_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שבעה עשר בתמוז

יוסף הלוי זליגר

לתוכן הענינים

 



א.

צום הרביעי הוא כיתר שלשת חבריו עתיק מאד.  כי אחרי בנין הבית השני באו בני ישראל לשאֹל את זכריה הנביא, אם יוסיפו לבכות בתשעה באב כמו לפני בנין הבית, ועל זה ענם (זכריה ח', י"ט) "כה אמר ד' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים"...  הנכבד בארבעת הצומות היה גם אז, כמו בזמננו, צום החמישי שהיה גם יום אבל ובכי, ועקר שאלתם היתה "האבכה בחדש החמישי?  ואולם צום הרביעי, אף אם הכפלו גם בו צרות חמש כמו בצום החמישי, כאשר מנון חז"ל במשנה (תענית כ"ו), שלש מהן ארעו בזמן בית שני, ובגלות בבל החמירו כנראה בצום גדליה יותר, כי "בו כבתה הגחלת הנשארת" בחרבן הראשון, לכן הבליט הנביא את צום גדליה עם תשעה באב באמרו "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתני אני?" במקרא הזה הננו רואים, כי החלו לצום בצום גדליה ובת"ב מיד אחרי החרבן בשנת א' קע"ה; כי בית המקדש נבנה שבעים שנה אחרי כן בשנת רמ"ה.  בלי ספק קבעו גם את צום הרביעי וצום העשירי אז.  קביעת התעניות לא יכלה לצאת מירמיה נביא החרבן, אשר ראה בעני עמו יותר מכל הנביאים; כי הוא לֻקח בחזקה מצרימה ומנהל ישראל נעשה אז יחזקאל הנביא בבבל, כי שם היה רֹב בנין של האֻמה, אף אם אולי לא רֹב מנין.  יחזקאל ובית דינו היו איפוא הקובעים את ארבעת ימי הפֻרענות לצום ולמספד במשך שבעים שנה, למען יהָפכו אחר כן לפי דעתם ודעת זכריה תלמיד תלמידם, "לששון ולשמחה ולמועדים טובים".  ואך התולדה המרה, הראתה כי כבר עברו כאלפים ומחצה מעת קביעת הצומות ועוד, אין לנו סבה לבטלם ואף כי לעשותם לימים טובים.

רב פפא אומר על שלשת הצומות חוץ מת"ב )ר"ה י"ח) "בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה; יש גזרות המלכות, צום; אין גזרת המלכות ואין שלום, רצו מתענין, רצו אין מתענין".  רֹב בני עמנו מאמינים, שבימי בית שני היו ארבעת הצומות ימים טובים; ואך לפי פרוש הרמב"ם ז"ל שם התענו בת"ב אף בימי בית שני, וכן מָכרע מהמשנה (ר"ה פ"א מ"ג) "על ששה חדשים השלוחים יוצאין... על אב מפני התענית...  וכשהיה ביה"מ יוצאים אף על אייר מפני פסח שני", ולו היו גם לפני החרבן וגם אחריו השלוחים יוצאים רק על ששה חדשים שעם החרבן יצא אייר ונכנס אב, אי אפשר "לאמר אף על אייר".  ובאמת התענו ברֹב הדורות בימי בית שני גם בשבעה עשר בתמוז: כי יוסיפוס פלַויוס מזכיר שבעה עשר בתמוז בתור צום.  כי אך לעתים רחוקות היה בימי הבית השני מצב של שלום ואף המצב הבינוני "אין גזרת מלכות ואין שלום", חזון יקר הוא בתולדותינו.  בשירה אומרים "כי רגע באפו, חיים ברצונו" – ובמציאות הננו רואים רק את ההפך.  עוד יהה צום הרביעי יום ששון באחרית הימיםואך מימי החרבן הראשון עד היום הזה הוא יום צום בהפסקות קצרות.

וכבר חשבו חז"ל ומצאו (תענית כ"ח.), כי הצום י"ז בתמוז קודם הרבה לחרבן הראשון כמעט באלף שנים.  עוד בראשית היותנו לעם קרנו אָסון לאֻמי ביום ההוא ומאז והלאה היה יום מוכן לפֻרענות.  ביום הזה, מ' יום אחרי שבועות, מצא משה רבנו ע"ה את העם פרוע, כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וישלך את לוחות הברית וישַברם.  אחרי כן העמיד מנשה מלך יהודה צלם בהיכל ד' בשבעה עשר בתמוז לפי דעה אחת בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה).  ואולם האסון הגדול, אשר בעבורו נקבע צום הרביעי, היא לכידת-ירושלם, איננו יודעים, אם קרה בי"ז.  כי בנביאים (ירמיה נ"ב ו', מלכים ב' כ"ה, ג')  נאמר: בתשעה לחדש הרביעי ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר", לפי זה נקבע בתחלה צום הרביעי בתשעה בתמוז ולא בי"ז בו.  ולכן יש יחידים המתענים גם בט' בתמוז.  בכל זה יש דעה סוברת, כי גם בחרבן הראשון הבקעה העיר בי"ז ורק מגֹדל שברם נבוכו העם בחשבון ולא ידעו לכַון אחרי כן בדיוק את יום הפֻרענות והנביאים כתבו את היום לפי אמונת העם, אבל קבעו את יום התענית לפי האמת בי"ז בתמוז.  ויש דעה להפך, שהיה באמת בט' וחרבן בה"מ בר"ח אב, אלא שקבעו הנביאים את צום החמישי בט' באב לפי אמונת העם.  תקיפות גדולה היתה בדבר הזה לאמוראים לאמר (ירושלמי שם) "קלקול חשבונות יש כאן", "בין כמ"ד בתשעה לחדש בין כמ"ד בי"ז – כ"א יום מיום שהבקעה העיר ועד יום שחרב בהמ"ק.

בין שהעמיד מנשה צלם בהיכל בי"ז בתמוז כדעה הראשונה בירושלמי או לא, הדעה השניה, שהעמידו צלם בהיכל ביום ההוא בימי יונים, ודי אמת; כי כן מסרו לנו קוראי הדורות ההם.  המעשה הרע הזה, ששרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל נעשה בעת אשר אמרו אנטיֹכס ומרשיעי ברית, "אפיקורסים" מתוכנו, להשכיחנו את ד' ואת תורתו בשנת ג' תקצ"ג.  ביום ההוא, אשר שמו היונים הארורים "שקוץ שומם" על מזבח ד', בטלו גם את התמיד.  אחרי חצי שנה בכ"ח כסלו תקצ"ד שמו פסל שני על המזבח (ע' גם תענית כ"ח;)  ואחרי שלש שנים מיום ליום (חשמונאים א'  ד', נ"ב) טהרו החשמונאים את המזבח בכ"ה כסלו תקצ"ז ויקבעו חג חנֻכה.  דניאל (י"ב  י"א) מזכיר בפרוטרוט את הימים של שלש שנים ומחצה, אשר בהם הוסר התמיד מעל מזבח ד' ותּחת זה הָעמד עליו שקוץ שומם, שהיו יחדו אלף מאתים ותשעים
 

ב.

ובעבור זה נהגו אבותינו בימי התנאים ואולי עוד לפני כן למַעט בשמחה משנכנס אב, לצאת גם ידי דעת האומרים, כי חרבן בית המקדש היה בר"ח אב.  ור' תנחום בר' חנילי (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) מוציא זאת מהכתוב (יחזקאל כ"ו א') "ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש היה דבר ד' אלי לאמר: בן אדם יען אשר אמרה צֹר על ירושלם האח!"  "מהו האח?  אין תימר בא' באב, עדין לא נשרף; אין תימר בא' באלול, ביום ולילה נפק בלדרה (בל"רbellator  איש צבא) מן ירושלים ואתי לצור, אלא קלקול חשבונות יש כאן"  וביום ההוא נודע הדבר בצור ועוד באותו היום באה נבואת ד' ליחזקאל על החרבן ועל שמחת צור לאֵד ירושלם.  וכשם שבעלי נפש מתענים גם בט' בתמוז בשביל שלפי הדעה הזאת הָבקעה העיר בראשונה בט' בתמוז, כן מחִלים הכֹל להתאבל מר"ח אב בשביל שלפי דעת ר' תנחום היה החרבן בו ביום.  ולפי הדעה הזאת הננו מבינים גם את הרמז בכתובים: "והשבתי כל משושה חגה חדשה" וכן "בחדשה ימצאונה".  גם סברת המהרש"א בסוף תענית, איננה רחוקה, שקלקול חשבונות בא מזה, שהם חשבו לפי חשבון שנת חמה ואף אין לטעות בדבריו, שמביא את הגזרה, שלא למנות ללבנה.  זאת היתה בזמן הרומיים ולא בעת חרבן בית ראשון.  אולי גם כונתו כדעת האומרים, כי העם ומנהיגיו הרעים התלמדו אל דרכי הגוים גם בזה, אשר לא חשבו לפי חדשיהם כי אם לפי חדשי הגוים המונים לחמה.

ולעולם אין גזרה רעה יוצאת על ישראל מהעמים כי אם תמיד מתוך רשעי ישראל אשר הגוים מחזקים את ידם.  גזרת השמד אשר בימי היונים יצאה מהמתיַונים האפיקורסים וגזרת השמד של הרומיים מהמינים והאדומים, אשר היו לצרעת ממארת בתוך מחנה ישראל.  אפשר,

כי נביאי השקר וכלל המתבוללים הנהיגו את חשבון חדשי החמה, אשר היה נהוג במצרים; כי כידוע זנו אחרי המצרים כתוכחת ירמיה הנביא ע"ה "מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור?"  גם בני נֹף ותחפנחס ירעוך קדקֹד".  ואפשר שזֹהי כונת המדרש "שכח ד' בציון מועד ושבת; אפשר שהקב"ה משכח את מועדיהם ושבתותיהם של ישראל אלא מועדותיו ושבתותיו של ירבעם בן נבט שבדא להם "; כי שבתו ביום א', אשר היה קדוש גם בימי קדם לשמש ע"פ תורת הכשדים, אשר עוד עמים רבים מחזיקים בה לקדש את היום הראשון בשבוע ואחריהם נסחבים גם הטפשים מזרע יעקב, כמו שֶמונים עתה כבר רֹב ישראל לפי חדשי החמה אף בינותם בחברות יהודיות ובקהלות ואף בכל העתונים העברים והיהודים כביכול.[1]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נרשם בשבועון "בת-קול" גליון כ"ד, לבוב תרע"ג.