_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עתיד יהודי באמריקה

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

 

I

יש פשטנים בתורת-החיים, כלומר בתפיסתם שהם תופסים את תהליך החיים.  די להם בזה שניתן לתפיסה בחמשת החושים ובכל מחשבותיהם ומעשיהם הם נתונים רק ל"אני" הפרט, והוא נושא מחשבתם ועשייתם.  בנתינת דעת זו על האני הפרט איני מתכוון לאנוכיות הקטנה של האיש הבודד.  אני מתכוון לערך העיקרי שמייחסים בדרך כלל לזה החי ומתנועע בהוה, לאני המרגיש את עצמו ולחושב את עצמו במוחש, ומעדיפים אותו על האני של העבר ועל האני שעתיד לבוא.  הללו, הפשטנים, אינם רואים את החיים ראות תהליך של מעבר-עולם ממה שהיה אל העתיד לבוא.  עיקרו של הקיום בעולם נתון לגביהם בהוה.  כל השאר אינו אלא חלום, מחזה תעתועים.  בו בהוה הם מבקשים נקודת-מנוחה ונקודת-מגע לעצמם.  ידאג כל דור לעצמו, ישקוד על בעיותיו של העולם הזה שלו, ואל יכניס את ראשו בעבים של עולמות, שיבואו ויקומו אחריו, – ובכך כל הפילוסופיה שלו. 

כל תולדותיה של ההתפתחות האנושית סותרות פילוסופיה קצרת עין זו, חסרת פרספקטיבה.  ההיסטוריה האנושית על מובנה הנעלה יותר מתחילה בעצם עם מתן הפרספקטיבה ההיסטורית, עם החרדה והדאגה למחר ההיסטורי.  תולדות תנועת הפועלים בעיקרה, למשל, מתחילות רק עם כניסתו של רעיון המדינה לעתיד לבוא ללבם של ההמונות הרחבים – עם כניסתו של רעיון עולם הבא של הסוציאלדימוקרטיה.  רק בדרגותיה הנמוכות של התפתחותה נישאה האנושיות רק על כנפי ההוה.  במדרגות העליונות יותר היתה נושאו של העתיד לבוא.  ואלמלי היה בידינו לקבוע, עד כמה נדחפות החבורות האנושיות השונות, המעמדות או העממים השונים ביצירתם על ידי הדחיפה להשפיע על התהוות העתיד, והיה בידינו לעמוד כהלכה על מצבם החברותי השונה של אלה. 

הנה הנחה אחת.  ועוד לה שניה. 

אי אתה אומר: אין האנושיות שקודה על בנינו של העתיד אלא על דרך היצרונות בלבד.  האדם – ומדובר כאן על אדם התרבות – מוסיף על הדאגה האינסטינקטיבית גם את תבונתו של עצמו ואת רצונו החפשי של עצמו.  מדע, אמנות, ספרות, תעשיה, מסחר ומלאכה נתמכים בידי הממשלות, בידי החברה והסתדרויות מיוחדות.  תכופות אנו רואים בכך תמיכה מלאכותית.  ואינו כן.  התמיכה הזאת טבעית היא.  היא נובעת מרצון-העם, הבונה מתוך דעה ברורה עתידם של הדורות הבאים. 

 

*

 

כל יהודי החושב את חשבון עולמו על כרחו יתן עכשיו את דעתו יותר מבכל שעה אחרת על שאלת עתידה של יהדות אמריקה.  וכשסחים אנו על העתיד היהודי, ברצוני לבקש, שלא יחליפו אותו בעתידם של היהודים.  שכן שנים הם שאינם אחד כל עיקר.  עתידם של בני ישראל יכול שיהיה נראה גם מבחינת השלילה וההתבוללות, ואילו העתיד היהודי אינו נסבל במחשבה אלא מבחינת החיוב הלאומי.  לבי לשאלה השניה. 

ושאלה זו נחלקת לשתים.  ראשית, האפשרי הוא עתיד יהודי כאן באמריקה?  ושנית, אם אפשרי הוא – מה חובות הוא מטיל עלינו? 

האפשרות של התהוות עתיד יהודי באמריקה תלויה כאן כבכל ארץ נכר במערכה שלימה של תנאים אובייקטיביים וסובייקטיביים.  התנאים האובייקטיביים כרוכים בסביבה הנכרית ונתונים בה, שממנה יוצאת השפעה חזקה עלינו ביודעים ובלא יודעים.  הם תלויים בטיבו ובאפיו של העם השליט – אין שום מדינה שבעולם שאין בה עם שליט.  התנאים הסובייקטיביים גנוזים בחבורה האנושית גופה, הרוצה לבנות את עתידה של עצמה.  הם תלויים בחוזק רצונה של חבורה זו ובדרגת כוח יצירתה. 

סבורני, שמן המותר הוא להעיר כאן, שהדברים אמורים כאן בעיקר בעתידה של תרבות.  לא יותר, באם אף לא פחות מכן. 

התנאים האובייקטיביים פה באמריקה אינם נוחים ביותר בדרך כלל לקימתו ולהתפתחותו של עתיד יהודי.  בשורות מועטות שלמעלה נשתמשתי בדיבור  "העם השליט" ונמנעתי מהשתמש בדיברו  "האומה השלטת", משום שבבחינה זו שונה אמריקה מכל שאר הארצות.  אומה אמריקאית אינה קיימת לפי שעה, היא הולכת ונולדת עכשיו, בהתהוותה היא עומדת.  ולפיכך משתמשים כאן במושג אומה שימוש אחר.  אומה משמעה באמריקה: מדינה, מלוכה, ארץ.  עובדה זו, חסרונה של אומה אמריקאית מכבידה על התהוותה והתפתחותה של כל תרבות עממית אחרת על אדמת אמריקה.  דרכה של כל סגולה להתפתח יפה במקום התחרות חזקה, ברם היא מאבדת הרבה ממתיחות ומהתעצמות חייה באווירה שלא נתיחדה עדיין ייחוד עצמותי, באווירה שלא הגיעה עדיין לנקודת-ההתגבשות של עצמה.  אמריקה אינה עדיין בשלה ומבוגרת, אמריקה שרויה עכשיו בתקופת  "ימי בראשית"  שלה, מבחינה תרבותית-לאומית.  ולפיכך לא היה בידי שום חבורה לאומית להגיע לידי מדרגה גבוהה של ייחוד טוב.  חסר היה הכוח הדוחף, והחבורות השונות עמדו ועשו פשרה ביניהן.  הפשרה נתבלטה ביחוד ברשות הלשון.  אין אתה מוצא כמעט ארץ אחרת בעולם, שתהיה בת לשון אחת, כמותה של אמריקה.  נותן אדם את דעתו על כך, כמה מרובת-לשונות היתה עשויה להיות אמריקה זו לפי הרכבה שהיא מורכבת מקטעי עמים שונים, ונותן אדם את דעתו על המהירות העצומה, שבה באה התמזגות לשונית זו, יעמוד וישתומם.  זהו פלא, פלא רב, ואפשר וגדול הוא וחשוב הוא מהתהוותם של כרכים גדולים בן לילה אחד, גדול ורב ערך מן התעשיה שקמה כאן מעשי-כשפים.  בעצם השיגה אמריקה בדרכי פשרה מה שלא השיגו לא רוסיה, לא גרמניה ולא כל שאר המדינות החזקות במעשי כפייה ואונס. 

ופשרה זו תכוף גם את אוכלוסי ישראל לפרוש מלשונם.  אין זו שאלה של צדק ויושר, לא שאלה של רצון, רצוננו.  חובה ליתן את הדעת כאן על התנאים האובייקטיביים, על ההשפעה העבירה ועל הכוח הרב של הסביבה האמריקאית הרבה.  מבחינת הלשון היא תבלע בליעה גמורה את אוכלוסי ישראל.  ישמחו על כך המתבוללים, יתאבלו על כך ויזילו דמעותיהם הלאומיים.  לא יעמדו לא השמחה ולא הצער.  ואם ננכה את הכניסה-ההגירה העתידה לבוא, עלינו להיות מוכנים בלבנו לעובדה, שבמשך דורות אחדים אף  "אידיש"  תיעשה לשון של קודש.  אף היא, כאחותה הבכירה, החזקה יותר והגונזת בתוכה יתר חיות, תגורש מן הרחוב, תדחק מן הבית ותתכנס בספר ובבית-התפילה, ואפשר רק בספר בלבד. 

וכך יצא מן העולם אחד הגורמים החשובים ביותר בהתהוותה ובהתפתחותה של תרבות ישראלית עצמית.  ואם תקום תרבות כזאת תהיה זו לפי טיבה ואופיה תרבות של תרגום, אם מותר לומר כך. 

ברם אף בדברים אחרים אין התנאים האובייקטיביים כשרים ביותר לעתיד יהודי כאן באמריקה. 

אמריקה היא הארץ הקפיטליסטית ביותר בעולם.  אין בכך משום קובלנה על אמריקה.  אין אנו אלא מודים בקיומה של עובדה זו, והכל חייבים להודות בכך.  זו היא עובדה של היום.  אין נביא וידע.  אפשר ובעתיד הקרוב תעבור על אמריקה מהפכה רוחנית.  עגל הזהב יוּסר מעל כנו הגבוה והעם יתחיל לעבוד לאידיאלים נעלים יותר.  יחידים מבשרים מפנה זה כבר משמיעים את קולם.  אולם לגבי דיוננו אנו מצוה עלינו להדרש להוה בלבד.  וכל זמן שבתי-הבנקים והמשרדים ייבנו ביתר נוי ושקידה מאשר בתי-האקדימיות והמוזיאונים ויעלו עליהם בפאר והדר, כל זמן שבתי המלון, הקלובים ובתי השעשועים יתפסו את המקום הראשון והמרכזי בחיי הצבור יותר מאשר האוניברסיטאות העממיות והיכלי האמנות – אין מקום לדבר על אווירה רוחנית-תרבותית, שתהיה מוכשרת להמריץ את החבורות הלאומיות השונות לעבודת-תרבות מאומצת.  אף על ההתפתחות היהודית של הרוח היהודי משפיע מצב שליט זה השפעה שלילית גמורה. 

ואפילו לא נסכים להנחותיו הנועזות של זומבארט, שהיהודים הם יוצריו של הקפיטליסמוס המובהק  (ואי אפשר להסכים להן עם תלמודן של תולדות ההתפתחות היהודית בעולם), הרי מוכרחים להודות, שמחמת תנאים מיוחדים אנוסים היו היהודים מימי הביניים עד הזמן החדש ביותר להפריש ממרצם למסחר.  ברם במשך הזמן עלולה כל תולדה להתגלגל באב להתפתחות חדשה.  ואמנם כדבר הזה קרה לישראל.  עד היום הזה צריך שיפעל כוח-שכנגד מוסרי רב בישראל, שיהיה בידו לכפות אותם לחלק בדרך אחרת את מרצם ואת כשרונותיהם.  כוח-שכנגד זה חסר לפי שעה באמריקה, בארץ בה פתוחות באמת אפשרויות בלתי מוגבלות ברשות ההתפתחות הקפיטליסטית.  רב הפיתוי וגדול הנסיון.  השאיפה להתעשרות מושרשת בכוח רב בהכרתו של כל אדם, וקשה להתגבר עליה בלי מלחמה פנימית קשה עם עצמו. 

אולם כנגד זה קיימים תנאים אובייקטיביים אחרים נוחים מאוד לקימתה של תרבות יהודית באמריקה.  ברצוני לעמוד על החשוב שבתנאים האלה. 

אמריקה מורכבת מקטעי עמים שונים ומשונים.  אבל חבורות-עם אלה אינן רק שליחיהם של עמים ואומות.  הן גם שליחיהן של מדינות וממשלות.  וחילוקי-דעות עשויים לפרוץ בין מדינות וממשלות אלה ובין אמריקה.  חילוקי-דעות מדיניים.  שאיפתה של מדינת אמריקה לאחדות אי אפשר שלא תתן את דעתה על עובדה זו.  מצוה עליה שתהא עינה פקוחה על אהדותיהן של חבורות-עם אלה.  קנאה זו, מוצדקת מבחינה פסיכולוגית, באה על גילויה בזמן האחרון במערכה נגד האזרחות הכפולה.  ואילו אוכלוסי ישראל לא יהיו לעולם – לעולם עד כמה שניתן לו לאדם לחזות בעתיד – נושא לקנאת אמריקה.  אי אפשר שיבואו הדברים לידי קרי בין אמריקה ובין היהודים.  תרבות יהודית באמריקה לא תמשוך על עצמה קנאה ושנאה.  לכל היותר תעורר את חמתם של המתבוללים היהודים, שהרגילו את עצמם לקנא את קנאת אמריקה ללא שאלות ובקשות.  אמריקה יכולה להניח מתוך בטחון-נפש גמור לה להתפתחותו של עתיד יהודי מבחינה תרבותית.  האופי האמריקאי המתחשל והולך בימינו עלול רק להרוויח מזה. 

ומכאן אל התנאים הסובייקטיביים. 

 

 

 

II

עוד לפני שנים מעטות, לפני שפרצה ההפיכה האירופאית-העולמית, לא עלה על דעת איש, שבאמריקה עשוי לקום מרכז גילוי והתפתחות לרוח הלאומי היהודי.  ואם נמצאו יחידים מבין ראשי המשכילים היהודים, ששאפו בכל לב ליצירתו והתהוותו של מרכז כזה, היו מכונים בפי הבריות בשם פטריוטי-המקום  (חסידי הארץ).  ברם אפילו הם, חסידי הארץ, היו מדברים על מרכז, על מרכז נוסף, על מרכז מקביל.  כי אמריקה תכנס להנהגה ביהדות – על זה לא חלמו אפילו הפטריוטים הנלהבים ביותר של אמריקה.  אמנם לפני עשרים שנה בערך, בשעה ששמי יהדות רוסיה נתכסו עננים כבדים, שאפילו רואי הלבנות אבדה אמונתם בימים טובים מאלה, עמד החשוב שבדורשי רשומותיו של עם ישראל בדורנו, שמעון דובנוב, והביע את דעתו, שבשנים ובשלשת הדורות הסמוכים יעבור עיקרו של עם ישראל ממזרחה של אירופה לאמריקה.  והרשות היתה בידו להביע דעה זו, משום שהיציאה לאמריקה באותם הימים היתה בשיעורים עצומים.  ואפשר היה לצפות, שעוד תגדל ותעצם.  עם דמדומי החירות הרוסית בטלה דעה זו.  נוכחו הבריות, שכל ששערי העתיד פתוחים לעין הרואה, יעמוד מרכזו של ישראל באירופה על מכונו.  אף באמריקה היתה דעה זו השלטת.  ידעו, כי במזרח-אירופה גנוז אוצר עצום של כוחות-יצירה תרבותיים, ומאוצר זה יהיו מתפרנסים כל באי עולם של גלות ישראל. 

לאחר שהפורענות העולמית פרצה בכוח-איתנים, ועולם ישראל שבמזרח אירופה נזדעזע, נזדעזעה עמוו אף יהדותה של אמריקה זעזוע רב.  ולא היה זעזוע זה פרי רגש הרחמים סתם; היה זה זעזוע אינסטינקטיבי עמוק יותר: יסודו של כל הבנין כולו, של בית ישראל, עמד בסכנה, ונזדעזעו עמודיו הרחוקים.  כך יזדעזעו וירעדו כל אברי הגוף עם הזדעזעותו של הלב.  החוש העממי, זה שומר נאמן העומד על המשמר מאחורי גבינו להזהיר מפני הרעה הממשמשת לבוא, עמד והודיע ליהדות אמריקה על החורבן הגדול מעבר לים עוד לפני שנתקבלו על כך ידיעות רשמיות.  חוש העם – טלגרף אלחוטי  בחיי עמים, וברגעי סכנה הוא נעשה והולך כוח מעורר.  חוש עם זה הוא גם שעורר את היהדות האמריקנית.  אותה שעה תפסה יהדות אמריקה, שהדברים אמורים כאן בדברים חשובים יותר מאשר לחם לאכול לרעבים ובגד ללבוש לערומים, שבזה בלבד לא תצא יהדות אמריקה את חובתה, והחלק לא ימלא את ובתו לכלל כולו, זו חובה שהשעה הגדולה מטילה עליו. 

ברחובות אספו נדבות "לחם לחי ותכריכים למת"  הכוונה לביטויו של שיר פרוג לאחר פרעות קישינוב), קראו לעצרות ופנו לרגש הרחמים שבלב.  אבל מי שעינים לו ראה, שעמוק עמוק בנשמת ישראל נתקננה דאגה כבדה יותר, עמוקה יותר, החרדה הגדולה לקיומו של ישראל בעולם.  יחידים יכולים להעמיד תורות-ניחומים לעצמם, ואילו עם יחסו אחר לעתידו.  יודע עם, שעם אבדן כוחות היצירה באה שעת  גסיסה לעם, ואין עם שרוצה בכליה, והרי הוא נאבק בכליה הרוחנית באותו כוח ומרץ, שבו הוא נלחם בכליה הגופנית.

וכאן הגיעה שעת לידתו של רעיון ההצלה הלאומית הישראלית ביהדות אמריקה, ולא רק בנדבות לסובלים ולנצרכים אלא גם על ידי שתקבל יהדות זו על עצמה את החובות הלאומיות הנעלות יותר.  אותה שעה התחילו סחים בקול בקרב חוגי המשכילים היהודים על דבר התהוותו של מרכז יהודי תרבותי באמריקה.  ואף זה סייע לכך סיוע רב, שאמריקה נתעשרהב פתאום מחמת שעת מלחמה בכוחות יצירה גדולים שבאו מעבר לים.  מכל גנזי אירופה שפע הזהב לאמריקה אל בתי הבנקים שלה, ומכל המרכזים היהודיים של אירופה וארץ ישראל נהרו לאמריקה הנאורים מישראל.  נתמלאו רחובות ישראל חיים ותנועה, התחילו סחים תכופות יותר ובהטעמה יתירה על תעודות לאומיות ישראליות, ביתר כובד ראש וביתר עמקות התחילו דורשים בבעיה הלאומית של ישראל.  נתרתחו הלבבות, ואף יהדותה של אמריקה נתפלגה לשתי מחנות.  השאלה הלאומית שהיתה נדונה עד לפני זמן קצר כשאלה רחוקה, כבת קול של מחלוקת, שבית-חיותה ומריבתה עולמה של אירופה, נתקרבה יותר ויותר אל היהודי האמריקאי, או – והיינו הך – היהודי האמריקאי נתקרב יותר ויותר אל השאלה, הוא קנה יחס קרוב יותר אליה. 

וכך אנו מתקרבים והולכים גם במחשבותינו אנו אל אב-הבעיה: ומה בדבר התנאים הסובייקטיביים הדרושים להתהוותו של עתיד תרבותי ישראלי באמריקה?  לשון אחר: היש בלב יהדות אמריקה רצון חזק למדי כדי לשאוף לעתיד משלו?  ואם היא גונזת בתוך לבה רצון כזה – כלום יש כוח-יצירה בידה לקיים את רצונה זה, להוציאו מן הכוח אל הפועל? 

מובן מאליו, שאין אתה משיב תשובה כהלכה על שאלה זו אלא אם כן חקרת תחילה יפה יפה את הדבר, אספת הרבה חומר בדבר ההתפתחות היהודית באמריקה במשך חמשים השנים האחרונות.  ורק החומר שנאסף וסודר כהלכה יכול שישמה יסוד למחשבות והרהורים בענין.  לצערנו לא נתפרסם עדיין החבור, הספר המקיף על תולדותיה של ההתפתחות היהודית באמריקה.  עד כאן נתפרסמו רק שני ספרים ברשות זו, ושניהם אינם אלא מונוגרפיות, שכן עיסוקם בעיקר בתולדות התפתחותן של חבורות מסוימות ביהדותה של אמריקה.  ספר אחד ענינו תנועת התיקונים בדת, התהוותה והתפתחותה, והספר השני דן בהתהוותו ובהתפתחותו של מעמד הפועלים היהודים באמריקה.  ולפיכך יסלח לי הקורא אם אקרב למלאכה זו ובידי רק החומר הזעום וכן הסתכלותי אני, הסתכלות יחיד, שבאה לי בדרך ההזדמן בימי שבתי באמריקה, ואביע את דעתי שלי רק בצורת דעות על דרך ההשערה, ואף זה בקצור נמרץ. 

שתי קבוצות שונות, מנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה במעשי-ידן, שונות זו מזו בשאיפותיהן, מטרותיהן ורציותיהן, מילאו את תפקידו של אב-גורם בהתפתחותה של יהדות אמריקה.  מצד אחד הקבוצה הגרמנית-יהודית, החזקה יותר מבחינה כלכלית, בחינת ראש המדברים, ומן הצד השני הרוסית-היהודית  (לקבוצה זו שייכים גם היסודות הפולניים והגליצאיים)  של הפועלים, גדולה במספרה, חזקה בכוחות-קיום ובארגון מסודר כהלכה. 

הפעלתנות היהודית של הקבוצה הגרמנית באה על גילויה בשתי רשויות של החיים הצבוריים היהודיים, ברשות הצדקה וברשות הדת.  ברשות הצדקה והעזרה היתה פעולתה פעולה חיובית, כל שעבודת-צדקה יש בה מן החיוב.  כנגד זה ברשות  הדת – פעולתה שלילית בכולה.  כל תנועת הריפורמה לא באה מכוחה של דחיפה פנימית לאידיאלים דתיים חדשים, אלא מכוח שאיפה להסתגלות אל סביבתם.  ולפיכך שקודה היתה לעקור מן היהדות כל זכר של מוצא ומקור, כל שיור מאופיה המזרחי.  כל העבר ההיסטורי וכל הכרוך בו נידון על ידה דין דבר שעבר זמנו ונפסל ענינו.  עמדו והוציאו מן האמונה הישראלית את כל יסודותיה העממיים, מחקו את כל הזוהר העממי, שהיתה מלופפת בו מימים מופלגים עד הדורות האחרונים ולא שיירו ממנה אלא את העיקרים היבשים של אמונת היחוד.  וכך הפכה אמונה רווית לשד בדת יבשה.  הכל יודעים, שהמושגים אמונה ודת אינם מכוונים זה כנגד זה בכולם, משום שהאמונה היא רבת-צדדים יותר ומקיפה יותר מאשר דת חיצונית על עיקריה.  תנועת הריפורמה נתנה גט פיטורין לעבר היהודי ההיסטורי ולא מחמת שנאה אל העבר אלא משום שחוששת היתה מפני הרעיון של עתיד יהודי מיוחד בסגולותיו.  ואת זה תפסה כהלכה, שכל אימת חי בעם עברוֹ, שוב יהיה בו כדי לעכב בידי עיצוב עתידו.  תמיד יבוא עבר זה בתביעות משלו, יזהיר ויתריע, ויצירה זו תסתבך בסכסוכים פנימיים בלתי פוסקים ללא מנוחת הנפש.  חששה הריפורמה מפני ציון וירושלים כס"ם מפני הקטורת והלבונה.  ואמנם עמדה כהלכה על הסכנה הגנוזה בשבילה בשתי תיבות אלה, עוד לפני שהאידיאל ההיסטורי של ציון וירושלים לבש דמות מוחשית ונתגלגל בתנועה מדינית בקרב היהדות החדשה. 

ולפיכך, מתוך האספקלריה היהודית-הלאומית דין שנראה בתנועת הריפורמה כולה לא תהליך של התפתחות אלא תהליך של סיום וחתימה.  עמדה ומיצתה את כל תכנה של הנשמה הישראלית.  לפי דיני ישראל חייבים היו להשאיר מתנות עניים בשדה לעני, לאלמנה וליתום: שכחה ופאה.  שכח בעל השדה שבלים בשדהו אינו רשאי לחזור ולקחתם.  מנהג נאה, ומנהג ישראל דין הוא.  מתכוון אני בעיקר לשכחה.  בחדר היה נוהג הרבי לאמר תורה לתלמידיו: מהי מצוה שאי אפשר לקיימה אם רוצים לקיימה, אלא אם כן שלא מדעת ומרצון, ובעלי מוחין שבין הילדים היו קופצים ומשיבים: מצות שכחה.  תנועת הריפורמה העלתה מצוה זו של שכחה למדרגה שאין גבוהה הימנה, היא הטיפה ל"שכחה" ומדעת דוקא, ומכוונה דוקא.  הבורוּת בעניני היהדות בחוגים הגבוהים גדלה מיום ליום, אלמלא לא בא זרם ההגירה והכניסה ממזרחה של אירופה – מי יודע?  אפשר וכבר מיותר היה לדבר עכשיו על עתיד יהודי באמריקה. 

מצד השני השפיעו על התפתחות היהדות באמריקה הפועלים על ארגוניהם ומוסדותיהם.  הפועלים היהודים מצאו בלי שום ספק בתוכם, ככל המונות עם אחרים, כוחות חיים, כוחות עממיים יוצרים.  בחינת המון, בחינת כלל לא היו עלולים אלא להתנכר לרוח העם היהודי, ולא כל שכן שלא יכלו להנתק מעל אידיאלי-העם ההיסטוריים.  אבל לצערנו אף בתפתחותם שלהם הלכה בדרכים עקולות.  ראשית, לא היה בידם להלחם כאחד הן על קיומם החמרי והן על התפתחותם הרוחנית, שתהיה מעין  "המשך"  להתפתחותם בביתם הם הראשון.  שנית, לא ניתנו להם המנהיגים הראויים לשמם.  אין לשכוח, מה רוח רווח היה עוד לפני שלושים ואפילו לפני עשרים שנה בחוגים הנאורים של ישראל, שנתנו את עיקר דעתם על השאלות  החברתיות.  אסור לשכוח, שהבונדאים של ימינו הם בהשוואה אל מנהיגי הפועלים היהודים הראשונים רבּנים שמרנים.  המנהיגים הראשונים, כשהשעה היתה דוחקת אותם להשאר בתחומי ישראל ולעסוק בשאלות יהודיות מיוחדות, נלחמו בשקידה ובמרץ לא פחות מן הרבנים הריפורמיים בעברו של ישראל ובעתידו.  עם הטפות המועטות של השכלה שהטיפו לתוך המוני בית ישראל, הכניסו חביות חביות של הפקרות  לאומית והתפקרות ישראלית.  עמדו והכריזו מלחמה ללא רחם לא רק על אלהי ישראל אלא גם על כל מה שיצר רוח ישראל בדרך התפתחותו הארוכה.  אפילו הלשון האידית – ועל אחת כמה וכמה הלשון העברית וספרותה – לא שמשה אלא כלי להטפה לכליונו של ישראל.  והוא שיא השלילה. 

וסופם של דברים בורות גדולה והולכת והתהדיטות לאומית.  קודש הקדשים של האוצר העממי הרוחני נתחלל, ורוח ישראל, השוכן תמיד בהמונות בית ישראל, היה כאפר זה הטמון בתוך האפר. 

והכל חייבים להודות, ש"עם הארצות" הוא יסוד רעוע מאוד לבנין עתיד ישראלי.  הבורות היא אויבנו הגדול, גדול מכוחה של האנטישמיות הנכרית, שכן האנטישמיות נלחמת בנו מבחוץ, ואילו  "עם ארצות"  נוקרת ונכנסת לפני ולפנים של גופנו הלאומי וחותרת מתחת לשמיות מפנים. 

ברם מצב זה לא היה עשוי להאריך ימים רבים.  לא היה כוחו וצידוקו עמו אלא בחינת בין הפרשיות, בחינת מעבר בלבד.  משני הצדדים שהבריחו את יהדות אמריקה, מצד הריפורמיים מכאן ומצד הפועלים היהודים מכאן, מתרוממים ועולים צעיריהם, שגדלו הם עצמם על ברכי תורת-הריפורמה.  כנגד מנהיגי הפועלים שניטלה לאומיותם מתקוממים ההמונות וכופים את מנהיגיהם, שיהיו משנים מנוהגם ומיחסם אל הבעיה היהודית-הלאומית.  המחאה נגד הריפורמה אינה באה על גילויה בתשובה אל היהדות השמרנית, החרדה, אלא ביסודן של הסתדרויות-נוער לתלמודו של העבר הישראלי ולהתעמקות יתר בנבכי בעיותיו של עתיד ישראלי.  כל שנדון למיתה ולקבורה על ידי הריפורמה הדתית קם ומתעורר לתחיה.  והמונות ישראל דורשים ארגונם וליכודם של כוחות ישראל לפי יסוד לאומי.  כל שהמנהיגים שקודים היו על התשתו ועקירתו קם ומתעורר בכוחות משנה. 

אי אפשר לדעת עד היכן יגיע כוחו של הרצון העמי הישראלי באמריקה, עד היכן יגיע כוח היצירה של יהדות אמריקה – ברם דבר אחד נתברר ונתחוור בימים האחרונים: ניתנה האפשרות ליצירת עתיד תרבותי משל ישראל, ובמשך הזמן אפשר וכוחו לא יהיה פחות מכוחן של ארצות-הגלות האחרות. 

 

 

III

עד שנעבור ונגיע אל ניסוח ההתחייבויות, שמצוה עלינו לקבלן ולקיימן, אם רוצים אנו לסייע ליצירתו של עתיד תרבותי לישראל שבאמריקה, רואים אנו חובה לעצמנו להקדים עוד מלים מעטות, כדי לגדור בפני קושיות ופרכות, שיסודן לרוב בפירוש מוטעה למושג  "התפתחות תרבותית עצמית", ותכופות אף בסירוס מכוונה ומדעת של מושג זה. 

משמיע אדם דברים על התפתחות תרבותית ישראלית בארץ מן הארצות, ואפילו בארצות ששם שוכנים בני ישראל המונות המונות צפופים והם מיעוט חשוב ביחס לאוכלוסיה הכללית, מיד קמים המתבוללים המושבעים, הרואים מפלט אחרון לישראל בכלייה וביציאה מן העולם, וטענתם הישנה בפיהם: שוב אתם אומרים להתבדל מעל עם הארץ, מעל הסביבה.  שוב אתם רוצים להוציא את עצמכם מן הכלל תחת להכניס את עצמכם לתוך התרבות הכללית ולהתמזג ברבות הימים מזיגה גמורה עם האומה השלטת.  רוצים אתם להקים מדינה בתוך מדינה!  להם, למתבוללים המושבעים ועומדים, חייבים להשיב תשובה ברורה ולא יסיפו לשאול, שאינם יודעים את פירושו של הדבור: התפתחות תרבותית.  טועים הם טעות גמורה במושג התבדלות והצטרפות ומערבבים בערבוב אחד את המושגים עם, אומה ומדינה.  מצוה לאמור להם בפה מלא ובאמירה מלאה, שהם מסתובבים ומתרוצצים בעוגה שעגו להם מרעיונות נדושים, מופרכים וזולים, וכי מצוה עליהם, לפני שיקבלו על עצמם את השליחות של מלמדים ומורי-הוראה, לצאת תחילה ממבוי סתום זה שהם מתלבטים בו והגיעו אל נקודת הקפאון. 

לקבל בעינים סגורות תרבות זרה, לקבל בעינים סמויות טעם זר, לחקות בעוורון מידות ונמוסים זרים – רק מסוּנוורי עין עלולים לראות בכך מעשה התחברות.  יבדוק אדם יפה יפה וימצא, שמעשה כזה התחברות לסביבה הזרה אין בו וחנופה לסביבה הזרה יש בו.  והרי גזירה נגזרה על החנופה שלא תתקיים.  שכן המוחנף, ואפילו תקוות הכבוד שלו מקבלת טובת-הנאה לשעה קלה, סוף סוף יראה את עצמו מרומה ומוכזב.  כל הרוצה בכל לב להתחבר לסביבה זרה עליו להכנס אל הענין בתורת שותף, לשון אחר: חייב הוא להכניס את חלקו שלו באוצר הכולל של הסביבה.  וכיצד אפשר להכניס חלק משלו כשהוא מפליג והולך במעשה-החניפה שלו עד כדי ויתור על אופיו של עצמו, עד כדי פרישה גמורה מתכנו של עצמו ומעצמותו?  מה נתינה יתן לאחרים כשמתגלגלים בכלי ריקן? 

ובכך עיקר טעותה שטעתה ההתבוללות היהודית, אפילו מתוך בחינתה של עצמה.  זו חניפה של מאה פעמים ואחת כהודאה דומה, שאינה נותנת כלום וברצונה לקחת בלבד. 

לא פחות מסוכנת מן החנופה של המתבוללים היא ההדגשה החוזרת והולכת בענין  "המדינה בתוך מדינה".  כלי זין נטלו הללו בפשיטות מבית-גנזיה של האנטישמיות, והרי הם מגלגלים בו כבכלי חדש בתכלית החידוש, ובעצם מלא הוא פגימות בכולו.  שוב אין אדם בעולם שנתחלפו עליו המושגים עם, אומה ומדינה.  כל באי הזמן החדש יודעים את תחומיהם של אלה ומבינים, שרק האומות השליטות יש בידן לדרוש ואפילו לתבוע מאת החבורות הלאומיות הקטנות, שתהיינה מוותרות על ייחודן הלאומי, לדרוש מתוך צרוּת-לב ומתוך אנוכיות לאומית.  ואילו המדינה לפי מה שהיא – כל שהיא כונסת בתוכה חבורות לאומיות שונות – על כרחה שתהא מסייעת מתוך טובת עצמה את כל החבורות ההן, שיהיה בידן לתרום מן המעולה שבהן, שהן גונזות בלבן.  אמנם רואים אנו בחיי המעשה, שהמדינה דרכה לקבל השפעה מן האומה השלטת ולהשתעבד לה.  ברם אין מצב זה מצב אידיאלי של המדינה ויקירי הרוח קודים לשחרר את המדינה גופה משעבוד זה שהיא משתעבדת אל האומה השלטת.  צעקה זו  "מדינה בתוך מדינה"  אינה צעקה של מדינה אלא צווחתה של הלאומנות המוסתה, המשולהבת של החבורות התקיפות, וכל הבא ומסתייע בטעמים כאלה נמצא מסייע ידי עוברי עבירה שבאכזריות של החבורות השליטות.  אין אחדותה של המדינה עומדת על טשטושם של היסודות הלאומיים השונים, אין טובתה גנוזה בדכוים ושעבודם של המיעוטים אף ברשות ההתפתחות התרבותית על מנת לסייע לו לרוב בשאיפותיו הלאומניות. 

לצערנו התיחסו אצלנו בקלות-ראש יתירה אל כל המחלוקת הזאת שבין החיוב והשלילה לאני היהודי על כל רוחב משמעותו.  לרוב ראו בה במחלוקת זו משום פלפולי הלכה בלבד, וכשיחסו לה ערך כל שהוא למעשה שוב סוברים היו, שאין ערך זה אמור אלא לגבינו, לגבי חיינו הפנימיים בלבד, ואין לו דבר למתן-צורה ליחסינו אל העולם הסובב אותנו.  זו טעות קשה שטעינו, ורבים מאתנו שרויים בה עד היום.  מי שנתן דעתו על יחסי העולם הגדול אלינו בימינו, ולא כפי שהם משתקפים בעתונות התיאולוגית-למחצה שלנו, אלא בעתונות המכובדת ביותר של אומות-התרבות – על כרחו שיודה, כי האידיאולוגיה של ההתבוללות, שרק אותה בלבד ראה והכיר העולם הגדול, היא שקלקלה את היחסים האלה, משום שהיא הגיהה באור שלילי את כל העם היהודי.  ועכשיו מתנקם בנו הדבר.  נוקמים ברוחנו, אינם רוצים להודות בזכות שוויוננו, אינם רוצים להכניס אותו למנין ולמשקל.  והיא תוצאה ישרה של פזמון ההתבוללות, ששליחינו אנו פיזמו והלכו באזני כל העולם כולו. 

יהדות אמריקה עדיין פתוחה לפניה הדרך להתוות לעצמה נתיב-התפתחות חדש, ודוקא משום שהיא הצעירה בחבורות ישראל ביחס אל הסביבה הזרה, ודוקא משום שההתבוללות עדיין לא הספיקה שעתה לקלקל לגמרי את היחסים אל הסביבה כפי שעלה בידה הדבר בעולם הישן, ומשום שניתנה לה היכולת לראות בפירות הבשלים, שהצמיחה והבשילה השיטה של ההתבוללות, ומשום שרובה המכריע  (תשעה מעשרה)  בני מזרח אירופה הם.  והריני לאמר: יהדות זו עדיין הדרך פתוחה לפניה, שתוליך לא אל החרפה הלאומית אלא אל השוויון האמתי בחברה, לא אל העבדות הרוחנית אלא לחירות אנושית של כבוד. 

 

 

IV

ודאי חוקי ברזל לה לתולדה.  ודאי נתונים אנו כולנו, ללא יוצאים מן הכלל, למרותו של ההכרח ההיסטורי, החותך את חיינו וגוזר את גורלנו.  אולם חוקי הברזל של ההיסטוריה וההכרח ההיסטורי אינם מביאים כלל וכלל לפטליסמוס, ובשום פנים אינם מבטלים את הרצון החפשי בכל מעשינו ושאיפותינו.  כשם שאין אנו כופים את עצמנו בעוורון לכוחות-האיתנים שבטבע, אלא אדרבה שקודים אנו להלחם בהם ותכופות אפילו רותמים אנו אותם לעגלת חיינו וגוזרים עליהם, שיהיו מהלכים בדרכים שאנו בחרנו בהם – כך יש בידינו לעשות בכוח רצוננו את ההכרח ההיסטורי שימוש לטובתנו.  יתר על כן: הרצון האנושי אין דין שיקובל עלינו בחינת כוח מנוגד, כוח מוציא, שנגזר עליו להלחם מלחמת עולם בהכרח ההיסטורי.  הרצון האנושי הוא גופו אחד אבות-הגורמים הפועלים בתהליך ההיסטורי וחותכים את מהלכו.  בחינת תולדה של פעולה זו הוא ההכרח ההיסטורי.  הרי שממילא מתחייב מכאן, שאין סתירה בין ההכרח ההיסטורי ובין רצוננו החפשי, שכן זיקותיהם ההדדיות אינן זיקות שבין אויבים או מתחרים, אלא זיקות שבין שותפים. 

לא כאן המקום להכנס בעוביה של סוגיה זו ולסתור את הסתירה של מראית עין שבין ההכרח ההיסטורי ובין הרצון האנושי החפשי מכאן.  ברם חייבים היינו לרמוז על שאלה זו, שכן מדובר על חלקו של רצוננו ביצירתו של עתיד יהודי באמריקה, עד כמה שאפשרית היא בתחומי התנאים האובייקטיביים והסובייקטיביים השוררים כאן, שעליהם עמדנו בפרקים הקודמים.  חובה היא כאן, חובה גמורה, לקבוע ולאמר, שכל העמים והאומות מודרכים בעשייתם שהם עושים לצור צורה בעתידם של עצמם על ידי הרצון החפשי.  הם אינם סומכים על התהליך ההיסטורי המתפתח מאליו, הם שקודים ועמלים להשפיע עליו במעשיהם הנובעים מתוך רצונם.  הם רוצים לא רק לחיות את חייהם בתוך ההיסטוריה אלא רוצים הם לעשותה. 

וכל מה שחותך חיים לכל אומה ולשון בדין שיהיה חותך גם את חיינו.  ואם חסרים לנו, בהשוואה לעמים אחרים, כמה מן התנאים, הפותחים פתח להתפתחות חפשית, שאין עמה עכובים, אין הדבר צריך להטיל בנו פחד ואימה, ואין הוא צריך לגרום לכך, שנהיה מוותרים מרצון גם על האפשרויות המעטות שנשארו לפנינו.  והוא שיהיה לנו לקו, כמו שהוא משמש קו לכל אומה ולשון שבעולם – רצוננו החפשי. 

ולפיכך פותחים אנו כדרך שנוהגים לפתוח עם עיון ודיון בבעיות אלה בכל העולם, בשאלות החנוך.  מובן מאליו, שלא נגול כאן תכנית מפורשת ומפורטת.  אין לנו אלא לקבוע אותם יסודות, שעליהם עשוי להבנות בנינו של עתיד יהודי כאן באמריקה, שבלעדיהם אי אפשר לו בשום אופן להבנות.  הפרטים מתחייבים מתוך העיקרים, ופתוחים הם לשנויים ובני שנויים הכל לפי שנוי התנאים.  ברם העיקרים בעינם עומדים, איתנים ומוצקים. 

אסור שיהיה שום ילד יהודי בלי חנוך יהודי, החנוך האמריקאי הכללי, הפותח בבית-הספר העממי וממשיך והולך בבית הספר התיכון, אינו מספיק בשום פנים.  אסור שהילד היהודי יאבד את קשריו וזיקתו אל עמו.  חייב הוא לדעת את עברו של עמנו, להכיר את הווֹ, כדי שלא ילך לאבוד בשביל עתידנו.  ולפיכך חובה שיווסדו בכל מקום בתי-ספר שלאחר-הצהרים ובמספר הוגן ומספיק, שיהיה בידם להשלים את תלמודו של בית-הספר העממי הכללי, שיהיה בידם ללמוד ולהכיר את תולדות עמם, ספרותו ותרבותו.  יודעים אנו יפה שייסוד בתי-ספר כאלה כרוך בקרבנות מרובים, והדברים אמורים כאן בקרבנות ממון ובקרבנות זמן כאחד.  קרבנות ממון של האבות וקרבנות זמן של הבנים.  יודעים אנו יפה יפה, מה רבה המעמסה שאנו מעמיסים בכך על היהודי האמריקאי.  ואף על פי כן בבחינה זו אין כאן מקום לפשרות ולוויתורים.  מוסרי יותר, ואפילו מועיל יותר לפרט, שיהיה מקריב חלק מממונו ומזמנו לעתידו של עמו מלהקריב את עתיד העם בגין טובת-הנאה בהווה.  סוף סוף אין האדם מכונה לאכילה בלבד, ואין הקיבה והכיס הגורמים היחידים החותכים את אשרו של אדם בעולם.  האושר העליון קשור תמיד בכבוד, שהפרט זוכה לו מן החברה, ומסלת הכבוד עוברת דרך הכבוד העצמי.  אולם כדי להגיע למדרגה של כיבוד-עצמו מצוה לדעת תחילה  "עצמו"  זה, ו"עצמו"  של אדם הפרט מעורה עמוק עמוק בהתיחשותו על גזע מסוים, על עם, אומה.  אלמלי היה בידינו להפריד את האני הפרטי על יסודותיו, ודאי היינו מעלים, שתשעה מעשרת חלקיו של האני-הפרט הם ירושת דורות מרובים, ורק עשירית אחת אפשר משלו, של הפרט, היא, וראויה שתהיה קנינו של עצמו.  והרי לא בעשירית זו אנו חיים, אלא בכל ה"אני" שלנו, אם ביודעים ואם בלא יודעים.  ולפיכך אין חיים שלמים ליחיד, כשהוא שקוד לדכא בתוך עצמו תשעה חלקים מאני של עצמו.  ולפיכך כל כך נלעגת היא כל התבוללות ומגוחכת, משום שאין המתבולל יכול להופיע בחברה כולו כמות שהוא, אלא חייב הוא להסתיר את עצמו כביכול, להצניע עמוק עמוק תשעה חלקים מן האני שלו, והרי ידוע לנו, כיצד מתיחסת החברה לאנשים-למחצה ועל אחת כמה לאחד-מעשרה של אדם.  מכאן מתחייב, שאף לאדם מישראל אין ברירה אחרת אלא לקנות שוב את שלימותו, כדי שהחברה לא תדון אותו בנידוי ובריחוק, ואין שלימות זו נקנית אלא על ידי חנוך שלם.  האומר להמית את היהודי שבו ולחיות את האדם שבו בלבד – ניתוח כזה לא יצלח לעולם.  תוצאותיה של ההתבוללות העידו על כך כמאה עדים בכל העולם כולו. 

למעלה דברנו על האפשרות, שחובה לפתחה לילד מישראל להכיר את תולדות עמו, ספרותו ותרבותו.  לא בלי כוונה פסחנו על הלשון.  ולא משום כך חס וחלילה, שאין אנו מחשיבים חשיבות יתירה את הלשון בחינת עיקר בחנוך, אלא דוקא משום שאנו מאמינים, שהלשון היא אב-עיקר ביצירתן של זיקות בין היחיד ובין העם, ומשום שנוגעים אנו כאן באחת השאלות הכאובות ביותר של חיינו בגלות, שקודים היינו לדלוג על ענין זה שנוי במחלוקת כשעמדנו בפרשת השקפותינו הכלליות ולהפריש לה מקום מיוחד. 

סבורים אנו, שהמחלוקת עברית-אידיש, שהביאה בשנים האחרונות לקרע במחננו ופילגה את משפחת הסופרים מישראל לשתי מחנות צרות זו לזו, אינה תולדה של טרגדיה פנימית, העוברת בלב המונות-העם גופם.  עם ישראל בחינת עם נסתגל בדרך מופלאה לקרעים שונים, וודאי עלינו, שהיה גובר על דו-הלשוניות בלי מלחמות ובלי חכוכים, כדרך שגבר על כך עד כאן.  אלא שעמדו קנאים מכאן, שאינם רוצים ליתן את  הדעת כלל על ההוה, ומצד השני קנאים שאינם רוצים להתחשב עם העבר ועם העתיד, ונתרתחו והביאו לידי מלחמה בטלה, לידי מלחמת סרק.  מצוה היה על שני הצדדים לזכור, שהתחרות בין העברית ובין האידיש אינה הקשה והמסוכנת ביותר, שהתחרות הרוסית, האנגלית, הפולנית וכו' קשה ומסוכנת הימנה.  מצוה היה על שני הצדדים לדעת את זה ולא לשפוך מים על טחנות זרים.  וכן חיב היה כל צד על זכירה מיוחדת.  קנאי העברית – ששמונה מיליון יהודים לערך מדברים אידיש וקוראים רק אידיש.  הרשות בידם לראות בכך משום חזיון מעציב, אבל אין בכוח העצבון הזה להוציא את החזיון מן העולם.  ולפיכך מוכרחים הם, מחויבים הם להתיחס בכבוד ללשון העם, ואפילו אינה פרי התפתחות חפשית.  ולפיכך חייבים הם, ודוקא משום שמתכוונים הם לקנות את לב העם לשאיפותיהם, ללכת אל העם ולדבר עמו בלשונו המובנת לו.  הקריאה: "או עברית, או רוסית", "או עברית או אנגלית" – בלתי צודקת היא, מוטעית היא ותקלה בה.  בלתי צודקת מן הבחינה המוסרית, מוטעית מבחינה לאומית ותקלה בה בנוגע ליחסים שבין המשכילים ובין העם.  אפילו עברי קנאי קיצוני ביותר אינו רשאי להלחם בלשון אידיש, שמלבד ערכה הפנימי בחינת בית-גנזים לרוח ישראל, היא משמשת עכשיו סם-תרופה נפלא נגד ההתבוללות.  ומצד שני מצוה על קנאי אידיש לזכור שעם ישראל בתורת עם לא יתן לעולם שתולדות תרבותו וכל יצירתו כולה יתחילו מ"צאנה וראינה".  ושוב מצוה עליהם ליתן את הדעת, שעם כליונה של העברית תבוא להם שעת פרישה גם מלשון אידיש; שיהדות של לשון זו יהדות כל זמן שהיא יונקת מן העברית, ואלמלי לא באה יניקה זו שוב היתה דומה ללשון רוסית המדוברת בפי יהודי רוסיה, כאנגלית המדוברת כאן בפי יהודי אמריקה וכיו"ב.  ואף זה בזכור, שעתידה של אידיש עדיין אינו בטוח כל עיקר.  יאזינו נא ללשונו של הדור השני כאן באמריקה, יקשיבו נא ללשונם של ילדי הסופרים היהודים בכל מקום שהם...  ואילו הלשון העברית עמדה במבחן של אלפים שנה.  ולא רק שעמדה בנסיון אלא גם עמדה בבחינה במקום שהתחילה בה התחיה העברית הלאומית החדשה, בארץ ישראל.  ואם באים מתנגדים ואומרים, שכל התחיה העברית בארץ ישראל אינה אלא תהליך מלאכותי, שבא לעולם על ידי קנאים והזיתם, הרי הם מעידים על עצמם, שחסרה להם הדעת האובייקטיבית כשהענין נוגע להסברם של מאורעות היסטוריים.  נניח, שקנאים כפו אותו את הישוב החדש שיהיה כופף את עצמו לרוח העברית ושיהיה יוצר אוירה עברית לעצמו.  ברם מהיכן שופעת קנאות זו, המגעת עד לידי מסירות נפש ממש?  כלום אין קנאות זו גופה פריו של רצון-עם מוחסן ומשומר, שהיה נרדם עד שנמצאה לו שעת כושר לגילוי?  וקנאות זו גופה אף יסדה את הישוב כולו, בנתה מושבות וערים, זרעה ונטעה על אף התנאים המעכבים, עם שעמדה ונלחמה והדבירה את העכובים והמכשולים על כל צעד ושעל.  מפני מה לא נגלתה אותה רוח קנאית במושבות ארגנטינה ביחס לאידיש?  מפני מה מתגאה שם כל תלמיד בית-הספר על השכלתו הספרדית?  הרי הציונים לא היו המפריעים שם, לא כפו את דעתם על מי שהוא ולא באו בעקבה על ישראל?  תהליך זה של קניית העברית בא"י משמש אף סימן לדבר, מלבד ערכו כשהוא לעצמו.  הוא מראה לנו, מה דרך תלך בה התחיה הלאומית שלנו כשהאדם מישראל ירגיש קרקע משלו תחת רגליו. 

ולפיכך אנו באים לידי מסקנה, שהמחלוקת בין העברים ובין האידישיסטים בדין שתבּטל, שתצא מן העולם.  החנוך היהודי שרוי במשבר, ביחוד באמריקה, ואם ימשך משבר זה עוד זמן רב שוב לא תועיל שום תשובה ולא תתקן שום חרטה.  על הצדדים הנלחמים למצוא עמק השוה ביניהם כדי לגדור בפני הבערות אצל הדור הגדל והדור הבא, בפני עם הארצות האורבת לנו מאחרי גבו של כל ילד יהודי. 

בית-הספר שלאחר הצהרים הוא היסוד לחנוך היהודי ועל יסוד זה עלינו לבנות את הבנין הולו, שאת ראשי קויו נשתדל לסמן בבא. 

 

 

V

מבית-הספר שלאחר הצהרים, שמתעודתו להשלים את חנוכו ותלדומו של הילד היהודי בבית-הספר הכללי, אנו עוברים אל בית-הספר התיכון או כפי שהוא נקרא באמריקה בית הספר הגבוה.  הלמוד בבית-הספר העממי חובה הוא באמריקה לכל ילד.  ואילו הלמוד בבית-ספר גבוה הוא רשות.  אפשר היה להשתמש בדבר זה, ומן היושר ומן הצדק להשתמש בכך, אילו עמדו המרכזים היהודים החשובים ותיקנו בתי-ספר גבוהים כאלה, ולפחות בית-ספר אחד בכל מרכז.  יהודי רוסיה, למשל, תיקנו בימים האחרונים הרבה בתי-ספר תיכונים כאלה, ובכל מקום הוכתר הדבר בהצלחה רבה.  התלמידים קנו באותו זמן של למודים הנוהג בבתי-הספר של המדינה ידיעות מספיקות בהחלט בלמודים הכלליים, הדרושות לכניסה לאוניברסיטאות, וכן ידיעות הגונות בלמודים היהודים – הלשון העברית, תולדות ישראל וספרותו.  אמנם ברוסיה היו אנוסים לתקן בתי-ספר ישראלים בגזירת ההגבלות הנהוגות לגבי ילדי ישראל בבתי-הספר הכלליים.  ברם סבורים אנו, שאפשר להשתמש בחירוּת גם לתיקון מוסדות, המסייעים את התפתחותם של רוח ישראל ותרבות ישראל.  מכל מקום מצוה היא לשקוד על תקנתו של הילד העברי המתבגר, שאם לא כן עלול בית-הספר הכללי למחות כל לשיור ובן שיור של תורה שלמד הילד בילדותו.  ולפחות חובה היא לפתוח בכל מקום שיעורי-ערב ללמודי-היהדות. 

ומבית-הספר הגבוה אל בית-המדרש למורים.  רשלנות עולה פשיעה היא הרשלנות של יהודי אמריקה בנוגע להכשרתם של מורים בשביל ילדי ישראל.  הכל יודעים שכל הימים שורר היה באמריקה דוחק גדול במורים, שאלפים שאינם כשרים לכך נדרשו להוראה לאחר שנטרפה ספינתם בחיים.  לא היתה ברירה אחרת לפני היהודים האלה אלא לאחוז ב"מלמדות", ולאבות לא היתה ברירה אחרת אלא למסור את ילדיהם בידי חנוונים שפשטו את הרגל ובידי רוכלים שלא נתמזל להם מזלם.  בימים האחרונים נכּרים שנויים לטובה.  גדלה הדרישה בארץ למורה יהודי בקי ומנוסה, מבקשים את שההוראה אומנותו ויעודו.  אף המלחמה סייעה במקצת לכך.  באו לכאן מארצות המלחמה כמה מורים חרוצים וזריזים.  ברם אין זה אלא מקרה בלבד, הוא סייע במקצת, אבל לא שינה את המצב מעיקרו.  יש מקום לכל הפחות לעשרה בתי-מדרש למורים, ועדיין לא תוגדש הסאה בכוחות-הוראה, באם נגיעה לראש שאיפותינו, ששום ילד יהודי לא יהיה שרוי מחוץ לתחום של חנוך יהודי ובית-ספר יהודי.  כיום הזה רווח מצב כזה: במרכז יהודי רב, שיש בו כמיליון ורבע מבני ישראל, ארבע חמישיות מכל ילדי ישראל אינם מקבלים שום חנוך יהודי.  אחד מחמשה מתחנך חנוך יהודי, אבל מה חנוך הוא מקבל? – מוטב שלא נחקור ולא נדרוש בטיבם של החדרים ובמהותם של המלמדים. 

עם תיקון בתי-מדרש למורים יש ליתן את הדעת על המורה היהודית.  הבת היהודית באמריקה נעזבה כולה לנפשה בענין תלמוד תורה, לא פתחו לה שום אפשרות לשמש את עניני עמה וצרכיו.  זה פשע לאומי ופורענות לאומית כאחת.  אצל כל אומה ולשון של תרבות ממלאת המורה בבתי-הספר העממיים את התפקיד העיקרי בחנוכו של הדור הצעיר, וכאן, באמריקה, יותר ממחציתן של בנות ישראל אינן יודעות אפילו אלף-בית ולכל היותר את האלף-בית בלבד.  אמהות יהודיות נאות. 

ברצוננו לאמר כאן דבורים מועטים על בתי-המדרש לרבנים.  החפשים הקיצוניים שבנו ודאי יבּהלו ויאמרו: מושכים אותנו שוב לבית-המדרש!  יבּהלו הם ולא יבהילו אותנו עם ישיבתנו על מדוכה זו של בעיותינו.  כל הבא ומבטל את לכל הצד הדתי של חיי ישראל, מוציא את בית-הכנסת, את הרב ואת המטיף ממעמדם, מעמד גורם חשוב בחיי ישראל  – נמצא מרמה את עצמו ואוחז עיני הבריות.  לצון חמדו להם עם דת ישראל כדרך שעשו לה ללשון העברית.  כמה שכבות של הגוף-העמי מתו לגבי הלשון העברית, וכמה יסודות מתו לגבי דת ישראל.  אולם מכיוון שאין אדם בהול להודות במיתת עצמו עמדו הראשונים והכריזו על מיתתה של הלשון העברית והאחרונים הכריזו על מיתתה של דת ישראל.  הראשונים סבורים היו, שעם גירושה של הלשון העברית מהיכלותיהם יעקרו אותה משרשה ולא תהיה לה עוד תקומה, והאחרונים מאמינים היו שאפשר יהיה להמיר בנקל את משיח בן דוד במנהיג היוניון.  משחק תמים של ילדים שוטים.  בניהם של הריפורמיים שלנו כבר מתחילים להתקרב עכשיו אל התרבות העברית לא רק כאן אלא גם במערבה של אירופה, שהתבוללותו היא רבת ימים ורבת שרשים מזו של אמריקה, ובניהם של הלוחמים באלהות ממלאים כאן באמריקה את ההיכלות ואת בתי-הספר של ראשון בשבת.  הדור השלישי של האפיקורס היהודי לא יהיה פחות דתי מן הבינונים שבבני אמריקה בכלל.  ולפיכך שיטה מוטעית היא להמונות ישראל, שאינם נותנים את דעתם על טיבה של השכלה זו שמקנים למורים הרוחניים, שוודאי השפעתם תהיה מרובה על עיצוב פניה של ההתפתחות התרבותית היהודית. 

בתי-המדרש לרבנים הקיימים עכשיו באמריקה, נוסדו בידי יהודים גרמניים, ובתי-המדרש הם העתקה והעתק בלתי מוצלח – של בתי מדרש כמותם בגרמניה.  חא כאן המקום לתאר כמו את בתי-המדרש לרבנים הקיימים כאן.  ברם על דבר אחד מצוה לעמוד כאן.  מלמדים בהם יותר ארכיאולוגיה של היהדות מאשר פסיכולוגיה, יותר אנטומיה של היהדות מאשר ביולוגיה.  הם מכוונים כנגד השקפת-עולם נטולת-דם, מתה, ורחוקים הם מן המעין הנובע של חיי ישראל, פרושים הם מן הרוח היהודי שאינו פוסק לעולם מעשייתו ומיצירתו. 

ואין אנו מסתפקים בכך.  לדעתנו, דוקא כאן באמריקה, שההשכלה העליונה, האוניברסיטאית, מצויה בידי חברות-השכלה פרטיות, מצוה היא, שיהיו קיימות איניברסיטאות יהודיות, ובהן פקולטאות משוכללות למדע היהדות.  ובמדע היהדות אין אנו מתכוונים לארכיאולוגיה, לבלשנות עתיקה, למחקרים היסטוריים בזמן העתיק ובימי הביניים בלבד, המוסברים ונלמדים על דרך התיאולוגיה.  אנו מתכוונים אל המחקר הכולל ברכוש הרוחני הכולל, שנאצר באוצר העממי שלנו, מן הימים המופלגים עד היום הזה.  בפקולטה יהודית אנו מתכוונים לפקולטה בעלת קתדראות שונות בענפים שונים של מדע היהדות.  ספרות ישראל  (העברית, זו של אידיש וכן של שאר לשונות)  בדין שתהא נלמדת ככל ספרות חיה אחרת.  וכך חובה היא לנהוג גם באמנות היהודית ואפילו במדינה היהודית בזמן העתיק ובסוציולוגיה של ימינו אנו.  לשלשה מיליונים מישראל במדינה החפשית ניתנה הרשות והוטלה החובה להחזיק באוניברסיטאות משלהם ולא להיות סמוכים על שלחנם של פרופיסורים שנתפצרו לנו, למלמדי-דרדקי בחינת פרופיסורים, בחינת נציגיו של מדע היהדות.  מצוה היא על שלשה מיליונים יהודים בארץ חפשית להבין, שבתי-בנקים ומסחר גדולים אינם משמשים שלוחיו כמותו של רוח ישראל. 

ואם לגבי בתי-הספר הנמוכים והגבוהים עדיין מותר לבוא בטענה: הוצאותיהם המיוחדות מרובות, אין טענה זו טענה כל עיקר בנוגע לאוניברסיטאות.  הרי אוכלוסי ישראל משלמים בין כך ובין כך שכר למוד, הרי אין תורה זו באוניברסיטאות ניתנת חנם. 

ובקצור עלינו עוד להזכיר את דבר אוניברסיטאות-עם, בתי-ספריות, אגודות ספרותיות, וכיוצא באלה מוסדות, שהם בנותני טעם ונוי בחיים של אומה, מעדנים את רוחה ומאצילים את נשמתה. 

כאמור: לא נתכוונו לגולל כאן תכנית מפורטת, לא נתנו אלא ראשי פרקים בלבד, התווינו ראשי-קוים, את עיקר מגמתה של התפתחות יהודית בריאה, מוסרית ואסתטית, הפתוחה לפנינו כאן באמריקה.  ברם היא אינה פתוחה אלא אם כן יתיחסו בני ישראל בכובד ראש לעתידם של עצמם, אלא אם יבנו אותו בידיהם של עצמם, וישפיעו עליו עד כמה שידם מגעת. 

אם כך יעשו יהודי אמריקה והיה שכרם רב.  יתגוונו חייהם, יתעשרו, יתמלאו תכנים, ישתפרו, ויהיו נאים יותר, מושכים את הלב וחפשים יותר. 

נערים היינו וגם זקנו ולא ראינו שאומה מתברכת בטובה במעשה התכחשות עצמית.  טובתה של כל אומה ביעודה העצמי. 

 

22 דצמבר  1916 – 16 מרס 1917.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה