הביעו לֶקח כזה כי ברֶדת הנפש פלאים תוך חדרי בטן, נֵר חכמת אֱלוֹהַ יָהֵל על ראשה, ולאור זה תִצפינה עיניה המון נסתרות מִקְצֵה העולם עד קְצוֹתָיו, אך בְהִתְמַלֵט הילד מרֶחם יולדתו, יַכֵּהוּ מלאך ה' על פיו וישכיחהו את כל אשר ראה וידע – .  ומי מכל חכמי ישראל גם מכל חכמי הגוים אשר לא יאמינו אמונה אמָן בנֵצח הנפש ובנעימות נֶצח אשר תִשבע מזיו כְּבוֹד ה' בשמים ממעל! –" .

"הס נַער חֲסר לב! –´הִרעים עליו אחֵר בקול זעמו – "התתנני לפני אֱוִיל אדם נִבער מדעת אשר יאמין גם במַשאות שוא ותָפל באשר כי מפי אנשי הַשֵׁם הָנְחלו לו? – איזה רוח חכמה עָברה על החכמים ההם ולא עָלַי?  הלא חָכַמְתִי כמוהם גם אני, וחָכמתי לא עָמדה לי לדעת את הדבר הזה אשר הוא מְקוֹר חיים לכל החיים תחת השמש! – וכבר הִגדתי לך רבות פעמים כי אנכי לא אֹבֶה האמין בלתי אם בדברים אשר הַשג תשיג אותם בִּינָתִי, לְמֹרַת רוחי לא הִשיגָה עוד בינתי מאומה מכל אשר יאמינו חַנְפֵי לב ומוֹרֵי שקר – – ". 

"סלח נא אלופי!"  ענהו מאיר ברגש, סלח נא לי אם גם הפעם לא אֵחת מפני כבודך – כי בכל פעם אשר יֵחַל שֵׁם ה', אין נותנים כבוד גם לרב ומורה! – .  הגידה נא לי איך יָעֹז אֱנוֹש רִמָה לחַפאות על אֱל צדיק דִברי בָלַע כאלה?  ההוא יעשה עָוֶל כזה לכַלות את נפש האדם כִּלְיוֹן עולם?  הלא הוא צוּר עולמים, פָעלו תמים, וכל מעשהו אך חסד ורחמים מן העולם ועד העולם! – .  הה!  איך תְּנַבֵּל כֹּה הֲדַר חכמת אלהים בתִתך בו מִגְרָעוֹת אשר לא ימָצאו גם בבן אדם ילוד אשה:  "הכי יַהרוס בֹּנֶה חכם את היכלי תפארתו?  אם ישָרש עֹבֵד גנים את נִטעי נעמניו כי יעשו פֶרי?  התכבד יד אנוש אֳמן על כלי תפארת מעשהו לאַבדו אבדן נצח ולשימהו כעפר לָדוש?  אם יִפְקֹד אדם על חמדת פֹעַל כפֵהו לכַלה ולהשחית כִלְיוֹן נצח?  וה' אלהי הצבאוֹת יוצר נפש האדם אף מְמַלְאָה חמדת כל חכמה ותבונות אין קֵץ, הוא ישיבנה כרגע לָרִיק וָאַיִן באפס תִקוה?  הוא יכַבה בפתע פתאם את השמש הלוהטת בעז יפעת צהרים? –" .

"הוי פֹתֶה! – דִבר אחֵר בקלסה – "  מה עָזַרְתָּ ללא-אמונה?  הלא טָפַלְתָּ עוד שאֵלה גדולה על הֲליכות אֱלוֹהַ!  הִכברת עוד שֶפֶק על השגָחתו! – עתה גם אני אדבר משפטים את אלֹהי הרוחות: מדוע הֵרַע מאד לבחירו בתבל, להאדם?  הלא כאשר הִפליא בו את חכמתו בכל יצורי גֵווֹ וַהֲלָךְ נפשו;  כן הִפליא בו גם את מָכּוֹתָיו ומַגֵפוֹתָיו! – חליים רעים – דֶבר הוות – חִצֵי רעב – רעש הארץ – אש מתלקחת – מבול מים – רוח זִלעפות ועוד רִבבות מלאכי מָוֶת כאלה יְצַוֶה לו להרעידהו על כל מִדרך כף רגל!! – ועוד זאת, הה כי גם את תכליתו ותעודתוֹ הַעלם יַעלים ממנו – ואם יש אחרית, מדוע יַסתירנה מנגד עיניו? – דַבֵּר, מאיר, אם עוד לך לאלוה מלים? –".

"אחת דִברתי – ענהו מאיר – אחת דִברתי כי ילודי אשה אנחנו, וּמֵחֹמֶר קֹרַצְנוּ, ועל כן קצר קצרה יד שִכלנו לדעת מִסְתְּרֵי אֵל מִסְתַתֵּר, ולוּ ידענום, אז היינו כמוהו – ".

"וגם אנכי אחת דברתי כי לא אֶשָׁעֵן כי אם על בינתי, ואת אשר לא תשיג היא לדעת, אדע כי לא הוא – ומאשר נעלמו ממנה  כל אשר יורו המורים, על כן לא אאמין בם – – –".

"רב לך דַבֵּר! – צעק מאיר בנפש מרה – רב, רב!  עתה הָראיתי לדעת כי כאשר יוסיף איש דָת לְהִתְוַכֵּחַ עִם בנים כחשים, כן יוסיפו הם סרה –".

"במה הוספתי סרה?  אם תוכל השיבני על כל שאלותי, אז גם אני אודה לך, ואם אין מַענה בפיך, כי אז צָדקתי בדברי – ומדוע זה תחפֹץ לָריב עמדי?  הטרם תדע כי מְכַחֵש אני בכל? – – ".

"אם כה תחשוב, אין ישועתה לך לנצח, וכל תושיה נִדחה ממך!  צר לי עליך הוי אלופי!  צר לי עליך כי למדת תורה וחכמה לרע לך!  אם יחטא איש בער ואשם, יש לו תִקוה כי ישוב אֶל ה' וירחמהו, יען כי מִקֹצֶר דעת חטא;  אך לאיש כמוך, אשר בזדון לבו יפשע וִיכַחֵש בה' ובתורתו, לא יאבה ה' סלוח –".

"אך לא בי הָאָשָם – ענה אַחֵר ויאנח – אבי אָכל בֹּסֶר, וְשִׁנֵי בנו תִּקְהֶינָה!  הוא רק הוא הֵסֵב בנפשי!  הוא היה איש עשיר וְכָבֵד ברכוש גדול וכל הון יקר, ולמען יִכָּבֵד גם בעיני נִכבדי עָם ובעיני מוריו ומאַשריו, נתן צדקה לעניים, חִזק את ידי לומדי תורה, ובכל תושיה התגלע בצִדקת פִזרונוֹ עד כי מִלא את תַאוַת לבו.  אך עוד לא נמלאה לו סְאַת שמחתו עד כי נולדתי לו אני.  ביום השמיני בהִמול את בשר ערלתי, עשה אבי משתה גדול, ויקרא לכל יושבי העיר הקטנים עִם הגדולים.  קול המון חוגג נשמע בבית, וַתִּבָּקַע הארץ לקול מִצהלות עלזי לב.  אך רבי יוחנן בן זכאי עִם עדת תלמידיו, ישבו הַרחק משאון החוגגים ולבבם סחרחר ברעיונות נשגבים.  והנה פתאם הִרעים סִפון הבית, ועמוד אש כָּחֲזִיז זֹהַר ירד משמים וַיִחַן סביבם.  "מה זאת?"  צעק אבי במתנים מלאות חלחלה, "היש את נפשכם לשרוף עלי את ביתי באש? –".  "הטרם תדע, ענהו רבי יוחנן בן זכאי, "הטרם תדע כי אש דָת אשר דבריה כָאֵש, נִתנה מתוך להבות אש, מפי אש אֹכְלָה אש?  ואנחנו הֹגִים בְּדַת אֵל זאת, וכל מַעְיָנֵינוּ אך בה, על כן ירד אש אלהים וַיָאֶר לנו –".  "אם כן הדבר – אמר אבויה אבי אשר נעלם ממנו ולא ידע מִסְתְּרֵי החכמים – אם כן הדבר כי יש לאֵל ידכם לעשות גדולות ונפלאות כאלה, הנני מקדיש את בני הנולד לי לחכמת סופרים –".  בהיותי כבן חמש שנים, הודיעני אבי כי קֹדֶש אנכי לתורה ולחכמה וכי אֱהִי נְזִיר כל יַלְדֵי בני גִילִי.  הדברים האלה הרהיבו בנפשי עז, עָדיתי גֵאה וגאון מִנֹעַר, בגאוה ובגדל לבב שָקדתי על ספרי הקֹדֶש ודברי המורים ובשאט נפשׁ שנאתי מאסתי אד עֶדרי חבֵרי המצפצפים דבר הנביאים בלי רוח רֶגש ושום שֵכל, וכבהמות נחשבו בעיני כי יאמינו בדברי המורים הבונים מגדלים על כנפי רוח, ותולים הררים בשערה.  כֹה חָלפו הָלכו ימי בחורותי, וכה חָלף רוחי, וגאוָתי הלכה הָלֹך וְגָאֹה עד מאד.  אך פתע בא שִׁברי, כי גדודי רומאים פָרצו בעיר הזאת, וכְשֹׁד מִשַׁדַי שַדוּנִי, גזלו את כל ביתי, ואת אשתי ובני רצחו.  אחרי עבור זעם, לקחתי לי אשה חדשה אשר יָלדה לי את תמר.  אך היא בָגדה בי, ותעגב על איש רומי, ותברח אתו לארצו.  מני אז בִקשתי נֹחם ומנוח לנפשי בספרי חכמי הגוים.  הגיתי בחכמת חרטֻמי מצרים, שקדתי על ספרי חכמי הכשדים, הַיְוָנִים והרומאים.  דרשתי בספרי הֹבְרֵי שמים וְחֹזֵי כוכבים, צללתי במצולות תהום הפילוסופיא, ולא הנחתי ספר חכם, חרטֻם, אַשָף ומַהגי[5] אשר לא קראתי בו במחשבות עמוקות.  אך לריק יגעתי!  מנוחה לא מצאתי!  כי כֻלָהַם אך שאֵלות , ותשובותיהם תשארנה מָעַל, ואין כל חֲזוֹן אמת נִפרץ!  הם האירו עוד את עיני לראות כי ערום אנכי, והוסיפו לי עוד דעת לדעת כי לא אֵדע עד מה – עד כי סַבֹּתִי אני את לבי לְיָאֵש ולכַחֵש בַכֹּל – כי באמת הכל הֲבֵל הבָלים!  אך חֲזוֹן תרמית תחת כל השמים, מִקסם כזב וַחֲלוֹם נוֹדד! –".

"אהה אלהים! – נאנח מאיר במגִנת לב – זאת אחרית אב לא חכם אשר רק בגאוה וְגֹבַה לבב יחַנך את בנו לתורה ולחכמה!  וזאת אחרית בן לא אֵמֻן בו, אשר רק לַעֲדוֹת גֵאה וגאון ולבצוע בצע יהגה בתורה וחכמה! – .  אך בכל אלה יש עוד לאֵל ידך לשוב אֶל אֵל, כי מַרבה לסלוח הוא, וימינו פשוטה לקבל שָבִים.  שובה נא אלופי!  שובה נא אל ה' וישוב גם הוא אליך–.

"הוי! צעק אחֵר במרירות, "אין לאֵל ידי לשוב!  כי אחרימון אֱלֹהֵי הַחשֶׁך, הֶחרימני ולא יתנני שוב מני חֹשך – וגם אוֹרמוּצד אלהי האור, יהדפני מֵאוֹר אֶל חשך – ואם האלהים האדירים האלה מאור אל חשך ינידוני, היכול אוכל לשוב וְלֵאוֹר עוד באור החיים?? –. 

"הס!"  נתן עליו מאיר בקול זעמו, "הס!  למה זה תשא על שפתיך את שמות אֱלִילֵי תֹהוּ?  שובה נא עד ה' אלהי ישראל, יוצר אור ובורא חֹשֶך, כי הוא אֵל אמת ומלך עולם, ומבלעדו אין אלהים!  הה, שובה נא אל ה' אלהי הצבאות ואֶל תורת קדשו.  התורה הזאת – עֵץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה ינחלו חיי עולם.  היא סֹמֶכֶת נֹפלים וזֹקפת כפופים.  היא משמחת לב ומאירת עינים.  היא תשובב נפש מתעלפת וּתְחַיֶה רוח מִתעטפת.  היא תערוף תנחומות אֵל במסִלות לבב אנוש גֹוֵעַ, ותזיל אגלי טללי חיים בעצמות יבֵשות.  היא חַיֵי כל החיים ונשמת כל הנשמות.  היא תעשה שלום בנפש האדם, תעשה שלום בין איש לרעהו, ובין אדם לאלהים – ."

"אין שלום לי!  צעק אחֵר כאיש נִפעם, "אין שלום בעצָמי!  אין שלום בחדרי לבבי! – ושמע נא את אשר קָרַנִי היום: כצאתי מביתי לשאוף רוח צח, פגשתי חֶבל ילדים הולכים מבית המִדרש, ואתיצב עליהם וָאֶשְאָלֵם את הפסוק אשר הורה אותם המורה בבית הספר, כי כן הִסכנתי מִנֹעַר בעת אשר האמנתי עוד כי רוח נבואה קטנה דֹבֵר בפי הילדים, גם חפצתי לדעת אם ילַמדו עוד המורים את הילדים בדרך הזה.  הילדים נָסו מִפָנַי ברעדה, אך אחד מהם לא חָל ולא זָע ממני, ויביט בי בְאֹמֶץ לבב, ויאמר: "זה מעט הורה רבי עקיבה את הפסוק הזה: "אין שלום אמר אלוהי לרשעים!".  כחִצים שנונים פִּלְחוּ  הדברים האלה כליותי ולבי, וָאוסיף לשאול את פיהו: "מה הורה עוד המורה הזה"?  והילד הוסיף עוד להביט בי בקלסה ובוז, ויאמר: "אחרית רשעים נכרתה! –".  דברי הילד וּמַבָּטֵי עיניו הֵעירו בקרבי חֵמה שפוכה עד להשחית ושלפתי את חניתי וָאֶדקרהו – הה, האינך רואה את הילד ההוא המתבוסס בדמיו על מפתן הבית? – אויה!  מי הֵביא את נִבלתו הֵנה? – הביטה איך נְגֹאֲלוּ כַפי בדם! – הוי, אם אֶרחץ אותן בְּמֵי כל נהרות איתן, נִכתם הדם עליהן! – אם יִפָתחו לי אֲרֻבּוֹת השמים וְיִבָּקְעוּ מעינות תהום רבה, אין בהם כֹחַ להדיח את דְמֵי יָדַי ולהלבין אותנה, אך הן יַאדימו עוד את כל מֵי עולם ההם!! – הה, רֶצַח בעצמותי!  הה, מֵעַי רֻתְּחוּ ולא יתנו דֳמִי למו! – הוי, דְמֵי לבבי בוערים כאש להבה! – ראה, הה, ראה נא איך יקום הנִרצח, איך יתקומם על הָרֹצֵחַ – ילטוש עיניו לי – יחרוק עלי בשִניו – קֶצֶף מָהוּל בַּדָם יַז מפיהו – יושיט אֵלַי את ידיו הַמוּבָסוֹת בדם – יַחזיק בצוארי – הצילו נא!   הה הצילו הצילו!! –".

כה צעק המרצח כמִשתגע, וַיְעַוֶה פניו, וילטֹש עיניו וַיִדוֹם.  חִוְרַת-מָוֶת כִסתה פני מאיר ופלָצות בִעתוהו בהִתבוננו את הליכות נִקמת שדי לְהִנָקם מִמֵפִר אָלָה, גם על מוֹרוֹ האֻמלל וְהָאֹבֵד, הָמוּ מֵעיו ונִכמרו נִחומיו, ויאמר אליו: "צא נא החוצה תחת שְמֵי ה', אולי יסור שם מעליך רוּח הרעה אשר יבַעתך פה בבית, ואולי תשוב שם אֶל היושבי בשמים לפני מוֹתך –".

"לפני מותי?!" צעק אַחֵר מנהמת לבו, "לפני מותי?  אצא לי החוצה לַמְרוֹת רוח המורים אשר הוליכו את אבי שולָל – יראו המהבילים ההם כי עודני מַחזיק ברוח בינָתי, ועד מוֹתִי לא אַרפנה! –".  כה דִבר הרֹצח בלַעגי שָפה וקלסה, ויאסור את סוסו, וירכב ביום השבת ברחֹבות קריה.  כל רואיו נדדו ממנו בנפש נבהלה, ורק מאיר לא עֲזָבוֹ, וילך אחריו, ויקשב וישמע מפיו את הֲליכות השבת אשר דִבר במועצות ודעת אך בלי רֶגש וברוח מוּזָרָה.  "נפלאת היא בעיני" אמר אחר אליו, כי עודך מתאמץ ללמוד ממני הליכות תורתך!  עוד תאַלצני להגיד לך מַערכי לבבי ומועצותי בנבכי מבוכות ההם!  מה רבו התלמידים אשר פקחתי את עיניהם לסור מהדרך הזה, באָמרי אליהם: עד-מתי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶּתִי, ומהבילים תלכו אחרי ההבל ותהבלו?  היש את נפשכם לֶאֱרַח לחֶברה עִם העצֵלים והבטלנים הקדושים האוכלים את חטאת הֶהָמוֹן וממשובת האספסוף ישבעו?  הִתאוששו וִהְיוּ לאנשים!  לַמְדו לשונכם דַבֵר שְׁפַת יָוָן ורומא, וידכם לעשות במלאכה, חרשי אבן, אורגי חוֹרָי, או אִכָּרִים וכורמים.  אִכלו יגיע כפיכם, ושתו זֵעת אפכם, אז תהיו מאֻשרים בארץ, תשבעו לחם ותהיו טובים, תמצאו חן בעיני אלהים וָמֶלֶך ובעיני כל אדם.  ומה לכם לבנות מגדלים פורחים ברוח, ולתלות הררים בשערה?  הלא בדבר הזה אתם שפָלים ונִבזים וחִדלי אנשים!  רבים בנים הִטו אֵלַי אֹזֶן קשבת, וְהִנָם כעת מאֻשרים ועשירים, כבֵדים ברכוש ונִכבדים בעיני נִכבדי עָם.  ורק אתה מאיר בני!  רק אתה לבדך תמָאן לשמוע מוסר השכל, ובכל אוַת נפשך תתאוה תאוה כל הימים לשתות בצמא מוסר הבלים, ולשמוע משאות שוא ומדוחים אשר יִבְדוּ הַבֹּדִים הנואלים מלבם, וגם מפי תשאף לשתות וְלִמצות דברי אָפַע ההם אשר יתהפכו בקרבך לנהרי רעל ונחלי בליעל"!! – – .

"הוי אלופי!" ענהו מאיר ברגש, "יִוָדַע לך איפוא כי תאֵנה מצאתי, תוכה אכלתי, וקליפתה זרקתי – את הלֶקַח הטוב אשר אשמע מפיך ואשר יסודתו בהררי קֹדֶש, אקח בלבבי, אך על רוח בינתך לא אֶשָעֵן, כי רק רוח הוא!– ".

"אם כן הדבר – דִבר אליו אַחֵר באפו – "מדוע לא תשיב מִשַבָּת רגליך?  הלא עוד מעט ותעבור את הגבול אשר גבלו המורים ליום השבת!".

"שובה נא גם אתה רַבִּי היקר! – אמר מאיר בלב נִשבר –"  הה, שובה נא גם אתה אֶל אלהי ישראל, כי אֵל טוב וסלח הוא, ישוב ירַחמך, וישליך במצולות ים כל חטאתיך – " .

"האָנכי אשוב?" צעק אחר ויחרוק בשִניו, "אין לאֵל ידי לשוב!  אין לאֵל ידי!  ביוֹם צוֹם הֶעָשוֹר בעָברי על חָרבות בית מקדשכם, שמעתי קול רעם מתחולל קורא בַכֹּחַ: "שובו בנים שובבים לבד מֵאַחֵר! – ".  עוד ירעם הקול הנורא ההוא באזני!  עוד אשמע הרעם האיום ההוא! – האינך שומע? – הקשב!–  הה, ומה קול יְלֵל זה באזני? – קול יללת הילד אשר רָצחתי את נפשו! – הה, ראה נא גם ראה איך יָרוץ אֵלַי הנִרצח בשצף קצף! – עיניו כחזיזי זעם ירוצצו – קול דמי לבבו צועקים: "נקם נקם!" –.  הָשַע ממני, שוכן צלמות!  הן לא אוכל הָשיב את נפשך אליך! – רְדָה לשאול תחתיה, ושתה שם מֵי נְשִיָה ממשברי נחלי בליעל! – מה זה תרזומנה עיניך אֵלַי?  הלרדת אִתך לירכתי בור שחת?  הה!  לא אעצר כֹּחַ – גם לעלות שמים קצרה ידי – שַחַק וָשַחַת יהדפוני – אבי, אבי, מדוע הרֵעות כה לבנך יחידך?  נורא הוא אחרימון!! – –".

ברגע ההוא נשמע קול רבי עקיבה בבית המִדרש, קורא: "כן יאבדו כל אויביך ה' – ".  כי ברגע ההוא אָחַז את אַחֵר השָבץ, ויצנח מעל סוסו ארצה.  כל הרואה אותו פָשַט וַיָעוֹף מהמקום ההוא, ורק מאיר לבדו מִהֵר לעזרת מוֹרוֹ, ובחמלת לבב אָחַז ביד ימינו, וינהגהו ויביאהו אל ביתו, וישכיבהו על מִטתו.  אולם לב אַחֵר פָּג, עיניו כָּהוּ, פניו חָוָרוּ, רוחו קצרה, וחייו לשאול הגיעו.  מאיר כָּרַע לפני מטתו, ויצעק: "אבי! אבי!  אויה – בא קִצוֹ –" .  והנה בפתע פתאם נפתחה הדלת וְתָמָר באה בבהלה הביתה ותתנפל לפני אביה הָאֹבֵד, מנשיקות פיה נָשְקָה לוֹ, ובדמעות עיניה הרטיבה את לְחָיָיו הלבנות.  "אהה אבי אבי! – " צעקה מנהמת לבה – "הה שובה נא אל ארץ החיים!  חֲיֵה חַיֵי רוחי! חֲיֵה ואל תמות!  על מי תִטוֹש את בִתך היחידה?  מי יָנוד לה בְנוֹדְדָה ללחם?  הלא תעזוב את נפשה בתוך לְבָאִים! – אויה לי כי חטאתי לך!  מתִגרת ידי נִגזרת!  אנכי הסִבֹתִי בנפשך בְשַנוֹתי את טַעמי בעָרמה לבלתי היות למאיר תלמידך לאשה! – סלח נא לי כי נתתי לשבועתי יתר שאת על מִצותך! – כי נִשבעתי בה' לְאַהֲבָה את אָשֵר אהבת עולם – .  שובה נא אב יקר לֵאוֹר באוֹר החיים!  אנכי אכלכל את שֵיבָתך!  ביגיע כפי אאכילך לחם אבירים, ובזֵעת אפי אשקך יין הרקח, בזרֹעותי אחַבקך כל הימים תחת אשר הדָפוך אחֶיך שונאיך מנַדיך – – ".

לשוא בָכתה האומללה!  לשוא נאנחה בשִברון מתנים!  אזני אביה כבדו משמוע קול בִכיה, ואנחות לבבה לא תרדנה בחדרי לבו.  מאיר השתומם מאד בשמעו את הַתּוֹדָה אשר נתנה תמר כי אך בעָרמה שִנתה את טעמה לבלתי הפיר את שבועתה אשר נשבעה לאָשֵר, ורוחו נבהלה במָצאו רוח נכון ואמונה אֹמֶן בלבב עלמה רַכָּה בשנים, תחת אשר האמין כי כל הנשים קלות דעת הן.  אך בהיות כל ישעו וכל חֶפצו רק לפדות את נפש מורו מרדת שחת, פָנה אליו בלב נשבר מאד ויאמר: "שובה נא אלופי אֶל ה'!  שובה נא וְתֵן כָּבוֹד לאלהי ישראל בטרם יכבה נֵרך! – ".  אז פקח אחר את עיניו וַיוֹר חִצֵי עפעפיו האחרונים על פני מאיר, ויסגור את עיניו לנצח.  מאיר נבהל מאד וכל עצמותיו רחפו, ויקונן על מורו את הקינה הזאת, ויאמר:

"הוי אלופי!  אלוף ביהודה!  רכב ישראל ופָרשיו!  לך זרוע עם גבורה בתורה.  עשר ידות לך בכל תושיה, הליכות עולם לך!  שֵם כבודך יצא עד אפסי ארץ, כל תופשׂי תורה נתנו כָבוד לשִמך, וכל חכמי הרָזים נִחתו מפני תעלומות חָכמתך.  היית כתמר פֹּרֵחַ בגן אלהים, כגפן פֹּרִיָה בכֶרם ה' צבאות, וַיְהִי כזית הודך, וריח לך כלבנון – .  הוי אריאל!  אריאל!  איך פתע פתאם נָטָיו רגליך ממעגלי צדק, כְּאַיִן שֻפכו אֲשֻרֶיך ממסִלות ישרים?  איכה השיאך הנחש הקדמוני וגם יכל לך לאכול מפרי עץ הדעת אשר בפרדס הקדש וּלְקַצֵץ בנטיעות? – בזדון לבך חִללת נֵזר תורת אלהים, וַתִּנָזֵר לַבֹּשֶׁת – אמרת: "אֲרַוֶה תאות לבי לתענוגות בני האדם תחת השמש, כי ממעל לשמש מָנע ה' ממני מדרך כף רגל – .  "וַתֵּלֶך בשרירות לבך, תַּרְתָּ אחרי עיניך, ותמַלא את כל חֵשק נפשך, וה' הֵסִיר מעליך את רוח קדשו, ורוח עועים נָחה עליך.  כל מְכַבדיך הזילוך, אוהביך נהפכו לך לאויבים, וכל יודעי שמך שָחקו על מִשְבָּתֶּיך –.  אך אנכי לבדי לא מאסתיך ולא געלתיך, לא עזבתיך למוג ברעה, ולא גרעתי עיני ממך, כי אמרתי פן אעצר כֹּחַ להשיבך מדרכיך, פן יצלח לי כי תשוב אֶל ה' בטרם יבוא יומך – אויה לי!  כי תוחלתי נכזבה – כְמוֹת נָבל מַתָּ – יָרדת בַדָם שאולה – וַעֲון חטאתך אתך יחד אֶל בור שַחת נָחת –.  הה!  צר לי עליך, אלופי!  מֵאנה הִנָחם נפשי, ויצורי כַצל כֻלם! –".

אך פתאם עָצר מאיר בדִברי קינתו, כי עוד לא עָבר יום השבת, ולא אבה לבכות ולספוד ביום הקדוש הזה.  ברוח נשברה הִרחיק את תמר מנִבלת אביה, ויביאנה אֶל עֲלִיַת קיר ביתה.  כִּפְנוֹת היום וצִללי לַיִל נִטיוּ, עשה מאיר את החסד האחרון למורו ואלופו, וישאהו לבדו על שִכמו עד בית מועד לכל חי, ויחצוב לו קבר במִקצוע שְדֵה הקברים.  בְּשוּם מאיר אבן על אֲרוֹן הַמְנוּדֶה אשר מֵת בְנִדוּיוֹ, התעצב מאד אל לבו כי נפש מורו תרד שאול ולא תעל, והנה קול קורא מִדִמְמַת הליל: "אין שלום אמר אלוה לחלל רשע זה!  שערי שמים לפניו יִסָגֵרוּ, כי כִחֵש לאֵל ממעל!  גם שערי שאול לא יִפָּתחו לו, כי היה לִמוד ה' ורב בכל חדרי התורה! –".  אז התפלל מאיר לפני ה' כי יוריד בחסדו את נפש החוטא לשערי שאול, למען תִּצָרֵף שם וְתִתְלַבֵּן, ואחרי כן תעלה אֶל עֵדן גן ה' –.  את קול התלמיד היקר הזה, שמע אֵל הרחמים ויתן לו אות כי לקח את תפִלתו: תמרות עשן וזיקי אש עָלו מקבר אלישע – ומאיר הִסתיר את פניו בחרדה גדולה וַיֵבְך מנהמת לבו.

ברגע ההוא הֵאירו לפידים רבים את חֶשכת הלילה, כי נבלת ראובן בן אָשֵר הובאה לקברות.  לפני אֲרוֹן הילד יִתנודד האב השכול, בגדיו קרועים ואדָמה על ראשו, וקול יללתו יקרע שמים.  ואף כי התנחם מעט בהעלותו על לבבו כי אֵל נקמות אשר לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא, יסיר מעליו אַפוֹ אחרי קחתו ממנו בכורו פשעו;  בכל זאת נשפך לארץ מְרֵרָתוֹ בזָכרו כי הוא חָטא ואָשם, ובנו מֵת בעונו.  במרירות לב נשא למרום עיניו ויזעק: "הוי שופט כל הארץ!  מדוע תמית צדיק בעון הרשע?  אבות יאכלו בֹּסֶר וְשִׁנֵי בנים תִּקהינה?  מרום משפטיך שופט צדק! – אמנם מדוע יִפָּלֵא זה בעיני?  הטרם אדע כי אש עֶברתך תְּלַהֵט עֵץ חַיֵי רשע משרש עד ענף?  אהה!  עוד לא לקחתי מיד אֵל גמולות בכל חטאותי!  כי כל עוד אשר לא הקימותי את שבועתי לתמר, חרב מלאה דם מעופפת על פנַי תמיד, ולא תֵאָסֵף אֶל תערה עד אשר תאכל בשרי ותחרים את כל ביתי –".  רבקה לא באה לבית מועד לכל חי, כי ברגע אשר הובאה גְוִיַת בְּנָה המתגוללת בדם אל ביתה, התחלחלה עד מאד, שַׁמה החזיקתה, ותפול ארצה ותתעלף, וזמן רב שכבה כאבן דומם בלי נשמת רוח חיים, עד אשר התעוררה מתרדֵמת המָות בתִגרת יד קדחת נמרצה אשר הרעידה את כל עצמותיה.  ומני אז היא מדברת כנדהמת וכמֻכה בשגעון, תבכה ותשחק יחד, תזעק ותשיר, תִתהולל ותִתפלל, עד אשר שערו שער כל הנצבים עליה, וּמִדֵי רגע תקרב לשחת חיתה, ואיש לא האמין כי תחיה מֵחָלְיָה.  בטרם הורד ארון הילד אל ירכתי בור, נשא אָשֵר לבבו אֶל כפים, וישפוך לפני ה' שיחו ויאמר: אנא ה'! אלהי המשפט ואבי הרחמים!  שמע נא תפִלת עבדך בן אמתך, והשיבה נא את רבקה לאיתנה!  הה, אֵל נָא רְפָא נָא לה!  ואז אֶפָּרֵד ממנה כל ימי חיי לבל תִּכָּשֵל עוד בעוני, ולבל אהי עוד אני מִפגע לחִצי זַעמך, ואקח את תמר אֶל ביתי ואשים עיני עליה לטובה כעל אשת חיקי –".

שומע תפִלה שמע את תפִלת אשר ואת אִסָרו אשר אסר על נפשו.  תנומה נעימה נפלה על עפעפי רבקה, וטל זיעה נזל על בשרה, עד כי נִצְהלו פני רופאיה ויאמרו כי עתה תִחיה מֵחָלְיָה ותשוב לאיתנה.

כאשר שָלמו שִבעת ימי האֵבל, בא מאיר לבית אשר לנוד לו ולנחמו.  רֵעִים האהובים האלה הביטו משתאים ומחרישים איש על פני אחיהו רגעים אחדים, אחרי כן נִפתחוּ מַעינות עיניהם ויבכו בכי תמרורים עד אָשֵר הגדיל.  "ידידי!" אמר מאיר אל אשר, "יד ה' נָגעה בך, ושדי הֵמַר לך – אך חלילה לך להִתלונן עליו, אֵל אמונה הוא, צדיק וישר, ורק גמול ידיך עשה לך, ויקח בכורך פִשעך, פרי בטנך חטאת נפשך – הֲיָדֹעַ תדע מי רָצַח נפש בנך?

"ידעתי גם ידעתי!  הלא גם אנכי הייתי בבית המִדרָש עת נִרצח בני, וגם מראש ידעתי כי תהיה כזאת – ועתה נתתי נפש תחת נפש, את נפש בני תחת נפש בת הרוצח אשר בגדתי בה והֵפרתי את אלָתי –".

"כנים דברים, ידידי!  אך גם על הרוצח הֵעִיר ה' חמָתו, וכעת תִּצָרֵף נפשו בשלהבת יה מוקדי עולם.  זה מעט קברתיו בקִברות הפושעים אשר מֵתו בנִדוים, וה' אלהים נתן לי אוֹת כי שופט הוא את הנפש החוטאת בהִתלקח אש וזיקות מירכתי בור קִברו.  לכן אל נא תוסיף לזעום את זְעוּם ה' ההוא!  מות הַזֵד הַזָקֵן, ומות הילד הַתָּם, כשני שעירי יום הכִּפורים יהיו, שעיר אחד לה', ושעיר אחד לעזאזל, ושניהם יכפרו על החיים אם תיטיב אתה את הרעה אשר הרֵעות לתמר.  ועתה דע לך אחי כי קרובה ישעותך לבוא!  אֵל זוֹעֵם גם בְּרֹגֶז רַחֵם יזכר.  שמאלו תמחץ וימינו תרַפא.  יִוָדַע לך כי רק בעָרמה שִנתה תמר את טַעמה לבל תִּלָקַח לי לאשה ולבל תָּפֵר את השבועה אשר נשבעה לך לאהבה אותך כל ימי חייה –".

השמחה המבוהלת הזאת, נָפחה בלבב אשר נשמת רוח חיים, ויאמר: "צָדקה ממני! – ברוכה היא לה'!  עתה אוכל להקים את שבועתיֱ – בנפול חבלי מָוֶת על רבקה, אסרתי אסר על נפשי כי אם יְחַיֶהָ ה' מחָליה אביא את תמר אל ביתי אף כי היא מֻכָּה בשגעון, ולרבקה אתן ספר כריתות, כי רק בדבר ה' ישוב חרון אף ה' מביתי, וְנֹחַם יִסָתֵר מעיני.  אך עתה אקח את תמר לי לאשה –".

"אם כה תעשה – ענהו מאיר – תעשה הטוב והישר בעיני אלהים!  אך חכה נא עד כי תקום רבקה ממשכבה". 

אחרי ימים אחדים שָבה רבקה לאיתנה, וָאָשֵר גִלָה לה את אשר בלבבו לעשות, והיא הֵשיבה אמריה לו בחכמה ותאמר: צָדקת איש צדיק!  אך שמע נא גם את דבָרי: דע נא כי בעת אשר אחָזני השבץ בחֶזקת היד וחיי לשאול הגיעו, רָוַח פתאם לנפשי המִתעלפת, כי פתאום נֶחלצה מבית חָמרה, ועל כנפי רוחה רחפה בִשְמֵי מָרוֹם.  אז נפתחו לפני שערי השמים, ואחד מן השרפים עף אלי ויגע שְמֻרות עיני וַתָּאֹרְנָה וַתִרְאינה מַראות וחֶזיונות נפלאים ומאד נעלים אשר לא תְּשוּרֵם נשמַת אדם בהיותה משֻבצת בַּגְוִיָה ואשר תקצר כל שָׂפָה להביעם באֹמר ודברים.  וגם את ראובן בננו ראתה עיני שם, ברגשי אהבה פרש כפיו לנגדי, ובתאות נפש אבה להתרפק עלי באהבים.  אז רָחַב ופָחד לבבי משמָחות וגיל, וחפצתי לרוץ לקראתו ולחבקהו בזרועותי, והנה נָגע השרף על מְעִיל הנער, וכרגע נהפך הנער לאיש רם קומה אשר עיניו כעיני צפעוני יפיצו פלָצות, וידיו נשואות עלי לְהַכֵּנִי באגרוף רֶצַח.  פחד קראני ורעדה, ונבהלתי מפניו, ויגש אלי השרף בעינים מפיקות חמלה ויאמר: "אל תוסיפי נא לבכות על הילד הזה, כי בעון חוֹלָל ובחטא נוֹצָר, על כן הִתְעַתֵּד להיות יליד פשע ופושע מבטן, בן סורר, בן מֶמֶר ובן בליעל.  וה' אלהים אשר עיניו משוטטות בַּכֹּל, ראה זאת ויקחהו מבית אבותיו בעודו ילד תמים.  ועתה דעי לך כי רק לבל תראינה עיניך את משובת בר בטנך, ולמען ייטיב אָשֵר את הרעה אשר עשה, לֻקח בנך מאִתך, חֲיִי בטוב ובנעימים עִם בעל נעוריך אם חָפֹץ יַחפוץ לחַלק את אהבתו לך ולתמר חֵלק כחֵלק –".  כֹּה דִבר השרף ויורידני בלאט ארצה, ואז הִתנוססו חיים חדשים בבתי נפשי ובחדרי לבבי.  ועתה אחרי כי הודעתיך את קֹשְׁטְ אִמרי אמת האלה, עתה אחלה את פניך לבל תשלחני מביתך ולבל תשליכני מלפניך!  קח לך גם את תמר לאשה, ואני אתן לה כבוד ויקר, כרעיה כאָחות לי אֶאֱהָבֶנָה, ועִקבות הקנאה והמריבה ביני לבינה לא יִוָדֵעוּ, גם אני והיא נגַבר חֵילנו להנעים לך את שְנות חלדך" –.

עֵינֵי אשר נִגרו דִמעי גיל, ורגשות עדינות נוססו בקרבו בשמעו את דברי רבקה ידידת נפשו, ויאמר: "הה רעיתי!  מלבי הוֹצֵאת את הדבר הזה, ועוד בטרם דִברת, חשבתי כן בלבי, בכל אַוַת נפשי אֹבֶה כי תהי גברת ביתי וַחֲבֶרְתי, אמנם גם תמר תחַלק אִתך את אהבָתי וכל הון ביתי –.  עתה ידעתי כי האיר ה' את פניו אלי, יוסיף אהבָתי, וישם אלי שלום" –.

בשמחת לבב הֵרים אשר את פעָמיו, וילך בְּלִוְיַת רבקה רעיתו ומאיר ידידו לבית תמר.  בלֶכתם בדרך אמר מאיר אֶל אשר: "לא אכַחד ממך רֵעִי כי נפשי אִוְתָה לקנות את לב תמר להיות לי לאשה, גם עבדתי בעדה באמונה כיעקב בעד רחל;  אך בכל זאת אכַבה את שביבי אש האהבה הבוערים בחדרי לבבי, כי לאהבתך משפט הבכורה, גם נכסוף נכספתי כי תקים את השבועה אשר נשבעת לתמר, ובגלל זאת ישוב מעליך חרון אף ה' – ".

תמר נִבהלה מאד בראותה את פני אָשֵר חותם לבבה וַאֲהוּב נעוריה, ומרוב תִּמְהוֹן לבבה נִצבה כִנְצִיב שַׁיִש מבלי נוֹעַ וּמִדַבֵּר דבר.  אחרי רגעים אחדים שָב רוחה אליה, וּבִלְחָיים אדֻמות מִבֹשֶת האזינה את השבועה אשר נשבע לה אָשֵר שנית כי יארשנה ויקחנה לו לאשה.  אך כשָמעה את התלָאות הנוראות אשר מָצאו אותו מיום בָּגדוֹ בה, את הַנֹחַם הָאָיוֹם אשר דִכָּא לארץ חיָתו, ואת מות בנוֹ בידי אַחֵר אביה, בשמעה כל אלה הֵרִימָה קול בכי נהי תמרורים, ואשר ורבקה דִברו על לבה וינַחמוה.  אחרי כן לקח אשר את תמר ויבֵא אותה אל ביתו.  ומאיר הלך לו אל העיר ברוקא, ויספר לרבי עקיבה את כל הקורות כאשר השתרגו עָלו על אַחֵר, על בִּתוֹ, ועל אשר ורבקה, ויחל את פניו כי יסיר מעל תמר את הקללה אשר קִלל את כל צאצאי אַחֵר אביה, וישמע בקולו, ויהפוך לה את הקללה לברכה.  ותמר היתה גם היא לְאָשֵר לאשה, והיא וגם רבקה ילדו לו בנים ובנות מחמדי בת עין, ושתיהן אהבוהו אהבה עזה כל ימי חייו.  וְאָשֵר זָקֵן, בא בימים, וסוד אלוה עלי אהלו, וילַמד את בניו דרכי ה' הישרים, וזה היה פִתגם מוסָרו: שִׁמרוּ פיכם ולשונכם!  אל תבהלו ברוחכם להוציא שבועה מִדל שִׂפתותיכם, ואם תלכדו בה, תמהרו להקימה, כי נִקמת ה' ועֶברתו שמורות נצח על מפירי אָלָה ושבועה! – ".

וְשֵם רבי מאיר יצא ממזרח שמש עד מבואו בין כל חכמי ישראל תופשי התורה ולִמודי ה', כי כשמו כן הוא, מֵאִיר שמו, והוא הֵאִיר את עיני כל ישראל בהליכות עולם –.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] בעקבות הרב הדר' שמואל מאירוב בהעכינגען

[2] געוויסענם ביטטע

[3] הגאון רבנו אליה מווילנא זצ"ל להחכם ר"ב משקלאוו, כידוע.

[4] מלכים א', י"א, ה'.

[5] אמאַגיער