_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּלֹא-נִיב

צבי שץ

לתוכן הענינים

 

העבודה

עוד אמש בשכבם על המחצלת, אחרי ארוחת-הערב, הוחלט פה אחד, כי היום תדחה הדס את כל עבודות-הבית ותלך לעבוד בשדה.  עונת-השתילה היא ואין להחמיצה עוד אף רגע.  ולמרות שעל ידי כך יתבלבל כל סדר-השבוע: הכביסה, האפיה, תפירת השקים בחוה, ולמרות הקושי, אשר, בלי ספק, יגרום הדחוי הזה בעבודת הבית, שמחה מאד הדס להזדמנות זו, לצאת מעט לחפשי מאחרי הסירים והתבשילים, אשר, האמת להגיד, לא היה לבה עמהם ביותר.

ומה תנעם עליה העבודה בשדה עם הבחורים החביבים שלה!  הנה היא נפתחת כפרח-בוקר, ומצחוקה הרענן והלבבי, ומהד-קולה הצלול, ומריח-הנוער, הנודף מקווצותיה הגזוזות, תאציל גם עליהם בשפע.

טוב לעבוד לפנות בוקר, בטרם יָאיר, לדרוך בזרם-המים, כשמעדר ביד, ומדי פעם בפעם לסגור ולפתוח את התלם בעד הקלוח הזריז, הצונן והבהיר.  עד לברכים גלויות הרגלים היחפות.  יש אשר יעלו על גדותם המים, יפרצו מעבר לגבולם, וכח אין לה עוד לעכבם.  אז תקרא בקול נואש לעזרה, וישראל לא יאחר לבוא ולהצילה מצרה; אחת ושתים, אנה ואנה, יפנה הוא במעדרו הגדול, סתום ופתוח, כשכל תנועותיו קלות, חפשיות, בלי התאמצות כל שהיא...  אכן פועל מנוסה הוא ישראל, אוהבת היא לראותו עובד.  הנה נפגשים מבטיהם הצוחקים בחבה גלויה חמימה.  "אם יתפרצו אצלך עוד פעם המים"...– "אז?"... – מפסיקה היא. – "תראי, תראי..." – "מפחדת אני ממך!" – צוחקת היא – "אולי תפטרני מעבודה?" – "בודאי שאפטר, לנו פועלות כאלה לא נחוצות" – משיב הוא בטון שלה. – "וזה ראית? – היא מאריכה לו חוטם באצבעותיה, – אורי לא ירשה לך!  אורי, אתה שומע?"

ואורי עם מקל-השתילה בידו, ברִחוק-מקום קצת, יעבוד שם כפוף על יד התלם, אשר אך זה עתה זרמו בו המים.  הוא שותל, על ידו טנא ובו, תחת אדמה שחורה רטובה, שתילי החצילים והעגבניות, רכים, ירקרקים.  השמש אך זה קמה,  ערים, שקטים הרי נפתלי, חרמון-סבא יביט ממרום-מושבו ובכֹּל תשָּׁלח בת-צחוקו הכספית...  כל-כך צח האויר...  העבודה בלי משים תבלע את חצי-היום, עד הצהרים, ואז ילכו שנים הביתה, נחוץ הלא בין-כה להביא עוד שתילים, ואחד ישאר להשגיח על המים.  "אני אשאר" – פוטר אורי, כרצונו.  את מנתו יביאו לו הנה.  הם לוקחים את הסלים הריקים והולכים להם – ואורי נשאר.  פטפוט המים הזורמים מיַשן ומשרה עליו חלומות.  מבטו חולף מהם והלאה מבלי לראותם, עשתונותיו למרחקים ישוטטו ותמונות-העבר השונות, בלי דמות וקשר, כעבים הללו, במוחו תחלופנה.

פני-אחיו יקרובו, דמות דיוקנה של אמו אשר לא ראה זה כמה בשנים, – מה אתה?...  כל תמונות-רוסיה מטושטשות חצין.  והנה תמונות בהירות וקרובות ביותר, תמונות הדס וישראל מהחורף שעבר..  שם, בנגב-הארץ, נפגשו אז לראשונה.  האם לא יפה היתה פגישתם?   מן הרגע הראשון ומהמלה הראשונה הרגישו אותה פשטות אינטימית ונפשית, אשר לא עזבתם עד היום, שם נתקשרו נפשותיהם, שם חלמו את חלומם, ומשם שחליטו לשים גלילה פעמיהם, למען עבוד וחיות יחדיו – והנה כבר על שפת-הירדן כברת-אדמה להם, חרושה, מדודה, תלומה ומסומנה בעצם ידם, ובחוה – משתלה יפה גדלה על יד ביתם...

... טובה היא הדס!...  יש כי תתרגז, אמנם, עליו, על אורי, על תמימותו היתרה במילי-דעלמא.  אך מהרה תשוב מכעסה, ואז הרי כה טוב, כל כך טוב!...

המים זורמים כאות-נפשם, עולים, פורצים ונכנסים למקומות לא להם, ואורי...  מה היה לו היום?  ורק כשמגיעים המים "עד נפש", הוא מתעורר ונחפז לתקן את הפרצים הרבים ולהשיב את הזרם אל מכונו.

בערב שלשתם יושבים עיפים ושבעי-רצון על יד ביתם הקטן.  היום הספיקו לא-רע.  הלואי שגם להבא ילך ככה.  כבר אכלו את ה"סַלַט" והזיתים, גם שתו את ה"לֶבֶּן" אשר קנה ישראל בדרך (תבשיל אין הפעם, כי הן בעלת-הבית בעצמה עבדה בשדה) ושכבו על השמיכה, אשר הציעה הדס על המחצלת, ולמראשותם – כרה הלבן.

ושוב, כתמול-שלשום, ראשה – בחיק ישראל, וימינה תאחז ביד אורי.  מעט שרו – ונרדמו.

בחצי-הלילה הקיצה הדס ותאמר: "נו, לישון, לישון, חבריא!"

וילכו איש למקומו.

 

השירה

שנים היו לה להדס, בסתר-קרבם את שירת-חייהם יטמינו...  אך בעוד לשירת-ישראל קול-חיים רענן, הנה שירת-אורי אִלמת ובחובו תִכָּבש, באין ניב-שפתים לה.  ויהי בשובם מהעבודה, מדי ערב בערב, אחרי הארוחה, אשר תכין הדס תחת כפת השמים, ותִפָּצח השירה בדמי-ליל...  צלולה, רכה ורבת-גונים תרעד, ובה תשתקף, כהשתקף, עֲרָבָה חרדה בברכה, נשמתו הרוגשת והשרויה בעצב קליל, תדירי, ישראלי...  הנה הוא דוֹלה מעמקה את כל היקר, הטמון, הצנוע, ואיך לא לאהבו באותה שעה?  ואורי – אזניו כאפרכסת, יחריש תחתיו – הן הוא לא ידע לשיר.  חרש, חרש, אט, אט יתנשאו הצלילים הנוגים, והיא, הדס, ביניהם, כשיד אורי בימינה וראשה ינוח על כתפו של ישראל המרווחה, ועיניה עצומות חצין...

...כל חייה הן השירה, ומה תאהב את הרגעים הללו, אשר לאחר העבודה!  ולעתים קרובות שרים הם יחד, ישראל והדס.  "נשיר 'בשדמות-בית-לחם'" – מתחילה היא ופונה אליו ועוזבת לגמרי את יד-אורי.  והם פותחים.  "מוטב, שתקחי קצת נמוך מזה – מיעץ הוא – לא תוכלי לקחת ב-'תעלה יפת-מראה'".  - "באמת תן לי את הטוֹן הנכון, אף פעם לא אדע בלעדיך לקחת!"  וישראל יתן לה.  וחש אורי, כי עולם ומלואו יתן לה ישראל בזה הרגע, כי בטון זה האחד את לבה יפתח ואת סודה, הכמוס בו, נטוֹל יטול...  המה שרים ואורי שומע.  את הקול הראשון יתן ישראל להדס, ובעצמו ילַוה.  וישראל יודע ללַווֹת!

ותמונות שונות ומשונות תקומנה בדמיון-אורי.  הנה נדמה לו, כי לא שני קולות אלו עוד, כי אם הם גופם, ישראל והדס, ירקדו רקוד, יד-ביד, וישרה רגלם, רגל-רגל, וקלה וקצובה...  הנה הם עולים, חולפים ובסופת-וַלס יעלמו...  ויש אשר נדמה לו, והנה קול עולת-רגל למקדשי השירה נשא מהררי-אֵל, או יחזה לפתע כה נהיר וקרוב את שתי נפשותיהם של אלה בהתמזגן לנפש אחת, משנגלו לפניהן כל רזי-חביונן; והנה המה חבוקים וצמודים נשאים על מרבד-משי אחד ודאים בתכלת אין-קץ עד העלם מעינים.

ככה ישמע אורי.  ונוח לו, ואך תמיהה אחת לו: בשל מה ולמה, כהִגמר השירה, תגש היא הדס אליו, אל אורי, ותקח את שתי ידיו בכפות ידיה החמות, תביט עליו במבטה השואל, הצוחק והקליל, ובאמרה: "לישון!" כה מהר תעלם בפתח-הבית.  מה מוזר ונעים הדבר.  הוא לא ידע את פשרו.  וכשהיה קם ישראל והולך אחריה, היה נשאר עוד האחר בלילה, מקשיב לבעבועי כנרת-הים ולשירת כוכבים האִלמת – ושירתו כבושה בחובו.

 

הדממה

את מי היא אוהבת?  ברחוב ובמטבח-הפועלים הכל יראו על ישראל והדס בתוספת כנוי: "זוג משמים".  ולא אחת כבר שאלו, אם אפשר להגיד להם "מזל-טוב!".  אך מי תם ויאמין לכל אלו?...  ואולם כה רבו הדברים בפי הבריות אשר עוד מעט...  והדס בעצמה תאמין;  והאמת נִתנה להאמר; האם לא יעבור בקרבה מעֵין רטט-אושר אמתי, עת קולו הנמוך, הרך והעמוק ירחף, יחבק ויתפתל סביב קולה הצלול והרם?  ומה לה עוד בחיים?...  ועם כל זה...  היא לא מצאה עדיין פנאי להדבר פנים אל פנים עם לבה...  ובכלל, למה לה להפיג את אי-הידיעה הטובה, המתוקה?

...ואלמלא אותו הערב, אשר בו פִתַּח לבה דומיה...  איך בא, איך קרב אותו הערב הפלאי?

...חרש, חרש פשטו דמדומים לאחר מות היום, באין-אומר מת היום.  צצו הכוכבים ונטו אזנם הקשבת.  קפאה כנרת בקסם-צפיה, ותמוה היה המרחק שטושטש.  היתה בכל דממה גדולה, ספוגת קולות-סתר, קולות לא מזה, אותה דממה, אשר תרד לעתים מעולמות עליונים לשכון בחיק-ארץ ובנפש-אדם העורגת...

אך לאוזן רוַת צלילי החיים, לזו של ישראל, לא נגעו קולות-הדממה; הוא לא שמע כלום מתוכה, הוא רצה להשמיע, ויער רנה כדרכו, כתמול-שלשום.

אורי הפסיקו הפעם: "אנא, דום!" – וַיחרש ישראל.  ובדממה, לא הופרעה, החל מפעפע לפתע בכל גופו של אורי זרם-אושר חדש.  מאימתי בא ומהיכן?  דומה, כי מידה של הדס האוחזת בידו...  דומה היה, כי מנשיקה קלה ורכה שרחפה-לא-רחפה על מצחו...  ההיה מה זה עתה פה בחושך?  מדוע ער לב-אורי ורן מחדש במסתריו?  בל ידע...  והוא עוצם את עיניו ומתרכז להמשיך את נעים-הרגע.  היא קמה ותכנס החדרה; והִנָּהּ שוב בחוץ, על ידו.  "לך–שנים, לך–שנים ולי–שלשה" - מחלקת היא את השקדים אשר הביאה, וצחוקה עצור ולבבי, ורעד נימה חדשה, נדמה, צד בו אורי.  היא מתישבת, ושוב סוד-הערב שם האצבע על פיהם...  הס יָשְלַך סביב, ואולם פעולת-איתנים תורגש מתוך מעבה-החשכה.  שם במעמקים רבי-קשב יגלו עתה ויבלעו מוסדות-תבל והדברים יתרחשו...  מה שם?  מנת-אורי לא קוּלפה עדיין – הוא כה נזהר מהפריע במה שהוא את השקט הנפלא, הוא אינו רוצה גם לזוז!  כה נעים לחוש את ראשה של הדס, הנה הפעם על כתפו, ולהקשיב עמה יחד לזה, שכבש אותו, כבש אותה, ואשר ניב לו אין.  מי יתן וישאר ככה מבלי להפרד עוד!  אך הדס זזה, היא קולפת את השקדים ותאכילהו, בעינים עצומות הוא פותח את פיו ומקבל: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש – כנראה גם את שלה נתנה לו...  איזו היא היום!  והוא מחליט לבסוף לפקוח את עיניו, אז תשקפנה לקראתו, תוך נפשו פנימה, עיניה השופעות אור אלם וחום עצור...

"ישראל, נשיר" – אומרת היא ונלחצת אל אורי.  "כן, תשירו" – פולט גם אורי, ומיד נשתתק.  שמץ-צל-זיוף חש פתאום בקולו.  ואולם מישראל סר בינתים כל רצון לשיר.  הוא גם עיף ורוצה לישון – ככה יאמר – ואמנם קשה עבד היום.  ינוח לו.  וישראל קם ונעלם בין ערמות-הגורן.

ומתוך דממת-הלילה, ששבה ופשטה בלי מצרים בכל, שומע אורי את דפיקת-לב-הדס, אשר היתה כה קרובה לו בן-רגע.  באופק שטושטש הבהבו עתה בלי הרף רשפים אלמי-פה, מבשרי החורף הבא.  ואולם הם רק הגדילו את הסוד אשר לדממה.  קפוא היה חלל-המרחב הרוחש, התמוה וטעון אותות ורמזים.  הנה נתק שם כוכב בודד אחד...  ותתע הנפש בלא-בטוי ותכסף אף היא לנוד, לזוז כל שהוא... "בואי!" – נעו שפתי אורי בלא דעת.  ויקם, בלא דעת, ואתו – גם הדס...  וילכו...  אנה?  הם לא שאלו, כאחוזי-קסם יהלכון.  ומדי עלותם ההרה, דמה דמוּ, כי לעמק, אשר נשאר מתחת, עוד לא ישובו, וכי תמיד ומימים ימימה היו המה יחד, הלכו ככה כתף לכתף, אחוזי-זרוע, כשגו-הדס נלחץ ונלחץ אליו בדממה...  וכשעמדו תחת סלע-גיר מחריש ונפגשו פתאום שפתיהם ומבטיהם בנשיקה רעבה ובלא קץ, מתוקה ובלא ספוק, ויחושו מציאות-הפלא...  אשר עוד לא הפליאם.  פעם על אחת מאבני הגיר, אשר ישבו עליה באותו הליל, לחשה לו לאוזן: "אורי, כמה יפית...  ואני לא ידעתי..."  יותר לא דברה,  וכשחוטי כסף טהור החלו מתרקמים באדרת-הלילה האפלה, וראשוני-הצפרירים התעוררו ויפיחו את צנתם הקלה, התעוררו גם הם.

טרם עלה כוכב-השחר עת קרבו אל הבית,  שתק הבית ובעד הדלת הפתוחה נכנסה אפלת-ליל פנימה.  "טוב שמחר שבת - חשבה הדס - ועבודה רבה אין".  הם עמדו עוד חבוקים על יד הדלת.  יליל-תן בודד הפריע לפתע את הדממה.  חרדה הדס ותתרפק על אורי עוד יותר.  ושניהם הקשיבו, איך מימין ומשמאל, מקרוב ומרחוק, נשאה תאניה ואניה, איך העיר הלילה קינה על מותו, לפני צאתו, לפני עלות-השחר...  זו היתה סמפוניה פראית של קולות היסטַריה וצחוק משוגע ופרוע של קללה זועמת  -  וקובלנות-הכנעה כלפי מעלה, מיאוש בלי זיק-תקוה – וצוחת-נצחון אכזרית...  "נכנס" – לחשה הדס בקול נתק.  אך אורי לא זז ממקומו...  וכך נדַמו התנים, פתאום, כליל – כלא היו.

... על יד הדלת שהו ושפתיהם, אשר שוב נפגשו ונדבקו, לא רצו עוד להפרד.  כה עמדו עד בוש.  ביחד ובזהירות נכנסו כה פנימה, ורק שנת-ישראל בלתי-השקטה ונחירותיו התכופות החרידו, הפרידו ביניהם.

 

הסער

ממרחקים הגיח לבסוף גם אותו הליל.  אל חזה-האדמה הצמא קרבו ענני הסער; הברקים גדלו שבעתים, אלמים כמקודם.  אך הרעמים הרחוקים חזרו כבר סביב בגלגל ויהלכו אימים.

ישראל לא לן בבית, עוד אמש הלך למושבה הקרובה, אל ה"נשף", ושם נשאר.  היה גם עליהם ללכת, אך הסער התלוי באויר הפריע בעדם.  בערב נולד פתאום איזה קושי.  הדס היתה עצובה ומוזרה והלכה לישון במוקדם.

מאוחר בלילה פקח אורי את עיניו.  מה קרה לו?  בחוץ שטף גשם, היורה המבורך, וקול המולת המים בגג ובחלונות החריש את שיח-הרעמים.  מי העירו?  כאילו זרם-חשמל פלח את קרביו וידלק את עורקיו, ויעברו ויזינו מכף-רגל עד ראש...  לא ידע את נפשו.  לאט התרומם והיה כאיש החולם עוד והעושה רצונו של נשגב ממנו.  הוא גם ועמד כשכור...  הברקים האלמים שלטו בו, הרשפים החורים הללו, הם הם אשר העירוהו, הדריכוהו ממנוחה ויקימוהו לפתע בחצות הלילה.

לא הוא שלח את ידו במסך-חדרה, לא הוא עמד-צנח על מטתה ולא שפתיו אלה אשר דובבו וקראו חרש בשמה!...  האם מעז היה?  ואמנם, זכור זכר גם את פניה המופנים לאור-הברקים הבלתי פוסק, גם את חצי-צוארה, גם את כתפה המעוגלה והרכה, אשר לימינה, מעל לשמיכה...

– הדס! – קרא שנית והשפיל את ראשו מול אזנה.  ואז פקחה את עיניה.

– אורי!... – ותמשכהו חרש אל חזה.

כה גדולות היו העינים האלה, כה נוגות וגלויות כתפיה, כתפי הדס הצעירה...  ונדמה היה , כי בואו בשעה זו לא הפליאה, וכי זה לילות רבים פה תחכה לו...

ורוך בלי גבול בא מיד לאחר הסער, כרביבים בא, רוך-הלאוּת הענוֹג.

– מה ירהיב עוד את הלב כשיאיר היום החוֵר, הממשמש ובא?

...היתכן אחר חזות-ליל זו עוד איזה "מחר", עם דברי-חול נחפזים, עם מבטים טרודים עמומים, עם דאגות של כל אותם ה"חיים"...

ואולם פג-כלה גם אותו הליל, והיום העור נגש אל החלונות, גחן וישקף לתוך החדר.

 

האושר

תשעים יום מדי ערב בערב הקשיבו הדס ואורי לקול דממה דקה אשר קמה להם מאז...  יחדיו ספגו את נגוהות-הנשפים בעלותם לאותו צוק-ה"נשיקה" המחריש אשר שם יתערה "דום" גא-ופרא, רחב וענף ויסתירם מעין-כל...  ורק כוכבים בודדים, רוחות קלות וריחות ה"צִקְלַמֶן" ימצאו דרך אל הדבוקים, לשַכּרם במגעם הרך והזהיר.

חצאי-חצאי-לילות חלפו עליהם ככה, באֵלם-שפה, בלא-הגה, בלא-שיר...  וכאילו לא היה עמהם עוד אדם שלישי אשר שמו ישראל.  כי בתשעים יום האלה לא פצה ישראל את פיו לשיר בהיותו במסבתם.

ולקץ שלושת החדשים, בשבת, לפני בוא השמש, ותגש הדס לישראל, ותקח בשתי כפות ידיה הקטנות את פניו, ובהעמידה אותם קרוב קרוב מול פניה, תאמר לו בקול נמוך, ברצינות של חן ובכובד-ראש של שובבות? "כבדני, ישראל, חביבי, גם ברכני...  כי עוד לא צעירה-נערה אנכי...  ועד מתי, ואיך זה לא תדע..  ואני...  אני הלא אֵם כבר, אֵם, ישראל!"

אותה שעה אודם צח פרח בלחייה, ואולם עיניה כה עמקו ואורו.  אך פני ישראל חָוְרוּ מאד ועיניו התרחבו; טרם הספיק לומר מלה, ונגש גם אורי.  אז תניח הדס את שתי ידיה השזופות על צוארי הבחורים, ותלחץ אל שניהם, ותתן גם את יד-אורי על כתפו של ישראל,,, וַתחרש.

כך עמדו זמן רב שלשתם חבוקים-נבוכים, ושיח-לבותם, אשר התדפקו עתה זה עם זה ברעוּת, נשמע להם ביתר בהירות...  שקט היה בחדר.  על אדן-החלון, על השולחן, על הרצפה ועל הקיר שחקו קרני-השמש ויזהיבו גם קווצות-הדס הפזורות.  הראשון התעורר ישראל; בכח אמץ את שניהם, נשק לאורי נשיקה קצרה וחמה, להדס – ארוכה ולחה, ורטיבות היתה בעיניו.  וכעבור רגע יצא בזהירות כאילו פחד להחריד את טוהר האושר החרישי.

האומנם זה הוא האושר?  אותו האושר, אשר עליו חולמים ופורשים ידים רבבות-אדם, ואשר גם רומסים בגללו איש את רעהו?  אכן, הוא...  ומה קל ומבלי קרבנות נכנס לחייהם!  האפשרי הוא?  הגם ימשך מחר, מחרתים?

ובאותו ערב, אחרי תשעים הערבים של אי-שירה, בהיותם על הגורן, שר ישראל.  ולא היה עוד קולו כתמול-שלשום; צלילים חדשים, מתוקים ביותר, עמוקים פי שבעה וברורים וצלולים שבעתים.

וחרוד חרדה הדס, כאילו העירוה משנתה, לקראת אותם הקולות.

 

הערפל

החרש החריש אורי באותו הערב לקול שירתם, בשכבו פרקדן ברחוק-מקום על הגורן, כשידיו נתונות מתחת לראשו ועיניו עצומות.

ושיר יחליף שיר, וזמר בעקבות זמר יזרום, ומנגינה לעומת מנגינה בלי מלים תרחף.  ככה עוד לא שרו הם מעולם.  כאילו נפתחו לרוחה חלונות-היכלי-השירה ונשפכו מטה קלוחיה השקופים, שנאספו שם בסתר ובדממת דמדומים.  ונדמה לאורי, כי זרם-המים הכביר התנפץ לאלפי-רבוא-שבילים, והמה ישקו וירוו את כל היקום הצמא, ומעדר נעלם יפתח ויסגור בעדם את הדרך...  ויש כי ישָּׁטף הכל באין עוצר.  והנהו – ים אין לו קץ, ובים-השירה הזה תפליג ספינתם של ישראל והדס, אשר רק למענם תפרוש את מפרשיה.

ורואה אורי את עצמו כמו מאחורי דופן, גלמוד בין גלי-הים, המתנכרים לו, שט נעזב ומסוער אחר ספינתם המתרחקת –

וכה מנצחת נדמתה לו שירתם!...

באחד השירים החדשים טעתה הדס ותבקש, כי ידריכנה ישראל אל נכון: "תן לי טון!"...  ההיה דבר-מה מיוחד בחתוך-דבריה, בצלצול-קולה?  היה היה!  ממנו, מאורי, עוד לא בקשה דבר בחרדה שכזו...  ולמה תשאל, הן את זה לא יוכל תת לה, לעולם לא יוכל! – ב"קול" היא צריכה, קול, אשר אזנים תשמענה, אזנים ממש, ניב-שפתי-בשר, צליל-חיים השותת דם, הרוטט, המתפרץ!...  אכן אשה היא...

"בוא הנה, אורי!  מה אתה עושה שם?" – קראה לו פתאום הדס.  "לי גם פה טוב".  זר ומשונה צלצלו הדברים בדמי-לילה!...  וכבר עמדה הדס לפניו על ברכיה, ותשח ותשק לו חרש, אחת ושתים תשק, ותבט בעין בוחנת ישר לעיניו, עמוק-עמוק לנפשו פנימה: "מה לך, אורי?  האם לא למענך שירתי?  מדוע אינך מאושר אתי, אִתנו?"  ותוסף להסתכל בו, ותקרא בחשאי: "הוי, מה לך?"  ויסב אורי את עיניו ממנה, כי הרגיש, כי נרטבו: "מה כל החרדה? – פטר בשפתיו – ראשי כואב קצת וודאי יעבור תיכף".  זאת הפעם הראשונה אשר שקר לה, להדס שלו, וקולו העיד עליו.

...נדעך אור-עיניה פתע וצל כהה בא ונח על פניה.  צל כזה עוד לא ראה הוא על פניה.  ולא ידע עוד מה לעשות, איך להפיגו...  מדוע לא דבר, לא התחנן, ואך באפס מלה ובאין מעשה הביט והביט בפניה?  מדוע לא התנפל על ברכיו לפניה, לא נשק את שמלתה?...  ברגע הזה, אשר כה ארך לבלי קץ, הוא חש כאילו נקרעים אחד-אחד חוטי-פז, שכה יפה קשרום עד עתה.  כחות אחרונים נטשוהו.

מלה לא דברה עוד הדס, ותקם, ותעזבהו.  ויוָתר אורי יחידי בהקשיבו דומם לקול צעדת-ישראל והדס, המתרחקים.

ותבך ותכל נפשו אחריה: "הדס, הדס, סלחי לי!"...

 

יְלַיל הַתַּן

מה היה להדס?  ערב-ערב תלך עם ישראל מהבית לטיל בהרים, בשדרות-ארנים ולתעות בדרכים ובאין כל דרכים.  ובאותם הרגעים המועטים עתה אשר היו שלשתם במסבה אחת, היתה מפצירה לשיר, ושירתם היתה לה כעין מקלט.  ברגעים כאלה היה נדמה לו לפעמים כצליל נוקב בשירתה, צלילים זדוניים ועליזים ביותר, המתפרצים ושמחים לקראת החופש, המוחים בעליצותם נגד כל הכבלים, לוּ גם כבלי-אהבה המה...  חופש...  האומנם הוא כה חטא לפניה?  הלנצח לא תסלח לו?  תשנאהו?

...ולא תפשה אזנו הפעם את מה שלא נִתן להשמע, את לחלוחית-הדמעה בשירת-הדס העליזה.

ופעם, בהקיצו בלילה, ויזכור אורי, וירם את המסך, ויגש בחשאי אליה.  וזמן רב עמד אִלם למראשותיה.  ופחד מוזר תקפהו.  ולא הרהיב להעירה.  מה נחש לבו באותה שעה?  מדוע כאב כה עת קרא לה לבסוף חרש בשמה?  לא היו עיניה בהירות בהפקחן...  הוי, למה פקחתן בטרם שב אורי מאחריה!  בזהירות יתרה אחזו שתי כפות-ידיה מתחת לסנטרה בשמיכתה אשר עליה.  וכנטפי-מים קרים ירדו-רבצו  על לבו דבריה: "אורי, תן לישון..."

עד אור הבוקר, עם שנאה כבושה לעצמו, שכב אורי פרקדן על משכבו.  בבוקר חש בראשו ולא קם לעבודה.  ישראל שאל מה לו, ולא ענהו דבר...  ביום התחיל מדבר מתוך חום-קדחת.  הדס, העסוקה בבית, נגשה אליו פעמים אחדות, אך הוא לא עצר כח להביט בפניה ויעצום את עיניו בכל פעם.  ברגעי-הרוחה לא זכר את מה שדבר.  פעם, בהיותו נים ולא נים, שמע כעין קול-בכי עצור מבחוץ ובפקחו את עיניו, והנה היא עומדת עליו ומחליפה לו את התחבושת...  עיניה – הצדה, וכולה – ת' פרסא ממנו.

בערב, בשוב ישראל מן העבודה, והם שניהם אוכלים שם בחוץ, ויזכור אורי פתאום אותו ערב רחוק על הגורן עם אותו רטט-אושר ראשון, אשר חש אז ואשר לא ישָנה עוד...  ואותו שקט, אותה דממה גדולה זכר, אשר דברה אז לשניהם ובעד שניהם...  אליה תשוקתו ובה – כל חייו!  מה טוב היה לבוא שוב בצל-כנפיה ולא לשוב לקולות-החיים, אשר הנה כבר הוגיעוהו...  קולות החיים...  הוא עיף מהם!  כי הנה צליל והד, ויהי גם הרמוני, יכאיב אך ויפצעהו, ורק לקול דממה דקה אחד יחיד ומיוחד נפשו תמיד, תדיר תכסף...  ואת הדס לא יקח אתו...  לא, כי גם בה טעה.  יחידי ילך לקראת אותו קול!  ולפתע כה משונה, ריק וקל נעשה בכל עצמותיו של אורי.  שפתיו, שנצרבו מחום, נעו, ועיניו שנפלו עמוק, דבקו בנקודה אחת.  הוא קם.

"לך לאורי, קשה לו" – לחשה פתאום הדס לישראל בעודנו אוכל.  הוא פלט את גרגיר-הזית ונכנס במתינות הביתה.

הדס נשארה בחוץ כפותה אל העשב כשפניה תחובות בכפות-ידיה.

"אורי!" – נשמע קולו של ישראל הזהיר והנמוך; הוא הדליק שם גפרור ושהה רגע קט.  אך עד מהרה יצא, ועוד בעמדו בדלת, אמר בקולו הבטוּח: "אורי, כנראה, יצ..."  ולא גמר.  היא הרימה את ראשה ופניה לא היו לה עוד.

מרחוק, כיתום זה הנרדף, או כנפש נדחת ואובדת לעולמים, ייליל-ייליל התן, ומשמאל, מצד הגורן, מאיזו פנה אפלה, נשמעה יריה קצרה ויבשה.

"אורי!" – פרצה צעקה, אשר החרידה את החוה ואת כל המושבה, אך איש לא הכיר בה את קולה הענוג של הדס...  גם ישראל לא הבין מאין פרצה היא...

...הם היו הראשונים, שמצאו את אורי בעודנו חם; בכף-ימינו הקרושה היה האקדח החדש של ישראל.  פניו היו חִורים ועינו האחת פתוחה מחציתה.  וכשנשקה לה הדס ותסגרה, כאילו נפתחה שוב.  וסוד-המות הקר והאלם נשב מתוכה.

הלך אורי לעולמו.

היתה דממה.

 

החיים

...נשבר הכד על מבוע.

ואולם החיים זרמו הלאה.  ובמרוצת-הימים, בהולד להדס בת ותשפוך עליה את כל עודף-אהבתה.  אם כי כבדו הפעם כבלי אהבה זו מכבלי אהבת-אשה בה, – בכל זאת הרכינה את ראשה הגא לפני השליטה התינוקית.

כמקודם חיתה עם ישראל, לעתים גם שרה, אך ביותר דבקה נפשה בדממה.

ובערבים של אחר העבודה, בערבי-שקט שבגליל, הנוּגים ומלאי-נועם, ביַשנה את אוּריאַלה שלה, היתה שוקעת הדס בזו הדממה ומקשיבה, ומקשיבה רב קשב...  למה? – לא ידע ישראל.  אך הרגש הרגיש, כי לא שלו היא ברגעים הללו, כי אינה חשה כלל במציאותו על ידה וכי אינה זוכרת אשר בחיקו ראשה מוטל.

... וידע ישראל אשר עם אורי היא, באשר ניב לו – אָין.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה