_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"אִם" ושלשה קוים 

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

יירשם הדבר – ואפשר בדף האחרון של תולדות גלותנו. 

ואם יגדל שם, בארץ ישראל המשוחררת, דור חדש, שלא ידע מהי עבדות ורוח עבדות מהי, נראה לו את הדף האחרון בתולדות הגלות שלנו, ויווכח, עד היכן עשויה רוח של עבדות להרעיל את הנשמה ולהמאיס ולשקץ ולחלל את הנשגב ואת הקדוש, עד היכן עשויים לרדת ולשקוע מטה מטה בני אדם, שאיבדו בעבדותם כל רגש כבוד לעמם.  והדור היהודי החדש, שנולד בן-חורין, שנחנך בעצמאות, ירעד כולו בקראו את הדברים מעל הדף האחרון של תולדותינו בגלות, וידבק בכל לב ונפש אל החירות ואל ארץ חירותו. 

גדולה היא השעה, נוראת הוד היא השעה.  אומות העולם נלחמות מלחמתן הלאומית האחרונה.  שוב אין יחידים.  כולם נתמזגו לכללים, כל אחד נאמן לעמו, כל אחד מסור לדגלו.  בא והגיע יום הדין של התולדה העולמית, בא יום ההכרעה לגורלם של העמים. 

ואף נגזר והולך גורלו של המזרח שלנו.  בשערי עזה, בעיר העתיקה של הפלשתים, מקום ששמשון אהב להראות את כוחו לאויביו, עומד עכשיו מחנה בריטי.  מפקד הצבא האנגלי, ארצ'יבלד מוררי, מצא ראוי לפניו להודיע לעולם את הטעמים הפנימיים שהניעו את ממשלתו לשלוח את מחנותיה אל המזרח.  והרי הוא מדבר בכובד ראש ובחגיגיות על קיום החלום של  "שיבת ציון", של החלום ההיסטורי, העובר כחוט השני את תולדות גלותנו הארוכה מתחילתן ועד סופן. 

כל העתונות של העולם הנאור מביאה את ההכרזה של המצביא האנגלי, ונאחזים בה כבהכרזה רשמית למחצה.  כל העתונות מגיבה על ההכרזה הזאת בנעימה של כבוד.  היא נרמזה, שהדברים אמורים כאן במשהו חשוב ונכבד.  כל העולם הנאור יש לו עד היום הזה יראת-הכבוד מיוחדת בפני ציון וירושלים, מהן יצאו קרני-אור ראשונות לעולם ובנשימה עצורה הוא מאזין ומקשיב אל המאורעות החדשים המתרחשים בארץ קטנה וגדולה זו. 

על העולם היהודי אין מה לדבר.  סבור אני, שכל נשמה יהודית, שיש לה עוד זיקה בת זיקה לעמה, נתרעדה כולה למקרא הכרזה זו.  קמו ונתעוררו תקוות ישנות, ותמונות ומראות חדשים התחילו מרחפים לעיניהם.  סבור אני, שאפילו מומרים נגעה ללבם הכרזה זו, אף בנשמתם הממושכנת לאחרים זע משהו. 

ורק אחד עמד בנאמנותו לגלות, בנאמנותו לחולין. 

הוא ה"פורברטס" היהודי, כלי מבטאם של מאתיים אלף וששים וחמשה פועלים יהודים. 

לא להביא את הידיעה כל עיקר, לדון אותה בהשתקה גמורה, כפי שהוא נוהג תמיד בנוגע לחזיונות שאינם מתאימים ונאים לפסיכולוגיה הקינית, של חולי חולין, לא יכול.  הרי ידיעה מרעישה היא לכל הדעות, ואפשר והקורא יתרעם על כך, שלא ימצאנה על דפי עתונו. 

עומדים ומביאים את הידיעה ופירושה בצדה. 

והפירוש קצר.  הוא עומד על תיבה אחת ועל שלושה קוים: אִם – – – 

ולהלן הוא עומד ומפרש את "האם" ואת שלשת הקוים: אם האנגלים יכבשו את ארץ ישראל, אם נכון מה שהם אומרים ואם לא יחזרו בהם, הרי ימסרוה לידי ישראל. 

אנו הגענו לזמנים כאלה.  עד כאן היו מלשינים עלינו, על הציונים, בפני אומות העולם, ועכשיו אומרים להלשין על הבריטים בפנינו: "אם הם לא יחזרו בהם" – כיצד להבין את הדברים האלה?  כלום טמונה כאן עצה לנו, שנהיה זהירים ולא נסמוך יותר מדי על הבטחות? 

חן חן לכם על ידידותכם, תודה על עצתכם. 

אולם איני סבור, שה"פרוברטס" נתכוון לעוץ עצה לציונים.  למה ולמי?  מאמין אני, שלא נטעה אם נאמר, שכוונה אחרת היתה למלה  "אם"  ולשלשת הקוים שנסמכו לה.  הכוונה היתה להכשיר את הקורא, שיהיה רואה בעיני חולין את ההכרזה גופה של המצביא האנגלי.  ולפיכך היו אנוסים להקדים את הפירוש לפנים גופו, לפני שיכיר את הדברים, שנאמרו בנעימה של כובד ראש ועושים רושם. 

גלות, עבדות שמך, קטנוניות תוכך.  עוד לפני זמן לא רב היו מבטלים בתכלית הבטול את ענינה של ארץ ישראל, מזלזלים בה זלזול גמור.  אמרו לעקור את הציונות בחינת רעיון ואת התנועה הציונית בשתיקה, לימים בבדיחות והלצות, לסוף במרירות ובקצף. 

ואף ב"אם" זה ובקוים השלשה יש הרבה מן המרה, מן המרה ומן הקנאה. 

כלום נהיה כועסים על כלי מבטאם של הפועלים היהודים על יחסו את הציונות בשעה זו? 

סבור אני, שמבחינה מפלגתית-ציונית לא מחכמה היא לגלות עכשיו פנים כועסות עליו. 

סבורני, שה"אם" על שלשת קויו יביא תועלת תעמולתית גדולה יותר לרעיון הציוני מאשר עשויים היו להביא עשרים מאמרים מבוססים כהלכה מצד הציונים.  עוד יימצאו נשמות רגישות, שיגיבו על  "אם"  זה ושלשת הקוים שלו כראוי להם. 

אין מקום לכעס. 

אלא שקצת מאיסות כאן.  שהנפש ממאסת, קצת ביזוי, שהנפש מרגישה, וקצת בושה, חרפה. 

לא לחנם מדובר בספרות ישראל העתיקה לא רק על עבדות מצרים אלא גם על חרפת מצרים.  העבדות היא לא רק צער אלא גם חרפה וכלימה. 

ותכופות אין אתה יודע מה גדול ממה: הצער או החרפה. 

 

20 באפריל 1917. 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה