_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חמשה עשר באב

יוסף הלוי זליגר

לתוכן הענינים

 

נדפס בשבועון "בת קול", גל. כ"ח, לבוב תרע"ג

על ערך החג הזה בחלֻקת השנה לשש עתיה כבר דברנו במקום אחר (במאמר: "חמשה עשר בשבטוחמשה עשר באב"), חמשה עשר באב הוא סוף הקיץ הרותח מאוד ותחלת החֹם הקל;  שרק בימים הארֻכים מא, סמוך לתקופת תמוז, חֹדש לפניה  וחֹדש לאחריה, השמש בוער, ומחמשה עשר באב והלאה "כבר תש כחה של חמה" כדברי ר' אליעזר הגדול (סוף תענית) ושני החדשים שבין החג הזה וחג הסכות נקראים בתורה חֹם. בעוד אשר המועד המקביל למועדנו זה, ששה חדשים לפניו, הוא חמשה עשר בשבט  מיֻסד כלו רק במצב הארץ נֹכח השמש ומזג האויר התלוי בזה, שאז "כלו רוב גשמי השנה" והוא סוף החֹרף ותחלת הקֹר, דומה החג הבא לקראתנו לפסח ושבועות ויתר מועדינו בזה, שהוא גם יום זכרון למאֹרעות נכבדים, אשר קרו בו לעמנו.  ומנגד למאֹרעות הרעים של תחלת החֹדש קשורים ביום מלוי הלבנה של החֹדש הזה זכרונות של שמחה ונחמה העושים את חדשנו נאה לשמו "מנחם אב".

מהמאֹרעות של החג הזה, אשר הראשון בהם היה לפי הקבלה עוד בראשית הוית האֻמה והאחרון  אחרי אבד הזיק  האחרון של תקוה קרובה לממלכה יהודית, ראויים ביחוד שני אלה לתת לחמשה עשר באב אֹפי יום נחמה ובטול האבל שלפניו;  כי בו כלתה למצער גוף הצרה של תשעה באב, אף אם תולדותיה לא בטלו.  אחרי אשר נגזר על אבותינו, שלא יבואו לארץ בעון בכיה של חנם בתשעה באב, מתו, לפי האגדה, בכל ת"ב , אלה אשר נעשו בני ששים בשנה ההיא. לשם זה חפרו להם קברים בל ת"ב ושכבו בהם הזקנים, אשר הגיע שעתם. רק בשנה האחרונה של ארבעים (ב' שכ"ד) חפרו ושכבו ולא מתו, ואימת מות לא סרה מהם עד מלוי הלבנה, שאז ידעו בברור כי, כבר בטלה הגזרה למות במדבר ועל מצחות החיים  עוד תו של תחיה.  יותר מובן וקרוב לנו המאֹרע האחרון של חגנו זה.  חמשים ושתים שנה אחר חרבן בית המקדש  (ג' תתפ"ב) חרבה ביתר ביד אדריאנוס הרשע.  בכל ימי מלכותי (ג' תתע"ז עד תתצ"ח) רעץ ורצץ את אבותינו בארץ ישראל.  בטעות עושים כותבי הדורות מחֻרבן ביתר וחרישת ירושלם  מאֹרע אחד אמת, ששניהם נעשו בידי אדריאנוס בתשעה באב, אבל לא בשנה אחת;  כי ביתר חרבה בנפילת בר כוכבא  בת"ב ג' תתפ"ב וירושלם נחרשה בת"ב ג' תתצ"ה, ואחרי זה הומתו   עשרה מגדולי חכמי ישראל באכזריות הרומים, הם "עשרה הרוגי מלכות", אשר יקוננו עליהם כל בית ישראל בת"ב וביום הכפורים.  ולמען הכלות חמה ולנקֹם נקם ולהפחיד את ישראל ולהניא את לבם ממרידה אסר אדריאנוס לקבֹר את הרוגי ביתר " וכרם גדול היה לו לאדריאנוס י"ח מיל על י"ח מיל כמן טבריה לצפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר ולא גזר עליה שיקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום" (מדרש איכה ב') המלך הזה הוא קיסר אנטֹנינוס פיוס הטוב אשר מלך תחת אדריאנוס הרשע, ביולי תתצ"ח, לפי זכרונות הרומים  ומיד בטל את גזר אדריאנוס על ישראל ובחמשה עשר באב נתנו הרוגי ביתר לקבורה.  ולא קבורת ההרוגים לבד היא הטובה של היום ההוא כי אם בטול כל הגזרות הרעות, שלא ללמד תורה ושלא לסמוך זקנים ושלא לקים שום מצוה.  חז"ל קוראים לימי מלוכת אדריאנוס  "דורו של שמד".  בימיו לא היתה ישיבה קבועה ופעֻלה מסֻדרת לחכמי ישראלועם חרבן יבנה בטלה גם סנהדרין.  ורק במסירות נפש הורו ר' עקיבא וחבריו לתלמידיהם וסמכום וקדשו חדשים, עד שעלתה להם מה שעלתה. אחרי בטול הגזרה (ובלשון חז"ל "בשלפי שמד"), הצליח ר' יהודה לאסוף את חבריו , תלמידי ר' עקיבא, לאושא עירו ולקבֹע  שם בית מועד לחכמי ישראל לעתים מזומנים ( מדרש שה"ש ב')אז החלה התקופה החשובה "דורו של ר' יהודה בר' אלעי",  אשר לא היה בו עם הארץ בכל ארץ ישראל עם עניותם הנוראה. בעבור זה גדל מאוד בעיני חכמי הדור ההוא יום חמשה עשר באב, אשר זכו לראות בו תחית התורה והחזרת עטרה לישנה.  אז קברו עם הרוגי ביתר גם את ההזיה של מרידה ברומים והקמת מלך בישראל ויאספו את כל כחם רק להשכלת העם ומוסרו.  וגדול הנס, שנעשה לר' יהודה בר' אלעי באושא, מהנס שנעשה לרבן יוחנן בן זכי לפני שני דורות.  כי אספסינוס לא ידע כלל את ערך התורה, כי היא חיינו ואֹרך ימינו, וילחם עם גבורי ישראל ועם חכמיו השלים וכאשר בקשהו ריב"ז "תן לי יבנה וחכמיה" נשא את פניו בדבר קטן כזה.  החזיר הרומי נעץ את צפרניו בחומת ירושלם לערערה עד היסוד    ואת החומה האחרת החזקה ממנה לא ראה ולא ידע; כי לא קרא בישעיה "עיר עז לנ, ישועה ישית חומות וחל" . לא כן אדריאנוס הרשע אשר כבר הטעימוהו התנאים טעם תקיפות של אנשי הרוח הנסרקים במסרקות של ברזל ולועגים למעניהם. הוא כונן את חציו ביחוד לנשמת ישראל לגרש את התורה מקרבו.  בפאה (פ"ז מ"א) מורה ר' יוסי חבר ר' יהודה "אין שכחה לזיתים" ובירושלמי שם מבֹאר הטעם "שלא היו הזיתים מצוים, שבא אדריאנוס הרשע והחריב את כל  הארץ".  הכלב הזה עקר את  הזיתים בארץ ישראל , שלא יהיה להם שמן למאור, שלא ילמדו תורה בלילות, "שאין רוב תורתו  של אדם נקנית אלא בלילה". בימי בית ראשון חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה". ואדריאנוס חפץ להעביר את סנחריב, כי קלקל את כל השמן.  אבל מזמת לבו לא באה;  הוא וכל עמו עברו מהעולם, ונר ישראל עודנו מאיר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה