_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

איש החזון והאגדה

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

(דברי הספד על ח. נ. ביאליק באולם הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, יום כ"ב תמוז תרצ"ד)

 

התהלך בתוכנו בן-אדם גדול.  וצנוע היה האדם הגדול הזה בתכלית הצניעות.  וידע את ערך המלה והתיחס אליה בכבוד ובזהירות קיצונית והיה סופר ושוקל כל ניב וניב שהיה מוציא מפיו.  וברכה קטנה שלח אדם זה לחיים נחמן שלנו, כאשר הגיע ליובל שנת חייו.  וכתב לו בברכה הזו:

"במה אברכך, ידידי וחברי, הלוא אתה אחד מהיחידים שזכית לראות את עולמך בחייך.  אתה הנך היחיד, שמימות רבי יהודה הלוי – ואולי מימות ישעיהו הנביא – לא קם כמותך בישראל". 

את הדברים הללו כתב בשעתו אחד העם, כאשר הגיש את ברכתו לחיים נחמן ביאליק לחג יובל החמשים שלו.  על דברים מפורשים כאלה אין להוסיף מאומה.  אבל אין לנו גם הרשות לגרוע מהם.  ומה נאמר אנחנו בני הדור?  לבני הדור יש תמיד נטיה פנימית – והיא נתונה בטבע בן האדם – להנמיך כל קומה של הדגול ולהשוות קטן כגדול.  בני הדור אינם משלימים עם הרעיון, שבאוצר הנשמות יש נשמות מיוחדות, שיוצר העולם מוציא אותן מנרתיקן, מהתא הגנוז, רק לעתים רחוקות, לפעמים פעם בדור, לפעמים פעם בתקופה ולפעמים רק פעם באלף שנים, כי הם בעיניו  "כיום אתמול כי יעבור", וחושב היוצר, כי מתנהג הוא בפזרנות בהפרישו לנו בכל יום שלו תרומה הגונה כזו מבית גנזיו.  אפילו בני הדורות הקודמים, אשר התהלכו עלי אדמות בשעה שהחזון היה עוד נפרץ, כשלא נחתמה עדיין הנבואה ולא היה עוד צורך להשתמש רק בבת קולה, בהדה הרחוק – גם אלה לא הרגישו בנביאיהם ולא הבינו את ערכם.  ורק הדורות שבאו אחריהם ידעו  "כי נביא היה בתוכם".  גם אנו, בני הדור הזה, לא הכרנו כראוי את המאורות שנגד אורם התחממנו ומשפעם התפרנסנו כולנו.  והלואי שהדור אשר יבוא אחרינו יזכה להבין את ערכם, ליהנות מזיום שלא יכבה ולקבל את השפעתם. 

אין עדיין השעה מוכשרת ומסוגלת להערכות.  כאב האומה, שהוסרה ממנה עטרתה וכאב כל יחיד מאתנו כחלק של האומה, מעכב כל הערכה. 

היתה לי הזכות הגדולה לבוא יחד עם חיים נחמן שלנו לארץ ולחיות עמו במחיצה אחת במשך עשר שנים.  ניתנה לי האפשרות להסתכל באישיות זו ובכל זאת חידה סתומה וחתומה היתה בעיני, ותהי לחידה.  הרגשתי, כי כשם שיוצר העולם מחדש בכל יום מעשי בראשית, והשמש הבוקעת ועולה היום אינה זו ששקעה במערב אתמול, כי אם היא שמש שנתחדשה ע"י התחדשות של כל הבריאה; כשם שדברי תורה, לפי שלימדונו, אינם רשאים להיות בעינינו כעתיקות וישנות, אלא כאילו קיבלנום היום מהר סיני, כך ראיתי את הענק הזה לפני בהתחדשותו המתמדת, ובכל יום ויום הרגשתי את המתנה הטובה שנתן יוצר העולם לאומתנו בדורנו זה.  אינני חושב שמי מאתנו יעיז לקחת קנה מידה בידיו ולגשת אל אישיות ענקית זו כדי להעריכה הערכה גמורה. 

בשבילי היתה ונשארה אישיות זו סמל כל המעולה והמובחר אשר באומתנו, רכוז מצפונה וכוח יצירתה.  נזכרתי בריב ההרים העתיק בשעת מתן תורה.  כולם רקדו, כולם קפצו ממקומם, כולם רצו להתנשא.  וכרוז יצא ואמר להם: "למה תרצדון הרים גבנונים, ההר חמד אלהים לשבתו"  היה רק הר אחד, הר סיני, ואת ההר הזה בחר לו נותן התורה להשמיע ממנו את מדברותיו.  כמוס סוד הבחירה.  וכשנפגשתי בתופעה, איך ננסים וגמדים, שמידתם אצבע או טפח לכל היותר, רצו גם הם להתנשא ולהתרומם, באתי לידי הכרה, כי גם השכינה מצטמצמת ולא מתוך כל גרון היא מדברת.  יש רק הר אחד, שהיא בחרה בו. 

ואומר לכם דבר אחד, וחושב אני שאפילו האדוקים שבאדוקים יסכימו לדברי: היתה תקופה אצלנו הדומה, ואולי גם מקבילה לתקופה שאנו חיים ונתונים בה כעת.  זו היא לא תקופת הבריונים.  בזה יש משום שקר, משום זיוף ההיסטוריה.  כונתי לתקופת עזרא ונחמיה, שיבת הגולה.  ועל תקופה זו היו אומרים, כי נשתכחה תורה מישראל וחזרה וניתנה בימי עזרא ונחמיה.  אינני מדבר כעת על כל התורה, המקיפה גם את ההלכה וגם את האגדה.  ואולם יש לי הרשות לומר על החלק האגדי: נשתכחה אגדה מישראל וחזרה וניתנה בימי חיים נחמן ביאליק.  וחושב אני, שלוּ נתן לנו בן אדם זה רק את ספר האגדה, שנתן אזנים לה, את היכולת אפילו לאדם הבינוני, אם רק יש לו גירסא דינקותא, לגשת עוד הפעם אל מקור החיים הנובע הזה – דיינו.  גם אז היתה לנו הרשות לקרוא לו לא רק בשם  "גדול הדור", כי אם להעריך אותו כ"גדול התקופה". 

אבל הרי יודעים אתם, הוא לא הסתפק רק באגדה בלבד ונכנס גם אל היכל ההלכה.  אני זכיתי לשמוע פעם את הרצאתו, המשך המשא שלו על ההלכה ועל האגדה.  את דבריו הרצה מאותה הבמה באוניברסיטה בלונדון, שממנה היה משמיע את לקחו דארווין בעצמו ובכבודו.  קהל גדול התאסף לשמוע את להרצאתו של חיים נחמן ביאליק.  רובו, מובטחני, לא היה זקוק לשפת המרצה העברית.  אבל כולם הרגישו – זה היה הרושם – שנמצאים הם במעמד הר סיני, כאילו הם שומעים את הדברים החוצבים להבותל אש מפי הגבורה.  ולו ידעתם בכמה יגיעה ובכמה עמל עלו לו יצירותיו.  הלא אנחנו מוצאים את הכל מהמוכן, רואים את ספריו, מגוללים אולם וקוראים בהם בקלות.  אבל הוא, היוצר, השקיע את כל נפשו בכל שורה ושורה ובכל מלה ומלה.  ובעברו מן האגדה, אשר היתה בעיניו הלכה במצב ההיתוך, אל ההלכה אשר ראה אותה כאגדה שנתגבשה, נתן לנו את פרושו על סדר "זרעים", ורש"י חדש קם לפנינו במלוא קומתו.  ומי שנתן אזנים לאגדה, נתן אזנים גם למשנה.  ואיך נעיז למוֹד את שעור קומתה של אישיות זו? 

וכמה מסור היה בן אדם זה לרעיון התחיה!  לאיזה עומק הגיע מדי דברו בו.  זוכרים אתם מה שהוא בעצמו אמר, שכל המלים הקדושות נעשו לקדשות מרוב שמוש, שבבוקר שלח אותן יונים טהורות ובערב שבו והנה הם עורבים טורפים ושחורים, קלקלו כל ניב וניב.  וגם אני מתבייש כמעט להשתמש בניב התחיה אחרי ראותי כמה כוונות זרות לרוח עמנו הכניסו לתוך המבטא הזה.  אבל חיים נחמן שלנו ידע להרחיק ממנו כל זוהמא ולזמור על טהרת הלשון וקדושתה כמעט במסירות נפש.  ואיך ידע להשתתף בצערה של האומה, לספוק לתוך נשמתו את כל כאבה ויגונה ולתת להם את הבטוי ההולם.  לנו לא ניתנה יכולת כזו.  וגם איננו תופסים אותה, ראשית מקוצר ההשגה ושנית מפני שאנחנו רק טפחות ימינו.  חלקנו בנצח הוא רק מנה אחת קטנה, לאיש לאיש חלקו המדוד ולא יותר.  אבל חיים נחמן שלנו הלא ינק ממקור קדומים, ובעצמו עבר את כל הדורות.  וכשהיה סוקר את המצב בהווה, היה מתחיל מבראשית והולך עד סוף הדורות.  הוא חבר עצמו אל נצח ישראל, ינק מדורות קדומים יחד עם האומה כולה.  ומפני זה חייו יסתיימו רק עם אחרון היהודי.  והדורות הבאים ילמדו אותו, יחקרו אותו, יתאמצו לחדור לכל שורה ושורה ולכל מבטא ומבטא שלו. 

ואיזה עניו, איזה צנוע היה!  צריכים אנחנו להעלות בזכרוננו את השיר הקטן שלו, תשובה על הברכות המאליפות, אשר הגישו לו מכל קצות העולם ליום מלאות לו חמשים שנה.  יש מזמור שהוא כפטיש יפוצץ סלע.  ויש מזמור ההולך כמי השילוח לאט.  ומזמור כזה נתן לנו ביאליק כשהיה מוכרח לדבר על עצמו.  "שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם, אללי כי הייתי איסטרא בלגינתכם".  "לא משורר, לא נביא, חוטב עצים אנכי, חוטב עצים, איש קרדום, שכיר יום קצר אנכי".  הוא קרא את קריאתו זו הגדולה לכל אחד ואחד מאתנו, שיפנה אל עבודתו, מפני שהוא עצמו אהב יותר מכל את העבודה עד יומו האחרון.  כל נקודה ונקודה היתה שקולה בעיניו כעולם שלם. 

שאל אחד ממשוררינו הקדמונים בהתעטף עליו נפשו: "הודיעני קצי, ומדת ימי מה היא".  ורבים חושבים, שסוף הפסוק הוא מיותר; אם רק ידע את קצו, הלא כבר מעצמו יעמוד על מדת ימיו.  ואולם לפי דעתי יש טעם גם לסוף פסוק זה.  לא לפי מספר השנים ימדדו חיי איש, כי אם לפי תוכן המפעלים הכלולים בסך הימים והמצרפים אותם לחשבון הגדול, שאנו קוראים לו חיים.  ואם חושבים אנחנו שכבר נגלה לנו קצו של חיים נחמן שלנו, איננו אלא טועים, מפני שחסרה לנו עדיין אמת המדה, שנמוד בה את אורך חייו כשהם לעצמם. 

אינני רוצה לבכות את האבדה הגדולה ולהשתמש בפרזה הרגילה ולקרוא לה בשם אבדה שאינה חוזרת.  רבות הן האבדות שאינן חוזרות, למאות ואולי לאלפים.  ואולם לכל אסימוני-לשון אלה אין מקום בשעה זו.  לא אדבר אפילו על החלל שנוצר ע"י פטירתו.  יש די ביצירותיו כדי לפרנס ולמלא את החלל הריק בעולמנו לדורות ולתקופות.  באחד משיריו  "יהי חלקי עמכם"  אמר, שאפילו ניד מעפעפיכם אל ילך לבטלה, כי אין איבוד ואין הפסד ואין כליון בעולם בשביל הצנועים והישרים.  כי יש לכל פסיעה ופסיעה שלהם משמרת לדורות.  ואם גם תפסק חכמה מאסף ומהימן, מכלכל ודרדר, עוד יש מקום באויר העולם, שהוא יסמן את נתיבם ושבילם של הענוים ותמימי-הדרך.  אינני יכול להשלים עם הרעיון, שחיים נחמן שלנו הלך מאתנו.  והלואי שאנחנו לא נלך מעמו ולא נתרחק ממנו.  הוא תפס את חוט השני של קיומנו והמשיך לטוות אותו עד נשימתו האחרונה.  ועוד גם בתקופות יבואו יהיה לנו לכוכב מזהיר ולמורה דרך.  הלואי שהדור שיקום אחרינו יזכה ליהנות מירושתו ולאכול מפריו. 

משורר אחד גדול, שעבר כל מדורי הגיהנום וגלגול מחילות בחייו וגם אחרי מותו, שפך את נפשו הדוויה בשירה נשגבה על רבי יהודה הלוי ואמר, שבשעה שהכביכול ברא את הנפש ההיא שׂבע הוא עצמו נחת ממעשהו ומתוך שמחת היצירה נשק את הנשמה, וכל חרוז מחרוזי רבי יהודה הלוי הוא הד ועד לאותה נשיקה. 

אל תחשבו שאני מגזים בדברי על חיים נחמן ביאליק, מפני שהיה בן דורנו.  הרגשתיו, חייתי עמו במחיצה אחת כשם החייתי גם עם רבו ומורו, עם אחד העם, במחיצה אחת.  ובכל זאת הרגשתי בכל יום ויום את המרחק שבינינו, מרחק הבא מתוך יראת הכבוד ויראת הרוממות.  לא מפני שהוא יותר קרוב אלינו אגיד מה שאגיד, לא אעשה חונף לו.  ידעתי את חיים נחמן ביאליק שלנו, עד כמה הוא שׂנא את הדברים הללו.  וחושבני שאין אני מגזים באמרי, שבשעה שהיוצר הוציא מאוצר הנשמות שלו את נשמתו של חיים נחמן ביאליק נתן לו נשיקות שתים, ודורות אחרי דורות נקשיב את הדי קולן. 

במשך שלשים השנים האחרונות הספדתי שלשה אנשים, שאיש מאתנו לא חשב שכל כך ימהרו לעזבנו לאנחות בשעה קשה החותכת את גורל עתידה של אומתנו.  הייתי אחד המספידים של יוצר ההסתדרות הציונית, של בנימין זאב הרצל שלנו.  נגדע הארז בעצם גידולו.  ולא יכולתי גם אז להשלים עם הרעיון, שזה הדגול מרבבה הלך מאתנו.  ועוד עד היום הנני רואה אותו במלוא קומתו חי והולך לפנינו.  בשנה שעברה קרה דבר מחריד ומזעזע את הנפש.  הספדתי את אחד מטובי בנינו הצעירים בעצם עלית כוכבו, את חיים ארלוזורוב שלנו.  לא השלמתי עדיין עם הרעיון, שמקומו נפקד בתוכנו.  אני קורא כעת את ספריו בעיון רב, והנני רואה אותו בגלויו השני חי, פעיל וצועד לקראת תחית אומתנו באיזו תוספת של זוהר ושל יופי פנימי. 

כשנפרדתי לפני זמן מה מרבי ומורי, אלופי ומיודעי, ידידי וחברי חיים נחמן ביאליק, לא גונב אלי שום רגש, שנפרדים אנו לנצח ושזוהי פגישתנו האחרונה.  דברנו על העבודה, והתאוננתי לפניו עד כמה קשה עלי העבודה ועד כמה קשים עלי חבלי היצירה.  אמר לי: הארך רוחך, ידידי.  אל נא תדמה, שקל לי לכתוב את שורותי הקצרות.  אני סובל הרבה עד שאני מוצץ מקרבי שורה אחת ומוצא אותה כשרה להופיע בפני הקהל הגדול.  ודע לך, כי כל יצירה שאין עמה חבלי יצירה, אין שמה יצירה.  אלה היו דברי תנחומיו האחרונים.  דברנו ארוכות על תכנית עבודתו לעתיד לכשישוב לעבודתו.  ולא היתה שום הרגשה, ששיחה זו אינה בזמנה.  ואולי טועה אני.  כי העבר שלו עם כל עושר יצירותיו יהיה לנו לעבר מהופך לעתיד, שעוד יוסיף להכניס את פירותיו.  חיים נחמן ילך לפנינו, וכמו שהיה לנו לעינים בעבר, ככה יהיה לנו גם להבא בספריו וביצירותיו. 

גם  אנשים פשוטים, כשהיו שומעים את דבריו, היו מרגישים שהשכינה מדברת מתוך גרונו והיו נגררים אחריו ושותים את דבריו בצמא. 

לוּ ידעתי בשעה זו, כיצד להפרד ממנו מתוך דברי הלכה או לכל הפחות מתוך דברי אגדה שהוא היה הכהן הגדול שלה, בעל המפתחות אשר פתח לפנינו את ההיכל והכניס אותנו לתוכו!...  אנו, הבאים בימים, נפרד ממנו כאן לזמן מה עד שנפגש עמו בעולם הנשמות ותפלתנו היא, שהדור הצעיר שיבוא אחרינו יפגש עם יצירתו פה עלי אדמות ויצטרף ברוחו אל היוצר הגדול שנשלח לנו לאורה ולתורה. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה