_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִסְתְּרֵי  פַּארִיז[1]

אז'ן סי

תרגם מצרפתית: קלמן שולמאן

לתוכן הענינים

 

מכתב

מאת הרב החכם המליץ הגדול והמשורר המרומם והנעלה שמו נודע לתהלה מוהר"ר אד"ם הכהן לעבענזאהן ני"ל.

--------

מי מבני עמֵנו היודעים כי תפארת הלָשון היא תפארת עַמָהּ, ובכבודה גם הם יִכָּבֵדוּ, ולא ישמחו לראות היום כי לשוננו הקדושה, אשר מאז גָלה כבוד מישראל, הוּרַד גם כבודה וגָלתה מעל פני כל הארץ, ונִסרה לבוא אך בין לוּחוֹתַיִם, במעט סִפרי קָדשה ובמעט מִקְדָשֶׁיהָ, החל עתה רוח ה' בדורות אלה לפעמה, ביד סופריה המעטים והנפוצים כֹּה וַכֹה, לשוב לקדמותה ולהתהלך לאט לאט גם על פני החוץ, וַתָּשָׁב לדַבר על כל מעשה ה' ועל כל פֹּעַל ידיו בשמים ובארץ, וּמִלֶיהָ יוצאים בִּקְצֵה תבל ובאים מארבע רוחות השמים, אשר כן נִפזרו שמה גם כל בני עַמָהּ – וַתְּדַבֵּר כבר לאלפים מָשָׁל, ויהי שִׁירָהּ למאות וּלְאָלֶף, ותדבר גם על כל חכמה ועל כל מדע ועל כל מלאכת מחשבת.  סוף דבר לא היה דבר נכבד וחֵפץ יקר אשר מצאה עתה ביד אחיותיה הצעירות אשר גברו בארץ לכבוד ולתפארת בימי עָנְיָהּ ומרודיה, ולא מִהֲרָה בהתנערה עתה מעפרה, לעשות גם כן היא במעט הימים האלה, עד שכבר יש לאל יד הפֶּלא הזה לתת תקוה בלב סופריה אלה, לראותה בקרוב לשון מדֻבֶּרת גם בפי בני עַמָהּ כקדם –.

והנה זה הסופר העברי המשכיל השלם והמליץ הנעלה....  מוהר"ר קלמן שולמאן ני"ל, הוא אחד מן השרידים היחידים המתחזקים בעד לשון תפארתנו, והוא מַפליא לעשות בה נאֻמים נעימים ונִיבִים נָאוִים, ומגלה תעלומות לעינינו מכל הַמִבְטָאִים הַנֶחְבָּאִים בספרי קדשנו, ובדעתו גם לשון אשכנזית, יעבור על פני כל ספרי חֲכָמֶיהָ, והיה כל יְקָר וכל מחמד אשר יראה שם, וֶהביאוֹ אל תחת יריעות אֹהֶל העִבריה והיו לה לבָנים למודי ה', כי כל רואיהם לא יכירום כי ילדי נכרים המה אשר נאספו אליה, והיא אך הֶעלתה עליהם מְעִילֶיהָ; לא כרֹב המעתיקים ללשוני אשר בלשון האחרת ידברו אל העם הזה בשפת עבר – והעתקותיהם קוראות בקול הקורא: "אשכנזיות...  אנחנו!", וביד ידידנו זה ראינו סעפי עצים רעננים אשר כְּרָתָם מגן מגן עדנים אשר לְשָׂרֵי לשונות השוררות בארץ, וכל הרואה אותם מבני עמנו יאמר: "לנו הם, מארץ העברים הביאם מעצי הלבנון זָמַר את הזמורות האלה".

עתה זה הנה הגדיל לעשות.  העִברים הביטו לראות! הנה ספר מסתרי פאריז להמליץ הנשגב האדון אייגענסיע אשר הֶעלה לשמים שיאו ברום רעיונו וְגוֹבַהּ דמיונו, וצחות לשונו, בשפתו הצרפתית, וספרו זה הבא מקרוב קרא שֵם עד למרחוק, ובזמן לא כביר מִהֵר להקיף את פני כל הארץ כֻּלה, ויתן קולו בכל הלשונות אשר עָבר עליהן ויהיו לשעשוע עמים כלם.  וַיַרא שולמאן ויקַנא לעַמו ולאִמוֹ, אֵם כל הלשונות והרת כל הקדש, השפה העִברית, מכל קרן ישראל השארית, וישלח ימינו אל הספר ויפתח את מסתָּריו, וינערם וַיְעָרֵם אל כְּלִי הקדש, והנה הנס לעיניכם היום כל ישרי לבב בבני עמֵנו! הנחלים על חֶרפתנו והשמֵחים לשיבת תפארתנו! –.  ומי כל המתאבלים על אָבדן כבודנו, לא יבוא היום לעזרת ה', לעזרת ה' בסופרי ישראל, לתמוך במעט כסף מחיר הספר, ביד סופר עברי, התומך באבדן כל כֹּחוֹ כל חילו וכל זמנו את כבוד כל בית ישראל, בהשיבו תפארת כבוד שפתם לעיני כל העמים, אשר כל גדולי חכמיהם המה היום יודעיה דורשיה וחוקריה, בראותם כי שפתנו ענִיָה זו אשר ישבה בדד עזובה ונשכחה גם מבָּניה והיא גם זקֵנה ונוֹשָנה, עלתה היום ותעמוד בשער עלי קָרת עיר פאריז וַתֵּתַצַב הָכֵן על יד אחותה העלמה הצרפתית וַתַּעַש בכֹח זְקוּנֶיה ובמעט מלותיה, כל אשר עשתה אחותה זו בחֹזק כח עלומיה ובהמוֹן מלותיה הרבות והעצומות, ולנו בני ישראל תהי זאת לאות ולנס, כי אך בה לבדה רוח ה' נוסס.

ואני אך בראותי העתקתו זו והתבוננתי לִיפִי דרָכיה כפי כל חֻקֵי ההעתקה, ויתעורר בי הרוח להלל את מעשהו גם בשיר; אולם כי ראיתי גם רוח הבן יקיר לי יוצא לקראתי ומתעורר גם הוא לשורר תהִלת הספר והסופר, באשר המה זה לזה אשכל הַכֹּפֶר, בכרמי חכמת לשון וספר, ויהגו יחדו בכל חקרי לב ואמרי שֶפֶר, וראיתי כי לו המשפט לשיר עליו בשירים, כי באהבת נפש זה בזה קשורים, וָאֹמַר לנפשי הֵרָגְעִי וָדֹמִי, והבֵּן החכם ימלא את מקומי; ואתה שולמאן איש שלומי, הַחזק במלאכת ה' ואל תתן לך דמי, ושפתנו כבר אמרה לך אֲרֵה מורי ובשָׂמי, ובכן יעצתיך תמיד גם אני לתֻמי, אני הוא זה שמי וזה חותמי, הכו"ח יו"ד לחדש בו ינחם אָ"ב את עַמִי, התר"ז פֹה ווילנא אִמִי.

אני אברהם דובער המכנה אד"ם הכהן לעבענזאהן

---------------

שִׁיר תְּהִלָּה

---------

עוּרִי נָא עוּרִי שָׂפָה עִבְרִיָּה

מִקִּבְרֵי צִיּוֹן מִמְּעָרוֹת צִיָּה

אַלְמְנַת סוֹפְרִים עֲזוּבַת בָּנַיִךְ!

מִנְעִי מִנְּהִי קוֹלֵךְ מִבְּכִי עֵינַיִךְ

הַיָשֵׁן בִּנְשִׁיָּה לֹא בִּכְיֵךְ יַעֲלֶנּוּ

שָׁם מֵתֵךְ יחְיֶה פֹּה גִינְצְבּוּרְג אֵינֶנּוּ [2]

אֶל שִׁמְשֵׁךְ כִּי בָא אַל נָא עוֹד תֶּאֱנָּחִי

הֵן כּוֹכָב דּוֹרֵךְ אַחֲרָיו לוֹ תִּשְׂמָחִי

שׁוּבִי נָא הִנָּחְמִי אִתָּנוּ יַחַד

וּלְמִסְתְּרֵי פַארִיז יִרְחַב לֵב וּפָחַד

לוֹ עַמִּים כֻּלָּם נוֹרָאוֹת נִפְלָאוּ

לוֹ יִתַּר כָּל לֵב עֵינַיִם יִדְמָעוּ

וּמְבִינֵי טַעַם כָּל יוֹדְעֵי חִין עֵרֶךְ

עָלָיו נָשַׁמּוּ לוֹ כָּרְעוּ בֶּרֶךְ

אֵיירוֹפַּה כֻּלָּהּ יָמָּה וּמִזְרָחָה

לִקְרַאת אֵייגֶנְסִיא חָרְדָה אַף שָׂמָחָה

וּלְצָרְפַת אָמְרָה: זֶה יֻלַּד בָּהּ גָּבֶר!

כִּי הוּא הֻקַּם עָל עַל כָּל חוֹבְרֵי חָבֶר

הוּא נֶפֶשׁ אָדָם נִתַּח לִנְתָחֶיהָ

וּבְרָשָׁע וּבְתָם גִּלָּה מַצְפּוּנֶיהָ

כָּל סָתוּם כָּל חָתוּם בָּהּ, הוּא הוֹדִיעַ

אֶת לֹא שָׂעַר כָּל נֶפֶשׁ, הוּא הִשְׁמִיעַ

פַּלָּצוּת וַעֲלִיצוּת פֹּה יִתְלַכָּדוּ

הַקּוֹרְאִים, פֹּה שָׂשִׂים פֹּה יִתְנוֹדָדוּ.

כֶּרֶם קָדְשֵׁךְ שׁוּרִי אֵם לֹא רֻחָמָה!

הֵן מַטַּע חֵן זֶה נָטוּעַ גַּם שָׁמָּה –.

אַךְ מַה זֶּה חָרַדְתְּ מָה אָחוֹר תִּסּוֹגִי?

מַה תִּבְחַל נַפְשֵׁךְ בּוֹ מָה רֹאשׁ תָּנִיעִי?

"יַלְדֵי נָכְרִים אֵלֶּה לֹא לִי!" תַּבִּיעִי

לֹא, אֵם כָּל קֹדֶשׁ! אֵם כָּל אִמְרֵי שֶׁפֶר!

לִבְנֵךְ וּלְבֶן עַמֵּךְ הוּא זֶה הַסֵּפֶר

הֲטֶרֶם תֵּדְעִי אֶת שׁוּלְמַאן סוֹפְרֵנוּ

כִּי מִנְּעוּרָיו כָּאֵם כִּבְּדֵךְ בֵּינֵנוּ

כִּי הִגְדּיל בָּךְ עֵצָה הִפְלּיא טוּב טַעַם

וַיַרְנֵן לִבָּתֵךְ בִּנְאֻמֵי נֹעַם  

 

קַדְמוּתֵךְ לֹא שִׁנָּה הוֹד עֲלוּמַיִךְ

לֹא בַּעֲדִי זָר יִפֵּךְ בֹּפּוּךְ עֵנַיִךְ

כָּל מֵבִין טַעְמֵךְ כָּל קוֹרֵא סִפְרֵהוּ

קוֹל קוֹרֵא בַּקֹּדֶש תַּקְשֵׁב אָזְנֵהוּ

"מֶה הַפְּלָאוֹת – יִשְׁאַל – פֹּה תִּבָּרֶאנָה

"הַשְׂפַת עֵבֶר מֵתָה חַיָּה עוֹדֶנָּה?

"הֵן פֹּה הַנְּעוּרִים כַּנֶּשֶׁר חִדֵּשָׁה

"וַתִּפְרַח וַתִּיף אַחֲרֵי כִּי יָבֵשָׁה!"

עַתָּה סֵפֶר זֶה אֶל לִבֵּךְ הַגִּישִׁי

עַתָּה תִּנְהָרִי וּבְחֵן נִיבוֹ שִׂישִׂי

וּמְחִי עֶצֶב מִלֵּב דִּמְעָה מֵעַיִן

וּקְחִי נִחוּמִים עַל גִּינְצְבּוּרְג כִּי אָיִן

עַתָּה עוּרִי נָא עוּרִי שִׁכְחִי נֶהִי

וּבִמְקוֹם גִינְצְבּוּרג שׁוּלְמַאן לָךְ יְהִי

וּרְאִי גַם מַה דִּבֵּר פֹּה  רֹאשׁ  אֹהֲבָיִךְ

אָבִי, הַשָּׁר לָךְ בִשְׂפַת מִקְדָּשָׁיִךְ.

 

ואני בנו מיכה יוסף כהן לעבענזאהן

---------------

ברכת ה' עליך ידיד נפשי המשכיל השלם הסופר הגדול ומליץ נשגב איש רב פעלים ורב מהללים מו' קלמן שולמאן ני"ל אתה שלום ובתך שלום!

------------

בשורתך הנעימה, אשר בשרתני כי לא תִּמָשֵךְ עת צאת העתקתך הנפלאה "מסתרי פאריז" לאור, נתנה שמחה בלבי, ותעלוזנה כליותי בראותי כי ישועת שׂפת קדשנו העזובה קרובה לבוא – השמחה הגדולה הזאת הֵעִירה בִי רִגשי עֹז וחֶדוה וֹתְּעִירֵנִי לקחת את כנורי בידי ולשיר שירת דודים אליך סופר נשגב! ואף כי לא נסיתי עוד הטיף דברי שיר ומליצה קבל מליץ דגול מרבבה כמוך, ומה גם לעת כזאת אשר מקהלות שרים אחר נוגנים יקדמו פניך בשירי תהִלה לפאה מפעלך הנעלה, ומה ימריצך מהללי, איש רב מהללים! הלא אף אם אכבירה אליך תְּהִלוֹת מַאליפות באין חליפות, כאין וכאפס הן אף מול עָלֶה אחד מֵעֲלֵי העתקתך אשר ראיתי אתך בכתובים ואשר ישמיע בקהל רב דֵי תהִלתך וּמִפְלְאוֹת מעשי ידיך להתפאר – אך בכל זאת להשביח שאון גַלֵי רִגשות ששוני אשר כהמות יַמִים בקרבי יהמיון, יצאתי היום לקראתך בשירי זה בצאתך להרים קרן לשוננו שרידת כל קדשינו הֶהָיוּ לנו בימי קדם.  וַאֲבִי השפה הקדושה (אשר דבקה נפשי אחריה), יואל נא לתת חני בעיניך רֵעַ נחמד! ובעיני כל קורא שירי לשָפטני בתֻמי כי לא להתפאר בכבוד משוררים אשר הוא מָרוֹם מנגדי באתי הֵנָה, אך לבעבור הרגיע שׂוֹא גַלֵי רגשותי, ולכבודך, אֳמָן נפלא! גם לכבוש שפת קדשנו המסֻלאה והנַהלאה רוח השיר דֹבר בי היום ומלתו על לשוני.

------------

 

1

שְׁפַת עֵבֶר! אֵם כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת! בַּת אֵל חַיִּים

כִּי אֶזְכְּרֵכִי – לִבִּי בִּי יִמַּס כַּמַּיִם:

מִי הָיִית אָז בְּפִי חֹזַיִךְ וּמְשׁוֹרְרַיִךְ

הּהּ! וּמִי אַתְּ עַתָּה – בַּשֵּׁפֶל ישֶׁבֶת

שִׂפְתוֹתַיִךְ מָה הֵנָּה? הֲלֹא  אַךְ יָד כֹּתֶבֶת

וּלְשוֹנֵךְ – רַק עֵט סוֹפֵר בִּימִין סוֹפְרַיִךְ.

 

2

אֲבָל אִם נִפְלָא נִפְלֵךְ מֵאֵין כָּמוֹהוּ

נִפְלֵאת אַתְּ מֶנְהוּ כִּי לֹא  עָלִית בַּתֹּהוּ

וּכְמוֹ אָז שָׂם אֵל אֶל עַמֵּךְ אוֹת עַל מֵצַח

כֵּן גַּם לָךְ, אַתְּ אוֹצַר כָּל קֹדֶשׁ בָּאָרֶץ!

שָׂם אוֹת עוֹלָם בַּל יְבוֹאֵךְ שׁוֹט שָׁם יְקָרֵץ

וּבְהָמִיר אֶרֶץ תִּחְיִי גַם אַתְּ אָז לָנֶצַח.

 

3

וּמֵאָז עַד עַתָּה אוֹרֵךְ עוֹד לֹא  כָּבָה...

אַךְ אוֹר זֶה מָה הוּא גַּם אִם יִרֶב עוֹד לִרְבָבָה

מוּל שִׁמְשֵׁךְ זָרְחָה אָז בְּצִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם!...

גַּם אוֹר זֶה כִּי יִדְעַךְ, שׁוּלְמַאן הֵן רָאִיתָ

הָאֵר חָשְׁכָּה לָכֵן קַל מִן עֹפֶר דָּאִיתָ

אוֹר נֹגַהּ חִישׁ רָאִינוּ אוֹר שִׁבְעָתָיִם.

 

4

כִי בְקוֹל בּוֹכִים עֵת לָרִאשׁוֹנָה נְהִי הֲרִימוֹתָ

עַל מוֹת גִּנְצְבּוּרְג מִסְפַּד תַּמְרוּרִים הַעִרוֹתָ

כִּי נֻטְּשָׁה שְׂפַת עֵבֶר כִּי לוֹ נָפְלָה חֶבֶל;

לַאֲבֵלֶיהָ הֵן אָז הֶרְאֵיתָ לָדַעַת

תֵּת פּוּגָה לַתּוּגָה לְבַת עֵינָם דּוֹמַעַת

כּי בְּךָ שׁוּלְמַאן שָׁלְמוּ יְמֵי הָאֵבֶל.

 

5

וּבְשָׂפָה בְרוּרָה תִּקְוָה בְלִבָּם נָתַתָּ

כִּי גוֹאֵל שְׂפַת עֵבֶר הֵן תִּהְיֶה אַתָּה

וּתְחַדְּשֶׁנָּה כְיָרֵחַ בַּחֲצִי הַחֹדֶשׁ;

לָכֵן גַּם בְּמוֹת נוֹשֵׂא דִגְלָהּ פֹּה  צָפוֹנָה

לִרְאוֹת שַׂשְׂנוּ כִּי רוּחֲךָ כְּבָר נָכוֹנָה

לָשֵׂאת בְּהַדְרַת כָּבוֹד אֶת דֶּגֶל הַקֹדֶשׁ.

 

6

אָז אֶת הַשָּׂפָה בִּימִין צִדְקְךָ תָּמַכְתָּ

וּבְרֶגֶשׁ קֹדֶשׁ אִתָּהּ יַחַד הָלַכְתָּ

הֲלִיכוֹת קֶדֶם מְקוֹם לְפָנִים שָׁם מָשָׁלָה

שֵׁם כְּבוֹדָהּ חַדֵּשׁ לָהּ אִוִּיתָ

שׁוּלָמִית אֲרִיאֵל לָהּ כִּנִּיתָ

שְׁמוֹת עִיר מִקְדָּשָׁהּ הֵמָּה שְׁמוֹת צִיּוֹן סֶלָה.

 

7

שָּם עַל קִבְרֵי הַמְּלָכִים הִיא מִשְׁתַּטַּחַת

עַל חָרְבוֹת קֹדֶשׁ אִתָּךְ הִיא מִתְיַפַּחַת

עַל רֹאשׁ כַּרְמֶל, חֹרֵב, סִינַי וּמוֹרִיָהּ –

שָׁם עַל מִקְדְּשֵׁי אֵל כִּי שׁוֹמֵמִים הֵמָּה.

שָּם תִּזְכּוֹר כִּי עַתָּה הָהּ גַּם הִיא שֹּמֵמָה

תִזְכּוֹר, תֶּאֱנַק תֶּהֱמֶה וּבְמַר הִיא בֹּכִיָּה.

 

8

וּלְנַחְמָהּ רַחֲמֶיךָ שׁוּלְמַאן מְאֹד נִכְמָרוּ

עַל כֵּן תַּרְאֶה לָהּ כִּי יָדֶיךָ גָּבָרוּ

גַּלוֹת בִּלְשׁוֹן קָדְשָׁהּ כִּי מִצּוּף נָעֵמָה

מִסְתְּרֵי פַּארִיז כָּל קוֹרְאֵיהֶם יִשְׁתּוֹמָמוּ

וּלְהַבִּיעַ גַּם סְעִפֵּי אֵייזֶען סִי כִּי רָמוּ

כּשְׂפַת צָרְפַת אַשְׁכְּנַז עוֹד יְמִינָהּ רוֹמֵמָה.

 

9

עִם בַּת צִיוֹן עַתָּה מְאֹד לַעֲשׂוֹת הִגְדַּלְתָּ

וּכְבוֹד לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת הֵן לָהּ הִנְחַלְתָּ

בְּפָעָלְךָ זֶה אֵלָיו כָּל נֶפֶשׁ כְּבָר יִחֵלָה

כּי כָאִישׁ אֲשֶׁר אַךְ לְשׁוֹן עֵבֶר יוֹדֵעַ

וּכְאִישׁ אֲשֶׁר גַּם לָשׁוֹן אַחֶרֶת שׁוֹמֵעַ

יַחַד יְרוֹמְמוּךָ גַּם עוֹד יְבָרְכוּךָ סֶלָה.

 

ובתוכם גם אני אוהבך בכל לב ונפש ומכבדך כערכך הרם

ישכר בערוש גאָלדבלאַטט

 

לכבוד ידידי וידיד כל המשכילים, פארם ומחמדם, יקר מאלף ובר לבב,

רב הסופרים ואביר כל דוברי צחות

כבוד מ' קלמן שולמאן נ"י.

----------

....  מטרדותי הרבות אשר סביב שתו עלי, חלצתי נפשי רגעים מעטים לשורר אליך את השירה הזאת אשר קראתיה בּשֵם דִברי אמונים, כי באמון לבי ובאהבתי הנאמנה אותך ואת פִּלאי מפעליך, הנני מגיש אותה אליך, ואם דַלָה וְקַלָה היא, לא אבוש לשלחה לאיש בר לבב וסופר מהיר מאד כמוך, כי ידעתי גם ידעתי כי מנחת רש אך באמונת לבב, תיקר בעיני איש אמונים מפנינים ומפז רב – ומי יודע אולי תמצא שירתי חן בעיניך יתר הרבה גם מאשר אקוה, עד אשר תתן מקום גם לה בראש העתקתך מסתרי פאריז בין אבני נֵזר – שירות משוררים – המתנוססות שמה, ואז אחלה פניך כי בשֵם דברי אמונים תקרא שירתי ולא יִקָרא שמי עליה מְפוֹרָש – [3].  ויהי נֹעַם ה' עליך, סופר מהיר! ומעשי ידיך יְכוֹנֵן, והיית מופת לרבים בספריך היקרים אשר יָצאו ואשר יֵצְאו עוד לאור.

 

 

דברי אמונים

1

אֶל שָׂרָתִי בַּשָּׂפוֹת  כִּי הָיְתָה לָאָמָה,

וּגְבֶרֶת כָּל לָשׁוֹן כִּי הָלְכָה בַגּוֹלָה;

אֶל מְכוֹנְנֶיהָ נָפְחוּ בָהּ אָז רוּחַ וּנְשָׁמָה

וּבֹנֵי הֲרִיסוּתָהּ עַתָּה בַּל תִּמּוֹט סֶלָה

כָּמַהּ נַפְשִׁי וְרוּחִי כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבִבִי;

בָּם מַעְיָנַי יוֹמָם גַּם בְּשָׁכְבִי עַל מִשְׁכָּבִי.

 

2

וּלְרֹאשׁ בֹּנֶיהָ הַיּוֹם וּלְעֵינֵינוּ עַתָּה

גִּבּוֹר מוֹשִׁיעַ מִקְּשָּתוֹת רַבִּים סַבּוּהָ

מָגִנָּהּ קֶרֶן יִשְׁעָהּ– שׁוּלְמַאן הֵן אַתָּה! –

מֵחִצֵּי לוֹחֲמֶיהָ אֲשֶׁר כִּמְעַט כִּלּוּהָ

לוֹ נַפְשִׁי כָּלִיל תָּקְטָר גַּם שְׁאֵרִי וּלְבָבִי

בּוֹ מַעְיָנַי יוֹמָם גַּם בְּשָׁכְבִי עַל מִשְׁכָּבִי.

 

3

אָדָם הוּא עַל עָפָר וּשְׁפַל רוּחַ וָבֶרֶךְ

וּמֵעַל מְעוּף שַׂרְעַף וּכְמוֹ שָׂרָף יַגְבִּיהַּ שָׁבֶת

חוּג שָׁמַיִם יִתְהַלֵךְ וּשְׁחָקִים לוֹ דֶרֶךְ

רַחְשֵׁי קֹדֶשׁ סוּסָיו וּשׂפַת-אֵל הַמֶּרְכָּבֶת

כִּלְיוֹתָיו נוֹבְעוֹת בִּינָה חָכְמָה לוֹ בַּטֻחוֹת

וּבַחַיִּים יִבְחַר לָגוּר בִּמְעוֹן הָרוּחוֹת.

 

4

בִּמְקוֹם יָעִיב עַפְעַף, יֶחֱזֶה וּגְלוּי עֵינַיִם

בִּמְקוֹם יִדֹּם כָּל שָׂפָה הוּא יַבִּיעַ אֹמֶר

בִּמְקוֹם יִנּוֹעַ כָּל לֵב רוּחַ כָּל הַחַיִים

הוּא יִגַּשׁ כּרוּחַ וּכְלֹא יָדַע חֹמֶר;

גַּם כָּל קוֹרְאֵי אֲמָרָיו יִנָּשְׂאוּ בֵּין כּוֹכָבִים

אַךְ כָּמֹהוּ בַּל נִגָּשׁוּ, רָצִים – אַךְ שָׁבִים.

 

5

לוּלֵי רָאַתְךָ עֵינִי שׁוּלְמַאן אִישׁ טָעַם

לוּלֵי חָרוּת צַלְמְךָ נֶגְדִי וּכְמוֹ עַל לוּחַ;

לְשֵׁמַע צִלְצְלֵי מְלִיצָתְךָ הֶאֱמַנְתִּי הַפָּעַם

כּי אֵינְךָ בָּשָׂר וַעְצָמוֹת כִּי אִם  רוּחַ.

וּבְכֵן אַקְרִיב לְךָ אִשֶּׁה נַפְשִׁי וּלְבָבִי

בְּךָ מַעְיָנַי יוֹמַם גַּם בְּשָׁכְבִי עַל מָשְׁכָּבִי.

 

 

6

מֵאָז עַם הָאֵל וּשְׂפָתוֹ יַחַד נֻפָּצוּ

עָלָה וַיִּגְדַּל שִׁבְרָהּ מִשֶּׁבֶר בְּנֵי עַמָּהּ:

הֵם מִידֵי עַם זָר[4] אָז כִּמְעַט כָּלוּ נֶחְרָצוּ

אֲבָל הִיא מִידֵי בָנֶיהָ הָיְתָה לְשַׁמָּה,

עֲדֵי שֻׁלַּחְתָּ שׁוּלְמַאן הֵנָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ

וַתַּעַל נֵרָהּ וַתִּגַּהּ כַּסַּהַר בַּחֹדֶשׁ.

 

7

אַתָּה סוֹפֵר אַבִּיר הֲרִימוֹתָ  קוֹל בּוֹכִים

וּשְׂפַת הַקֹּדֶשׁ  וּמְחוֹנְנֶיהָ מַה יָּרֹנוּ!

עֲלֵי שָׂפָה בֵּרַרְתָּ צוֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים

כִּי הֲלִיכוֹת קֶדֶם  לָהּ מֵאִתְּךָ נָכוֹנוּ

שׁוּלַמִּית קָרָאתָ לָהּ כּימֵי שִׁבְתָּהּ בֵּית אֵל

גַּם כִשְׁנוֹת קֶדֶם שַׁבְתָּ לִבְנוֹת לָהּ הָאֲרִיאֵל.

 

8

וּמִסְתְּרֵי פַּארִיז אֵלֶיהָ כִּי הֲרִיקוֹתָ

כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ כָּל יוַדְעֵי לָשׁוֹן וָסֵפֶר

אֵין שָׂכָר לָעָם הַזֶה דֵּי עֻזֶּךָ הֶרְאֵיתָ

בִּלְתִּי הַלְבָבוֹת הוּבָאוּ לָךְ תִּקַּח כֹּפֶר

וּקְחָה כֵּן גַּם קָרְבָּנִי אַךְ נַפְשִׁי וּלְבָבִי

בְּךָ מַעְיָנֵי נֶצַח עַד אֶשְׁכַּב עַל מִשְׁכָּבִי.

מֵאֵת רֵעֵךָ

הִנֵּה אֵלֶיךָ

נְתוּנִים נְתוּנִים

דִבְרֵי אֱמוּנִים.

 

 

פֵּתַח  דָּבָר

--------

מי לא יפָאר את הסופר הַמְּפֹאָר אייזען סי בכָבוד? ממזרח איירופא עד מערבה מהֻלל שמו בפי כל מוֹשְׁכִים בְּעֵט סופר, כי לו זרוע עִם גבורה בחכמת סופרים מאין כמוהו.  כרופא אֳמָן אשר ידיו רב לו לנתח גְּוִיַת אדם לנתחיה ולהתבונן הֲלִיכות עורקיה, עֲצָבֶיה וגידיה, ותעלומת בַּדֵי עוֹרָה וכל יצוריה; כן שִׂכֵּל הסופר המשכיל הזה את ידיו לנתח את נפש האדם ולהתבונן על כל סִתְרֵי הליכותיה, לְקִצְבֵי חֶבְיוֹן עֻזה, בעזוז רוח בינתו העמיק רֶדת, ובחקר תהום פליאותיה ברחבה יתהלך, בנבכי חליפות תכונותיה צָלַל בחכמתו הרַבה, ויאסוף בחָפניו רבבות כֹחות ועצֻמותיה.  וּבְהַכְשֵׁר דעת זאת ירכב על כרוב רעיוניו ויעוף, יֵרֶא על כנפי רוח דמיונו העז תחת כל השמים, וְיִבְרָא חדשות ונצורות לא שְׁזָפָתַן עֵין רֹאִי עד כֹה.  ידו יסדה ארץ חדשה, וימינו טִפחה שמים חדשים, וברוחו הַכַּבִּיר יקרא מתהו אלפי בני אדם גם בני איש, שׁוֹנִים בצלמם, בתבניתם, בַהֲלָךְ נפשם, ברִגשי לבבם וּבְפֹעַל כפיהם; ואת יצורי כַפיו אלה, יַערום במערכה מול מערכה.  רודפי צדק וישרים בלבותם, מול רודפי רֶשַׁע ומַטִים עקלקלותם גבר במסִלתו ילך, לא יְשַׁנּוּ את תפקידם ולא יטו מלא שׂערה מארחות דרכם.  ואף כי המחבר הזה לא כראשון הנהו אשר יברא ברוח דמיונו יצורים כאלה, כי רבבות סופרים לדשים גם ישנים מכל גויי הארץ הלכו במסלה זו; בכל זאת יתר שְׂאֵת להמחבר הזה עליהם ויתר עָז, כי הם כְּרֻבָּם כן שָגוּ ברואה והוציאו משפט מעֻקל לבלתי חַסֵר את הצדיקים – יצורי   דמיונם – אף מעט מאלהים בצדקות וָעז, לבלתי תֵּת להחטאים בנפשותם גם מעט יתרון על פריצי בני שחץ ומלאכי שחת בְרֹעַ מעלליהם, וכל יודע רוח בני האדם כּחשם בפניהם יַענה כי אנשים כאלה לא יָצאו לפעלם תחת השמש.  אך הסופר הנאמן הזה יֵט קַו בֵּינַיִם על יושבי קְצָוֹת אלה כיד חכמת הנפש הטובה עליו: בְטֹהַר לב נָבר, יַרְאֵנו גם בֶּהָרוֹת כֵּהוֹת – כי מה בהיר משמש וְחשֶׁךְ ישופנו, אף כי לִבּוֹת בני האדם! – ובחֶשכת לב חשֻׁכִּים, יחזה לנו גם שביב יה – כּכִידוֹדֵי אש תַּחַת ערֵמת שֶפֶךְ הַדֶּשֶׁן –.  במועצות ודעת יְשַׁוֶה נֶגדנו את הָרִשְׁעָה עִם כל צבא חליפותיה ומסִבות תחבולותיה בתבל: פעם יַסתירנה בסֵתר המדרֵגה, יַצפיננה במערות פריצים ומחִלות עפר, שם תחַבק אשפתות, תִתגולל בגללי שִׁפלותה, ובבגדים צואים שם היא מתעלפת, ופעם ילבישנה שָׁנִי עם עדנים יעלה עֲדִי זהב על לבושה, וכל אשר תשאל עינה לא יאציל ממנה.  פעם יפשיטנה עורמה, יַציגנה כיום גִיחָהּ מרֶחם שְׁאוֹל לַהבת רֶצח באישון בת עינה מִתלקחת, חֲזִיזֵי זעם בזרוע עֻזָהּ ואשפה הֲרַת חִצֵי מָוֶת עליה תִּרְנֶה לִירות במו אֹפֶל לישרי לב, ופעם יַעֲטֶנָה מְעִיל צדָקה, ילביש אותה אדרת שֵער וְיָשֵׂם מַסְוֵה קֹדֶש על פניה – ובהִתחפשה חֵפש מחֻפש, רבים מבני הֶהָמוֹן זֹנִים אחריה, יעריצוה יַקדישוה, ישימו קְטוֹרָה באַפה, ויעלו כליל על מִזבחה; אך פתע לפתאֹם יַפשיט את מעילה, יעביר אדרתה מעליה, וּבִלַּע פני הַלוֹט הלוט על פניה, וראו כל מְקַדְּשֶׁיהָ כי קְדֵשָׁה ולא קְדוֹשָׁה היא, בת שׁאוֹל מתחת, וְיָד אֶל כֵּס יה בעֶברת זדונה היא שולחת –.  ובהִגָלוֹת נִגלות נַבלותה לעיני מאהביה ומקדישיה, יִסֹּגוּ אחור בבושת פנים, ויברחו מפני טמֵאת הַשֵׁם הזאת, וישובו וישחרו את הצדקה ההולכת קְדֹרַנִּית כל היום בלחץ הרִשעה אוֹיַבְתָּהּ, יקימוה מעפר שממותיה, כִּסא כָבוֹד יַנחילוה, אפים ארץ ישתחוו לה, ומנהמת לבם יקראו: "לְכִי אַתְּ מָלְכִי עלינו! כי לך יאתה"..

אך למה זה אכבירה במלים לסַפר תהלות הסופר המהֻלל הזה? הלא כל קוראי ספָריו הרבים והעצומים, ישתוממו מאד על תּוֹעֲפוֹת רוּם עֶשתונותיו, על תפארת שִיא דִמיונו, על מְעוף רוח מליצתו, ועל עֹמֶק מחשבותיו בגיא חִזָיוֹן ובכל נתיבות פליאות חכמת סופרים –

ואנכי אשר נָדרתי לשפת עֵבר לשגות באהבָתה כל ימי צבאי, כראותי את המחברת הנִפלאה מִסְתְּרֵי פַּארִיז מעשה ידי הסופר הנעלה הזה, אשר נעתקה מלשון צרפת – מקבת בור נֻקָרה – לכל הלשונות המִתהלכות באפסי איירופא; קַנֹּא קִנאתי לשפתנו הַנָוָה והמעֻנגה אֵם כָּל הלשונות בארץ, וָאֶקרב אֶל העבודה הקשה להעתיק את המסתרים גם אליה.  וראשית מְגַמָּתִי הלא היא להוכיח לְיַלְדֵי בני עמֵנו העוזבים ארחות שפתֵנו העבריה ומתרפקים רק על הלשונות המתהלכות בארץ באָמרם: "מה נעשה לשפת עֵבר ביום שידֻבר בה?

התחת אלהים אנחנו לָפַחַת נשמת חיים בעצמותיה היבֵשות? ומי זה ידובב שִׂפתי השָפה הישָנה הזאת הישֵנה זה כאלפַּיִם שנה?".  כי בהעתָּקתי זאת אָבטח כי אשים לאַל מִלתם, בראותם כי המחברת הנִפלאה מסתרי פאַריז אשר יסודה בלשון צרפת, לשון חַיָה, צחה ונעימה במאד מאד, ומחַברה איש חֲכַם הרָזים הִפליא עֵצה להביע נאֻמים חדשים ונפלאים, הגדיל מלאכתו לבַטא אֹמֶר ודברים לא היו עוד לעולמים, וַיְשַׂכֵּל את שפתיו לברוא נִיבֵי שפתים חדשים; המחברת הזאת נעתקה לשפת עֵבר צחה וברורה ועָמד טעמה בה וריחה לא נָמר! אות הוא כי שפתנו עוד אִתנו, עוד היא בחיים חיָתה למַחזיקים בה, ויש עוד לְאַל ידה להִתחרות גם את הלשונות הַחַיוֹת המתנוססות כאבני נֵזר בארץ החיים, ועוד לה יתר שׂאֵת עליהן בְּקֹצֶר מִלֶּיהָ, בְּנֹעַם צִלצל נִיבָהּ ומֶתק מוֹצא אמָריה, ויתר עז לה על כֻּלָהַן בעזוז להט מַדברותיה, וברעם גבורות מִבְטָאֶיהָ.  רוחה רוח אֵל אֵלִים וקולה קול שדי בדִברו –.

עתה אטיף לך, קורא יקר, דברים מעטים על תולדות המחבר הנעלה אייזען סי, ועל מחברתו הנפלאה מסתרי פאַריז אשר אנכי נותן אותה לפניך בהעתקה עִבריה:

אייזען סי נולד בשנת 1804 לספירת הנוצרים בעשירי לחֹדש דעצעמבער בקרית מלך רב פאריז.  אבותיו ואבות אבותיו היו אנשי שֵׁם, רופאים גדולים חִקרי לב אשר הִרחיבו את גבולות חכמת הרפואה בספריהם המהֻלָלים, גם היו עשירי עָם ונדיבי רוח ונודעים למשגב בכל גלילות פרופֿינצע.  אבי המחבר היה רֵעַ אָהוב לכל חכמי בני דורו, גם הֻקם עָל להיות רופא בחצר מלך צרפת אחרי שוב בני בורבאָן לארצם.  מעשה אבות יָרַשׁ גם הבן החכם סי וילמד גם הוא חכמת הרפואה ויצליח גםעשה פרי, וכהתימו ימי למודו היה רופא פצָעים (כֿירורג) לאנשי צבא צרפת בהצותם את ספרד בשנת 1823, ועיניו ראו גבורת הצרפתים בהרעישם את חומות קאדיקס, ובלכדם את טרוקאַדוֹראַ ואת טראַפיא.  בשנה הֶחליף סי את מַצָבו וילך לָנוּעַ על חֵיל צרפת העוברים ארחות יַמִּים בְּצִי אדיר לבוא אל הארץ החדשה, ויעבור אתם בהודו מערבית, בנִבכי ים התִּיכון ובארץ יָוָן, וַיַרְא את היד הגדולה אשר עָשׂוּ בני עמו במלחמת הים הנודעת לתהִלה בשֵׁם "מלחמת נאַואַרין", אשר שִברו אז – בשנת 1828 – את עֹל הישמעאלים מעל צואר בני היוָנִים.  בשובו צרפתה אחרי אשר מִלא את משאלות לבבו לעבור ארצות רחוקות ולחקור תכונות עמים שונים והליכותיהם, ומִנהגי אִיֵי ים רחוקים ותהלוכותיהם, אשר זאת היתה מטרת נסיעתו; ויארח לחברה עִם מְרוֹם בני פאַריז, וַיֵט לבו לְלַמֵּד ידו בחכמת הצִיור, ויהי צַיָר גדול, וְרֵעוֹ גוּבין היה מורו ומלמדו בדבר הזה.

בעת ההיא חשׂף הסופר האַמעריקאַני קאָפער את זרוע עֻזו בחכמת סופרים, ויכתוב ספרים רבים ונפלאים ויברא ברוח דִמיוֹנוֹ הכביר חדשות ונצורות אשר לא שְׁעָרוּם עוד כל חוברי תחת השמש.  וכאשר יצאנו לפני שנים אחדות בעִקבי בעל המחברת וואַפֿערליי, אֶל סִבכי יַערי שאָטלאַנד רֵבֶץ עובדי האליל ואת אשר לא פללנו ראינו והשתוממנו למראה עינינו; כן נצא כעת בעִקבוֹת קאָפער האמעריקאני אֶל יערי מבוא השמש מקלט מרצחים הנלחמים שם במלחמת תנופה כל הימים, או נעבור אחריו ארחות הים הגדול ועיניו תראינה שם פראי אדם השולחים בכל עַוְלָתָה ידיהם, שודדי ים הסוככים בגבורת ימינם על נפשם חֵרף שואפים, ומדַברים בשפה עמוקה המלֵאה לה בלָהוֹת עִם יֹפִי נֹעַם וְדֹפִי –.

ויהי היום וַיְדַבֵּר אחד מֵרֵעֵי סי באזניו לאמר: "הלא ידעת איך הִפליא קאָפר לעשות בסַפרו לנו סִפורי ים המושכים לִבּות כל שומעיהם אחריהם, נַס נא כֹּחך גם אתה, אולי תוכל להעניקנו שפע ספורי יַמִּים כהסופר הגדול ההוא – ".  הדברים האלה הִכּוּ בלב סי שֹׁרֶשׁ, וַיַנַח את עֵט הַצַיָרִים ואת הַשָׁשַׁר אשר שָגה באהבתם תמיד, וַיַחליפם בעֵט סופר וּבִדְיוֹ וֱגִלָּיוֹן, וַיְנַס את כֹּחו ויכתוב את מַחברתו הראשונה הנקובה בשם "קערנוֹק שודד הים".  ויהי אך רָאֹה רָאוּ חכמי לב את המחברת הזאת ויהללוה בשערים, את מחַברה הנחילו כבוד והדר.  הקטורה הזאת אשר שָׂמו החכמים באפו, הִרהיבה בנפשו תשוקה נמרצה להוסיף עוד עשות ספרים כאלה, ויוציא לאור את ספרו המכֻנה בשֵׁם פליק וּפלוֹק, ואחריו את סופר אטא-גוּלל, סַלְמַנְדְרָה, ומִגדל הצופה אשר אשר בקוֹאַטווען.  נוראים הם הספרים האלה בְּמַתכֻּנתם! רעיוני המחבר כאש להבה בתוכם מתלקחת, ורוח דִמיונו כנחל גפרית בֹּעֲרָה בם, פחדי מָות, מְחִתַּת שחת וכל צַלמי צלמות יציב בעל הדִמיון הנערץ הזה נֹכַח עינינו, ועפעפינו יַיְשִׁרוּ  את הָרֶשַׁע כונן לָרֶצַח כסאו, יָרוֹעַ בשבט רעם את הצֶדק, בצואר עתק בּוֹ יִתְעַבֵּר, גם אֶל אֵל שדי בעזות מצח יתגבר, כל הולכי תם בזדונו יְרַצֵּחַ, וְיָד רָמה גם על כֵּס יה יְשַׁלֵּחַ.  בַּלְהוֹת שְׁאוֹל ואבדון אשר יציג המשורר המרומם דאַנטי האיטאַלקי נגד פנינו במחברת התֹּפת, לא יתנו כֹּה חִתִּיתָם ולא יפיצו כֹּה פלצות כהחָזות הקשה אשר נֶחזה במַחברת סַלְמַנְדְרָה בִּשְׁבוֹר האניה בלב יַמִּים –.  אפס כי אנשי מִדוֹת[5] רָעמו פנים על הספרים האלה, ואת מחַברם הִכּוּ בשֵׁבט הבקורת, באָמרם: "מי בִקש זאת מידו להוציא מאוצר "דִמיונו רוח סֹעָה וסער "לְהַרעידֵנו בחֶזיונות מַבהילי רוח כל בְּשַׂר איש ומַרגיזי נפש כל אדם? – בכל ספָריו וסִפוריו "לא יָהֵל האוֹר הזָרוע לצדיק, ושִׂמחת יִשְׁרֵי לב לא תִתְעָרֵב בתוכם, ורק שְׁביב אֵש רשעים כי "יִגַּהּ יַרְאֵנו המחבר הזה, ורִננות עָריצים ופָריצים יַשמיענו שם, גם שֹׁד משדי כי יֶאתה "לְשודֵד עַנְוֵי ארץ יחזה לנו הסופר הנורא הזה, ותלאות נוראות כי תִשְׂתָּרֵגְנָה תעלינה על "צואר מְיַשְרֵי לָכֶת לףהֻמָם ולאבדם? – – ".

גַערת חכמים זאת, תֵּחַת במֵבין וַחֲכם לבב כהמחבר הנעלה הזה, וַיאחז דרך סלולה, ויכתוב את מִסְתְּרֵי פַארִיז וַיְגַלֵם בשנת 1842.  אין עֲרוך אל הספר היקר והנכבד הזה! כסופות בנגב כן רוח המחבר בתוכו, וכרעם מתחולל כן ירעיד את רוחֵנו בקרבנו, גם יפליא אותנו הַפלא ופלא על הליכות בני האדם אשר יברא ברוחדמיונו בעולם הקטן הזה.  בספר הזה נראה עין בעין את אחרית רשעים! פלצות נִצחת תאחזנו בראותנו איך יְזֹרֶה על ראש עַוָל גפרית וזפת בֹּעֵרָה, איך יבעתוהו צר ומצוקה וכל חבלי שְׁאוֹל עִם צִירֵי המָות! ושִמחת עולם תתנוסס במשכיות לבבנו בראותנו איך צדיק מצרה יחָלץ, איך יֵצֵא מֵחשֶׁך לֵאוֹר באור החיים בְּנֹעַם ה' ולהתענג על שדי! – רגע תִּתחפש הָרִשְׁעָה בבגדי צדק, תתקדש מטומאתה לעיני רואים ובמִסתרים תמעל מעל וכרגע תִּגָּלֶה ערוָתה גם תֵּרָאֶה חֶרפתה – הַבֹּגֵד  בֹּגַד רגע, וכרגע יבגדו בו – השודד שודד, ופתאֹם יבוא אידו וְיוּשַׁד גם הוא.  סוף דבר כי המחבר יציג לפנינו את דרך החיים והצדק, ואת דרך המָות וְהָרֶשַׁע, את התָּפתה עִם כל בלהותיו, ואת עֵדן גן ה' עִם כל מַנְעֲמָיו וְנָעֲמוֹ – וכל אלה בחֶזיונות נמרצים ומראות חזקות, עד כי תחרד נפשנו לָגֶשֶׁת אֶל דרך חטאים, ובכל אוַת נפש נִתמוך אשורינו במַעגלי צדק ומסלות ישרים – כי אחרית רשעים נִכְרָתָה, ואוהבי ה' כצאת השמש בגבורתה! –.  אך למה זה אפָאר לפני גְלוי עינים, את יפעת השמש בצהרים? הלא כל קורא את דברי הספר הזה, מַחזה יקר מכל יקר יֶחזֶה, יִשֹׁם יתפלא וְיִשְׁתּוֹמֵם, שֵׁם מחַבּרוֹ יְגַדֵּל וִירוֹמֵם, וְיַעֲנֶה ויאמר בצהלה וגילה: כי לוֹ נאוה תהִלה! –.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1]  היא המַחברת המהֻללה אשר חֻברה בלשון צרפת ביד אביר הסופרים אייזען סי, ונעתקה לכל הלשונות המתהלכות בארץ, ועתה גם לשפת עֵבר צחה וברורה ביד קלמן שולמאן. (הוצאה רביעית, שנת  תרמ"ג לפ"ק, ווילנא, בדפוס והוצאת האלמנה והאחים ראָם.)

[2]  בשנה ההיא (שנת תר'ז) אשר נאסף הסופר המפאר רמ"א גינצבורג ז"ל אל עמיו, בשנה ההיא שָר המשורר הנפלא מיכ"ל ז"ל (והוא אז כבן י"ט שנה) את השירה הנעימה הזאת, ובמאמר "גינצבורג איננו", ירמוז אל הקינה אשר קונן אז אביהו הרב החכם השלם המשורר הנעלה והנשגב מוהר"ר אד"ם  הכהן לעבענזאָהן נ"י על רמ"א ק"ס אשר בתים בה יסבו כולם על מאמר זה "גנצבורג איננו".

 

[3] כותב המכתב והשירה הזאת הוא איש משכיל דורש אלהים ועם קדושיו נאמן ושמו פלאי והוא בן גאון גדול ונפלא אשר עשה לו שם עולם בספריו הרבים הנעלים אשר חבר על כל הש"ס ועל ס' הרמב"ם ועל כל מקצועות שבתורה.

[4] הרומאים.

[5]  מאָראליסטען.