_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ה"חלוקה"

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

מי לא כתב על ה"חלוקה" ומה לא כתבו עליה!  כל מי שהיה בארץ ישראל וראה את ירושלים, את חברון, את טבריה וצפת ראה חובה לעצמו לחוות את דעתו על מוסד יהודי ישן ומיושן זה, הבולע שנה שנה עד היום הזה מיליונים של פרנקים ומרץ יהודי למכביר.  ולפי השקפת העולם של הזמן החדש נראה הדבר, כאילו כל המיליונים האלה והמרץ היהודי הזה לבטלה יוצאים, ללא כל תועלת.  עשרות ומאות עסקני צבור שקודים היו להכניס קצת סדר לתוך מוסדות הצדקה המסובכים האלה והעלו חרס בידם.  תחילה ניסו להשפיע ברוח קפידה, בקרו חריפות את ה"כוללים", את הגבאים ואת השד"רים, אולם הקהל הגדול, היהודים היראים והפשוטים שתמכו בחלוקה לא נתנו את דעתם כמעט על בקורת זו והמשיכו לתת ולתמוך.  שוב עמדו וניסו בדברי-נועם ואף אלה לבטלה יצאו, ועדיין נוהגת החלוקה בדרך כלל כדרך שהיתה נוהגת לפני עשרים, שלושים וחמשים שנה. 

בדרך כלל נראית החלוקה לאדם בן הזמן החדש כחזיון בלתי טבעי, המנוגד בעצם טבעו לחיים.  בן הזמן החדש מפליג הפלגה יתירה בערכה של העצמאות, של היזמה העצמית, של ההתקדמות.  שונא הוא את הכפיפות, את הסמיכות על שולחנם של אחרים, את הקפאון.  ולפיכך אין לתמוה שהפנים החוורים והמחוררים של מקבלי החלוקה, פני צעירים וזקנים, בערי החלוקה של ארץ ישראל עושים רושם מדכא על התייר בן אירופה, ואם לבו נתון על עסקי הכלל ועל ארץ ישראל, הרי הוא רואה חובה לעצמו להציע הצעות, כיצד לתקן את החלוקה, לכונן אותה מחדש, שלכל הפחות יהיו פניה נאים יותר כלפי חוץ, שלא תנקר את העינים.  ואפילו תועלת אין בה – לכל הפחות אל תעטה עלינו חרפה, שכן תרים את הערים האלה לא בני ישראל בלבד.  הרי תשעים ואפילו תשעים וחמישה למאה מכל הנוסעים-התיירים שלא מבני ברית הם, ומה דמות תעלה לפניהם מ"שומרי החומה" אם ידונו עליהם על פי הישוב הישן? 

ואף על פי כן יסלחו לי בטובם כל התיירים המודרניים: כל עצמה של בקורת זו יסודה בראיה שטחית בחזיון היסטורי.  והריני ממשיך על עצמי סכנה שאהיה נראה על הבריות לא כבן הזמן הזה, ואנסה לדון בו בחזיון זה של החלוקה מבחינה אחרת לגמרי. 

והריני עושה את הדבר הזה דוקא עכשיו ברגע שכנסת ישראל חרדה לגורלה של ארץ ישראל, כשהישוב החדש הסתדרות עולמית עומדת לו ושקודה בכל כוחותיה להגיש לו מגן ועזר, בשעה שאפילו אלפים שאינם ציונים נוכחו, כמה גדולה חשובותו של הישוב החדש לגבי עתידו של ישראל – דוקא בשעה זו מצער היה הדבר, לפי דעתי, אלמלי היו מסיחים את הדעת מן הישוב הישן או שהיו נוהגים בו כדרך שנוהגים בבן חורג.  ודוקא משום שהחלוקה אינה עומדת על יסוד מודרני, ודוקא משום שאין לה הסתדרות מודרנית, שתתמוך בה ותשקוד על טובתה, היה זה מן העוול לדחות אותה עד שיבוא אליהו, לנעול בפניה את שערי הלב משום זה בלבד שמרובים צלליה, משום שאינה מכוונת לרוח הזמן. 

אי אתה מודד חזיון היסטורי באמת-מידה של היום.  הן הישוב הישן והן הישוב החדש לא באו לעולם מכוח רצונם של יחידים או של חבורות בודדות, זה וזה, הישן והחדש, נובעים מרצון העם.  בהם באו על גילוים כיסופיה של אומה שלימה, לפחות התקוות והצפיות.  זה וזה, הישוב החדש והישן, הם בני אב אחד ואם אחת, אלא שהם באו לעולם בשתי תקופות שונות זו מזו, וכל אחד מהם טבוע בחותמו שלו, בחותם תקופתו. 

עם ישראל בכללו לא אמר מעולם נואש לתקותו לשוב לארצו.  אנשי הרוח הגדולים ביותר, אציליה ויוצריה של האומה הישראלית, שקדו ועמלו במשך תולדות ישראל הארוכות של הגלות על שאלת עתידו, עתיד בן חורין, של ישראל.  מר' יהודה הלוי עד משה הס, מהרמב"ם עד דיזראעלי, עובר כחוט השני דרך כל ספרות ישראל הרצון לעם ישראל משוחרר משעבוד מלכויות.  האחד נשמת פייטן לו והרי הוא מביע את רצון העם העז בשירים נשגבים.  השני, למדן מופלג ופוסק, מעמיד מצות ישוב ארץ ישראל בראש ואומר, ששקולה מצוה זו כנגד כל שאר מצוות שבתורה.  השלישי – איש-מדינה גדול והוגה-דעות רב, דורש בשאלה זו מתוך האספקלריה של המדיניות העולמית וכמעט שמתנבא ואומר: עתידה המדיניות העולמית להביא לידי כך, שבני ישראל ישובו לארץ ישראל.  הרביעי – הוטבל קצת קצת בילדותו ונעשה קצת קצת ראש מיניסטרים באנגליה ושׂם כתר מלכותה של הודו בראש המלכה וויקטוריה.  ואף על פי כן הוא נושא בחובו את הירושה הישנה, שאינו יכול להשתחרר הימנה.  הוא אינו יכול לשתות את כוס חייו עד תומה בהוה הנכרי והרי הוא מפריש "מעשר" לעברו וכותב רומן ציוני ימים רבים לפני שבאה לעולם הציונות המאורגנת.  אין אלה אלא דוגמאות בודדות, אלא רמזים בלבד. 

אולם עם ישראל אינו מאורגן, מדוכא הוא ותשוש ואינו מאמין בכוחותיו, שיהיה בידו לבנות חיים חדשים לעצמו.  אין לו העוז הלאומי לפתוח את מלאכת-הבנין על חשבונו של עצמו; חזק הוא העם בצפייתו, עז הוא בבטחונו, והוא שהביא לעולם את החלוקה.  חלוקה כאן במשמעה – חלוקת צדקה לעניים, אולם עיקר משמעה – התחלקות.  השלים כלל ישראל עם הישיבה בגלות אלא שעמד ושלח חלק ממנו לשם, לארץ שממנה תצא הגאולה.  וכולם נוטלים חלק בשותפות זו.  מאושרים היו בני ישראל, שבאותם דורות נמצאו אנשים מישראל שהטילו על שכמם את חובתו של העם כולו להתפלל בעצם הויתם על כלל ישראל.  לא תמכו בהם באלה אלא פרעו להם את חובם.  אנשי החלוקה היו אוכלי לחמה של האומה, סמוכים על שולחנה.  ובשכר זה נשאו על שכמם שליחות קשה, ביראתם ובתפילתם צריכים היו לקרב את הגאולה, לקרב את הקץ. 

לא היה לבם של בעלי-החלוקה להוה ולא ידעו מה לעשות בו, משום שלא בגינו הפקירו את כל חייהם והשליכו את נפשם מעבר לים.  עובדי העתיד היו, עתיד מואר באור אחר, באורם של ימות המשיח.  הם לא חשבו על ההוה, הם ביטלו אותו בלבם ולא רכשו להם קנינים ורכוש.  רק חלקת-אדמה אחת קנו – חלקה בהר הזיתים.  דאגה אחת בלבם – הקבר.  כל השאר – אל דאגה, בוא יבוא היום הגדול, על יקומו ישני עפר, והם יהיו הראשונים. 

יהיה יחסנו אל חזיון החלוקה מה שיהיה: תוכן רב מקופל בה, אמונה רבה ושירה גדולה גנוזות בה.  רצון העם בא בה על גילויו בצורה סבילה, כוחו של רצון זה עמד על פרישה, על נזירות; עמדו וּויתרו על ההוה לטובתה של תקוה רבה לעתיד לבוא. 

החלוקה היא ההנחה.  וכאן בא ניגודה, ההנחה שכנגדה. 

רוצים אנו בחיים, רוצים אנו ליהנות מן החיים במלוא לוגמינו.  אין אנו רוצים להרעיל את ההוה בחלומות-העתיד, שמי יודע, אם יהיה להם קיום ביום מן הימים.  אין אנו רוצים לסכן את יומנו בגין מחר היסטורי מעורפל, אין אנו רוצים לראות את הגלות, רוצים אנו לצאת מן הגלות ולהשאר בכל מקום שהננו שרויים בו היום. 

מתוך ההנחה-שכנגד עלתה תנועת ההתבוללות.  לא היתה תנועה זו עשויה להיות תנועה עממית, שכן רק היחיד יכול להתכחש ל"אני" של עצמו, ואילו עם אינו עושה את זה.  ההתבוללות הרימה את ידה על ארץ ישראל משום שארץ ישראל גדרה בפני התפּתחותה.  תנועת-הריפורמה (התקונים בדת) היא ההתבוללות ברשות הדת, ומעשה הראשון היה למחוק את זכר ציון וירושלים מתוך התפלות.  לא משום שנתכערו עליהם שמות אלה, אלא משום שהרעיון על שיבה לציון ולירושלים של מטה הטיל אימה על מתקנים אלה.  רוצים היו הללו להפטר מן העתיד הלאומי, כדי שההוה שלהם ישלַו עליהם.  לפיכך הבריחו כל מה שריח המזרח נודף ממנו, שיש בו זכר בן זכר לצבע המזרח, דנו לשילוחים את הטלית הכחולה-לבנה ולגירושין את נעימות התפלות הישנות העצובות. 

משתי התנועות האלה, שלא יכלו בשום פנים להניח את דעתו של עם בריא, צמחה ועלתה תנועה שלישית.  התיזה והאנטיתיזה (ההנחה וההנחה-שכנגד) על כרחן שיצרו את הסינתיזה (את המזיגה).  לימים נעשה העם העברי מאורגן יותר ויותר, נתגלה בו תיאבון לאומי בריא יותר, וכביטוי וכלי להלך-רוח זה נולדה התנועה הציונית.  וכוחה של תנועה זו – שהיא באה לשפות שלום בין ההוה והעתיד לבוא, היא שקודה להטיל הרמוניה ביניהם, להרכיבם לאחדות אחת ושלימה. 

והתנועה הציונית באה על גילויה הנעלה בישוב החדש. 

מכאן אנשים הנראים "כמצבות חיות על קבריהם של עצמם", ומכאן עובדי השעה בלבד, והשלישי בא ומטיל פשרה ובונה הוה מודרני ומחשל עתיד לאומי. 

מבחינת הנפש קרובים הם בני הטפוס השלישי אל הראשונים.  אפשר והישוב החדש לא היה עשוי לבוא לעולם אלמלי לא היה קיים הישוב הישן, אלמלי לא ישבו בארץ-ישראל אותם בנים מישראל, שבמשך דורות מרובים החזיקו וקימו את הקשר בין העם ובין הארץ. 

עתידה החלוקה לעבור ולהבטל מן העולם, אולם באופן אחר, עתידה היא להתבולל בישוב החדש.  אף במשכנות הישנים של ירושלים וחברון, טבריה וצפת גדל והולך דור חדש, שיונק את יניקתו מן הישוב החדש ומקבל ממנו מושגים חדשים על החיים.  היסודות האלה גדלו בארץ זו, מחבבים אותה ולא יעזבוה באם רק יראו לפניהם עתיד מזהיר יותר. 

ברגש של תודה עלינו לשקוד על טובתם של החלוצים העתיקים האלה, שכן אף הם לא עשו את מעשיהם בחינת יחידים, אף הם נישאו על שבלתו של רצון לאומי.  אסור לנו לעזוב אותם בשעת צרה ומצוקה. 

 

31 אוקטובר 1914.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה