_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

היש לנו?

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

א.

השמא הוא אבי הברי.  כלל גדול יש בתורת התפּתחות הרוח, הספקות מביאה לידי–חקירה, והחקירה–לבירור הדברים ומחזות החייםהמקיפים אותנו, והבירור לידי הכרת המציאות, החוקר הגדול רינו דיקרט הגיע לבנין שיטתו הפילוסופית השלמה והמשוכללת אךְ ע"י זה שהחל להטיל ספק במציאות הדברים הממלאים את נפשנו פנימה ואת כל חללו של עולמנו, באמיתות כל הסביבה.

אך לא לברר שיטת דיקרט מגמתי הפעם, כי אם להשתמש בנקודת יציאה של שיטתו ולהראות לכל, כי עוד יותר ממה שאין לסמוךְ לפעמים על חושינו המרמים אותנו, נחוצה לנו הטלת ספק באמיתת הדברים שאנו כותבים, רבים ודנים עליהם בכבד ראש, אם רק רוצים אנו לבוא לידי הכרה ברורה, לדאת את החיים לא כמו שהם מופיעים לנגד עינינו מתוךְ הספרים והספרות, אלא כמו שהם בעולם המציאות, בעלמא דקשוט.  עוד דבר אחד עלי להקדים: יש ספקות ויש ספקות, יש ספקות הבאה מתוך יאוש והיא מביאה לידי כפירה באפשרות הטבת המצב, ויש ספקות הבאה אךְ מתוךְ שאיפה להכרת האמת.  בעלי הספק מסוג הראשון הביאו את הפיסימיזמוס לעולם, את היאוש הגמור, את מלאךְ-המות של המחשבה והרצון, בעוד שבעלי הספק מסוג השני הועילו תמיד להביא קרן אורה במבואות אפלים ויטהרו את המחשבה ויחזקו את הרצון.

ומודה אני על האמת, כי החילותי להבין את כל עמקה של שיטת דיקרט אך אחרי אשר עזבתי את ספסל בית המדרש ונכנסתי לבית מדרשו של החיים.  החילותי להסתכל ולהתבונן אל כל הנעשה מסביב בעולמנו המיוחד ולהביא בחשבון את הנעשה עם מה שרכשתי מתוך הספרים והספרות, והנה לעתים לא רחוקות באתי לידי הכרה, כי אך עולם הפוך ראיתי בהספרות, עולם שאינו מתאים כלל לעולם המציאות.  אמנם הספרות, ואפילו היותר עשירה אינה יכולה לתת לנו תמונה שלמה ומלאה המקפת את כל צדדי החים.  החיים אינם עומדים על עמדם אף רגע ומחליפים לרגעים את גווניהם הרבים, והספרות רפת כח היא לקלוט לתוכה תנועה מהירה כזו.  יד הצייר או הכותב בדמיונה למהירות החיים היא אך כהסרטן הזוחל מול אילה שלוחה קלת הרגלים.  ובכן אין להתפלא, אם אין אנו מוצאים בספרות, כל מה שאנו מוצאים בחיים, אבל נגד זה יש ויש לנו להתפלא, אם מוצאים אנו בספרות מה שאין בחיים... אין זאת כי לא כל החמר הספרותי לוקח מעולם המציאות, כי חיים אנו בשני עולמות, בעולם המציאות ובעולם הדמיון.

ואולם הדמיון, כידוע, מזיק הוא לבהירות ההכרה.  ועלינו להלחם בו, ולהראות לכל את האפס שבו, את התהו-ובהו שבו.  והנה במה שנוגע להעולם הגדול נניח את העבודה הזאת להחוקרים הגדולים, מיסדי השיטות הפילוסיפיות העיוניות.  אנחנו, בתור סופרים של עם עני ודל, מחויבים להתבונן אל חיינו אנו הדלים ואל ספרותנו העניה.  ואז נוכח עד מהרה לדעת, כי לעתים קרובות הננו מתוכחים, כותבים מאמרים ומשתדלים להשפיע על המון הקוראים ולמשוך אותם לצד זה או לצד אחר, בעוד שבאמת הננו מתוכחים וכותבים על דברים וענינים שאין להם מקום כלל בעולם המציאות שלנו, ובאופן היותר טוב הננו נושאים ונותנים ע"ד מושגים שכבר נתרוקנו מתוכנם.  נקח נא, למשל, את ספרותנו העתית – הנני מדבר אך ע"ד חיי אחינו ברוסיא – ונתבונן נא היטיב על החלק המוקדש לשאלותינו הצבוריות, לעניני הקהלות, לשאלות ההנהגה החומרים והמוסרית, לשאלות הרבנים וכדומה.  כמעט כל הסופרים המטפלים בשאלות האלה מספרים לנו בסגנונים שונים ע"ד המגרעות והחסרונות שהם מוצאים על כל מדרךְ כף רגל במקצוע זה של חיינו הצבוריים, אבל כלם מודים במציאות הקהילות עצמן ואיש מהם אינו מתעורר להטיל ספק בישותו של המוסד, שאנו רגילים לקרוא לו בספרות בשם "קהלה".  כל סופרינו מוצאים כי מנהיגינו אינם עומדים על המדרגה הרצויה, אבל כלם מודים שיש לנו הנהגה בכלל.  כלם כמעט מתנפלים על הרבנים מטעם ושלא מטעם, אבל כלם מודים כי יש לנו רבנות, וכי לא חסר לה אלא תיקון.  אמנם מן העובדא שאנו מרבים לכתוב ולדבר על כל הענינים האמורים יכולים אנו רק ללמוד שיש לנו כותבים ומדברים ותו לא.  הסתכלות בחיינו הממשיים תוכל להוכיח שטועים אנו בחשבוננו, שרואים אנו את צל הדברים שאינם כבר במציאות ומוסיפים לכתוב ולדבר עליהם רק על פי חק התמידיות, על איזו דחיפה שקבלנו בשכבר הימים.

וכדי שנבוא לידי הכרה ברורה, כדי שנדע, מה יש לנו ומה חסר לנו לגמרי צריכים אנו להתחיל כמו שהתחיל החוקר דיקרט, כלומר – בסימן השאלה.  איני רוצה לאמר בזה כי הספקות מביאה בהכרח למסקנות שליליות דוקא, אבל בטוח אני כי תועיל הרבה לבירור השאלות, לדעת את היש ואין האין בחיינו, ה"יש" יכול להיות בעל מומים וצריךְ תיקון, וה"אין" צריךְ להברא לראשונה טרם שנדבר על מומיו, יכולים אנו לדבר ע"ד חסרונו, אבל לא על חסרונותיו.

ובכן הננו מתחילים בשאלה הראשונה:

היש לנו קהלות?

מיום שבטל שלטון הקהל אין עוד כל יפוי כח לשום קהלה עברית ע"פ חוקי הממשלה השוררים כעת; יוצאות מן הכלל הזה הן הקהלות במדינת פּולין ואחדות מן הקהלות מחוץ לתחום המושב המתנהגות על פי חוקים מיוחדים.  הקהלה העברית בתוךְ תחום המושב אינה קימת, היהודים העירונים, ולוא יגיע מספרם גם עד למאת אלף ויותר, אינם נראים באגודה אחת, אלא שהרשות נתנת להם ליסד להם בתי מדרש ובתי כנסיות (גם ההבדל הזה הוא אך הבדל היסטורי שאבד את ערכו בזמן הזה) ולהספח על אחד מן הבתים האלה.  קבוץ של איזה מספר יהודים תחת דגלו של אחד מבתי המדרש נקרא בשם "כנסיה".  לכל כנסיה וכנסיה ישנן איזו זכיות, כמו לבחור מתוך אנשיה חברים אחדים, במספר שלשה, למנהיגים, לקנות נכסים שאין להם אחריות ושיש להם אחריות וכדומה – הלא המה הזכיות הנתנות כמעט לכל חברה שיש לה ספר תקנות מאושרות.  ובכן אינה עולה בזכיותיה "הכנסיה" על כל "חברה" מאושרת.  בערי התחום שמספר היהודים עצום שם, מגיע לפעמים מספר הכנסיות הבודדות עד למאה.  כל כנסיה וכנסיה היא בריה בפני עצמה, ואין כל קשר שיחבר אותן.  היו ימים והנוצרים היו מאשרים איזו קניה על שם הקהלה העברית בדחק גדול וביש לישב, אבל בעת האחרונה כבר חדלו מאשר גם קניות כאלה, ובהפתח איזו מוסד חדש הוא נפתח ע"פ רוב על שם אחד מבתי המדרש.  וכי תקרה לפעמים איזו שאלה הנוגעת לכל הכנסיות, שאלה כללית, – ושאלות כאלה הן מעשים בכל יום, – אין לנו מוסד כזה שיוכל בדרך רשמי לדבר בשם כל הקהל.  נקח נא, למשל, את מוסדות הצדקה ואת מכס הבשר.  לפני נתינת מכס הבשר בחכירה–צריךְ שלטון העיר לקרוא ל"האזרחים הנכבדים" מתוךְ היהודים יושבי העיר התמידים ולהתעיץ עמהם בדבר חלוקת הסכומים למשך זמן החכירה.  רשימת "האזרחים הנכבדים" נגזרת ע"פ ראות עיניהם של אחד או אחדים מפקידי שלטון העיר.  ע"פ רוב מטכסים הפקידים האלה עצה עם אחדים ממכיריהם ו"ידידיהם" שבין היהודים, וע"פ העצה הזאת יקום דבר את מי להזמין ומי להרחיק.  ברור הדבר, כי באופן כזה אי אפשר לדבר ע"ד איזו פעולה קהלית.  ובאמת הננו רואים כי בהגיע זמן נתינת מכס הבשר בחכירה מחדש מתרגשות כל הרוחות, וכל יום ויום מביא עמדו חמר חדש לפירוד הדעות, למחלקת ועד מלשינות ועד בכלל, מה שלא היה יכול להיות, לוא היו לנו נבחרי הקהלה שהיו עושים את כל מעשיהם על פּי דעת הבוחרים בהם.  אמנם גם נבחרי הקהלות יכולים להשתמש לפעמים בכחם נגד דעת הקהל, אבל זוהי שאלה אחרת, שאינה מעניננו פה, לקחנו לדוגמא את מוסדות הצדקה ואת מכס הבשר.   נניח נא, כי כל היהודים במדינתנו באו להחלטה אחת כי מכס הבשר בכללו אינו עומד בפני הבקרת של מצב החיים ההוים, כי כבר הגיעה שעתו לעבור מן העולם – והנה מתעוררת השאלה, למי יש הרשות להשתדל בדבר בטולו? לכל אחד מאתנו יש הרשות לבוא בבקשות שונות בתור אנשים פרטים, אךְ אין לנו מוסד שיוכל לדבר בשם קהלה שלמה, לא כל שכן בשם כל היהודים יושבי המדינה.  נקח נא דוגמא אחרת, שאלת החדרים נהפכה בעת האחרונה לשאלה יוקדת.  כמעט כל מי שעיניו בראשו בא לידי הכרה גמורה שהחדר בתמונתו הישנה בא בניגוד לתביעות החים החדשות והצודקות, וכי מן הנחוץ להכניס לתוכו זרם חדש.  החקים השוררים אוסרים כניסת הלמודים הכללים לתוךְ החדר וכן אוסרים הם התאחדות חדרים אחדים בבית אחד, ואפילו בדירות שונות, לפי דעתם של המחמירים, וכידוע אינם נוקטים המשגיחים הרשמיים על בתי הספר את הכלל בידם: כחא דהיתרא עדיף.  והנה גם פה מתעוררת השאלה: מי ילך לפנינו.  אמנם יש לנו חברת מפיצי השכלה, אבל בדרך רשמי יכולה היא לבוא רק בהצעות בשם חבריה ותו לא.  חפצים אנו למשל לעשות לחובה למוד הדת בעד התלמידים והתלמידות העברים בבתי הספר הכללים והנה אין לנו מוסד שיוכל לעורר את השאלה הזאת בתור שאלה כללית.  אבות התלמידים והתלמידות יכולים להשתדל בתור הורים, ואז נפטרות שאלות כאלה ג"כ בתור שאלות פּרטיות שאין להן ערך עקרי, ויש אשר כזו נפתרת בחיוב ומטילים על הורי התלמידים לשלם מכיסם הם בעד הלמודים ה"מיותרים" האלה.

היינו יכולים להביא דוגמאות רבות, אך חושבים אנו כי המעטות שהבאנו דיות הנה להוכיח עד כמה קרועים אנו לגזרים, עד כמה אין בחיינו כל מתום.  ועוד גם זאת, לוא היתה לכה"פּ החובה מוטלת על כל איש מישראל להספח על אחת מן הכנסיות, אךְ גם ההסתפחות הזאת אינה חובה אלא רשות.  וכמה אלפים יהודים נוכל למצוא ודוקא בין השדרות העליונות שאין כל קשר קל ביניהם ובין הקהלה שהמה חיים בתוכה.  מתשלומי מכס הבשר פוטרת אותם המבשלת, ה"מפטיר" אינו מושך אותם אחריו מפני קושי הקריאה, במקום שמועת החזן ו"להקת משורריו" המה יוצאים ידי חובתם בנגינותיהם של משוררים אחרים לגמרי, וכה מתרגלים המה להרגיש את עצמם בבחינת צפרי דרור שאינם יודעים כל עול.  בחיי העדה אינם משתתפים, אינם שמחים בשמחתה ואינם מצטערים בצערה.  וגם כאשר ישתתפו הם לאיזה דבר שבצדקה מביטים הם מגבה על הקהלה הפושטת יד, וברבות הזמן נהפךְ כל עמם בעיניהם לעני המחזיר על הפתחים.  המה אובדים לאט לאט את רגש החובה לקהלתם ולעמם, כי אין חובה בנוגע לקהלה או לעם החיים על נדבות פרטיות.

ההמון הגדול אמנם היה מרגיש, כי אין "קהלה" לישראל והיה משתדל לברוא בריאה כזו בכח עצמו, ומפני זה היה נותן את משפט הבכורה לאיזו בית הכנסת על כל בתי הכנסיות שבמקום פּלוני או פּלוני.  ע"פּ רוב היו נתנות הזכיות היתרות האלה לשלשת הנבחרים של בית הכנסת היותר עתיק או היותר מרובה לפי מספּר מתפלליו.  הגבאי, הגזבר והמלומד של בית כנסת כזה היו לוקחים על שכמם במדה ידועה את הנהגת כל צרכי הקהלה והם היו האחראים בעד ההנהגה הכללית.  גם מוסדות הצדקה היו משועבדים "לבית הכנסת הגדול", מפני שלהמוסדות האלה לא היו כל תקנות מאושרות, ויחיו על "פּנקסיהם" בלבד, ובית הכנסת הגדול היה סוכךְ עליהם באברתו.  הגבאי של בית הכנסת הגדול היה "הארי שבחבורה", מעין נשיא העדה, אמנם בשנים האחרונות ירד מערכו גם "בית הכנסת הגדול" "עם גבאיו, גזבריו ומלומדיו".  לכל חברות הצדקה כמעט בהערים הגדולות יש כעת תקנות מאושרות, ומכיון שיכולות הן לעמוד ברשות עצמן שוב אין להן צרך באפוטרופסותו של איזה בית כנסת.

סדרי הקהלות הישנים לא היו יכולים בודאי להפיק ממנו רצון בזמן הזה.  אבל על כל פּנים היתה איזו אחדות מרחפת עליהם.  הנבדלים מתוךְ העדה היו אךְ מעטים או לא היו כלל, וכל מוסדות העדה היו במדה ידועה משועבדים לאיזה רוח כללי.  ומה אנחנו רואים היום, מה הוא הבנין שנבנה על חרבנותיהם של הסדרים הישנים.  מכל עבר הננו רואים "חברות" שונות, "אגודות" שונות, "כנסיות" שונות.  אבל אין לנו קהלה או עדה שלמה.  החברות והאגודות בונות להן כל אחת ואחת מהנה במה בפני עצמה, באופן היותר טוב פועלים ועובדים החברים איש איש בעד החברה או האגודה שלו. ולעתים קרובות הננו ראים התחרות בזויה ושפלה גם על שדה הצדקה, וכל אחת מהחברות משתדלת להתכבד בקלונה של חברתה ולהבנות מחורבנה.

וכי נקח.  את בתי הספר המתכלכלים על חשבון הצבור – לשוא תעמלו לבקש שם איזו שיטה, איזו קלסתר פנים שנוכל לראות בו את חותמה של רוח הקהלה.  המפקחים הנכבדים, שאולי היתה נראה השפעתם על בתי הספר האלה, נבחרים גם המה ברב הערים ע"פ שלטון העיר אחרי שהוא קורא לעצה את "האזרחים הנכבדים" שדברנו עליהם לעיל, והמורים מצדם אינם משתדלים גם הם להפיק רצון העדה כי אם רצונו של המשגיח הרשמי.

הננו פונים לכל עבר ומחפשים אחרי איזה סימן של אחדות, אבל כל עמלנו לשוא היא.  איךְ שלא נעים לנו להודות על עניותנו, אבל מחויבים אנו לאמר לכל: חדלו מדבר ע"ד המגרעות והחסרונות בחיינו הצבוריים, המגרעות והחסרונות האלה המה אךְ תוצאה מוכחת של הפיזור הפנימי של כחותינו.  תנו לנו "קהלה" ואח"כ תבואו בעצות איך לשכללה.  ליודוויג בארנע אומר, כי אם יקבצו שנים עשר אשכנזים הרי לפנינו תריסר ולא יותר.  ואנחנו נאמר, כי אם יקהלו למקום אחד חמשים אלף בישראל וייסדו חמשים חברות וחמשים אגודות הרי לפנינו חמשים אלף יהודים, חמשים חברות וחמישים אגודות – ו"קהלה" במובנה של המלה אין לנו.

יש אמנם מנהיג אחד שהיא נבחר ע"י כל הקהל, הלא הוא רב העדה.  אמנם על מנהיגינו ועל רבנינו נדבר בפעם הבאה.

 

ב.

 

טרם שנקרב לעיין בשאלת ההנהגה של עולמנו הצבורי; נחזור נא לשאלת "הקהלה" שדברנו עליה במאמרנו הראשון, ונתמהמה שם עוד מעט קט.  מכל מה שאמרנו למעלה מוכח, שלא רק קהלה מסודרת חסרה לנו, כי אם שהמושג הצבורי עצמו, המתבטא בארצות המערב במוסד קהלה, חסר בחיינו לגמרי, ובכל זאת מרבים אנו לדבר ולכתוב ע"ד עניני הקהלות.  אמנם השם "קהלה" איננו המושג הריק האחד השגור על פינו.  יש לנו הרבה מושגים ריקים– נופים שכבר פּרחה מהם נשמתם, וכנגדם יש לנו נשמות הרבה דאזלין ערטילאין.

 

נזכור נא את הקולות ואת הברקים שלוו בשעתה את קריאתו של מנהיג הציונים בדבר "כבוש הקהלות".  הקריאה הזאת נשמעה מעל במת אחד הקונגרסים ונתפשטה מהרה.  רבים מהציונים החדשים שלא ידעו בבירור מה הציונית דורשת מהם ובאיזה אופן יכולים הם לצאת לה ידי חובתם על צד היותר טוב, שמחו לקראת הקריאה הזאת.  הציונים הבינונים לא יכלו להתרגל עם מרחק האופי החדש שגלתה לפני עיניהם הציוניות.  בשנה הראשונה והשניה, כשהיו רבים מהם מאמינים שהמטרה הראשית איננה עוד באמת מהם והלאה, הסתפקו בהפרוגרמה הבזילאית הסתמית, אבל מכיון שעברו שנים רצופות אחדות והם באו לידי הכרה, שהמטרה אינה קרובה אליהם כל כך כמו שחשבו וכי טעו מעט בחשבונם, החלו לבקש עבודה, שמצד האחד תהי מתאמת להציונות ומצד השני תמלא את הריקניות שבחייהם התמידים יום ביומו, ואת הדבר מצאו בקריאתו של מנהיג הציונים: כבוש הקהלות! האם מלאכה קלה היא? הן כדי לכבוש את הקהלה נחוץ לחדור לכל מוסדות הצבור.  האין פה כר נרחב לעבודה? ובפרט שמהיום והלאה נכנסה העבודה הזאת לחוג התנועה הציונית, ובפרט שמעתה יכול כל ציוני לפי שיטת חלוקת העבודה להשאיר לאחרים את כל העבודה בעד העתיד הציוני הרחוק והוא בעצמו יעסוק בינתים בכבוש הקהלות – כלומר, יעסוק במה שעסק עד כה, ישתדל להתמנות לגבאי בית הכנסת, למפקח נכבד בבית החולים ועוד ועוד, ואם ישאלהו בנו מחר מה זאת? ואמר אליו: זאת היא עבודתי הציונית, את הקהלה אני כובש! אכן מצד השני קמו כל מתנגדי הציונית, כששמעו את הקריאה ע"ד כבוש הקהלות, והחלו לעשות הכנות לעמוד על נפשם בשעת הסכנה, כאלו באמת היה הדבר במציאות, כאלו באמת אמרו לכבוש את הקהלות ואלה רצו להצילן מפני הכובשים החדשים.  לכבוד הציונים ומתנגדיהם עלינו להודות, כי למלחמה אמתית לא באו כלל, וכי כל המלחמה בעד כבוש הקהלות לא היתה אלא מלחמת סופרים לשם "יגדיל תורה", והקהלות לא נכבשו לפני הציונים מן הטעם הפשוט שהבאתי למעלה – מפני שקהלות אין לנו לגמרי ורק מלאים חברות ואגודות כרמון.  ובזה טעה מנהיג הציונים והטעה את הרבים.  הוא מדד את חיי כל הציונים בקנה-המדה של איש אירופּי גמור. הוא התבונן אל חיי הקהלות בארצות המערב ויקיש מן הפרט על הכלל.  מנהיג הציונים ידע כי גם האפוטרופסים על עזבונו של הברון הירש המה אך אחדים מראשי הקהלות היותר גדולות במערב, ואם אך יעלה בידי הציונים לכבוש את הקהלות ההן, לא יעמד עוד ממילא גם המוסד יק"א במרדו; וזהו המוסד שאליו התפלל.  ואולם כאירופּי גמור וכדיפּלומט מחוכם היודע לכון כל דבור ודבור, מצא גם הפעם את האופן היאות איךְ לחתל את כונתו הפרטית בקריאה כללית.  אבל אם הציונים המזרחים חושבים, כי הקריאה ע"ד כבוש הקהלות נוגעת גם להם, אינם אלא טועים.  לפי מצב הענינים כיום הזה, אין לנו לע"ע מה לכבוש.  קריאה אחרת נחוצה לנו והיא: יסדו לכם קהלות – בראו לכם לראשונה את המוסד הזה – ואחרי כן כבשו!

בשאלת הקהלה כרוכה גם שאלת ההנהגה, ואמנם רק במקצתה.  מפני העדר האחדות הצבורית נעדרת אצלנו גם אחדות ההנהגה.  אבל השאלות הנוגעות לכל הצבור חיות וקימות ודורשות את פּתרונן.  ובאמת נפתרות הן באופן זה או באופן אחר.  כמובן, אי אפשר לבקש איזו שיטה שלמה או גם לא שלמה בהנהגתנו הצבורית.  הנהגתנו הצבורית נחתכת ונעשית כמו במקרה.  המנהיגים שלנו, המשפּיעים על פּתרון שאלותינו הצבוריות, אינם באי כחם של שולחים ידועים, אינם שליחי צבור, כי אם ע"פ רוב הם אנשים שזכו מן ההפקר, שפנו על ימין ועל שמאל ויראו כי אין מפריע ויקחו את ההנהגה בידם.  ויש אשר מלבד ההנהגה לוקחים הם להם גם קרנים לנגח בהם על סביבותיהם, ובהיות שהמנהיגים בעצמם אינם תלוים בדעת אחרים, לכן עושים הם את כל מעשיהם על דעת עצמם, כאדם העושה בתוךְ שלו.  עניני החברות והאגודות נחתכים על פּי דעת הראשים הנבחרים, אבל עניני הצבור נפתרים ברובם ע"פ דעתם ורצונם של מנהיגים שאינם קרואים, ואם פוגשים אנחנו לפעמים שהמנהיגים ממלאים את משלחתם באמונה וכי נאים הם לה.  אין זה אלא מקרה, וככל מקרה יוצא הוא מן הכלל.  השתמשתי עד כה בשם "מנהיגים" ג"כ מפני ההרגל, אבל באמת אין לנו מנהיגים כלל, כי אם "שתדלנים".  זהו השם היותר נכון לכל העוסקים שלנו בצרכי הצבור.  המנהיג צריךְ לתת דין וחשבון על כל מפעליו והשתדלן הוא תמיד בן-חורין ופטור מכל החובות העמוסות על כל מנהיג במקום שיש צבור בוחר ובודק ודורש חשבון.  השתדלנות בכלל היא סימן מובהק לחיים לא מסודרים, והיא תופסת מקום נכבד בחיינו הצבוריים ההוים, ורק לחנם נלחם בה טרם שניסד את קהלותינו ונחליפנה בהנהגה תמידית וקבועה.  ההבדל שבין השתדלנות ובין הנהגה מסודרת דומה להבדל שבין תקופת הגבורים או תקופת השופטים ובין תקופת המלוכה שבחיי כל עם.  כל עם ועם מגיע למלכות אך אחרי שעבר את תקופת הגבורים.  בשעה שהעם נפרד עוד לשבטיו, וכל אחד מהשבטים נלחם על קיומו האישי, בשעה שיש עוד מקום למלחמת אחים, אי אפשר שהעם יברא במצב כזה איזו הנהגה כללית, איזה שלטון חזק: העם לפי המובן העמוק של השם הזה איננו עוד אז בגר המציאות, ורק בשעת הסכנה, בשעה שעליו להקהל ולעמוד על נפשו מתחיל הוא להרגיש איזו אחדות.  ואז יגלה לנגד עיניו גם גבורו של העם, הוא הגבור, הוא השופט, ובעבור הסכנה נשכח עד מהרה גם הגבור, גם גבורתו, וכי "תשקוט הארץ שמונים שנה" אין זכר לאיזה גבור במשךְ כל הזמן הארוךְ הזה.  הגבור הוא אפוא שתדלן גדול בעד כל העם, והשתדלן הוא גבור קטן בעד בני מפלגתו, זהו החק השורר בהתפתחות חיי העמים וזהו החק הנגלה לפנינו במדה קטנה בחיי כל צבור וצבור.  חקי ההתפתחות מקבלים ברבות הימים פנים חדשות, אבל בעקרם אינם משתנים.  בחיי הצבור שלנו עומדים אנו כעת בתקופת השתדלנות.  הלא היא התקופה שכבר עברו אותה אחינו המערבים.  אין רצוני לאמר בזה כי כל הבא ממערב הרי זה משובח, אבל חפץ אני להראות כי בהרבה דברים הקדימונו המערביים וכי בעל כרחנו נלךְ בעקבותיהם, ומפני זה מחויבים אנו להזהר בכל פסיעה שאנו פוסעים קדימה, אם רוצים אנו לקצר את תקופת המעבר.  הנה יש לפנינו חומר רב, יש לפנינו נסיון היסטורי ואנו יכולים להשתמש בו, לבחור רק את המתוקן ולהתרחק מן השגיאות שעלו בחלקם של אחינו המערבים.

הנה כן רואים אנחנו כי כשם שאין לנו קהלה כךְ אין לנו מנהיגים, אלא שיש לנו צבור של חברות ואגודות שונות ומנהיגים-שתדלנים.  נשאר לנו המוסד השלישי – הרבנות, שלפי המבט הראשון נוכל לחשבה למוסד צבורי אמתי.  אבל נסתכל נא ונראה.

________

 

ג.

ובכן ראינו, כי גם מנהיגים אין לנו, אלא שיש לנו במקומם שתדלנים, המופיעים בשעת הדחק ועושים כל מה שיכלתם לעשות על דעת עצמם, ובשעה כזו מחויבים אנו להתפּלל שלא נכשל בשתדלנים שאינם מהוגנים.  הנני אומר, כי מחויבים אָנו להתפּלל, מפּני שהתפלה נשארה לנו בתור האמצעי האחד, אחרי כי לא בידנו טובתנו ואין אָנו המכריעים את מי לקרב ואת מי לרחק.  לא על-ידי אחרים, כי אם על-ידי עצמו מתמנה השתדלן פּרנס על הצבור, ואיך נקרבהו או נחרקהו, ואת פּינו לא שאל.  ויש שהשתדלנים האלה עושים את מעשיהם בחשאי, ורק "אחר המעשה" מכריזים הם בפומבי מי ומי היו העוסקים בצרכי צבור באמונה, אם אַך מוצאים הם לפי חשבונם שמעשיהם יהיו להם לתפארת ולגאון, ואם חשבונם אינו עולה יפה נשמטים הם בחשאי, כשם שנכנסו בחשאי ונספּחים הם גם המה להקהל המתאוננים על העדר ההנהגה.  לוא חפצנו לחלק את השתדלנים לסוגיהם ולקרוא להם בשמות מיוחדים, כי אָז היינו קוראים להשתדלנים מסוג האַחרון: "שתדלנים ממה-נפשך".  ממה-נפשך: אם ירצה ה' את דרכם, וחפצם בידם יצליח, הלא אז יקנו עולמם בשעה אחת, כי להם העוז והנצחון, ואם יקלקלו עוד תחת לתקן – מי מחויב לגלות את סודם? אדרבא, כדי להרחיק מעצמם כל אבק של חשד יהיו גם הם מהצועקים.  ומדוע לא ירשו לעצמם לצחק מעט בעניני הצבור? עניני הצבור הפקר המה, ואךְ חרש שוטה וקטן אינם זוכים מן ההפקר, זאת היא הפּסיכולוגיה של השתדלנים מסוג האחרון, ובהתבוללם בקהל הצועקים דומים הם לאותו הגנב ממש שהתבולל בשעת המהומה בקהל הרודפים אחריו וצועק בקול רם: "תפשוהו, תפשוהו!"

ומי ימנה ומי יספּור את כל הנזק הרב שהביאו לנו כל השתדלנים האלה ביודעים ובלא יודעים, באולתם או בהתחכמותם היתירה, ואיזו תועלת תצמח לנו, כי נמנה וגם נספּור, וידנו קצרה מפדות.  העדר הבסיס החזק, שיהיו חיינו נשענים עליו, שלל ממנו את דקות ההרגשה, וגרם לרבים שלא יהיו מבחינים עוד בין מנהיג לשתדלן, שיהיו שניהם בעיניהם או כאחד טובים או כאחד רעים.  והאנשים האלה, שהמה רוב מנינו של קהלנו הגדול, לדאבון נפשנו, שלא ראו מעולם הנהגה מסודרת ולא היו מעולם משועבדים לאיזו הנהגה צבורית, אינם יודעים להשתמש בזכיותיהם כראוי גם במקצעות כאלה של החיים הצבוריים, שבאיזה נס או מקרה נשארו להם הזכיות האלה לפליטה.

ופה הננו מגיעים להמוסד השלישי, שהתוינו לנו במאמרנו זה, הלא הוא מוסד הרבנות.

השאלה הזאת היא אחת מהיותר סבוכות בחיינו, וביחוד הסתבכה הזמן האחרון בחסדי סופרינו ובחסדי כל הקוריספּונדינטים ה"מושכים בשבט סופר", שתחת להאיר את השאלה הזאת מכל צדדיה חתלו אותם במליצותיהם, עד כי נבלעה השאלה בחתוליה.  הקהל הגדול מבקש לו תמיד איזה שעיר לעזאזל, שיוכל להעמיס על ראשו את כל חטאות הצבור, ומהיות שמנהיגים אין לנו והשתדלנים מתחמקים בשעת הקלקלה, ממילא אין לך שעיר לעזאזל יותר טוב מהרב העומד על משמרתו.  זאת ועוד שנית.  השתדלנים כי קלקלו, אינם אלא שומרי חנם, ובני עמנו הסכינו לנהוג כבוד בכל שומר חנם, לפעמים אוחזין הם בהדין המפורש ופוטרים שומר כזה גם מגנבה ואבדה.   "סוס שבא במתנה, אין בודקיו את שניו" אמרי אינשי, ושתדלן המקדיש את עתותיו לצרכי הצבור שלא על מנס לקבל פּרס – חייב כל הקהל בכבודו.  השקפה מסוכנת כזאת, שנלחמו בה בכל עוז בכל הארצות הנאורות, עודנה שוררת בחיינו אָנו ומעידה היא על העבדות השפלה, שאנו אחוזים בה.  גם יוצאי המדבר זכרו את הדגה אשר אכלו במדבר "חנם".  לא הדגה בעצמה היתה אצלם העיקר, אין רע אם גם היתה דגה המעלה סירחון מעט, אבל בשום אופן לא יכלו לשכוח, שהיו מקבלים אותה חנם.  ובשעה שהעמים הנאורים שואפים לצאת מעבדות לחירות ונוערים את כפּם מכל הפּרינציפּים שנוסדו על "נתינת נדבות", נגשים אָנו אל הפּרינציפּים האלה ביראת הכבוד וביראת הרוממות.  ומעבר השני אין אָנו שבעי רצון לעולם מכל עבודה צבורית, ולוא תהיה מועילה ופוריה, אם אַך מתן שכרה בצדה להעוסק בה.  העובד על מנת לקבל פּרס הוא בעינינו כאיש שמחל על כבודו ומכר את חופשתו.  ומכיון שהרב הוא האחד הנושא עליו משרה צבורית בשכר ועיניו נשואות אל משכרתו, הרי הוא אחראי בעד כל הקלקולים שהיו לפניו ושיהיו לאחריו.  אין מקצעות מוגבלים לעבודתו, הוא מושבע ועומד לתת דין וחשבון עד כל המכשלות, אחת היא אם בכחו להסירן או לא.  ועתונינו מלאים תמיד תלונות על הרבנים שהולכים איש לבצעו, ונותנים בראשם את כל חטאות הצבור, מן תרומת הצבא שנמלאה לא כראוי עד בית המרחץ.

אָמנם כל התלונות והצעקות האלה אינן מובנות לנו כלל.  צועקים על הרבנים מהטפּוס הישן, שאינם ממלאים את חובתם באמונה, שאינם משתתפים בכל מקצעות חיי העם, שרבים מהם סוגרים את עצמם בד' אמותיהם של הלכה ויושבים כלואים בחוגם זה הצר מבלי לזוז ממקומם אַף כמלוא פסיעה.  נניח נא, כי כן הדבר, כי בכל האשמות האלה אין כל שמץ הגשמה.  אבל מי הוא האשם? הן הקהלות עצמן, – או יותר נכון, הקבוצים האלה הנקראים בשם קהלות – בוחרות להן את הרבנים ומרכיבות אותם במדה ידועה אלופים לראשון, ומדוע עומדות הן מנגד, בשעה שהן רואות, שרב זה או פלוני אינו מתאים לתביעות הזמן.  וכי נקח את הרבנים מטעם, הן גם בחירתם תלויה בדעת הקהל,– מה שקרה בזמן האחרון, ששתי ערים גדולות בישראל זכו לשני רבנים מחמת אונס, צריך להחשב כמקרא יוצא מן הכלל, – ומדוע נתאונן תמיד רק על הרב האחד ולא על הבוחרים הרבים? לאו עכברא גנב אלא חורא גנב.  יש שאחד מן הרופאים, הרוקחים או סתם סוחר, שגמר בנעוריו חק הלמודים באיזה בית-ספר בינוני, אחרי שלא עלתה בידו למצוא לו מקור למחיתו, הרי הוא הולך ונבחר ל"רב" באחת מערי ישראל, במקום שיש לו מכירים הרבה או שאין לו מכירים כלל, הכל לפי הצורך.  הרבנות היא בעיניו ככל יתר הפּרנסות שבעולם ואם אפשר שהיא בעיניו כאחת מהפּרנסות הגרועות, אבל אין בודקין את הפּרנסות בשעה דחוקה, ובכן נהיו גם הם לרבנים על-פּי הדחק מצד אחד ועל-פּי חוצפּה יתירה מצד השני.  ומה עושים הבוחרים? הלא בני חורין הם ואין השעה דוחקת אותם, ויכולים הם לקרב ולרחק לפי רצונם הטוב ובחירתם החפשית, ובכל זאת בוחרים הם כמעט תמיד באנשים כאלה, שאולי הגונים הם לכשהם לעצמם, בתור רופאים, רוקחים או סתם סוחרים וכדומה, אבל שאין עטרת הרבנות הולמתם, ואינם מוכשרים כלל וכלל להקרא בשם "רב", לא לפי ידיעותיהם, לא לפי השקפותיהם ולא לפי שאיפותיהם בחיים.  מדוע מביטים הבוחרים בקרירות-רוח אל רבניהם, שמקומם היה מכיר אותם בתור גבאים הממונים על שחוק הקלפים ב"כלובים" שונים, ובהגיע זמן התחדשות הבחירה נהפּכים הם, הבוחרים, פּתאום לרחמנים בני רחמנים.  הרחמנות בכלל היא בודאי אחת מהמדות הטובות שחנן בהן האדם, אבל רחמנות על חשבון הצבור, רחמנות על חשבון עניני היהדות הכללים – אכזריות נוראה היא מאין כמוה.  אָמנם הבוחרים יכולים להצטדק ולטעון, שאין להם על-פּי-רוב במי לבחור, כי אין לנו רבנים שהתעתדו מנעורם להעבודה הצבורית הזאת, וכי אם כן מה להם להחליף ולהמיר, אחרי כי החילוף יהיה סוף-סוף כחילופה של תפלת "אנסיכה" בתפלת "אהללךְ", חילוף שאינו לא מעלה ולא מוריד.  הטענה הזאת צודקת היא – אבל אם כן, הלא אין כל מקום לתלונות ולהתאונות.  הן לא יתאונן הקונה כי יקנה דגים מלוחים, למשל, שאינו טועם בם טעם בשר.  הוא ידע כבר בשעת הקניה, אם אך עיניו בראשו ויודע הוא מה שהוא קונה, שדגים מלוחים יכולים לבוא בסעודה במקום בשר אַך במקום הדחק.  והבוחרים ידעו גם הם עוד בשעת הבחירה, כי לא בחרו באיזה רב, שיהיה רבם הם, כי אם "עשו" איזה רופא, רוקח או סתם סוחר "לרב" להם.  ויש שהם מקיימים מצות חז"ל "עשה לך רב", אחרי שהאחרון קיים "וקנה לך חבר", פּשוטו כמשמעו.  והכי באמת האמינו הבוחרים, כי הבור דאורייתא דאתמול, יהפך על-ידי הבחירה עצמה לרב בישראל? סוד גלוי הוא לכלנו, כי יש בתוכנו רבים המשתמשים בכתר הרבנות, שאינם יודעים פּירוש המלות כלל ומכל-שכן של אלו הנאמרות בשעת נשואין.  רבים אומרים, כי אין לנו צורךְ ברבנים כלל, כי נחוצים לנו אך משגיחים על צרכי הצבור, ושוכחים הם, כי מלבד מכס הבשר, בתי החולים וכדומה, ישנם עוד צרכים לכל צבור, הלא המה צרכי הרוח המרובים.  שוכחים הם, כי הנשמה העברית הולכת ופוחתת לאט לאט וכי נחוצים לנו שומרים העומדים על המשמר.  אמנם, זאת היא מכתנו האנושה שאינה כתובה בתורה: התחכמותנו היתירה, הקללה הזאת רובצת עלינו מאז חדלנו להתפּתח בדרך טבעי, מאז היינו ל"יוצא מן הכלל" שבין אומות העולם.

הננו מקוים לשוב עוד לא פעם ולא שתים להשאלות שנגענו בהן במאמרנו זה ולראות מה היו יכולים לתת לנו קהלות מסודרות, מנהיגים הגונים ורבנים אמתים.  הפּעם חפצנו אך להוכיח, שרבים ממושגינו המה שבלים דקות ושדופות קדים וכל גרעין אין בתוכן.

והננו באים לידי המסקנא, כי כשם שאין לנו קהלות וכשם שאין לנו מנהיגים, כך אין לנו רבנים.  הרבנים מהטיפּוס הישן ישנים הם וישנים הם, והרבנים החדשים לקחו להם את השם "רב" ב"הקפה", או זכו בו, כאחיהם השתדלנים, מן ההפקר.   רק אחת יש לנו, והיא: שאלת "היש לנו?".

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה