_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על פרשת הדרכים

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

ראשית תרע"ט.  הכריזו על שביתת כלי הנשק והמלחמה העולמית פסקה למראית עין, כי עברה מן הנסתר אל הנגלה, מהחפירות שמתחת לקרקע להיכלי הדיפלומטים.  ובאמת – מן הנגלה אל הנסתר, מעולם הדם והאש לעולם המזימות.  בה בשעה, לא במובן האסטרונומי, התחילה המלחמה האחרונה שלנו על קיומנו ועתידנו.  הדרישה הגדולה שלנו לארץ ולשחרור יצאה מקליפתה ונדחקה לרשימת התביעות של יתר העמים.  ובא הנס: הסכם המדינות על דרישתנו.  היה רגע ועבר זעזוע בנשמת כל האומה, אבל לכלל רטט מטהר, מצרף ומזקק לא הגיע.  מקום הנס – בירת העולם על גדות התימזה.  באחת הפינות השקטות של בירה זו ישב אז בודד במועדו, מתיחד עם עולמו שלו, שנשא בקרבו, הצנוע הגדול: אחד-העם.  ועד שלא שקעה שמשו של  "אחד-העם"  התחילה רומזת ועולה שמשו של העם.  איך התרקם ואיך התרחש הנס – עדיין לא תפסנו, והשגתנו בוררת כדרכה את הקו של מיעוט העיכובים, כך קרה הדבר, בעזרת המקרה, בכוח משחק המאורעות.  אמנם ברי לי – יעברו עוד ימים, או אולי עתים וזמנים, ותזדכך המחשבה ותגמול ההכרה, ונוָכח לדעת, שלא במקרה נזדמנו בשעת התרקמותו של הפלא שני שליחי האומה במובן היותר היסטורי, שליח המחזבה ושליח ההגשמה, אחד להולכה ואחד להובאה.  כל אחד לעצמו יחיד, נתון בתוך מסגרת של סביבה זרה, הרחק מדופק החיים של האומה, אבל שניהם יחד הצטרפו לחשבון גדול, כמעט לחשבון האומה.  לא, לא מקרה הוא, שבשעה החותכת היתה האפשרות לשליח ההגשמה לשאול עצה ולקחת תורה מפי המורה, והשליח השתמש באפשרות זו מדי פעם בפעם והיה מביא לפניו כל דבר הקשה.  ולא פעם או שתים היה הוא, הזהיר והמדקדק, מכריע בעצתו בניסוח תביעותינו.  ויצא הנוסח צנוע, אבל תמציתי.  כי הטביע עליו את חותמו זה  "אחד-העם", שנלחם כל חייו בקליפה המטשטשת את התוך, שכל כך שנא את הצלצול המאהיל על הריקניות, את ברק הרגע המעיב את הנקודה הנצחית.  וכך היה אומר: הכיר העולם והודה בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל וארץ-ישראל.  זה העיקר ואידך...  מכאן ואילך רק קליפה, נתונה לשנויים, מעשינו ירחיקונו ומעשינו יקרבונו אל המטרה. 

וזכרתי דוקא את ניסוח דרישתנו בשעה הראשונה אחרי הלקח ממנו גאון מחשבתנו הלאומית, מפני שאני רואה בניסוח זה תוצאה ישרה של שיטתו הברורה והצרופה, שאמנם הוא בעצמו כתב אותה מגילות מגילות, ולפעמים אף בצורה של פירורים, ובאמת היא מלכדת לחטיבה אחת ולהשקפת עולם מקיפה וחותמת, הנותנת תשובה לשאלותינו העיקריות והמורה לנו את הדרך, כיצד עלינו להתנהג שעה של טובה ובשעה של רעה, בשעה של התרוממות הרוח ובשעה של דיכוי הנפש.  בשעות הראשונות, שלא תזוח עלינו דעתנו, ובאחרונות שלא תפול עלינו רוחנו.  וזאת היא חובתנו למורה: לבאר, לפרש וללבן את השקפת עולמו ושיטתו ולתת לה מהלכים בחיינו, בתור הלכה למעשה.  וחובה כפולה עלינו, גם להגן על תורתו מפני התולים את עצמם באילן גדול, מוציאי הפסוקים והפתגמים הבודדים בשעת צורך ומשתמשים בהם לכוונות זרות. 

זוהי החובה.  ולא רק לכבוד הנפטר הגדול, אלא גם להצלת עצמנו.  נודה נא על האמת: עדיין נמצאים אנו על פרשת דרכים, ומה שגרוע מזה, עדיין פוסחים אנו על שתי הסעפּים.  עדיין נאבקים אנו עם שני זרמים, שכל אחד מושך אותנו בחזקה לצדו, ומכאן התרוצצות שאינה פוסקת, ריב תמידי על שאלת הבכורה, האומה והמדינה – מי ראשון ומי אחרון, מי האב ומי התולדה?  והשאלה הלא לא רק עיונית היא, וכל זמן שלא תפתר יהיה לקוי גם הכיוון המעשי של עבודתנו.  נתלבט ונסתבך בשאלות מסתעפות כל זמן שלא תפתר השאלה העיקרית, כי הלא אינו דומה כיבוש המדינה בשביל האומה לכיבוש האומה בשביל המדינה, וגם אין פשרה בשאלה עיקרית זו, משום ששאלת הבכורה היא, ואין הבכורה נחלקת לשתים. 

בשעה קשה עזב אותנו המורה, גלים ומשברים עוברים עלינו.  בשעה כזו נחוץ ראשית כל לשקול כל תנועה ולמדוד כל צעד, וגדול הכאב להרגיש כי הלך מאתנו איש המידות, המשקל והפלס. 

נפלה האדרת, הנדע להרימה? 

 

3.1.1927. 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה