_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אגרות שמריהו לוין: חבר הוועד הפועל המצומצם ובונה הטכניון

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 10 בפברואר 1911

לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

לולא הבטחתי להודיעך מכל הנשמע פה הייתי בוחר הפעם בשתיקה.  ראשית מפני שאין פשוט מה לספר, ושנית למה לי לגרום לך צער ומכאובים, נוספות על אלה שנפלו בגורלך בתור אחד מחברי הועד הפועל כביכול של המוסד שלנו.

מיד אחרי בואי התראיתי עם מר וויסוצקי ועם ה"אדונים" שלנו בהביורא.  הפגישה עשתה עלי רושם מוזר ומתמיה.  מר וויסוצקי מתייחס אל כל הנעשה מסביב בקרירות רוח של נדיבים ואינו רוצה להשחית את ה"שטימונג" ע"י חיטוט בהפצעים.  מטעם זה הפציר בהד"ר כהן, שלא יעזוב חלילה את משרתו בתור  מזכיר, ושהכל ישאר על מקומו כדאשתקד.  הד"ר נתן חולה הוא, ויש להצטער הרבה על זה, מפני שאין בכוחו וביכלתו לעבוד בתמידות ע"פ שיטה מוגבלת.  הוא תלוי במצב הרגע, היום הוא כחומר ביד היוצר בידי אחד ממזכיריו ומחר הוא עומד תחת השפעתו של הד"ר שומכר, שהוא ממציא לו את הידיעות היותר נכונות משדה המלחמה.  אחדים מהמכתבים האלה קראתי ונרתעתי ממש לאחורי.  והנשיא שלנו (ג'מס סימון) אינו מתעניין בהמצב כלל.  הוא כתב להאדון מרשל בקושטא ונתקבלה תשובה רשמית, כי המלאכות הגרמנית תחקור את הענין...

ובין כה וכה ומחיפה אין שום ידיעה עד היום, ואני איני רואה אפילו תקוה כל שהיא, כי יעלה בידנו להסיר את המכשולים במהרה.  כדי שיהיה לך מושג קל אודות שיטת העבודה פה, די יהיה אם אומר לך, כי עד היום לא נשלחה עוד הרשאה למי שיהיה, כדי שיוכל לבוא במו"מ בחיפה עם הרשות המקומית בתור בא-כוחו של מר סימון.  נשלחו מכתבים מהכא להתם ומהתם להכא בדבר נוסח כתב ההרשאה, בעוד שהשאלה היא כל כך פשוטה:  נחוץ רק שמר סימון ימלא את ידי אחד מחברי הועד בחיפה לדבר בשמו ולהיות בא-כוחו בעניני הבנין.

העתונים העבריים בניו-יורק הביאו כבר את הידיעה ע"ד ביטול העבודה בחיפה מיום כ' ינואר, ונמצא לפי החשבון, כי כשהייתי עוד בניו-יורק הייתי צריך לדעת את האמת, אבל כיסיתי עליה, ומצד רדקציה אחת יש כבר סימני התמרמרות על העובדה הזו.

ניסיתי לבקר את הביורא שלנו מדי יום ביומו, אבל אין אפילו עם מי לדבר ולהתיעץ.  מר סימון אינו מוצא לו לחובה להתראות עמדי ולשאול בדבר תוצאות עבודתי, ולוא רק מפני הכבוד.  הד"ר כהן הוא איש הביניים בין הד"ר נתן והד"ר סימון, ואפילו השנים האחרונים אינם נכנסים לישיבה כדי לטכס עצה.

ועוד הנני מודיעך, ידידי היקר, הנני מרגיש, כי הענינים בהה"פ[1] סבוכים עד למאוד, ומתירא אני שלא יצא ע"י זה מכשול גם למוסדנו אנו.  ע"פ  התקנות של מוסדנו עומד הוא ברשות עצמו, אבל באמת הנהו תלוי בהה"פ, וצריך לשים לב לזה.

אם רוצים אנו לקבל על עצמנו את אחריות המוסד, אין עצה אחרת, כי אם לשחרר אותו לגמרי מהשפעת הה"פ.  נחוץ, כי תהיה לנו לשכה במקום אחר, וכי לא תהיה שום סמיכות הפרשיות בין שתי החברות האלה.  כל המכתבים בעניני הטחניקום צריכים להתרכז בהלשכה, ונחוץ להטיל חובה על היושב ראש ועל יתר חברי הועד הפועל הגרים פה, כי יתאספו לכה"פ פעם אחת בשבוע להתיעץ באופן רשמי על דבר מהלך הענינים.  תוצאות המועצות האלה נחוץ להמציא גם ליתר  חברי הועד הפועל ובשאלות חשובות גם לכל חברי הקורטריום.  רק באופן כזה יכולים אנו לקבל על עצמנו את אחריות העבודה, ואם נתנהג כמו שהתנהגנו עד כה מוליכים אנו שולל במידה ידועה את דעת הקהל.  הקהל הגדול ואפילו חברינו באמריקא יודעים אותך, ידידי, יודעים ומכירים אותי וסומכים לע"ע עלי וירשמו על חשבוננו אנו כל משגה ומשגה שייעשה מצד ה"אדונים".

אחכה עוד ימים אחדים ואכתוב בדרך רשמי להיושב ראש ואדרוש שיקרא לאספה את חברי הועד הפועל ואבאר לפניהם את דעתי והשקפתי.  יודע אני מראש, כי יביטו על צעדי זה כעל מחאה מצדי, אבל איני מוצא לי דרך אחרת להשפיע עליהם.

הד"ר כהן הבטיח להכין בעד הטחניקום חדר מיוחד בלשכת הה"פ, אבל מה יועיל החדר, בשעה ששיטת העבודה נשארה כמו שהיתה.

בדבר הקנדידט החדש איני יודע עוד מאומה, עוד לא זכיתי לראותו, אבל כמדומני שכל השאלות נדחו כעת מפני השאלה האחת הראשית.

את הספרים ביקשתי אבל קשה למצוא אותם "קומפלט".  פניתי לאחדים ממו"ס ומיד כשאשיגם אמציאם לידך.  בה"סטאַטיסטיק" לא מצאתי מאומה אודות הסטאטיסטיק הקרימינלית.

הנני נמצא במצב רוח נעכר עד למאוד.  כעבור ימים אחדים אכתוב לך שנית.  אולי יתברר בינתיים המצב.

ושלום לך ולכל אשר לך מאת אוהבך

שמריה הלוי

 

יודע אני, כי מכתבי זה לא יפיק את רצונך, ובכל זאת הנני שולח אותו אליך.  ניסיתי פעמיים ושלוש לכתוב ב"ישוב הדעת" ולא עלתה בידי.

 

 

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 19 בפברואר 1911

לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

אחרי מכתבי מן 16 דנא אין בשורה בפי גם היום, ובכל זאת מרגיש אני צורך לכתוב לך עוד הפעם ולמלא את אשר השמטתי מהתרגשות והתמרמרות במכתבי הראשון.

מחיפה אין כל ידיעה.  חוטי הטלגרף הטורקי נפסקו וניסו לטלגרם דרך ואד-אל-עריש, אבל עד היום לא נתקבלה שום תשובה.  מר סימון שב מפריז עוד באמצע השבוע העבר, ולא זכיתי עוד לראותו.  כתבו עוד הפעם לקושטא, והמו"מ עם הממשלה הטורקית המקומית ימשך באופן רשמי.  מר ברסקי כותב להבנאי ברוואלד, כי יש אפשרות להשפיע על הקיימקם, לבל יפריע עוד את העבודה, אבל הפחה בעכו עומד בחומרותיו.  לבי יכני, כי נטינו מן הדרך הסלולה, וכי השתדלותה הרשמית של המלאכות הגרמנית תרחיק את הקץ.

אתמול היתה לי שיחה ארוכה עם הד"ר נתן.  הוא אומר, כי אם לא יבטלו את איסור הבנין, נהיה מוכרחים להעתיק את מקום הטחניקום למקום אחר:  למצרים, לבולגריא או למחוז הלבנון.  לא חפצתי להתווכח ויאמר לו, כי אין אף אחד מהמנדבים האמריקנים, שיתן אף פרוטה למטרה כזו.  אצלי ודאי, כי גם מר יעקב שיף, למרות אי ציוניותו, לא יאות בשום אופן לתנאים כאלה.  מסרתי לך בדבר השיחה הזו, למען תשפוט ממנה, עד כמה מגעת אי ההבנה של העומדים בראש מוסדנו, עד כמה אינם מתחשבים הם בעצמם עם היסודות, שהונחו בתוך אבן הפנה של מפעלנו.

והעתונים האמריקנים מרבים להביא ידיעות גם אודות המכות והמהלומות שנפלו בחלק הפועלים על אחוזת הטחניקום ודורשים, כי האחראים ישתדלו להסיר במהרה את המכשולים.  דיברתי עם הד"ר כהן.  הוא אינו מתיאש ומאמין בכוחה של המלאכות הגרמנית.  עתה אין לפנינו דרך אחרת.  צריך לחכות, עד שיתברר המצב, והלוואי שלא יבוא לידי משבר.

 והלא תבין מעצמך, יקירי, את מצב רוחי.  הטחניקום בעדי איננו אחד מן הדברים, הממלאים אל חללו של עולמי.  ומה אכתוב כעת לידידינו ולהמנדבים באמריקא, שהבטחתי להם להודיעם בתמידות מהתפתחות העבודה בחיפה?  ואחרי כל אלה בטוח אני, כי לוא היה לנו איש, שנהירין לו שבילי הישוב, בחיפה והיה מקדים רפואה למכה, כמו שעושים כל אלה העוסקים בהישוב החדש, לא היינו באים למצב כזה.  אמת, כי תנאי הישוב בחיפה יותר קשים ויותר מסובכים מאשר ביהודה.  אמת, כי השומכרים וכדומיהם יקחו שוחד ביד אחת ויפריעו בעד העבודה באותה שעה עצמה בידם השנית.  ואך תמימים או פתאים יוכלו לקחת עצה מפי אנשים כאלה, אבל נחטא נגד האמת אם נאמר, כי רק בתנאי המקום עצורה אי הצלחת עבודתנו.  לא.  שיטת עבודתנו אנו רקובה היא, מופרכת מראשיתה ומוטעית גם כעת.  לא כך בונים ולא כך מפנים את הדרך.  תאמר, כי מקונן אני ומראה על נגעים, שאי אפשר להסירם.  יוכל היות, אבל מחויבים אנו לדעת את המצב כמו שהוא.

את ידידנו פייוויל ראיתי אך פעם אחת בשבוע העבר והיום אבקרנו שנית.  מצב בריאותו הוטב אך מעט בהסנטריום.  נראה, שסובל הוא יסורי נפש עמוקים, הגיע לידי יאוש בחיים ואינו רואה כל תקוה בעתיד.  בטוח אני, כי לוא הלך לחיפה בתור מורה לא היה מתחרט כלל, רק שקשה לי לתת לו עצה כזו בעוד שהמצב בחיפה כל כך מסובך.

את הספרים הזמנתי.  ימים אחדים יעברו עוד, עד שימצאו אותם קומפלט, ואשלחם לך בלי איחור.

את השתי מאות מרק שלחתי אתמול ע"י הדיסקונטא-בנק על שם "וויסוצקי אֶנד קמפניא".

 

ושלום לך יקירי, מאת אוהבך שלך

שמריה הלוי

 

 

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 5 במרץ 1911

לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

לא עניתי על מכתבך מיד, כי אמרתי לחכות עד שנקבל ידיעות חדשות מחיפה.  אתמול נתקבלו, ואין בהן אף קרן של אורה ותקוה.  חברי הועד, כלומר קייזרמן וד"ר אויערבך יועצים לפנות אל הממשלה בקושטא ולבקש רשיון בעד בנין הטחניקום, מפני שאין לפנינו כעת, – כך הם מודיעים, – דרך אחרת.  בינתיים זכיתי להתראות עם מר סימון פעמיים ודיברתי עמו באריכות ובפרוטרוט.  לפי דעתי נחוץ, כי יסע או מר סימון או הד"ר נתן לקושטא, כדי להשתדל לפני הממשלה שמה.  קשה לראות מראש, אם תשא ההשתדלות הזו פרי, אבל נעלה מעל כל ספק, כי אם ימשיכו את המו"מ הלאה מברלין עברו חדשים לבטלה.  מר סימון אינו רוצה להודות, כי הציר הגרמני בקושטא והקונסול בחיפה לא יכנסו בעובי הקורה מעצמם, וכי הפקודות מברלין לא תביאינה לידי זריזות יתירה.  מכיוון שהענין כבר נמסר להציר הגרמני באופן רשמי מוכרחים אנחנו להתבונן בעין פקוחה אל כל פסיעה ופסיעה, לבל נעשה שגיאות, שאין להם שום תקנה.  הצעתי מפני זה, שמצדנו יעמוד על המשמר הד"ר יעקבזון.

 בדבר עצתך, כי אכתוב מעין הרצאה ואמסרנה להועד הפועל שלנו, אעשה כעצתך ואשלחנה לך להגהה טרם אמסרנה.  הד"ר נתן ישוב אך מחר מנסיעתו לערים שונות.  הוא מרבה בנסיעות מחמת מחלתו.

מתאכסן פה כעת הפרופ' שכטר.  ביליתי בחברתו שעות אחדות ודיברנו על המצב.  מובן מאליו, כי גם הוא אינו שבע רצון ביותר.  מחרתיים הוא נוסע מכאן למינכן ומשם לאיטליא וישוב לארצות הברית אך אחרי הפסח.

היה פה עד יום ו' העבר מר וויסוצקי.  הוא שהה פה יומיים.  הזמן היה קצר ולא הספיק לשיחת חולין, כאשר הורגלנו.  בפעם הראשונה לא דיברתי עמו כלל ע"ד ה"חוזה" שלי.  עתה סיפרתי לו ואמסור לו את הכתב.  ממוסקבה יודיעני אודות החלטתו, יען כי עליו להימלך גם עם מר צייטלין.  מקווה אני, כי יסכים להתנאים שבכתב, אך הנני מודה לפניך, כי לפי המצב של הענין בכלל לא נעים לי גם הדבר הזה, ורק ההכרח מאלצני להביא לידי גמר מה שהחילותי.

 את הספרים בעד בתך השגתי אחרי חיפושים רבים.  שנים אחדות הנה בתור "יקרי המציאות" ומחירם עלה פי שלושה.  שילמתי בעד ששת השנים ארבעים מרק.  לכרכם לא נתתי אותם, מפני שהחומר הדרוש לבתך נמצא רק בחוברות אחדות ונקל יהיה לך לשלוח לה את החוברות הבודדות.

גם מר רוזנבלד משיקגו בא הנה לימים אחדים, ואתראה עמו.  עד כה לא שלחנו עוד שום מכתב להחברים באמריקא.

בדבר הרמז שלי אודות מהלך הענינים בהה"פ אכתוב לך בפעם השנית ביותר בהירות.  שהד"ר כהן נשאר על מקומו בתור מזכיר של מוסדנו מובן מאליו, אחרי שהפציר בו מר וויסוצקי שלנו.  אולי מוטב, שלא יבואו כעת שינויים, ואפילו חיצוניים, בהביורא שלנו.  האחריות של ביטול העבודה מוטלת רק על האדונים בברלין, ואין אנו צריכים להשתתף באחריות הזו אפילו למראית עין.

סיפרתי למר וויסוצקי אודות השקפתו של הד"ר נתן בדבר שינוי המקום של הטחניקום, והוא התפלא ממש על התמימות הילדותית הזו, באמרו, כי גם בית וויסוצקי לא יתן אפילו שווה פרוטה בעד מוסד כזה בחוץ לארץ.

אם תבואנה ידיעות חדשות מחיפה או מקושטא אמהר, כמובן, להודיען לך.

 

והנני השרוי בצער גדול, שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

 

 

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 30 מרץ 1911

לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

ראשית כל – תודתי לך בעד מכתבך מן כ"ו דנא.  באמת הייתי שרוי בצער, ומכתבו של מר וויסוצקי הסב לי הרבה עג"נ.  מעולם לא שאפתי לעמוד מחוץ לתחומי הקוליגיום של הטחניקום, אבל גם לא רציתי שאני אהיה היחידי העובד בתוכו ומתן שכרו בצידו.  הן אם לא שכחת את השיחה שהיתה לנו עם הד"ר נתן לפני שנתיים, אחרי שעבר הטחניקום מרשות העזרה לרשות עצמו, בוודאי זוכר אתה, כי גם הד"ר נתן מפרש את התקנות של הטחניקום במובן זה, כי על חברי הקורטריום חל איסור גמור להנות מהמוסד עצמו, וכי מטעם זה הציע מר צייטלין, שאקבל את משכורתי על חשבון בית וויסוצקי, למען שלא יורע חלקי בתוך הקורטריום.  התקנות של מוסדנו לא נשתנו, והטעם האמור עודנו עומד בעינו.  אם כן, ידידי, איני רואה שום עוולה בשאיפתי להימנות גם להבא, אחרי שאעקור את דירתי לחיפה, בין חברי הוועד, אבל בשום אופן לא עלתה מעולם על דעתי מחשבה זרה להבדיל מהקולגיום של מורי הטחניקום ולבנות לי במה בפני עצמי.  שנית:  כמעט כל הפרופיסורים באמריקא, במקום שבתי הספר הגבוהים אינם עומדים ברשותה של הממשלה, מקבלים את משכורתם מקופות מיוחדות, שנוסדו לשמם.  וגם כתב ה"התקשרות" אינו צריך להפחיד את מר וויסוצקי, מפני שהכתב הזה הוא אך מעין תעודה של סטיפנדיה ולא יותר.  איך שיהיה, וקשה יהיה לי לבאר כעת את המצב למר רוזנבלד, אחרי שהתראיתי עמו בברלין, ואחרי אשר שאלני בפירוש, אם הסכים מר וויסוצקי להצעתי.

אתמול היה פה שעות אחדות מר צייטלין וביליתי אותן בחברתו.  דיברנו גם ע"ד כתב ה"חוזה", ונראה היה לי מדבריו שנכונים המה לעשות עוד "הנחות".  יראים הם ראשית כל, שלא אקח ביד את "רסן הממשלה" בהטחניקום.  הסברתי לו, שזוהי שאלה אחרת לגמרי, שאינה תלויה כלל בפתרון שאלת כתב החוזה שלי.  הוא דיבר עמי גם בדבר בנין הבית שלי, ובהרבה פרטים ע"ד עבודתי בהטחניקום והיחס שיהיה צריך להיות שורר ביני ובין הקורטריום נראים לו דברי.  כך היה הרושם שעשתה עלי השיחה הארוכה והמפורטת.  עוד אמר לי, כי יכתוב לך, ידידי, וישמע מה בפיך.

בינתיים היה אצלך בוודאי גיסי קונהיים והתיעץ גם הוא עמדך.  אם כן נוכחתי לדעת, כי ה"ענין" לא נגמר עדיין, וכי יש עוד האפשרות להפוך ולהפוך בו.  מפני זה ביקשתיך היום בטלגרמא, כי תדחה את תשובתך גם למר וויסוצקי, עד שתקבל את מכתבי זה ותדע את המצב כמו שהוא.

כן בדבר  משכורתי, עד שייפתח הטחניקום נוטה מר צייטלין להתנהג לפנים משורת הדין, אם גם חשב מראש, כי רק לשנתיים ימים התחייב.

ובדבר עבודתי הקבועה בהביורא שלנו, אך צחוק מכאיב לי לשמוע את התוכחה מפי ידידי.  לא, יקירי, הנני רוצה לעבוד בתמידות, מדי יום ביומו, ולא מצדי אני המניעה.  ניסיתי היום עוד הפעם לבקש, כי יקבעו בעדי פינה מיוחדת בדירתו של ההילפספעראיין.  עוד הפעם הבטיחו לי.  אנסה להיות כנושה ואראה איך יפול דבר.  עד כה כתבתי את מכתבי ביחוד לאמריקא בדרך פרטי, אבל כתבתי הרבה מכתבים, להרגיע את הרוחות שמה.  כמדומני, שכבר הודעתיך, כי סוף סוף החליטה גם קהילת "עמנואל" לייסד סטיפנדיה בעד הטחניקום.

  ובדבר המלאכה בחיפה, מה אומר לך, יקירי, לחינם אמרנו, כי הוסר האיסור לגמרי, וכי מעתה יוכלו לבנות בלי מפריע.  לא.  הקיימַקם הרשה רק לעסוק על מגרש הטחניקום בעבודות ההכנה הקטנות ותו לא.  משתדלים הם שמה, כי יצדדו בחיפה ובעכו וגם בבירות בזכות הרשיון, וכי יגיע הדבר לקושטא יסע שמה הד"ר נתן בעצמו כדי להביא את הענין לידי גמר.  חושב אני, כי נחוץ יהיה שהועד הפועל שלנו יכנס לאספה ולקבל החלטות בשאלה זו, מפני שהממשלה הטורקית תבוא בודאי בתביעות שונות.

הרשיון לבנין והרשיון לפתיחת בית הספר נראים לכאורה כשתי שאלות אבל באמת יש פה רק שאלה אחת, והוא הרשיון לפתיחת בית הספר.  הרשיון השני יבוא על נקלה אם רק יינתן הראשון, ואם כן אין להפריד ביניהם.

אשתדל מצידי עד כמה שיש ביכולתי להירגע ולהתחיל בעבודה קבועה.  מי יתן ויעלה בידי, כי באמת מיום ששבתי מאמריקא רוחי נעכר עלי ואיני מוצא אותה מנוחת הנפש הנחוצה כל כך לעצבי.  האנשים כזרים נראים לי וכל הסביבה אינה מפיקה את רצוני.  חושב אני אמנם, כי יעבור עוד זמן מה ואתרגל עוד הפעם להסביבה פה.

והנני שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

 

אל ליאו קאמייקא, ניו-יורק

ברלין, 10 במאי 1911

לידידי היקר שלום וברכה!

קשה עלי כתיבת מכתבים בכלל, ובפרט כשמוכרח אני להתחיל בהתנצלות ובהצטדקות וכדומה.  אבל לו ידעת אדוני את מצב רוחי בזמן האחרון, לוא ידעת איך נמסו כשלג ממש כל תקוותי, אחת אחרי אחת, שחלמתי עליהן בימי שבבי באמריקא ושאמרתי להגשימן מיד אחרי בואי לאירופא – מובטחני שגם אתה, ידידי, עם כל האכזריות שלך, היית נכנס עמדי לפנים משורת הדין לבלי האשימני אפילו במשהו.

המסירות והמלשינות בטורקיה השפיעו לרעה על מצב הענינים, והממשלה ה"צעירה", הפוסחה תמיד על שתי השעפים, מביטה בעין חשד על כל פסיעה ופסיעה הנעשית מצדנו.  הממשלה אינה מבחינה בין ציונים לבלתי ציונים, וכל מי שבא באיזו הצעה לטובת הרמת מצבם של יהודי המזרח, יהיה מי שיהיה, חשוד הוא כבר בעיני הממשלה ופוגש על דרכו רק מעצורים ומכשולים.  חוקים ישנים, שכבר אבד עליהם כלח, גזרות עתיקות שכבר נשכחו כמת מלב, עומדים לתחיה ומפריעים בעד התקדמות העבודה.  אמנם בטוחים אנחנו, כי גם המצב הזה יעבור, כי סוף סוף יעלה בידנו להתגבר על המכשולים ולהמשיך את עבודת התחיה, אבל זמן "המשבר" עוד לא עבר לעת עתה, ועלינו לעבוד כעת בזהירות יתירה ובמתינות.

מקוים אנו, כי בעוד זמן קצר וינתן לנו הרשיון מקושטא לבנות בלי כל מפריע, בינתים מכינים אנו את כל החומר הדרוש להבנינים וגם את המכונות.

ואני אמרתי, כי תהיה לי האפשרות להעתיק במהרה את דירתי לחיפה ולנער מעל כפות רגלי את אבק ברלין, שכבר היה לי לזרא, ועתה רואה אני, כי עוד שנים תעבורנה עד שאוכל להוציא את מחשבת שעשועי אל הפועל.  מצטער אני הרבה על העיכובים הללו ורק בעל כרחי משעבד אני את עצמי אל המציאות המרה.

ומאתך, ידידי היקר, הנני מבקש סליחה, שלא קיימתי את הבטחתי.  מן השמים עכבוני ולא בי האשם.  כעת הנני שב לעבודתי ואתחיל במקום שהפסקתי.

ועוד שאלה אחת קטנה לי אליך, ידידי, מר "איש משי" [=זיידמן] ביקרני פעמים אחדות להתאונן לפני על היחס שבינו ובין המערכת, כי נתקלקל בזמן האחרון.  מתירא אני, פן הנני גורם לו היזק שלא במתכוון, ופן אכשל חלילה בעברי על דין "עני המהפך בחררה", וד"ל.  ובכן רוצה אני כי תודיעני בדרך רשמי, שאין כל סמיכות הפרשיות בין ה"קורספונדנציות" מברלין ובין ה"מאמרים" מברלין ושאין אחת נוגעת בחברתה.

מצדי אשתדל להמציא מעתה את המאמרים להמערכת בלי הפסקות גדולות.

והנני אומר שלום רב לך, ידידי, ולכל ידידינו המשותפים בהמערכת ומחוצה לה.

מכבדך ומוקירך באמת

שמריה הלוי לעווין

 

 

אל אחד העם, לונדון

12 מאי 1911, ברלין

לידידי הנעלה והיקר שלום וברכה!

חושב אני, כי כבר חדלת מהתפלא על שתיקתי הארוכה.  מצב הענינים נסתבך כל כך בימים האחרונים, ואני אך לשוא חכיתי מיום ליום כי יתברר מעט ואז אכתוב, ובינתים עברו שבועות וחדשים, והמצב נשאר כמו שהיה.  נוסף רק עוד מומנט בלתי נעים אחד.  לפי התכנית שעובדה ע"י שלושת המומחים, שלזינגר, פרנץ וברוואלד, יעלו הבנינים בחיפה מלבד האינטרנט עד כדי 1,600,000 פרנק.  הד"ר נתן והד"ר כהן מאשימים את מר ברוואלד, כי הוליך אותם שולל, וכי עבר את הגבול שהציבו לו.  אתמול התראיתי עם מר ברוואלד והוא הסביר לי את כל הענין והצטדק בזה, כי שלזינגר ופרנק הרחיבו מדי פעם בפעם את מדת הבנינים, וכי לא בו האשם, אם המחיר עולה בה במידה שהתכנית מתרחבת.  אבל הוסיף, כי גם כעת יש היכולת להחזיר עטרה לישנה ולשוב אל התכנית הראשונה כפי שעלתה במחשבת הקורטריום ולהקטין את מחיר הבנינים עד כדי מחצה.

לפי עניות דעתי אין שום סכנה בעובדה הזו.  אולי גם תתגלגל ע"י זה זכות בעד המוסד שלנו, ונשמיט לע"ע את בנין בית הספר הבינוני, שהוא באמת לא מעלה ולא מוריד בהגשמת רעיוננו הראשי.

ובדבר הרשיון הנה עבר כבת הבקשה שלנו בשלום דרך חיפה ועכו.  כעת נמצא הוא בבירות ומשם יבוא לקושטא.  אבל דע לך, יקירי, כי לע"ע משתדלים רק בדבר הרשיון לבנין בתים וכי אין עוד שום זכר להשתדלות בדבר פתיחת בית ספר לטכניקה, ההשתדלות השניה, שהיא השתדלות בפני עצמה תבוא רק כשיושג הרשיון הראשון לבנין בתים על שם מר סימון.  הד"ר נתן נסע לנויהיים ויעשה שמה שבועות אחדים, וגם מר סימון איננו בברלין כעת.  הד"ר חושב לנסוע לקושטא, כשיהיה צורך בזה.

מה אומר לך, יקירי, אין לנו שום סיבה להיות שבעי רצון מאופן העבודה ומכל השיטה.  הכל מתנהג כל כך בכבדות ובעצלתים, ואין תקוה נשקפת, כי נוכל לגשת לגוף הבנין במהרה.

דברתי הרבה ובפרוטרוט עם מר וויסוצקי, כמדומני שרק כעת הוא מתחיל להבין את המצב האמתי.  גם הוא חושב, כי שאלת הכסף אינה העיקרית, וכי לו היה כבר נמצא בידנו הרשיון לפתיחת הטחניקום, היינו מוצאים כעת על נקלה מתנדבים חדשים גם ברוסיה.

ובדבר הענין שלי ג"כ אין כל חדש.  הכל כדאשתקד.  היה פה גם גיסי והתראה עם מר וויסוצקי, וכלנו באנו לידי החלטה, כי אחרי שמצאנו עיכובים הרבה על דרכנו יש עוד לחכות בפתרון השאלה הפרטית הזו.  מטעם זה איני משיב גם על דברי מכתבך האחרון, אם גם איני יכול להסכים לאחדות מהשקפותיך.  רק אחת אומר לך גם כעת יקירי, אם יהיה עלי לבחור בין הקורטריום ובין משרת מורה, ואם אי אפשר יהיה לתווך ביניהם, אמחול על המשרה ולא אצא מהקורטריום.

 השתתפתי בישיבה האחרונה של הוועד הפועל בקלן.  יצאתי הפעם בפרוגרמא מסוימת בדבר העבודה הקולטורית בטורקיה ובארץ.  דברי כפי הנראה עשו רושם...  על חברינו מרוסיה.  לצערי איני מאמין, כי הקונגרס, ואפילו אם הרוב יהיה שלנו יסכים לעבודה קולטורית רחבה כל זמן שלא יבטל את הברית הכרותה בין האורגניזציה הציונית ובין הפרקציה "המזרחי", שאין לה באמת שום שייכות להתנועה הציונית ושכל שאיפתה היא רק להיות ה"משגיחה על הכשרות".  ה"רוסים" מבינים כעת עד כמה נחוצה עבודה כזו, רחבה ומסודרת, כדי שנרכש לנו במשך הזמן השפעה כל שהיא במזרח, אבל גם הם נשקעו במ"ט שערי אורגניזציה לשם אורגניזציה ואנשים גם להם אך מעט.  וכי יעבירו גם את ה"מרכז" מקלן לברלין וכי יתנו להנהגה צורה חדשה, יהיה אך הקנקן חדש ולא יותר.

חושב אני לבלות את ימי הקיץ בברלין.  הנני לומד כעת וכותב שעות אחדות ביום.  יש לי כעת רק שאיפה אחת, לברוא לי יכלת להשתקע בארץ, מבלי להעגן אפילו להטחניקום, ואם אוכל להוציא את שאיפתי זו אל הפועל אהיה מאושר.

ושלום לך, ידידי היקר, לך ולכל אשר לך.  מאת

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

 

 

אל ד' דרויאנוב, וילנה

ברלין 18 במאי 1911.

לידידי היקר שלום וברכה!

ראשית כל התנצלות, לא עניתי על מכתבך עד היום, לא מפני טרדותי הרבות, כי אם מכובד רוח.  רק בעמל רב עלתה לי לשבור את הקרח, ונקוה נא, מכיון שנשבר, לא תקשה עלי הכתיבה כל כך.

רוצה אני לבוא לפני הקונגרס הסמוך בפרוגרמא מסוימת בדבר עבודתנו הקולטורית.  מיששתי את הדופק של ציוננו בקלן, כלומר של ציוננו שבאו לקלן, מפני שבקלן עצמה אין ציונים, לצערי ראיתי, כי ראשם ורובם שקוע בשאלת מי בראש, ומסיחים דעתם מהשאלה היותר חמורה:  מה הוא התוך, שבשבילו נחוצה לנו הנהגה בכלל.  אני איני מתביש להודות, שאם כל הציונות תלויה בהבנק ובהקרן הלאומית, אין כדאי לערוך מלחמה.  יש ללחום רק בעד השקפות, בעד דרישות ממשיות של עבודה.  מובטחני, כי ההנהגה שלנו תשתדל בכל כחה בעזרת המשגיחים על הכשרות בהציוניות להמית את דרישותינו בנוגע לעבודה קולטורית אם ע"י חניקה, אם ע"י נשיקה, אך אין אנו בני חורין להפטר מהשאלה הזו במליצות[2].

את התכנית אתן במאמר שני ואולי גם שלישי.

ושלום לך ולכל אנשי שלומנו מאת ידידך שלך

שמריה הלוי

 

 

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 1 ביוני 1911

לידידי היקר והנעלה שלום וברכה!

בקשתי בהלשכה שלנו, כי ישלחו לך את העתקת מכתביהם של ידידנו יעקבזון ומר שבתי לוי השוהה כעת בקושטא וצופה התפתחויות השאלה בדבר קבלת הרשיון.  אל נכון שלחו אותה לך, וממנה תשפוט על המצב ההוה.

מר איצקוביטש הנהו כעת פה.  התראיתי עמו ומצאתי לנכון, כי יתודע אל הפרופ' שלזינגר, אך הד"ר כהן מתנגד לזה, בודאי יש לו "אינסטרוקציות", מפני שבכלל מתנהג הוא כממלא מקום ה"געשעפטספיהרער", מה שיכול אתה לראות גם ממכתביו אליך.  מיום שהכינו לי חדר מיוחד בהלשכה נתחזקה עוד השקפתי כי יש לנו עסק אם איש קטנטן הדומה בהטקטיקה שלו למר אפרים כהן, וכי לא על נקלה נוכל להפטר ממנו, והנני אומר גלוי, כי השתתפותו במוסדנו תביא לנו אך מכאובים.

מר שיף שוהה כעת בברלין.  התראיתי עמו ודברנו ע"ד הטחניקום.  לצערי גם הוא מלא התמרמרות וחושב זאת לאסון גדול, שבראש ההנהגה עומד איש חולה ובא כוחו הוא המזכיר של הה"פ, ואם כן הוא מוצא שלא הועיל מאום בתקנתו להוציא את המוסד מרשות הה"פ.

ועוד דע לך כי בשעת המו"מ בדבר הוצאת הטחניקום מרשות הה"פ לרשות עצמו תלה הה"פ במשפחת וויסוצקי, וכעת תולה הוא עצמו בשאלת בית הספר הבינוני באילן גדול אחר, במר שיף.  והנה מעיד אני ששקר גמור הדבר.  מר שיף לא יקפיד כלום, אם נבנה ראשית כל את הטחניקום, והפלפול בדבר יהודי המזרח ויהודי המערב אינו נוגע לו כלל.  אחת היא לו בשביל מי יבנה הטחניקום ובלבד שיבנה.

מר רוזנבלד משיקגו שוהה כעת בלונדון וכתבתי לו, כי יתודע אליך, הוא ורעיתו.  מר רוזנבלד הוא אחד מהיהודים הפשוטים המצוינים, ומסוגל הוא לעשות גדולות בעד עמו, ואשמח מאד אם תמצא שעת הכשר לדבר עמו על כל שאלותינו.  גם רעיתו היא בעלת לב טוב ונבונה.  אל נכון יבקרו אותך בביתך.

קבלתי ידיעה, כי האורדן "ברית אברהם" התחיב לתת לטחניקום 500 דולר מדי שנה בשנה במשך עשרת שנים, היינו שתי סטיפנדיות, בדבר האורדן "אינדעפענדעט ברית אברהם" איני יודע עוד אם עמד גם הוא בהבטחתו.  כן נתקבל מכתב מהנשיא של "בני ברית", כי ההרצאה שלנו תבוא בדפוס החוברת יוני, וכי מאמינים הם, שעל נקלה יאספו את הט"ו סטיפנדיות.

אני עובד כעת הרבה, קורא וכותב, אבל אין לי אותה מנוחת הנפש שקויתי לה, והלואי שיכולתי להעתיק את דירתי לא"י בקרוב, כי אין אני רואה לי פה כר נרחב לעבודה.

את גליון "האיזראעליט" לא מצאתי עוד ואשתדל להשיג אותו ואשלחנו לך.

ושלום לך ולכל אשר לך מאת שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

 

 

לאסיפה השנתית של ציוני אמריקה

ברלין, 21 ביוני 1911

חברים יקרים!

מלב עמוק הנני מברך אתכם לאספתכם השנתית לפני הקונגרס העשירי.  בטוח אני, כי תעשו כל מה שיש בכוחכם לעשות כדי לבסס את ההסתדרות שלנו ולעשותה לגורם ראשי בהתפתחות חיי אחינו במערב הרחוק.  אמנם החיים באמריקא נמצאים עוד במצב ההתהוות והתסיסה, ההשקפות מתרקמות ואינן קבועות עוד אבל דוקא מטעם זה יש חשיבות יתרה וערך משנה לעבודתנו הלאומית במדינה זו.

דבר אחד צריך להיות ברור לנו;  כל שאיפותינו היותר טהורות צריכות להתרכז בארץ אבותינו כמו בנקודת ההבער, ומשם ילכו צינורות ההשפעה לכל ארצות פזורינו, ולא תהיה עוד תרבותנו תרבות יתומה, נעה ונדה כעם היוצר אותה.  הקשר החזק הזה יגן על קיומנו עד שיבראו התנאים הנאותים לקבוץ-גלויות גדול, כמו שמתאר אותו ברעיונו כל אחד מאתנו בזמן מן הזמנים.

ואם כי התנאים הפוליטים קשים כעת בארץ אבותינו, אם כי מספר הסנבלטים מתרבה מיום ליום ואורבים הם לנו מכל פנה – אל לנו להתיאש, אל לנו לשכוח, כי כבוש הארץ הוא אך ה"סך הכל" של פסיעות מדודות המצטרפות רק אחת לאחת לחשבון גדול, אל לנו לשכוח, כי "קריעת ים סוף" היא רק אחד מהמומנטים הקודמים להכיבוש, וכי אם כן אין לסגת אחור.  אם עבודתנו קשה מקריעת ים סוף, יבוא יום, וכותב הפרקים האחרונים של תקופה התחיה החדשה שלנו ימצא, שאולי אינה נופלת מתקופת עזרא בשעתה, והאל הטוב יסלח לי את ההקבלה הזו.

פסיעה אחרי פסיעה, אריח על גבי אריח, לבנה ללבנה – ומי יודע, אולי נזכה עוד אנו לראות את הבנין, בנין-עדי-עד משוכלל ממסד ועד הטפחות, אולי נזכה עוד לראות ציון ביפיה וחלק גדול מעמנו יושב לבטח על אדמתו, יוצר בורא ומשפיע.

אין בחיים יותר נעלה משאיפה לתחיה, ואשרי לאלה שזכו להיות מהחלוצים הראשונים.

ויהי כבוד הציוניות חופף על אספתכם, ותהי קדושתה מרחפת על עבודתכם.  חברים יקרים!

בברכת ציון וירושלים

שלכם באהבה שמריה הלוי

 

 

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 30 ביוני 1911

ידידי היקר והנעלה!

מכתבך מן 25 יוני הגיעני ואשתדל להשיב על כל שאלותיך, כסדרן.

בדבר כתב הבקשה שהגישו אנשינו בחיפה עיינתי עוד הפעם בכל החומר הנמצא פה תחת ידנו, וכמדומני שוררת באמת ערבוביא קטנה בנידון זה.  בקשה מיוחדת בדבר פתיחת בית ספר לטחניקא לא הגישו אמנם. אבל מתוך הבקשה בדבר בנין הבתים ניכר, כי הבתים האלה נבנים למטרת פתיחת בית-ספר טחני, וחושבים הם, כי אחרי שיתקבל הרשיון לבנין הבתים יהיה נחוץ להגיש תיכף בקשה שניה בדבר פתיחת הטחניקום.  והא ראיה:  מר לוי כתב בפירוש, והד"ר יעקבסון בתור תנא דמסייע לו, שאין עוד השעה מוכשרת כעת להגיש גם את הבקשה השניה.

אתמול נתקבלה ידיעה מבירות, כי כתב הבקשה שלנו, שנשלח בחזרה מקושטא, הגיע כבר לבירות ומשם הלך לחיפה, וכי מקוים הם, כי בעוד שבועות אחדים יושב לקושטא עם המלואים והתקונים הנחוצים.

בית הספר הבינוני.  רק ע"י מקרה, או יותר נכון באונס הראה הד"ר כהן את מכתבך להד"ר נתן, מפני שסיפרתי אודות המכתב הזה למר וויסוצקי והוא נגע בשאלה הזו בשיחה עם הד"ר נתן, והאחרון דרש אז כי יראו לו את מכתבך להד"ר כהן.  בהשיחה הזו השתתפתי גם אני, אבל רק בתור עד שמיעה, כי כבר נוכחתי לדעת, שאין כדאי להוציא ויכוחים לבטלה.  הד"ר נתן אמר בפירוש, כי מצטער הוא על הראשונים, כלומר על מה שויתר על מין הילדים, וכי על בית הספר הבינוני לא יוותר לעולם, והעלה עוד הפעם גרה בדבר השיטה שלו, שכולה מקשה היא, ממש מעור אחד, וכי לא יזוז ממנה אפילו כמלוא נימה.  מר וויסוצקי עבר בהמרה מ"קטיגור לסניגור" והודה, כי אחרי אשר שמע את הטעמים ואת הנימוקים של הד"ר נתן, אינו יכול עוד להתנגד לבנין בית הספר הבינוני, עוד גם זאת, כשהיתה לנו הישיבה בבית מר [ג'מס] סימון, דרש הד"ר נתן עוד הפעם שיגשו לכל לראש לבנין בית הספר הבינוני.

קשה לי לספר לך, עד כמה אי אפשר לעבוד כעת במחיצה אחת עם הד"רים "שלנו".  הד"ר נתן לקח את "רסן הממשלה" בידו ואוחז בו ביד חזקה, ועל כל פסיעה ופסיעה מטעים הוא ומדגיש, כי הוא ה"געשעפטספיהרער" ובפרט אחרי נדבתו ההגונה של הד"ר סימון.  הנדבה הזו ניתנה בעצת הד"ר כהן לא להטחניקום, כי אם להה"פ, כלומר הד"ר סימון מנדב להה"פ מאה אלף מרק לצרכי בנין הטחניקום.  מצאו אמתלא, כי באופן כזה יהיו פטורים משלם מס גבוה להממשלה.  יוכל היות, אבל הטעם העיקרי הוא אחר לגמרי.  המה צריכים להראות לכל העולם כולו, כי הה"פ בונה את הטחניקום.

ומדוע נתמרמר על זה, אם אנשים בעלי צורה משלנו באים ומקטירים כל כך הרבה להה"פ וביחוד להד"ר נתן.  בטח יודע אתה בדבר ה"נסיון" שעשה הד"ר נתן עם "בית המדרש לרבנים" בירושלים.  בית המדרש הזה נוסד בעצם וראשונה רק על אחיזת עיניים, ויודע אני ברור, כי בקופת הה"פ לא היתה אף פרוטה אחת להוציא בעד המוסד הזה, והנה בא פתאום המלאך הגואל.  מר גאָטץ נדב לצרכי הבנין חמשים אלף פרנק והתחייב לשלם מדי שנה בשנה, כל ימי חייו 10,000 פרנק, ולהכניס במשך הזמן להה"פ סכום כזה, שפירותיו יעלו לעשרת אלפים פרנק לשנה.  באמת נדבה הגונה , כמעט כנדבת בית וויסוצקי לטובת הטחניקום.  אבל תחת זאת נשאר המוסד החדש בידי הה"פ.  ולא שמעת את התהלות ותשבחות שפיזר מר גאָטץ ביד רחבה לשיטת הה"פ, ביחוד למר אפרים כהן, שהוא כמעט היחידי המבין את צרכי הארץ ועוד ועוד.  ופה הוסיף עוד, כי נכון הוא לנדב עוד סכום כזה, ובלבד שיסגרו את הגימנסיה הארורה.  הלא תבין מעצמך, איך הרים הד"ר נתן את ראשו, איך יצא כמעט מגדרו ושפך ממש קיתון של שופכין על כל בתי הספר האחרים הקיימים בארץ, ואחריו החרה החזיק הד"ר כהן בחוצפה יתרה העוברת כל גבול.

כאשר נפגשתי עם מר גאָטץ עוד הפעם, אמרתי לו במעמד מר [חיים] טשרנוביץ [=רב צעיר], כי לחינם בא הוא להגדיל את המדורה, וכי לא היתה לו כל רשות להשליך שיקוצים על מוסד, שאפילו לא ביקר אותו בפעם האחרונה בהיותו בארץ.  אבל מה שנעשה נעשה.  ואני התמרמרתי וכעסתי על החנופה מצד אחד, ועל היהירות וגסות הרוח מצד השני.

ועוד שנית אגלה לך.  מיד כששבתי מאמריקא נוכחתי לדעת, כי היחס של  מר וויסוצקי אלי נתקלקל.  מיד הבינותי, כי השתדלו בזה, ויש לי הוכחות נאמנות.

וכשהיה מר שיף פה היית צריך לראות, עד כמה עמלו ויגעו, הד"ר כהן ובפעם השנית גם הד"ר נתן למשוך אותו לצד הה"פ, כלומר לצידם הם, ויוכל היות, כי גם בזה הצליחו.  הד"ר נתן היה ממש לאיש אחר, בריא ומלא אנרגיה ונוהג את נשיאותו ברמה.

ומה שנוגע להאופטימיזמוס שמצאת במכתבי האחרון, אינני מכחד אותו, כי הלא ראשית כל מחויבים אנו לדאוג בעד הטחניקום עצמו, וכמדומני שהד"ר נתן לא יתרשל עוד בעבודתו לכה"פ וגם זו לטובה.

כותב לי מר וויסוצקי מקיסינגן, כי הד"ר נתן פנה אליו בברכה להולדת נכדו וביקש ממנו, כי יבוא גם הוא לרגל חג המשפחה הזה לעזרת ה"ראבינער סעמינאר", כמה מכאיב הדבר וכמה מחפיר הוא.

אחרי כל אלה תבין מעצמך, יקיר, כי לא שבעתי פה נחת, וכל כל פגישה ופגישה עם האדונים האלה נוטלת ממני חלק מבריאותי, שבלאו הכי התרופפה בזמן האחרון לרגל סיבות שונות.  ידידי כמעט שהוליכו אותי בעל-כרחי לרופא.  הוא ציוה עלי, שאשליך אחרי גוי את כל הדאגות שלי ואלך לנוח, וגם סמי רפואה נתן לי, אבל מפני שאין אני אדון לדאגותי, כי אם משועבד להן, איני מאמין גם בתועלתה של מנוחת הגוף.  דאגתי הראשית היא:  כיצד יעלה בידי להשתקע בארץ במהרה, כי כבר קצתי ממש בהחיים פה, מכוערים המה ומשביעים אותי אך רוגז.

אשתי היתה עד כה בסנטוריום בשירקא אשר בהרץ.  בשבוע הבא תשוב הנה ותלך עם בננו הקטן לנורדיני, בתי תלך עם אחת המורות שלה לנאות קיץ בקרבת מינכן, ואני אולי אשתחרר מעט ואלך לענגלברג.

 קיבלתי מכתב מידידנו דובנאוו.  הוא יבוא הנה מחרתיים יחד עם אידא יפימוונא, שחולה היא במחלת סרטן הקיבה.  היה פה אתמול הד"ר זלקינד מפט"ב, הרופא שלה, ואמר, כי אין כל תרופה למחלתה, וכי אם גם יעשו ניתוח, שמסוכן הוא בפני עצמו, אפשר שיוכלו להמשיך את חייה עוד לחדשים אחדים.  מה נורא הדבר!

מה מאוד רוצה אני לראותך.  מצטער אני, כי פגישתנו נדחה עד זמן הקונגרס.

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

את מכתבך להד"ר כהן לא קראתי עוד, מפני שהד"ר כהן הוא כעת בברלין, אבל מסופקני אם יראה לי אותו גם אחרי שובו הנה.

 

 

לד"ר י"ל מגנס, ניו-יורק

ברלין, 5 אוקטובר 1911

לידידי החביב, שלום וברכה!

כמעט נואשתי לקבל ממך תשובה על מכתבי, והנה הגיע לידי מכתבך הראשון, וטרם שהספיקה לי השעה להשיב עליו בא גם השני, וזו לי הפעם הראשונה שאני חייב לך תשובה.

כן, ידידי, בהסח הדעת באה לי המשרה החדשה ומעולם לא חשבתי להכנס בתור חבר להועד הפועל המצומצם שלנו.  קויתי להיפך, לנער עוד בשנה הנוכחית את אבק אירופא מעל רגלי ולהשתקע בארץ, אבל לצערי הגדול עלי לדחות את המשאלה הזו עוד לשנה שלמה, מפני שהרשיון מקושטא ליסוד הטחניקום עוד לא הושג ולשבת בחיפה בטל אין ברצוני.  כעת נסתבכו הענינים לרגל המלחמה במזרח, כלומר בצפונה של אפריקא, עוד יותר.  בכל זאת מקוים אנו, כי הרשיון יתקבל במהרה, ואז אתחיל גם אני להכין את ביתי בחיפה.  בין כה וכה בא הקונגרס העשירי, ואנחנו ראינו, כי אם לא נשתדל כעת לשים קץ להסכסוכים הפנימיים עתידה האורגניזציה שלנו לעבור ולבטול מן העולם.  מה שנוגע לבחירתי אני צידדו בזכותה דוקא הגרמנים וגם רבים מבעלי וואלפסון בתוכם.  איך שהוא ואני לקחתי על עצמי עבודה רבה ואחריות גדולה.  כמובן אעסוק ראשית כל בסידור עבודת הפרופגנדא, אבל אין אני בן חורין לשחרר את עצמי גם מכל העבודות האחרות התלויות בתנועתנו.  וזה הדין גם לידידנו מר סוקולוב.

וכן להוי ידוע לך, חביבי, כי אני נכנסתי שלא על מנת לקבל פרס ומוכרח אני לדאוג לפנרנסתי כדאשתקד.  גיסי היקר כהנהיים יספר לך בע"פ אודות מצבי כעת וגם יתיעץ עמדך בענינים אחדים.

יחוסי להטחניקום לא שונה, ואין אני רואה כל יסוד לשינויים לע"ע.  אבל יוכל היות, כי לרגל העבודה הציונית, יהיה עלי להסיח דעתי לפי שעה מהטחניקום, ואז נראה איך יפול דבר.

בדבר ביקורי באמריקא בחורף הבא, נשתנו אמנם התנאים לגמרי.  הלא תבין מעצמך, כי יכול אני כעת לנסוע רק בתור חבר של הועד הפועל, אם אך רוצה אני לעשות תעמולה גם בעד האורגניזציה הציונית, מה שאין כן אם אסתפק רק בנאומי ובדרשותי ולא אשתדל להשפיע על מהלך הענינים הפנימיים של הציונות באמריקא.  אז אין לי צורך בהזמנה מצד הפדרציה מהטעם הזה:  והכי בשביל שאני זכר הפסדתי?  כלומר, השתתפותי בהועד אינה אוסרת עלי לנאום ולדרוש בתור איש פרטי, כי העבודה הזו אינה גרועה מעבודתם הפרטית של יתר חברי בהועד.  בכל אופן טוב היה לוא יכולת לשתף לההזמנה גם את הפדרציה.  עיין נא בשאלה החמורה הזו בשים שכל והתיעץ נא עם מר כהנהיים, כי איש נבון הוא.  וחזקה בשני חכמים כמוכם, שלא תוציאו מתחת ידכם דבר שאינו מתוקן.  כן יקח עמך גיסי דברים בדבר מצבי בכלל, וראשית כל בדבר הכשרת האפשרות של העתקת ביתי לארץ ישראל, מפני שרבות ממחשבותי הופרו וצריך למצוא דרכים אחרים לא מעט.

העבודה פה מרובה וכולנו עובדים שכם אחד, ואם רק נוכל להוציא אל הפועל רק חלק ממה שאנו חושבים נסתפק גם בזה, כי לדאבון נפשנו רואים אנו, שעד כה לא השתמשו בשעת הכושר כראוי.

ראשית כל יהיה עלינו להגדיל בכמות מרובה את מספר השוקלים.  חושבים אנו ממש לחרפה להסתדרותנו, כי מספר השוקלים ירד בשנים האחרונות אחורנית.  אמנם מבינים אנו, שלא זהו העיקר, אך לנו אין קנה מידה אחר, שנוכל לשפוט על פיו על התפתחות תנועתנו.  שנית נשתדל להכניס עבודה תרבותית במזרח, ובטוחים אנו, כי כל הויכוחים עם ה"מזרחים" יעברו מן העולם, אם אך נבוא לידי הלכה למעשה.  כשאין עבודה מתרבים ויכוחים ופלפולים ריקים.  אם נתחיל לעבוד, יווכחו עד מהרה לדעת, כי אין לנו כל נטיה להרוס, כי אם לבנות, וזהו העיקר.

קראתי את מאמריו של מר בריינין ע"ד הקונגרס וע"ד הועד החדש.  אחרת לא קויתי מהאיסטניס הזה.  את ערך משפטיו של מר בריינין יודעים פה ומתיחסים אליהם בשויון נפש גמור.  אמנם הלואי שלא תחולל על ידו הספרות העברית בכלל והלואי שלא יהפך ה"דרור" לאורגן אנטי-ציוני.  את סימני ההכנה למעבר כזה רואה אני כבר בהגליונות הראשונים.

ואחרון אחרון חביב, הלא הוא ר' וועלוועלע [=הרב זאב מרגליות] שלכם, זו המציאה הכשרה, שהקב"ה כביכול ומר ספירשטיין להבדיל זיכו בו את היהדות הניו-יורקית.  קראתי את כל המאמרים הראשיים בה"מארגען ז'ורנאל" וראיתי את כל אחיזת העיניים והרמאות ממש שיש בהענין הזה.  הרבה לא אומר.  בעדי די הוא, כי ר' וועלוועלע היה מבני בריתו של בעל ה"מצפה (*שמעון מנחם לזר), ובעירו גרודנא, היה אחד מהרבנים, שלא היתה לו בקהלתו כמעט שום השפעה.  בכל המאורע הזה הנני רואה אך מלחמה נגדך, יקירי, נגד היהדות הלאומית, שהיא לזרא לשומרי היהדות מטיפוסו של מר ווערניק וספירשטיין, אלה הכופרים בכל, ושאין להם דבר שבקדושה, שלא יחללו אותו, ושהיהדות הישנה היא להם אך מין פרה חולבת שאינה יודעת לנגח ומפני זה חביבה היא עליהם.  אבל, יקירי, הזהר נא מפני האנשים הבלתי מהוגנים האלה, ודע נא כי מלחמה תהיה להם בשיטתך הלאומית.  כמובן הנני מוסר רק לך את הדברים האלה וחלילה לך להשתמש בם בשמי, מפני שאין אני רשאי להתערב מרחוק בהענינים הפנימיים של העדה הניו-יורקית.

התיחסותו של ר' וועלוועלע לתנועת השחרור בשנת 1905 נובעת מידידותו להרב הפולטווי (*הרב אליהו עקיבא רבינוביץ) והיא מובנת מאליה.  בכלל רואה אני בהתנשאותו של הרב הזה ירידה להיהדות וכדי בזיון.

בדבר ביקורו של הד"ר מוסינזון באמריקא, קשה יהיה לדחות אותו לזמן אחר.  השקפתי אני בשאלה הזו היא כך:  מחויבים לבסס את הגימנסיה העברית, למען תוכל לעמוד ברשות עצמה ולא תהיה תלויה בנדבות.  אמנם רבות יש עוד לתקן בהגימנסיה, כוחות חדשים נחוצים לה, אבל אסור לנו לשכוח, כי אלה שלא פחדו מהנסיון הראשון ובראו יש מאין המה החלוצים שלנו ועלינו לעזור להם, גם בשעה שמוכיחים אנו אותם.  ע"י המוסד הזה, כלומר תודות לקיומו נבנתה גם "תל-אביב" ונתרבה הישוב ביפו, והישוב העירוני ג"כ חשוב לנו עד למאוד.  הד"ר מוסינזון הוא איש ישר ומסור לתנועת התחיה בכל לבו, ומובטחני כי יצליח בדרכו לעורר את הלבבות ולחמם אותם בכלל.

 לרגל המלחמה[3] תהיה לנו בשבוע הבא ישיבה של הוועד הפועל הגדול, ומלבד זה נתאסף שנית לדון על עיקרי תנועתנו ועל העבודה בכל הארצות ביום 4 נובמבר.  מזמן לזמן אשתדל להודיעך באופן פרטי מכל הנשמע.  ואסיר תודות אהיה לך אם גם אתה לא תחמיץ את תשובותיך. 

ושלום לך חביבי, לך ולרעיתך היקרה ולדוד הנחמד

מאת שלך באהבה

שמריה הלוי

 

 

אל הוועד הפועל המצומצם

ברלין 21 בנובמבר 1911

אל:  הוועד הפועל המצומצם, ברלין.

אחרי רישומי הראשונים בגליציה הנני מוס לועד הפועל המצומצם לשם אינפורמציה ראשונה את הדין וחשבון הבא:

באגודה הארצית של גליציה שרר מצב רוח מדוכא עד מאוד.  התוצאות האומללות של הבחירות[4] השאירו את רישומן הניכר.  שהותי בקראקא הראתה כבר, כי המסע לגליציה הבטיח הצלחה בעידוד הרוחות.  באסיפות שרר אינטוזיאזם אמיתי וחזק, וגם לאסיפה בלמברג היתה השפעה מורלית גדולה.  בלמברג עזר בעיקר מהלך המשמח בדרך כלל של [...] להסיר כל אי נעימות, שעוד היתה.  ההוכחה הנראית לעין לתוצאות הטובות של התעמולה היתה העבודה לטובת הקרן המרכזית, אשר רק עבורה עבדתי בשעת השיחות הפרטיות.  למרות שקבעתי עם [אדולף] שטאנד בשעת ישיבת הוועד הפועל סך של 30,000 כתר כחלקם של הציונים הגאליציאנים, היה נדמה לי, כי אפילו על-ידי מאמצים יוצאים מן הכלל אי אפשר יהיה לצפות להרבה מהיכולת הכספית של ארץ זו העניה באופן יחסי.  כבר היום יכול אני להגיד, כי חששותי הוכחו כבלתי מוצדקות.  30,000 הכתרים מובטחים לקרן המרכזית בוודאות.  והמדובר הוא לא רק בהבטחות ריקות אלא בהתחייבויות בצורה מחייבת.  כל אחת מארבע הוועדות האיזוריות תגבה 7,500 כתר.  הד"ר [יהושע] טהון קיבל על עצמו את התחייבות לקראקא, ובלמברג תערוב הוועדה המרכזית ליתרה.  כבר בשעת ישיבת הוועדה המרכזית נמסרו מיד 2,300 כתר מחברים לאדון שטאנד.  הוועד המרכזי מצפה מה[...] הרבה מאוד ואני חושב כי על-ידי מסעי אוכל להשיג קודם כל שני דברים:  קשר אמיץ בין גליציה לוועד הפועל המצומצם והכנה ממושכת של מהלך הרוחות לכל פעולות אירגוניות שיש לבצען מיד.  על קבלת הפנים שהיתה לי בכל מקום ועל הפרטים מוסר [קורט] בלומנפלד[5] דין וחשבון מפורט.

אבקש בכל לשון של בקשה לשלוח לי דין וחשבון של הוועד הפועל המצומצם על המתרחש בתקופת העדרי.

בברכת ציון לבבית

לוין

מכתבים תמיד ללמברג!

 

 

אל קורט בלומנפלד, למברג

(*תורגם מגרמנית)

(גלויה)

מר בלומנפלד החביב!

זו אינה רק הצלחה אלא מסע נצחון.  מעומק לבי מודה אני לאנשים, הגורמים לי נחת רוח כזאת.  הנני מרגיש את עצמי כאילו אני  באמריקא.

ביירוסלאב היה הערב היפה ביותר, ואני שמח שלא פסחתי על מקום זה.  אנא מסור דרישות שלום לידידינו.  אני מקווה להגיע ללמברג ביום ראשון בשעה 1.30.

 

להתראות, שלך

ש. לוין

 

 

אל הוועד המצומצם

 (*תורגם מגרמנית)

לבוב, 4.12.1911

חברים נכבדים מאוד!

רק אתמול קיבלתי את מכתביכם עם הצירופין.  עד עכשיו לא היה לי כל מושג על איזה פתקת ערבות היה מדובר.  הרי אינני צריך לבקש סליחה, כי אינני אשם בכל הדבר הזה.  לוטה בזה הנני שולח לכם פיתקת הערבות המבוקשת.

בגליציה הענינים פשוט מצויינים.  אפילו אני לא ציפיתי להצלחה כזאת.  בלמברג היה עלי שוב להרצות היום.  כל מקום ישיבה עלה כתר, ומקום עמידה חמישים האֶלר.  יותר מאלף איש נאלצו לחזור, בפנים האולם היו לכל הפחות 1500–1800 איש.  באמת שררה התלהבות שאי אפשר לתארה אפילו הסקפטיקאים בין חברינו לדעה עכשיו הם אופטימיים.  הסכום המובטח ייאסף מהר מאוד.  כולם משוכנעים, כי גם את מספר השוקלים אפשר להכפיל בקלות.

צר לי מאוד כי יש לי כה מעט פנאי בשביל וינה, כי אינני רוצה לבטל את הסכמתי לחברנו היימן, ואנאם בברלין ביום 19 לחודש.  אבקשכם להודיעו, כי הוא יכול לצפות לי ליום 19 לחודש.

תקבלו דין וחשבון מפורט מהוועד הארצי.  על רישומי אספר לכם בעל-פה אחרי שובי.

הנני מאושר בעיני כי לא הושפעתי, וביקרתי בגליציה בפעם הראשונה.

בדרישות שלום, שלכם

ש. לוין

אני מודה מאוד עבור 300 מרק.  הנסיעות פה אינן זולות, ועלי לנסוע הרבה.  אני תקוה כי הכסף יספיק לי.  גם ממר בלומנפלגד קיבלתי עוד מאה כתר.

המשרד יקבל מכתב רשום עבור אדון ניידיטש.  בודאי תראו אותו.  אבקשכם מאוד למסור לו את המכתב.  במקרה שמר ניידיטש כבר נסע, יכול המכתב להישאר במשרד עד שובי.

 

 

אל אחד העם, לונדון

 ברלין 19.11.1911

לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!

מלחמה כבדה היתה לי מבית כל הזמן האחרון, והיא העציבה את רוחי כל כך, עד כי לא מצאתי און לכתוב.  ועוד גם זאת.  לפני נסיעתי רציתי למלא את חובתי לההסתדרות הציונית עד כמה שאפשר לפי התנאים החדשים, והרביתי בנסיעות ובנאומים.  את ברלין עוזב אני ביום כ"ה דנא ובדרכי אבקר עוד את הערים מינכן, נירנברג ומנהיים.  במנהיים אתראה עם ידיד מר סימון ופייוויל שלנו, וביום ג' מאֶרץ מפליגה אנייתי מטריעסט וחושב אני להיות בחיפה בי' מאֶרץ.

היה פה מר טריידיל, והיתה לנו ישיבה קטנה בההשתתפותו של ברוואַלד.  מר טריידיל מתאונן, כי המקחים עלו בינתיים בחיפה בפרט ובא"י בכלל, וכי אין להם היכולת לגשת למלאכת הבניה ע"פ החוזה שעשו עם הקורטריום.  הדבר הזה עשה על הד"ר נתן וגם עלי, הנני מודה, רושם מדכא:  עוד לא הניחו את היסוד, וכבר באים בטענות ותביעות, ובכתב החוזה נאמר בפירוש, כי אין להקבלנים לבקש הוספה במשך השנה הראשונה  מתחילת הבנין, ואפילו אם יבואו עיכובים מצד הממשלה.  מפני זה הנני דורש, כי השאלה הזו תתברר עוד לפני בואי לחיפה, למען אהיה חפשי מ"סכסוכים".  אינני יודע אם יעלה לי הדבר הזה.

קיבלתי מכתב ארוך מר' אברהם אליהו [לוברסקי] שלי, שבו הוא מספר לי ע"ד השיחה שהיתה לו עמדך בדבר ביקורי באמריקא בשנה הבאה.  אני אינני מאמין, שההצעה הזו תצא אל הפועל, אבל לוא היה אפשר להגשים אותה, הייתי מתרצה בכל לב לבקר אמריקא עוד הפעם לפני פתיחת הטחניקום, וכמדומה לי שתהיה נחיצות בהביקור הזה.  קשה היה לסדר את העבודה לשם הטחניקום באמריקא, כל זמן שהמוסד היה קיים רק על הנייר, אבל מכיוון שהטחניקום יבנה נחוץ יהיה לייסד באמריקא אורגניזציה תמידית, כלומר ועד של אנשים בני סמכא, שיקחו עליהם את העבודה לטובת המוסד.  ממילא מובן, שבאם נבוא לידי הכרה, שאי אפשר לי לזוז מחיפה, אוותר על הביקור הזה, אך חושב אני שתהיה לי היכולת לקחת חופשה לשנים שלושה חדשים והנני רוצה להשתמש בה בעד אמריקא.  אגב אורחא אנאום בערים שונות ואולי אבנה ע"י זה ויהיה לי גם בית בחיפה.  בכל אופן ביקשתי את ר' אברהם אליהו כי יחקור וידרוש ע"ד אפשרות ביקורי זה, ואני אתן תשובה ברורה רק מחיפה.  ההכנות אינן מזיקות.

נתקבלה פה הטלגרמא בדבר הנדבה השניה של משפחת וויסוצקי.  אך אינני יודע אם עלתה בידך להשפיע על היורשים, כי יתנו את נדבתם השניה בעד יסוד המחלקה הכימית או לא.  מכל הצדדים כמעט מעירים אותנו, כי מחלקה כזו תוכל להביא תועלת מרובה להמוסד ולהארץ.

קיבלתי מכתב מהד"ר מגנס.  כעת הנהו בדרכו לארץ, הוא ומר נתן שטרויס.  זה האחרון "נתיהד" בזמן האחרון תודות להשפעתו של מגנס, – שעוד הפעם ויתר על רבנותו, – וחושב הוא לעשות איזה דבר של ממש בא"י.  יוכל היות כי אתראה עם האדונים האלה בחיפה.  כתב ההתקשרות שלי עם הקורטריום נחתם ימים אחדים אחרי נסעך מפה.  הד"ר כהן הודיעך על דבר זה תומ"י.

חלק מספרי הנני לוקח עמי, והנני מקווה לעבוד מעט בענייני ספרות במשך הקיץ הבא – בלי נדר.

מחיפה אמציא לך דין וחשבון ממצב הדברים, כפי שאמצא אותם שם ומהתפתחות העבודה.

 

   אם תהיה שעתך פנויה ותרצה לשלוח לי מכתב שיגיע לידי לפני נסיעתי, שלח נא אותו למינכן על שמי Postlagernd או יותר טוב על שם מר סימון בעדי.

 

והנני שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

 

 

אל אחד העם, לונדון

טריאסט, 2 במרץ 1912

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

את מכתבך קיבלתי במנהיים והנני מביע לך את תודתי, כי מיהרת להשיבני.  לפני נסיעתי נפגשתי פעמים אחדות עם הד"ר נתן.  יחוסו אלי לא הורע.  הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, ובפרט שעל כל פשעים מכסה נדבה של מאתיים אלף מרק.  כמדומני שהוא מכיר הפעם, שהנדבה השניה ניתנה תודות להשפעתך.  אמנם אותי מעסקת כעת שאלה אחרת לגמרי.  הד"ר אויערבך בא לפני ימים אחדים מחיפה, וסיפר לי, כי האדונים טריידיל וקרויזה רוצים לסלק את ידם מכל עסק הטכניקום, מפני שבינתיים עברה יותר משנה שלמה ותנאי העבודה נשתנו בין כך, ולהם אי אפשר לעבוד על מנת להפסיד.  באופן כזה הן יוכל היות, כי נסיעתי לחיפה הפעם תהיה לבטלה, מפני שלעולם לא אקח על עצמי להיות המתווך בין הועד הפועל שלנו ובין הקבלנים.  ביקשתי וחזרתי וביקשתי את הד"ר כהן, כי השאלה  העיקרית הזו תתברר לפני נסיעתי, אך לצערי לא התבררה די צרכה ולשנות את סידור נסיעתי לא יכולתי.

הד"ר פינקלשטיין צריך לבוא בשבוע הבא לברלין, וכפי הנראה יגמרו את הדבר וימנו אותו לדירקטור.  נראה לי שהד"ר נתן עונה בעל כרחו אמן ונותן הסכמתו להמינוי הזה.  בדבר ווייצמן דיברנו פעמים הרבה.  הפרופ' שלזינגר, כפי הנראה לא פנה בשאלה למנטשסטר, מפני שמוצא הוא, כי אי אפשר להציע לווייצמן משרת מורה פשוטה ושכיחה, ומכיון שעל-יד הטחניקום אינה נוסדה כעת מחלקה כימאית אין כל צורך לאסוף ידיעות אודותיו כעת.  הד"ר נתן נוטה מאוד לוויצמן, ונחוץ להשתמש בהמומנט הזה.

ביפו חושב אני לשהות בדרכי רק שעות אחדות, אם רק הים יהיה שוקט, מפני שנחפז אני לדעת את המצב האמיתי בחיפה.  הד"ר אויערבך סיפר לי, כי הרשות המקומית אינה מסתפקת בה"אירדע" ודורשת היא גם רשיון מקומי, אחרי שלהרשיון המקומי הראשון לא היה כל יפוי כוח מפני שניתן לפני ה"אירדע".  איני רוצה להשען על שמועות קלוטות מן הסביבה, אבל נחוץ עד למאוד לברר את כל השאלות האלה.  עוד שמעתי ממנו, כי שמואל ולאה [פבזנר] מתעתדים לעזוב את חיפה לחדשים אחדים.  אני מצטער הרבה על זה.

אנייתי מפליגה מפה מחר בשעה 1 אחר הצהרים ואהיה בחיפה בשבת הבא בבוקר.

עם פייוויל התראיתי במנהיים.  הוא שבע רצון ממשרתו ומוצא קורת רוח בעבודתו.  אני הטפתי לו מעט מוסר – אם כי אין אומנתי בכך להטיף מוסר ליחידים, – ובטח יכתוב לך הפעם.  גם מר סימון דורש בשלומך באהבה.

 

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

 

 

אל אחד העם, לונדון

 (גלויה)

טריאסט, 3.3.12

לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

אתמול הריצותי לך מכתב, אך בטעות הדבקתי על המכתב מרקא מהטיפוס הישן שאין לה עוד יפוי כוח, ואיני יודע אם יגיע המכתב לידך.  מפני זה הנני חוזר בקצרה על כל מה שכתבתי:

א. הפרופ' שלזינגר לא פנה בשאלות ע"ד ווייצמן מפני שחושב הוא את השאלה הזו למוקדמת.  לפי דעתו יש אפשרות להזמין את ווייצמן רק כשתתכונן מחלקה מיוחדת לכימיה.

ב. יחוסו של הד"ר נתן אלי לא הורע ע"י שיחתך, מפני שעל כל פשעים מכסה נדבה של מאתיים אלף, והפעם הוא מודה, כי הנדבה ניתנה ע"י השפעתך אתה.

ג. עם האדון פינקלשטיין אומרים הם לגמור ולהזמין אותו בתור דירקטור בקרוב.

 

כתבתי לך עוד ע"ד מה שמסר לי הד"ר אויערבך, שאך זה בא מחיפה , אבל על אמיתותן של השמועות העלה אוכל לעמוד רק כשאבוא לחיפה ואחקור את מצב הענינים כמו שהוא.

בעוד שעה קלה מפליגה אנייתי לאלכסנדריה והנני שולח לך עוד הפעם את ברכתי שלום.

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

 

 

אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין

חיפה, 24 במרץ 1912

אדונים נכבדים עד מאוד!

מהלך העבודה משביע את רצוני, אף כי אינה מתקדמת אלא באיטיות, מפני שלפני החגים עלינו להסתפק בכוחות המקומיים בלבד.  נעשו כל ההכנות, כדי שהעבודה תתנהל באופן אינטנסיבי במלוא-היקפה מיד לאחר החגים, כלומר – באמצע אפריל.  חבל שהתכניות של הטחניקום עדיין אינן כאן;  אמנם אפשר לוותר עליהן בעבודות ההכנה, אך מכל מקום רצוי היה, שהכל יימצא כאן בעוד מועד.  מר בארסקי כותב היום בעניין זה אל מר ברוואלד.

אשר לאבנים (אבני-חול) מניחים אנו, כי יהיו דרושים עוד כ-5000-4000 מטרים רצופים, אך חישוב מדוייק לא ייערך אלא במשך ימי החג.  בעניין הסיד כבר כתב מר בארסקי, וברצוני להציע, כי מר ברוואלד יזדרז במשלוחו, כדי שלא יחול עיכוב בעבודה.

ועכשיו לעניין הבאר.  ד"ר רופין מודיע לי, כי זה עתה הטיל על קבלן אמריקני לקדוח באר בחולדה (על-יד לוד).  הקבלן, שהנו איש-מקצוע, יש לו ציוד משלו כדי לקדוח בארות עד לעומק 250 מטר.  אחת היא לו, אם הקרקע עשויה חול או סלעים;  כן נראה שהמחירים נוחים מאוד.  ד"ר רופין נאלץ לוותר על אחת מבארות-החפירה שלו ולהכריע לטובת באר-קידוח.  מכיון שלפי שעה עוד לא העמקנו בבארותינו – כ-20 מטר – רצוי, אולי, לעיין מחדש בשאלה, האם לא כדאי יותר יהיה להכריע לטובת באר-קידוח.  אסור לנו לשכוח, כי הבורות לא יספיקו לנו עד עונת הגשמים הקרובה;  באר-החפירה לא תוכל להיות מוגמרת אלא כעבור 15 חדשים – במקרה הנוח ביותר;  לעומת זאת אפשר להתקין את באר-הקידוח העמוקה ביו תוך 4-3 חדשים.  התייעצתי באופן יסודי עם מר רופין והוא יעץ לי לנסוע לחולדה במשך שבוע הפסח.  הוא יבוא אתי ויערוך אומדן-הוצאות מדויק, שאשלחו לכם לאחר מכן.

בחוזה שלנו עם הקבלנים לא הובאו בחשבון אי אלו דברים, ועובדה זאת עלולה לגרום לאי הבנות, אם גם לא רציניות.  כך,למשל, בעבודות החפירה נקבע מחיר לאדמת-חול ולאדמת -סלעים – פראנק אחד למטר מעוקב לזו ושבעה פראנק למטר מעוקב לזו.  אך נתברר, כי בשטח שלנו יש לנו עניין עוד בשכבת-ביניים, שאין לראותה לא כאדמת-חול ולא כאדמת- סלעים.  הקבלנים טוענים, כי כל מה שאינו בגדר "אדמת-חול" יש לראותו כאדמת-סלעים, דבר שאיננו יכולים להסכים אתו בשום אופן, כי ההבדל במחיר גדול יותר מדי.  כנגד זה יש להתחשב בדרישות הצודקות של הקבלנים.  אני משתדל עכשיו להיוודע בעקיפין, מה הן ההוצאות האמתיות של הקבלן בעבודה זאת, מבלי לסכם אתם, לפי שעה, את החשבון על עבודות החפירה לבית הספר התיכון.  כן אשאל גם כמה מומחים, כדי שאוכל לגבש לי דעה פחות או יותר נכונה בשאלה זאת.  הנעתי את מר בארסקי שישלח דוגמא של שכבת הביניים למר ברוואלד, כדי שיוכל לחוות דעה בשאלה הנידונה.

לעניין העובדים:  שלושה עובדים – והם:  מנהל החשבונות מר שקליארסקי, השרטט מר הארי והמפקח מר ברשאדסקי – דורשים העלאה במשכורת.  שקליארסקי מקבל 150 פראנק, הארי – 100, וברשאדסקי – קצת יותר מ-90 פראנק לחודש.  במכתב הלוטה של מר בארסקי גם ניתנת הנמקה לדרישות.   גם עם מר קייזרמאן דנתי בעניין בפרוטרוט.  הוא סבור, כי המשכורות נקבעו באמת בצמצום רב קצת יותר מדי וכי יש להעלותן, מכיון שהרי רק עתה התחילה העבודה האמיתית, האינטנסיבית יותר.  הארי וברשאדסקי הם אבות-משפחה, ומשכורת של 120 פראנק אין לראותה כגבוהה.  אשר למר שקליארסקי הייתי ממליץ על העלאת משכורתו ל-175 פראנק, לפי שעה, אם כי עלי להודות, הוא חרוץ מאוד בעבודה.  אשר לתוספת החג, אישרתי תוספת בשעור מחצית המשכורת החדשית לארבעת הפקידים, ו-105 פראנק לסתתים הקבועים – שהרי אינני יכול לנהוג אחרת משנהגו עד עתה ומכיון שהדבר נכון בעיני.

במצורף – מכתב מאת מר קייזרמאן מיום 22 במרץ.  אמרתי למר קייזרמאן, כי הקוראטוריום היה עד עתה בלתי מרוצה מן ה-Anglo-Palesine Company.  מר קייזרמאן ניסה ללמד סניגוריה על עצמו והבטיח להקדיש מעתה לקוראטוריום טיפול טוב ביותר, אם הקוראטריום מצידו יקבל את הצעתו של מר קייזרמאן.

ברחשי כבוד מצויינים

המסור לכם, ש. לוין

 

 

אל אחד העם, לונדון

חיפה, 26, מרץ 1912

לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

התחלת העבודה היתה קשה ככל ההתחלות.  הקבלנים באו בתביעות חדשות, באמרם כי לרגל שביתת המלאכה במשך שנה שלמה יש להם הצדק לדרוש שינויים בכתב החוזה, מפני שבינתיים נשתנו תנאי העבודה.  אולי הצדק איתם מנקודת מבט היושר, אבל הלא תודה גם לי, כי מצידי אני לא יכולתי לוותר אפילו במשהו והסברתי להם, שעל כל שינוי קל צריכה לבוא הסכמת הועד, ואם אך יעמדו על תביעותיהם אין לפנינו דרך אחרת, כי אם לבלי לגשת אל המלאכה.  והוספתי ג"כ, כי אני אחל את העבודה על חשבון הועד מבלי לחכות עוד לפתרון השאלה מברלין.  אחרי מו"מ ארוך החליטו סוף סוף הקבלנים להתחיל בבנין, והנני שמח על זה מאוד.  כמובן לא נתתי להם שום הבטחות מסוימות, אבל מוצא אני לחוב מוסרי לצדד בשעת הצורך בזכות תביעותיהם, המבוססות על שינוי המצב.

העבודה מתקדמת, אם גם לא במידה הדרושה, מפני סמיכות החג, יען כי אי אפשר להביא לפני הפסח חרשים ופועלים מירושלים ומיפו.  מיד אחרי החג יתחילו לעבוד באנרגיה כפולה.  כן הבטיחו הקבלנים, ובטוח אני כי יקיימו את הבטחתם, ומאמין אני עוד, כי היחס ביניהם וביני, בתור בא-כוחו של הועד, לא יתן מקום לויכוחים ולסכסוכים.

מכל חברי ועד הבניה הקודם נשאר פה רק מר קייזרמן, ואני הנני מתיעץ עמו מזמן לזמן, ראשית כדי שלא לבייש, ושנית מפני ששאלות רבות קטנות וגדולות נשארו עד כה בלי פתרון כזנבות האודים העשנים, ומוכרח אני להימלך לכה"פ עם אחד מחברי הועד הקודם.  אבל אחרי שנסתבכתי בחילוף המכתבים שבין הועד הנזכר ובין ברלין, רחוק אני מהאשים את דברי הועד בחיפה.  אדרבא, הם השתדלו כפי הנראה לעשות מצידם מה שמוטל עליהם, אבל בברלין לא שמו לב כלל לכל הצעותיהם ודרישותיהם.  ברלין התיחסה אליהם מגבוה, והמה מתאוננים על זה מאוד.

גם כעת צריך אני לאמר לך, יקירי, כי אם גם אפקח על העבודה בשבע עיניים, ואם גם יעלה בידי ליישר פה את כל ההדורים, מתירא אני, כי אמצא מעצורים מצד ברלין, פשוט מפני שאין שם כמעט כל הנהגה.  מבקש אני אותך, כי תבקש העתקה מכל  מכתבי ששולח אני לברלין ותדע את אשר לפנינו.

כל הזמן משעת הבוקר ועד הצהרים הנני מבלה על מגרש הטכניקום, ומשתדל לחדור לכל השאלות הקלות והחמורות.  מתוכן מכתבי לברלין תראה, כי לרגל העבודה מבצבצות ועולות שאלות חדשות.

מר ברסקי עושה רושם טוב ושוקד על עבודתו.  שבע רצון אני גם ממר שוחט וגם ממר שקליארסקי, מנהל החשבונות שלנו.  בכל זאת אנסה לבקר את ספרי החשבונות מפרק לפרק ע"י מומחה מחוץ.  ואם כי בטוח אני כי הכל נעשה באמונה.

עד כה נגמר היסוד של בית הספר הבינוני ונמשכת חפירת היסוד בעד הטכניקום.  לפי השערתם של הקבלנים יש אפשרות לגמור את כל הבנינים במשך שנה וחצי, אם אך כל החומר, וביחוד הבא מחו"ל, יהיה מוכן במועדו.

בדבר בית הספר הבינוני "כביכול" של ה"עזרה" התיעצתי עם מר אפרים כהן ביפו, – הייתי שמה יומיים, – לא הפרוגרמא ולא המורים אינם מתאימים לתכונת בית ספר בינוני, אבל ראשית כל חסר לבית הספר הזה מנהל, ולפי דברי מר כהן קשה למצוא איש אשר כזה.  לפי דעתי כבר הגיעה השעה שנשים גם אנו לב להשאלה הזו ולמצוא מנהל בעד בית הספר שלנו העומד להיפתח לכל המאוחר בעוד 1/2 1 שנה.

ביפו התראיתי עם הד"ר מגנס – נתן שטראוס נשאר בירושלים ולא היתה לי הזדמנות לדבר אתו, – ודיברנו באריכות אודות השאלות הקולטוריות התלויות בארץ.  מעניין הדבר, כי גם הד"ר מגנס החל לדבר ע"ד יסוד בית נאמן לחכמת ישראל, כמעט לפי התכנית שציירת לפני בהיותי אצלך בלונדון בשנה העברה.  כפי הנראה הבטיח לו מר שטראוס להמציא את הכסף בתחילה בעד מוסד עברי ארכיאולוגי, ודוקא בירושלים.  אמנם עד שתתגשם המחשבה היפה הזו, יצא בינתיים לפעולה דבר חשוב ע"י מגנס ושטראוס, הראשון היה המעשה והשני העושה, כמובן.  הן כמה כתבו ודיברו ע"ד נחיצות מוסד בקטריולוגי פה בארץ, כדי ללחום בהקדחת ראשית כל, ובהמחלות האחרות התלויות בהאקלים פה.  כמה מלומדים ציונים מפורסמים נתאגדו על מנת לעשות תעמולה...  והנה בא מר שטראוס ונתן לאהרונסון את הכסף הנחוץ לזה, ועל יד התחנה לנסיונות בעד זריעות ונטיעות נוסדה תחנה שניה בעד המלחמה נגד מחלות המדינה.  לע"ע התחייב מר שטראוס לתת מכיסו הוא כ"ה אלף פרנק לשנה במשך חמש שנים וכבר הכניס את התשלום בעד השנה הראשונה.  אבל זה האיש שטראוס יש לו השפעה גדולה באמריקא ובטח ישתדל לאסוף עוד כסף ולבסס את המוסד כראוי.

כן רואים אנו, כי נימים חדשים נבראים, ובוראים הם יחס תמידי בין הארץ ובין הגולה, ובוודאי יש לברך "שהחיינו וקיימנו".

מברלין לא קיבלתי עד כה אפילו שורה אחת ואף לא תשובה על הטלגרמא שלי ביום בו הונח אבן הפינה של בית הספר הבינוני.

גם מב"ב לא קיבלתי עוד שום מכתב, וגם גיסי שותק.  עוד כועסים הם עלי ובכל זאת שמח אני, כי נפל בחלקי להיות בין המייסדים ולהשתתף באופן מוחשי בהבנין.

עם שמואל ולאה [פבזנר] מבלה אני כמעט מדי ערב בערב שעות אחדות ונעימה לי חברתם.

והנני מברכך בברכת החג וכל טוב

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

אורחים באים לחוג אתנו ביפו את הפסח:  טשלינוב, [יוסף] קלויזנר וזוגתו.

העיקר שכחתי.

ד"ר מגנס מסר לי, כי חברי הקורטריום באמריקא מתרעמים מאוד על היחס אליהם מצד הועד הפועל שלנו בברלין.  הפרוטוקולים היבשים והצנועים אינם אומרים ולא כלום, ובשאלות העיקריות אין נמלכים עמהם כלל.  כן, למשל בטוח הוא, כי לוא הציעו לפניהם את שאלת הדירקטור היו מחווים את דעתם וודאי בעד וייצמן, מפני שבאמריקא יש להם השקפה אחרת בנוגע למומחיותו של העומד בראש המוסד.  ראשית כל המה דורשים כי הדירקטור יהיה מארגן, בעל מזג ובעל השפעה על הסביבה, והמומחים עובדים איש במקצוע שלו תחת השגחתו של הדירקטור.  אולי לא אחרנו עוד את המועד ובפרט כי לפי השערתי גם הד"ר נתן יעמוד על ידנו בנידון זה.  וזה לך האות:  מר אהרונסון יעמוד גם בראש המוסד הבקטריולוגי אע"פ שאיננו בקטריולוג.  מתירא אני מאוד, כי כשיתיצב איש זר בראש הטחניקום הרחוק מרעיון התחיה ושאין לו שום שייכות להצד המוסרי של המוסד, נפסיד ע"י זה הרבה.  כמו כן צריכים אנו להשגיח בהשגחה מעולה על מינוי המורים הראשיים, שנמסר כמעט כולו להדירקטור.

את ימי הפסח אבלה בראשון לציון וביפו, מפני שפה לא תהיה כל עבודה.  גם שמואל [פבזנר] ולאה ויתר ידידנו נוסעים ליפו לחוג את הפסח, יען אין פה עוד סביבה עברית והלואי שתברא במשך השנתיים עד היפתח הטחניקום.

 

 

אל הממונה הממשלתי על הבנייה, א. ברוואלד, ברלין

חיפה, 28 במרץ 1912

אדון ברוואלד היקר!

אני שוב נמצא בארץ היפה-להפליא ששמה ארץ-ישראל, ונהנה מחמדת הכרמל.  אולם קיבלתי על עצמי שליחות אחראית:  לקדם את הבניייה.  לכן אבקש סליחה מראש, אם לפעמים אאלץ לנקוט נימה יבשה.  שהרי המצב הוא כך:  הכל תלוי במידת-הדיוק ובפעולה שתהיה חסרת-השהיות מצידנו.  קבלנינו אמנם אנשים הגונים מאוד הם;  מכל מקום מוצאם מן המזרח ומושפעים הם השפעה חזקה ממנהגי-הארץ:  "שבוֹיה, שבוֹיה".

הזדרז-נא, מר ברוואלד היקר, במשלוח הסיד, הקורות ומתקני הגג.  מוטב שימתין החומר זמן-מה עד לשימוש בו, משנאלץ אנו להמתין להגיעו.  הזדרז-נא גם בענין התכניות.

להנמכת פני השטח של בית הספר התיכון אינני מסכים לחלוטין.  בכך ניתן לחסוך כמה פרוטות, ומן הבניין בכללו ייגרע מחמת זאת הרבה מאוד.  פניתי לברלין ומקווה שלא להיתקל בקשיים.

מד"ר אוארבאך קיבלתי מכתב בו הוא מעיר את תשומת לבי על הצורך בסיעופו של התעול לתוך הים.  אין אני מומחה, אך מאמין אני, כי אתה תבחר בשיטה הטובה ביותר.

עבודת הבאר עדיין מתנהלת באיטיות רבה.  מר איצקוביץ המסכן מפסיד בכך כסף רב.  עכשיו הודיע על בואו קבלן אמריקני – מומחה – היכול להשלים בשלושה חדשים באר-קידוח בעומק 250 מטר.  הוא קודח עכשיו בחולדה בשביל הקרן הקיימת.  אתבונן בדבר ואמסור על כך דין-וחשבון מפורט.  ד"ר רופין נאלץ לוותר בחולדה על באר-החפירה שלו, שעומקה כבר 90 מטר, ולהכריע לטובת באר-קידוח חדשה.

אני משתדל לחדור לכל פרטי המפעל ומקוה להיות במשך הזמן למומחה.

במיטב הברכות לך ולרעייתך היקרה

שלך

ש. לוין

 

 

אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

חיפה, 28 במרץ 1912

אדונים נכבדים עד מאוד!

במכתב מיום 28 בפברואר ש"ז נתן מר ברוואלד למר בארסקי את ההוראה:  "ליד בית הספר התיכון אבקש להנמיך את פני הקרקע מסביב לדירת המנהל ולפני הכניסה הראשית באופן שתתהווה גינה מישורית לפני הדירה ומבוא מישורי או אפילו חצר-בית-ספר מישורית.  הגבהת הדירה תעלה ביוקר רב מדי".  מר בארסקי ערך חישוב מדוייק של ההפרש שבין ההוצאות הדרושות להגבהת הדירה לבין הנמכת פני הקרקע.  מתברר, כי הפרש זה אינו עלול לעלות על יותר מ-2,600 פראנק, אם נגביה את הדירה ב-3/4 מטר.  אולם היתרון שבמראה הכללי שקול בהרבה כנגד תוספת-ההוצאות.  מר בארסקי , הקבלנים וגם אני טוענים בהחלט בעד כך שהנהלתנו הנכבדה תאשר לנו את תוספת ההוצאות.  לא זו בלבד שהמבנה כולו יהיה רב-רושם יותר בהופעתו בזכות זאת, אלא גם יתרונות אחרים יצמחו מכך.  דירת המנהל לא תהיה אז כמוה כמרתף. 

למר ברוואלד טילגרפתי היום:  "לשלוח סיד מיד, וכן תכניות הטכניון ובתי המלאכה".  אגב כך רוצה הייתי להביע בקשה, כי גם מר ברוואלד מצידו יטפל באופן אינטנסיבי יותר במשימות הנוגעות לבנייה.  על-ידי אי-הדיוק הקטן ביותר עלולות להיגרם כאן הפרעות גדולות-ממדים, כי אנו תלויים כאן במשלוחים מחוץ לארץ.  אסור לנו לתת לקבלן שום עילה להפסיק את העבודה, אף לא ליום אחד.  רצוי יותר שהחומר ימתין במשך חודש שלם עד לשימוש בו, משנאלץ אנו להמתין לבואו ולו גם יום אחד בלבד.

הלך-הרוחות בארץ מוסיף להיות שקט, אך יש להיות מוכן לכל.  יש להמליץ על כך, שמנהל-הבנייה שלנו, מר בארסקי, יועמד תחת חסות גרמנית.  עם הקונסול הגרמני דכאן שוחחתי שיחה ממושכת למדי ;  הוא הבטיח לי לתמוך במפעלנו בכל כוחותיו.  נראה, שגם בשכבות הגבוהות יותר של האוכלוסיה הערבית מתעניינים במפעלנו, ודווקא ברוח אוהדת.  בשבוע הבא אלך לחולדה כדי לעיין מקרוב יותר בשאלת באר-הקידוח.  ד"ר צ'לנוב יהיה גם הוא ביפו, ואשתפוֹ בהתייעצות.

 

ברחשי כבוד מצויינים, המסור לכם

ש. לוין

 

 

אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

חיפה, 14 באפריל 1912

אדונים נכבדים עד מאוד!

במשך ימי החג נסעתי לחולדה כדי להתבונן בעבודות הקידוח של הבאר שם.  מכיון שלא נוח היה לד"ר רופין להיפנות מיפו, ליווה אותי ד"ר [יעקב] טהון, שענין הבאר נהיר לו.  שוחחנו שיחה ארוכה למדי עם הקבלן וכן עם הטכנאי, אשר לו הגשתי דוגמאות מן האבן של מגרש הטכניון.  על סמך שיחתנו עיבד הקבלן תזכיר ובו אומדן הוצאות.  את המקור נשמור כאן ונשלח למר ברוואלד את תרגומו.

הנחת אבן הפינה של הטחניקום התקיימה, כפי שכבר הודעתי לכם באורח טלגרפי, ביום חמישי, 11 לחודש.  תחילה היתה כוונתי לוותר כליל על חגיגה, אך מכיוון שהנעתם אותי להניח את אבן הפינה בנוכחותו של ד"ר צ'לנוב, נאלץ הייתי לערוך חגיגה צנועה.  הוזמנו הפקידים הגבוהים יותר, הקונסול הגרמני וכן כמה נציגים של הקהילה, יק"א, אליאנס, ד"ר שומאכר ועוד אחדים.  חבל, שהפקידים התורכיים נבצר מהם להופיע, מפני שעסוקים הם עכשיו מאוד בבחירות;  הם התנצלו באמצעות מר [שבתאי] לוי ו[יהושע] חנקין.  כל האחרים הופיעו.  את האבן הראשונה הניח ד"ר צ'לנוב בשם הקוראטוריום, את השניה – הקונסול, את השלישית – הרב, ואת הרביעית – אני.  לפי אותו סדר נישאו נאומים קצרים ;  זכויותיהן של המשפחות וויסוצקי, שיף, אגודת "עזרה" וכן של חברי-הקוראטוריום השונים, אגב הטעמה מיוחדת של השגיהם המצויינים של ד"ר ג'מס סימון וד"ר נתן, הובלטו בצורה נאה.  בדבר תוכן הנאום התייעצתי עם ד"ר צ'לנוב וכן עם הקונסול, והכל התנהל לפי תכנית קפדנית.  האורחים נשארו למשך כמה שעות בשטח הבנייה, מקום שם הוגשו להם יין וממתקים באוהל יפה.  היה זה רגע יפה, ומצטער אני צער עמוק ביותר על כי רק כה מועטים מאנשי הקוראטוריום היו מיוצגים.  את נוסח הנאומים אשלח לכם בקרוב.  חסר עדין נאומו של הקונסול, שהבטיח לתתו לי.

מר קראוזה חזר מירושלים עם כמה פועלי-בניין מומחים וטובים, ומחר שוב תחודש העבודה.  אני משתדל לחדור לכל השאלות ומקווה שאוכל לשרת בדרך זו את המפעל.  בינתיים מרוצה אני מהתפתחות עבודה.

בניית הנמל בחיפה כבר הוחלט עליה ;  ה"איראדה" ישנו, ויתכן, כי בקרוב יוחל בעבודות ההכנה.

ברחשי כבוד מצויינים

המסור לכם

ש. לוין

 

נ.ב.  מצורף בזאת מכתב של ד"ר רופין.  מצדי אוכל רק להוסיף, שיעיל מאוד היה הדבר לו יכול היה הקוראטוריום לרכוש מגרש לעשרה בתי מגורים, בערך, בקרבתו המיידית של הטכניון.  שאלת הדיור אינה קלה כאן, ומקום חשוב יוודע לה בהשגתם של כוחות הוראה טובים.  כן אפשר לחזות מראש, כי מחיר הקרקע יעלה בהחלטיות, במיוחד לאחר הקמת הטכניון.

ההתעניינות בייסוד מפעלים חדשים בארץ ישראל גדלה מיום ליום.  מר נתן שטראוס יסד ליד תחנת הנסיונות של מר אהרונסון לשכה להיגיינה, בעיקר למען המלחמה בקדחת.  למטרה זאת נתן 80,000 פראנק, שישולמו בשעורים של 25,000 פראנק לשנה.  הוא רואה זאת כנסיון, ועם זאת הבטיח להקדיש מעתה את כל פעולתו ותשומת לבו לארץ ישראל.  כן הרים תרומה גדולה למטבח עממי בירושלים, ול"בצלאל"- 50,000 פראנק.  למרבה הצער חלה, ונאלץ למהר ולצאת לדרך-נסיעתו חזרה.  אולם ד"ר מאגנס מאמין, כי יעשה משהו גם בשביל הטחניקום.

 

ש. לוין

 

 

אל דוד ויסוצקי, מוסקבה

(*תורגם מרוסית)

חיפה, 14 באפריל 1912

דוד בן ואסילי הנכבד מאוד!

 אני מקווה, שמברלין מודיעים לך על מהלך העבודה, ואתה בתוך הענינים.  אני שמח מאוד, לפעמים אפילו מאושר, שנפל בחלקי להשתתף מקרוב בייסוד הטחניקום.

ביום ה', ב-11 לח"ז, הנחנו את אבן הפינה של הטחניקום וסידרנו חגיגה צנועה לרגל מאורע חשוב זה.  אני שמח שלפחות הד"ר צ'לנוב היה נוכח בשעת החגיגה, אחרת הייתי מרגיש את עצמי בודד לגמרי.  זכר המייסד, וכזה עלינו לראות את אביך ז"ל, הועלה בצורה נאותה.  אני מצטער מקרב לבי על שחסרת כאן.  ישנם רגעים, שאינם חוזרים.  אני סמוך ובטוח, כי רק בהיותך במקום היית מבין איזה תפקיד עצום מילאת, בהניחך יסוד לבית-הספר הגבוה הראשון בארץ אבותינו וגם – נקווה – נכדינו.

היה כאן הנדבן הידוע נתן שטראוס מניו-יורק.  ארץ-ישראל עשתה עליו רושם כל כך חזק, אפשר להגיד רושם מאגי, שהבטיח להקדיש מעכשיו את כל תשומת לבו לארץ-ישראל.  למלחמה בקדחת יסד על-יד תחנת הנסיון של אהרונסון לשכה להיגיינה ונדב למטרה זו 80,000 פראנק.  ל"בצלאל" נתן 50,0000 פר' והרבה נתן למוסדות צדקה וחסד בירושלים.

בחיפה ניגשים לבנות נמל.  מצד אחד זו היא עובדה משמחת, ערכה של חיפה יגדל, אולם מצד שני יש להצטער על שאנחנו פועלים כאן כל כך מעט, רוכשים כל כך מעט ואיננו משיגים את התפתחות הארץ.

דוד בן ואסילי!  לוא רק ראית את המושבות שלנו, היית רואה חיים יהודיים אמתיים – בטוחני – היית מתמלא אהבה רבה יותר ואהדה לתפקידנו בארץ-ישראל.  לא אני קורא אותך, אלא העניין היהודי, עניין שצפוי לו עתיד מזהיר.  את זאת הרגיש הנדבן שטראוס ומנדבן הפך ליהודי לאומי.

אני עובד כאן ברצון רב.  ימים שלמים אני מבלה בבנין, אני משתדל לחדור לכל פרטי הדבר, ואני מקווה, ששהותי כאן תביא תועלת לכל הענין.

כתוב לי מלים אחדות, אהיה אסיר תודה.

המסור לך, שלך

ש. לוין

 

 

אל הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית

חיפה, 15 באפריל 1912

קולגים נכבדים עד מאוד!

אין זה מקרה כלל, שרק עכשיו מגיע אני לידי חיבורו של הדין-וחשבון הראשון שלי:  התמונה הכללית של ה"ישוב" החדש, ובמיוחד זה העירוני, חלו בה שינויים גדולים במשך השנתיים האחרונות, והיה עלי לעכל תחילה את הרשמים שקלטתי, כדי שאוכל למסור ידיעות על מה שראיתי.  עד עתה הצטמצמו תצפיותי בחיפה, יפו, ראשון לציון, רחובות, חולדה ומרחביה.

בחיפה אין להבחין בשום התקדמות, בשום מפעלים יהודיים נוספים, בשום בתים חדשים, בשום יסודות חדשים.  על המסחר בכללותו עובר משבר;  בתי מסחר ותיקים אינם מסוגלים להבטיח את קיומם;  אחדים מהם אפילו צועדים לקראת ההרס.  את הכל זוקפים על חשבון המלחמה.  אולם מקווים, כי המשבר יעבור בקרוב וכי האוכלוסיה תתאושש.  קצת חיים לתוך האוכלוסיה היהודית הכניסה בניית הטחניקום.  רוב הפועלים – כ-75% – הם יהודים, אך מבקשים אנו, במידת האפשר, להשביע גם את רצונו של ציבור הפועלים המקומי הערבי.  אין ספק בכך, שגם הממשלה רואה את חיפה כאחת הנקודות החשובות ביותר.  הרכבת החדשה לעכו תושלם בקרוב, ובניית הקו עפולה–ג'נין כבר הוחל בו.  אפשר לחזות מראש, כי מחירי הקרקע בעמק יזרעאל יעלו במהירות.

אבן-הפינה של הטחניקום הונחה ב-11 לחודש בנוכחות ידידנו ד"ר צ'לנוב.  היתה זו חגיגה צנועה אך יפה.  מעריכת טכס גדול יותר נאלץ הייתי להימנע מחמת המצב הכללי.  אבקשכם מאוד שלא לפרסם דבר על הטחניקום מבלי להתקשר תחילה עם הקוראטוריום.  "אל-כרמל" (*עתון ערבי) ממשיך לשקוד על מדיניות ההסתה שלו, אך נראה, שהשפעתו אבדה לו לחלוטין.

בניגוד לחיפה, הרי פועמים החיים היהודיים ביפו בעצמה רבה.  תל-אביב מתפתחת לכדי "שער גבוה" של ארץ ישראל.  נוסף על החשיבות הפנימית של הרובע החדש, הרי עושה תל-אביב רושם נאה מאוד על כל הזרים;  הכל רואים בה נאות יהודית במדבר הערבי.  הקרן הקיימת, על-ידי סיועה למפעל נועז זה, גרמה לשמה שייוודע לתהילה.  יש עדיין אי אלו צדדים חלשים בחייהם של התל-אביביים, אך נקודות האור ידן עולה אט-אט על העליונה.  תל-אביב הנה, בראש ובראשונה בית ספר מעשי מזהיר למינהל העצמי שלנו.  עשיתי שם את שבוע הפסח, וגם אני הופתעתי מן המראות הטבעיים היפים של החיים היהודיים המלבלבים.  הגימנסיה העברית נמצאת במרכז, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה מוסרית.  ידברו-נא המדברים ככל שירצו – הרי לנו הוכחה לכך, איך מוסדות תרבותיים גרידא משפיעים על הישוב העירוני כולו ומקדמים אותו.  בית הספר מתפתח התפתחות טובה מאוד.  ידידי ד"ר יוסף לוריא מסר לי ידיעות מדויקות, ואפשר בשלוות-נפש לתת אמון מלא בכל מילה מדבריו.  אמת נכון:  רצוי היה שיימצא מנהל מוכשר, כדי שינתן לבית-הספר אופי אחיד, אך אסור לנהוג פזיזות בפתרון השאלה הזאת.  לצערי עוד לא היתה לי הזדמנות לראות את המורים ואת התלמידים בעבודתם, ולכן אני נמנע, לפי שעה, מלשלוח דין-וחשבון מפורט.

בענייני בית המדרש למורות קיימתי התייעצות ארוכה למדי עם נציגי הוועד האודסאי, אשר בה היו נוכחים גם ד"ר קלאוזנר.  ד"ר רייביסט וד"ר טורוב.  לאחר שיקולים יסודיים הגיעה ההתייעצות לכלל החלטה לייסד את בית המדרש ביפו דווקא – החלטה שכתוצאה ממנה יש לראות את סיועה של אגודת "עזרה" כיורד מן הפרק.  אני סבור, כי הנהלתנו תוכל להסתפק בכיסויו של שליש-ההוצאות – בין 5,000 ל-7,000 פראנק בשנים הראשונות.  אך חייבים אנו להתחיל לקחת חלק במפעלים כאלה.  ד"ר רופין יגיש על כך דין-וחשבון מפורט יותר.

עם "מרכז המורים" קיימתי שתי ישיבות;  בישיבה הראשונה היה נוכח כאורח גם ד"ר מאגנס, וכן האגרונום מר אהרונסון.  לפי שעה נתבעים אנו לתת למרכז רק את 1,000 הפראנקים הדרושים לקורסי החופשה.  בדבר השימוש ב-4,000 הפראנקים הנותרים לא קיבלנו החלטות.  בדבר פיתוחו הנוסף של מרכז-המורים שוחחתי כמה פעמים עם ד"ר לוריא ותכננתי תכניות שונות.

על ביקורם של נתן שטראוס וד"ר מאגנס בוודאי כבר מזמן מסר לכם ד"ר רופין דין-וחשבון.  אפשר, בפשטות, לראות פלא בכך, שאחד "רחוק" מאתנו, כפי שנתן שטראוס היה עד עתה, הוקסם כל כך על-ידי ארץ ישראל החדשה.  ועדיין קיימים בציונות אישים "מנהיגים" המדברים באספות-תעמולה פומביות על עזים ותיישים כאילו היה זה כל רכושנו בארץ ישראל.  מעשה "חד-גדיא" בנוסח חדש.

נתן שטראוס הבטיח חגיגית להקדיש מעתה את כל פעולתו לארץ ישראל.  זהו קסמה של הארץ אותו מפעילה היא על בני אדם שטבעם לא נתכהה. אין אדם צריך להיות נביא כדי לחזות מראש, כי ההתעניינות בארץ ישראל תגדל תמיד בעיני היהודים.  מכך צומחים להנהלתנו תפקידים חדשים כאן בארץ דווקא.  דיברתי על כך עם ד"ר [מאכס איזידור] בודנהיימר וצ'לנוב;  אשתדל להגיש לכם תכנית מפורטת.

בראשון לציון הרשיתי לעצמי בהרצאה פומבית לנגוע בשאלת הנוער המהגר.  שאלה זאת הנה, בעיני, אחת מן החשובות ביותר, ורואה אני את תפקידנו הקדוש ביותר בכך שנעצור בעת התפשטותו של נגע זה.  פתרונה של שאלה זאת קשור קשר הדוק לתפקידינו במזרח בכללם, ואי אפשר לפתרה בנפרד.  לכן רואה אני צורך בכך, שהמסע הלימודי של ידידנו סוקולוב למזרח הקרוב יתקיים בקרוב ככל האפשר.

עניין בית היתומים ברחובות יש לבדקו מחדש באופן יסודי.  אך עוד חזון למועד.

אשר למסעו של ידידנו ויצמאן לאמריקה, הרי מסכים אני לו, כמובן מאליו.  ויצמאן הוא, לדעתי, אחד התעמלנים הטובים ביותר, אולם חודש אחד אין די בו כלל בשביל אמריקה.  על אמריקה דיברתי הרבה מאוד עם ד"ר מאגנס.  האדונים שבאמריקה חשים עלבון בגלל החלשת השפעתם בתוך ההסתדרות בכללותה.  הם מתלוננים על כך, שאמריקה נודעת לה התחשבות מועטת מדי מצד ההנהלה החדשה, ומבקשים, כי נקדיש תשומת לב רבה יותר להסתדרות הציונית באמריקה.  ד"ר מאגנס עמד על כך, שבחורף הבא אצא לאמריקה לכמה חדשים.  אך לצערי אין ביכלתי לדעת, אם לכך יהיה לי הזמן הפנוי הדרוש.  לפי שעה עסוק אני כאן מאוד.  את מרבית הזמן חייב אני לעשות על מגרש-הבנייה.  הקבלנים, וכן האחראי שלנו על הבנייה טוענים כי לא יוכלו להסתדר בלעדי.  השאלה, כמה זמן פנוי יעמוד לרשותי, אי אפשר לענות עליה עכשיו.  מכל מקום אני מייעץ לכם להניח את פתרונה של שאלת האישים בידי החברים-לדעה האמריקנים.

מסעות רבים בארץ לא אוכל לערכם.  לכן גם לא אוכל לשלוח דינים-וחשבונות לעתים קרובות.  אולם אשתדל לחקור במפורט את המצב בארץ, תוך התחשבות מיוחדת בתפקידים המוטלים עלינו בשדה התרבות.

מיטב תודותי לכם על הדינים-והחשבונות אותם אתם שולחים לי, ומאחל אני לכם הצלחה טובה ביותר בעבודתכם.

 

בברכת ציון לבבית ביותר

שלכם

ש.לוין

במצורף – מכתב למר סוקולוב.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הילפספרייהן

[2] מאמרו "לפני הקונגרס" בא ב"העולם" גליונות יח-יט וכ' משנת 1911

[3] מלחמת טורקיה בטריפוליס ובבלקנים

[4] לפרלמנט האוסטרי בקיץ 1911

[5] מזכיר הווה"פ הציוני שליווהו בנסיעתו