_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בימי המעבר

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

I

 

(המפלגות בהציוניות.  החובבים הישנים, הציונים החדשים, החרדים והצעירים.  הפרקציה הצעירה.  הסבות שהולידו אותה.  בלבול המושגים באספת הצעירים.  אגודה או פרקציה. – חברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה.  ראשי הועד בפּטרבורג ואודיסא.  מלחמת הקיום בין הישן ובין החדש).

 

רבים אומרים, כי אין בין הציוניות החדשה ובין "חבת ציון" הישנה אלא שנוי השם בלבד, וביחוד אוחזים בהשקפה זאת אלה מהציונים שכבר היו מושבעים ועומדים לחבת ציון עוד שנים רבות לפני הולד הקונגרס.  האנשים האלה לא הרגישו כל תמורה או שנוי בהלך דעותיהם.  ב"מדינת היהודים" לא מצאו אף מלה אחת, שהיו יכולים לאמר: ראה, זה חדש הוא, ובמה שנוגע לפעולותיהם הממשיות לא נפסק החוט המאחד אותן מראשית צמיחת רעיון התחיה בשנות השמונים למאה העברה עד תקופת הקונגרסים, ועד בכלל.  אמת, כבר יצא הקונגרס הראשון במחאה נגד שטת ההתישבות ההדרגית בארץ ישראל.  אבל בזה ראו חובבי ציון הישנים רק דבר נגד השטה.  נגד אופן ההתישבות ותו לא, והיה בשובם לביתם ובקרבם איש איש לעבודתו, שכחו את המחאה והוסיפו לעבוד גם בעד קיום המושבות שכבר נוסדו, בעד שכלול הפּועלים וכדומה, לא בתור ציונים מדיניים, כי אם בתור "חובבי ציון", על חשבונה של "חבת ציון" הישנה.  ביתר השאלות, שכבר מצאו פתרונן – לכל הפּחות העיוני – ב"חבת ציון" הישנה, לא עסק הקונגרס כלל וכלל, ואם נגע בהן מבלי משים, אך אגב אורחא, לא בא לידי החלטות מסוימות, ואם כן נשאר כר נרחב לעבודת הציונים-החובבים כמו שהיה, מבלי שנוסף עליו דבר מה ומבלי שנגרע ממנו.  עוד גם זאת.  על פּי רוב קשה לאדם שחי על עבודתו בעד הצבור או הכלל במשך עשרות שנים רצופות, ושעבודתו זאת היתה לעצם מעצמו, לקום בבוקר לא עבות אחד, לרגל קריאה חדשה, ולחוש את עצמו בבחינת ילד הלומד בפעם הראשונה את ה"אני מאמין" שלו, ומה גם בבחינת תינוק המתרגל לעשות צעדיו הראשונים.  מטעם הזה לא חפצו העובדים הישנים לראות כל שנוי בין חבת ציון שלהם לציונותם, בשום אופן לא חפצו לקצר את "סך הכל" של עבודתם ולקבל עליהם את ה"פּרט" החדש: "למנין שאנו מונין בבזיל".  בטעם הזה, כאשר נראה הלאה, נוכל למצוא תירוץ מספּיק לשאלות רבות, שמבלעדיו קשה לנו למצוא להן פּתרונים.  כן התיחסו החובבים הישנים – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – אל הציוניות מראשית התפּתחותה, ואצל הרוב מהם נשאר היחס הזה בתקפו עד היום.  אבל לא מחובבים הישנים בלבד נבנתה הציוניות; אדרבא, אם נמוד את הציוניות לפי מספּר הציונים, נראה, כי החובבים הישנים המה אך המעט במחנה הציונים.  הציוניות קבלה לתוכה מיד אחרי הולדה בני כתות שונות, ובמשך חמשת שנות התפּתחותה כבר הגיעה להקיף חלק גדול מעמנו.  נראה נא איפוא ונתבונן, איך התיחסו בני המפלגות האחרות השונות אל הציוניות החדשה.  כמדומה לי, לא נחטא נגד האמת אם נאמר, כי קריאתו של הרצל הטילה רעש גדול במחנה ישראל בכללו, וכי הקריאה הזאת בראה ציונים רבים חדשים לגמרי.  אנשים שמעולם לא ידעו מאומה ולא שמעו על דבר חבת ציון הישנה, אנשים שלא שערו בנפשם, כי מלבד שוי-הזכיות או התבוללות גמורה – מיתה על ידי נשיקה – ישנו עוד פּתרון אחד לשאלת היהודים, שכבר עסקו בו רבים הן בספרות והן בחיים – אנשים כאלה, רואים אנחנו אותם לוקחים כבר חלק באספה הבזילאית הראשונה, משתתפים בעבודת הקונגרס ונשבעים שבועת אמונים לדגל הציוני.  האנשים האלה היו הצד שכנגד להחובבים הישנים ביחוסם להציוניות.  בשעה שהחובבים מלפנים לא חפצו לותר על זכותם, זכות אזרח, בתנועה הציונית, שהיא בעצמה היתה להם אך מעין "המשך" של התנועה הישנה, עמלו הציונים החדשים לבטל את כל עבודת החובבים עד תקופת הקונגרסים כעפרא דארעא.  המה לא יכלו להסכים, כי במחנה הציונים יהיו אזרחים וגרים: או כולנו אזרחים, או כולנו גרים.  הקיצונים שבהם נסו גם להוכיח, כי חבת ציון הישנה לא לבד שלא השפּיעה על הציוניות ולא האצילה עליה מרוחה, אלא שגם הזיקה לעצם הרעיון של תחית עם ישראל, כי בזבזה כחות החובבים בדברים של מה בכך, שמהם לא תצמח לעולם תשועת ישראל.  החובבים מדי דברם במנהיגיהם, הזכירו ביראת הרוממות את שמותיהם של קלישר, הס, סמולנסקין, פּינסקר ועוד, והציונים החדשים הסתפּקו אך בשם אחד של הד"ר הרצל, והשם הזה היה שקול בעיניהם כנגד כל השמות הנזכרים.  כך היה יחוסם של הציונים החדשים בשנה הראשונה והשניה אחר הקונגרס הראשון.  היחס הזה לא עמד בעינו, כי אם נשתנה בשתי השנים האחרונות, וצריך לאמר לכבוד מנהיג הציוניות, כי השנוי הזה בא לא לרגל התפּתחות הבנתם של הציונים החדשים, כי אם לרגל התפּתחות השקפותיו של המנהיג בעצמו, לרגל התפּתחות הכרתו הפּנימית, שהוא איננו יוצר הציוניות, כי אם מתרגמה, כי הוא תרגמה לשפה שאחינו המערבים ורבים מהמזרחים, הדומים כמעט בכל השקפותיהם על היהדות ועל שאלת היהדות להמערבים, נזקקים לה.  אמת כי גם אחרים, ובתוכם גם הד"ר פּינסקר, כתבו אשכנזית, אבל יכולים אנו לכתוב אשכנזית בעד יהודי אשכנז, ובכל זאת לא יבינו את שפתנו.  autoemancipation – השתחררות מאליה – זהו מושג דק ומובן רק לבן חורין, לא כן "מדינת היהודים" – מושג יותר קל ופשוט ונוח להקלט גם במחו של עבד נרצע, ומפּני שבכלל מרובים הם העבדים מבני חורין, לכן עברה מחברתו של פּינסקר ולא השאירה רושם כי אם במוחם של יחידי סגולה, ומחברתו של הרצל הטילה סער בבצתם של אחינו המערבים.  אמת, שרושם הראשונה היה עמוק וחודר, ורושם השניה היה אך שטחי, אבל כך היא תכונתן של עיני בשר: לראות לרוחב רב יותר מאשר לעומק, ולמוד כל תנועה אך לפי היקפה.  אינני רוצה לאמר בזה, כי רק שם המחברת הוא שגרם לפרסומו של הרצל.  את השם "מדינת היהודים" לקחתי רק לדוגמא, להראות איך מתרגמים לפעמים משפה אחת לשפה זו עצמה וקונים עולם שלם על ידי התרגום.  מעל במת הקונגרס החמישי השמיע מנהג הציונים בכבודו ובעצמו, בעשותו "הזכרה" לנשמתו של האדם הגדול, הדר פּינסקר, כי לה"אויטועמנציפּציון" משפּט הבכורה על כל יתר הספרים שיצאו אחרי כן לאור, העוסקים בפתרון שאלת היהודים.  איני יודע איך קבלו הציונים החדשים את גילוי דעתו זה של מנהיגם, אבל ה"ישנים" ראו בזה – ובצדק – נצחון חדש.

אלה הן שתי המפלגות הראשיות שנכנסו תחת כנפי הציוניות.  בני המפלגות האלה לא התאוננו – מלבד בפרטים היוצאים מן הכלל – לא על הציוניות ולא על מנהיגה.  ה"ישנים" לא הספּיקו את עבודתם הקודמת ולא תבעו מאת הציוניות יותר ממה שהיא יכולה לתת ונותנת להם, וה"חדשים" לא תבעו מאת החיים יותר ממה שנותנת להם הציוניות.  בזאת הודו אלו ואלו, שהציוניות תוכל להתפּאר במנהיגה, שלמנהיג ועסקן כזה יש המשפּט לעמוד בראש תנועה עממית ולהיות המשפּיע הראשי עליה.

הנני עובר בשתיקה על הציונים ה"רוחנים" ועל התיחסם להציוניות.  מפּני שה"רוחנים" בכללם לא נכנסו להאורגניזציה הציונית.  המה לא מצאו קורת רוח בחבת ציון הישנה בתמונתה שקבלה במשך השנים האחרונות לפני תקופת הקונגרסים, ולא יכלו לשבוע רצון מהציוניות בתמונתה שנתן לה מנהיגה.  המה מצאו את "העיקר חסר מן הספר", וכבר ישבו על האספה הבזילאית הראשונה "כאבל בין התנים".  אנשי הרוח באמת שבין הרוחנים, לא נואשו מקוות, כי סוף סוף יירשו המה את הנצחון, ועמלו להשפּיע על הציוניות לא מתוכה, כי אם מחוצה לה, כלומר על ידי הספרות, והסופר העתיד, כי יבוא לכתוב תולדות הציוניות, יהיה מוכרח בלי שום ספק להקדיש מקום הגון גם לההשפּעה החוצית הזאת, אבל הדבר הזה אינו נוגע לעניננו פה.

מלבד המפלגות האמורות לעיל נכנסו להאורגניזציה הציונית עוד שתי מפלגות, גם כן קיצוניות ומתנגדות אשה לרעותה, הלא המה ה"חרדים" עם הרבנים בראשם מצד אחד, וה"צעירים", על-פּי רוב תלמידי בתי הספר הגבוהים שבחו"ל, מצד השני.  בין אלה ואלה נמצאו יחידים, שכבר קנו להם שם בעולם "חבת ציון" הקודמת, אַך ברובם היו פנים חדשות לגמרי.  ובזאת נבדלו שתי המפלגות האלה משתי המפלגות הראשונות, העולות עליהן במספּר חבריהן, כי בעוד שהראשונות הסתפקו בצורת הציוניות כאשר היא: החובבים לא חשבו לרכוש את הציוניות לעצמם, וה"חדשים" נכבשו בעצמם לפני הציוניות, – השתדלו החרדים והצעירים להטביע את חותמם המיוחד להם על הציוניות.

מצב הרבנים בכלל התרופף מאד בעת האחרונה.  בארצות המערב נהפּכו לכלי שרת ממש.  לכלי מבטאם של בעלי הכיס, העומדים בראש העדות, ובארצות המזרח השאירו להם אך ד' אמות של הלכה, סידורי גטין, עניני טרפות וכדומה.  בשעה שהחיים עם כל תביעותיהם צעדו צעדי ענק קדימה, עמדו הרבנים על עמדם, ונמצא שהמנהיגים נשארו מאחרי המנהגים.  מצב בלתי טבעי זה אינו יכול להאריך ימים, והרבנים מרגישים זאת בחושם הטבעי.  מטעם הזה מתנגדים הם לכל תנועה חדשה המובילה להשתחררות אמתית.  העדר שאינו רואה את רועו לפניו יכול לבוא לידי הכרה גמורה, שאין לו צורך ברועה כלל, והרבנים בהתנגדותם לחבת ציון הקודמת ולהציוניות החדשה, נלחמים הם על נפשם ועל קיומם.  אָמנם יש רבנים שאהבתם לעמם ושאיפתם לתחיתו גדולות כל כך, עד שמכריעות הנה כל פּחד עצמי בלבם.  רבנים כאלה הם יחידי סגולה, אבל הרב הבינוני חפץ לצמצם את כל היהדות בחוג כזה, שיהיה הוא המגין היחיד עליה.  וראו נא פלא, כי בהתנגדותם לרעיון התחיה נתנו ידם זה לזה הרבנים החדרים במזרח וכהני הריפורם במערב.  מפּני פחד "האויב" הכללי, בצורת השאיפה לתחיה, כרתו ביניהם ברית שלום המתנגדים היותר קיצונים.  וראו זה הפלא ופלא, כי אלו ואלו השתמשו בכלי מלחמה שווים, אלו ואלו בדקו בחורין ובסדקין ומצאו, כי השאיפה לתחיה ממשית אסורה לישראל מן התורה, כי מתנגדת היא לדברי הנביאים והמסורת העתיקה.  כהני הריפורם בתור מגינים על המסורת העתיקה! –

תשעים אחוזים למאה מכל רבני ישראל בכל ארצות פּזוריו הנם עוד עד היום הזה מתנגדים גמורים לרעיון התחיה, ואלה הרבנים – מלבד יחידי סגולה – שנתנו את ידם להאורגניזציה הציונית, נכנסו לתוכה על מנת לשפּוך את ממשלתם עליה ברבות הימים ולברוא עוד מקצוע אחד בחיים, ש"ההשגחה על הכשרות" תהי נחוצה לו, לא לטובת עצמם ולהנאתם של הרבנים האלה הם עושים כן, כי אם לטובת הרבנות בכללה, היורדת מטה מטה.  מלחמת הקיום נוהגת אצל רבנים כמו אצל כל החברות או המפלגות השונות, ואין להתפּלא על זה.

הרבנים האלה בראו את הפרקציה הראשונה במחנה הציונים בקונגרס הרביעי בלונדון.  אמת, כי לא נתנו לבריאתם את השם פרקציה, אם מפּני שאינם בקיאים בהשמות המלאכותים של הפּרלמנטריזמוס, או אולי משום "ובחקותיהם לא תלכו"; אמת, כי תביעותיהם היו אך שליליות: לבלי לתת מעל במת הקונגרס לגעת בעניני הדת, לבלי לדבר על עניני החנוך ולבלתי התחתן את ה"קולטורא" שנואת נפשם; אבל כל מי שיש לו עין בוחנת היה יכול לראות, עד היכן הדברים מגיעים, כי בעלי הפרקציה הרבנית מסתפקים לעת-עתה במועט מפּני שאין להם עוד מצב איתן כזה, שיתיר להם לבוא בתביעות חיוביות, אַך ברור להם, כי יבוא יום ויהיה מותר לגעת גם בעניני הדת, לדבר גם על החנוך, גם על הקולטורא, והכל "על צד ההכשר היותר טוב".

לרגל תגבורת הכחות של הרבנים, שהיתה נראה גם לעין בלתי מזוינת, התעוררו הצעירים מצדם הם, כמו מתרדמה, אַך לא עלתה בידם לאחד את כחותיהם בין לילה, וכה עבר עליהם הקונגרס הלונדוני ללא פרקציה.  בהקונפרנציה של הצעירים הודה מר מוצקין, כי הדחיפה ליסוד הפרקציה באה להם מאת הרבנים: "היסוד לבריאת פרקציות כאלו בקונגרס כבר הניחו – התדעו מי? – הרבנים בהקונגרס הרביעי בלונדון.  לכבודם צריך אני להגיד, שהם היו היחידים בקונגרס הרביעי, אשר התיחסו לעניני הקונגרס בהכרה פנימית ובלב אחד, כמובן, על יסוד השקפותיהם המיוחדות, בעוד שאנחנו כלנו היינו עדרים מפוזרים ונאבד דרך"[1].

אמנם נחטא להאמת, אם נאמר, כי התאחדות הרבנים היתה הסבה האחת ליסוד הפרקציה של הצעירים, ונעלים עין מהסבות האחרות שהולידו אותה.  עוד שתי סבות היו מסייעות ליסוד הפקרציה, והלא הנה:  א) ההתנגדות ל"הזרמים הבורזשואזים",  ב) ההתנגדות למנהיג הציונים.  קשה להחליט, איזו מן שלש הסבות האלה היא הראשית ואיזו טפלה או צדדית, קשה גם כן להחליט, איזו מהן היא המוקדמת ואיזו המאוחרת בזמן, אבל נעלה הוא על כל ספק, כי הפרקציה צריכה להחקר כתולדה הכרחית של שלשתן.

כל מי שלא היה, איזו עת לכל-הפּחות, בין צעירנו בחוץ-לארץ, אינו יכול להבין את פּירושה של המלה "בורזשואַ" ואינו יודע מי ומי המה "הבורזשואים" לפי מושגם של הצעירים.  לא אאריך בבאור המלה הזאת, ואומר רק, כי כל מי שיש לו מנה בכיסו הרי זה כבר בורזשוא גמור כלפי הצעירים, וכי השם בורזשוא הוא אצלם שם של גנאי שאין למטה הימנו, ובהיות כי ברוב מנינם צירי הקונגרסים הם אנשים בינונים, שיש להם אולי יותר ממנה בכיסם, הרי הם כבר בחזקת "בורזשואים", או למצער חשודים על ה"בורזשואזיות", והצעירים, בתור "דימוקרטים" מכף רגל ועד ראש, מחויבים להלחם בהם.  מטעם הזה לא ירדה המלה "דימוקרטיות", "היסוד הדימוקרטי", "הפּרינציפּ הדימוקרטי" מעל הבמה הקטנה של אספת הצעירים מראשית הפּתחה ועד הסגרה, והשומע מן הצד, שאינו בקי במושגיהם של הצעירים, היה יכול לבוא לידי טעות באמת, כי "בורזשואים" כבשו כבר את הציוניות ויכניעו אותה תחתיהם.  הלאה נראה, עד כמה רחוקה היא השקפתם של הצעירים מן האמת בנוגע למלחמתם עם הבורזשואזיות בהציוניות, וכעת נעבור אל הסבה השלישית, אל ההתנגדות למנהיגה של הציוניות.

מפלגת החובבים הישנים, הציונים החדשים והרבנים החרדים, כלם היו כמעט תמיד שבעי רצון ממנהיג הציוניות.  שתי המפלגות הראשונות – מהטעם שאמרתי לעיל, והרבנים החרדים – מאותו הטעם שהמה רוצים, למשל, איש איש במקומו דוקא ב"רב מטעם" כזה, שלא יוכל בשום אופן להשפּיע על היהדות, כלומר, שלא יגע בממשלתם אפילו כמלא נימא.  הרבנים החרדים באו לידי הכרה גמורה, כי כל זמן שיעמוד הד"ר הרצל בראש הציוניות לא יתן לשום מפלגה להכניס לתוכה איזה דבר זר, המזיק לאותה היהדות, שהמה חופפים עליה, וברבות הימים יש תקוה, שאולי יעשה להם גם איזו הנחות.  לא כן הצעירים.  מצד האחד היו חפצים שהציוניות תתן להם תשובות מוכנות על כל השאלות והתביעות, וגם העיוניות בכלל, כמו שנותנות התורות העממיות האחרות להמחזיקים בהן, ואם הציוניות הרשמית אומרת: לא בי הן התשובות האלה – מי אשם בזה אם לא מנהיגה הראשי? ומצד השני לא יכלו הצעירים בשום אופן לותר על דימוקרטיותם ולהביט בקר רוח, איך ימשול איש אחד בכל עניני הציוניות כמעט ממשלה בלתי מוגבלת שנה אחר שנה, מן הקונגרס הראשון עד החמשי ועד בכלל.  אמת, כי הד"ר הרצל לא עבר כמעט מעולם על החלטות הקונגרס, וממשלתו על הציוניות קנה לו בכשרונו למשול על הקונגרסים, אבל הדבר הזה הסב להצעירים עוד צער על צערם.  סוד גלוי הוא, כי בשאלות רבות מופיע לנגד עינינו הד"ר הרצל כדן יחידי, ובכל זאת אי-אפשר לתבוע אותו לדין, אחרי כי בכל פּעולותיו הוא נסמך על החלטות הקונגרסים, ובהקונגרסים נתקבלו ההחלטות האלה, מפּני שכך רצה הד"ר הרצל.

אלה המה היסודות שעליהם נבנתה הפרקציה של הצעירים.  איני חפץ להכנס בעובי הקורה ולהראות להצעירים עד כמה הפריזו על המדה בקנאתם לחופש הדעות, הצריך שמירה מעולה, לדעתם, מפּני הרבנים והחרדים, ובקנאתם להדימוקרטיות, שלא תנוצח חלילה על-ידי הזרמים הבורזשואזים.  את צל ההרים רואים חברי הפרקציה כהרים.  גם אחד ממנהיגיהם, מר מוצקין בעצמו, הוכרח להודות, כי אין שום צורך ללחום עם החרדים "בזמן הזה, שהחרדות נופלת מאליה מיום ליום".  ומה שנוגע להמלחמה בהבורזשואים, הן נוכחו כל חברי הפרקציה לדעת, כי המושג הזה אינו מדויק ביותר, ובעת שנתבקשו ה"בונדיסטים" (שישבו באספת הצעירים בתור אורחים) להכבד ולשבת במנוחה, או לעזוב אתהאולם, התנשאו כלם ממקומותיהם ובקריאות של בוז "פו בורזשואַ" עזבו את האולם.  אם כן יוצא מזה, כי רוב הציונים המה בורזשואים כלפי הצעירים, והצעירים עצמם בורזשואים הם כלפי ה"בונדיסטים".  ועוד הפּעם מוכרח אני להביא דברי מר מוצקין באותו מעמד: "יודע אני את כל מה שיש להגיד נגד שטת הצדקה בכלל, אבל עם ישראל שתשעים אחוזים ממנו חיים מן השנוררות – הלא צריכים אנו להכיר את האמת הזאת, כמה שלא תהיה מרה ומכסה עלינו חרפּה! – עם כזה אינו יכול לבלי לעסוק בצדקה".  עם עני ואביון, עם החי על השנוררות, ועם זה נוטה לחיים בורזשואזים – אַך זוהי בריה משונה ויחידה במינה.  בכל זאת נוטה אני להאמין לדברי מר מוצקין האחרונים, ונוטה אני להאמין עוד יותר, שאם יבואו הבורזשואים האמתים, ימצאו אל נכון, כי גם הציונים, שאינם מוצאים חן בעיני הפרקציה מפּני בורזשויותם, המה לא מהעשרה כי אם מהתשעים אחוזים שבעמנו, לפי מושגיו הבריאים של עם בריא, החי חיים טבעיים על אדמתו.  אין זאת כי בהתרושש עם מתדלדלים גם מושגיו.

על-דבר התנגדותם של הצעירים להמנהיג הראשי של הציוניות לא שמענו אָמנם מפּי הצעירים כל דבר בפירוש, אבל הדבר קל להבין גם בלי ביאור מפורש.  גם בענין הזה היה מר מוצקין לפה להצעירים: "הקולטורה של האישיות – אמר מוצקין – כלומר, האמונה שיש בכח איזה איש לעשות גדולות על-פּי תכונתו העצמית, ושעל כן כל עתידותינו תלויות באנשים ידועים, איזו שיהיו – אמונה שהיא כמו-כן שוררת במחנה הציונים – היא מזקת מאד..   לולא היה בקרבנו הקולטוס האישי כל כך נפוץ, כי אז היה כח הצעירים יותר גדול, ואז אולי לא היה לנו צורך לשהות בחבלי לידה של הבנק שלנו שלש שנים רצופות, כי אם היתה יוצאת שיירא של מעוררים צעירים לערי התחום ביחוד למען הפיץ את האקציות, כי אז אולי היה הבנק שלנו מוכן עוד לפני שנתים".  הננו שומעים איפוא מי אשם בדבר, כי הבנק לא היה מוכן עוד לפני שנתים: – המנהיג! ואולם באמת נוכל למצוא על נקלה תירוץ יותר מספּיק לחבלי הלידה שהאריכו יותר מדי, והוא – אותו המצב של התשעים אחוזים מעמנו, שתאר אותו מר מוצקין.  אין זאת כי הבורזשואים האמתים עמדו, ועומדים עוד כיום, מנגד להתנועה הציונית.

אך אם גם נניח – מה שאי-אפשר לדעתי – שטענות הצעירים ותביעותיהם צודקות הנה ביחוסם להרבנים, להבורזשואים ולהמנהיג הראשי, הן גם אָז מחויבים הם בעל כרחם להודות, כי היסודות האלה אך שליליים המה, ולא מהם תבנה איזו פרקציה, כי לכל בנין חדש, או לתקון הבדק של בנין ישן, נחוצים גם חומר ולבנים.  נראה נא מה המה החומר והלבנים שאספו הצעירים לתקון הציוניות.  אָמנם גם פּה אבחר לי דרך יותר קצרה, ותחת לדון ולהתוכח, אביא דוגמאות אחדות מהשקפות הצעירים חברי הפרקציות עצמם, כפי שהתבררו מתוך הנאומים והוכוחים באספתם.

הד"ר ווייצמן בנאום הפּתיחה שלו, מעביר בקרת חדה על הציוניות ההוית ומביע תקוה, כי הפרקציה תוכל לחדש אותה ולתת לה פנים אחרות לגמרי.  "עד היום גם כן עסקו האגודות באגיטציה ופּרופּגנדה, גם עד עתה היתה להן ספרות ציונית.  אך כל זה הסתפּק אך בשטחיות, באיזה הצעות ותכניות מעשיות, בעוד שלנו נחוצה עבודה מתעמקת על יסוד הנחות ולמודים מדעיים.  ואחרי שלא היה לנו עד עתה שום בסיס מדעי בתנועתנו, לכן לא היו יכולים לעבוד בקרבנו בעלי דעת רחבה, אשר רוח נבואתם תהיה כמעין המתגבר, יוצרת בכל יום רעיונות חדשים וצורות חדשות לרעיונות ישנים לתכלית בירור ולבון הדעה הציונית היסודית".

הד"ר כהן ברנשטיין מתאונן על המחזה הזה, שהציוניות מתפּשטת רק ברוחב, בעוד שלעומק עומדים הציונים, לפי דעתו, במדרגה יותר נמוכה מהחובבים הישנים.  להד"ר כהן ברנשטיין יש געגועים ל"ציונות שבלב" שאינה נקנית בארבעים קטנים השקל ובעשרה רו"כ האקציה.  "ולמען תהיה האורגניזציה הצעירה – אומר הד"ר כהן ברנשטיין – בבחינת טל של תחיה גם בשביל האורגניזציה הישנה של הקונגרס, עליה להיות ישרה, תמימה ואמתית עד התוצאות היותר קיצוניות.  בראש וראשון נרחיק נא את הפּשרה מהפּוליטיקה שלנו.  אַל נא נשתדל למצוא חן בעיני אנשים ידועים אשר לא נוכל להתאחד עמהם.  אל נא נעשה תמיד מעשים מסופקים כדי למצוא מסלות ללבות החרדים מצד אחד ולבות המשמאילים מצד השני, כי אם ישר נלך דרכנו, וראיתם, כי נמצא לנו את האנשים הדרושים לחפצנו".  בתוך יתר דבריו מזכיר הד"ר כהן ברנשטיין לשבח את "בני משה" ומביע רצונו, כי להאורגניזציה הצעירה תהי תעודה דומה לתעודת "בני משה", אַך "בסכום של נסיונות יותר עשירים ובמשמעת יותר מתמדת".

ואולם מר מוצקין לא יכול למצוא קורת רוח בכל הדרישות האלה, לשחרר את הציוניות מן כל היסודות הזרים התלוים בלב וברגש.  הוא מוצא, כי כל הציונים צריכים להשתחרר "מן החפץ להראות, שתנועתנו זאת הנה תולדה ישרה מקולטורתנו העתיקה".  "כשאני לעצמי – מוסיף מר מוצקין – חושב אני, שהתנועה הציונית היא חזיון חדש לגמרי, הנותן יכולת לאומתנו להתפּתח על-פּי עצמותה בהסכם לתביעות הקולטורה החדשה".  חזיון חדש לגמרי בחיי איזה עם מבלי כל השתלשלות מכל המקרים או יותר נכון מ"סך הכל" של המקרים שהיו לפניו – הוא דבר המתנגד לההכרח ההיסטורי, וכשם שהזקן בעל הזקן הוא אך הילד שנזקן ובא בימים, כך הוא גם העם עתיק הימים, אותו העם עצמו שהיה לפנים בילדותו.  אחד מחכמי אשכנז, בדברו על פרידריך ניטשה, אומר כדברים האלה[2]: רעיון עיקרי הכניס ניטשה מהתקופה הראשונה להחדשה – את הרעיון כי יש היכולת, ומפּני זה גם הנחיצות, להתחיל את ההיסטוריה מחדש, לעשות את ההיסטוריה.   שרשי הדעה הזאת מגיעים אצלו עוד הלאה, עד תקופת הנוער.  "יצרו לכם בתוככם תמונה, שיהיה העתיד מתאים לה, ושכחו את התמונה הטפלה: להיות כננסים בפני הענקים", כך היתה קריאתו של ניטשה.  אבל – מוסיף החכם הנזכר – להתחיל את ההיסטוריה מחדש – כלומר, לבטל את ההיסטוריה, לעשותה לבלתי פועלת ומשפּיעה, איך אפשר הדבר הזה, בעוד שאנחנו בעצמנו כלנו אך יצירים היסטוריים מכף רגל ועד ראש, מהרעיון והמחשבה ועד הרגש? איך שלא נעריץ את גבורתם של אנשים כבירי כח, איך שלא נכיר את השפּעתם, וביחוד בתקופת התחדשות הקולטורא: סוף סוף עלינו לתת מקום בראש לכחו של החומר ההיסטורי והמסורת.  גם כחם ורצונם של האנשים האלה בעצמם נובע מאסמה של הקולטורות הקודמות.  הרעיון לברא איזו קולטורא הוא רעיון בלתי היסטורי, ומפּני זה אינו יכול לעולם לצאת מן הכח אל הפּועל.  אינני דורש ממר מוצקין שיסכים דוקא להשקפה זו, אבל אם באמת התנועה הציונית, לפי השקפתו, הוא חזיון חדש לגמרי, מדוע מוצא הוא עם זה, כי "הדבר המאחד את כל הציונים, הוא האידיאל הקיצוני של מדינת היהודים ותחית שפתנו העברית"? –

הראיתי בכונה על ההשקפות המתנגדות זו לזו ועל הסתירות הפּנימיות בהן, להוכיח מזה, עד כמה שרר בלבול המושגים באספת הצעירים.  אין אנו רואים עוד בתוכם את החומר הנחוץ לבנין חדש; רואים אנו רק חבורת צעירים, לעת-עתה בעלי השקפות שונות, לפעמים יותר מתנגדות אשה לרעותה מהשקפות החרדים להשקפותיהם של איזו צעירים יחידים, חברי הפקרציה.  לצעירים כאלה יש אמנם הרשות ליסד להם אגודה, שתהיה שואפת לבסס את הציוניות, לברר את המושגים הנאחזים בה ולהציב את גבולותיה, אבל להתאחד לפרקציה אחת לתעודות מעשיות – זאת יוכלו לעשות רק אנשים שכבר בררו להם את מושגיהם ויודעים מה הם חפצים.

__________

איך עלינו לחנך את הדור הצעיר, למען לא יבוא בניגוד עם העתיד ההולך לקראתו? – בפתרון השאלה הזאת, שבו תלוי גורל כל עבודתנו, היו צריכים לעסוק בכובד ראש ביחוד אלה האפּיטרופסים הממונים על השכלת עמנו, הלא המה ראשי הועדים לחברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיא, אבל כפי הנראה, לא מן הראשים האלה יבוא הפּתרון הנכון.

חברת מפיצי השכלה נוסדה בשעה שההצלחה החלה להאיר מעט פּניה גם ליהודי רוסיא.  התקופה ההיא היתה הרת תמורות ושנוים רבים בחיי האזרחים הפּנימים, התמורות האלה הובילו להשתחררות הרוח, ומן הנמנע היה שלא יהנו משנוי המצב הכללי, בשעה שניצוצות ההשתחררות נתזין לכל עבר, גם בני הדתות האחרות יושבי הארץ, וגם היהודים בכלל.  שאלת היהודים לא היתה מסובכה כל כך, ובעיני רבים היתה אַך שאלה פשוטה, שאלת ההשכלה הכללית, כלומר, רבים האמינו באמונה שלמה, שמצבם השפל של יהודי רוסיא תלוי אַך באי-השכלתם, ומכיון שתוסר הסבה היחידה הזאת, ישונה בהכרח גם המצב לטוב.  היהודים יקבלו זכיות אזרחים, והאזרחים לא יביטו עוד עליהם מגבה.  ההשקפה הזאת היתה שליטה אז כן בהספרות העברית וכן גם בהספרות הרוסית-העברית, שאך זה החלה להתפּתח.  רבות עזר לשלטון ההשקפה הזאת המצב של היהודים במדינות המערב, שהיה נחשב בעיני יהודי רוסיה, ביחוד בעיני המשכילים, לאידיאל שאין למעלה הימנו.  אמת, כי בשנות השבעים למאה העברה החלה כבר השנאה לישראל בתמונתה החדשה לבצבץ ולעלות בארץ אשכנז, אבל על החזיון הזה הביטו כעל דבר מקרי, שאינו שוה לשים אליו לב ביותר.  המשכילים בעת ההיא ידעו והכירו אך רפואה אחת לכל המכות: ההשכלה, שהיתה בעיניהם כ"שמש צדקה ומרפּא בכנפיה".  נשמת העם, נטיות נפשו הדקות עם סגולותיה המיוחדות לה, טבעו ומזגו המיוחד ותקוותיו ההיסטוריות, שאי-אפשר לשרשן בחזק-יד – כל אלה היו בעיני בעלי ההשקפה הנזכרת דברים של מה-בכך, שאין כדאי לטפּל בהם: המחלה ידועה וגלויה, והרפואה בדוקה ומנוסה, ומה להם עוד?

בעת ההיא נוסדה בעיר הבירה החברה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיא, ואלופי החברה היו אלה שעמדו על פּי מצבם הכלכלי בשדרות העליונות של העם, שהתיחסו אל השדרות התחתונות כיחס גואלים עשירים לקרוביהם העניים.  מובן מאליו, כי החברה הזאת לא יכלה להשפּיע, ואפילו אַך במדה מועטה, על מהלך החיים, על השאיפות והזרמים הפּנימים שבתוך העם.  כל פּעולות החברה נשאו עליהן את חותם ה"רשמיות".  והיחס שבין המרכז ובין ערי התחום היה גם כן "רשמי", או יותר נכון: לא היה כלל יחס כזה, ורק ה"משכילים" שבכל עיר ועיר ידעו, כי יש השכלה בעיר הבירה.  כה היתה החברה, שנוסדה בעצם וראשונה להביא גאולה לעולמם של יהודי רוסיה, ללא תנועה וללא השפּעה עד שנות התשעים למאה העברה.  מזמן לזמן נראו אולי איזו סימני חיים, אבל היו כל כך כהים ורפים, שעברו מבלי השאיר אחריהם כל רושם היסטורי.

בין כה וכה ומקרי שנות השמונים הכנו את המהפּכה הפּנימית בחיי יהודי רוסיה.  בלי ספק היתה באה המהפּכה הזאת גם מבלעדי אמצעים חריפים כאלה שהשתמשה בהם ההיסטוריה בתקופה הזאת, אבל גם בזה אין ספק, כי האמצעים החריפים קרבו את הקץ.  המהומות והבהלות החיצוניות הרעישו את השקפות "בעלי ההשכלה" ותחתרנה מתחתיהן חתירה עמוקה, ויקם דור חדש, שלא חפץ עוד לילך בעינים עצומות אחרי מנהליו.  חלק גדול מעם ישראל נעור מתרדמתו ובא לידי הכרה, כי לא תהי  תפארתו על הדרך שהלך בה עד כה.  המשכילים החדשים נוכחו לדעת, כי "שאלת היהודים" אינה פשוטה כל כך, כמו שתארוה עד כה, וכי, אם כן, גם הפּתרונים אינם נכללים ב"הרפואה הבדוקה והמנוסה" הידועה.  אָז החלה מלחמת הדעות וההשקפות, והמלחמה היתה כבדה וארוכה.  ה"שתדלנים" ו"העסקנים" הישנים לחמו על נפשם ועל קיומם, ולא חפצו להודות בשום אופן, כי כל עבודתם הקודמת היתה מכונת למטרה בלתי רצויה להעם ובלתי מתאמת להתולדות הישרות של תרבותו העתיקה.  להשתדלנים האלה לא היה די אמץ להתודות ולהתחרט נגד עמם ולאמר, כי תעו עד הנה מני דרך.  תחת זאת מצאו השתדלנים והעסקנים האלה די אומץ בלבם להוסיף ללכת בדרכם גם במקום שהמעשים בכל יום היו באים ומטפּחים על פּניהם.  בכל מאמצי כחם עמלו גם אז להוכיח, כי אין מביאין ראיה ממהומות הבאות במקרה, כי סוף סוף "העננים כליל יחלופו והשמים יטהרו", ומצאו אסמכתות להשקפתם במצב היהודים במדינות המערב, וכי נתקלקל המצב הזה באיזו מן המדינות – מחקו עד מהרה את המדינה הזאת מרשימת "מדינות המופת" ולא זכרו עוד את שמה.  שנים רבות היתה אשכנז למדינת המופת, וכאשר גברה שם השנאה לישראל ותקבל צורה בולטת, עד כי אי-אפשר היה לעבור על המחזה הזה בשתיקה, ירשה פרנציה את מקומה, וכן הלאה.  ה"שתדלנים" האלה (קורא אני אותם בשם "שתדלנים", מפּני שהשם הזה נאה להם יותר מהשם "מתבוללים" או שם אחר: האנשים האלה חשבו, כי הכל תלוי בשתדלנות, וכי היא האחת תוליך עם ישראל להמטרה האחרונה, לקבלת הזכיות), בהיותם בעלי פסיכולוגיה פשוטה, לא ירדו לסוף ערכה של השאיפה להשתחררות, שהיתה מתפּשטת אָז בין חלקו הגדול של הדור הצעיר.  המה דרשו סמוכין ומצאו, כי השאיפה הזאת היא אך תולדתה של המהומות ומפּני שהמהומות באות אַך בסירוגין, אין זאת כי המחזה בכללו אך מקרי הוא.

ובכל זאת לא יכלו להצפּין עוד גם ה"ראשים" בעיר הבירה את התנועה החדשה, שגברה מיום ליום בעולם היהודים, והחלו להיות מודים במקצת.  ההודאה במקצת היא מחזה תמידי בתולדות התנועות החדשות.  ההיסטוריה, כמו הטבע בעצמו, שונאה כל מעבר פּתאומי, והאנשים המודים במקצת בוראים תמיד את המעבר ההדרגי בין מחזה למחזה.

במצב המעבר הזה נמצאו בראשית התשעים למאה העברה רבים מהצעירים בפּטרבורג, אלה הצעירים, שלא הודו להתנועה הלאומית מעבר מזה, ומעבר השני נתנו ספר כריתות להאידיאל הישן של ההתבוללות הגמורה.  הצעירים האלה יסדו להם אגודה לחקירת דברי ימי ישראל על יד חברת מפיצי ההשכלה, וחברי האגודה קראו לעצמם בשם "עממיים" – שם החביב כל כך בארץ רוסיה – להבדיל בינם ובין הלאומיים.  לאחדים מחברי האגודה עלתה להבחר להועד הפּטרבורגי של חברת מפיצי השכלה, וצריך להודות, כי השפּעתם של הצעירים האלה על עבודת החברה היתה חיובית, כי המה הכניסו לתוכה איזה זרם של חיים.  החברה, שהיתה קרובה כמעט למיתה טבעית, שבה לתחיה.

וכשצעדה הדעה הלאומית צעד ענק לפנים ותקבל את צורת התנועה הציונית, משכה אחריה גם את הצעירים בני המעבר, על פי טבע הדברים המחייב שגם בני המעבר לא יעמדו על מקום אחד.  ה"חובבים" הישנים, אשר נקראו גם כן "לאומיים", היו עתה כמעט כלם לציונים, והעממיים – או לפחות החלק היותר גדול שבהם – היו ללאומיים.  זהו המס שמשלמים תמיד בני המעבר לתביעות הזמן המושלות עלינו מבלי שאול את פּינו, אם רוצים אנו להכנע מפּניהן או לא.  אָמנם החיים בעצמם אינם מסתפקים בשילום מס קטן כזה, ואלה החפצים להשתתף בהם לא רק בתור נדחפים ומושפּעים, כי אם בתור דוחפים ומשפּיעים, מוכרחים להכנע בלי כל פּשרות מפּני תביעותיהם האחרונות של החיים.

גם המלחמה שהתלקחה לרגל הבחירות להועדים של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג ואודיסה – היא אינה מלחמה מקרית בין אנשים פּרטיים, כי אם מלחמה בין האנשים העומדים מצד התביעות האחרונות של החיים ובין בני המעבר.  הריב הזה התגלע כעת בכל תקפו על עמודי שני העתונים העברים-הרוסים, שאחד מהם ("וואָסכאָד") הוא כלי-מבטאם של אגודת הצעירים הפּטרבורגים.  לא אשפּוט עתה על אופן הריב ועל סגנון הוכוחים משני הצדדים, אבל זאת אומר, כי לחנם משתדל ה"וואסכאָד" לראות פּה ריב אנשים, פּניות ונטיות וכדומה.  אין פּה לא חשבונות פרטיים, לא פּניות ולא נטיות, אבל יש כאן מלחמת שתי השקפות, שהאחת מהן נסמכת על התנועה החדשה שהקיפה את האברים היותר מרגישים שבעמנו, והשנית – ראשה ורובה בתקופת המעבר.   באחת ההשקפות הבאות אנסה להאיר את המלחמה הזאת מכל צדדיה, אנסה להראות, מה יש לנו רשות לתבוע מאת מנהלי החברה, מה היתה החברה יכולה לתת, לוא שמעה לתביעותינו הצודקות, ומה היא נותנת לנו באמת.  ופה אזכיר רק זאת, כי המלחמה בחברת מפיצי השכלה אינה חזיון בודד בימים האחרונים.  מלחמה כזו מתלקחת לעינינו גם בחברת יק"א, בחברת "כל ישראל חברים".  ולכל המלחמות האלה סבה אחת ורוח אחת, אשר עוד אדבר עליהן בפרטות.

_______________

 

II

 

חברת מפיצי השכלה.  בתי-הספר הרשמים וה"חדרים".  פּעולות  ה"צעירים" ולאומיותם.  החברה יק"א,    ספר תקנותיה ונאומו של זנגוויל.  ראשי החברה כי"ח ושאלת הבחירות.

 

בשתי דרכים היה יכול העם העברי לקנות לו בארצות פּזוריו את ההשכלה הכללית, או כמו שקוראים לה – ההשכלה האירופּית: אם שיכניסו זרם חדש של השכלה אל המוסדות העממיים הפּנימיים, הקימים מכבר, או שימשכו את העם בחזקה החוצה – אל ההשכלה החדשה.  הנני אומר "בחזקה,, מפּני שההכרה הפּנימית של העם היא המניע הראשי והטבעי בחייו, וכל תוצאותיה הנן גם כן הכרחיות וטבעיות, ואלו בא העם עצמו לידי הכרה פנימית כזו, שההשכלה הכללית נחוצה לו, לא היה ממתין עד שיבואו האפּיטרופּסים, דודיו וגואליו הממונים על ההשכלה, להורות אותו הדרך שילך בה, כדי שישיג את מטרתו.  כשבא העם באמת לידי הכרה פּנימית כזו, הוא בוחר לו תמיד את הדרך הראשונה, הטבעית.  העם בכללו חס תמיד על קניניו הרוחנים שטפּח ורבה אותם במשך קיומו ההיסטרי, העם אינו מוציא לעולם בבת אחת ישן מפּני חדש, כי אם חותר הוא בכל עוז להשלים בין הישן שהיה לחלק מעצמותו, ובין החדש, שמכיר הוא את גודל נחיצותו לפי תביעות הזמן והמקום.  הדרך השנית אולי יותר קרובה היא – לפי ההשקפה השטחית של קצרי הראות – להשגת המטרה הראשית, אבל היא בלתי טבעית, ומפּני זה אינה דרך ישרה, כי בשעה שהעם נמשך על-ידי איזה כח מן החוץ אחרי החיים החדשים, מוכרח הוא לעזוב אחריו מבלי השגחה מעולה את מוסדותיו הישנים שחי בהם עד כה, מוכרח הוא לנתק את פּתיל חייו ההיסטוריים ולברוא לו עולם חדש וחיים חדשים.  ומצב כזה בא בנגוד גמור ל"חוש הקיום" של העם כלו ומושך אחריו תמיד סכסוכים פּנימיים.

על אלה העומדים בראש איזו תנועה עממית, הרוצים להביא עם שלם למצב חדש, יותר טוב ויותר מאושר מהמצב הקודם, על אלה האומרים לשנות את פּני חיי העם ולתת להם צורה חדשה – עליהם מוטל החוב, ראשית כל, לתכן את רוח העם שבשבילו הם עמלים, לדעת את נטיות נפשו הדקות, להתחקות על העבר שלו, ללמוד את עתידותיו, כפי שהן מצוירות בדמיונו – גם דמיונו של עם צריך למוד – ואחר כן לגשת אל המלאכה.  אין רצוני לאמר בזה, כי האנשים האלה מחויבים דוקא להיות מלומדים גדולים ובקיאים בכל מקצעות היהדות, אבל מחויבים הם לכל-הפּחות להתבונן אל העם ולדעת לאן רוחו פונה.  אנשים כאלה, לוא גם יבדלו בחייהם הפּרטיים מחיי בני עמם הבינונים, לוא גם לא יהיו זהירים הרבה לא בקלות ולא בחמורות, אף-על-פּי-כן מתקבלים הם בתוך עמם בסבר פּנים יפות, מפּני שמכיר הוא העם בחושו הטבעי, שהם מוליכים אותו בדרך שהוא רוצה לילך מעצמו, ורק שמקילים הם ממנו לפי כחם את משא הדרך וטלטולו.  לא כן אלה הלוקחים גדולה לעצמם ומתנשאים מאליהם לעמוד בראש העם מבלי שאול את פּיהו, הרוצים להוליכו אל אשר יהיה רוחם הם ללכת: האם בכללו – מלבד פּרטים יוצאים מן הכלל – מתנגד להם בכל כחותיו ובועט בטובתם.

היאומן כי יסופּר, שעם כעמנו, אשר כל ההיסטוריה שלו היא מלחמה אחת ארוכה בעד קניני הרוח, עם שרק "ספריו" נשארו לו כיתר הפּליטה מכל מחמדיו מקדם והוא מוצא בהם די נחומים בשעת צערו, שאינה פוסקת לעולם – היתכן כי עם כזה יהפך פּתאום ל"מורד אור" ויקדיש מלחמה על מנהליו ומנהיגיו הרוצים לקרבו אל ההשכלה? ומלחמה כזו הלא נתפּשטה בין אחינו ברוסיה, והתקופה הזאת הלא ידועה היא בשם תקופת "מלחמת האור עם החושך", ואיה המפתח להחידה הסתומה הזאת? – אין זאת כי המנהיגים האלה בררו להם את הדרך השנית, כי לא עמלו לתכן את רוח העם, כי אם באו להשפּיע עליו מן החוץ בחוזק יד.

כדי לאַמת את הנחתי זאת במופסים, עלי לשוב ל"חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה", שלא גמרתי את חשבונה בהשקפתי הקודמת.

החברה הזאת, שנוסדה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, כמעט נגשה לעבודתה – וכבר הוציאה מגבול פעולתה את מוסדות ההשכלה הקימים בעם, שמהם יצאה תורה לתשע הידות מכל ילדי ישראל.  ה"חדרים" הקימים היו בעיני החברה לא כמוסדות השכלה ישנים הצריכים תקון, מירוק ונקוי, למען יהיו מסוגלים לקלוט לתוכם את הזרמים החדשים ולמען ישתכללו באופן שיהיו מתאימים ברבות הימים לרוח הזמן, כי אם מוסדות שבלו מזוקן ושכבר עבר זמנם, ואין כדאי עוד לשים אליהם לב.  נחוץ אך ליסד בהערים הגדולות – כה חשבה החברה בתומתה – בתי ספר עברים חדשים, על יסודות חדשים לגמרי, ולהקדיש בהם גם איזו שעה קלה להלמודים הערבים, או כאשר יאמרו ה"משכילים" – ללמודי דת-אל, והחדרים יפּלו מאליהם, כי ימותו מיתה טבעית.  ברק בתי-הספר האלה יגיע גם עד הערים הקטנות, ושאלת ההשכלה תפתר על צד היותר טוב.  כמה מן התמימות יש בהשקפה כזו, כמה מחסרון ידיעה בחכמת הנפש ובתורת התפּתחות ההיסטוריה הכללית! כמה נפתולים נפתלו הממשלות האירופּיות, כמה כחות אבדו ופזרו, כמה כסף וזהב הזילו, כמה גזרות קשות הטילו על הצבור, עד שכפו את העם לקבל עליו לחובה חנוך הילדים בבתי הספר למתחילים, ועדיין לא כל הממשלות, אף מאלה שנחשבות לנאורות, הגיעו למדרגה גבוהה כזו, ועוד גם היום קוראים אנחנו מאמרים מאנשי שם, המשתדלים להוכיח, עד כמה מן הנחוץ שהממשלה תיסד על חשבונה די בתי-ספר למתחילים בכל כפר וכפר, בכל קרן-זוית שיש שמה ילדים.  ומה עשו "משכילינו" אָנו? הם הלא מצאו לפניהם מוכן ומזומן כל החומר הדרוש להשגת מטרה כזו, הם מצאו לפניהם עם שלם המקריב את דמו וחלבו, מבלי כל עזר וסיוע מצד איזו ממשלה, בעד השכלת בניו, עם המקבל על עצמו לחיות ברעב ובצמא, למכור כריו וכסתותיו, ובלבד שלא יגדלו בניו ללא תורה וללא דרך ארץ, עם שהשם "עם-הארץ", "בור" וכדומה היה לו לחגא ולמחתה, בקיצור – עם שהמית את עצמו על התורה במלוא מובן המלה – ו"משכילינו" לא התבוננו או לא חפצו להתבונן אל המחזה ההיסטורי הזה, הנפלא והיחידי כמעט במינו.  לוא חכמו, לוא השכילו "משכילינו" באמת, לוא נוסדה החברה להפצת השכלה בין יהודי רוסיה על יסוד עממי עמתי, לוא לא גמרה את חשבונותיה בבת אחת עם מוסדות ההשכלה הקימים, לוא שאפה אך לשכלולם ולהתפּתחותם ולא להריסותם, כי אז היה נראה פאלה והדרה על חיינו הפּנימיים; אז אולי לא היו נחנקים עוד כיום הזה שמונים למאה מכל ילדינו הרכים בה"חדר" הצר והמעופש; אָז לא היתה צריכה החברה לחכות ל"נדבות" מקריות, ל"גמילות חסד" מיד חברת יק"א.  אחינו ברוסיה מוציאים על "חדריהם" מדי שנה בשנה יותר ממה שמוציאים הרבה מן העמים הקטנים על עניני השכלה, ולוא אַך השכילה "חברת מפיצי השכלה" להכניס איזה אורגניזציה, סדר ומשטר למקצוע החדרים, כי אז היתה יכולה באמת לעשות גדולות.  אמת, כי ראשי החברה יכולים להראות על החוק האוסר ללמד בהחדרים את שפת המדינה ויתר הדברים השייכים לההשכלה הכללית, אבל כמדומה לי, שהאיסור הזה בעצמו נולד אַך לרגל השפּעת "משכילינו" על שרי הממשלה, כי תארו לפניהם את המצב מנקודת-מבטם הכוזבת, כי ראוי לבלתי עשות "הנחות" להחדרים, למען יתרבה מספּר בתי הספר הכלליים, שיבנו מחורבנם של הראשונים.   וראיה לדבר, כי בפלכי פּולין שורר חוק אחר בנוגע להחדרים, המטיל דוקא חובה על המלמדים להורות את תלמידיהם שפת המדינה, חכמת החשבון בשיעור הקבוע למתחילים ועוד, והננו רואים, כי חדרים אחדים שנוסדו שמה על-ידי משכילים אמתיים אינם נופלים בערכם משאר בתי הספר הנמוכים ביחס להלמודים הכלליים, ויתרון להם על האחרונים כיתרון האור מן החושך במה שנוגע להלמודים העברים.

אָמנם "המשכילים" הישנים, בעלי המהלך הישן, נסו לכל-הפּחות להתפּאר במה שאין בם.  ההתבוללות לפי נוסח אשכנז היתה אלילם, ולא בקשו חשבונות רבים בבואם להקריב על מזבחו של האליל הזה את קניניו ההיסטורים של עמם.  "חדר" ו"השכלה" היו בעיניהם לא כשמות נרדפים, שיש ביניהם אַך הבדל המדרגה בלבד, כי אם כדבר והיפּוכו.  התנ"ך וספר החשבון, הגמרא וספר הגיאוגרפיה, למשל, נחשבו להם כדברים העוינים זה את זה והמכחישים זה את זה, ושאלת מה נדחה מפּני מה היתה להם כל כך פּשוטה, עד שלא מצאו כל צורך להתבונן הרבה בפתרונה.  כה התנהלה חברת מפיצי השכלה בכבדות, עד שנכנסו אליה ה"צעירים", אלה הצעירים המתפּארים עתה (וואסכאד נומר 4 ש"ז), כי בכניסתם להחברה הביאו עמהם זרם של חיים חדשים, השקפות חדשות וכחות חדשים.  מן העת ההיא – כן אומרים הצעירים – נהפּכה חברת מפיצי השכלה למעין המתגבר, חברי הועד החדשים פּלסו נתיב לפעולות החברה, שתהיינה מתאימות להיסוד העממי של יהודי רוסיה.  מפּני שהצעירים האלה עמדו אָז כבר על בסיס הלאומיות, וכה הרבו לפעול, לעבוד ולהשפּיע, עד... עד שקפץ עליהם רוגזם של הציונים.  הציונים הם רודפים אחר הכבוד ורוצים להפּוך את הקערה על פּיה: הציונים חפצים בסכסוכים ומפּני זה הם משתדלים להכניס קטטות ומריבות למוסדות כאלה, שעד כה שררו שמה אַך שלום ושלוה מבית, אַך השקט ובטחה מחוץ; הציונים מושבעים ועומדים על-פּי גזרת מנהיגם לכבוש את הקהלות, לא מפּני שמוצאים הם מגרעות בהסדרים הקימים, אלא לשם נצחון בעלמא, מפּני שהנצחון לכשהוא לעצמו נחוץ להם להרעיש עולמות – בצבעים כאלה תאר כלי-מבטאם של הצעירים את המלחמה שהתלקחה בחברת מפצי השכלה בפּטרבורג לפני הבחירות.

אבל כמדומה לי, שהסניגור הזה של הצעירים מפריז על המדה בבואו למוד את פּעולותיהם.  אמת, כי הצעירים האלה הביאו איזו שנוים לטובה בחיי חברת מפיצי השכלה, אבל מעולם לא הפכו אותה למעין המתגבר.  אמת, כי על-ידי השפּעת הצעירים ירד בה"ועד" האידיאל של התבוללות גמורה עשר מעלות אחורנית, אבל עד כה לא עלתה עוד בידם לחולל בפעולות החברה תמורה עיקרית ולהעמידן באמת על יסוד עממי.  הצעירים צמצמו גם הם את חוג פּעולתם בבתי הספר העברים ה"רשמיים", ובמשך עשר שנות עבודתם לא הכניסו אף קרן אור אחת אל המבואות האפלים, ששם צומחים, פּורחים ונובלים חדרי ישראל, ללא אור וללא חום.  במשך כל הזמן הזה לא העשירו את ספרותנו הלאומית כמעט במאומה, ויסתפּקו אַך בזה, שהשתדלו לחבר פּרוגרמה-למופת בעד הלמודים העברים בבתי הספר הנמצאים תחת חסותה של החברה או המקבלים איזו תמיכה מקופּתה.

ואמנם גם הסניגור עצמו בבואו להצדיק את הצעירים הפּטרבורגים, למד עליהם קטיגוריא, מבלי להרגיש בזה.  הוא מאשים את הציונים הפּטרבורגים ושולל מהם את הזכות להכניס גם את אחד מהם אל הועד, מפני שהציונים האלה עמדו עד כה מרחוק ולא השתתפו בפעולות החברה, ובכן אינם יודעים את חייה הפּנימיים.  נניח נא, כי הציונים האלה לא דאגו באמת מעולם להשכלת עמם וכי כל עניני החברה היו מהם והלאה (מה שמכחישים הציונים האלה במכתבם הגלוי שנדפס ב"העתיד"), נניח נא, כי גם בזה צדק ה"וואסכאד", כי אנשים כאלה, שאינם בקיאים בחייו הפּנימים של איזה מוסד, אינם רשאים להבחר להועד המפקח עליו; אבל אם כן, הלא הדברים קל וחומר: ומה חברת מפיצי השכלה, שהיא אַך צעירה לימים ושסוף-סוף לא עליה בלבד יחיה עם ישראל, דורשת שיבחרו להועד שלה דוקא אנשים היודעים את חייה הפּנימים – עם ישראל, עם שיש לו היסטוריה עתיקה, לא כל שכן שיש לו הרשות לדרוש, כי בראש המוסדות שיש להם יחס להתפּתחותו וקיומו יעמדו דוקא אנשים המבינים אותו לכל-הפּחות, היודעים את שפתו, ספרותו וחייו הפּנימיים.  יותר מזה הן לא תבעו אף הציונים הקיצוניים.

ה"זקנים" נצחו את הלאומיים באודיסה, וה"צעירים" את הציונים בפטרבורג.  בודאי שמחים אלו ואלו על נצחונם, אכן שאלה היא עד כמה תארך שמחתם.  החיים אינם עומדים על עמדם, ההכרה הפּנימית של העם הולכת הלוך והתפּתח, וכמו שהעמים האחרים, הדורשים מאתנו "התבוללות", לא יסתפּקו בהתבוללות למחצה, כך לא יסתפּק עוד גם העם העברי בלאומיות למחצה.

___________

מן החברה שקבלה זה לא כבר תמיכה הגונה נעבור להחברה המפזרת תמיכות הגונות, הלא היא חברת יק"א.

להיות מכניס ואינו מוציא – זהו מחזה שכיח, אבל להיות מוציא מבלי להכניס מאומה – הוא מחזה נפלא, המצוי רק אצל מי שמצא מציאה או שרכש את הונו על-ידי ירושה.  שניהם לא הפסידו מאומה מכחותיהם תמורת ההון שקבלו, ובכל זאת הנם בעליו היחידים.  העומדים כעת בראש המוסד יק"א, כידוע, לא מצאו מציאה מעולם, ובכן, בראותנו כי המה השליטים על הכסף הזה, עלינו להניח, כי המה נחשבים ליורשיו של הברון הירש.  אמת, כי היורשים האלה אינם רשאים להוציא מן הכסף הזה לצרכיהם הפּרטים, אבל גם כל בעל הון עצום אינו מוציא את כספּו רק לצרכי נפשו בלבד, במובן הצר של המלה; בעל הון עצום כספּו הוא לו אך אמצעי להיות שליט על אנשים זולתו, אחת היא אם משתמש הוא באמת בכספּו למטרה זאת או מסתפּק הוא אך בהאפשרות לשלוט, כי מוצא הוא די קורת-רוח בהאפשרות המפשטת עצמה.  במובן הזה של "טובת הנאה" נוכל לחשוב כעת את ראשי יק"א ליורשי הברון הירש האמתים, מפּני שבכל פּעולותיהם הם נראים כאנשים העושים בתוך שלהם ממש: דעת הקהל, תביעות הזמן וכדומה אינן נחשבות בעיניהם למאומה, נסיונות שלא עלו יפה אינם נותנים עליהם את חתיתם ולבקרת מעשיהם, מאיזה צד שיהיה, אינם שמים לב.  גם הברון הירש בעצמו אהב להיות דן יחידי ובשעה שהחליט להקדיש את כל הונו העצום לטובת עמו חשב אך למותר להמלך עם העם הנצרך לעזר, כי אם התיעץ רק את אלה העומדים בשורות העליונות, שצרת עמם מודעת להם אך על-ידי הטלגרמות במכתבי-העתים הלועזים.  כך נוהגים כל ה"דודים" העשירים, בחפצם לשדך את אחת מקרובותיהם.  הם מנדבים את הנדה ובוחרים את החתן מבלי שאול את פּי הכלה, ויש שבוחרים הם גם מקום המושב בעד הזוג אחר החתונה, גם את העסק שיעסקו בו.  ה"דודים" מסוג זה מצטדקים תמיד באחת: "אופן מעשי אינו מפיק ממך רצון? הנך חפשי לנפשך לבחור או למאס, רק לעזרתי בל תחכה עוד!" אבל כמה מכוערת היא הצטדקות כזו.  אם השוחד מעור עיני פּקחים, כל שכן שהתמיכה החומרית מעורת עיני אדם בינוני בשעת דחקו, וכל המשתמש באמצעי זה לבטל על ידו רצון אחרים מפּני רצונו, הרי הוא עובר על "לפני עור לא תתן מכשול".  המשתמש בשעת דחקו של חברו בשביל לפשוט ערו מעליו על-ידי רבית נפרזה – הרי הוא בר-עונשין על-פּי חקי הממשלה, והמשתמש בשעת דחקו של חברו בשביל ליטול ממנו את רצונו החפשי – הרי הוא חוטא נגד חקי המוסר.  "הנך חפשי לנפשך, רק לעזרתי בל תחכה עוד", אבל הבחירה החפשית נשללה כבר על-ידי הבטחת התמיכה, אחרי שנתנה בתנאי.  אָמנם תנאי החיים קשים המה עד למאד בעת האחרונה, ובשוק החיים מתרבה מיום ליום מספּר המציעים למכירה את רצונם ואת בחירתם החפשית, אלה בעד נזיד עדשים ואלה בעד מיליונים, הכל לפי מושג המציע.  זוהי העבדות המרה של העת החדשה.  הברון הירש בז לקטנות ויחפּוץ לקנות בחירתו החפשית של עם שלם ויקצוב את מחירה הרבה מיליונים.  אבל הברון הירש, כפי הנראה, חזר בתשובה לפני מיתתו, הוא נוכח אָז לדעת, כי אם היחיד יכול למכור את רצונו, רצונו של עם שלם אינו נמכר לעולם.  על-פּי צוואתו הוריש הברון הירש את כל הונו העצום, אַך ורק לעמו אחריו, ומפּני שעמו נמצא במצב בלתי טבעי, לכן מנה לאפּיטרופּסים על הירושה הזאת אחדות מקהלות ישראל היותר עשירות והיותר בטוחות – לפי מצב הענינים בהוה – מכל מקרים פּתאומים, והקהלות האלה בוחרות מצדן אנשים אחדים, כמובן, גם כן היותר עשירים והיותר בטוחים, ולהם נמסרים המפתחות של המוסד.  ואם כן, העומדים כעת בראש יק"א אינם יורשיו של הברון הירש, כי היורש האחד הוא אַך עם ישראל עצמו, והמה הנם אַך האפּיטרופּסים המחויבים לקיים את צוואת המת.  בעל הצוואה בעצמו היה יכול לשנותה לפי רוחו, אבל האפּיטרופּסים אינם רשאים לנגוע בה, ובפרט לחומרא, בדברים המתנגדים לרצונו של היורש האמתי.  אָמנם האפּיטרופּסים נשענים תמיד על ספר התקנות של יקא; הם דורשים את התקנות בשלש עשרה מדות, למען הראות, כי כל מה שהם עושים עושים הם לא על דעת עצמם, כי אם דעת רוח התקנות, האוסר עליהם, למשל, לעסוק בישוב ארץ-ישראל ומטיל עליהם חובה, מצד אחר, לתמוך בידי אלו שנאחזו כבר בארץ בעזרת אחרים, כדי... שיעזבו את הארץ.  אבל – בקשו ראשי יק"א לישב בשלוה, והנה גם עליהם קפץ רוגזם של הציונים.  המלחמה החלה מיד אחרי המלאכות שנבחרה מטעם האספה באודיסה ביום שלשה עשר לחודש פברואר שנת 1901, המלאכות המשולשת: מבאי כחם של החובבים בחוץ-לארץ, מנבחרי האכרים ומנבחרי הפּועלים בהמושבות בארץ-ישראל.  ואולם מתחלה עמד בקשרי המלחמה רק עורך "השלח" (עי' "השלח" כרך ז' ע' 560 והלאה), ודברי הבקרת הקשה נאמרו בלשון שאין ראשי יק"א נזקקין לה והתיחסו בדרך ישרה אל חברי המלאכות, אם כי בדרך אגב הם כוללים בתוכם גם גזר דינה של יק"א.  לדברים קטנים כאלה לא הסכינו אלופינו המערבים לשים לב, ואפילו הד"ר גסטר, מליצה של יק"א, שבלי ספק מסתכל הוא גם בהספרות העברית ומשגיח בדעת הקהל העברי – גם הוא לא מצא אז לנחוץ לבקש סליחה בעד חברי יק"א, לטהר אותם ולהוכיח, כי לא הם אשמים אם נבחרי הפּועלים מצאו שערי יק"א ננעלים לפניהם, יען ש"הענין" מסור לועד אחר, שאין המוסד יק"א אחראי בעדו.  ורק אחרי שדברי האשמה נשמעו מפורשים בשפת אנגלית מפּי הסופר המפורסם זנגוויל, רק אחרי שיצא הלוחם מלחמת מצוה הזה לחתות גחלים על ראשי יק"א בשפה המובנת גם לשאינם בני-ברית – רק אז יצא הד"ר גסטר לתבוע את עלבונה של יק"א מאת מאשימה.  אָמנם חבל, כי הד"ר גסטר, שכבודו חביב כל-כך על הקהל העברי, קבל על עצמו את הטורח להיות סניגורה של יק"א.  זנגוויל יושב בלונדון ו"ממהר לדבר צחות" בהשפה האנגלית ומכיון שהתחיל, שוב לא יחדל לבקר: ראשי יק"א יכסו טפח והוא יגלה טפחים, כמו שעשה כבר באמת באספה שנקראה מטעם האגודה המאוחדת של הציונים האנגלים ביום א' לחודש פברואר שנה זאת.  באספה זאת יצא זנגוויל בבקרת חריפה נגד אפּיטרופּסי יק"א והוכיח ברור, כי ראשי יק"א לא לבד שאינם ממלאים אחר התקנות, כי אם מכוונים הם את מעשיהם נגד אותן התקנות עצמן שעליהן הם נשענים.   וכי באמת נוצרה יק"א לגדולות ועליה מוטלת החובה לשאוף כמעט לאותה המטרה שהציוניות המדינית שואפת אליה.  ועם זה בא זנגוויל לתבוע את עלבונם של שלוחי הצבור, שלקחו חלק בהמלאכות הפּריזית, וישם לאל את תשובתו של הד"ר גסטר, שהעמיס את האשמה על "הועד המיוחד", זה "השעיר לעזאזל" – כן כנה אותו זנגוויל – של יק"א.  ראשי יקא מתפּארים בעבודתם הפּוריה, ובחשבונם הנדפס הם מרימים על נס, כי המורה האשכנזי, ששלח אותו הועד האנגלי להמושבות בארגנטינא, למד במהירות נפלאה את השפה הספרדית, וכבר היא שגורה בפיו ללמדה את נערי ישראל בני הגולים מרוסיה ורומיניה.  זהו עמל אלופינו המסובלים, הנועלים דלתותיהם בפני אלה שהרטיבו את אדמת אבותינו בזעת אפּם.  זאת היא עבודתו הפּוריה של "הפּטיש הגדול העולה ויורד על-ידי כח הקיטור – כדי לפצל אגוזים".

 

המחזה הזה, כי מספּר "גואלי הדם" של עמנו הולך ומתרבה גם בארצות המערב, וכי אנשים כזנגוויל מרימים את קולם, צריך להחשב על המקרים היותר נכבדים בחיינו הפּנימיים ההוים.  אמת, כי מעשים נכבדים בל נעשו עוד, אבל יש דברים שהם מצטרפים למעשים; אמת, כי החברה יק"א לא נכנעה עוד לפני המעירים אותה לחזור בתשובה, אבל התעוררות טובי עמנו נוכל לראות אתחלתא דגאולה.  כל מי שנמצא בעבדות ומכיר את עבדותו, הרי הוא כבר בן חורין בהכרתו – וסופו להגאל.

ראשי יק"א מגינים על ספר התקנות שלהם, וראשי החברה "כל ישראל חברים" מגינים על תקנותיהם הם, אלא שהראשונים מפלפּלים ומתוכחים ועושים מה שאין בתקנותיהם, והאחרונים, בלי שום וכוחים ופלפּולים, אינם עושים מה שיש בתקנותיהםץ

בכלל, אמנם חדלה בשנים האחרונות החברה כי"ח "להרעיש עולמות", להיות ענין רב לאוהבים ואויבים.  אלה ואלה עזבוה כעת לנפשה ואינם מטפּלים בה.  אלה ואלה באו לידי הכרה, שנקודת הכובד של חיי היהודים בזמן הזה אינה בהחברה הזאת.  אלה מאחינו המאמינים עוד כעת, כי בכסף בלבד יוכל עם ישראל להגאל, לקחו את הבכורה מכי"ח ונתנו אותה לרעותה הטובה – כלומר, העשירה ממנה – ליק"א, ואלה שהתנפּלו תמיד על החברה הזאת, כי חשדוה במה שאין בה, כלומר, באוצרות ומטמונים גנוזים, אשר באמת לא היו מעולם להחברה הזאת, – האנשים האלה חדלו גם הם מהתנפּל עליה, אחרי אשר מצאו לפניהם חתיכה יותר ראויה להתכבד, ומה להם עוד לחפּש אחרי מיליוני היהודים בחורין ובסדקין בשעה שמוטלים לפניהם מיליוניה של יק"א הגלוים והידועים.  ובכן ישבו להם ראשי החברה ופקידיה במנוחה ועשו מה שעשו, ואיש לא שם לב כמעט להם ולמעשיהם.  אך פּתאום קפץ גם עליהם רוגזם של הציונים.

בהעתון הציוני "Die Welt" (נו' 7 ש"ז) נדפסה חליפת מכתבים בין ד"ר אליאס ממילהויזען ובין ראשה של כי"ח.  הד"ר אליאס, כאחד מחברי כי"ח, פנה בשאלה אל ראש החברה, מדוע אחרו עד כה בחירות חברי הועד, שעל פּי הסעיפים ח' ט' מספר התקנות של כי"ח היו צריכות לצאת לפעולה עוד בשנת 1896 ובשנת 1899? בהחשבון הנדפס משנת 1898 הננו מוצאים – כך כותב הד"ר אליאס – כי כל חברי הועד המרכזי וגם המרכזים המחוזיים היותר חשובים חוו בעת ההיא את דעתם, כי בחירות חדשות על ידי כל החברים עלולות להוליד דברים בלתי נעימים, וכי טוב יעשה הועד המרכזי אם יבחר בעצמו חברים חדשים להועד במקום המתים והיוצאים.  העצה הזאת נתקבלה לרצון ובחירות לא נהיו עוד.  וכה מראה הד"ר אליאס בחשבון מדויק, כי לכל ששים חברי הועד בהוה אין כל יפוי כח על פּי התקנות להשאר על מקומם.  מכתבו של הד"ר אליאס נשלח ביום כ"ז לחודש יאנואר 1902, וכ"ט בו כבר נשלחה תשובה מאת הועד על שם הד"ר אליאס, תשובה הראויה להשאר לדורות, וזו לשונה:

 

"אדון מאד נכבד!

את מכתבך מן כ"ז דנא קבלנו.

קראנו בשים לב את דבריך ואת הטעם שאתה נותן להם, כדי לזרזנו לבחירות חדשות.  זה לא כבר שאל שאלנו את המרכזים האשכנזים היותר חשובים, אם כדאי להזמין למטרה הזאת את חברי האגודות.  כולם ענו פה אחד, כי לפי מצב הענינים השורר כעת, תחשב זאת מצדנו לאי-זהירות לחולל אַף אַגיטציה כל שהיא, שעל ידה אָנו יכולים לנפול בידי מתנגדינו, ובכל תוקף ועוז דרשו לעזוב לעת עתה מחשבה כזו.

הועד המרכזי החליט בכלל לדחות את הבחירות לזמן מאוחר.

                                                            ברגשי כבוד,

                                                                        מזכיר החברה".

התשובה הפּשוטה הזאת אינה צריכה ביאור.  אַך כמובן, לא יכלה להרגיע את הד"ר אליאס, והוא פנה במכתב שני על שם ראש הועד.  במכתבו זה (מן ל"א לחודש יאנואר) הוא אומר, כי מלבד שפּוליטיקה כזו, שאוחז הועד המרכזי, מתנגדת היא לחוקי היושר, הנה גם תועלתה מוטלת בספק ולעולם לא תוביל אל המטרה הרצויה להועד.  תחת האגיטציה הפּשוטה, שראשי הועד כל כך יראים מפּניה ובורחים ממנה, תתלקח אגיטציה כפולה: האחת: להכריח את הועד, שימלא אחר תקנות החברה ויקרא לבחירות חדשות, והשנית: להמיר את רכי הלבב, אשר בהועד עתה, באנשים יותר הגונים להיות שומרים על עמם.  אבל בפעם הזאת לא מהר עוד הועד לענות, כבפעם הראשונה, והד"ר הנכבד עדיין מחכה לתשובה...

הפּחד מפני המתנגדים מביא את הועד לדחות את הבחירות.  אבל, מי ומי המה המתנגדים אשר היא יראה מפּניהם? – כנראה, לא האנטיסמיטים, כי הם הלא כבר היו בעולם גם בעת שהבחירות היו נעשות כסדרן בחברת כי"ח. המתנגדים האלה הם איפוא... עוד הפּעם הציונים.  אבל באמת אין הציונים מתנגדיה של החברה.  הם חפצים אך זאת, שהחברה שכתבה על דגלה "כל ישראל חברים" תהי באמת חברה ישראלית, שתוכה יהי כברה, שמעשיה יהיו מכוונים לדגלה.

מלחמת הקיום בין הישן ובין החדש מתלקחת כעת בכל מוסדות עמנו המפוזרים בארבע פּנות העולם, כהעם עצמו שבשבילו נבראו.  אי אפשר אמנם לנבא עתידות, אבל הפּחד ומורך הלב של "עמודי התוך" בעת האחרונה – גם זה לבד כבר אות לטובה הוא...

__________

 

III

 

(סימני ההתעוררות בחיינו הפּנימים.  אספת הציונים החרדים בווילנא.  יסוד "מרכז רוחני".  החרדים והצעירים. – אספת ראשי הקהלות באשכנז.  בקשת הרבנים.  עבדות בתוך עבדות. – א"ש פרידבערג וד"ר שלמה מאנדעלקערן).

 

עם ישראל, בכל עניותו, לא היה מעולם עני באספות.  כמעט בכל ארצות פּזוריו ניטלה ממנו היכולת להשתתף בחיים המדיניים הסובבים אותו ולהשפּיע עליהם במדה ידועה, לכן צמצם את פּעולותיו אך בתוך התחום הצר שגבלו לו אדוני הארץ.  בתחום הצר והמוגבל הזה היו כחותיו מתפּתחים ובתחום הזה היה צריך גם להוציאם, לפזרם על ענינים זעירים הממלאים את חללו של התחום.  העמים השרוים על אדמתם וההולכים לבטח בדרך התפּתחותם, מבלי לסבול כל לחץ ודחק מן החוץ, יכולים באמת להקדיש את כחותיהם לדברים העומדים ברומו של עולם ולבלי הוציא אותם לבטלה, ובכל זאת יורנו הנסיון ההיסטורי, כי גם אצל העמים האלה רק חלק קטן מכחותיהם מכוון ישר כלפּי מטרה ידועה, ורוב הכחות הולכים לאבוד, לדברים של מה בכך.  ואם החזיון הזה מלוה את חיי כל העמים, אין פּלא שנמצא אותו בצורה יותר בולטת בחיי "עם עני ודל", המציב לו לפעמים גם את מטרותיו עצמן באונס, לא רק במובנו של ההכרח ההיסטורי, כי אם במובנו של האונס הבא מן החוץ והדוחק את הבחירה החפשית.  "עם עני ודל" כזה נמצא תמיד במצב התמרמרות, וההתמרמרות מביאה תמיד לידי קטנות, לשפוך "מרי שיח" במקום שיש אך לשחוק, לכעוס ולקצוף ולהתעלב בקום שאין מכעיסים מקציפים ועולבים.  והכעס והקצף אוכלים בכל פּה את כחו של העם ובולעים את מיטב האינרגיה שלו.

גם כעת, כשמאמינים אנחנו, או כשרוצים אנו להאמין, שעמנו קם לתחיה, שמתנער הוא מעפר גלותו והולך, או מתעתד להלוך, לקראת חיים חדשים – גם כעת, לוא היו לנו כלי מדידה למוד בהם את סכום הכחות המולידים בקרב עמנו פּעולה מעולה שיש לה איזה ערך קיים, ולעומת זה סכום הכחות "דאזלין ערטילאין", בהולידם פּעולות שאין בהם ממש, ככתישת המים במכתש – כי אז היינו מוצאים, שהרוב הגדול של עמנו חי הוא גם כיום הזה על עניניו הקטנים, עוסק הוא בחיי שעה ומקדיש להם את כל כחותיו, וחיי השעה האלה אינם חיים מלאים, כי אם שברי חיים, זכר לחיים ותו לא.  הקטטות והמחלקות על "ראשון, שני ושלישי" בעניני הקהלות, הרדיפה אחר הכבוד המדומה, שאלת ה"מזרח" וה"מערב" בבתי תפלה ועוד ועוד – אלה המה הענינים "רבי הערך" התופסים מקום בראש בחיינו, אלה המה הענינים, שבשבילם אנו עמלים, שבשבילם אנו דנים, רבים ומתוכחים ומפסידים את מיטב כחותינו.  ומדי בואנו לדבר אל העם, אל ההמון הגדול, כי מניח הוא חיי עולם ועוסק בחיי שעה, יש אשר יתלהב ויתרגש שעה אחת – ושב אחר כן לעבודתו הקודמת, המתאמת לדאגת המחר הסמוך, ואינו שם אל לבו, כי יש מחר שהוא לאחר זמן, הדורש ממנו הכנות רבות, הדורש ממנו גם קרבנות, והשכר יבוא רק לעתיד לבוא.  כח הראיה, כידוע, תלוי בחנוך העין: האכר העובד תמיד בשדה, המסתכל בהאופק הרחוק והמביט אל העבים ממעל, הנהו על פּי רוב בעל ראיה רחוקה, ותלמידי בתי הספר, וביחוד אלה האנשים המבלים את עתותיהם בקריאה וכתיבה, הנם ברובם בעלי ראיה קצרה.  כן תלוים גם כן בהחנוך ההיסטורי עיני הרוח של העמים.  רק עם היודע ומכיר, כי האדמה מתחתיו שלו היא, וכי השמים ממעל שלו המה, רק עם כזה מובטח גם בהמחר הרחוק שלו ומכין את עצמו בהשקט ובבטחה לקראת העתיד.  לא כן העם שבמשך דורות רבים היה אנוס לחיות בד' אמותי שהגבילו בעדו, ושהקיפו אותן חומה מכל עבריהן.  עם כזה מאבד לאט לאט את הכח להביט למרחוק ונהיה במשך הימים לקצר-הראות, ואפילו בעולם המושגים ובעולם הדמיון מתרגל הוא לצמצם את עצמו ואינו יודע עוד לשוט ב"מרחב-יה".  עם כזה רואה את העתיד שלו אך מבעד לעב הענן, מוכשר הוא לחלום על העתיד, אבל לא לחוש עתידותיו.  העתיד בכללו נראה לו כ"מה שאחר הטבע", מעבר לגבול המציאות, שאי אפשר לו לבוא אלא באותות ובמופתים, היוצאים גם כן מדרך הטבע.

אין מן הצורך להביא ראיות והוכחות, כי המצב הכלתי טבעי, שנמצא בו עם ישראל במשך שנות גלותו, שלל ממנו את בהירות הראיה ויעשהו כמעט סומא למחצה.  ומפּני זה צריכים אנו לשמוח על כל מחזה ומחזה, המסוגל לגלות את המכסה מעל עינינו ולהשיב להן את אורן במדה ידועה; מפני זה מחויבים אנחנו לתת את הבכורה בספרותנו להשאלות והשאיפות שיש בידן "לקרב את הקץ", כלומר המכשירות אותנו להתקרב אל הקץ, להפנות מעט מדאגות המחר הסמוך, שבהן שקוע המון עמנו בראשו ורובו, ולשים לב לאחרית החזון, ל"הלכתא למשיחא.  המחר הסמוך ימצא לו תמיד גואלים ונושים שיתבעו את חלקו, וגואלי העתיד הרחוק היו תמיד אך מעטים, אך יחידי סגולה, ובכל זאת היו לנו האחרונים למורי דרך, ומפיהם אנו חיים.

וצריכים אנו להודות, כי במשך חמש השנים האחרונות נתרבו בספרותנו סימני החיים, ושאלות העתיד נוטלות בה חלק בראש.  אמת, כי לא הספּיקה עוד השעה, שתהי נכרת בזה השפּעת הספרות על עצם חיינו, שהנם עוד כעת דלים ועניים ממעש, אבל גם זו אות לטובה, שסופרינו, ואפילו אלה המתנגדים גם כעת לרעיון התחיה במלוא מובן המלה מבלי כל התחכמות, אינם קוראים עוד מלא אחרי ה"חלוצים", המקדישים את כחותיהם לפתרון שאלות רחוקות; גם זו אות לטובה, שאפילו הרבנים, שהסכינו לשוט בד' אמותיהם של הלכה, או – בארצות המערב – בד' אמות של הטפּה, החלו להרגיש גם המה כי "קצר המצע מהשתרע", וחוג השקפותיהם, כפי הנראה, הולך ומתרחב.  אין רצוני לאמר, כי השאיפות החדשות המתגלות בעת האחרונה אצל רבים מהסופרים והרבנים מכוונות הנה כלפּי המטרה הרצויה והנכונה, אבל בכל אופן נוכל לשמוח על התגלותן, כי במקום שיש שאיפות יש חיים, ובמקום שיש חיים יש תקוה, כי סוף סוף תנצח האמת.

______________

ב"ירושלים דליטא", הלא היא העיר שרוח "בעלי-בתים" מרחף עליה, על חובביה הישנים ועל ציוניה החדשים, על חברותיה, אגודותיה ועל כל מוסדותיה הצבורים, – נועדו, בסוף חודש אדר א' שעבר, רבים מהציונים החרדים והמתונים לאספה רבתי, לדין על דבר הציוניות, לברר את שיטתה ומהותה ולהתוות לפניה את הדרך, שתתפתח באופן שתהא רוח החרדים נוחה הימנה.  אל האספה באו כשבעים נפש, ובתוכם עשרים רבנים.  החשבון הראשון בא בספרותנו היומית על דבר האספה הזאת – אשר קראו לה "אספה של מתונים" – לא היה מדויק כל צרכו, המו"מ והוכוחים על דבר ההחלטות שנתקבלו חסר ממנו לגמרי, וההחלטות בעצמן נמסרו אך לפי הרשימות שרשם איש פּרטי אחד שנזדמן שמה בשעת האספה.  הסופר שהביא את הידיעה הראשונה ב"הצפירה" (גליון 48) על דבר אספת הציונים החרדים בווילנא, כותב כדברים האלה: "ההחלטות האלה נתקבלו באספה אחרי שהוצעו מהקומיסיה שנבחרה לתכלית זאת.  אין אני אחראי על סדר הסעיפים, כי הקומיסיה לא סדרה את תקנות ה"מזרחי" בסדר נכון, וגם הנאספים לא דרשו כזאת, וערבוביה היתה בהצעותיהם והחלטותיהם, עד שברוב עמל עלתה לי להוציא את החלטות האלה מרשימות שרשמתי בעת האספה מפּי השמועה".  אין אנו יודעים מי היה מעכב בעד סידור התקנות, אם הרבנים, או המתונים סתם, אבל כמדומה לנו שהסדר והדיוק הם דברים מועילים וגם נחוצים בשעת בירורה של איזו שטה, ואךְ לחנם מחלו עליהם חברי האספה. – ואולם כעת מונח לפנינו חשבון יותר מפורש על דבר אספת המתונים, והחשבון הזה נדפס בתור קריאה גדולה לכל שלומי אמוני ישראל ("המליץ", גליון 75; "הצפירה", גליון 76), שממנה אנו יכולים ללמוד הרבה, הן מגוף הקריאה והן מההערות הבאות בשוליה.  אחרי השקפה כללית, מעין "פּתיחתא", המבארת, כי הרעיון שאנו קוראים לו כיום "ציוניות" החל לשוב להתעורר בקרב ישראל זה לפני עשרים שנה ויותר, וכי "בעצם לא פּסק מישראל למימי הנביאים הראשונים", – מוצאים מחברי הקריאה לנחוץ לברר ראשית כל הסבות שהביאום לידי יסוד אורגניזציה חדשה בתוך הציוניות.  מחברי הקריאה מוצאים, כי בראשית צמיחת הרעיון של "שיבת ציון" נחה הרוח גם על הרבנים החרדים "גאוני הדור שמפּיהם אנו חיים", ולא זו בלבד, אלא שגם התיצבו בראשונה בראש התנועה, ורק מפּני שברבות הימים נכנסו לתוך הציוניות "אנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה" ויכניסו עמהם "נמוסים זרים ושטות חיצוניות בשיבת ציון, אשר לא יוכלו להיות לרצון לקהל היראים הדבקים בתורתנו" – רק מפּני זה נסוגו אחור אחדים מהגאונים, ו"יש אשר נהפּכו לאנשי ריב לכל הענין כולו".  וגם אלה מהרבנים "אשר הוסיפו להחזיק בכל עוז בדגל ציון", למרות הנמוסים הזרים והשטות החיצונית, אלה מהרבנים שעצם הרעיון היה להם לחוד והנמוסים והשטות לחוד – גם המה היו "נבוכים ונואשים ימים רבים" מבלי דעת איככה לפצל את הקליפּות הזרות מעל הציוניות.  וכה ארכו מבוכתם ויאושם ימים על שנה עד שהחלו לאט לאט ל"לגלות את לבם איש לרעהו", ומכיון שגלו את לבם לא היה להם עוד צורך לשבת בחבוק ידים במבוכה ויאום "ונוסדו יחד לשלוח לעיר ווילנא את בחיריהם אנשי מדע ובתוכם רבנים גאונים, לברר שם את דבר הציוניות מה היא על דעתם, להפריד בה את מינה מתוך שאינה מינה, להבדיל כל ערב ממנה ולהציגה בנקיונה לעיני כל קהל חבריהם היראים".  אחרי כל אלה, אחרי שתרוחץ הציוניות למשעי ותהי נקיה מכל פּסולת וסיג, ילבישוה מחלצות – "כי נאה לאהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוקן בתכונת אהלי שם" – ובלי כל מורא ופחד יציגוה לעין הרואים המהדרים מן המהדרים; ואלה האחרונים ינהרו בודאי המונים המונים אל הציוניות הנקיה, אשר אליה התפּללו כל ימים, ואשר אך "הנמוסים הזרים והשטות החיצוניות" היו מעכבות בעדם מתת את ידם לה עד היום הזה.  אבל נסור נא ונראה מה המה הנמוסים הזרים והשטות החיצוניות שהכניסו עמהם לתוך הציוניות האנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה.

"הנאספים נועדו יחדיו ויגלו איש לרעהו את דעת שולחיהם (לא פורש מי ומי היו השולחים: אגודות ציוניות קימות או יראים וחרדים סתם שלבם הומה לציון?), כי הדברים אשר בגללם נקעה נפש רבים מהעם מן הציוניות, אלה הם: 1) אספות אנשים ונשים יחד בקצת כנופיות של הצעירים ששם "ציון" נקרא עליהן.  2) חלק הספרות שנוסדה בידי שוחרי הקולטורא החדשה, המתערב בענין הציוניות ואומר ליסד אותה על שטות תרבות חיצונה שאין רוח תורתנו ורוח אומתנו יכולות בשום פּנים להיות נוחות הימנה.  3) החנוך המתוקן על פּי רוח חלק הספרות הזאת, שבצד המוחש שבו הוא עושה את ידיעת הלשון וההיסטוריה עיקר ואת למוד התורה רק לטפל קל, והממלא את כל תחום הלמוד במיטודות חדשות, מבלי היות עוד מקום וזמן וחפץ ללמוד תורה שבכתב, ואין צריך לאמר שבעל פּה, ובצד המושכל שבו משתדל החנוך הזה להשרות על ילדינו את רוח השטות החיצוניות, שחלק הספרות של בעלי הקולטורא החדשה הוא המליץ להן.  4) המטיפים, אף שבודאי יש בהם אנשים ישרים ותמימים, אך מקצתם דוברים דברים שהם למורת רוח לקהל הדבקים בכל לב בתורתנו."

ממש ההפך מטענותיהם של הצעירים, המתאוננים: א) על העדר השתתפות נשינו בהתנועה הציונית,  ב) על ספרותנו השקועה יותר בהעבר ואינה מתאמת עוד לחיינו ההוים עם תביעותיהם המדעיות,  ג) על מצב החנוך הפּרוע והנושא עליו חותם דתי יותר מכפי הראוי,  ד) על המטיפים שריח הדרשנות חסרת הטעם נודף מהם והלובשים טלית שכולה תכלת כדי לעשות נחת רוח להיראים והחרדים.  אמנם בעוד אשר הצעירים, בהיותם צעירים, הגידו ולא כסו דבר, כי מגמתם לתת פּנים חדשות להציוניות בכללה, וכי מלחמה להם מעתה עם כל הדעות הנפסדות המזיקות לה, לפי דעתם, ­– הנה הרבנים, בהיותם רודפי שלום מושבעים על פּי מצבם, מדברים גבוהה על "דרכי הנועם" ועל "נתיבות השלום": "תעודת אגודתנו היא לקרב ולא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחוה בקרב המפלגות השונות" (סעיף ב' מן התקנות של האגודה המרכזית).  אבל לא מצאו לנחוץ לבאר לנו עם זה, את מי הם אומרים לקרב ובין איזו מפלגות שונות הם חפצים להשכין שלום ואחוה; מה הם קוראים בנין ומה סתירה? הצעירים, בהיותם צעירים, לא נסוגו אחור גם מפּני השם "פדרציה", והרבנים, בהיותם מגינים על הציוניות מפּני הנימוסים הזרים, הודיעו גלוי ב"שער בת רבים", כי החליטו ברוב דעות גדול "לבלי עשות פדרציה, היינו לבלי צאת מתוך האורגניזציה הכללית בכל, רק ליסד אגודה מרכזית לחרדים".  אבל הלא גם הצעירים לא יצאו מתוך האורגניזציה הכללית, גם המה נשארו בתחומה של הציוניות לפי הפּרוגרמא הבזילאית, אלא שיסדו להם מרכז רוחני מיוחד, וכזאת עשו גם החרדים, בבראם להם מרכז רוחני לפי רוחם הם, ולשמחה מה זו עושה? אם נמצאו ציונים שחשבו את יסוד הפדרציה של הצעירים למחזה מעציב, המזיק לשלמותה של הציוניות, הנה בודאי יתעצבו כעת כפלים, בראותם כי גם החרדים מחקים מעשי הצעירים, ובעוד שיש מצטערים על הראשונים, באים החרדים להוסיף עליהם; ואלה הציונים שאינם רואים כל סכנה ביסוד פדרציות, לא יגילו בודאי על שנחלף השם "פדרציה" בשם "מרכז רוחני". –

עוד צד שוה אחד הננו מוצאים באספת הצעירים ובאספתם של החרדים, כי כשם שלא עלתה ביד הצעירים לסמן, ואפילו בקירוב, את גבולות ה"דימוקרטיות", כך לא עלתה בידי החרדים לברר את תביעותיה של ה"חרדות".  מי הוא הזוכה להקרא בשם ירא, מי עומד בשורת החרדים ומי נוטל לו את השם מתון סתם – כאן הניחו מחברי הקריאה מקום להתגדר בו לכל מי שרוצה לעסוק בשאלות חמורות ודקות.  אמנם את חוסר הבירור הזה הרגישו, כפי הנראה, בעלי הקריאה הגדולה בעצמם ומצאו לנחוץ לתת לה מלואים, אבל בעוד שתחת הקריאה חתום השם "מזרחי" (נוטריקון: מרכז רוחני, כן מפרשים את השם הזה החרדים אַך לא פרשו, מה עול מצאו בפשטותו של השם, שהוא לכאורה יותר נאה מן הדרש על-פּי נוטריקון), נחתמו ה"מלואים" בידי ראש הועד של המרכז הרוחני לבדו, ואין אנו יודעים אם נכתבו המלואים על דעת כל חברי האספה, או על דעת היחיד העומד בראש הועד.  בכל אופן, בואו ונחזיק טובה להרב מלידא שפּירש במלואיו מה שסתום בגוף הקריאה.  אמת כי לא נתן לנו פירוש מספּיק, אבל יכולים אנו ללמוד מהרמיזות האחדות על הכלל כלו, מבלי לחכות עד שנוכל לעיין בהמכתבים החוזרים, כפי הבטחת ראש הועד.  אחדים פּנו בשאלה חמורה אל ועד המרכז: אם מתיחסים התנאים העיקרים הנוגעים להחרדות גם להנהגתם הפּרטית של החברים? ועל השאלה הזאת הננו מוצאים תשובה ברורה בהמלואים: "אנחנו לא נעצנו חרב בפתח הביאה, לגדור בעד הנכנסים.  לא! כל הרוצה לכנס לאגודתנו יבוא ויכנס.  ואולם לעומת הקולא שהקלנו בהכנסת החברים הננו מחמירים בנוגע להנהגתן הכללית של האגודות הנספּחות להאגודה "מזרחי".  הנהגתן הכללית צריכה להיות לפי רוח היהדות החרדית, מבלי לשנות אף שינוי קל, כמו לשבת בעת אספת החברים בגלוי ראש וכדומה.  הנואמים והמדברים צריכים להיות לפי רוח היהדות בשפת עברית או בשפה המדוברת, ותכנם יהיה לפי רוח התורה והמצוה, באופן שרוח החרדים נוחה הימנו".

מכל האמור הרי אנו יכולים להוציא שלשה דברים, שהם ב"שב ואל תעשה": א) אסור ליסד אגודות משותפות של גברים ונשים; ב) אסור לשבת בעת האספה בגלוי ראש (כמובן חל האיסור הזה רק על הגברים); ג) אסור לדבר בשעת האספה באיזו מן השפות הלועזיות, אלא בשפת עבר או בשפה המדוברת (כלומר, זרגון).  אמנם במה שנוגע להאיסור הראשון, באו גם החרדים לידי הכרה גמורה, כי להתפּשטות הציוניות "נחוצה לנו מאד עזרת נשים הצנועות, ולמען חזק בלבן, ולמען חבב עליהן את המעשים ואת החפצים שפרטנו בזה, יש להשתדל, כי תיסדנה להן חברות בנות ציון, אשר תעודתן תהיה כתעודתנו, לשחר את משמרת היהדות ואת חבת ציון כאחד.  אך זאת יש גם לנו, גם להם להעלות על לב, כי נאה לאהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוכן בתכונת אהלי שם, "משפּחות לבד ונשיהם לבד", ולא בטעם יפיפותו של יפת שנתחבבה על בני הנעורים יותר מכדי השיעור הראוי (וכמה הוא השיעור הראוי?), לרע מאד למוסר בנינו ובנותינו".  אם כן רואים אנחנו, כי הציונים החרדים מסוגלים גם לעשות הנחות, ויש לקוות, כי גם ביחס אל השפה השלטת בהאספות ימצאו איזה צד להקל, כי יכניסו תחת סוג שפת עבר גם את לשון התרגומים ותחת סוג השפה המדוברת את לשון יושבי קאוונא למשל, שיש בה תערובת של השפה האשכנזית "יותר מכדי השיעור הראוי", או את לשון בני הדרום, המלאה עד חציה מבטאים רוסים.

ואלה הן החלטות הראשיות החיוביות, שהן ב"קום ועשה": על המרכז הכללי א) ליסד ועד של חכמים וסופרים שיבקרו את הספרים והחוברות בדבר הציוניות ולחרוץ משפּט איזה לקרב ואיזה לרחק; ב) להשגיח שלא יתפּרצו אל הציוניות זרמים זרים; ג) לשלוח רבנים מפורסמים, מגידים ודרשנים אורתודוכסים בעלי כשרות לברר את תעודת הציוניות; ד) להפיץ בהעתונות העברית את שיטת החרדים ולהשיב על המאמרים המתנגדים לדעותיהם (תקנות המרכז, סעיף ז', ט'); ה) האגודה שתאבה ליסד איזה חדר, עליה להציע הדבר לפני ועד הרבנים שנבחרו לזה ועל-פּי דעתם והסכמתם יקום דבר.  הסעיף האחרון לא נכלל בהתקנות, ומוצאים אָנו אותו רק בה"מלואים", ואין אָנו יודעים אם ועדה רבנים הנזכר פּה הוא הוא הועד של חכמים וסופרים, שמדובר עליו בסעיף ז' מהתקנות, או ועד החכמים והסופרים לחוד, והועד של רבנים – בריה בפני עצמה.

ומעתה – בטוחים מנהיגי אגודת המרכז, אחרי אשר עלתה בידם להחזיר את עטרת הציוניות ליושנה, לבער ממנה את הקוצים ואת הדרדרים, את הזרמים הזרים ואת הקולטורה החדשה – מעתה לא יהיה עוד כל קיר מבדיל בין החרדים ובין הציוניות, ואם עד כה עמדו גדולי הרבנים מנגד להתנועה הכללית מיראתם פּן תבולע על ידה להיהדות הנאמנה, הן לא לחנם עמלו ויגעו חברי האספה הווילנאית ליסד את המרכז הרוחני הצרוף והמזוקק שבעתים.  ואם המצא ימצאו גם אחרי כל אלה יראים וחרדים שיעמדו במרדם – מאיים עליהם ראש הועד, כי בקשיות ערפּם יסבו חלילה נזק רב לא אַך להציוניות, כי אם גם לעניני הדת, שהם חופפים עליה.  "דעו נא כי כמה יגיעות יגענו, כמה טרחות טרחנו בדבר מוסד האגודה החרדית.  לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו וכל העמל הרב שעמלנו לא היה אך ורק לטובת הציוניות בלבד", – לא! מיסדי המרכז הרוחני כוונו בעבודתם זאת עוד למטרה אחת, והיא – שלא יחולל חלילה כבוד הגאונים על-ידי התנגדותם להציוניות, כי למה יאמרו הבריות, ש"לב אבן בקרבם ואינם נחלים על שבר בת יעקב".  עוד מוסיף ראש הועד ב"מלואיו" לאַיים על מתנגדי הציוניות החרדים, שאם גם יעלה בידם ליסד להם חברה בפני עצמה למטרת החזקת הדת "על-פּי התעוררות אחדים מהאדמורי"ם והרבנים בעתים האחרונות", מבלי לבוא לעזרת הציוניות – ידעו נא "כי ידיהם לא תעשינה תושיה, כי הציונים ימתחו עליהם קו של חשד... ולא לבד שלא יחזיקו את ידם, כי גם ישימו מכשולים על דרכם".  ואחרי האזהרה הזאת – עוד הפּעם קול דממה דקה, עוד הפּעם תחנונים ידבר ראש ה"מזרחי", ועוד הפּעם מהלל הוא ומשבח את סחורתו.  ולא רק את סחורתו הוא משבח ומפאר, כי אם גם את המוכרים בעצמם: "והננו מודיעים אתכם, כי נוסד ועד של שבעה אנשים מצוינים, וביניהם ארבעה רבנים, וכותב הטורים האלה הוא העומד בראש הועד הזה".  חלילה לנו להטיל ספק באמתתה של העדות הזו, נאמנים הם שלומי אמוני ישראל, שלא יבחרו להם לראשים מכל הבא בידם, אבל – מעט ענוה, רבותי!...

"מלבבים" הם גם הספּורים שמסר לנו ראש הועד (מלואים, הערה ב') בשם בנו של אחד האדמורי"ם המפורסמים, והם שתי "מעשיות": האחת על-דבר אחד הקולוניסטים בפתח תקוה, שהיה לפנים מגולח זקן ופאות (אך זהו מגולח להכעיס, כי המגולחים "לתיאבון" נוהגים לגלח רק את הזקן), ומכיון "שרעיון חבת הארץ החל לפעם בקרבו" יש לו כעת גם זקן מגודל, גם פּאות ארוכות; והשנית על-דבר צעיר אחד שחדל לעשן גם בחול, כדי שלא יביאהו יצרו לידי חלול שבת, וכל זה גם כן מפּני שנהפּך לציוני.  אָמנם האין בהספּורים האלה מעין מעשה לסתור את כל עיקרה של הקריאה הגדולה? מהמעשיות האלה נוכחים אנו לדעת, כי עוד טרם הוסד ה"מזרחי" היו כבר לעולמים אדמורי"ם ובני אדמורי"ם אשר האמינו, שהציוניות עלולה היא לחזק את הדת, ובכל זאת צריכים עוד כעת אחדים מרבותינו להתרפּס לפני הדום רגלם.  מעשיות מעין אלה מראות בעליל, כי אך תמימות יתרה היא לחשוב באמת, שרק היראה מפני "הנימוסים הזרים" מונעת את האדמורי"ם ורוב הרבנים מתת ידם להציוניות.

היעלה בידי "המזרחי" למשוך אחריו באמצעים כאלה את היראים והחרדים המתנגדים כעת להציוניות, או לא? – ימים יגידו, אבל כמדומה לי, שסבת התנגדותם של האדמורי"ם ורוב הרבנים להתנועה הלאומית אינה פשוטה כל כך, כמו שחושבים מיסדי המרכז הרוחני, כי היא יותר עמוקה ויותר מסובכת.  החיים אינם עומדים על מעמדם ויוצרים הם בכל יום תמיד תביעות חדשות, והאדמורי"ם והרבנים, מבלי יכלתם להסתגל להתביעות האלה, אנוסים הם להגן על נפשם ולהלחם בעד קיומם, והתנגדותם להתנועה הלאומית היא אך אחת מהצורות שלבשה מלחמה זו בעת האחרונה.

הצעירים והחרדים! אלה אומרים להוציא ישן מפּני חדש באופן מלאכותי, למרות חוקי ההתפּתחות, ואלה אומרים להוציא את החדש מפּני הישן, גם כן באופן מלאכותי, וגם כן למרות חוקי ההתפּתחות – אבל כשם שאי-אפשר לדחוק את השעה, אך אי-אפשר להשיב את השעה אחורנית.

_______________

הרבנים ברוסיה, שאינם רוצים להסתפּק אַך בהשם "רב" הנקרא עליהם, מבקשים לברוא להם מקצעות בחיים, שתהא שמה השפּעתם ניכרת, והרבנים באשכנז, כפי הנראה, מתעוררים גם הם מתרדמתם הארוכה, גם הם מתחילים למאוס ב"לחם הקלוקל" שהם אוכלים בתור משרתי הקהלה, אלא שבאו לידי הכרה כזו "מן העבר השני".  הרבנים ברוסיה חיים על-פּי רוב חיי עוני, מצבם החומרי נמצא בשפל המדרגה, מקור הכנסתם אינו נאמן כל עיקר, והמה תולים את הקלקלה הזאת בסבת ירידת מצבם המוסרי, כלומר, מפני שנתמעטה השפעתם על מהלך חיי הקהלות; לא כן הרבנים באשכנז, מצבם החומרי בכלל איתן הוא, ואף בערים הבינוניות חיים הם ברחבה, אבל עבודה אין להם, וכבר שומעים אָנו קולות חדשים: הבו לנו עבודה! הרבנים ברוסיה מבקשים עבודה חדשה, כדי לחזק על ידה את מצבם ההרוס, ורבני אשכנז  כדי לשלם בעד הטוב שהם מקבלים, אלה צועקים מרוב רעה ואלה מרוב טובה.

משונה הוא מצב הרבנים בארץ אשכנז.  הם סרים שם למשמעת ראשי הקהלה לא רק בעניני חול, כי אם גם בעניני קודש, מן הדברים הנוגעים לשאלת החנוך עד תוכן הדרשות הנשמעות מעל במות בתי התפלה בימי שבת ומועד.  הרבנים, אלה "כלי הקודש" של העדה משועבדים שעבוד גמור ל"יועצי המסחר", או, באופן היותר טוב, להפּרופיסורים של חכמת הרפואה ושל כל החכמות, מלבד חכמת היהדות, העומדים בראש הקהלות.  לא די ש"היועצים" האלה הנם דנים יחידים בבוא הקהלה למנות לה רב לראשה, לא די שהבחירה עצמה תלויה בדעתם היחידה, ואין לשום איש שאינו ממנהלי העדה וראשיה לחוות את דעתו בשאלות כאלה – אך גם אחרי המינוי אין להרב לרעות את צאן מרעיתו לפי נטות רוחו הוא, וגם בארבע אמות של הדרשות מחויב הוא להזהר ולהזהר מלהשמיע דבר שאינו מתאים לרוח הראשים, ואפילו בשאלות הדת, כמו שינוי נוסח התפלה וכדומה, אין קול הרב נשמע, וגם הענינים האלה נחתכים על-פּי ראשי העדה.  בברלין, למשל, כמעט בכל עניני הקהלה שולטת "העדה המאוחדת".  השפּעתה של "עדת ישראל", כלומר, עדת החרדים הקטנה מעבר מזה, ושל עדת המתקנים הקיצונים מעבר מזה, אַך מעטה היא ואינה ניכרת.  תחת שלטון העדה המאוחדת עומדים כמעט כל בתי התפלה הברלינים, ותחת השלטון הזה עומדים גם הרבנים-המטיפים.  הם דורשים חליפות בבתי תפלה שונים על-פּי סדר קבוע, ובהיות בתי התפלה של העדה הגדולה והמאוחדת שונים זה מזה בהרוח השורר בתוכם: יש בהם עתיקים לימים, שקשה להכניס לתוכם את כל התיקונים בבת אחת, ויש שנבנו מחדש בעשרות השנים האחרונות ומתקרבים בצורתם לבתי התפלה של המתקנים – הנה שונות הן גם הדרשות הנשמעות בבתים האלה, אַף כי יוצאות הן מפּי מטיף אחד.  הדרשה נכנעת לפני בית התפלה, ובית התפלה נמצא ברשותם של הראשים, והמטיף בכבודו ובעצמו נהפּך לפונוגרף חי הולך על שתים, שמוציאים מתוכו ניגונים שונים, הכל לפי דרישת המקום.

מובן מאליו, כי מצב כזה יוכל אמנם להשביע לחם את הרבנים באשכנז, אבל לא יכול למלא את נפשם, ובשעה שנקהלו זה לא כבר לבירת גרמניא מכל קצוי המדינה, אחרי הפסקה ארוכה של ד' שנים, ראשי הקהלות ומנהליהן לאספה רבתי, לדבר על כל הענינים הנוגעים לחיי הקהלות, נתמלטו מפּי רבנים-מטיפים אחדים דברים שלא זכינו עוד לשמוע דוגמתם עד כה.  הד"ר מייבוים מברלין וחברו הד"ר ווערנער ממינכן התאוננו בפעם הראשונה על מצב חבריהם הרוחני, ההולך ומתדלדל מיום ליום, למרות מצבם החומרי שהולך וטוב.  השפּעתם של הרבנים גם בעניני דת ואמונה הולכת ומתמעטת, והקהלות, מדי בואן למנות להם רב חדש, שמים לב רק אל כשרונו בהטפה.  אין שואלים עוד עד כמה מגיעות ידיעותיו של הרב בחכמת ישראל, עד כמה למד, קרא ושנה, מה הנה השקפותיו על היהדות ועל עתידותיה, מה הוא החומר שיהיה לתוכן דרשותיו – כל השאלות האלה נחשבות ליתרות, והחזיקו שבע ערים במטיף אחד לאמר, כשרון לך ב"מלאכת" ההטפה, רב תהיה לנו.  ובאמת יכולים אָנו למצוא בזמן הזה רבנים-מטיפים רבים בערי אשכנז שאין בינם ובין המשחקים בבתי התיאטראות ולא כלום.  אלא שהאחרונים משמחים את שומעיהם בלילות, והראשונים – לפני הצהרים, בין שחרית למוסף.  אין אנו חפצים להמעיט בזאת את ערכן הכללי של הדרשות.  אדרבה, על-ידי דרשות יש היכולת לפעול הרבה על חברי העדה, אבל במה דברים אמורים כשהדרשה נוסדת על דברים הנוגעים באמת להיהדות, כשיש לה תוך עשיר, מה שאין כן אם נקודת הכובד שלה נמצאת ביפיה החיצוני, בהמבטאים הנאים, בהקול הערב וכדומה.  ומאין יקחו להם רבני המערב את החומר הנדרש לדרשותיהם, אם לא רכשו להם במשך שנות למודיהם ידיעה עמוקה בחכמת היהדות, אם רבים מהם שנו גם את ספרי המדרש רק בהעתקתם האשכנזית.  אנשים כצונץ, גייגר, פראנקל ועוד – הלכו כבר לעולמם, ואת מקומם ירשו ננסים.

ווערנער ומייבוים אומרים לרפּא את ההרס בזאת, שיסכימו ראשי הקהלות לתת להרבנים איזו זכיות חדשות, והזכיות החדשות הלא הנה, שיתנו הרשות להרב לחוות דעתו לכל-הפּחות בעניני דת ואמונה; לא שתהא דעת הרב מכרעת בשאלות כאלה, כי אם שלא יגרע חלק הרב מחלקו של "יועץ המסחר", שלא יהיה האחרון דן יחידי... כמה מן העבדות, כמה מן שפלות הרוח יש בתביעה כזאת מצד הרבנים! אם מצב אחינו בארצות המערב הנהו בכללו בבחינת "עבדות בתוך חירות", הנה מצב הרבנים שמה הוא בבחינת עבדות בתוך עבדות.  "יועצי המסחר" הנם עבדים לבני חורין, והרבנים – עבדים לעבדים, היהדות עומדת ומתחננת על נפשה לפני עגל הזהב...

אבל מי הביא את הרבנות באשכנז למצב כזה, אם לא הרבנים עצמם מבני מינם של מייבוים, ווערנער ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם? הם, בדרשותיהם וביחוסם להשאלות החיות הנובעות מתוך היהדות, המעיטו את דמותה והטביעו עליה את חותם ה"רשמיות", וכעת אינם קוצרים אלא מה שזרעו בעצמם.  הרמת מצב הרבנים באשכנז אינה שאלה של נתינת זכיות חדשות להרבנים, כמו שהרמת מצב היהדות בכללו אינה תלויה בנתינת זכיות להיהודים בלבדה.  זכיות כאלה אינן נתנות, כי אם נלקחות.  על הרבנים לדבר לא תחנונים, כי אם בקול רם ובמסירת נפש, אבל כדי לדבר במסירת נפש, צריך שיהיה המדבר מלא תוכן נעלה שאינו נותן לו מנוחה.  והרבנים החדשים באשכנז היו מישנים עד כה את הרוח בקהלותיהם, עד כי מבלי משים נפלה תרדמה עזה גם עליהם בעצמם.  וגם כעת נוכל להביט על התעוררות אחדים מהרבנים האלה אך כעל תולדה הבאה בהכרח מהתעוררות החיים, שסימניה ניכרים גם בין אחינו המערבים, ורק את הד קולה החלש של התעוררות הלזו שמענו הפּעם מעל במת אספת ראשי הקהלות

_____________

משפּחת הסופרים שלנו אבדה שנים מבניה החשובים.  הלא המה: אברהם שלום פריעדבערג והד"ר שלמה מאנדלקערן.  איננו עשירים עוד כל כך בסופרים בעלי כשרון, שנעבור בשתיקה על אבדות כאלה, וגם איננו כפויי טובה כל כך, שנשכח במהרה את האנשים שהקדישו כל ימיהם לעבודת הספרות.  רחוקים היו שני הסופרים האלה איש מרעהו, האחד חי בתוך התחום, השתתף בצערם של אנשי התחום, וגם בשעה שהשקיע את כל מחשבותיו בתחום העבר הרחוק, שוה תמיד את ההוה לנגד עיניו, וחותם ההוה הזה עם כל תקוותיו לעתיד טבוע גם על ספרו הגדול, המוקדש לזכרונותיהן של התקופות העתיקות, על הספר "זכרונות לבית דוד".  השני היה מוכרח לעזוב את התחום ולגלות למרחקים, למקום שהיהדות מונחת שם בארונות מקושטים שבבתי עקד הספרים הגדולים.  הראשון היה סופר עברי לכל פּרטיו, ואת ידיעותיו שאב אך מתוך הספרים, והשני גמר את חק למודיו בבתי חכמה שונים, ויצא מוכתר בתוארים שונים.  הראשון הקדיש את עטו לעם היהודים, והשני – לחכמת היהדות.  הראשון כתב את ספרו היותר הנכבד בעד בני הנעורים, שלידיהם נמסרים מפתחות התקופה העתידה, והשני – בעד המלומדים המונים אותיות בכתבי הקודש, שראשם ורובם שקוע בהעבר הגדול, בעוד שהיה עומד היכל "הקדש" על מקומו.  הראשון נפטר "ברחוב היהודים", והמונים המונים נהרו אחרי מטתו, והשני מת גלמוד ונעזב, ואַך מתי מספּר באו ללוותו לבית עולמו.  הצד השוה שבהם, ששניהם, איש איש במקצוע שלו, הועילו הרבה בעבודתם הפּוריה להתפּתחות ספרותנו, ובזאת הקימו להם בעצמם מצבת זכרון לשם ולתהלה.

_______________

 

IV

 

(שאלת הגרים ברומניה ועצת ברנדס.  שאלת הגרים באנגליה ועצת מונטגו.  שאלת הגרים בבתי הספר הגבוהים באשכנז.  הפּקידים הרומינים והפּרופיסורים האשכנזים.  הצד השוה שבהם)

 

אין מצב יותר מוזר ויותר מעציב מזה של אחינו ברומניה – מדינה שזה לא כבר נשתחררה בעצמה מעבדותה – ביחוּד אחר שיצא שם החק המפורסם על-דבר בעלי-אומנות.  החק הזה, ככל החקים ברומניה מסוג זה, אינו מכוון ישר כלפי היהודים, כי אם מטפּל הוא בגרים ואורחים סתם, ויודע הוא להבדיל גם בין גרים לגרים: יש גרים שיש להם ארץ-מולדת, ויש גרים שאין להם ארץ-מולדת.  הגרים ממין השני דוחקים תמיד את רגלי האזרחים, מקום אחיזה בטוח אין להם והנם "תלוים בין השמים ובין הארץ".  גרים כאלה הם בבחינת "הפקר", וכל הרוצה בא ומטלטלם, בא ועוקרם ממקומם ויוצא ידי חובתו בעקירה זו בלבד, מבלי לדאוג כלל למקום ההנחה.

הנה כי כן רואים אנחנו, שבנוגע ל"גרים" כאלה, אין גבול לרוע המצב, כי כל מצב רע יש לעמתו מצב עוד יותר רע... ומי יודע מה עוד צפון לנו בעתיד, אם אך לא ילמדו אחינו בכל מקום שהם לקדם פּני הרעה, להכין "רפואה קודם למכה".  כמובן, יכולים לטפּל בהכנת הרפואות אך אלה מאחינו, שהשעה משחקת להם כיום הזה, אבל דא עקא, כי אחינו אלה, ואפילו הטובים שבהם, שהשפּעתם על סביבותיהם רבה וחשובה, מרימים את קולם לטובת אחיהם הנדכאים רק בשעה ששועת האחרונים מגיעה גם עד אזני החרשים, לא שועת הקוראה לעזרה, כי אם שועה של יאוש, שועה מרה קודם לאפיסות הכחות.

לקול שועה כזו של אלפי נדכאים מאחינו ברומניא התעורר הפּעם הסופר המפורסם גיאורג ברנדס במאמר אשר פּרסם באחד הירחונים היוצאים בקופּנהגן.  בעת האחרונה דברו רבות על-דבר יחוסו של ברנדס להיהודים ולשאלת היהודים.  אלה נתנוהו למתבולל גמור ואלה ללאומי במדה ידועה, והמהדרין גלו בו גם איזו סימני ציוניות.  הצד השוה שבהם, שאלה ואלה מצאו אסמכתא להשקפתם על ברנדס במקומות רבים של ספריו, בררו להם מתוכם מבטאים בודדים, דרשו סמוכין וכדומה.  ואלה ואלה לא חטאו אמנם נגד האמת.  חיי היהודים מלאים הם הפכים רבים.  הכחות החיצונים מושכים לצד זה והכחות הפּנימים לצד אחר.   מצד זה שופך עלינו ממשלתו חק ההסתגלות בבחינת "על כרחך אתה מת", הכופה עלינו הר כגיגית לקבל את מרותם של החיים החדשים, ומצד השני שורר בתקפו החלק האחר של החק הזה: "על כרחך אתה חי", שאינו נותן לנו לעקור מה שנשרש עמוק בנפשנו פּנימה, ולוא גם יבוא הדבר הזה בניגוד לתביעות-הזמן החדשות.  זהו גורלו של עם נודד בכללו, ומהגורל הטרגי הזה לא נמלטו גם אנשים כברנדס.  הוא יוצא ללחום את ריב אחיו הנרדפים ברומניה, ולפי המבט הראשון היה יכול ללחום את מלחמת מצוה זו מבלי כל הצטדקות מצדו, כמו שהיה עושה כל גבר בעמיו, אבל ברנדס הוא סופר מצוין ולו קהל גדול של מעריצים בכל קצוי תבל, ועל כל אלה יהודי הוא, ומפּני זה הוא צריך להתנצלות.  הוא צריך להקדים, "כי באמת כבר אבד עם ישראל את אחדותו, כי באמת כבר התבוללו בני ישראל בתוך יתר הגוים ולאומיותם כבר עברה ובטלה מן העולם", אלא שבשעה שהלחץ והדחק מגיעים עד מרום קצם מתעורר איזה רגש פּנימי, רגש של מחאה גם בנפש אלה שהתבוללו.  "בשעה כזו דראון עולם הוא לבלי הרגיש את עצמו כשותף להנרדפים, וכי בכל אופן לא לחרפּה תחשב ההתיחסות על אחד משני העמים היותר מצוינים: על עם היהודים ועל עם היונים".  אמנם איך נשארה לפלטה היכולת להתחשב על עם היהודים העתיק, בשעה שבני ישראל התבוללו כבר בתוך הגוים – גם המחזה הזה הוא אחד מהניגודים הנובעים מחיי הגלות, וגם ברנדס אינו בן חורין לשחרר את עצמו מניגודים כאלה.  העבדות מטביעה את חותמה על העם בכללו ועל כל אישי העם.  היו ימים והחותם הזה היה חיצוני: הטלאי הצהוב על גבי הבגד, וכעת נהפּך לחותם פּנימי: הפכים וניגודים רוחניים, כלומר, טלאי של עבדות על גבי הנפש.  ולא נקל להחליט אזה משני אלה קשה יותר...

ועצת הסופר המצוין להקל גורל אחד הנרדפים היא קלה ופשוטה, ונפרדת היא לשתים: האחים "על פּי הגזע" (Stamme genosen) יביאו רוח והצלה לאחיהם ברומניה בזאת, שיסירו ראשית כל את המסך מעל פּני הענינים ויצגו לעין הרואה את האמת הערומה כמו שהיא, כלומר, שיוכיחו לדעת, כי החקים המעיקים מכוונים רק כלפי היהודים.  מפּני האמת הזאת יראים – לדעת ברנדס – האנטיסמיטים הרומנים, וכאשר יראו, שנגלו כל כוונותיהם הנסתרות, יבואו לידי בושה, והבושה תביאם לידי חרטה.  שנית, מחויבים בעלי ההון מאחינו בכל מקום שהוא לבלי לבוא לעזרת הממשלה הרומנית בדבר הלואות חדשות, לבלי לתת לה היכולת לתקן את מצבה ההרוס, כי להרומנים יש אך שאיפה אחת, שאיפה להלואות, ובשביל השגת המטרה הראשית הזו, נכונים הם להקריב גם את שנאתם להגרים.  אם כן יהיו מוכרחים לקיים אחרי תנאי ברית השלום הברליני משנת 1878, ו"הקיבוץ היהודי – כה מסיים ברנדס את מאמרו – ברומניה ישאף רוח ברוחה".

עצה טובה קא משמע לן ברנדס, אבל כמה מן התמימות יש בה, בשני חלקיה יחד.  ניכר, כי היועץ רחוק הוא לא אך ממקום המעשה, כי אם, בכלל, מכל מה שנעשה בעולם היהודים ומן היחס השורר, בנוגע להעולם הזה, מחוצה לו.  האנטיסמיטים הרומינים יבושו – מפּני מי? אולי מפּני חבריהם המרובים בצרפת, באשכנז, באוסטריה ועוד? בעלי ההון העברים ישימו מחסום לצרור כספּם, כדי להגן על אחיהם, כדי לדרוש את משפּטם הגזול, – והאם לא ידע הסופר המצוין, כי אין אחוה ורעות וגזע במקום שיש עסק ורבית וריוח? האם לא ידע, כי בעלי ההון מאחינו אך אחים לצרה המה לנו, כי על ידם רוקמה האגדה על-דבר עשרו של העם העברי בכללו, וכל השתתפותם בצער אחיהם היא רק בזה, שנותנים לפעמים פּרוטותיהם בתור נדבה, הגונה או אינה הגונה, אבל לעולם לא יצאו ללחום מלחמת מצוה? האם לא ידע, כי בעלי ההון שלנו המה מהמתבוללים היותר קיצונים, יען שההתבוללות פּוטרתם מחובות רבות לעמם, וגם שואת פתאום כי תבוא על אחיהם, לא תעבירם על דעתם ולא תזיזם ממקומם הקבוע? אנשים כברנדס מתעוררים פּעם בשמיטה, ובעלי הון – אף לא פעם ביובל.  ברנדס חשב אל נכון, כי לקול קריאתו יתעוררו אדירי העם, ואולי תאר כבר בדמיונו את התמונה, איך הבנקירים העברים יושבים על כסא כבודם ואיש איש ידו על אוצרותיו, וממשלת רומניה עומדת בהכנעה ומתחננת ומתרפּסת לפני האדונים האלה.  האדונים מראים לכתחילה פנים נזעמות ובאים אחרי משא-ומתן ארוך לידי פשרה: האוצרות נפתחים וממשלת רומניה משיבה את רוע הגזרה.  חבל על הסופר המצוין הזה שככה נתרחק מעמו...

ואחינו ברומניה עוזבים שיירות שיירות את הארץ מבלי לדעת אָנה פניהם מועדות.  פּונים הם לצד ימין ועוזר אין, לשמאול ואין מקרב אותם.  ופוגשים הם רק את המבט הקר של אחיהם המוצלחים, שבמקרה נדדו אבותיהם לפנים לא לרומניה, כי אם למדינה אחרת.  מאת "הגרים" בעלי האומנות דורשת ממשלת רומניה הוכחות וראיות, כי בארץ-מולדתם יש גם כן הזכות לכל הגר הגר בתוכם לעסוק באומנות מבלי כל מפריע.  כן הדבר, יש ויש: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" – אבל הרומנים, כידוע, אינם משגיחים בתורה שבכתב...

____________

ולא רק הרומנים, שסגלו למו אך את הברק החיצוני של הקולטורה האירופּית ושבאמת נמצאים הם עוד במצב פּרא, כי אם גם העמים היותר נאורים עוסקים כעת הרבה בשאלת הגרים.  גם העם האנגלי החי על תורתו שבכתב, זה העם המעריץ את החק "חקה אחת לגר ולאזרח הארץ" – גם הוא מתעתד לשנות את השקתפו.  ועד מיוחד נוסד בלונדון, ועד "רשמי" שיעיין בשאלת הגרים, ומתוך הוכוחים של האספות הראשונות שמענו כבר, כי שאלת הגרים – כמו שקוראים לה בלשון נקיה – אינה אלא שאלת היהודים, וביחוד שאלת היהודים של הגיטו הלונדוני.  אבל שונה היא שאלת הגרים באנגליה משאלת הגרים ברומניה.  ברומניה עוסקים בשאלת "איך מגרשין", ובאנגליה – "איך אין מכניסין"; ברומניה עוסקים בפתיחת שער, ובאנגליה – בנעילת שער; באנגליה משתדלים לכל-הפּחות להפּוך אותם הגרים החדשים שהשתקעו כבר בארץ לאזרחים גמורים, וברומניה – להפּוך את האזרחים הגמורים לגרים, כדי שיהא חל עליהם החק החדש.

באמת יש להתפּלא, ששאלת הגרים מצאה לה מקום אחיזה גם באנגליה, אחרי שמספּר כל היהודים שנאחזו מכבר ומחדש במדינה הזו מגיע בערך אך למאת אלף, ואולי מעט יותר.  מספּר קטן כזה במה נחשב הוא לעומת עשרות המיליונים האנגלים ואינו כדאי להרעיש בשבילו עולמות, לקרוא לאספות וליסד ועדים מיוחדים – ובכל זאת, מי שאומר כי שאלת הגרים נתעוררה שם באופן מלאכותי ובמהרה תחדל מהיות, אינו אלא טועה.  לא כל האנגלים מתיחסים אל השאלה הזאת באופן אחד; יש שנוטים לזכות ויש שנוטים לחובה, אבל השאלה ישנה במציאות, ויש לשער, כי בקרב הימים תהיה שם לאחת השאלות החמורות.

גם אדירי אחינו האנגלים, האזרחים בני האזרחים, שהיו רגילים עד כה להקטין את ערכה של עצם השאלה, להראות כי התעוררה אך לרגל השתדלות איזו אדונים שהרעלו ברוח המשטמה הבאה מעבר לים – גם המה החליפו את השקפתם ודנים כעת על-דבר שאלת הגרים בכובד ראש.  בחדש מאַי העבר היתה בלונדון אספה רבה של צירי הקהלות מערי השדה ושל בתי-הכנסת הלונדונים.  אל האספה באו כמאה וחמשים צירים ובראשה היה העסקן הידוע, סיר שמואל מונטגו, והשאלה הראשית שעלתה על שלחן האספה היתה – שאלת הגרים.  ה' מונטגו, שהשקפתו תוכל להיות לנו לקנה-מדה למוד על ידה את יחס כל אחינו ה"אדירים" לשאלה זו, בקש ומצא כי הסבה הראשית, שבשבילה, "הולכת ונעורה השנאה לגרים", אינה אלא במצב הבלתי נעים, שכמעט תשעים למאה מכל הנודדים היהודים הבאים לאנגליה על מנת להשתקע שם, בוחרים לשבתם דוקא את העיר לונדון, ודוקא את החלק המזרחי שבה.  על-ידי זה נברא בעצם טבורה של אנגליה מרכז עברי, וכבר ישנו בלונדון "רבע" שלם, שהעובר בתוכה לא ישמע אף מלה אחת אנגלית.  המצב הזה מעורר איזה רגש של קנאה בין האזרחים, קנאה לעירם ולשפתם.  ובכן אין עצה אחרת, כי אם לפרוץ את חומת הגיטו הלונדוני, או לעזוב את עיר הבירה לגמרי ולפנות לערי-השדה.  מלבד שעל-ידי אמצעים כאלה תעקר מן השרש המשטמה להגרים, הנה יוקל בזה גורלם של הגרים עצמם, כי בערי-השדה ימצאו לפניהם כר יותר נרחב לעבודתם, שמה לא ישבו צפופים ולא יאכלו איש את בשר רעהו לרגלי ההתחרות, שהגיעה כבר בין הנודדים היהודים עד מקום קצה, וממילא לא יהיו לצנינים בעיני שכניהם האזרחים.  להוציא את המחשבה הרצויה הזאת לפעולה נחוץ ליסד איזה מרכז כללי, אגודה כללית של כל קהלות ישראל באנגליה, ושחברי האגודה יהיו מחויבים לסדר את עניני כניסת הגרים החדשים, לבל יתרכזו עוד במקום אחד, כי אם יפזרו לרוחות שונים.  על-פּי הצעת צירים אחדים החלט אמנם לכונן אגודה כזאת, ואדירינו שמחים בודאי, כי עלתה בידם לפתור את השאלה באופן היותר טוב.

התארך שמחת אדירינו? – זאת היא שאלה אחרת.  אנחנו מצדנו חושבים, כי שאלות כשאלת הגרים ברומניה, באנגליה ובכל מקום אינן נפתרות על נקלה, לא על-ידי גילוי האמת ומחאת הבנקירים כעצת ברנדס, ולא על-ידי פיזור הגרים כעצת מונטגו.  מרכז היהודים שנברא בלונדון הוא מחזה הכרחי, ואם ישננו להגרים החדשים השכם והערב, כי מוטב להם לפנות על ימין או על שמאל, כי שם ימצאו את פּרנסתם ברוחה, וכי שם לא יהיו למטרה לחצי אויבים ורודפים – הגרים החדשים לא ישמעו לקול הקריאה, ואלפי אזהרות לא ימנעום מהאחז ברובם בהמרכז שהם מוצאים כבר מוכן ומזומן לפניהם.  הנודדים, אף-על-פּי שנודדים הם, אף-על-פּי שהמחסור, הלחץ והדחק עקרום ממקומם לנוד ולנוע אל ארצות רחוקות, בכל זאת נושאים הם עמהם לא רק את קיבתם, כי אם גם את נשמתם ואת רגשותיהם.  הגולים הראשונים אמנם היו אנוסים לותר על רגשותיהם, היו אנוסים להקריב הרבה מהיקר להם והחביב עליהם בשביל פּרנסתם, כי לא מצאו לפניהם דרך אחרת, אבל מכיון שבאו הגולים הראשונים לידי קבוץ צבורי, מכיון שנוסד ה"מנין" של עשרה הראשונים, שוב לא יחדל המרכז הטבעי הזה למשוך אליו את רובם של הגולים החדשים.  האנגלים מצטערים על חלק אחד בעיר בירתם, שבחוצותיו לא ישמע הדבור האנגלי, והגרים החדשים מוצאים דוקא במחזה הזה קורת רוח.  המה שמחים, כי בגלותם מערי התחום, מווילנא, משניפּישאק, מקפּוליא, וכדומה, מצאו לפניהם "ארץ חמדה", מקום חדש המתאים בחותמו המיוחד הטבוע עליו לאותו המקום שהלכו משם; המה שמחים, כי במקום החדש הזה אינם מוכרחים לשוטט ברחובות ובשוקים בבקשם עבודה למו כאלם לא יפתח פּיו, כי מוצאים הם במקום הזה חברים ורעים כאות נפשם ואינם אנוסים לתת גט פּטורין ללשונם, למנהגיהם ולדרכי חייהם; המה שמחים, כי השינוי שבא בחייהם נדמה להם אַך כשינוי חלקי, אך כעקירת דירתם ממקום למקום, מרחוב לרחוב; המה אינם מתעצבים כלל אם מאלפי פיות ישמע ברחובות ידועים אַך הדבור העברי, ובלבד שלא יתעצבו על המחזה הזה בעצמם, לא יבינו כלל את העצב של האזרחים: ומה בכך, הכי חסרי מדברי אנגלית המה? ובבואם ללמוד את שפת המדינה לא יכוונו בזאת לעשות נחת רוח להאזרחים, כי אם לטובתם הם ולהנאת עצמם, כדי שיוכלו להשתמש בה בשעת הדחק.

מרכזים טבעים כאלה נבראים וצומחים בכל אתר ואתר שבני עם אחד נודדים למרחקים.  מרכזים כאלה בראו להם גם האנגלים, גם האשכנזים וגם היהודים באמריקה, באפריקה הדרומית ובאוסטרליה, וגם במדינת רוסיה עצמה הננו רואים כמחזה הזה, וכבר התבונן בו לפני עשרות שנים החכם אורשנסקי בספרו: "החקים ברוסיה על-דבר היהודים".  היהודים-האומנים נהנים, כידוע, ברוסיה מהזכות לגור בכל רחבי הארץ, ובכל זאת גרים הם צפופים בערי התחום.  אין זאת כי תחום המושב נברא לא אך על-ידי החקים המגבילים, כי אם גם החפץ הטבעי להתרכז היה מסייע הרבה להתפּתחותו.  כל עם מגין על קיומו בתור עם ונזהר מפּני פיזור הנפש של אישיו הפּרטיים, מפּני שפּיזור כזה סם-מות הוא לקיומו.

אמנם במה שנוגע להשפה יוכלו לקוות "אנגליים" כמונטגו, כי במשך הזמן יקום דור שני להגרים, שתהא שפת המדינה שגורה בפיהם, אבל אין אָנו צריכים לשכוח, כי לא רק שפת הגרים בלבד מעוררת סימני משטנה מצד האזרחים.  אחד מראשי העוסקים בשאלת הגרים, ה' אואייט המפורסם (הלא הוא האדון שהצטיין באהבתו ובחבתו היתרה לגולי רוסיה בשעה שהברון הירש פּזר את מיליוניו על יסוד המושבות בארגנטינא ויתן על שכמו משרה גבוהה בענין זה, ואחרי פטירת הברון נהפּך לראשי המדברים, הדורשים מאת הממשלה לאסור כניסת הגרים המכסים את עין הארץ) ספּר לפני שנה בשבח הגרים היהודים בלונדון והרים על נס את כח סבלם, את נזירותם ממשקים חריפים ועוד ועוד, ומתוך שבחם בא לספּר בגנותם ולהזהיר את אנגליה האדירה מפּני כבוש הגרים.  כשאנו לעצמנו מחויבים אנחנו לזכור תמיד, כי יש כמה "מעלות טובות" המעוררות איבה ומשטמה רב יותר ממגרעות וחסרונות.  המגרעות והחסרונות מעוררים רגשי בוז, והמעלות – רגשי קנאה.

אולי יביאו אדירינו סוף-סוף לבב חכמה, אולי ישכילו – אם שאלת הגרים מאחיהם נוגעת באמת עד נפשם – לדעת, כי לא בעצות קלות כאלה יושע עם, כי בפיזור הנפשות באופן מלאכותי לא לבד שלא יקרבו את הקץ, כפי שמתואר הוא בדמיונם, כי אם עוד ירחיקו אותו, כי לא צמיחת המרכזים הוא בעוכרי הגרים, כי אם צמיחתם על אדמת נכר, כי לא בהריסת המרכזים יביאו גאולה לאחיהם, כי אם ביצירת מרכז אחד תחת המרכזים השונים.  מתי יבינו את הדבר הפּשוט הזה אדירינו, אלה שיש להם היכולת להשתתף בפעולה עממית?

___________

עוד יש מין אחר של "גרים", גרים הנעים לארצות נכריות לא להשתקע שם, גם לא למצוא שם את פּרנסתם, כי אם להשקיט את צמאונם למדע ולהשכלה.  אלה צעירינו שרכשו להם בארץ מולדתם השכלה בינונית ומצאו לפניהם דלתות בתי-הספר הגבוהים סגורות.  מצבם החמרי של רוב הצעירים האלה הוא ברע מאד.  בארצם הם עוסקים בהוראה לשעות במשך שנים אחדות, אוספים בזעת אפּם קימעא קימעא איזו מאות רובל ונוסעים לחוץ לארץ להשתלם שם בלימודים, ובעת שכמעט כל חבריהם התלמידים ילידי המדינה חיים ברחבה, שמחים, עליזים ונהנים מימי השחרות, אנוסים הגרים הצעירים האלה לקמץ בהוצאות, לחיות חיי צער, לשוטט מחבר לחבר ולבקש הלואה של מרקא אחת או שתים.  וגם בתנאים כאלה אין היכולת לרבים מהם להשלים את חוק הלמודים מבלי הפסקות ארוכות, ואחר שנה או שנתים לשבתם בחוץ לארץ שבים הם עוד הפּעם לארצם, עוסקים עוד הפּעם בהוראה לשעות, אוספים עוד הפּעם מעט כסף ושבים אחר כן לעבודתם שנפסקה שלא ברצונם.  חבריהם ילידי הארץ מביטים עליהם מגבוה, בגאוה וגודל לבב, ואפילו החפשים בדעות שבהם, אלה האוהבים "להלכה" את כל הנברא בצלם, גם הם מודדים את הגרים בקנה-מדה אחר, גם הם חושבים אותם לתלמידים מסוג יותר שפל, ובהושיט מי מהם לפעמים יד של ידידות לחברו מן הגרים, אומר הוא לכל: ראו נא והביטו עד כמה מגיע חופש-הדעות שלי! אמנם כל זמן שמספּר הגרים האלה היה אך מועט ולא היה ניכר כל-כך בבתי-הספר הגבוהים, היתה פּתוחה לפניהם הדלת לרוחה, וכל הרוצה היה בא ונכנס בשלום.  אך מכיון שנתרבה מספּרם לרגלי החוקים המגבילים בארץ מולדתם, מכיון שעלה מספּרם מעשרות למאות, החלו להתקומם נגדם לא אך התלמידים ילידי הארץ, כי אם גם רבים מהפּרופיסורים הידועים לשם.  מן העת ההיא החלו העומדים בראש בתי-הספר הגבוהים להמציא גדרים וסיגים שונים, לעצור על ידם בעד זרם הגרים.

ובכל החוקים האלה נגד הצעירים הזרים צמאי ההשכלה לא יזכר ולא יפּקד השם  "יהודי", כמו שלחנם נבקש את השם הזה בהחוק הרומני על דבר האומנים  הזרים.  ובאמת למה להם להזכיר את השם יהודי אם הסוד גלוי הוא, כי יותר מתשעים למאה מכל הצעירים הזרים המבקרים בתי-הספר באשכנז המה יהודי רוסיה, וגם החומרות והסיגים עם כל ההגבלות המסתעפות מהם נוגעים אך בהצעירים האלה? הצעירים האנגלים, האמריקנים ועוד, הם יוכלו על נקלה להמציא את התעודה שדורשים עתה, למשל, בהפּוליטכניקום שבשרלוטנברג, כי בקר התלמיד לפני זה את אחד האינסטיטוטים בארצו; על נקלה יכתבו בין התלמידים בארצם למשך זמן קצר ואחר כן יבואו למדינת אשכנז, אם אך ימצאו חפץ בזה.  מה שאין כן בהצעירים היהודים.  במה שנוגע להם נהפכים הסיגים והגדרים לאיסור גמור, כי לכך נוצרו, לא לשם חומרא בלבד, כי אם לאסור לחלוטין את הכניסה לבתי-הספר הגבוהים על האורחים הבלתי קרואים האלה.  גזרה היא מלפני הפרופיסורים האשכנזים לטהר בזמן מועט את האינסטיטוטים שהם ממונים עליהם מהתלמידים הזרים היהודים, כגזרת פּקידי הממשלה ברומניא לטהר את ארצם מהתחרות האומנים היהודים.  וכשם שאי אפשר להיהודים ברומניא לקבל את התעודות שהרשות דורשת מהם, כך אי אפשר יהיה להצעירים היהודים באשכנז למלא אחרי התביעות החדשות שהעמיסו עליהם.

מחזה אחד הוא בשלש הארצות הנזכרות, אלא שהוא נגלה לפנינו בתמונות שונות, הכל לפי מצב המדינה.  ואם נחפּוץ לרדת לעומקו של המחזה, נבוא לידי הכרה, שהוא יותר מעציב בגרמניא מאשר ברומניא.  רומניא בכלל ארץ מאפליה היא העומדת בשפל המדרגה, וגרמניא היא ארץ המופת, המשפּיעה גם על מדינות אחרות.  ברומניא אין חכמים ואנשי מדע מפורסמים, וגרמניה הלא היא ארץ הפּלוסופיא והרוח, ארצם של קנט, פיכטע, גאטה, שיללר.  ועל כן שונה היא התורה שאנו יכולים ללמוד מהיחס השורר להגרים במדינות האלה.  במה שנוגע לרומניא ימצאו מאמינים הרבה שיתלו את הקלקלה באי-השכלת העם, באי-התפּתחותו, אבל במה יתלו אותה בנוגע לגרמניה? הלא יובלות בשנים יעברו עד שיגע העם הרומני לזו המדרגה שכבר השיג העם האשכנזי.  זאת ועוד אחרת: הרומנים עוסקים בשאלת הלחם במובן הפּשוט של המלה, והפּרופיסורים האשכנזים נועלים דלת בפני הצמאים להשכלה.  מזה נראה, "כי לא על הלחם לבדו" יחיה האנטיסמיטיסמוס...

המצב נורא.  "הנה ימים באים... והשלחתי רעב בארץ.  לא רעב ללחם ולא צמא למים... ונעו ים עד ים ומצפון עד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו"...

אך לא לחבר קינה חדשה אנו באים, לא לעורר את הלבבות לבכי, כי אם להעיר את המחשבה: אולי תפּקחנה העינים לראות ולהבין כל מה שנעשה בסביב...

_________

 

V

 

(שתוף הכחות בעבודה צבורית. – האספה לחברת מפיצי השכלה באודיסא. – המתבוללים מהטיפוס החדש. – חשבונו של הד"ר לנדר ומסקנותיו.  ספר החשבון השנתי של חברת מפיצי השכלה הפּטרבורגית).

 

באחת מהשקפותי הקודמות קראתי להתקופה שאנו חיים בה בשם תקופת המעבר, ובאמת הננו רואים בכל פנה שאנו פונים את סימני מצב המעבר: דרישות ותביעות חדשות מצד האחד ואי-חפץ כביר לותר על זכותו של הסדר הקים מצד השני; הדרישות והתביעות החדשות – לבעלי העתיד, ואי-החפץ לותר לבעלי העבר, וההוה נמשך לכאן ולכאן מבלי לקבל צורה קבועה ומסוימת.  אמנם בכל רגע, ןרגע פועלים עלינו תמיד כחות שונים, ומצב המעבר אינו תלוי כלל ברבוי הכחות אלא ביחוסם איש לרעהו.  יש ששני כחות פועלים על איזו נקודה רק בדרכים שונים, אבל אינם מתנגדים איש לרעהו ניגוד גמור; למשל, הכח האחד מושך לצד קרן דרומית-מזרחית והשני לצד קרן צפונית-מזרחית, ואז מולידים הם, ע"פ חקי המכניקא, תנועה ממוצעת על צד הפשרה, והנקודה שעליה פועלים שני הכחות בבת אחת אינה נמשכת לא לקרן דרומית-מזרחית ולא לקרן צפונית-מזרחית אלא כלפי מזרח סתם.  לא כן במשוך הכחות אחד למזרח ואחד למערב, בבואם ביניהם להתנגדות גמורה, אז אין כל מקום למשיכה ממוצעת, ותנועת הנקודה תלויה אך בערכם של הכחות.  אם הכחות שוים זה לזה אז מבטלים הם זה את זה, כלומר, כל אחד מבטל את פעולת רעהו, והנקודה אינה זזה ממקומה.  ואם הכח האחד עולה על חברו, הרי מכריע אותו ומושך את הנקודה רק לצדו הוא; הוא אינו מתפשר עם הכח שכנגדו, כי אם מבטל אותו לגמרי ומסתפק בהעודף שיש לו עליו.  האופן הראשון מביא את הנקודה לידי מצב המנוחה, או כמו שקוראים לו לידי מצב הקפאון, והאופן השני מוליד איזו תנועה, שיכולה להיות נרשמת או בנסיגה לאחור או בהליכה לפנים, והכל לפי המטרה שפנינו מועדות נגדה.

אין כל ספק שגם חיי החברה עם כל חזיונותיהם המסובכים משועבדים לחקי המנוחה והתנועה השוררים בתורת המכניקא, אלא שהעוסקים בחקירת חיי החברה לא המציאו עוד כלי מדידה למוד על ידו את הכחות הפועלים בחיים, ומפני זה אי אפשר להתוות מראש את הדרך שנעבור בו אל המטרה שאנו שואפים אליה, מפני זה נוסדים כל החשבונות ע"ד העתיד לא על מספרים מדויקים, כי אם על השערות והנחות.  אבל אם אי אפשר לנו למוד את הכחות ולדעת באיזה מדה עולה האחד על חברו, יש ויש לנו היכלת להכיר את מהותם של הכחות הפועלים ולהחליט מראש אם יגררו אחריהם איזה תנועה ממוצעת, תנועה שכל אחד מהכחות משתתף בה באיזה חלק ידוע, או תנועה של הכרעת הכח האחד את הצד שכנגדו.

הנני חפץ להעביר לפני הקורא דוגמא אחת מחיי העבר הקרוב שלנו.

בראשית צמיחת רעיון התחיה של עמנו בשנות השמונים להמאה העברה, כלומר בראשית התגלמות הרעיון הזה באיזו שאיפה ממשית, נחלק עמנו – החלק החושב שבו, המכוון את מעשיו כלפי מטרה ידועה במחשבה תחלה – למימינים ומשמאילים, אלה פניהם למזרח ואלה פניהם למערב, אלה הטיפו להתעוררות ולתחיה ואלה להתבוללות ולטמינה, אלה מצאו את אושר עמם בחידוש ימיו כקדם, ואלה, – בהמתת העבר מפּני העתיד החדש.  האוחזים ברעיון התחיה לא התפּרדו עוד למפלגות שונות, מפּני שהרעיון העיקרי לכשהוא לעצמו משך רבים אחריו, אבל הדרכים המובילים להוצאת הרעיון הזה מן הכח לפעולה לא היו מבוררים עוד כל צרכם, ולא היה עוד כל מקום לחלוקי דעות.  אכן במשך הזמן התפתח הרעיון בעצמו, והמחזיקם בו החלו לבור להם, כל אחד בפני עצמו, גם את הדרך שילך בה ואת המעשה אשר יעשה, כדי שיועיל ע"י מעשיו לקיומו של הרעיון ולהפרחתו.  פה התגלה המחזה המלוה כל רעיון חדש בדרך התפתחותו.  בעוד שהרעיון חדש הוא, בבחינת רעיון-שעשועים, מכסה הוא על כל השנוים הדקים וחילוקי הדעות שבין רבים מהמחזיקים בו.  אנשים השונים בהשקפותיהם על החיים, בטבעם ובמזגם, מכיון שנתנו ידם לרעיון משותף אחד, משתדלים הם שלא במתכוין להסתיר את השינוים שבהשקפותיהם, כדי שלא יזיקו על ידי זה להרעיון "הרך והענוג", עושים הם הנחות רבות איש לרעהו, מבטלים לפעמים רצונם מפני רצון אחרים, ובלבד שיתקיים הרעיון העיקרי, כי חלילה להם לנגוע בו בשעת גידולו הראשונה, בשעה שהוא צריך פינוק ושמירה מעולה.  אבל אחר שהרעיון העיקרי כבר הכה שרש, אחרי שכבר די כח לו לעמוד לכה"פ בפני רוח מצויה, הרי הם פטורים אז מותרנות יתרה ושבים איש איש להגן על השקפותיהם ודעותיהם השונות, ובתוך המחנה הגדול, ששררה בתוכו עד כה אחדות גמורה לשם הרעיון, נבראות כתות כתות או מפלגות מפלגות, שכל אחת מהן בוררת וכובשת לה את הדרך היותר מתאימה להשקפותיה.  כמובן אינם יכולים בני המפלגות האלה להשמיע את דבריהם תמיד בנחת, והשופט מן הצד יכול לבוא לידי טעות ולחשוב כי רואה הוא פה מלחמת כחות שונים מתנגדים מן הקצה אל הקצה, בעוד שבאמת אין פה כל ניגוד עיקרי רק שינוי הדרכים לבד.  והראיה, כי יקרה שצוררי הרעיון באים להתגרות בו מלחמה, להשמידו או להשפיל את ערכו – נשכח עד מהרה ריב המפלגות, ואנשים שהלכו עד כה בדרכים שונים נותנים עוד הפעם את ידם איש לרעהו, כדי להגן על עצם הרעיון הקדוש לכלם.  היוצא לנו מזה, שהפירוד למפלגות שונות אינו מזיק להתפתחות הרעיון העיקרי שהונח ביסודן של המפלגות שהפּירוד הזה הוא דבר הכרחי ובא תמיד אחרי שהרעיון נמצא כבר על בסיס נכון, ושהכחות השונים של המפלגות מולידים תנועה ממוצעת ומשותפת.  כן נפרדים הם בדעותיהם ובהשקפותיהם ע"ד הדרכים המובילים לתחית עמנו: הלאומיים סתם, החובבים ע"פ השטה הישנה, הציונים הרוחניים והמדיניים, אבל הצד השוה שבהם, שכלם מועילים במדה ידועה לעצם התפתחותו של הרעיון העיקרי, רעיון התחיה, וכלם מצטרפים, מנקודת המבט הכללית, לחשבון אחד, לסך-הכל של "הצד שכנגד", לעומת אויבי הרעיון העיקרי ושוטניו.  אמנם את אויבי רעיון התחיה קשה יותר להכיר כעת מאשר בראשית התפתחותו.  אז, כאמור לעיל, לא התוכחו עוד ע"ד הדרכים השונים המובילים להשגת המטרה הראשית, והשאלה "הלנו אתה אם לצרינו" היתה פשוטה, וכל אחד, אם אך היה ברצונו לתת תשובה על השאלה הזו, היה מוכרח לתת גם תשובה פשוטה מבלי כל התחכמות יתרה; אבל עתה, אחרי שרעיון התחיה שפך את ממשלתו על החלק היותר טוב שבעמנו, ואחרי שהמחזיקים בהרעיון הזה נפרדו למפלגות שונות, שוב אין עוד צורך לאויבי הרעיון להראות את עצמם מתנגדים גמורים, אלא משתדלים הם להתראות גם המה כבני מפלגה אחת, השונה אך בדרכיה שהיא בוחרת לה מהמפלגות האחרות.  ע"ד התבוללות וטמיעה גמורה לא תשמעו עוד דבר וחצי דבר לא בספרותנו ולא באספותינו, אדרבא, בעת האחרונה הננו שומעים אך תהלות ותשבחות לרוח ישראל, לתורתו ולספרותו ולמדותיו, מפי אנשים כאלה, שמעולם לא פללנו לראות אותם בתור מגיני היהדות ומליציה, ואחרי התהלות והתשבחות שהם מפזרים ביד רחבה ו"כיד המליצה הטובה עליהם" להיהדות ולנושאיה, הם באים להוכיח, כי כדי לחבב את היהדות ולהוקירה אין כל צורך כלל ללמוד ולדעת אותה, כי למוד השפה וספרותה בבתי הספר אשר לעם הוא אך דבר מותר, ולא אך דבר מותר, אלא שגם מזיק הוא במדה ידועה להשתלמותם האנושית של בני הנעורים, כי אין מן הנחוץ לעם ישראל ללמוד את כתבי הקדש במקורם הראשון, כי כתבי הקודש מכובדים הם אצל כל העמים הנאורים רק מפני תוכנם הנעלה, והתוך נמסר גם בהעתקה טובה, ובכן אין לאבד זמן וממון על למוד שפה מתה, שכבר עברה ובטלה מן העולם.  דברים כאלה וכאלה נשמעים מפי המתפארים להיות אוהבי העם ומגיני היהדות, וההמון הבינוני עומד כמתעתע ואינו יודע להבחין בין הלאומי או העממי באמת ובין המתבולל, אחרי ששניהם מדברים בשם אושר העם וקיומו, בשם תורתו ואידיאליה הנשגבים הצפונים בה.

זהו הטיפוס היותר חדש של המתבוללים שלנו, שהחל להופיע בעולמנו בראשית המאה הנוכחית, ובהטיפוס הזה מחויבים, לפי דעת, להלחם כאיש אחד חברים כל אלה שרעיון התחיה יקר להם, למרות המפלגות השונות שהמה מתיחסים עליהן, מחויבים הם להוקע את עיקריהם של המתבוללים האלה, המתכסים לפעמים בטלית של עממיות כדי לתפוש את לב ההמון, לעיני השמש ולהראות לכל כי "נאה דורשים" אלה אינם באמת בני אחת מהפלגות אשר "לנו" כי אם חותרים הם חתירה עמוקה תחת רעיון התחיה, כי אם נשים את כל העממים, הלאומים, החובבים והציונים שלנו בכף מאזנים אחת יהיו הם בכף האחרת, וכי עלינו להתעתד ביחוסנו אליהם לא לקראת עבודה ממוצעת על צד הפשרה, כי אם לעבודה שתצא מהכרעת הכף האחת את השניה.

___________

עוד הפעם מוכרח אני לשוב לחברת מפיצי השכלה, אבל לא להחברה הפּטרבורגית, כי אם לסניפה האודיסאי, וביחוד ל"האספה-רבתי" האחרונה שהיתה שמה ביום ט"ו לחודש מאי העבר.  אמנם אין מגמתי פה לתת חשבון מפורט ע"ד מהלך האספה, על מנוחת הנפש ששררה שמה בשעת הוכוחים, מצד אלה שישבו על כסאות הועד, על אופן פתיחתה וסגירתה.  חברי הועד אומרים, כי האספה נפתחה ברצון ונסגרה באונס, אבל באמת אין הדבר כך: היא נפתחה באונס ע"י מאה וחמשים חברים שפנו במגלת ספר להועד האודיסאי ע"ד החנוך הלאומי.  המגלה הזאת היתה מונחת כאבן שאין לה הופכים חדשים אחדים, ולבסוף, כאשר לא יכול עוד הועד להצפינה, הזמין את מקודשיו לאספה רבתי.  והאספה הזאת נסגרה ברצון, כי לולא שרצו חברי הועד בסגירתה, היו יותר נזהרים בדבריהם, כיאות ל"מפיצי השכלה", לא היו פוגעים בכבוד אנשים פרטים, וביחוד לא היו שופכים מי מדמנה על אידיאלים שהיו כבר למשאת נפשם של טובי בני עמנו, ולא גרמו ע"י זה הקמת שאון באולם האספה, והאספה היתה נמשכת עד סופה.  אמנם, כאמור, לא על זה אני בא לדין בהשקפתי זאת.  החשבון ע"ד האספה נדפס כבר בה"וואסחאד" ובה"יוד", ומי שרוצה יכול לקבל מושג נכון מתכונתה מתוך השורות בה"יוד" ומבינות לשורות בה"וואסחאד" (ב"המליץ" וב"הצפירה" באה העתקת החשבון כפי שנדפס בה"וואָסחאָד").  רוצה אני רק להתמהמה כמעט קט על הנגוד העיקרי שהתגלה באספה האדיסואית בין הלאומיים ובין המתבוללים החדשים – אחדים מהם ישנים הם, אלא שהתבוללותם לבשה צורה חדשה – וכמדומה לי שבצורה בולטת וגסה כזו לא בא רעיון ההתבוללות לידי גילוי במשך כל עשרת השנים האחרונות.

במגלת-הספר שהושיטו הלאומים על שם הועד האודיסאי לא בקשו גדולות ונפלאות, כי אם שאלה קטנה, והיא, שהועד ישתדל להרחיב בבתי הספר הנתמכים על ידו את הפּרוגרמה של הלמודים העברים הכוללים בתוכם את למוד השפה ודקדוקה, כתבי הקודש, דברי ימי ישראל וספרותו.  לכל הלמודים האלה, כך מוצאים בעלי המגלה, מן הנחוץ להקדיש מעשר עד שתים עשרה שעות לשבוע, היינו את החלק השלישי, בקירוב, מכל שעות הלמוד, תחת אשר עד כה פנו ללמודים העברים בבתי הספר העומדים תחת חסותה של החברה האודיסאית רק מחמש ועד שש שעות לשבוע, ובבתי הספר אשר לנערות רק משתים ועד שלש שעות.  מספּר שעות מצער כזה אינו מספּיק בשום אופן לתת להתלמידים ידיעה מסוימת אם גם שטחית של הלמודים העברים, ידיעה שתשאיר אחריה רושם גם אחרי שיעזבו התלמידים את בית ספרם וילכו להם באשר ילכו.  עוד בקשו בעלי המגלה, שהועד ישגיח מצדו על הרוח השורר בבתי הספר המקבלים ממנו תמיכה, שיהי יותר מתאים לרוח עמנו בכללו, שהתלמידים המתחנכים בבתי הספר האלה ימצאו שמה חנוך מתוקן, שלא יעזבו את בית הספר ב"נפש רצוצה" ומקולקלת.  אמנם מי שלא התבונן אל הרוח השורר ברוב בתי הספר שלנו, וביחוד באלה מהם שלהלמודים העברים מקדישים בם אך שעה קלה ביום, אינו יודע עד כמה קובעים אנו את הנפשות הרכות והתמימות של ילדינו.  הילדים, ביותם אך ילדים, אינם יודעים עוד את המסים והארנוניות שעמנו חייב לשלם לתביעות הזמן והמקום ונפשם הטהורה נוחה להתפּעל בכלל; והילדים האלה רואים את ערכם הפּחות של הלמודים העברים, כערך האופן החמישי בעגלה, רואים הם כי מורי הלמודים העברים בעצמם נכנעים הם במדה ידועה לפני המורים של הלמודים הכללים, רואים הם כי בהגיע תור העברת התלמידים ממחלקה למחלקה מדקדקים בנוגע לכל הלמודים חוץ מהלמודים העברים שאינם לעכובא, ולאט לאט מתרגל תלמיד כזה להביט גם הוא על יהדותו בכללה כעל דבר טפל, שיש לה אך ערך משועבד, ולאט לאט הוא מוצא כי גם היא כהלמודים העברים אינה לעכובא... בעלי המגלה בקשו אך, שגם התלמידים העברים ימצאו בבתי הספר העברים חנוך טבעי, כחנוך שמוצאים ילדי העמים האחרים בבתי ספריהם הם, שהנשמה העברית לא תחלק על דרך התפּתחותה למחצה, לשליש ולרביע, והחנוך הטבעי הזה הרי הוא נקנה ראשית כל בהוספת השעות המוקדשות להלמודים העברים ועוד בדברים אחדים שאינם מצטרפים לחשבון מדויק, אבל עלולים הם להשפּיע גם כן בדרך טבעי על נפשות הילדים, כמו חגיגת המועדים העממים בפאר והדר לפי רוח הילדים, ספּורים על דבר גבורי הרוח שבעמנו, וכדומה דברים המשאירים רושם נעים ומועיל בנפשות הרכות.  כמובן, לא בקשו מעולם בעלי המגלה, כי ילעיטו בבתי הספר העברים את התלמידים איזה רוח לאומי באופן מלאכותי, כי ילמדום תורת "אתה בחרתנו" בעל כרחם; ואין צריך לאמר, כי מעולם לא עלה על דעתם של בעלי המגלה לדרוש הרמת הרוח העברי על חשבון התפּתחותו של הרוח האנושי הכללי.  הם, בעלי המגלה, באו אך להמליץ בעד החנוך הטבעי, שהוא גם החנוך העממי או הלאומי במובנו היותר טהור, בעד חנוך כזה שבאו עליו כבר הסכמות כל גדולי תורת הפּדגוגיה.

ומגלה כזו, שנחיצות מסירתה לכשהיא לעצמה לאנשים המושבעים ועומדים להפיץ השכלה בתוך עמם משונה היא ובלתי טבעית, ודבר זה בלבד דיו להעיד על שפלות המדרגה שבה נמצא חנוך דורנו הצעיר, – מגלה פשוטה כזו הרעישה את לבות חברי הועד האודיסאי, בשבילה הרעישו החברים את עולמנו הקטן והדל, בשבילה עשו הכנות רבות במשך חדשים אחדים, בשבילה קראו לאספות של חשאי (ע"י "וואָסחאָד", גליון 23, מאמרו של דובנוב) קודם להאספה הגדולה, ובשבילה קרה מה שקרה...

 

הועד האודיסאי מוצא שלא רק אין מן האפשרות אלא שגם אין מן הצורך להוסיף מחול על הקודש, כי רב להם להתלמידים בהפּרוגרמה של הלמודים העברים הקיימת, כי החנוך הלאומי בכללו אינו מועיל כי אם מזיק הוא להתפּתחות האנושית.  מהשקפת הפּדגוגיה אינו יכול הועד בשום אופן להסכים לתת מקום בראש ללמוד שפה מתה.  בית הספר מחויב להכין את תלמידיו לקראת מלחמת החיים, ומפּני זה הוא צריך לתת להם את האמצעים הנחוצים למלחמה הזו, הלא הם: שפת המדינה, חכמת החשבון, ידיעת ההיסטוריה, הגיאוגרפיה וכדומה.  והראיה, שאפילו בהחדרים באודיסא מקדישים ללמודי שפת המדינה שעות אחדות כמספּר השעות שמקדישים שם ללמודי חומשי התורה; אין זאת, כי דעת ההורים נוחה מזה.  עוד מוצא הועד, שאי אפשר ללמוד את השפה העברית על בוריה, גם אם יקדישו לה את מספּר השעות המבוקש, והלא רואים אנחנו, כי תלמידי בתי הגימנזיום לומדים את השפה הרומית במשך שמונה שנים רצופות, מן שש עד שמונה שעות מדי שבוע בשבוע, ובכל זאת מקבלים הם סוף סוף אך ידיעה שטחית בשפה זו.  זאת היא תשובתו הרשמית של הועד.  כמובן, אינה יכולה תשובה כזו להספּיק לא אך רצונם של הלאומיים הקיצוניים, כי אם גם את רצונם של העממים המתונים.  לחשוב את השפה העברית לשפה מתה ולהוריד את ערכה בעיני העם העברי עד ערך השפה הרומית בבתי הגימנזיום – מחשבה בלתי מיוסדת כזו יכולה אמנם לעלות אך בראשם של אפּוטרופּסי השכלתנו, שנתרחקו כבר מעמם ומספרותו, או שלא היו קרובים אליו מעולם.  אבל בכל אופן יש בהתשובה הזאת מעין השאלה.  על דברים כאלה היו יכולים חברי האספה הכללית לדין בכובד ראש, ובודאי היו נמצאים מומחים לאותה השאלה שהיו יכולים ללמד את חברי הועד פּרק בדברי ימינו, או גם פּרק בתורת ערך השפה הכללי בעד כל עם ועם.  בודאי היו יכולים להוכיח על נקלה כי השפה קשורה היא בנפש העם, וכי בכל הזמנים נושאה היא עליה את חותם גורלו של העם, כי כמו שעמנו אינו חי כיום הזה חיים מלאים וטבעים, כך הוא מורגש ההעדר של החיים המלאים גם בשפתנו, אבל מאידך גיסא, כשם שלא מת עם ישראל, כך לא מתה גם שפתו, וכי מיום שהתעורר עמנו לשאוף לתחיה הננו רואים כבר את סימני השאיפה הזאת גם בשפתנו, שהתפּתחה ונתרחבה במשך עשרות השנים האחרונות רב יותר מאשר במאות האחרונות עד שנות השמונים למאה העברה.  על שאלות כאלה, כאמור, היו יכולים לדין בכובד ראש מבלי שיז קצף מפּי אחדים של חברי הועד.  אבל מיד כשנפתחה האספה הכניסו המה בעצמם לתוך הוכוחים זרם של מלחמה, ובבואם לדבר על דברי המגלה שכחו כמעט את העיקר, את עצם השאלה, שבשבילה התאספו, ומצאו כאן מקום לגבות את חובם הפּרטי מהציונים זעומי נפשם, וידברו רתת על הציוניות ועל הציונים, על האידיאל הכוזב ועל נביאי השקר שהתרבו בזמן האחרון, ויזהירו את הקהל הגדול מתת אוזן קשבת לדברי המתעים, המושכים אחריהם את המון העם בתקות שוא ומדוחים.  כזאת וכזאת דבר הנואם הראשון מתוך חברי הועד, ואחרי אשר הוציא את כל כלי אשפּתו, אחרי שעמל להוכיח, כי באמת נוחמ דעת הקהל מעבודת הועד עד כה, וכי רק יד הציונים היתה באמצע לבוא במגלת ספר ובהרצאות, חפץ, כנראה, הנואם, להשמיד את הציוניות במכה אחת, ויפנה בהתלהבות עצומה אל כל חברי האספה בשאלה נכבדה, והיא: "הציונים רוצים להשיב את עם ישראל לאדמתו, ומה יעשו אם תהפך כל אדמת ישראל בן רגע כמהפּכת האי מרטיניקא?" אמנם שאלה מחוכמה היא, וכדאית היא שתשאר לזכרון לדורות.  רק דבר אחד נראה לי כמוזר מעט, למה היה להנואם להרחיק את עדותו עד להאי מרטיניקא, הנמצא במרחק רב בארץ-ישראל, ומדוע לא השתמש במהפּכת סדום ועמורה, שכנודע, עמדו הערים האלה בקרבת ים המלח, וים המלח, כידוע מספרי הגיאוגרפיה, נמצא בארץ-ישראל גופא?

אחרי הזקן שבחבורה החרה החזיק אחד מהצעירים, שנמנה גם כן על חברי הועד, והצעיר הזה שאל בתמימותו, בשלמי ובשלמה כל הסער הזה? האם אי אפשר לדעת את היהדות מבלי ללמוד את השפה העברית, והאם אין מוקירים כל העמים הנאורים את כתבי הקודש, מבלי שקראו אותם במקורם הראשון? אין זאת כי אך תואנה מבקשים להם הציונים ואך עלילות דברים בעלמא הם שמים להועד ולחבריו.  וכדי לאמת את דבריו לקח הנואם הצעיר למשל את דור המדבר, את שבירת הלוחות ואת עגל הזהב, ויזהר גם הוא מצדו לבלתי לכת אחרי התורה החדשה, אחרי אליל הלאומיות.

ועל דא ודאי יש להצטער, שרב צעירינו שואבים את ידיעותיהם המקוטעות על דבר היהדות מתוך הספרות הלועזית, מתוך מאמרים בודדים של הספרות התקופית, וברבות הימים המה באים לידי טעות לחשוב באמת, כי כבר רכשו להם ידיעה מספּיקה וכבר יש להם המשפּט לחות את דעתם לפני קהל ועדה גם על כל הדברים העומדים ברומו של עולמנו הרוחני.  הצעירים ממין הזה אינם חושדים בנפשם, כי יתר ממה שיכירם מקומם בראש אספה גדולה בשעה שידובר שם על דבר הפּרוגרמה של הלמודים העברים, היה מן הנחוץ שיבקרו הם בכבודם ובעצמם, ודוקא לא בתור חברי הועד, כי אם בתור תלמידים פּשוטים, את בתי הספר העברים לכל הפּחות שנים אחדות רצופות, אחרי שירחיבו בהם את הפּרוגרמה העברית.  אמת כי גם אז לא יצאו מזוינים בידיעות רחבות על דבר היהדות, אבל יבואו לכל הפּחות לידי הכרה שלא להם להיות קופצים בראש, במקום שדרוש למוד וידיעה עמוקה.

הצעירים האלה אמנם שוגגים הם מחסרון י דיעה, אבל יש גם מזידים.  הנני חפץ להראות איך מעקמים לפעמים במתכוין לא רק פּסוק אחד, כי אם מאורע שלם, מאורע הכי-נכבד בחיינו ההיסטורים אחרי המאורע של יציאת מצרים.  סופר אחד הנודע לשם בספרות היהדות הרוסית יצא לפני שלש עשרה שנה להגן על המחברת Autoemancipation של פּינסקר בפני הקמים עליה.  בדברים חמים ומלאים רגש מתאמץ הסופר הנכבד להוכיח, כי האידיאה של תחית ישראל על אדמתו יכולה לצאת מן הכח אל הפּועל, רק אם תתרחב בין בני הדור הצעיר, רק אם ימשכו הצעירים אחרי החלוצים הראשונים, "רק אם יהיו מסורים לרעיון התחיה בכל נפשם, אם יציבו להם למעלה מכל בחיים לא הטבת מצבם הפּרטי, כי אם את אושר עמם".  "בההיסטוריה העברית נוכל למצוא אותות ומופתים, המוכיחים את אפשרות התגלמותן של השאיפות העממיות היותר רמות.  כאשר לא יכול עזרא להגן על הסדרים שנקבעו לפי רוחו בעזרת נחמיה, והסדרים החלו להתמוטט, הנה אך הופיע נחמיה שנית בארץ-ישראל ויחוק אותם עוד הפּעם.  והלא בהשאיפה האידיאית הזו של עזרא היתה כמוסה גבורת ישראל העתידה.  מי היה יכול להאמין בשעה שעלה עזרא מבבל עם הגולים הראשונים לארץ אבותיו, בשעה ששאיפותיו לא היו עוצרות בתוכן מאומה מלבד אידיאה רמה – מי היה יכול אז לחשוב, אומרים אנחנו, כי האספסוף הזה של אנשים גסים ומפחדים לרגעים יהפך תחת הנהגתו של עזרא במשך הזמן לעם גבור ואמיץ-כח, ותחת הנהגתו של בר כוכבא יתן את חתיתו על לגיונות הרומאים של תקופת הקסריות?" (שאלות חיי היהודים, קבוצת מאמרים מאת מנשה מרגלית, שנת 1889, ע' 538).  האידיאה של המחברת utoemancipation התפּשטה בין כה וכה בין חלק נכבד מעמנו ולבסוף מצאה לה גואלים חדשים גם בין אחינו המערבים.  בין כה וכה החליף גם הסופר הנזכר את השקפתו על עתידות ישראל מן הקצה אל הקצה, ויצא הפּעם לבקר את הציוניות ולהוכיח, כי אין לה בסיס נכון בחיי ישראל, וכי השאיפה לתחית ישראל על אדמתו מתנגדת היא להתקדמותו ההיסטורית, ועוד הפּעם מנסה הסופר לאמת את הנחותיו על ידי מאורעות לקוחים מדברי ימינו, ועוד הפּעם בא בוא לדבר על דבר תקופת הבית השני, וכה דבריו: "ההיסטוריה יודעת דוגמאות כאלה, שקרו ובאו בעת התחיה הלאומית-המדינית היותר מוצלחת.  בתקופת הקמת הבית השני, שנולדה לא אך ברצונם של שני מנהיגים, כי אם על פּי רשיונו של שלטון המלכות, רק חלק קטן ודל של גולי בבל התנער להעתיק את מושבו לירושלים, והרוב הגדול נשאר בבבל וימאן להחליף את מצבו הבטוח במצב בלתי ידוע בארץ אבות.  אז היו גם המנהיגים אחרים, גם המלכות שבה היו תלוי גורל החיים החדשים, הביטה בעין יפה על היהודים, וגם לא ארך הזמן מהחורבן הראשון ועד התחיה החדשה.  ובכל זאת גם אז, למרות המצב שהיה מסוגל לצמיחת רעיון התחיה, רק החלק הדל נתן את ידו להרעיון הזה ויחל את חייו החדש; הרוב הגדול לא זז ממקומו.  הודות להכח והגבורה של המנהיגים עלתה בידם לסדר את החיים הפּנימים וליסד ממשלה חדשה, אבל שתי מאות שנה עברו בצרות ומועקות שונות, ולא הספּיקו עוד היהודים להנפש כמעט קט, והנה החלו הרדיפות, ובמשך כל התקופה הזו עד חורבן הבית השני לא פסקו המהפּכות הפּנימיות ו הסכסוכים מבחוץ, עד כי רק שתי נקודות מאירות נוצצות מתוך הערפל המכסה את כל האופק של תקופת החרות המדינית, הלא המה גבורת המכבים ותורתו הנשגבה של הלל".  (דאגות הזמן הקרב היהודים המערבים, מאת מנשה מרגלית, "וואָסחאָד", 1898, חוב' א', ע' 121).

רחוק אני מהאשים את הסופר הנכבד, כי נהפך מסניגור לקטיגור, זוהי זכותו של כל אדם חפשי.  אבל בהשתנות השקפת הסופר הן לא נשתנתה התקופה הארוכה של הבית השני ולא נשתנה ערכה אפילו כמשהו בעד חיינו ההיסטורים שאחרי כן? ושתי התמונות של תקופה אחת שהעביר לפני הקורא הסופר הנכבד הלא מתנגדות הנה זו לזו ניגוד גמור, והסופר בעצמו משתמש בהן למטרות שונות: על י די התמונה הראשונה הוא אומר לחזק את רעיון התחיה ועל ידי השניה הוא אומר להרסו, על י די הראשונה הוא נוטע ועל ידי השניה הוא עוקר נטוע.  כן עושים אחדים מסופרינו בספרותנו העתיקה כאדם העושה בתוך שלו.  מבלי חפצם בעתיד כזה בעד עמם, שהוא מתאים אל העבר שלו, משנים הם את פּני המאורעות של העבר, ובמקום שאין ברירה מושכים הם אותם בחזקה, כדי שיהיו מתאימים אל העתיד שלהם... והצעירים שאי אפשר להם לשאוב את ידיעותיהם מן המקור הראשון באים אחריהם ושותם את דבריהם בצמא...

__________

רושם אחר לגמרי פּעל עלינו החשבון של הד"ר לנדר על דבר מצב בתי הספר אשר לעם בנפות הדרומיות-המערביות ושל האדון מאַרק על דבר בתי הספר בנפות הצפוניות המערביות.  הפעם נסתכל מעט בחשבונו של הד"ר לנדר.  הד"ר לנדר נשלח לבקר את בתי הספר העברים מטעם הועד הפּטרבורגי אשר לחברת מפיצי השכלה, ובשובו מבקוריו בפלך פּאלטאווא וקיוב קרא הד"ר לנדר את הרצאתו בישיבות הועד שנועדו למטרה זו.  ההרצאה נדפסה אחר כך בגליונות ה"וואָסחאָד" (נו' 21, 22).  מהחשבון הזה, שנוסד ברובו על מספּרים יבשים ושנכתב ברוח אוביקטיבי, למדין אנו הרבה.  ראשית כל למדין אנחנו, שיחד עם השאיפה להשכלה כללית, הגוברת מיום ליום בתוך ערי התחום, עושה חיל גם השאיפה להעמיד את הלמודים העברים על בסיס יותר נכון.  החדשים בצביונם הישן אינם מפיקים עוד רצון הקהל הגדול, אך דעתו אינה נוחה גם מבתי הספר החדשים, שאין מקדישים שם שעות במדה מספּקת להלמודים העברים.  כן, למשל, נמצאים בפלך פּאלטאווא שני בתי ספר למתחילים, שנוסדו מטעם הממשלה על פּי החוק של שנת 1873.  את שני בתי הספר האה מבקרים כשלש מאות תלמידים.  גם להלמודים העברים נפנה שם זמן שלשש שעות לשבוע, ובכל זאת מביטים אבות התלמידים על בתי הספר האלה אך כעל מוסד המתאים לתביעות ההשכלה הכללית, ובנוגע להלמודים העברים אינם יוצאים ידי חובתם בבתי הספר האלה, כי אם שולחים הם את בניהם אחרי שעות הלמוד הקבועות לחדשים פּשוטים, להשלים על ידי זה מה שחסר להם בבתי הספר, או שמכניסים הם לכתחילה את בניהם לתוכם רק אחרי שגמרו חוק הלמודים באחד מהחדרים.  שנית למדין אנו, כי גם השקפת המון עמנו על השכלת בנותינו העבריות שונה היא מהשקפת חברי הועד האודיסאי בנידון זה.  חברי הועד האודיסאי סמוכים על דברי התלמוד "נשים פּטורות מן המצוות", ופוטרים בזה את עצמם מחובתם להתלמידות הרכות, האמות העתידות של הדור הבא, וההמון הגדול חושב אחרת, כי אם גם פּטורות הנשים מהרבה מצוות מעשיות, אבל אינן פּטורות לעולם מידיעת התפלות, כתבי הקודש ודברי ימי עמן.  ברוב בתי הספר לנערות, שנפתחים בערי התחום על חשבון העדה או שמקבלים תמיכה ממנה מפנים מקום גם ללמודים העברים, ולא אך ללמודי הדת, כי אם גם ללמודי השפה וכדומה.  שלישית למדין אנו מהחשבון הנזכר, שבערים הרבה נפתחים בעת האחרונה חדשים מתוקנים, ושההמון הבינוני נוטה אחריהם, אבל בכל פּנה שאנו פונים מורגש חסרונם של מורים מומחים, של מורים שיחד עם מדרגת השכלתם הכללית רכשו להם גם ידיעת הלמודים העברים על בורים, ושיהיו מוכשרים לעמוד בראש בית ספר עברי מתוקן במובנו היותר רחב.  מורים כאלה נחוצים לא אך בעד החדשים המתוקנים, כי אם גם בעד בתי "תלמוד-תורה", שגם המה משתנים לאט לפי צרכי הזמן ותביעותיו החדשות.  מורים כאלה היו יכולים לתת קלסתר אחר לבתי הספר שלנו, וכל עוד שלא נמלא את החסרון הזה אין לנו כל תקוה להכניס לתוכם שנויים עקרים לטובה.  ואלה הן המסקנות שהגיע אליהן הד"ר לנדר, שהנני נותנן פּה כמעט בהעתקתן המלאה, מפני שמעידות הן על הרוח המיל לפעם בקרב הועד הפּטרבורגי:

א)      נחוץ להחברה של מפיצי השכלה לדאוג עד שידה מגעת בעד הטבת מצבם של בתי ה"תלמוד-תורה" הרשמיים, מצד הסדרים החיצונים והפּנימים השוררים בהם.

ב)      נכבד הדבר, שבתי ה"תלמוד-תורה הקימים בתור חדרים פּשוטים יתאשרו בדרך רשמי, כדי שתהי היכולת להעמיד בתוכם על בסיס נכון את הלמודים הכללים והעברים. נחוץ להשתדל שבמקומות כאלה שמספּר הילדים, האנוסים על פּי מצבם לבקר את בתי הספר חנם, אך קטן הוא, יוסדו בתי תלמוד-תורה, שיקבלו לתוכם בעד שכר-למוד מצער גם את התלמידים האלה, שאין יד הוריהם משגת לשלם בעד הלמודים הכללים לבד ובעד הלמודים העברים לבד, ושמוכרחים הם מפּני זה להסתפּק אך בהחדרים, שאינם יכולים בשום אופן לתת לתלמידיהם השכלה מספּקת. היסוד לכל הפּרטים האלה נמצא, לפי דעת בעל ההרצאה, בהכנת מורים מומים, והדבר הזה צריכה לקבל עליה החברה של מפיצי השכלה.

ג)       נחוץ להחברה לשים עין על החדרים המתוקנים הנפתחים במקומות שונים, ושסבת אי-הפרחתם תלויה אך בחסרון כסף בעת הראשונה לפתיחתם.  בתמיכה זמנית, ואפילו בתור הלואה, היתה החברה יכולה לעזור להתפּשטות המחזה המשמח הזה בחיי בתי ספר העממים, המרובים ביותר והבלתי משוכללים.

ד)      נחוץ לעזור להתפּתחותם של בתי הספר לנערות הקיימות על חשבון הקהלות.

גם בהחשבון השנתי האחרון של חברת מפיצי השכלה הפּטרבורגית, שנדפס זה לא כבר והמונח כעת לפנינו, הננו מוצאים איזו סימנים המעידים, כי חברי הועד נוטים לכל הפּחות להתבונן אל חיינו העממים ולחקור באמת את המצב באשר הוא שם.  למטרה הזאת שלח הועד בשנת החשבון את באי-כחה של החברה לבקר את בתי הספר הקימים בנפות הצפוניות-המערביות והדרומיות-המערביות.  בקורים כאלה נעשו בק"ל מקומות, ותחת ידי הועד נאסף כעת חומר רב, שיוכל להיות לו לעינים בפעולותיו העתידות.  כן קוראים אנחנו עוד בספר החשבון הנזכר, שהועד החליט לתת תמיכה מקופּתו לבתי ספר שונים רק בתנאי, שינהיגו בתוכם את הלמודים העברים במדה מספּקת, ושתנתן היכולת לחברי הקהלה להשגיח על זה בעין פּקוחה.

חבל כי חברי הועד של סניף החברה באודיסא לא שמו נגד עיניהם לא את הרצאתו של הד"ר לנדר ולא את ספר החשבון השנתי של החברה המרכזית קודם האספה המפורסמת, שדברנו עליה לעיל.

הקריאה: "ציונים עליך ישראל!" אינה מבהלת עוד את ההמון הגדול, כי כבר הסכין לשמעה מעברים שונים, מן הצדיקים והאדמורי"ם אשר על גדול הווייכסל, ועד האירופּאים הגמורים אשר על שפת הים השחור.  ההמון הגדול, והעם כולו, אינו שם לבו כלל לא אל החלטות הועדים השונים, ולא אל החלטות שמתקבלות באספות רבתות, ואפילו אם מתקבלות הן על פּי הכרעת רוב דעות.  הועדים והאספות לחוד, ורוח החיים המנשב בעז לחוד, – ואשרי העם שהעומדים בראש מוסדותיו אינם אוטמים, כי אם מטים את אזניהם לקול החיים.

____________

 

VI

 

(הד"ר הרצל לפני הועד האנגלי בדבר שאלת הגרים.  המושג "נרדף" ואינו נרדף.  הרדיפות והסטטיסטיקה. – הזמנתו של מנהיג הציונים מאת "מושל המאמינים".  השעה המוכשרת והדור המוכשר.  המורות העבריות ויחוסן לעמן.  אַנטוקולסקי ושורש נשמתו).

 

על דבר שאלת כניסת הגרים לאנגליה דברתי כבר באחת מהשקפותי הקודמות, ונסיתי להוכיח שם, שרק משום "לעולם ידבר אדם בלשון נקיה" קראוה בשם שאלת הגרים סתם, וכי באמת אינה אלא שאלת כניסת היהודים הנודדים לרבבות בכל שנה ושנה מארצות המזרח למדינות הים, ושרק חלק אחד מצער מהם משתקע ברצון או באונס – מחוסר כסף לבוא עד חוף אמריקה – במדינת אנגליה, ביחוד – בלונדון.  כידוע, נוסד ועד רשמי מטעם הממשלה לחקור ולעיין בשאלה זו טרם שתוציא הממשלה את גזר דינה אם לשבט או לחסד, ואל הועד הזה נקרא בדרך רשמי גם מנהיג הציונים הד"ר הרצל, לחוות את דעתו הוא בדבר שאלת הגרים.  קשה להגיד מה ראו על ככה חברי הועד לקרוא דוקא להד"ר הרצל, והוא נתין חוץ, ולשמוע מה בפיו בשאלה כזאת, שהועד מתעסק בה אך מנקודת המבט של טובת מדינת אנגליה ותו לא.  האנגלים בכללם ידועים לדיפּלומטים ולא יעשו איזה דבר בלתי אם טעמם ונימוקם עמם.  אפשר שחברי הועד חפצו להוכיח לעין כל, שאינם נמהרים להוציא משפּט אך על דעת עצמם וכי נכונים הם לעשות צעד אחד גם לפנים משורת הדין, כלומר אף על פּי שהכלל "אין חבין לאדם שלא בפניו" אינו נוהג בשאלות מדיניות, בכל זאת נכונים הם חברי הועד להעמיד גם סניגור אחד מצד הגרים, ובדעתם שאי אפשר לצאת ידי חובת סניגור בהלורדים העברים, שאנגליותם קודמת ליהדותם, קראו להמנהיג הראשי של הציונים, שאיש לא יחשדהו באיזו נטיה לצד אנגליה, שהוא יברר לפני חברי הועד את השקפתו על דבר שאלת כניסת הגרים ועתידותיה; ואפשר שחברי הועד קראו להד"ר הרצל אך בתור מומחה לשאלות כאלה, בהיותו עומד בראש תנועה עממית, ששאלת היציאה הונחה ביסודה; או אולי גם רצו חברי הועד להראות באופן דק כזה את נטיתם לצד הציוניות – בכל אופן אין לעבור על המקרה הזה בשתיקה.  זוכרים אנו, כי גם אחדים מאחינו עסקו בשאלת יציאת הגרים וכניסתם למדינה אחרת, ובכל זאת לא מצאו להם לנחוץ לקרוא לעצה לאלה שעמדו אז בראש התנועה העממית ושנקראה אז בשם "חבת ציון".  יודעים אנו את לעג-השאננים ואת גודל הלבב שבו מתיחסים "אדירינו" לכל תנועותינו העממיות ולהעומדים בראשן.  ובשום אופן לא נשגה אם נאמר, כי לו היו כל חברי הועד הנזכר לורדים וברונים עברים, כי אז לא היו יורדים מכסא כבודם לקרוא לאספתם את מנהיג הציונים, האחת משום "מה יאמרו" הברונים והלורדים שאינם בני ברית, והשנית כדי שלא לעשות נחת רוח להציונים בכללם, אלה "האחים העניים והאביונים" של ארצות המזרח, שמן היושר אמנם לרחם עליהם, אבל לא לקחת עצה מפיהם על ידי מנהיגם.

מה שנוגע לעצם השאלה קשה היה לחכות כי הד"ר הרצל יגלה בה עמוקות, אבל הוא השתדל וגם עלתה בידו לגלות את המסכה מעל פּניה ולקרוא לה בשמה האמתי: שאלת כניסת היהודים לאנגליה.  אמת כי אחד מחברי הועד, האדון נורמן, מסר מודעה, כי השאלה הזאת אינה שאלת  "הנוצרים והיהודים", כי אם ראשית כל שאלה איקונומית היא, וכי לוא באו הסינים במספּר הגון להשתקע במדינת אנגליה, היה עוסק הועד בשאלת כניסת הסינים, אבל זאת לא יכול להכחיש, כי לפי מצב הענינים בהוה נוגעת שאלת כניסת הגרים ברובה או כמעט בכולה אך בהנודדים היהודים, וכי הממשלה האנגלית אינה יכולה עוד להביט בקר רוח על זרם הגרים האלה הבאים להחזיק להם מעמד במדינתה.  השקפת הד"ר הרצל נקראה לראשונה במושב החברים בכתב, ובההשקפה הזאת הננו מוצאים את תורת הציוניות לפי הפּרוגרמה הבזילאית, וכמעט שאין אנו מוצאים בה כל תשובה על שאלת כנסת הגרים שבה מתעסק הועד.  הד"ר הרצל השתמש בהמקרה הבא לידו להראות לפני רבים מגדולי אנגליה, שכל השאלה בדבר כניסת הגרים לאנגליה ביחוסה לגודל העם העברי אינה אלא שאלה חלקית ושלא על ידה יבוא הפּתרון לשאלת היהודים הכללית, המקפת כמעט את כל חלקי התבל, במקום שהיהודים נחתים שם או באים לשם מחדש להשתקע במספּר הגון.  לשאלה זו יש אך פּתרון נאמן יחידי, הלא הוא כתוב על דגל הציוניות, ואך ממנו תוצאות לאותה השאלה הישנה המתפּרצת כעת בכח חדש גם במדינת אנגליה, כמו שהתפּרצה כבר באמריקה.  ובאמת איזו הלכה חדשה או איזה צד חדש היה יכול מנהיג הציונים לגלות בשאלה שהוצעה לפניו? השאלה פשוטה היא: הממשלה האנגלית אינה יכולה עוד להביט בעין יפה על זרים הבאים ומגדילים במדינתה את ההתחרות במקצועות שונים, אבל אינה יכולה לנעול את שעריה בבית אחת בפני הנודדים האלה, מפּני שבאופן כזה תהיה אנוסה לותר על שם "ארץ החופש" הנקרא על מדינתה.  בגזרות כאלה תאמר לכל, כי אנגליה אולי אינה נופלת מכל המדינות, אבל גם אינה עולה עליהן ביחוסה להגרים.  והלא היא בעצמה נלחמה את עם הבורים אך בשביל זכיותיהם של הגרים, היא הרסה את מצבו של עם שלם, הרסה ולא חמלה אך בשביל עיקרי החופש ושיווי הזכיות, ואיך תכחיש את עצמה בגזרות ובדינים מעיקים נגד אלה העוזבים את מולדתם ובאים אליה כדי להנות מאותו שיווי הזכיות עצמו, שבעד קיומו נלחמה ימים על שנה? ובכן נוסד הועד הרשמי שיעיין היטב בשאלה הארורה הזאת, ואולי יעלה בידו למצוא איזה צד של היתר, כלומר, שמצד האחד לא תהיה הממשלה מוכרחת לותר על עיקריה של שיווי הזכיות, ומצד השני לעצור – באופן בלתי בולט – בעד זרם הגרים.  השאיפה הזאת ניכרת מתוך שאלותיו של חבר הועד, האדון גורדון.  האדון הזה מודה הוא כיתר חבריו, כי ממשלתו לא תסכים לעולם לנעול את הדלת בפני הנרדפים, אבל הוא בקש ומצא אחרת, כי לא כל היהודים הבאים להשתקע לאנגליה נרדפים הם, והא ראיה: אחד מהיהודים הנכבדים באנגליה, ראש הועד לתמיכת היהודים הנודדים מארצות המזרח, הגיד בכבודו ובעצמו, כפי שהורהו הנסיון, שרק חלק אחד קטן ודל מכל אלה הנודדים הפּונים לעזרת ועד התמיכה מתאונן כי נרדף היה בארץ מולדתו ומפּני זה היה אנוס לעזוב את הארץ.  ועתה – היש לנו מופת חותך יותר מזה, כי לא כל הנודדים נרדפים הם? אמת, הד"ר הרצל ענה על זה, כי המושגים על דבר הרדיפות שונים המה אצל בני מדינות שונות ושונים הם לגמרי אצל הנודדים היהודים מארצות המזרח.  הנודדים האלה קוראים לעצמם נרדפים, רק בשעה שיד חזקה חורשת על גבם, אבל בעת שרק הלחץ והדחק, שבאו לרגל איזו חוקים מעיקים, הכריחום לעזוב את ארץ מולדתם ולנוד ולנוע לארצות רחוקות, שום אינם נרדפים, כי אם נודדים לרצונם הטוב, ולולא רצונם לנוד ולבקש מרעה אחר, הלא היו יכולים להכבד ולשבת במקומם, להתפּשר לאט לאט את הרעב ואת המחסור, לאבד לאט לאט את הצלם האנושי, כמו שעושים רבבות אחיהם, שטלטול הדרך קשה עליהם...

זוכר אני, כי שאלה כזו נשאלה גם בהועד שנוסד לתמיכת הנודדים בשנת תרנ"א.  היציאה גברה אז ונודדים למאות עברו מדי יום ביומו דרך ברלין-שרלוטנבורג.  היהודים האשכנזים אספו סכום הגון לצאת לעזרת הנודדים האלה.  בעת הראשונה, במשך חודש ימים או ששה שבועות, לא השיבו פני נודד ריקם וישתדלו להקל את מצבו ברב או במעט, אך כאשר חדל גשם הנדבות מרדת עוד ומספּר הנודדים הלך הלוך ורב, החלו חברי הועד לדקדק בנתינותיהם, ובבוקר לא עבות אחד החליטו לתמוך רק בידי אלה, שהרדיפות הביאון עד הלום, ושלוחים רבים, עושי דבר הועד, החלו לרשום בפנקס את הסבות שלרגלן עזבו הנודדים האלה את ארץ מולדתם, והנה ראה, הפלא ופלא: מכל הנודדים היו אך אחדים למאה, שנרשמו בתור נרדפים, והנשארים, כפי שהיה מוכח מתוך הרשימות, עזבו את ארצם ברצונם הטוב, מבלי כל דחיפה מחוץ, לשם נסיעה או לשם טיול בעלמא.  על השאלה, אם רדף אותם איש, או אם גרשה אותם הממשלה, ענו בשלילה, וכמובן לא קבלו כל תמיכה.  המצב הזה ארך ימים אחדים, עד שנראו בשרלוטנבורג הרבה נוסעים לשום טיול כאלה, והם נשארו בשרלוטנבורג מפּני שאמתחתם היתה ריקה ולא היתה להם היכולת לעשות דרכם האלה.  הנודדים האלה לא ידעו בעצמם אנה פניהם מועדות, ויצאו לנוד מפּני שלא היה להם עוד מה להפסיד במקומם הישן, אבל לא הרשו לעצמם את העונג להקרא בשם נרדפים: והכי רדפם איש, והכי גרשה אותם הממשלה?... בתור אנשי הבינים בין חברי ועד התמיכה ובין הנודדים, שברובם דברו אך זרגונית, היו אז תלמידי בתי הספר הגבוהים, שבאו לברלין גם כן לא מפּני שנרדפים היו, אלא מפּני שמצאו לפניהם דלתות האוניוורסיטטים בארצם סגורות על מסגר, והתלמידים האלה השתדלו לפקוח את עיני ראשי הועד, לברר להם לכל הפּחות את המושג על דבר "רדיפות" השורר אצל נודדים כאלה.  ואז, כאשר קבלו על עצמם התלמידים את הטרח לברר להנודדים את מהותה ואת ערכה של השאלה על דבר הרדיפות, יצאו כולם נרדפים: או שגורשו מחוץ לתחום שישבו שם, או שגורשו מתוך הכפרים וכדומה, ואף אלה שמעולם לא ישבו בכפרים ומעולם לא התגוררו מחוץ לתחום המושב – את חטאי חברי הסטודנטים אני מזכיר – גם המה נרשמו בתור מגורשים, ובלבד שלא ישארו בלי תמיכה בשרלוטנבורג.  זוכר אני, כי בין חברי הועד נמנה פּרופיסור צעיר אחד מאחינו והוא עסק בהסטטיסטיקא של המגורשים, וכשנודע לו כי בעזרת הסטודנטים "אנשי הבינים" נרשמו כל הנודדים בתור מגורשים, ערך מחאה מצדו: הנני מהלל ומפאר – כך פנה הפּרופיסור הצעיר לחברי – את טוב לבכם, את חפצכם העז לצאת לישע אחיכם, אבל הסטטיסטיקא תהיה משובשת!

עוד שאלות מחוכמות כאלה נשאלו מאת מנהיג הציונים באותו מעמד ועל כולן התאמץ להשיב בקר רוח ובכובד ראש.  אמנם רבות מהשאלות האלה הוצעו, כפי הנראה, אך מפּני הנימוס, כדי להראות כי נכבדה היא להם דעתו של מנהיג הציונים בשאלת כניסת הגרים.  כן פּנה, למשל, בשאלתו הד"ר נורמן, שיואיל נא הד"ר הרצל לברר את השקפתו, אם הנודדים, אחרי שהם משתקעים במדינת אנגליה, מביאים לה תועלת או נזק.  אי אפשר להאמין שמציע השאלה חכה לתשובה אחרת מאותה שקבל מהנשאל.  כמו כן עלינו להתיחס גם אל השאלה הישנה שעלתה עוד הפּעם על השלחן, והיא היחס שבין הציוניות ובין האזרחיות של איזו מדינה, אם אינן כשני כתובים המכחישים זה את זה – השאלה הזאת הוצעה מאת אחד מ"אדירינו", מאת הלורד רוטשילד, ומתוך השאלה ניכר, כי גם הוא ידע מראש את התשובה שקבל על שאלתו.  עוד דברים רבים נאמרו בישיבת הועד הנזכרת, ובכלל עלינו לאמר, כי אין לנו כל יסוד לחפּש מומים ומגרעות בתשובותיו של הד"ר הרצל: הוא לא התרפּס, לא דבר תחנונים, כי אם דבר כבן נאמן לעמו היודע להגן גם על כבוד עמו.  באופן אחר לגמרי התיחסה העתונות היהודית-האשכנזית לתשובותיו של הד"ר הרצל, ואמנם אין להתפּלא על זה.  העתונות הזאת נהפכה כבר לכלי-מבטאה של היהדות האשכנזית הרשמית, הלא היא היהדות של יועצי-המסחר וכדומה, שעוד לא מחקו את עצמם מספר עמם, ושהאידיאל היותר נשא, שאליו הם שואפים – היא השתיקה הגמורה בכל מה שנוגע לשאלת היהודים.  ספרות זו אינה יכולה לסלוח להד"ר הרצל על תארו את מצב עמו כמו שהוא ואינו מגלה טפח ומכסה טפחים, כמו שעושים "אדירינו" בשעת הצורך; היא אינה יכולה לסלוח להד"ר הרצל גם את הכבוד שנחל בלונדון, וקשה לה לעשות שלום את הרעיון, כי יש אנשים, ודוקא בעלי צורה, והמה מבכרים את ראשי הלאומיים על ראשי המתבוללים.  הספרות הזאת מבלה כעת את ימיה האחרונים ולפני יציאת נשמתה היתה לרגזנית וקפּדנית, ואינה מוכשרת עוד לשפוט ברוח אוביקטיבי על הענינים הנוגעים לה.

_______________

לא רק אל בירת אנגליה, כי אם גם אל בירת תוגרמא נקרא לבוא מנהיג הציונים, אבל אם אנו מוצאים חשבון מדויק על דבר נסיעתו ללונדון, הנה במה שנוגע לנסיעתו לקונסטנטינופּול הדברים חתומים וסתומים.  זאת הפּעם השנית שהד"ר הרצל נוסע להתראות פּנים עם "מושל המאמינים".  בפעם הראשונה נסע על פּי רצון עצמו, ועתה קבל הזמנה מאת הדר השלטון התוגרמי. אין אנו רשאים לדרוש ממנהיג הציונים כי יתן לפנינו חשבון מפורט על כל מה שנדבר שמה בחצר המלך על דבר הציוניות ועתידותיה; אדרבה, הננו מוצאים, כי גם המעט שהגיע אלינו אך למותר הוא עד זמן ועדן, עד... שיבוא אלינו ראש הציונים באמת כאיש בשורה.  וכעת נותנות הידיעות המקוטעות מקום אך להשערות ופלפּולים, ובהשערות ופלפּולים אין כל צורך לעולמנו הקטן המלא אותם על כל גדותיו.  אמנם אם אין אנו יודעים את השקפותיה של ממשלת תוגרמא, או יותר נכון – את השקפותיו של השלטון על דבר הציוניות, הנה נוכחנו לכל הפּחות לדעת כי לב השלטון טוב למנהיג הציונים.  לעת עתה לא עלתה בידו להשיג דבר המה המקרב אותנו אל המטרה הראשית, אבל הציונים האמתים לא האמינו מעולם, כי קרובים הם כבר אל מטרתם, המה מחכים לא אך לשעה מוכשרת, כי אם לדור מוכשר, לא אך לשעה שיעלה הרצון לפני הדר השלטון, כי אם לדור שיבין היטב את פּירוש המלות של שעבוד וחירות ושיהא ראוי לשעה מוכשרת, שיהא מסוגל לשאול אל מטרתו הנשאה בכל נשמתו, שיהא "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה", כמליצתו של משוררנו.  בזאת רחוקים אנו מהקטין את ערכה של פּעולת מנהיג הציונים הפּוליטית, אבל מוצאים אנו, כי אין אנו צריכים להפריז על המדה ולהגדיל את ערכה.  מנהיג הציונים לחוד והציונים די בכל אתר ואתר לחוד.  הד"ר הרצל שואף להכשרת השעה, ובאמת אין לך אדם שאין לו שעה, והציונים מחויבים לשאוף להכשרת הדור.  ושדורנו ההוה אך דור עקש ופתלתול הוא, דור לא טוהר ממושגים זרים, שהעבדות הטביעה עליהם את חותמה – הדבר הזה הוא מן המפורסמות שאינן צריכה ראיה, ובכל זאת רוצה אני להביא דוגמאות אחדות.

לפני שבועות אחדים היתה אספה רבה של מורים עברים באחת מערי המחוז של תחום המושב הקבוע.  החשבון על דבר האספה הזאת, שערכה גדול בעד בתי ספרנו, עוד לא עובד כראוי, ובכן מונע אני כעת את עצמי מהביע את דעתי על דבר ההחלטות שנתקבלו שם וכן על דבר הוכוחים שהתלקחו לרגל קבלת ההחלטות, אבל על מחזה אחד שנגלה באספה הזאת חפץ אני להראות, כי ממנו נוכל לשפוט עד כמה הוכשר דורנו לגאולה אמתית.  באספה האמורה השתתפו כמאה ושלשים איש, מהם כמאה מורים וכשלשים מורות.  והנה בשעה שהמורים נחלקו לדגליהם, מהם היו לאומים-ציונים, מהם לאומים סתם, מהם עממים ומהם מורים סתם, ששאלת הלאומיות וכדומה אינה "מעסקת" אותם – הנה במה שנוגע להמורות העבריות שררה ביניהן אחדות גמורה: כולן התנגדו לרעיון התחיה של עם ישראל, כולן, בלי יוצאות מן הכלל, ובאספה של מורים עברים נשמעו עוד הפּעם אותם הדברים שהיו כבר לגעל נפש, על דבר השפה המתה ואל דמיונה להשפה הרומית, על דבר ספרות ישראל, שהיא אך קבוצת תפלות ותחנות, על דבר הלאומיות הצרה ועל דבר האנושיות הרחבה, ועוד ועוד.  אמת, כי רובן של ההחלטות נתקבל לפי רוח הלאומיים, שהכריעו סוף סוף את הכף, אבל לא על זה אני דן כעת.  המורות העבריות שהשתתפו באספת המורים מוכיחות למדי, כי עוד רב לפנינו הדרך, ולא רק עד שנגיע למחוז חפצנו הראשי, כי אם עד שנרכש לנו את מושגיו של עם בריא השלם בגופו ושלם בנשמתו, כי עוד מרובה המלאכה עד שנמצא פדות לנפשנו מכל דעותינו והשקפותינו המשובשות, ותחת היותנו בעלי דעה קצרה ומדברים גבוהה גבוהה על האנושיות הרחבה, נהפך לבעלי דעה רחבה להבין את עומקה של הלאומיות הצרה.

והנה הדוגמא השנית, שגם היא מוכיחה, שמה שבלתי מובן למורה עבריה באחת מערי המחוז אינו נקלט גם במוחו של אחד ממשכילינו הפּטרבורגים, שהוא מנסה לפעמים גם את עטו לעסוק באיזו שאלות הנוגעות להיהדות.  זה לא כבר הלך לעולמו אחד מגדולי הציירים שלנו, הלא הוא הפסל אַנטוקולסקי.  רבים מגדולי עולם האמנות באו לחלק לו את הכבוד האחרון ולהספּידהו כהלכה, כי באמת היתה פטירתו של אַנטוקולסקי לאבדה שאינה חוזרת.  אמנים כאלה צצים ופורחים אך אחת לתקופה, ויש שגם תקופה שלמה אינה מביאה את תמורתם.  אַנטוקולסקי היה, כידוע, בן הגיטו.  בו נולד, בו בלה את ילדותו ובו גמלה בחרותו, במקרה גלו בו את הכשרון הרב באמנות הפּסילות, ורבות התגלגל תחת שואה גם אחרי שנכנס להאקדמיה הפּטרבורגית, רבות סבל מחסור, עד שעלתה בידו לקנות לו שם עולם על ידי פסליו יצירי רוחו.  אין לכחש, כי החיים הרוסים השפּיעו עליו במדה ידועה, ומהחיים האלה לקח לו לרב את החומר ליציריו.  אבל אם קשה לאדם בינוני להפוך את עורו, לא כל שכן שקשה לבעל נפש פּיוטית להפך לאיש אחר.  אַנטוקולסקי נולד יהודי ומת יהודי ויציריו כולם המה יציריה של נפש עברית לכל דקדוקיה.  הוא לא הגשים ביציריו את האידיאה לעשותה משועבדת ליפי היצירה החיצונית, כי אם ידע לפחת נשמת חיים בהשיש הקר והמת.  החומר הקשה נכנע לפני גאון רוחו של הפּוסל, והוא ידע להכניס לתוכו לב בשר.  ומפּני זה פעלו פסיליו תמיד רושם חדש לגמרי על המסתכלים בהם, לא כרושם שהסכינו לו, לא כרושם השכיח אצל יצירי האמנים האחרים, ולוא גם יהיו גאונים כאַנטוקולסקי.  אחד ממספּידיו, האדון איוואַנאָוו, אמר בהעתון "נאָוואָיע-וורעמיאַ", – הלא זה העתון שלא אחת השליך שקוצים על אַנטוקולסקי בחייו ושהכניסהו אחרי מותו תחת כנפי העם הרוסי, – כי אַנטוקולסקי היה כיחיד יוצא מן הכלל, הוא לא נגרר אחרי איש ביצירי אמנותו, לא נמשך אחרי החוקים והכללים הקימים, כי אם היה צייר בפני עצמו, ובכל זאת מספּח הוא אותו אל אגודת הציירים הרוסים.  האדון איוואַנאָוו מתפּלא ושואל: מאין רכש לו אַנטוקולסקי, זה יליד הגיטו, בן רחוב-היהודים בווילנא – מאין רכש לו את הנפש הדקה, את הרגש הדק ואת ההבנה הדקה בעניני היופי? על השאלה הזאת איננו מוצאים כל תשובה במאמרו של איוואַנאָוו, והיא נשארת בעדו כחידה סתומה.  אמנם לוא ידע איוואַנאָוו את רחוב היהודים לא אך מצדו החיצוני, לוא נסה אך לחקור גם את הנפשות הרכות המתגלגלות שם בבלויי הסחבות, לוא ידע לכל הפּחות את "החייט העברי" לא אך בשעה שהוא עומד לפני האדון, נכנע לפני הדר כבודו, כורע ומשתחוה, כי אם בשעה שהוא יושב ותופר, מוציא ניגונים כניגוני "כל נדרי", ה"עבודה" וכדומה, ולבו מלא געגועים לאיזה מקדש שחרב ולאיזו פעמונים המצלצלים בשולי בגדו של הכהן הגדול; לוא ידע את נפש החייט לכל הפּחות, האוכל לחמו במשקל ושותה מימיו במשורה ובכל זאת "הוא ליה ועיניו ליה", לו ידע איוואַנאָוו, כי עוד יש נשמה בגוף העברי, נשמה נוחה להתפּעל ולהתרגש, כי אז אולי לא השתומם על רגשותיו הדקים של אַנטוקולסקי, אז אולי היה יכול למצוא גם את הפּתרון, מדוע לא נמשך הצייר הזה אחרי הרוב הגדול ומדוע בחר לו דרך בפני עצמו, אז אולי היה מוצא, כי אַנטוקולסקי היה בזה בן נאמן לעמו, שגם הוא עומד במרדו, אינו נמשך אחר הרוב ובוחר לו דרכו בפני עצמו... אמנם אם אין אנו זכאים בדרשנו מאנשים כאיוואַנאָוו וחבריו שילמדו לדעת את הנפש העברית, שבלתי נראית לפעמים, לרגל סבות שונות, לעין בלתי מזוינת, – הנה יש ויש לנו המשפּט לבוא בדרישות כאלה לפני האינטלגנטים שלנו, המתפּארים בשעת הצורך כאוהבי עמם המתימרים בכבודו.  ומשכיל אחד כזה בהספּידו את אַנטוקולסקי מצא גם הוא את שורש נשמתו של הנפטר בהקולטורא הרוסית, ויחשוב זאת לכבוד ולתפארת לא אך להנפטר בעצמו, כי אם גם לכל עמו של הנפטר.  ההיסטוריה של עמנו עשירה באנשים מצוינים למדי, ולא להשיב את הגזלה מיד המשכיל הפּטרבורגי מגמתנו פה, כי אם חפצנו להראות עד כמה מהופכים הם מושגיהם של משכילי העבדות, עד כמה נכונים הם להקריב גם את עצמיותם ואת עצמיות עמם, כמעט עד הכחשת מציאותו ועד בכלל ובלבד כדי למצוא חן, כדי להפיק רצון...

חכמת המסכן בזויה, זה כלל גדול בחיים, והיה כי יקרה לפעמים שחכמת המסכן, למרות הפּתגם הזה, דוקרת את העינים, ואי אפשר עוד לכחש במציאותה, הננו מתחילים מיד לחפּש אחרי תירוצים מספּיקים, ואחרי יגיעה מעטה הננו מוצאים, כי המסכן הזה התארח בביתו של עשיר פּלוני או נהנה מסעודתו ושמה רכש לו בינתים את חכמתו או את כשרונו.  וכן הדין אצל עם מסכן...

___________

 

VII

 

(היהודים ושאלת היהודים.  הספרות הרוסית.  הקצוות נוגעות זו בזו. – גאולת הארץ על ידי הנוצרים).

 

מספּרים, כי בפּאַריז, העיר שממנה יוצאות המודות החדשות של מלבושי הנשים לכל ערי העולם, נמצא ארגז גדול מלא מלבושי נשים שונים, ובכל תקופה ותקופה מארבע תקופות השנה מוציאים מהארגז הזה מלבושים אחדים, לפי הסדר שהונחו בתוכו, והמלבושים האלה המה "מלבושי המופת" במשך כל התקופה, אלה המה המלבושים שהמהדרין מן המהדרין מכל פּנות העולם נוסעים לפּאַריז, כדי לראותם בשעה הראשונה לבריאתם ולעשות אחרי כן במתכנתם איש איש במקומו.  כה נבראת המודה בפּאַריז ומתפּשטת משם במהירות נפלאה לכל קצות תבל.  בעוד מספּר שנים ידוע מתרוקן הארגז ממלבושיו, ואז מהפכים את הסדר: מניחים עוד הפּעם את המלבושים העליונים למטה והתחתונים למעלה, וכן חוזרים חלילה עד סוף כל הדורות.  יוצרי המודה אינם צריכים אם כן ליגע את מוחם בהמצאות חדשות; מצד אחד יודעים הם, כי ברבות הימים הכל נשכח, ומצד השני – כי מטבע הנשים, – בנוגע למלבושיהן, – להוציא תמיד ישן מפּני חדש, אם גם החדש אינו אלא ישן שכבר נשכח.  איני יכול אמנם לעבור בעד אמתת הספּור הזה.  מעולם לא הייתי בפּאַריז ולא ראיתי את הארגז הנפלא, אבל גם מבלי לנסוע לפּאַריז יכולים אנו להתבונן למחזה כזה בנוגע לשאלות יותר נכבדות ויותר חמורות משאלת המודה של מלבושי הנשים.

הנני מדבר על דבר שאלת היהודים ועל דבר היחס השורר אליה מצד הספרות הכללית.

נקח נא למשל את הספרות הרוסית.

אם נתבונן בעין פּקוחה אל יחוסה של הספרות הזאת לשאלת היהודים, נוכח לדעת, כי הוא לא שונה במשך עשרים השנים האחרונות אף כמלוא נימא, למרות אותות ההתקדמות שנראים בחיי היהודים הפּנימים גם לעין פּשוטה.  שאלת היהודים היא עוד כיום, כמו לפשני עשרים שנה, לרוב הסופרים הרוסים כספר החתום.  המה לא ירדו לעומקה של השאלה, לא עמלו לבוא עד תכליתה, ובכל זאת דנים הם עליה לעת מצוא "בכובד ראש", באים בעצות והצעות חדשות, בעוד שעל העצות וההצעות האלה כבר אבד כלח, בעוד שהחיים ההיסטוריים כבר באו וטפחו על פּניהם והראו לדעת כי העצות לא עצות וההצעות לא הצעות הנה.  הסופרים האלה, כיוצרי המודה בפּאַריז, יודעים הם גם הם כי ברבות הימים הכל נשכח, על כן אינם בושים לבוא לפני קהל הקוראים בפרזות ישנות נושנות ועושים עצמם כאילו משמיעים הם באמת איזה מלה חדשה.  אם נחפּוץ לדעת, עד כמה איום הוא גורלו של עם היהודים, אין לנו צורך לחקור ולדרוש אחרי מצבם של היהודים עצמם בין העמים השונים, די לנו להתבונן אל גורלה של שאלת היהודים, הנופל מגורל כל השאלות העומדות על הפּרק בחיי החברה.  אם יקום כעת, למשל, סופר אחד, יהיה מי שיהיה, ויחפּוץ לזכות את קוראיו באיזה חידוש, נניח, בשאלת הכלכלה, בשאלת הפּועלים, בשאלת המזרח וכדומה, הנה על הסופר הזה, אם אך אינו רוצה להמנות בין קהל הסופרים שבחושך הם באים ובחושך שמם יכוסה, לעבוד הרבה במקצוע שבחר לו ושלו הוא מקדיש את עטו; הסופר הזה, אם אך איננו רוצה להשתמש בתגא שאינה שלו, צריך לעיין בכל מה שנאמר ונכתב על דבר השאלה שהוא עוסק בה, הוא צריך ללמוד הרבה על מנת ללמד.  ובאמת נוהגים כן כל הסופרים האמתים הנוגע לכל שאלות החברה, וכל אחד מחוה דעתו רק במצוע שהוא בקי בו ומומחה לו.  אחת היא שאלת היהודים, שהכל בקיאין בה והכל מומחין לה, מבלי כל טורח ועמל מצדם להתחקות על שרשיה ולהבינה על בוריה.  מצד אחד נראים חיי היהודים בעיני רבים מהסופרים הרוסים כמלאי סודות ונסתרות, ומצד השני הנם פּשוטים בעיניהם כל כך, עד כי כל אחד ואחד נוטל את הרשות לעצמו לדבר עליהם כאות נפשו.  הנה כי כן בא לפני שנים אחדות סופר רוסי אחד מפורסם (יוזאקאוו) לחות דעתו בדבר שאלת היהודים ועתידותיה, ובבואו לדבר על דבר ערכה של הספרות העברית בקש ומצא, כי אין כל ספרות לעם היהודים מלבד הספרות הדתית העתיקה ושל ימי הבינים, ובבואו לדבר על דבר לשון היהודים בקש ומצא, כי אין כל לשון להיהודים מלבד שרידי השפה שכבר הלכה לעולמה.  ודבריו אלה השמיע כבקי ומומחה, שנהירין לו כל שבילי חיי עם היהודים.  מאמרו של הסופר הזה נדפס באחד מהירחונים הרוסים, מיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון, ונתפּשט לרוב בין הקוראים העברים ועשה עליהם רושם עז, עד כי במשך שנים אחדות היו מוכרחים הציונים הרוסים די בכל אתר ואתר ללחום נגד דברי הסופר הרוסי הזה.  אריה שאג מי לא יירא, ויוזאקאוו דבר נגד הלאומיות והציוניות – ומי לא יכנע נגד דבריו! ואיש לא זכר את האמת הפּשוטה, כי יוזאקאוו יכול להיות "הארי שבחבורה" במקצוע אחד ולהיות עם זה הדיוט גמור במה שנוגע להספרות העברית, ללשון היהודים ולשאלת היהודים בכללה.  זהו מצבה של שאלת היהודים בהספרות הרוסית, מצב הדומה לזה של עם ישראל עצמו.  ממשלות רבות נוהגות קלות ראש בנוגע לחיי היהודים, וסופרים רבים באים ונוהגים קלות ראש בנוגע לשאלת היהודים.  ממשלות רבות אולי יודעות את האמת ומתכוונות למרוד בה, וסופרים רבים אינם עמלים לבקש את האמת בשאלה שהם דנים עליה.  ממשלות רבות מניחות להיהודים לכל הפּחות איזה חלק קטן באיזו מקצעות החיים, וסופרים רבים אינם רוצים להקדיש להצד העיוני של שאלת היהודים אף אחד למאה משעות עבודתם או משעותיהם הפּנויות.  ובכל זאת באים הם תמיד להשמיע את דבריהם בקול רם, ככהנים העומדים על הדוכן ומשפּיעים את ברכתם על ראשי העם העומד מתחת –  והעם, וביחוד העם העברי, הסכין לקבל ברכה בנחת ובעונג גם מפּי כהן הדיוט, ובלבד שידע הכהן להתעטף בטליתו ולכוון את אצבעותיו כראוי.

הרעיון המעציב הזה על דבר גורלה של שאלת עמנו גם מצדה העיוני עלה על לבי בקראי את המאמרים הרים שנדפסו בהעתונים הרוסים על דבר האספה הגדולה הציונית שהיתה במינסק.  כל מי שיודע טבע עמנו יתן לי צדק אם אומר, כי גם האספה הגדולה הזאת תשאיר אחריה רושם ניכר לא בהחלטותיה, לא בעבודתה הפּנימית להתקדמות התנועה הציונית כשהיא לעצמה, כי אם בהמאמרים שנדפסו ושיודפסו אודותיה בהעתונים הרוסים הכללים.  חדשים יעברו, ואולי גם שנים תחלופנה, והשאלה "מה אמר יוזאקאוו?" וכדומה תנשא על שפת הציונים ומתנגדיהם.  החיים ההיסטוריים הרגילו את עמנו במשך דורות רבים לראות את נקודת הכבד של החיים עצמם בדיני איסור והיתר, וגם הדור הצעיר שלנו, אף על פּי שמתפּאר הוא, כי השתחרר כבר מכבלי העבדות המוסרית, בכל זאת משועבד הוא לחוק הירושה ועומד תחת השפּעתו של החוק הזה.  הדור הצעיר שלנו החליף רק את ה"שלחן-ערוך" שלו ויברא לו דיני איסור והיתר אחרים תחת הדינים שנתרחק מהם, ומדקדק הוא בדיניו וסיגיו החדשים לא פחות מאבותיו שחיו על פּי דיני ה"שלחן-ערוך" הדתי.  הרמ"א אינו מטיל גם על רב אורתודוכסי אימה כזו שמטילים הירחונים הליברלים הרוסים על צעירינו.  העמים האחרים, החיים חיים טבעים על אדמתם, בוראים להם כל אחד ואחד לעצמו את ה"שלחן-ערוך" שלו לפי נטיות רוחו הוא, וצעירינו אנו חפצים להטות את רוח עמם לפי ה"שלחן-ערוך" שבראו אחרים בעדם.  אצל העמים האחרים נובעות שאלות החיים מתוך החיים עצמם, ואצלנו הולכים החיים אחרי השאלות.  ובכן מה שקוראים אצל העמים האחרים "התקדמות" ו"התפּתחות" קוראים אצלנו "התבודדות" ו"התפּרדות", מה שנקרא אצלם "הליכה לפנים" נקרא בנוגע אלינו "נסיגה לאחור", וכן הלאה.

האורגן הציוני הוויני מרים על נס, כי האספה הציונית במינסק הביאה טובה רבה בנוגע לשינוי היחס להתנועה הציונית בכללה מצד העתונות הרוסית, ואפילו העתון "נאָוואָיע וורעמיאַ", המפורסם בשנאתו לעם היהודים, היה מוכרח – לפי דברי הסופר בהאורגן הציוני – לענות אמן בעל כרחו ולהודות, כי רב טוב צפון בהציוניות, אבל באמת אין הדבר כן.  העתון "נאָוואָיע וורעמיאַ" השתמש באספת הציונים הגדולה להוציא עוד הפּעם את כל כלי אשפּתו נגד זעומי נפשו.  כל מאמריו על דבר האספה שבמינסק היו מלאים רעל, וימצא עוד הפּעם שעת הכושר לדבר על דבר הסודות והרמזים הממלאים את חללו של עולם היהודים, על דבר הציוניות הגלויה למראית עין ושנבראה לכסות על "הקהל" הנסתר, וביחוד על דבר האחדות של עם היהודים, למרות מפלגותיו הרבות, המכוונות נגד כל העמים האחרים.  העתון הזה לא שנה את טעמו ונשאר נאמן לדגלו: הוא אינו חפץ בקיומו של עם ישראל בתוך יתר העמים ואינו חפץ גם בקיומו בתור עם בפני עצמו; חפץ הוא כי עם ישראל ישאר במצבו ההוה, כי יהיה תמיד עם מפוזר ומפורד בין העמים, נכון לחצי אויב, ושיהיו לו חייו תלויים מנגד.  הפּסיכולוגיה של שונא ישראל כזה נושנה היא וכבר מוצאים אנו אותה לכל דקדוקיה אצל האנטיסמיט הראשון, אצל פּרעה מלך מצרים.  מצד האחד מתאונן הוא מבלי הרף, כי היהודים "מכת מדינה" הם, כי נרפּים הם בעבודתם, כי אוכלים הם את טוב הארץ בכל פּה, וכי גם אין לסמוך עליהם לעת מצוא: "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו": ומצד השני אינו רוצה לטהר את מדינתו מעם העברים: "ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לב פּרעה ועבדיו אל העם וכו'".

הנה כי כן רואים אנו, כי היחס של הספרות העתונית האנטיסמיטית לשאיפת עם ישראל לתחיה עמד בעינו ולא נשתנה לטובה, כהבטחת העתון הציוני.  ואנחנו בודאי אין לנו להצטער על זה: רעיון התחיה של עמנו אינו צריך להפיק רצון מאת ה"נאָוואָיע וורעמיאַ" וכל כת דיליה.

ואולם מצד אחר היינו חפצים, כי הסופרים המשפּיעים במאמריהם על קהל גדול של קוראים ושאין להם כל שנאה גלויה או נסתרת לעמנו, הנראים לנו לפעמים גם לאוהבים והמרימים בשעת הדחק גם את קולם לטובתנו – כי הסופרים האלה לא יסתפּקו בידיעותיהם השטחיות על דבר חיי עמנו ורוחו בכלל ועל דבר תנועת התחיה בפרט, שהקיפה כבר חלק גדול מעמנו, ומדי בואם לשפוט על התנועה הזאת לא יצאו ידי חובתם בפרזות נושנות שכבר עבר זמנן.  הנה, לדוגמא, העתון "רוסקיאַ וויעדאָמאָסטי".  העתון הליברלי הזה מצא, כי בנוגע לשאלת היהודים סיג לחכמה שתיקה, וגם על הקונגרסים הציונים עבר כמעט בשתיקה.  אך הפּעם מצא גם העתון הזה לנחוץ להשמיע את דעתו על דבר התנועה הציונית, אבל כפי הנראה לא שכח מאומה ולא למד מאומה במשך עשרים השנים האחרונות.  עוד הפּעם הננו שומעים את הפּזמון הישן על דבר ההתבוללות, עוד הפּעם הננו שומעים כי חדל ישראל מהיות עם ובגוים לא יתחשב, כי ישנם אך יהודים רוסים, יהודים אשכנזים, יהודים צרפתים ועוד, אבל אין אחדות היסטורית שתחבר את כל חלקי העם המפוזרים.  ובכן מוציא העתון הזה את גזר דינו הקשה, כי אין להם ליהודי רוסיה אלא לישב ולצפּות לשווי הזכיות, שינתן להם בזמן מן הזמנים. 

לקחתי לדוגמא את יחוסם של שני העתונים הנזכרים להציוניות, מפּני שהעתונים האלה הנם בשתי הקצוות בהשקפותיהם הכלליות על כל מחזות החיים, ובכל זאת הננו מוצאים ביחוסם לשאיפת עם ישראל לתחיה צד שוה אחד: העתון האנטיסמיטי מזלזל בכבוד עם ישראל באופן גס ופשוט, והעתון הליברלי מקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" על פּי הדרש: "ברור לו מיתה יפה".  הראשון מודה במציאות עם ישראל בתור עם, אבל רואה הוא בזה את עותתו של עם ישראל, כי איך נועז להתקיים עד היום הזה למרות כל המכשולים והמעצורים שפּגש על דרכו? – והשני רוצה להמית את עם ישראל "מיתת נשיקה", על ידי התבוללות גמורה.  רבבות בני עמנו שולחים את ציריהם למינסק להתיעץ על דבר האמצעים המובילים להתפּחותה של התנועה הציונית.  צירים למאות מתכוחים, רבים ודנים על החנוך הלאומי, מדברים על דבר הספרות והתקדמותה, והעתון הליברלי מוצא, כי אך לחנם התאספו הצירים, לחנם דברו, לחנם החליטו, אחרי שבחיים הממשיים אין כל מעמד להחלטותיהם, אין כל מעמד לכל התנועה כלה.  הדבר הזה יזכירנו את ה"בדיחותא" הידועה: איש צבא אחד חלה את חליו ומת בו.  הרופאים, כנהוג, אשרו כדין וכדת את מיתתו והוא הובל לחדר המתים להיות מונח שם עד יום הקבורה.  בין כה וכה ואיש הצבא התעורר לתחיה.  וכששבה אליו בינתו קרב אל שומר חדר המתים ויבקש ממנו ליתן לו בגדים ולבשר בגדודו, שהוא שב לתחיה.  "שובה למנוחתך!" השיב לו שומר חדר המתים.  "מיתתך נאשרה כבר על ידי חתימת ידם של הרופאים, והכי תחפּוץ כי אמחוק בשבילך דף שלם בספר רשימת המתים?" גם העתון הליברלי הנזכר אינו רוצה למחוק דף אחד בשביל איש חיל פּשוט.  מה בכך אם אלפי מאות יהודים מכל פּנות העולם צועקים ככרוכיא: מרגישים אנחנו את אחדותנו בתור עם ולא ננוח ולא נשקוט עד שיעלה בידנו לבסס את עמדתנו בתור עם חי וקים העומד ברשות עצמו? הכי בשביל צעקות כאלה כדאי למחוק דפים שלמים מספר ההיסטוריה, וההיסטוריה, לפי נוסח הליברלים, כבר אשרה בחותמה, כי עם היהודים בתור עם עבר ובטל מן העולם.

אוי להם לרופאים המקברים את מתיהם לפי רשימות פּנקסיהם, ואוי להם להסופרים המלומדים, שאינם משגיחים בבת קול של החיים ושואבים את דעותיהם מתוך הספרים המתים של ההיסטוריה המשובשת שלהם.

ובכל זאת סובבת הארץ! ובכל זאת יהיו מוכרחים גם העתונים הללו להודות סוף סוף, כי הציוניות היא תנועה של עם חי המכיר את ישותו והשואף לתחיה.  אבל לידי הכרה כזו נביאם לא על ידי אספות גדולות בלבד, כי אם על ידי מעשים, על ידי עבודה שרישומה ניכר ובולט.  מעשה ממשי אחד על שדה הספרות, על שדה החנוך, על שדה הישוב ועוד, רב כח לו לרכוש גם נפשות רחוקות, וסוף ההודאה לבוא.

____________

אין אנו יודעים, אם יש לנו הרשות לדרוש סמוכין, אבל נפלא הדבר, כי דוקא בה בעת שהאגיטציה הציונית הולכת ומתפּשטת בכל העולם נמצאו גואלים חדשים לאדמת הקודש.  הנני מרמז על ההצעה שנתפרסמה בהעתון הלונדוני Daily Express מאת Smeedle Greene על דבר גאולת ארץ ישראל על ידי הנוצרים שבכל ארצות התבל.  בעל ההרצאה מוצא אמנם, כי הרבה מעצורים ימצאו על הדרך הזה, כי שאלות קשות תצמחנה לרגל הגאולה, וראשית כל: שאלת "מי בראש" – אבל המעצורים שיוכלו לצמוח בעתיד אינם צריכים, לפי דעתו, לבטל את הרעיון על דבר גאולת הארץ מעיקרו.  לראשונה נחוץ לאסוף די-כסף ובמפתח זה יפתחו השערים.  באספת הכסף צריכים להשתתף כל הנוצרים שבעולם, ואדמת הקודש לפנים תהיה עוד הפּעם לאדמת קודש במובן זה, שלא תהיה קנינה של איזה ממשלה פּרטית, כי אם קנין כל הנוצרים, אם כי תמצא תחת חסותה של אחת מהממלכות האדירות.  ימי מסע הצלב – מוצא בעל ההצעה, – עברו ולא ישובו עוד, אבל לרעיון גאולת הארץ אין מן הצורך שישובו הימים ההם.  הננו חיים בזמן כזה, שהכסף יענה את הכל, ותחת מסע של צלב יבוא מסע של עגלות טעונות זהב וכסף.  והעתון הרוסי "נאָוואָיע וורעמיאַ" בא בהצעה כזו גם מצדו, בעת האספה במינסק.  וגם הדבר הזה, כמדומה לי, לא בא במקרה, ואנחנו יכולים לראות בו מעין תשובה של העתון הנזכר על שאלת הציוניות בכללה, לאמר: "מה היהודים האומללים עושים, מה המה מתאספים, על מה הם דנים? היה לא תהיה, לנו נתנה הארץ!"

על הצעת האדון Greene באו תשובות רבות מאת אנשים פּרטים, מהם ידועים לשם.  אחדים מהמשיבים מסכימים לבעל ההצעה ומוצאים, כי הרעיון יכול לצאת גם לפעולה, לא כן אלה הבקיאים בשאלות המזרח, הם מוצאים, כי מצד המדיני הפּוליטי אי אפשר שאדמת הקודש תנתן בידי אחת מהממשלות הנוצריות, וכי לוא היה אפשר הדבר, כי אז לא הגיעו גם מסעי הצלב עד סופם המעציב, והנוצרים לא היו מחכים בקר רוח עד שיופיע האדון Greene בהצעתו בראשית המאה העשרים.  אחדים, ובתוכם גם הכהן איגנטיוס המפורסם, פּותרים את השאלה הזאת מנקודת האמונה.  כנוצרים נאמנים, כמעריצי ספרי הנביאים, בטוחים הנם, כי סוף סוף עתידות להתקיים הנבואות על דבר הגאולה האמתית, כי בבוא שנת היובל הגדולה ישוב גם עם ישראל אל אחוזתו ההיסטורית, וכי רק באופן כזה תפתר שאלת המזרח ויבוא כליון גם להאנטיסמיטיזמוס.

אנחנו מצדנו נוכל להתיחס אמנם בקר רוח אל ההצעה הזאת.  אנחנו מאמינים בהתקדמותה של תורת המוסר לא אך בתוך כל עם ועם, כי אם גם ביחס העמים השונים זה לזה.  מאמינים אנחנו, כי שאלת היהודים תבוא עד מרום קצה, והממשלות תהיינה מוכרחות אז לפתרה בדרך שהתותה לפתרונה התנועה הציונית.

______________

 

VIII

 

(הקונגרס הקטן הווינאי.  הקרן הלאומית.  בית מדרש גבוה עברי.  אדמת שווייץ ו"שערי ציון". – האספה האודיסאית.  קרן קימת לזכרו של הד"ר פּינסקר. – "אוצר היהדות" ושאלת ספרותנו בהוה. – אגודת הסופרים.  מי ומי המה סופרינו).

 

ואחרי הרעש קול דממה דקה.  אחרי האספה הגדולה במינסק עם כל שאונה ופרסומה –  האספה השנתית של מנהיגי הציוניות בווינא, או כמו שקוראים לה: הקונגרס הקטן,שהוא נכנס לישיבה בשנה פשוטה, שאין חל בה קונגרס גדול, כפי החלטת הקונגרס הבזילאי האחרון.  בהקונגרס הקטן משתתפים, כידוע, מלבד חברי הועד הפּועל, גם מנהילי הבאנק וראשי הקומיסיות התמידיות שנקבעו לעיין ולעסוק בשאלות שונות הנובעות מן הציוניות או שהן נוגעות בה במובן ידוע.  בתוכן השאלות העומדות על הפּרק אינו נבדל כמעט הקונגרס הקטן מאחיו הבכור, אבל שונה הוא ממנו מצדו החיצוני.  הקונגרס הגדול מכוון כלפי חוץ, מטרתו הראשית הוא הפּרסום, והקונגרס הקטן נועד לעבודה פּנימית, לעבודה שאי אפשר למסרה למאות נבחרים, שרבים מהם סופחו להציוניות אך מקרוב ואינם בקיאים עוד בכל השאלות המרובות המסתעפות ממנה.  בעבודת הקונגרס הקטן לוקחים חלק רק המנהיגים העומדים בראש התנועה והמפלסים לה נתיב איש איש בארצו ובגלילו, אנשים שנהירין להם כל שבילי הציוניות ושהראו כבר את מסירתם להתנועה הזאת במשך שנים תכופות.  רבים קוו אמנם, כי הפּעם יזכו סוף סוף גם הציונים הפּשוטים לשמוע איזה דבר חדש, איזה סוד מלפנים מן הקלעים, אבל התקוה הזאת נשארה מעל.  ראש הציונים מסר את הדברים הכמוסים הנוגעים ל"הצעדים הפּוליטים" אך ליחידי סגולה בבחינת "הסתר דבר", והציונים די בכל אתר ואתר מחויבים גם אחרי הקונגרס הקטן להסתפּק במועט מן המועט, כמו שהסתפּקו בשנות הקונגרסים כסדרן בזאת, שחברי הועד הפּועל היו מביעים רגשי אמון ובטחון למנהיגם הראשי, אחרי שזה האחרון היה מגלה להם בחדר מיוחד את כל מה שניתן להגלות אך לצנועים.  בכל זאת שונה היה הנאום שהשמיע הפּעם המנהיג הראשי של הציונים מכל נאומיו שנשמעו מפּיו עד כה מעל במת הקונגרסים.  הנאומים הקודמים היו מצטיינים תמיד ברוח בטחון חזק, בהזדיינות נכונה לקראת כל מעצור ומכשול, והפּעם הקשבנו מעין "קול ענות חלושה".  "הנני נכון ובטוח – כה דבר הד"ר הרצל – כי אנחנו נמצאים כעת אל הדרך הישרה.  והיה כי נפגוש באיזה מקום מעצורים על דרכנו, נחתור בכל עוז, כמו שעשינו עד כה, למצוא דרכים אחרות עד שנגיע למטרתנו הראשית המרחפת תמיד נגד עינינו".  מן הדברים המעטים האלה יכולים אנו ללמוד, כי מנהיג הציונים בעצמו היה מאמין באמונה שלמה, ששעת הכושר קרובה לבוא באמת, והראיון בקונסטנטינופּול הוכיח אותו לדעת, כי טעה בחשבונו, כי עוד רב לפניו הדרך, ומפּני זה לא יכול עוד להצפּין את התוגה המסותרת שהתגנבה ללבו.  מנהיג הציונים, עם כל התקדמותו והתקרבותו על הציוניות המלאה והרחבה, נשאר נאמן לדגלו שהניף אותו לראשונה, לדגל הציוניות המדינית, וכל צעד מדיני חיובי או שלילי עושה עליו רושם עז, יותר מכפי חשיבות התוצאות הכרוכות בהצעד הזה.  אבל לו ידע מנהיג הציונים, כי הציונים האמתים אינם "דוחקים את הקץ" ואינם קוצבים זמנים, כי גם צעדים בלתי צלחים כהנה וכהנה לא יניאום מעבודתם בשאיפתם להמטרה הראשית – לוא ידע זאת, כי אז לא היה נופל עליו לבו ולא היה כל מקום בנאומו אף לתוגה מסותרת.  הנה, למשל, לטובת הקרן הלאומית החלו לעבוד אך אחרי נסיעתו השניה של הד"ר הרצל לבירת תוגרמא, אחרי שנודע הדבר, כי הפּעם לא עלתה בידו לבוא כאיש בשורה, ובכל זאת לא רפו ידי העובדים ולא נקפצו ידיהם של הנותנים, ומי שהתבונן אל היחוס השורר בערי ישראל אל הרעיון על דבר יסוד קרן לאומית לא יבוא בשום אופן לכלל החלטה, שיש לנו סבה להתיאש בעבודתנו.  הקרן הלאומית קנתה במשך זמן קצר את לבות כל העם, וביחוד מרבים בני דלת העם והמפלגות הבינוניות להשתתף בה איש איש כפי יכלתו.  הקרן הלאומית היתה למין "ילד שעשועים" ו"גאולת הארץ" – למבטא של קסם, ורבים, לאלפים ולרבבות, שלא היו ידועים עד כה לציונים, נותנים את פּרוטותיהם להקופּה הלאומית בחפץ לבב, ולא רק מפּני שהם נתבעים, כי אם מפּני שרואים הם בהקופּה הזאת התגשמות איזה רעיון עממי אמתי, איזה רעיון של תחיה, ויאמרו נא מה שיאמרו – העם, במובן היותר עמוק, שואף לתחיה בכל נפשו ונכון הוא גם להביא קרבנות ומלבד שיתנו לו איזה רעיון קדוש... הבנק הלאומי, אם כי גם הוא נוסד על אשיות הציוניות ושונה הוא מכל הבנקים האחרים שעיקר מטרתם הוא הריוח, הנה סוף סוף שם "בנק" נקרא עליו, סוף סוף יודע ההמון הגדול, כי גם הוא עוסק בקנית שטרות, בלקיחת רבית וכדומה.  לא כן קרן הלאומית.  בשם הזה, לכשהוא לעצמו, יש כבר איזה כח מושך, וכל אחד מאתנו ואפילו כל אדם פּשוט מן השוק, אם אך לא עומם בקרבו הזיק האחרון של הרגש הלאומי, מבין על נקלה, מבלי הרבות בחקירות ודרישות, את ערכה הגדול של הקרן הלאומית.

שאלות רבות ונכבדות צמחו לרגל העמדתה של הקרן הלאומית על בסיס חזק ונכון, וטוב עשו חברי האספה הווינאית שלא קבלו בעצמם, בנוגע להשאלות האלה, איזו החלטות מסוימות, כי אם השיבו את כל החומר הצבור להקומיסיה התמידית.  חברי הקומיסיה מחויבים לעבד את כל החומר הזה, להכנס לישיבה שלשה חדשים לפני הקונגרס הגדול ולהציע את מסקנותיהם לפני חברי הועד הפּועל.  ואז יבוא הדבר לפני הקונגרס.  אמנם זאת החליטה הקומיסיה בדעה אחת, שהקרן הלאומית נועדה אך ורק לקנית קרקעות ודוקא בסוריא ופלשתינא, ויש לקוות, כי גם חברי הקונגרס הגדול לא יזוזו מההחלטה הזאת אף כמלוא השערה.  הקרן הלאומית וגאולת הארץ צריכים להיות לשמות נרדפים.

גם הקומיסיה התמידית לעניני הקולטורא באה בהצעות שונות לפי הקונגרס הקטן.  ההצעה הכי נכבדה ביניהן היתה זו של הד"ר ווייצמן על דבר יסוד בית מדרש גבוה עברי.  הרעיון על דבר יסוד בית מדרש גבוה נשמע בראשונה מפּי הפּרופיסור שפּירא ז"ל מהיידלברג, אך שנים רבות עברו ואיש לא זכר את הגרעין הנזרע, עד כי נמצאו לו גואלים חדשים בין אחדים מטובי צעירינו.  אמת, כי הרעיון הזה עוד גם כעת לא יצא מגדר גרעין שנזרע, ובלי שום ספק יעברו עוד שנים רבות עד שיתבשל כל צרכו, אבל בשעה שיש מטפּלים בו נשקפת גם תקוה, כי ברבות הימים ילבש צורה ממשית.  הצעירים הנזכרים הוציאו גם חוברת מיוחדה בשפת אשכנז מוקדשת לרעיון יסוד בית מדרש גבוה עברי.  אבל כשם שמנהיג הציונים, בשעה שהוציא את מחברתו הראשונה "מדינת היהודים", לא זכר את השם ארץ ישראל, כן, כפי הנראה, אינם מקפּידים הצעירים בעלי המחברת על דבר בית המדרש הגבוה בנוגע להמקום שבו יוסד.  הד"ר ווייצמן ומר בובר מביעים את רצונם בשם הועד שנקבע לעיין בשאלה הזאת, ששאלת המקום לא תהי המכרעת בפתרון השאלה.  כנגד זה קמו הד"ר פרבשטיין ומר אוסישקין, שלא הסכימו בשום אופן לברוא מעין שאלת "קפריסין" גם בענין יסוד בית המדרש הגבוה, ולבסוף נתקבלה החלטה כזו: "הקונגרס הווינאי דורש מאת הועד הפּועל לעשות כל מה שביכלתו ליסוד בית מדרש גבוה, אבל רק בפּלשתינא".  בטוחים אנחנו, כי עוד לא פעם ולא שתים תצוף השאלה הזאת, טרם שתמצא את פּתרונה, לפני הקונגרסים העתידים, ובטוחים אנחנו, כי הציונים שלאומיותם קודמת למדיניותם לא יותרו לעולם על זכיותיה של ארצנו ההיסטורית, לבנות דוקא על אדמתה את מקום המקלט הראשון לההשכלה העברית.  אם יש מקום לחלוקי דעות בנוגע לשאלת קפריסין מנקודת המבט של "שערי ציון", אין מן הראי שיהיו חלוקי דעות גם בדבר מקומו של בית המדרש העברי.  אדמת שווייץ וכדומה לא תהפך לעולם ל"שערי ציון", ובאופן היותר טוב יוכל להוסד על אדמה כזו בית מדרש גבוה בעד תלמידים עברים, אבל לא בית מדרש עברי.  אין אנו רשאים לעצום את עינינו מראות את המצב הנורא, שבו נמצאים תלמידי ארצנו מבקרי בתי הספר הגבוהים השונים בחוץ לארץ.  איני מדבר כעת על דבר מצבם החמרי של רוב התלמידים, המתאים כמעט למצב עמנו הכללי: חיים תלוים על בלימה, שנוסדו על היסוד הרעוע "לכו והתפּרנסו זה מזה" על ידי הקפות, הלואות וכדומה.  הנני מדבר הפּעם על דבר המצב המוסרי שבו נמצאים תלמידינו בחוץ לארץ.  לכו נא לברלין, לפּריז, לצוריך, לברן ועוד ותמצאו בכל אחת מהערים האלה קבוץ גדול של תלמידים עברים ילידי ארץ רוסיה, למדו נא היטב את חייהם הצבוריים של התלמידים האלה, תהו על קנקנם והסתכלו אל האידיאלים הזנים ומפרנסים את רוחם – לחנם תבקשו שם את המקור הלאומי, לחנם תבקשו שם את חמימות הרגש השליטה בתוך קבוץ של צעירים אחרים בני עם אחד.  הרוב הגדול של התלמידים האלה לא לבד שהוא מתיחס בקרירות נוראה לכל קניני הרוח של העם העברי, כי אם מביט הוא בעיני בוז על אלה השבלים הבודדות המנסים להרים על נס את לאומיותם העברית.  אמנם בכל הערים הנזכרות תמצאו גם אגודות עבריות ואפילו אגודות ציוניות, אבל מה מך ערכן לעומת האגודות הרבות והמרובות בחברים שנוסדו על בססים אחרים לגמרי, שאין להם כל שייכות לא להיהדות המפשטת ולא לעם היהודים הממשי.  ומאות התלמידות? יחוסן לעמן ידוע מכבר ואין צריך לאמר שהן נגררות תמיד אחרי הרוב.  כן הדבר, נחוץ בית מדרש גבוה בעד תלמידינו ותלמידותינו, אבל לא על אדמת נכר תפרח התחיה.  יש לנו במדינות שונות בתי ספר בינונים עברים, וספק גדול הוא אם בני הנעורים הגומרים את חוק למודיהם בבתי הספר האלה עולים בחבתם ובמסירתם לעמם על חבריהם שבקרו בתי ספר כלליים.  והיה בבואנו ליסד בית מדרש עברי חדש, מחויבים אנחנו למצוא בעדו מקום שאוירו לא הרעל על ידי הדעות הנפסדות שהכו כבר שורש בחיי דורנו הצעיר, ומקום כזה רק אחד הוא בכל אפסי תבל, הלא הוא המקום שממנו מצפּים אנחנו לפדות נפשנו, להגאולה השלמה.

________

להקונגרס הקטן הווינאי היתה סמוכה בזמן האספה של חובבי ציון האודיסאית, ולא רק סמוכה בזמן, כי אם גם בהרוח ששרר בין חברי האספה ושהטביע את חותמו כמעט על כל ההחלטות שנתקבלו בהאספה הזאת.  צריך להודות, כי מיום שהתפּשטה הציוניות ירד בעיני רבים ערכה של חבת ציון הקודמת לה בזמן, חבת ציון הישנה חדלה מרכוש לה נפשות חדשות ותעמוד על עמדה, ובמשך הזמן הופיעו גם ציונים כאלה שהתיחסו בשלילה לפעולות הועד האודיסאי.  הציונים האלה חשבו בתמימותם, כי לוא לא באה לעולם חבת ציון הישנה, כי אז היתה הציוניות המדינית מקדימה לבוא, ובכן מצאו, כי חבת ציון בצורתה הישנה מעכבת במדה ידועה את הגאולה האמתית.  הציונים האלה לא ידעו את החובבים הראשונים ולא תכנו את הרוח שהניע את גלגלי החבה לציון בתקופת התגלמותה הראשונה.  הציונים האלה היו פנים חדשות לגמרי בעולם העברי ובראותם את התולדות לא טרחו לחקור אחרי הסבות שהולידו אותן.  מספּרים על כפרי אחד שהעתיק את דירתו לכרך גדול.  ישיבת הכרכים מצאה חן בעיניו, ובין יתר המעלות שהיה מונה להכרך על הכפר מצא גם מעלה זו: "ראו נא – היה אומר – מה בין ישיבת כפר לישיבת כרך: בני יעקב בלה בכפר שתים עשרה שנה רצופות ולא זכה להעשות "בר-מצוה", ושבתו בכרך אך זה שנה ומשהו וכבר הרי הוא "בר-מצוה".  משפּט הציונים החדשים על דבר חבת ציון הישנה מזכיר בקירוב את משפּטו של הכפרי הזה.  הציוניות כיום הזה היא חבת ציון הישנה שהגיעה לשנות "בר-מצוה".  חוקר אחד אמר, כי המחשבה היא הדבור בלחש והדבור הוא המחשבה בקול רם, וגם אנחנו לא נשגה במשפּטנו אם נאמר, כי חבת-ציון הישנה היא הציוניות בלחש, והציוניות – חבת ציון בקול רם.  אבל את האמת הפּשוטה הזאת ידעו רק יחידי סגולה, רק האנשים המעטים שנמנו על טובי החובבים הישנים ושנתנו ידם להציוניות.  והאנשים המעטים האלה עזרו הרבה לזה, שלא תהי תהום רובצת בין החובבים ובין הציונים.  המה ידעו, כי שתי התנועות האלה, או יותר נכון – התנועה האחת בשתי צורותיה, הולכות ממקום אחד, כי רעיון אחד מחיה אותן, ובכן צריכות הן להיות מתאימות גם בשאיפותיהן.  האנשים המעטים האלה היו הראשונים שבנו את הגשר בין הציונים ובין חברת התמיכה האודיסאית על ידי ההחלטה שנתקבלה באספה המינסקית, שמעתה מוטל החוב על הציונים להיות לעזר איש איש ממקומו להחברה האודיסאית ולהרבות את הכנסותיה.  והאנשים האלה היו גם רוח החיה בעבודת האספה האודיסאית.  האספה הזאת החליטה להביא לידי התאמה פעולת מורשי חברת התמיכה עם פּעולותם של מורשי הקונגרס הגליליים, ומלבד זאת קבל על עצמו הועד האודיסאי בכל פּעם ופעם מדי בואו לעשות איזה דבר נכבד בארץ ישראל לטכס עצה עם חמשה מורשי הקונגרס, שהם נבחרים למטרה זו על ידי יתר חבריהם המורשים, וכן להתקרב בכלל אל מורשי הציונים ולמצוא ביחד שעת הכושר להשתדל בדבר שינוי תקנות החברה ולהרחיב על ידי זה את חוג פּעולותיה.  ומצד השני עשו אחדים ממורשי הקונגרס הנחות לשטת חברת התמיכה, וביחוד בדבר השאלה על דבר קנית קרקעות על ידי אנשים פּרטים.  אמת, כי המורשים האלה לא ותרו על היסוד העיקרי שהונח בהקרן הלאומית, והוא: גאולת הארץ על חשבון הלאום ובעד הלאום, אבל הודו, כי לפי מצב הענינים בהוה, מן הנחוץ לברוא איזה מוסד חדש, שיהיה לסיוע לאנשים פּרטיים גם בבואם לרכוש להם נחלה בארץ ישראל בתור קנין פּרטי.  וטוב עשתה האספה האודיסאית שלא השפּעה מהפּרינציפּים המרחפים לעת עתה בעולם האצילות, והיה כי תקרב בזמן מן הזמנים שעת גאולת הארץ הלאומית על חשבון הקרן הלאומית, הלא נקל יהיה לגאול את חלקי אדמה מידי היהודים מאשר מידי הפּלחים הערבים.

לא פחות מההחלטה הזאת נכבדה היא גם ההחלטה על דבר הכשרת הדור בארץ ישראל גופא.  עד כה צמצמה חברת התמיכה את עיקר פּעולותיה אך בהושיטה יד עזר לקולוניסטים, להיטיב כפי האפשר את מצבם החמרי, אבל עניות ודלות היו פעולותיה במקצוע המוסרי של חיי המושבות.  כעת החליטה האספה, שחברת התמיכה תבוא מהיום והלאה רק לעזרת המוסדות הצבוריים של בני המושבות ורק בחלק ידוע מהכנסותיה, ותחת זה מחויבת היא להקדיש עד שלשים אחוזים למאה מהכנסותיה לעניני הלמוד והחנוך בארץ ישראל.  חברת התמיכה רשאית לקבל למטרת הטבת מצב החנוך תמיכת כסף גם מחברות אחרות – רק לא מחברת כל ישראל חברים הפּריזית – ובלבד בתנאי מפורש, שאין הרשות להחברות האלה להתערב בעניני בתי הספר (הועד הפּועל הציוני אינו משועבד להתנאי הזה).  עוד מביעה האספה את רצונה, שהועד האודיסאי ייסד קרן קימת לזכרו של הד"ר פּינסקר על חשבון נדבות פּרטיות למטרה הזאת.  מחציתה של הקרן הקימת צריך הועד להוציא על הצרכים התמידיים של בתי הספר בארץ ישראל ומחציתה השנית תהי מונחת עד שתבוא שעה מוכשרת ליסד איזה בית מדרש לאומי גבוה בארץ ישראל.  הנה כי כן רואים אנחנו, כי הדאגה על דבר הטבת מצב החנוך של הדור הצעיר בארץ ישראל תפס מקום נכבד בהחלטות האספה האודיסאית.  רחוקים אנחנו מהאמין, כי הכנסות החברה תרבינה במהרה לפי ההחלטות, ויודעים אנחנו את הכנסות החברה בהוה, כי אך מעטות הנה ואין די בהן למלאות אף חלק אחד מכל הצרכים הרשומים מעלה, ובכל זאת חלילה לנו להקטין את ערכן של ההחלטות: גם הנהר השואן והמכה גלים מפכה ממעין ההולך לאט.

_________

הספרות, כידוע, היא בבואתה של החיים, ואי אפשר שתהי הספרות "קופאת על שמריה" בשעה שהחיים מלאים שאון ותנועה, אבל כשם שחיינו מלאים לעת עתה שאון אך לרגל ההצעות והכנות הרבות, כך הננו רואים גם בספרותנו תנועה של הכנות.  בעלי "אחיאסף" הוציאו קול קורא להתעוררות בדבר "אוצר היהדות".  אחד מטובי סופרינו טרוד ביסוד "אגודת סופרים" עברים, ובווארשא ובפּטרבורג מתעתדים להוציא עוד עתונים חדשים בעברית וזרגונית.  באלה הימים – כך פּונים מנהיגי "אחיאסף" להסופרים והקוראים – תמלאנה שמונה שנים למן העת שנודעה בקהל ישראל ההצעה הנכבדה, שתוצאותיה רבות ונכבדות להפצת דעת חכמת ישראל לכלליה ונדריה, סעיפיה וענפיה, בין כל בני עמנו שרכשו להם מילדותם תורת בית רב בלשון ישראל הלאומיות – בלשון העברית.  ההצעה הזאת הורו והוגו אז כמעט בזמן אחד שני סופרים במזרח ובמערב, והיא: להוציא ספר גדל, שיהיה מאיר נתיב לרובי הקוראים המשכילים והמעיינים ועם זה גם כלי שרת לחכמים וסופרים בכל עניני היהדות.  כולנו זוכרים עוד את הרעש, שהטילה בשעתה ההצעה בדבר "אוצר היהדות" בספרותנו היומית, ואת הוכוחים שהתלקחו לרגל ההצעה הזאת.  מדי יום ביומו כמעט הביאו לנו עתונינו העברים מאמרים על גבי מאמרים, עצות על גבי עצות, עד כי מרוב העצות נדחתה ההצעה בעצמה, ויהי גורל שאלת "אוצר היהדות" כגורל יתר "השאלות הנכבדות" העולות לפרקים על שלחן הסופרים ויורדות ממנו כלעומת שעלו: הסופרים שוברים צמאם הספרותי, מטיילים ארוכות וקצרות, והענין תם מאליו.  אמנם רעיון שנקבר בחסדם של סופרים קברנים אינו נאבד לעולם, ובשעת הכושר הוא קם מן המתים ועולה מקברו.  ואי אפשר היה שלא תעלה הפּעם ההצעה הנשכחת בדבר "אוצר היהדות", בשעה שכל פּה מדבר על דבר תחיה, בשעה שמיום ליום מתרבה מספּר השואפים לקבוץ נדחים.  חפצים אנו להאמין, כי אחרי אשר כבר התגלם הרעיון על דבר הוצאת "אוצר היהדות" בצורה מוחשית באמריקה, ואחרי אשר בעלי "אחיאסף" פּנו לכל אוהבי ספרותנו בקול הקורא שלהם בדבר אוצר היהדות העברי, נזכה במהרה גם להתגלמותה של הצעת בעלי "אחיאסף", אם אך לא תרפּינה ידי העוסקים על ידי האימה היתרה שאחדים מטובי סופרינו מטילים עליהם, בבואם להוכיח את דלות כחותינו הספרותיים.  הספקנות בכלל היא אםכל חקירה, על ידה נבנו שטות פילוסופיות שונות, אבל הספקנות המופרזת בחיית מביאה לידי יאוש, והיאוש – לידי בטלה... היו ימים ורבו הוכוחים על דבר מהותו של העם העברי עצמו.  חוקרים וסופרים רבו והתוכחו אם יש לנו המשפּט לקרוא אותו בשם עם, ואולי אין לפנינו כל עם, כי אם קבוץ של אנשים שיש להם אך אחדות דתית.  החוקרים התפּלפּלו, הסופרים כתבו מה שכתבו – והחיים באים ומטפחים על פּניהם: הד"ר הרצל, מכס נורדוי, זנגוויל וכדומה מעבר מזה, הרבנים מלידא, מספצקין וכדומה מצד השני, המדיניים והקולטוריים, הפרקציה העממית והמזרחי – לא היו מתחברים לעולם לשם אחדות דתית, ובכל זאת הנה התחברו.  וכה הלכה לה לעולמה השאלה על דבר מהותו של עמנו, ואך קולות בודדים נשמעים עוד לפעמים בשאלה הזאת זעיר שם זעיר שם, כקולות העולם מארץ רפאים.  אחרי השאלה על דבר מהותו של העם נגררה שאלת השפה.  עוד הפּעם באו חוקרים וסופרים ודנו בכובד ראש, אם מותר לתת את מקום השפה העברית בין השפות החיות, או נצרך לחצוב לה קבר בין השפות שכבר עברו ובטלו מן העולם.  גם פּה באו החיים וטפחו על פני החוקרים.  יכולים אנו לדון על ספרותנו בעת האחרונה מאיזה צד שאנו רוצים, אבל מחויבים אנו להיות לכל הפּחות מודים במקצת, ששפה מתה אינה עלולה להוליד שירים כהשיר "מתי מדבר" של משוררנו ביאליק.  בחרתי לי את השיר הזה לדוגמא, מפני שהוא בעיני כמופת חותך על הרוח החי והחזק המפעם בשפתנו, יותר מאלף מאמרים פילולוגיים המוקדשים לפתרון השאלה הזאת.  אחרי שתי השאלות הקודמות, שאלת העם והשפה, נולדה לנו שאלה שלישית, והיא שאלת הספרות, כלומר אפילו אלה המודים, כי יש לנו עם חי ושפה חיה, מרבים להתוכח בדבר ערכה של ספרותנו.  האחד מוצא בה סימני מקוריות יותר מכפי השיעור הנחוץ כדי להחליט שיש בה רוח חיים, והשני מוצא, כי לא לבד שאין לנו סופרים בעלי "כשרונות מקוריים, כי אם גם פּועלים ספרותיים הגונים מעטים בתוכנו מאד", ובכן אינה כדאית ספרותנו שהשם ספרות יקרא עליה.  זוהי מחלוקת של סופרים, והקורא עומד מן הצד, מתבונן ומשתאה ואינו יודע לדברי מי מהסופרים לתת משפּט הבכורה.  אמנם כל הוכוחים והחקירות האלה מוכיחות רק שאנחנו נמצאים במצב מוזר.  הן לוא לא היתה כל שאלה בדבר מהותו של עמנו, לוא לא היתה נבדלת שפתנו מכל השפות החיות האחרות ולוא היתה לנו ספרות מקורית ורחבה כספרות כל העמים החיים על אדמתם – הלא אז היינו לעם בלי שאלות, כומר העדר השאלות האלה היה מוכיח, כי חיים אנו חיים טבעים, והלא אי אפשר שבשעה שהחיים בעצמם אינם הולכים כסדרם, בשעה שהם מלאים הפכים, מעצורים ומכשולים, שבשעה כזו תתפתח בדרך טבעית השפה והמקוריות הספרותית.  בשעה כזו יש לנו אך אמצעי אחד, והוא: לעורר בקרבנו את השאיפה לתחיה, לחזק את הרצון, וממילא יבוא הכל לידי התגלמות.  לוא התעוררה, למשל, השאלה, אם יש בנו הכשרון לגדל שרי מלחמה גדולים, היינו משיבים בודאי בשלילה, ובעלי היאוש שבנו היו באים לידי מסקנא, שעם ישראל אבד את הכשרון לגדל אנשים כאלה, אבל החיים באו והראו לנו איש עברי נמנה לשר מלחמה באיטליה, והאם אין זה אות, כי לא עם ישראל הוא משולל הכשרון לגדל שרי מלחמה גדולים, כי אם חייו הדלים אינם מסוגלים להכשיר את המצב בעד אנשים כאלה, מפּני שאין להם לעת עתה צורך בהם.  כמחזה הזה נחזה גם בספרותנו.  כמה סופרים עברים רועים בשדה אחר, כמה סופרים עברים מקוריים וגאונים קמו לנו בדור האחרון, אבל המה השתמשו בשפות אחרות.  האין מוכח מזה, כי לא המקוריות יבשה בתוכנו, כי אם חיינו הדלים גרמו שכבירי הרוח שלנו לא מצאו כר נרחב לעבודתם בתוך עמם, ובכן הלכו לבקש מקום לעבודתם באשר ימצאו.  העשירו את החיים ותעשר השפה ותעשר הספרות ולא יהיה מקום לספקות ויאוש.  הן עד כה לא זכינו עוד למצב כזה, שכל סופר המקדיש חייו לספרות העברית יוכל לנהל את ביתו לכל הפּחות בלחם לפי הטף, ואם ספרותנו אינה מענקת אף לחם צר ומים לחץ, מאין יבוא החשק לאלפי צעירינו לחיות על הספרות העברית? ימי הבינים אינם מוכיחים כלום.  תנאי החיים היו אז אחרים לגמרי.  המלומדים הסתפּקו בכף של חרובין והפילוסופים החיו את נפשם בלטישת אבנים.  כעת נשתנו העתים ונשתנו גם תביעות החיים.  המלומדים חפצים לחיות בכבוד, הפילוסופים דורשים מעל הקתדראות ומקבלים שכר הגון, והסופרים המקוריים מוכרים את פּרי עטם בכסף מלא...

כן, החיים נשתנו, ואי אפשר לנו למוד את החיים ההוים בקנה המדה של ימי הבינים.  בעלי "אחיאסף" היו הראשונים שחדלו מלהשתמש בעבודת הסופרים בחנם, אך לשם כבוד בעלמא, כמו שהיו נוהגים עד אז, ובזה הועילו הרבה, שכבר יש לנו סופרים עברים אחדים החיים על עטם העברי, ואין כל ספק כי כשיקרבו בעלי "אחיאסף" להוצאת "אוצר היהדות", יבראו בזה טפּוס אחר של סופרים צעירים, של סופרים שיקדישו לעבודתם הספרותית לא אך שעותיהם הפּנויות מעבודה אחרת, שעות שאינן לא יום ולא לילה, כי אם את כל זמנם.  הסופרים האלה יהיו אנוסים לפי רגל המלאכה אשר לפניהם לרכוש להם לאט לאט גם ידיעות עמוקות איש איש במקצוע שיעבוד בו.  התיאבון לאכול בא בשעת האוכל, כפתגם הצרפתי, והיכולת לעבוד מתפתחת בשעת העבודה, אבל אין השכינה שורה מתוך עצבות ומתוך מרה שחורה.

__________

בשאלת מה ומה היא ספרותנו קשורה השאלה מי ומי המה סופרינו.  השאלה האחרונה התעוררה לרגל הצעתו של הסופר הנכבד מרדכי בן הלל הכהן בדבר יסוד אגודת סופרים. כפי שנראה מהמודעה השניה על דבר האגודה שנדפסה ב"הצפירה" (גליון 245, ש"ז), רבים מה"מושכים בשבט סופר" אינם נכנסים לתוך האגודה העומדת להוסד, לא מפּני שאינם מסכימים לנחיצותה, כי אם מאשר אינם יכולים לפתור את השאלה, אם יש להם הרשות להקרא בשם סופרים או לא.  "רבים השואלים אותי: מי נכנס להחברה, למי יאמר סופר עברי, אשר לו הזכות לבוא במספּר חברי האגודה... השואלים המה, על פּי הרוב, הסופרים הצעירים, החפצים לדעת אם כבר רכשו להם במעט עבודתם על שדה ספרותנו זכות סופרים עברים".  כאילו השם סופר תלוי בכמות העבודה, במספּר הגליונות או השורות שזכה לראות צעיר זה או פּלוני יוצא "מתחת מכבש הדפוס".   אמנם גם שאלה כזאת יכולה להתעורר רק אצלנו, שמספּר הסופרים המקריים עולה בתוכנו רבות פּעמים על מספּר סופרינו התמידים, שספרותם היא אומנתם.  מיסד אגודת הסופרים אינו עושה כל גדר בפני הרוצים להכנס להאגודה: "אנכי מביא עתה אל האגודה את כל סופר עברי המפרסם בדפוס את רחשי לבו מבלי חקור ודרוש אם מעט ואם הרבה כתב... ימים יבואו ואגודתנו תתכונן, אז אולי תציב לה ציונים ותחוקק לה חוקים אשר על פּיהם תקרב ותרחק חברים חדשים".  נקוה נא, כי לכשתתכונן האוגדה לא תהיה לה אך הכמות לקנה מדה, כאשר תבוא לברר את מי לרחק ואת מי לקרב.

_____________

 

IX

 

(עצירת הגשמים ורבוי הגשמים.  העתונים החדשים בעברית ובזרגון.  ההתאוננות המופרזת על דבר חסרון קוראים.  ספרות אחת שהיא  שתים, שלש וארבע.  שפת הגלות והאיסטניסים שבנו.  שאלת החנוך העברי.  האספה הפּטרבורגית של חברת מפיצי השכלה.  שאלת החדרים.  פּטרבורג ואודיסא.  שלש כתות שהן שתים.  עולם הפוך מדומה.  איסור הנגיעה מפּני הקדושה.  עם שלם ונשמה שלמה).

 

על זכרוני עולה תמונה נשכחה מימי נעורי ומאחת מערי-התחום הקטנות.  עברו המועדים: חג האביב עם הנועם הרך השפוך עליו וחג השבועות עם הדר גאונו.  הגדולים שבים איש איש לעבודתו ולפעלו והנערים מתעתדים לבלות את ימי הקיץ ב"חדריהם" הצרים יום אחר יום, מן הבוקר עד הערב.  הכל כדאשתקד.  אין דבר יוצא מן הגדר, שיפריע את הסדר בחיי החול השוררים מסביב.  אבל לאט לאט הופרעה המנוחה.  השמש של בית הכנסת, שהיה חוכר גן של ירקות בקצה העיר, החל להתאונן, תחלה בלחש ואחר-כך בקול רם, על דבר עצירת הגשמים, ואחריו החרו החזיקו עוד אנשים אחדים, שלחמם היה נמצא מאת האכרים ובעלי האחוזות.  לראשונה היתה עצירת הגשמים לשיחה רק ל"הותיקין", שאינם עומדים להתפלל, אלא אם כן מלאו שעה שלמה בשיחה בטלה על כל הענינים העומדים ברומו של עולם, ולבסוף תפסה השאלה הזאת את מקומה הראוי לה בחיי כל בני העיר וכל השאלות האחרות נדחו מפניה.  אפילו המלמדים היותר קשים, שלא הניחו מעולם לתלמידיהם לצאת מפתח החדר לשאוף מעט רוח באו גם המה לידי התרשלות, והתלמידים היו יוצאים זה אחר זה לרגעים החוצה, עושים את ידם האחת כשפופרת ומסתכלים בפני השמים, אולי ימצאו בקצה האופק לכל הפחות "עב קטנה ככף איש".  כל אחד מהם היה רוצה להיות הראשון לבשורה.  הימים עוברים והקב"ה מוציא בכל יום חמה מנרתיקה, היום בוער כתנור, וגשם אין... הימים עוברים וכח הסבל כשל.  אז החליטו כל ראשי העדה בהסכמת הרב דמתא, כי לא עת לחשות היא, כי כבר הגיעה השעה להשתמש באמצעים חריפים, – וגזרו תענית של צבור עם אמירת סליחות, כנהוג, ואמירת התפלה המיוחדת לעצירת גשמים היתה לתפלה קבועה מדי יום ביומו.  לסוף ירדו גשמים לעולם... אבל הגשם לא ירד כגשם נדבות, טפות טפות זו אחר זו, כי אם נהפך למטר עז וסוחף, והקולות והברקים לא חדלו.  אמנם אך יום ולילה אחד ירד הגשם, האדמה הצמאה לא רותה עוד למדי, תבואות השדה אך זה החלו לשוב לתחיה, ובכל את נבהלו רבים מפני הקולות והברקים, ודחופים ומבוהלים באו לבית הכנסת כל "הותיקין", והשמש חוכר גן הירקות בראשם, ויחליפו על דעת עצמם את התפלה לעצירת הגשמים בהתפלה לרבוי הגשמים, וכשם שהתפללו אתמול בלב נשבר ונדכה על דבר מעוט הטובה, כן התפללו היום גם כן בלב נשבר ונדכה על דבר רבוי הטובה.  וכך היו אומרים.  "רבונו של עולם... השפעת עלינו רוב טובה ואין אנו יכולים לקבל!"

מעין תפלה כזו אנו שומעים כעת בספרותנו.  בסוף השנה שעברה נתקבלו כמעט בבת אחת שלשה רשיונות להוצאת עתונים חדשים, שנים בשפת עבר ואחד בשפת ז'רגון, והנה חרד כל הקהל העברי, וכבר החלו לדבר על רבוי הטובה ולהטיל ספק, אם נעצור כח לקבל את שפע-הספרות, שירד עלינו במדה גדושה כזו.  והאם אין אנו דומים לאלה ה"ותיקין", שהקדימו להתפלל על דבר רבוי הגשמים יען כי חרדו מפני הקולות והברקים?... הן במה שנוגע להספרות היומית והתקופית שנות בצורת היו לנו זה כמה שנים.  כמה מיליונים נפשות הסתפקו או, יותר נכון, היו אנוסים להסתפק בטפותיהם של שני העתונים העברים, שהיו המשפיעים היחידים על דעת הקהל הגדול במשך עשרות בשנים.  וצריכים אנו להודות, כי המצב המשונה הזה, שספרותנו היומית נתנה כמעט בחכירה לשני מולי"ם, לא פעל לטובה על התפתחותה של הספרות הזאת.  סוד גלוי הוא, כי משנות התשעים למאה שעברה השתמטו בחירי סופרינו מן הספרות היומית, ורק לעתים רחוקות, בשעת הדחק, התירו לעצמם להשמיע את קולם מעל הבמה הספרותית הזאת.  ככה הלכה השפעתה של ספרותנו היומית הלך ודלה עד היום הזה, ותחת אשר אצל העמים האחרים, נוטלת הספרות היומית בכל הנוגע להכשרת דעת הקהל חלק בראש, הנה אצלנו היה רשומה ניכר אך במדה מועטת.  הספרות היומית אינה צריכה רק להתפרנס מן החיים, אלא צריכה היא במדה כזו גם לפרנס את החיים.  מעבר אחד היא באה בתור "מאסף" לכל המחנות וקולטת לתוכה את כל הזרמים השונים של החיים, ומעבר השני היא בבחינת מורה דרך, "חלוץ" העובר לפני החיים.  הנחיצות בספרות יומית בריאה ושלמה כזו מורגשת זה כבר, ורוצים אנו לקוות, שהמולי"ם החדשים ידעו את אשר לפניהם, שיבינו לא אך לרדת לטעמו של ההמון הגדול, אלא גם לרומם את ההמון הגדול עד גבהו של הטעם הרצוי.  השתתפות רבים מחובבי ספרותנו בהונם והשתתפותם של טובי סופרינו בפרי עטם בהעתונים החדשים, נותנות לנו ערובה נכונה, כי לא נבוש משברנו, ומראש נוכל לאמר, כי אם קנאת סופרים תרבה חכמה, הנה קנאת מולי"ם תרבה השתכללות הספרות, ורק אל ההשתכללות הזאת יתפלל הקורא.

גם ההתאוננות המופרזת, הנשמעת לפעמים בספרותנו על דבר אי-התכשרותו של הדור, על דבר חסרון קוראים, שמהם תוכל להבנות ספרות משוכללת בעולמנו הקטן – גם התאוננות זו אינה צודקת לפי דעתי.  המתאוננים מראים באצבע על "הדור", שנאסף בלא עתו, על "השלח", שעד עכשיו קשה היה לו להיות "חי נושא את עצמו" וכדומה, ועל פי המקרים המעציבים הללו הם מוציאים משפט, שהוא מביא לידי יאוש גמור.  אבל – אנו צריכים לזכור תמיד, כי, מדי בואנו להעריך את ערכו של מחזה כזה, מחויבים אנחנו להשוותו אל מחזות-החיים האחרים הדומים לו ולהוציא משפט רק על ידי השואה כזו.  נקח נא, לדוגמא, את הספרות התקופית הרוסית, ומה נחזה בה? עתונים כה"ניוואַ" וכדומה יש להם חותמים למאות אלפים, והמולי"ם מרבים לפעמים בתשורות של חנם, העולות במחירן פי שנים ושלשה על מחיר העתון עצמו.  הירחונים הבינונים, הנותנים לקוראיהם, יחד עם החומר הצריך עיון, גם די חומר לקריאה קלה, מונים את חותמיהם אך לאלפים, והירחונים המדעיים והמדעיים למחצה אינם עולם כמעט במספר חותמיהם על "השלח", "הדור" וכדומה.  ואם נקח את המספר הדל של היהודים ברוסיה לעומת המספר הגדול של העם הרוסי, אם נשוה את מצבו של המון הקוראים העברים לעומת מצבם של הקוראים הרוסים, אם נכניס לחשבוננו גם את העובדה, כי בשעה שספרות כל עם מקפת את כל צדדי החיים של העם, עוסקת ספרותו אך ורק בהצד העברי שבחיינו – אז נבוא לידי החלטה, כי מורידים אנחנו דמעות יותר מדי.  גם אצל העמים, החיים חיים טבעיים ואינם פוגשים מעצורים על דרך התפתחותם, מתפרנסת הספרות המדעית והמדעית למחצה לא רק על חשבון הקוראים-החותמים, כי אם גם על חשבון מוסדות של הממשלה או של חברות פרטיות, התומכות בה ביד רחבה.  כל הממשלות מוציאות מדי שנה בשנה הון עצום כדי להאדיר את הספרות המדעית, ואנחנו רואים, כי ספרותנו תתפתח בלי כל עזר וסיוע מצדנו אנו.  התשורה האחת, שמולינ"ו נותנים לחותמיהם, היא הבטחתם בראשית כל שנה, שמהיום והלאה יודפס העתון על נייר בלתי מחוק ובאותיות חדשות, והשתתפות כל הקהל הגדול של חובבי ספרותנו במשך עשרים השנים האחרונות הגיעה אולי עד לאיזו עשרות אלפים רובל, ואחרי כל אלה מתאוננים אנו על דלותה של ספרותנו, ומתלוננים כי פיתום ורעמסס עוד לא נבנו... ההתאוננות הזאת דומה היא להתאוננותה של רבים מן הציונים החדשים: זה כבר עברו חמש שנות עבודה, כבר יש לנו בנק ואוצר לאומי, ואחרי כל אלה נמצאת עוד אדמת ישראל ביד בן האמה...

רב לנו להתאונן.  לא על ידי דמעות תבנה הריסותנו.  ננסים אנחנו, וכל פעולותינו אך זרת גבהן וזרת רחבן.  ניצוץ נשמתן של תרי כנען הראשונים נכנסה בנו.  מכל עבר אנו רואים רק ערים בצורות, רק ילידי ענק מן הנפילים, עד כי... "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"... תפולנה נא עשרים שנות העבודה, תהיינה נא בעינינו לא כנסיון היסטורי, שאם לא עלה יפה מרפה הוא את ידינו, כי אם כנסיון לנסיון, כאתחלתא דגאולה.  נבואה נא לידי הכרה גמורה, שאי אפשר לעם שלם להסתפק ביחידים יוצאים מן הכלל, המקדישים מעט מעתותיהם ומשחדים מעט מכחותיהם לטובת הספרות; נבוא לידי הכרה, כי בבקשנו מאת אנשים חדשים להשתתף באיזה מפעל ספרותי, לא נדבות אנחנו מבקשים בעד איזו אלמנה חיה או עגונה, שהלך בעלה למדינת הים, אלא דורשים אנחנו מאת כל מי שעוד לא עמם הרגש העממי בלבו, שישלם לכל הפחות חלק קטן ממה שהוא חייב לעמו.  לא ספרותנו פשטה את הרגל, אלא חובבי ספרותנו או אלה המתפארים להיות חובביה.  ישלמו נא כאשר ישלמו חובבי הספרות אצל העמים האחרים, ואז יזכו לשמוח בבנינה תחת להוריד דמעות על חורבנה.

זהו היחס הבריא, שצריך להיות שורר בעולמנו בנוגע לספרותנו.  אבל עולמנו, כידוע, אינו "מעור אחד", כי אם מלא הוא טלאין וטלאין על גבי טלאין, וספרותנו גם היא, בהיותה בבואה של חיינו, אינה עשויה חטיבה אחת.  ספרות סתם אין לנו, אבל יש לנו ספרות אחת שהיא שתים או גם שלש או גם ארבע... יש לנו ספרות עברית, ויש לנו ספרות היהדות, ויש לנו ספרות של יהודים בלשונות שונות, ובתוכן גם בשפת ז'רגון.  מובן מאליו, כי היחס בנוגע לספרותנו, שדברנו עליו לעיל, חל הוא רק על ספרותנו העיקרית, כלומר על הספרות העברית.  בעד קיומה והתפתחותה של ספרותנו העברית מחויבים אנחנו לעבוד עד שידנו מגעת, מה שאין כן בנוגע לספרותנו בלשונות זרות, ואף שפת ז'רגון בכלל.  הספרות הז'רגונית היא ילידת ההכרח ונובעת היא מתביעות החיים שבכל יום, מתביעות החיים שבשוק.  מפני זה אין אנו מחויבים לעזור להתפתחותה באופן מלאכותי, אבל מעבר השני אין אנו בני חורין לעזבה לנפשה בידי אלה המסוגלים לנוול אותה עוד יותר.  אמת כי הספרות הזאת לא ראתה מעולם את הדר הכרמל והשרון ובמי הירדן לא טבלה את עצמה; אמת כי הספרות הזאת היא תוצאת הגלות החשכה והמרה ולעולם לא תהיה לנו לספרות העבר, אף אם תבוא בשנים כהנה וכהנה, כמו שלא תהיה לנו לעולם לספרות העתיד.  במקום שאנו מגיעים בדמיוננו לקץ גלותנו, שמה מגיעים אנחנו גם לקצה של הספרות הז'רגונית – אבל אחרי כל אלה אי אפשר לכחש, כי היא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו... האיסטניסים שבנו מביטים על הספרות הזאת מגבוה ואינם רוצים לרדת ממרום שבתם אפילו כדי להסתכל בפניה.  והם, האיסטניסים, מתיחסים בבוז לשפה משונה שאין לה עד היום אפילו ספר אחד של דקדוק, ושוכחים לגמרי, שהשפה היא אך העתקתם של החיים עצמם, ואם החיים מלאים הפכים על כל צעד ושעל, עוד יותר, אם החיים בעצמם יוצאים מן הכלל, – הלא אי אפשר שיבראו מתוכם שפה מנופה ומלוטשת.  החיים מקולקלים, החיים כעורים, והשפה מה כי ילינו עליה? ובשנים האחרונות הלא הופיעו גם בשדה הספרות הז'רגונית סופרים, שהוכיחו לעיני כל, עד כמה מסוגלת גם שפת ז'רגון לתאר בה לא אך את צללי החיים, אלא גם את החיים המלאים עם כל גווניהם, עם כל מה שנעשה ברחוב ובבית ובתוך הנפש ההומיה והסוערת פנימה.

מראשית שנת האזרחים הנוכחית החל להופיע בפּטרבורג עתון יומי זרגוני חדש, והנה עוד הפּעם התלקחה המריבה על דבר שאלת השפות, ואחדים, שכוונתם האמתית בולטת יותר מדי, התכסו גם המה באפר חבתם ל"השרידה היחידה" והחלו, כדרכם, לעפּר בעפר לעומת שפת זרגון, שסוף סוף משתמש בה החלק היותר גדול של עמנו.  אמנם ידעו נא מתנגדי הזרגון הקיצונים, כי בארצות המערב לא שפתנו העתיקה היא שנבנתה מחורבנה של השפה הזרגונית.  ידעו נא המתנגדים האלה, כי יוכל להיות שעתיד הוא הזרגון שישתכח מישראל גם פּה במדינתנו, אבל ספק גדול הוא אם ירבה אז מספּר היודעים עברית...

____________

נחוץ לעקור את הרע עם השורש.  הרופא צריך לחקור אחרי מקור המחלה.  אחרי סבתה העיקרית, ואינו רשאי להסתפּק אך במלחמה, שהוא נלחם נגד תוצאות המחלה הבולטות.  בחיינו אנו – כבר באנו כולנו לידי השקפה אחת – יש שורש אחד פּורה ראש ולענה, וכל עמלנו לטובת התפּתחות ספרותנו יהיה לריק, אם אך לא נעקור את השורש הזה.  עתידו של כל עם תלוי בחנוכו של הדור הצעיר, מפתחות העתיד נמצאים בידי בני הנעורים, וכל זמן שלא יעלה בידנו לשנות את פּני החנוך המקולקל בבתי הספר של העם, כל זמן שנעסוק בהגדולים ונסב עינינו מן "התינוקות של בית רבן שלא חטאו", מזה החומר הרך, שפּושט צורה ולובש צורה, הכל לפי המחנך והסביבה, – עד העת ההיא אי אפשר לנו לקוות, שפּעולותינו בעד תחית עמנו תהיינה פּעולות של קימא.  הפּסיכולוג המצוין וילים דשיימס אומר במקום אחד בספרו: "שיחות עם המורים על דבר הפּסיכולוגיה", שכל בני האדם, ואפילו היותר חפשים בדעות, סוף סוף מחזיקים הם בנושנות בכל הנוגע למושגים, שבראו להם בימי הילדות והבחרות.  "מי מאתנו – כה אמה וילים דשיימס – לא נסה להתוכח עם אנשים באים בימים.  אנחנו הכרענו אותם באותותינו ובראיותינו, הכרחנו אותם להודות למשפּטינו ההגיונים, וכעבור שבוע ימים מצאנו, כי עומדים הם על דעתם הישנה, כאילו מעולם לא נגענו בהשאלה שהתוכחנו עליה".  "אמנם קונסרבטיזמוס כזה נולד בכל אחד מאתנו בזמן הרבה יותר מוקדם מכפי שאנו חושבים.  כמעט שפּחד יאחזני להגיד זאת, אבל חושב אני, כי אצל רוב בני אדם נולד הקונסרבטיזמוס הזה בשנת העשרים וחמש לשנות חייהם".  דור המדבר היה זוכר תמיד את הבצלים ואת הקישואים, ואף בידי מנהיג כמשה לא עלה להכניסו אל הארץ...

דור חדש נחוץ לנו, דור שלם בגופו ושלם בנשמתו.  בתי ספר חדשים נחוצים לנו, בתי ספר שלמים ומתוקנים, מתאימים לרוח העם ולרוח החיים הסובבים אותו.  אמנם השאלה הזאת תפסה תמיד את המקום היותר נכבד בספרותנו, אבל נצחון כזה שנחלה באספתה של חברת "מפיצי השכלה", שהיתה בסופה של שנת האזרחים העברה בפּטרבורג, לא נחלה עד כה מעולם.

בסופו של דצמבר העבר קרא הועד של חברת "מפיצי השכלה" הפּטרבורגית לחברים רבים מערים שונות לאספה כללית, כדי להתיעץ יחד עם חברי הועד על דבר פּעולות החברה בעתיד.  להשתתף באספה הזאת נקראו כחמשים חברים מערי המדינה וכעשרה איש מן החברים שבפּטרבורג, מלבד חברי הועד.  איזה קנה-מדה לקח לו הועד בבואו להזמין דוקא את החברים האלה ולבכר אותם על פּני יתר החברים – זהו בודאי מסודות הועד, ובלי ספק היה טעמו ונימוקו עמו בדבר הזה.  הנה כי כן השתוממו רבים מן הנאספים, בראותם, כי ברשימת ההזמנה נפקד מקומם של אחדים מסופרינו היותר מצוינים, שהרימו את קולם בעת האחרונה להראות לכל את נגעי החנוך של דורנו הצעיר ושאולי אך הם בהרמת קולם גרמו, שיזכו רבים מהחברים להקרא לחוות דעה, אבל לא על זה אנו דנים כעת.  דינו, כי הועד הפּטרבורגי הולך מחיל אל חיל בדרך התפּתחותו ומתעורר באמת לחיים חדשים, כלומר מתחיל שלא להעלים עין מן החיים הישנים.

על הפּרק עמדו שאלות רבות, שכל אחת מהן נכבדה בפני עצמה, ובכל זאת היתה ביניהן שאלה אחת, שאם כי לפי הפּרוגרמה לא עמדה בראש, אלא נדחקה בין שאר השאלות, נהפכה בדרך טבעית לנקודת הכובד של כל האספה.  שאלה זו היא שאלת ה"חדרים".  בישיבות היום הראשון לא ידעו עוד רבים מן החברים איש את רעהו.  דברו על דבר השכלה סתם, על דבר נחיצותה לעמנו ועוד על דברים כלליים כאלה, שבנוגע להם אין מקום להתנגשות הדעות.  בשעה שמתעוררות שאלות כלליות כאלה אי אפשר להכיר בין ציוני ובין עממי ובין מתבולל למחצה: הכל מודים בנחיצות ההשכלה הכללית וכמעט שבנידון זה אין מקום לוכוחים.  אבל מכיון שהגיעו לשאלת החדרים, מיד הרגישו כל חברי האספה, כי נגעו הפּעם בנקודה היותר מכאבת של חיינו.  שאלת החדרים היתה עד מהרה לאבן בוחן.  הנואמים נלחצו אל הקיר ולא יכלו עוד לצאת ידי חובתם בפרזות כלליות.  הם היו אנוסים לברר את השקפותיהם על דבר החנוך העברי, מבלי נטות הצדה.  טבעה של השאלה עצמה היה מחייב אותם לדבר דברים ברורים, וחברי האספה נפרדו למפלגותיהם.  אף על פּי שהרבה מהם לא הכירו איש את רעהו קודם האספה כלל.  ולכבודם של חברי הועד הפּטרבורגי צריכים אנו להגיד, כי נאומים מעין אלה, שהצטיינה בהם בשנה העברה האספה של הסניף האודיסאי, לא נשמעו הפּעם כלל באספה זו.  לא היה אף אחד מן החברים, שפּגע בערכם הגדול של הלמודים העברים.  אדרבה, כל הנואמים השתדלו להראות גלוי לכל, עד כמה מגיע יחסם החיובי וחבתם לכל קדשי עמנו.  וראה זה הפלא ופלא: אפילו ראשי המדברים שבאספה האודיסאית, שלקחו חלק גם באספה זו, – גם המה בעל כרחם ענו אמן, גם המה מצאו לנחוץ לצאת בתור מגינים על הלמודים העברים.  אין זאת אלא שגדות ה"ניוואַ" מועילות יותר להבנה ישנה משפת הים השחור.  בכל זאת, אף על פּי שכל החברים באו לכלל דעה אחת, כי החנוך העברי נמצא כעת במצב בלתי טבעי, נפרדו בבחירת הדרכים להטבתו ולתקנו לשלש כתות, שהן באמת אך שתים.  הפּלוגתא על דבר הדרכים השונות היתה נובעת אצל בעלי הכתה הראשונה מהשקפתם העיקרית על החנוך העברי, שהיא שונה בעצם מהשקפתם של בעלי שתי הכתות האחרות, בעוד שבעלי הכתות האחרונות יצאו מנקודה משותפת אחת ושאפו למטרה אחת, והמחלוקת שביניהם היתה נוגעת באמת אך אל האמצעים.  פּה הנני צריך להקדים דברים אחדים על דבר מאורע אחד בשעת הישיבה הראשונה, שהביא רבים לכלל טעות.  על הפּרק עמדה אז השאלה, לאיזו מבתי הספר צריכה חברת "מפיצי השכלה" לתת משפּט הבכורה בבואה לתת להן תמיכה: אם על החברה לקחת לה לקנה-מדה את המצב החמרי של בתי הספר ולבכר את אלה מהם, שאין להם היכולת להתקיים בלי עזר מן הצד כלל; או עליה למוד את בתי הספר רק מצד מצבם המוסרי, וביחוד מצד מספּר השעות שפּנו בהם להלמודים העברים, ולהעמיד בשורה הראשונה לעניני תמיכה את אלה מבתי הספר, שימצאו אותם יותר מוכשרים לתת לתלמידיהם חנוך עברי הגון.  חברי הועד קוו, שההצעה האחרונה תתקבל על דעת כל החברים, ואל נכון קוו לעשות בזה נחת רוח מיוחדת להחברים הציוניים והלאומיים, והנה יצא ההפך ממה שקוו – ההצעה הזאת נדחתה ברוב דעות גדול ונתקבלה במקומה הצעה אחרת: החברה רשאית לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בם מקום ללמודים עברים כלל.  התקבלות הצעה מוזרה, לפי המבט הראשון, כזו, הביאה רבים מן החברים לידי תמהון גדול, וביחוד כאשר נודע הדבר, כי הציוניים והלאומיים דוקא הכריעו את הכף לצד ההצעה המשונה הזאת; ואפילו אחדים מן הציונים לא הבינו את פּשר החידה.  אחד מן הסופרים נחפּז לשלוח הרצאה קצרה על דבר ישיבות יום הראשון של האספה, והרצאה זו נדפסה באחד מעתונינו היומיים.  הסופר הודיע בדאבון-לב, כי הלאומיים, בהיותם המעט מכל החברים, לא יכלו להגן על השקפתם, "והצד האחר" הכריע.  אבל באמת לא היה פה כל נצחון "מצד האחר".  אדרבה, "הצד האחר" נלחם בכל עוז בעד התקבלות ההצעה הראשונה, כלומר בעד ההצעה לבכר את בתי הספר עם פּרוגרמה רחבה של למודים עברים על פּני בתי הספר האחרים, ומצד הציונים והלאומים היתה דחית ההצעה הזאת אך אחד מטכסיסי המלחמה היותר דקים.  כבר בשלה די צרכה ההכרה הפּנימית של הדואגים להטבת החנוך, כי אי אפשר להסתפּק עוד בהנחות קלות, שאומר לעשות לנו "הצד האחר".  בבתי הספר העבריים הכלליים מתחנכים אך מחמשה עד עשרה אחוזים למאה מכל ילדי עמנו, ותשעים אחוזים מן האבות שולחים עוד היום את בניהם לה"חדרים".  החדר עם כל מגרעותיו וצדדיו הצלליים סוף סוף הוא מוסד עממי במלוא מובן המלה – ובכן, אם רוצים אנו באמת להיטיב את דרכי החנוך, אם מבקשים אנחנו באמת בעדו רפואה שלמה, אסור לנו להעלים עין מן המוסד העממי היחידי, שיצא מתוך עצם חיי העם ושגידולו והתפּתחותו אחוזים וסבוכים בחיי העם.  בבתי הספר הכלליים לא יעמדו הלמודים העברים בשורה אחת עם הלמודים הכלליים לעולם.  בנוגע לחשיבות תהיה תמיד מדרגת הלמודים העברים נמוכה ומשועבדת, תמיד יהיה איזה ניגוד בין הלמודים האלה, איזה קו מבדיל ומפריד, מה שאין כן אם יעמלו לשנות את פּני החדרים ולתת להם תמונה אירופּית, אם יעמלו להכניס לתוך קרן-החשכה הזו אור וסדר.  הלמודים העברים לא ירדו ממדרגתם, שעמדו עליה עה כה, וברבות הימים תולד ביניהם ובין הלמודים הכלליים התחברות אורגנית ויהא ביניהם קשר של קימא.  כל מי שיודע פּרק בתורת התפּתחותם הטבעית של המוסדות העממיים, יכיר על נקלה, מה רב ההבדל בין הכנסת הלמודים העבריים לבתי הספר הכלליים ובין הכנסת ה"כלליות" לבתי הספר העברים העממיים.  נקל לראות מראש, כי אם אך יעלה בידנו לפתוח את החדר בעד הלמודים הכלליים, יהיה שם גורל הלמודים האלה טוב הרבה יותר מגורל הלמודים העבריים בבתי הספר הכללים, אפילו בהיותר משובחים.  עם ישראל הצטיין מעולם בקיום מצות הכנסת-אורחים, ובפרט היה זריז עד מאד בהכנסת אורחים קרואים...

לוא נתקבלה ההצעה הראשונה, אז היו מרגישים חברי הועד, כי המה מצדם מלאו כבר את חובתם המוטלת עליהם באמונה, עשו את ההנחה היותר גדולה, ועל ידי זה היו יכולים להשפּיע, ששאלת החדרים לא תהי עוד לשאלה יוקדת ומרכזית.  אבל מכיון שנדחתה ההצעה הזאת, נשארה שאלת החנוך העברי בכל תקפה, וכשהגיעו לשאלת החדרים נפקחו עיני כל החברים והבינו עד מהרה, מה ראו הציוניים והלאומיים על ככה ליהפך פּתאום לכבשים תמימים ולותר על זכותם של הלמודים העברים בבתי הספר הכלליים...

ופה אנו מגיעים לשלש הכתות הנזכרות לעיל.

הכתה האחת, ואנשיה אך מעטים, מתי מספּר, דרשה לעזוב את ה"חדר" לנפשו ולבלי לטפל בו כלל. החדר – לפי דברי אחד הנואמים האלה – נקדש כבר על פּני כל העם וחל בו איסור הנגיעה בידים גסות כבכל דבר שבקדושה.  ומצד השני, החדה הנה הוא מוסד עתיק-יומין, זקן בא בימים, ואינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרמים חדשים.

נגד ההשקפה הזאת מחו בכל עוז הנואמים של שתי הכתות האחרות.  ידברו נא על דבר איסור הנגיעה אלה הרחוקים מעמם, שנגיעתם יכולה להיות באמת אך נגיעה גסה ומסבה מכאובים, אבל פּחד כזה פּחד שוא הוא לאלה, שבתוך עמם הם יושבים, שדפיקת לבם נושאת בד בבד עם דפיקת לבו של כל העם.  גם ההמון היותר גס מכיר סוף סוף את אוהביו האמתיים ומביע להם את אמון רוחו.  ובכלל מוזר הוא יחס כזה, יחס של בלתי-נגיעה במוסדות העם מפּני שהעלו כבר חלודה – והחלודה נהפכה בעיני העם לדבר שבקדושה.  ההשקפה המסוכנת הזאת ידועה היא מכבר, האינטליגנטים שלנו אינם מבקרים את בתי כנסיותינו מפּני יראת הרוממות, מפּני שאינם רוצים לרמוס ברגליהם חצרות של קדושה, אינם מכבדים אפילו במבט אחד את "חדרינו", מפּני שיראם הם ליטול במבטם של חול אחד מששים מקדושת החדר, ועוד ועוד... מצד השני אסור לנגוע בהחדר לא רק מפּני הדרתהשיבה החופפת עליו, אלא גם מפּני חולשת גופו.  גם זו היא טענה ידועה, ויש רבים הפּוסעים עוד פּסיעה אחת קדימה ואומרים, כי עם ישראל כולו עתיק-ימים הוא יותר אפילו מן ה"חדר", כי גם עליו כבר "אבד כלח", כי גם הוא אינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרם של חיים חדשים, ובכן... עוזבים הם אותו לנפשו...

אין השקפה יותר מסוכנת לחיי העם כהשקפה הנזכרת, והנואם, שיצא להגן עליה, העיר לא אך התנגדות עצומה, אלא גם התמרמרות במדה ידועה מצד הרוב הגדול של חברי האספה.  בחדר, שבו מתחנכים ומתפתחים תשעה חלקים מבנינו הרכים, שבו מתגדל ומקבל השפּעה הדור שיבוא אחרינו, – במוסד הזה צריכים להתרכז כל מעינינו ופעולותינו, המוסד הזה צריך להיות לנו למקור המחשבה ביום ולמקור הדאגה בלילות.  אסור לנו להסיח דעת ממנו אף רגע.  אם צולע המוסד הזה – את שלמות נפשנו אנו הוא קובע, אם שותת דם הוא – דמינו הם הנגרים, אם מלא הוא פצעים – פּצעינו הם האנושים.

חברי הכתה השניה והשלישית, כאשר אמרתי, לא נפרדו זה מזה בהשקפותיהם העיקריות, אלא שבחרו להם דרכים שונות.  הכתה השניה הציעה, שישתדלו ליסד בכל ערי ישראל בתי ספר כלליים בלבד ובתי ספר מיוחדים בעד הלמודים העברים לבד, ושהתלמידים יהיו מחויבים לבקר, כל אחד מהם, את שני בתי הספר זה אחר זה בשעות קבועות בכל יום.  באופן כזה, חשבו אחדים, אפשר יהיה לבטל במשך הזמן את ההתחרות הבלתי רצויה שבין הלמודים הכלליים והעבריים.  להלמודים הכלליים יהיה מדור בפני עצמו ולהלמודים העבריים מדור בפני עצמו.  אבל מלבד שאין לסבך עוד יותר את חיינו המסובכים גם מבלעדי זאת, לא נתקבלה ההצעה הזאת עוד מטעמים שונים, והעיקר – מפּני שבאופן כזה יוכל היות, כי בעצמנו נברא לנו ברבות הימים מעין הדינים של בשר וחלב ותערובות גם בעניני החנוך והלמודים, ותחת אשר במאה העברה זכו אותנו בתורה חדשה: "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך", והנגוד היה אך בין האוהל ובין הרחוב, נזכה במהרה לשמוע מאת מדריכינו: היה יהודי בבית הספר העברי ואדם בבית הספר הכללי.  עם השואף לשלמות צריך להזהר מכל חלוקת הנפש לשתים.  הוא צריך לשאוף, שגם כל מוסדותיו יהיו שלמים, שלא יהיה שום נגוד בין היהודי ובין האדם.  תנו לנו בית ספר שלם, פּתחו שערי החדר, קרעו חלונותיו, הכניסו לתוכו את העולם עם כל גווניו הרבים, ואז תראו כי הנשמה שנפח אל בקרבנו שלמה היא, ואך בחוזק יד, באופן בלתי טבעי, קרועה לגזרים...

ברוב דעות גדול נתקבלה ההצעה, שמהיום והלאה מחויבת חברת "מפיצי השכלה" בכל פּעולותיה העתידות לפקוח עינה על החדרים ולשכלל מצבם, שהחדרים צריכים לעמוד בנוגע לפעולות החברה בשורה אחת עם בתי הספר הכלליים.  והלאה: האספה מציעה, שהועד הפּטרבורגי ישתדל לפני הרשות לבטל את איסור כניסת הלמודים הכלליים להחדר העברי.

שאלת-החדרים היתה לנקודת-המרכז של כל האספה ונפתרה באופן היותר טוב, כלומר: השאלה בעצמה עוד לא נפתרה, לעת-עתה נתקבלה אך הצעה טובה על דבר פּתרונה, ואולם כל אספה אינה יכולה לתת יותר מהצעות והחלטות.  יתר השאלות שנגעו בהן, אם גם נופלות הן בחשיבותן משאלת החדרים, אבל נכבדות הן כשהן לעצמן, ואני אשוב לדבר עליהן בהשקפתי הבאה.  כדאית היא האספה הפּטרבורגית הראשונה – אני קורא לה ראשונה מפּני שזאת הפּעם הראשונה, אשר יזמין הועד לאספתו חברים, שהם מפוזרים בערים הקרבות והרחוקות השונות במספּר הגון כזה – כדאית היא אספה זו, שנקדיש לה יותר מהשקפה אחת.

___________

 

X

 

(הועד הפּטרבורגי ושאלת המרכז.  הלשון העברית וחכמת החשבון.  שותפות של שלי שלי ושלך שלך. – שאלת המורים.  למודי הדת בבתי הספר הבינונים.  רשות וחובה. – חגיגת היובל של הבּרון גינצבּורג.  יסוד אינסטיטוט עברי להכנת מורים.  תקופת השתדלנות.  המעבר לתקופה אחרת. – היהדות וחורבות בּבל.  הדרשה השנית של הפּרופיסור דיליטש.  עבודת האלילים בהיכל המדעים, חפירות וחתירות.  דור ההפלגה ודור ההפלגה וההגזמה).

 

בהשקפתנו הקודמת ראינו, כי שאלת החדרים תפסה את המקום היותר חשוב בין שאר השאלות, שעמדו על סדר היום באספה הפּטרבורגית של חברת "מפיצי השכלה".  ברוב דעות גדול הכריעו והחליטו, שהחדר הוא מוסד לאומי, שטפח ורבה אותו עם ישראל במשך דורות רבים, ולפיכך מחויבת החברה לשאוף בפעולותיה להיטיב את מצב החדר ולהביאו למדרגה כזו, שלא יהיה עוד כל ניגוד בין החדר ובין תביעות הזמן מכל בית ספר למתחילים משוכלל ומסודר כראוי.  אחרי שנתקבלה החלטה זו עוררו עוד הפּעם את השאלה בדבר תמיכת בתי ספר, שאין בהם מקום ללמודים עברים כלל, וכשעמדו חברי האספה עוד הפּעם על המנין הוסיפו תנאי מפורש להחלטתם הקודמת בדבר בתי הספר ממין זה: החברה יכולה לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בתוכם מקום ללמודים עברים, – אבל בתנאי שתנתן היכולת להתלמידים לרכוש את הלמודים העברים בדרך אחרת, כלומר: במקום שאי אפשר יהיה לאחד את הלמודים הכלליים והעבריים בחדר אחד, מותר לחלקם בין בתי ספר מטפּוסים שונים, ובלבד שהלמודים העבריים יהיו חובה, ולא אך רשות, בעד התלמידים המבקרים את בית הספר הכללי, הנתמך מאת החברה הפּטרבורגית.  בזה תמו הוכוחים על דבר הטיפּוס הרצוי של בתי הספר למתחילים שלנו.

השאלה השניה, שעוררה הרבה וכוחים והתלהבות משני הצדדים, היתה שאלת המרכז.  כידוע, יש הרשות לחברת מפיצי השכלה, על פּי תקנותיה המאושרות, ליסד סניפים במקום שמספּר החברים עולה עד למספּר ידוע.  הסניפים יכולים להתנהל על פּי תקנות החברה הראשית הפּטרבורגית או על פּי תקנות מיוחדות מאושרות בעד כל סניף וסניף בפני עצמו, הכל לפי תנאי המקום.  עד כה קיימים שני סניפים כאלה, הלא הם הסניף האודיסאי והסניף שבריגא.  בשאר הערים הגדולות אין סניפים מיוחדים, אלא מורשים, שהם נחשבים כבאי כחה של החברה הפּטרבורגית.  אמנם הנסיון הורה, כי יחוסם של הסניפים הקיימים אל החברה הראשית הוא בלתי טבעי, עד שבאמת אי אפשר לדבר כלל על דבר חברה ראשית וסניפים.  בנוהג שבעולם, אם חברה אחת מסתעפת לכמה מחלקות או סניפים, צריך שיהיה שורר רוח אחד בחברה הראשית ובסניפיה: כולם מחויבים להשתעבד לשיטה אחת, להנהגה כללית ידועה, והשינוים הדקים שביניהם יכולים להיות רק בנוגע לתנאי המקום, שאינם יכולים להיות שוים זה לזה.  אבל מוזר הדבר, אם הועדים השונים, המתכנסים תחת דגלה של חברה אחת, ישתדלו להפיץ את השקפותיהם העיקריות השונות על השאלות, שהונחו ביסודה של החברה.  באופן כזה אין עוד לפנינו חברה ראשית וסניפים, אלא חברות שונות, שכל אחת מהן עומדת ברשות עצמה ואחראית בעד פּעולות עצמה; באופן כזה אין להשלות את נפשנו ולרמות אחרים ולהתפּאר, שיש לנו איזה אורגן מרכזי, שנועד להפיץ השכלה בין אחינו בכל מדינת רוסיה.  יש לנו חברות שונות, שכל אחת מהן מציבה את גבולות ההשכלה לפי ראות עיניה היא: פּטרבורג לחוד, אודיסא לחוד וריגא לחוד, אלא שחסר להחברות האלה אותו הבריח התיכון, שיהא משלב את המוסדות הנפרדים, כלומר – העיקר חסר מן הספר.  קוראינו לא שכחו בודאי את האספות הידועות של הסניף האודיסאי ואת הרעש, שהטילו בשעתן בספרותנו.  החברה הראשית היתה מוכרחת אז להודיע בדרך פּומבי, שאינה מקבלת על עצמה שום אחריות בעד פּעולות הועד האודיסאי, וליהוי ידוע, שכל מה שהועד הזה עושה, עושה הוא על דעת עצמו ועל חשבון עצמו.  הועד האודיסאי רחוק הוא מנטילת רשות, כשמתעוררת איזו שאלה נכבדה, מאת החברה הראשית, ולא לבד שאינו מוצא לו לחובה ליטול רשות, אלא שאפילו עצה פשוטה, כנהוג בין ידידים, אינו מטכס עמה.  נניח נא, אם כן, שנוסדו עוד סניפים הרבה בערים שונות, ואולם כל ועד וועד יבנה לו במה בפני עצמו, – וכי יכולים אנו לקוות, כי תהיה תפארתנו על הדרך הזאת, כי נגיע במשך הזמן לשיטה שלמה ומשוכללת בעניני החנוך של דורנו הצעיר? אמת, שגם אצל העמים האחרים, שיש להם שלטון ועוז לכפּות הר כגיגית לקבל מרותה של שיטה ידועה, יכולים אנו גם כן למצוא הרבה מפלגות, שהשקפותיהן שונות זו מזו על החנוך בכלל ועל הלמודים, שצריכים להכנס לבתי הספר בפרט; אבל במה דברים אמורים – בשעה שלכל המפלגות האלה יש "עיקרים", שכולן מודות בהם.  כן, למשל, אין שום מחלוקת בכל העולם בדבר נחיצות למוד שפת העם, דברי ימי העם וספרותו.  הכל מודים בנחיצות הלמודים האלה, שצריכים להיות בכל בית ספר עממי כיסוד מוסד לכל השכלה כללית.  לא כן אנחנו.  אנחנו לא הגענו עוד להכרת העיקרים הפּשוטים האלה, ורבים מכניסים בתמימותם או בזדונם את השאלה על אודות הלשון העברית לחוג השאלה הכללית של נחיצות הקלסיציזמוס.  האין זה שחוק מכאיב-לב? עם ישראל לא חס על עמלו, על אבוד כחותיו וזמנו במשך אלפּים שנה, ומי ימנה ומי יספּור את כל הקרבנות שהקריב כדי שתשתמר לשונו הלאומית – והנה באחרית הימים, בשעה שהשפה התעוררה לחיים חדשים, דוקא באותה שעה צמחו אוהבים חדשים, הדואגים לעמם ומוצאים בטוב לבם, שכל עמלו עד הנה אך לשוא היה, כי צריך לשקול את אבוד הזמן, המוקדש ללמוד השפה העברית, כנגד התועלת המעטה, היוצאות לנו מן הלמודים האלה, וכבעלי חשבון מובהקים מוצאים הם, שההפסד עולה פה הרבה פעמים על השכר, ובכן אין שוה להניח... בעלי החשבון האלה שכחו, שגם עמנו בכללו יודע פּרק בחכמת החשבון, ובכל זאת לפעמים אינו מבכר את הרבים על המועטים, ואינו מקוה לבוא על שכרו בבתי הבנקים, היודעים אך זאת, שארבעה יותר משנים פּי שנים...

 

חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה אינה, ואינה צריכה להיות בשום אופן, רק חברה פילנתרופּית בלבד.  בנדבותיה ובתמיכותיה לא עשתה עד כה גדולות, וספק גדול הוא אם תוכל לחולל נפלאות גם להבא.  לפי המספּרים (כמובן אך בקירוב ולא בדיוק), שהיו תחת ידי אחדים מחברי האספה, מוציאים היהודים ברוסיה בכל שנה ושנה לצרכי ההשכלה ההתחלית לא פחות מעשרה מיליונים רובל; ואם גם נניח, שהכנסותיה של חברת מפיצי השכלה תרבינה פי עשרה מאשר הן כעת, – מה שאי אפשר לקוות במהרה, – הן גם אז מה מך ערכה החמרי של החברה לעומת המיליונים הרבים, שמוצאים מכיסי אחינו העניים בחשאי ויורדים על פּי רוב לטמיון בחשאי מבלי שיביאו את התועלת שהיו יכולים להביא, לוא אך היה לנו איזה מוסד כללי עמתי, שהיה דואג לא לקטנות, לתת תמיכה בת עשרות או בת מאות לבית ספר זה או לבית ספר אחר, אלא לגדולות: להכניס סדרים לתוך מבואותינו האפלים, לתת לנו אורגניזציה תחת התוהו והבוהו, השופכים את ממשלתם בעולם ההשכלה שלנו.  אמנם עם כל הכבוד, שאנו רוחשים להחברה הפּטרבורגית בעד נסיונותיה על דרך זו בזמן האחרון, מחויבים אנחנו להודות, שעד כה לא יצאה מכלל חברה של צדקה, אלא שהקדישה את הכנסותיה לא לצדקות חמריות שונות, אלא לעניני השכלה.

 

גם בדבר הכנסות החברה אין לנו לרמות את עצמנו.  הכנסות החברה עולות על פּי חשבון מתוך עד לחמשים אלף רובל לשנה.  בסך הזה נכללים גם הכנסותיהם של שני הסעיפים הנזכרים.  אבל גם בהערים האחרות, שאין להן סניפים מיוחדים, מוציאים מדי שנה בשנה אלפים ורבבות לצרכי השכלה, וגם שם אפשר למצוא חברות של צדקה שונות, המקדישות את כל הכנסותיהן לעניני ההשכלה למתחילים; ומפּני מה זכו הסניפים שבאודיסא ושבריגא, שיהא שם החברה הכללית נקרא עליהם בשעה שהחברות, שאינן נופלות מן הסניפים הנזכרים לא בסכום הכסף שהן מוציאות ולא בפעולותיהן הפּוריות, לא עלו לגדולה ולא נתפרסמו שמותיהן מחוץ לגבול עריהן? הסניפים הנזכרים נעשו שותפים להחברה הראשית אך בשעה שהחשבון יוצא לאור עולם, ועד לחשבון הם ככל החברות שבהרבה מערי התחום.  שותפות כזו אינה מעלה ואינה מורידה ואין אנו יודעים למה היא באה.  משל לשנים, שכננסו לפּונדק אחד.  כל אחד מהם קונה לו בקבוק של יין ו"מכבד" את חברו, וכל אחד מוציא מכיסו את מחיר בקבוקו ומניח על השלחן ואחר כך הם משלמים לבעל הפּונדק בשותפות.  כמדומה לנו, שהשנים הללו לא היו מפסידים ולא כלום אילו היה כל אחד קונה יין לעממו, שותה לעצמו ומשלם לעצמו, וגם בעל הפּונדק לא היה מפסיד ולא כלום ולא היה בא לכלל טעות לחשוב, שיש כאן שותפות באמת.

כל אחד מאתנו, אפילו כשהוא משתתף "בנתינתו" באיזה מוסד של צדקה, רוצה הוא שתהא להמוסד הזה שיטה קבועה בחלוקת הכסף.  ומכל שכן שאנו נעשים חברים למוסד, שחרות על דגלו "הפצת השכלה בין אחינו ברוסיה".  במה שנוגע לדברים שבצדקה אולי יכולים אנו לותר לפעמים על שלמות השיטה, מפּני שהצדקה כולה היא בת סדרי החברה המקולקלים, ילידת אי-הסדרים השוררים בחיינו.  אבל במקום שהדבר נוגע להשכלת העם ולחנוכו אין אנו רשאים לצאת ידי חובתנו אך בהשתתפותנו החמרית.  וכשאנו נכנסים בתור חברים "לחברת מפיצי השכלה" רוצים אנו להשתתף לא רק בהגדלת החשבון היבש של הכנסות החברה והוצאותיה, אלא רצוננו להכניס להחברה גם חלק משאיפותינו.  ושותפים מוסרית כזו יכולה להיות רק בזמן שיש לנו חברה ראשית, מרכזית ואחראית בעד פּעולות הועדים של סניפיה המיוחדים ובעד פּעולות מורשיה באי כחה שבכל אתר ואתר.  מפּני זה החליטה האספה ברוב דעות, אחרי וכוחים ארוכים, שיסוד סניפים חדשים עם תקנות מאושרות מיוחדות נחשב לדבר מזיק לשלמות החברה וצריך להמנע ממנו.  ולעומת זה החליטו להרחיב את חוג פּעולותיהם של המורשים למקומותיהם.  וכן הביעה האספה את רצונה, שהחברה הראשית תקרא לכל הפּחות פעם אחת בשנה לאספה כללית לכל מורשיה, כדי שתגיע על ידי זה לאיזו שיטה קבועה בשאלות החנוך וההשכלה.  החוק נכתב, אמר אחד מן הנואמים, ועתה תלוי הדבר בהעומדים על משמרתם להגן עליו; ברצותם יתפוס מקום נכבד בחיינו וברצותם יתפוס מקום, כהרבה מן החוקים הטובים, רק על הנייר בלבד.

שאלת המורים ושאלת למודי הדת בבתי הספר הבינונים לא עוררו כמעט שום וכוחים.  כל הנואמים חזרו אך על פּרק אחד ממסכת-נגעים הישנה, שהיא ידועה – לאלה מן התלמוד העיוני ולאלה מהנסיון שבכל יום.  תלמידים יש לנו וגם כסף רב מוציא עמנו לצרכי חנוכם, אבל מורים אין לנו, וביחוד מורים עברים.  אמנם יש לנו מורים עברי, אבל השם "עברים" נקרא עליהם אך כדי להבדיל בינם ובין המורים הנכרים.  ואפילו בערי התחום אך מעט הוא מספּר המורים, שנוכל למסור לידם את בתי הספר העממיים שלנו.  כל אלה, שנסו לפתוח "חדר מתוקן" מחדש, יודעים עד כמה קשה למצוא מורה הגון ומובהק, שיהיה בקי בתורת הפּדגוגיה ושיהיה מוכשר עם זה לשמש בתור מחנך של דורנו הצעיר.  יש שכל עמל הדואגים להטבת מצב החנוך עולה בתוהו לא מפּני חסרון תלמידים, אף לא מחסרון האמצעים החמריים, אלא מחסרון מורים הגונים, ויש שהחזיקו שבעה "חדרים" במורה אחד לאמר: אסוף את חרפּתנו.  ובאמת חרפּה היא לנו, שעד היום הזה לא עלתה בידנו לכונן בעדנו בית-חנוך למורים עברים.  הבית האחד להכנת מורים עברים, שנבנה בחורבנו של בית הספר להכנת רבנים בווילנא, אינו יכול בשום אופן לספּק את צרכינו.  ועוד גם זאת: תלמידי בית ספר זה אינם מוציאים ממנו בנוגע להידיעות העבריות יותר ממה שהם מכניסים לתוכו, ואם בגפּם באו בגפּם הם יוצאים כלעומת שבאו, והם נוספים על המון המורים העברים, שעבריותם נכללת רק בשמם.

למטה מכל בקורת הוא – מצבם של למודי הדת בבתי הספר הבינונים, ראשית, אין הלמודים האלה על התלמידים והתלמידות העברים חובה, אלא רשות, ומפּני זה אין כל זכר ללמודי הדת העברית ברוב בתי הספר הבינונים אפילו בערי התחום, תלמידי בני ישראל חפשים הם לא אך מן המצוות המעשיות, אלא גם מידיעה כל שהיא בדברי ימי עמם, ויש שצעירינו גומרים את חוק למודם באיזה בית ספר בינוני ומקבלים תעודת בגרות, וכל ידיעותיהם בהיסטוריה העתיקה שלנו שאובות מתוך ספר ההיסטוריה של אילובייסקי הידוע, את היסטוריה של ימי הבינים אינם יודעים כלל ועל ההוה של עם ישראל שופטים הם על פּי הידיעות המקוטעות, הבאות בהעתונים הכלליים לפעמים, ביחוד מיום שנתפּשטה הציוניות.  ובני-הנעורים האלה הלא הם החלוצים, שעליהם הננו משליכים את יהבנו ואת תקותנו, כי המה יעברו לפנינו לסול לנו מסלות חדשות.  וכי נקח את בתי הספר, שבהשתדלות איזו מאבות התלמידים או ברחמיהם הגדולים של מנהלי בתי הספר פּנו שם מקום גם ללמודי הדת בעד התלמידים העברים, – הנה אוי לנו אם נאמר, שכמעט בלי יוצא מן הכלל נכשלים אנו במורים שאינם הגונים.  מורי הדת הם ברובם או אלה שגמרו את בית הספר לרבנים הישן או הרבנים "מטעם" החדשים, וקשה לנו להחליט, מי עולה על מי, מי מהם יותר אינו מוכשר לטעת את האהבה לכל קדשי עמנו בלבות בני הנעורים.  אנו אומרים "לטעת את האהבה", מפּני שאך על נטיעת האהבה, על זריקת איזה זיק של חבה ללב התלמידים יכולים אנו לדבר בשעה שלהלמודים האלה מקדישים מן שעה אחת עד שתי שעות לשבוע. וכה נהפך למוד כתבי הקודש ללמוד רשמי, והמורים יודעים איך ליטול מן הספרים האלה את קדושתם, להסיר מעליהם את השירה האלהית ולעשותם ללמוד יבש, אשר רוח אין בו.  וגם זאת רעה חולה היא, שאפילו המורים העברים המעולים שבנו רחוקים הם ברובם מהבנת השירה העמוקה המרחפת על כתבי קדשנו, והם משתמשים בה בעיקרם לצורך למוד הלשון ומגדלים את תלמידיהם ללא-שירה וללא-יראת-הרוממות מפּני הדר-גאונם של הספרים האלה.

האספה הביעה את רצונה, שהחברה הראשית תשתדל להכין מורים עברים במלוא מובנה של המלה הזאת, וכן גם מורים הגונים בשביל למודי הדת.  האספה הביעה את רצונה, אבל לא בררה את הדרכים ואת האמצעים, שצריך לבוא כדי להגיע למטרה זו.  אמנם רבות עלינו להכין, וטרם כל עלינו להכין "מכינים", מאותו הטעם, שאף צבת בצבת עשויה.

_________

סמוכה בזמן להאספה הפּטרבורגית, שדברנו עליה לעיל, היתה חגיגת היובל של נשיא חברת מפיצי השכלה, הברון הורץ בן יוסף גינצבורג.  ואף על פּי שיודעים אנחנו, כי הקשר הפּנימי בין כל מה שסמוך בזמן או במקום לאו דוקא הוא, אבל כן הורגלנו מנעורנו לדרוש סמוכין, ויש שדרישה כזו מועילה הרבה להבנת השייכות שבין מחזות-החיים הנפרדים, וגם הפּעם לא נשגה אם נאמר, שהאספה היתה במדה ידועה כעין מבוא או פרוזדור להחגיגה.

ביום כ"ו יאַנואַר העבר מלאו ארבעים שנה לעבודתו הצבורית של הברון גינצבורג ושבעים שנה להולדתו.  וכדי לתת לחגיגה זו ערך כללי-צבורי, נוסדה קומיסיה מיוחדת על יד הועד הפּטרבורגי, והקומיסיה פנתה במכתב קריאה לאנשים רבים ושונים, הידועים להועד בהשפּעתם ובעבודתם בקהלותיהם.  במכתב-הקריאה הזה מודיעים חברי הקומיסיה, כי מכבדי הברון גינצבורג ומוקיריו החליטו לאסוף סכום הגון בתור קרן-קיימת, ששם הברון יהיה נקרא עליה ושתהיה מוקדשת ליסוד איזה מוסד השוה לכל נפש מישראל; והמוסד הזה הוא, לפי דעת חברי הקומיסיה, בית ספר בינוני או גבוה להכנת מורים עברים בעד הדור הצעיר.  אוהבי הברון הורץ בן יוסף גינצבורג, – כך פּונה הקומיסיה במכתב-הקריאה שלה, – בחפצם לשים שם וזכר למפעליו הגדולים, החליטו ליסד מוסד נכבד, אשר ישא עליו את שמו על יד החברה, אשר לה הקדיש את מבחר כחותיו ואשר יעמוד בראשה זה כארבעים שנה" – – – "כבר בא העם לידי הכרה גמורה, כי מכל צרכיו השונים הצורך היותר נכבד והיותר נחוץ הוא להפיץ את אור הדעת בין כל מפלגות העם"... הדרך המובילה למטרה זו היא יסוד בתי ספר, אולם על הדרך הזאת עומדים מעצורים רבים, ואחד מן המעצורים האלה הוא חסרון מורים ומנהלים מומחים לדבר, חסרון אנשים, אשר השכלה כללית עם דעת שפת עבר ודברי ימי ישראל תתאחדנה בידם, ויחד עם זה יהיו מסורים בכל לבם לדת אבותיהם"... "האנשים, שהטילו על עצמם להתעסק בענין הזה, מבלי להחליט מראש על אודות המקום, שבו יוסד המוסד הזה, ועל אודות תבניתו ותכליתו, – בכל אופן שמו להם מטרה, כי ללמודי היהדות צריך לפנות בו מקום בראש, וכי המורים אשר יצאו ממנו יהיו מחונכים ברוח היהדות המסורה, וכי המוסד הזה, אשר יהיה באחת מערי-המדינה המרכזיות, יעמוד תחת אפּוטרופּסותה של חברת מפיצי השכלה ובאי כחה"[3].

החגיגה בעצמה הצטיינה ברוב פאר ופרסום.  אחדות מקהלות ישראל שלחו את ציריהן לברך בשמן את חתן היובל, ורבות מן הקהלות היותר גדולות שלחו את ברכותיהן על ידי הטלגרף.  כמדומה לנו, שלא נחטא להאמת, אם נאמר, שהברון גינצבורג הוא הראשון בין יהודי רוסיה ,שזכה לפרסום כזה ולחגיגה כזו.  אנו חושבים, שיש להחגיגה הזאת ערך כללי, ומפּני זה אין אנו רשאים לעבור עליה בשתיקה ב"השקפה כללית".  באמרנו, שהברון גינצבורג הוא הראשון בין יהודי רוסיה, שזכה לחגיגה כזו, אין אנו מכוונים דברינו כלפּי אותות הכבוד, שנפלו בחלקו של בעל היובל בדרך רשמי.  אותות כבוד אלה קבל לא בעד מפעליו לטובת כלל ישראל, אלא בעד צדקת פּזרונו לכל דבר שבצדקה במוסדות כלליים שונים.  רבים מאחינו קבלו אותות כבוד כאלה, אף על פּי שמעולם לא עסקו בצרכי הצבור העברי.  בעד עמם היו אך "שרים נכבדים", שאפשר להתגאות בהם, כמו שמתגאים הקרובים העניים ב"דודיהם" העשירים, שעלו לגדולה, אפילו אם לא זכו אף פּעם לדרוך על מפתן היכלם של ה"דודים" האלה.  אבל לא כן הוא הברון גינצבורג.  גם בשעה שההצלחה האירה לו פנים, לא עורה את עיניו מראות כל מה שנעשה בשדרות התחתונות של אחיו בני עמו, ומנעוריו ועד זקנה ושיבה השתתף תמיד בצערם והשתדל עד כמה שידו מגעת להיות להם לעזר.  הברון גינצבורג הוא אחד מן ה"שרידים היחידים", אחד מן העסקנים מהטיפּוס הישן, המאמינים עוד באמונה שלמה, שהשתדלנות יכולה להביא רוח והצלה לעם שלם; והשתדלנות במובן הרחב של מלה זו היתה לו ליסוד מוסד בכל עבודתו הצבורית, ועל כן מתיחס הוא בשלילה לכל תנועה עממית, שאומרת להחליף את השתדלנות באורגניזציה שלמה ומסודרת.  במקום אחר ("הזמן", גליון 10) דברנו בפרוטרוט על דבר ההבדל שבין השתדלנות ובין ההנהגה המסודרת, ושם מצאנו, שתקופת השתדלנות בחיי העם דומה היא במעט או בהרבה לתקופת הגבורים, או כמו שקוראים לה אחרים – תקופת הערפל, – לאותה השעה ההיסטורית, שבה אי אפשר עוד להכיר בין כרתי לתכלת.  השתדלנות היא בכלל חסרת שיטה קבועה מפּני שהיא תלויה ברוחות המנשבות באותה שעה ובאותו מקום.  השתדלן נמצא תמיד בבחינת רואה בעבים בעת הקציר.  הוא צריך לכוון את השעה, להשתמש ברגע של רצון.  וזהו ההבדל העיקרי שבינו ובין המנהיג של קבוץ צבורי.  אמנם גם המנהיג צריך להוציא תועלת מתנאי הזמן והמקום, אבל באופן אחר לגמרי.  הוא אינו סומך על המקרה בלבד; הוא נשען בהשערותיו, קודם כל, על ההכרח ההיסטורי.  שעה מאושרה או בלתי צלחה יכולה רק לקרב או לרחק את יציאת מחשבותיו אל הפּועל, בעוד שהשתדלן שם את כל מבטחו רק בה"מקרה הטוב" ואך אל שעת הרחמים עיניו נשואות.  תקופת השתדלנות היא עם זה גם תקופת המעבר מחושך לאור, מעבדות להשתחררות הרוח.  סימני ההשתחררות הזאת, אם אינם בולטים עוד בחיינו, על כל פּנים ניכרים נצניהם לאלה, שאינם רוצים לסגור את עיניהם מראות את התמורה הפּנימית, הכובשת לאט לאט גם את עולמנו העברי.

הברון הורץ גינצבורג הוא אחד מן השתדלנים, שעסקו כל ימיהם בצרכי הצבור הגדול באמונה.  שיטת השתדלנות בכללה אינה יכולה עוד להפיק רצון מאתנו כיום הזה.  ובכל זאת חייבים אנו בכבודו של הברון גינצבורג.  אין לנו המשפּט לדרוש ממנו, כי יקדים את דורו.  לאו כל אדם זוכה להיות רואה באיספּקלריא המאירה מה שעתיד לבוא.  אַנחנו חייבים בכבודו של הברון גינצבורג על חבתו הטהורה לעמו, על היותו נתון בלב ונפש לקדשי אומתו, על שהכין את ביתו על יסודות היהדות הטהורים, בעוד שרבים מה"אדירים" בני גילו השתדלו בכל עוז להשליך אחרי גוום כל מה שהיה מקשר אותם עם עמם.

___________

ובשעה שעמנו מתעורר לחיים חדשים ורוצה לשחרר את ה"אני" הלאומי שלו ולכונן בשבילו מצב יותר מוכשר להתפּתחות טבעית וחפשית; בשעה שעמנו, בדאגתו להעתיד, מתרפּק על זכרונות ה"עבר הגדול" שלו, – בה בשעה קרובים אל העבר הזה אנשים אחרים, מעולם אחר לגמרי, ומשתדלים להסיר ממנו את קדושתו ולשלול ממנו את ערכו המרובה, שהכל היו מודים בו עד עתה.  האנשים האלה יושבים באוניברסיטות ועטרותיהם בראשיהם ודורשים מעל הקתדראות, ובבחינה ידועה נחשבים הם לכהנים חדשים בהיכל המדעים.  לכל אחד מן הכהנים הללו יש אלילו שהוא עובד לו, אך על פּי שהאלילים והכהנים החדשים שונים הם תכלית שינוי מן האלילים והכהנים, שהיו לפניהם בדורות הקדומים.  הכהנים הראשונים היו מתכסים באפר האמונה וכל כבודם היה בבחינת "הסתר דבר", והכהנים החדשים דוגלים בשם החכמה ומשמיעים את קולם מעל הקתדרא-הבמה בבחינת "חכמות בחוץ תרונה".  קראו נא את ספרי המלומדים חוקרי הקדמוניות ותראו, שכל אחד מהם מבכר את המקצוע, שהוא עובד בו, על כל המקצועות האחרים של אותה החכמה, שהמקצוע שלו הוא רק חלק ממנה.  חוקרי מצרים, למשל, מחליטים, שאדמת מצרים היא ערשה של הקולטורה האנושית הכללית, וחוקרי הודו או כוש באים ומכחישים אותם ומטלטלים את ערש הקולטורה דוקא לאותו חבל האדמה, שהמה תרו אותו בחקירותיהם ובחפירותיהם.  אנו נותנים את הכבוד הראוי לחוקרים כאלה, המחסרים לפעמים את נפשם כל ימי חייהם מטובה ומבלים כל עתותיהם תחת משואות- מפּלה באיזו ארץ נדחה כדי להפיץ אור על איזה חלק מן העבר האנושי המטושטש.  אבל עם כל זה רשאים אנו לאמר, שאהבת החוקרים האלה לעבודתם מעורת לפעמים את עיניהם, עד שהם רואים השערות בעלמא כודאיות וברק אור מתעה נהפך בעיניהם לאור מתמיד.

קוראינו זוכרים עוד בודאי את הרעש, שהטילה בשעתה דרשתו של אחד מן המפורסמים שבחוקרי קדמוניות הבבלים והאשורים.  אנו מדברים על מחברתו של הפּרופיסור פרידריך דיליטש Babel and Bible.  שם המחברת בלבדו צוחני הוא יותר מדי ואופן חבורה של מחברת זו היה עוד יותר צוחני.  החכם והמלומד יצא הפּעם "מעולם-האיצטגנינות" שלו לדבר על תוצאות חקירותיו המדעיות בפני אנשים, שאולי השפּעתם רבה על כל סביבותיהם, אבל לא – במקצועות החכמה והמדע.  הפּרופיסור דיליטש מצא, כי חלק הגון מתורת ישראל לקוח בעיקרו מתורת הבבלים, שקדמה להראשונה בכמה אלפים שנה.  כמעט כל המלומדים המפורסמים במקצוע זה יצאו כנגד המחבר והרסו את השערותיו, התלויות כרובן בשברי-לוחות, שנמצאו בסביבות תל-אל-אמרנה, אחת מן החרבות המצריות היותר עתיקות.  אבל החכם לא מצא גם הפּעם לנחוץ לצאת נגד מבקריו בספר מדעי, אלא נשאר נאמן לדרכו הראשונה שבחר לו, להחליף את הספר ב"דרשה" ולהמציא על ידי זה מזון להספרות העתונית ולהשוק הגדול.  והפּעם יצא לדרוש מעל הבמה כגבור מלחמה, היודע מראש, כי לו העוז והגבורה ולו זר הנצחון; וכאיש מלחמה לא עסק עוד בתוצאות חפירותיו, אלא העביר את נקודת הכובד של דרשתו מעולם החפירות לעולם החתירות.  לא כדי לגלות עמוקות, אלא כדי לחתור חתירה עמוקה תחת אשיות היהדות המקובלת והמסורה השתמש הפּעם החכם המלומד בכלי זיינו.

בשנת 1866 הוציא הפּרופיסור דיליטש לראשונה את ספרו: "פּתיחה לספר-מלים עברי-ארמי חדש לכתבי הקודש" (Prolegomena eines neuen hebraeisch-aramaeischen Woerterbuches zum alten Testament).  הספר הזה עוסק אך בחקירה פילולוגית של הלשון העברית, ובכל זאת כבר אז לא היתה דעת המלומדים נוחה מן הספר הזה מפּני שמצאו בו, מצד אחד, הפרזה והגזמה יתירה במה שרצה המחבר לתת את הבכורה להלשון האשורית העתיקה; ומצד השני מצאו המבקרים, שהמחבר יותר ממה שהוא חוקר – מתוכח הוא, ואין לו אותה קרירות הרוח הנחוצה לכל חוקר מדעי.  ובאמת יכולים אנו למצוא ב"פתיחה" הנזכרת מקומות הרבה, שמתוכם ניכר כבר, אנה פני המחבר מועדות.  בסעיף י"ב מספרו זה הוא משתדל לברר את היחוס הפילולוגי שבין שתי הלשונות העתיקות: האשורית-הכשדית והכנענית-העברית, והוא בה לידי מסקנה, אחרי שהביא הרבה דוגמאות מאוצר השרשים של השפות הללו, כי קרובות הנה זו לזו הרבה יותר ממה שחשבו עד עכשיו.  "איך יכולים אנו לבאר את הקשר הפּנימי שבין הלשון העברית והאשורית, או, מה שדבר אחר הוא, בין הלשון הכנענית-העברית ובין הכשדית-האשורית? רק דבר אחד ברור יוצא לנו מזה, שעוד בתקופת ההיסטוריה היותר עתיקה הצטיינו השבטים השמיים האלה יותר מכל השבטים האחרים בהתחברות קרובה ובהשפּעתם זה על זה.  כן הדבר, אם אך נשים נגד עינינו את הזכרונות של עם ישראל היותר עתיקים ונראה עד כמה מחוברים הם אל הזכרונות הכשדיים – אני מרמז אל נהר פּרת ונהר חדקל, היוצאים מעדן להשקות את הגן, אל הספּור על דבר המבול ואל המגדל בבקעת שנער; – עד קמה קרובים הם הכנענים-העברים להכשדים באמונתם, ברגשותיהם ובמחשבותיהם – אני מרמז אל האלילים בעל, עשתורת, דגון, מולך, אל הכרובים והשרפים (?)... אל הרבה מנהגים קדומים כשדיים-עבריים, שבשום אופן אין אנו יכולים ליחס אותם לתקופה מאוחרת, כמו למשל קדושת השבת (?)... אם נשקול את כל הדברים האלה, לא נחשב לאנשי-רהב, אם נאמר שהתחברות זו היתה בתקופה עתיקה, בזמן שהכשדים לכל הפּחות נאחזו כבר בארץ והגיעו למדרגה ידועה של מדיניות ושל אמונה אישית" (פתיחה", עמ' מ"ח והלאה).

בחרנו לנו את המקום הזה מספרו של הפּרופיסור דיליטש, שיצא לאור ט"ז שנה "לפני הרעש", מפּני שרצינו להראות את הביצה, שממנה יצא הצפעוני לאחר ט"ז שנה.  במקום הזה אנו מוצאים כבר רמזים ל"תורה מן הכשדים", ואנו רואים, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, כי גם המלומד והחכם, אם אך מציב הוא לו למטרה לבסס את השקפותיו המוקדמת על יסודות מדעים – ויהי מה, אינו נגרר אחרי חקירותיו, אלא מושך הוא אותן בחזקה אחרי השקפותיו.  אחד מן הפּרופיסורים המצוינים אמר בדרך היתול, שהמיקרוסקופּוס הוא כלי כזה, שכל אחד ואחד רואה  בו מה שהוא רוצה לראות על ידו.  ההיתול אמנם אינו אלא היתול, ובכל זאת יש בו קורטוב של אמת.  כמה מלומדים הסתכלו באספּקלריא המאירה שלהם ובראו להם עולמות שלמים של ברואים ויצירים קטנים, שלא היו מעולם בעולם המציאות ונמצאו אך בדמיונם של המלומדים!

אמנם אין מגמתנו פה להכנס בעובי הקורה של השאלה על דבר השפּעתם של הכשדים על היהדות העתיקה.  זאת יעשו המומחים והבקיאים בתורת הכשדים וספרותם, המגיעה לימי אמרפל והמכוסה לעת עתה בערפל.  ומודים אנו, שאלמלי היתה כל המחלקה הזאת אך מחלוקת לשם שמים, לשם החקירה הצרופה, אלמלי היתה בה שום תערובת של מלחמה אחרת לגמרי, אז לא היינו שמים אליה לב כלל.  העברים קבלו את השפּעתם מאת הכשדים.  נניח כי כן הדבר.  ומה בכך? וכי על ידי זה אבדנו את זכות קיומנו בתור עם? וממי קבלו השפּעתם העמים האחרים, – הגרמנים, הצרפתים, הבריטים ועוד? ולמה רגשו כל כך אחינו שבאשכנז, מפּני מה מקדישים הם זה כשנה תמימה מאמרים בכל העתונים שלהם להלחם ב"איש חרמם"? אחינו שבאשכנז הלא הורגלו להתפּאר, שאשכנזים גמורים הם, אלא שמחזיקים הם בדת משה; ומה מהם יהלך, אם שרשי היהדות נמצאים בתורת הכשדים העתיקה – והלא אחיהם האשכנזים האמתיים אינם מתביישים להחזיק בדתם, ששרשיה נמצאים בלי שום ספק בתורת היהודים העתיקה, – דבר, שאינו צריך ראיה מצד חפירות מתחת למעי מפּלה ואחרי בדיקת שברי-לוחות? הלא האמת הדתית אמת היא למחזיקים בה כשהיא לעצמה ואינה תלויה במי שאמרה! ואם אבדו אחינו שבאשכנז את מנוחת נפשם על ידי דרשתו של הפּרופיסור דיליטש, אין זאת אלא שה"אני" הלאומי התחיל מתרוצץ בקרבם.  הם אינם רוצים בשום אופן לותר על יחוס משפּחתם, אינם רוצים להחליף את "אברהם אבינו" באמרפל מלך שנער.  אבל רגש גאון כזה יוצא כבר מחוגה של השקפה דתית, גאון כזה הוא גאון לאומי, הוא חלק מהנשמה הלאומית, שהיה בעל כרחם של הגרמנים בני דת משה גם בהם בעצמם.

היינה מעורר במקום אחד שאלה כזו: מה היתה מפסידה או מרויחה האנושיות, אלמלי מצא אברהם את האיל, שנאחז בסבך בקרניו, ואלמלי העלה לקרבן את בנו, את יצחק? היינה מעורר את השאלה והוא בעצמו נותן תשובתה בצדה: מספּר האילים או התישים היה אז רב בארץ יותר ממה שהוא עתה, אבל היהדות היתה חסר לנו.  אנחנו נעורר שאלה אחרת מעין זו: מה היתה מפסידה או מרויחה האנושיות אלמלי בא דיליטש בדרשתו? – היינו חושבים, שהעברים היו הראשונים, שבראו את אמונת היחוד, בעוד שבאמת (נניח זאת!) הכשדים קדמו להם בתורתם.  ומה היתה מפסידה או מרויחה האנושיות, לוא חסרה היהדות לגמרי מן ההיסטוריה שלה? – האנושיות היתה אז מוכרחת לשבת ולחכות עד שנת 1902 לספירת הנוצרים, עד שיקום הפּרופיסור דיליטש ויעלה מעמקי-האדמה את האמונה הכשדית העתיקה...

אבל, כאמור, לא מחלוקת לשם שמים אנו רואים בזה, אלא את המחלוקת העתיקה, שלבשה במאה העשרים צורה אחרת, כיאות לבת מנומסת של העת החדשה.  הלא זוהי המלחמה המכוונת כלפּי הר סיני, מאז ירד ה' עליו באש להשמיע את מדברותיו.  הקופצים את אגרופם כלפּי הר סיני כיום הזה יודעים הם, שהם מביאים בזה הרס ואבדון גם על קדשי עצמם, שהם משליכים אבנים לתוך הבאר, ששתו את מימיו כל ימי חייהם, אבל "תמות נפשי עם פּלשתים" במקום שאין דרך אחרת לנצח – זהו כלל גדול לבעלי מלחמה, אחת היא, אם המלחמה היא על שדה קרב, או אם היא מלחמת החיים או מלחמת הדעות.

אנחנו, שאין אנו רק בני דת משה בלבד, אנחנו, שמרגישים אנו את עצמנו כבני אברהם, יצחק ויעקב, לא הצטערנו ביותר בשעה שהקיסר ווילהלם מחא כף לדרשתו הראשונה של הפּרופיסור דיליטש, ואין אנו שמחים ביותר בשעה שהקיסר בעצמו יצא במחאה גלויה נגד דרשתו השניה של הפּרופיסור.  מכל המלחמה הארוכה הזאת לומדים אנו רק להבין פּרשה אחת סתומה בתורתנו העתיקה.  מקדם נסעו האנשים וימצאו בקעה בארץ שנער ויאמרו, הבה נלבנה לנו לבנים ונבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם.  אלה המה בני דור ההפלגה.  המגדל נהרס, הלבנים נשברו ו"החמר היה לחומר", אחרי אלפי שנים, להפּרופיסור החוקר בקדמוניות הכשדים והאשורים.  לנסות עוד הפּעם לבנות מגדל וראשו בשמים ולעשות לו שם.  הוא רוצה לקומם הריסותיו של המגדל בבקעת שנער.  זהו מלומד של דור ההפלגה וההגזמה.

__________________

 

XI

 

(אספת "מזרחי".  תביעות החרדים בלונדון ונוסח הטלגרמא בלידא.  חשבון פּעולותיו של המזרחי.  החרדים עושים קידות פני אחיהם בדעה שבמערב.  מבקרי החשבון.  הקטיגור שנעשה לסניגור, וחשבונו המצטרף.  הסעיף השלישי של הפּרוגרמה.  החרדים והחפשים-בדעות שבועד המזרחי. – עושים הרבה ומוציאים מעט.  מוציאים הרבה ועושים מעט.  הארבה והפּקידים.  יק"א מגלה ארץ חדשה.  פּטיציות ואזהרות.  יק"א ודעת הקהל.  סכום הנדוניא ורגש האהבה.  איש אומלל בחייו ובמותו.  פּסוק אחד מנבואת יואל בן פּתואל. – הפּסיכולוגיה של "אדונינו" המערביים.  בקורת לבקורת, אירופּיות – ונימוס.  גרזן וציוניות).

 

האיר המזרח! המסך מורם לאט לאט וה"מזרחיים" באים ומסירים את המסוה מעל פּניהם.  התביעות מובררות, והערפל, שהיה מכסה אותן, הולך הלוך וכלה.  המזרחיים, גם קודם שנברא מרכזם וקודם שלקחו להם את השם הזה, היו תמיד מן המגינים על הציוניות המדינית "הטהורה".  הם היו תמיד ה"משגיחים על הכשרות" בתנועה הצינית ולא היו נותנים, עד כמה שהיה בידם לבלי לתת, להכניס להפּרוגרמה הבזילאית איזו עבודה, שיש בה משום חשש "קולטורה".   הם היו הראשונים, שרצו להעמיד את הציוניות על השקלים, מניות-הבנק וכדומה, ובלבד שלא יאצלו ה"צעירים" מרוחם על הציוניות, בלבד שיצטיינו הקונגרסים במנוחה ובשלוה, מבלי שתתעורר שום שאלה, שמסוגלת להראות את התהום הרובצת בין השקפות החרדים ובין השקפותיהם של הצעירים.  גם את העובדה, שהחרדים עומדים גם כעת ברובם מרחוק או מנגד להתנועה הציונית, השתדלו המזרחיים לפרש מנקודת ראותם הם: החרדים חסים על הקנינים הרוחנים המסורתיים של עם ישראל, והצעירים נגשים – לפי מבט החרדים – אל המסורת העתיקה בידים גסות; ובכן איככה יוכלו החרדים וראו כבלע את הקודש? ואולם, בהיות שמצד אחד אי אפשר לנעול את הדלת בפני הצעירים, ומצד השני נחוץ למשוך אל התנועה הציונית את ההמון הגדול של החרדים והיראים, – אין עצה אחרת, אלא לגזור שתיקה על כל השאלות העלולות לגרום חלוקי דעות וסכסוכים.  לפי זה היו החרדים המתפּשרים מחויבים לקבל גם על עצמם את איסור הנגיעה בשאלות, הנוגעות באופן ישר או בלתי-ישר לעניני הדת והאמונה.  ולפיכך הכריזו החרדים מעל במת הקונגרס ומעל הבמות הקטנות, המשועבדות להבמה הגדולה, לא פעם ולא שתים, כי מותרים הם על זכותם לחזק את הדת בחיוב וכל השגחתם תצטמצם רק בזאת, שלא יתנו לאחרים להכניס "זרמים זרים" להפּרוגרמה הציונית.  בקיצור: החרדים היו מציעים לכרות ברית שלום על צד הפּשרה, מה הם ב"שב ואל תעשה", אף הצעירים יהיו כך, ואז תשאר אך העבודה הציונית המשותפת, שאי אפשר לחלוק עליה לא מנקודת ראותם של הצעירים ולא מזו של החרדים.  אכן גם החרדים לא נואלו להאמין, שעל ידי פשרה כזו יעלה בידם להביא לידי מצב המנוחה את גלגל החיים, ומעתה "הכל על מקומו יבוא בשלום" בחיינו הפּנימים שבכל אתר ואתר.  גם החרדים לא היו תמימים כל כך לקוות, כי מעתה יעזבו הצעירים והחרדים כל עבודה קולטורית ויעסקו אך במכירת השקלים, המניות וכדומה, אבל המה רצו להפקיע את כל העבודות האלה מרשותה של הציוניות ולהעמידן ברשות עצמן, כדי שלא תהי האורגניזציה הציונית אחראית בעד תוצאותיהן של העבודות האלה, כדי שיוכלו החרדים להראות לכל, שהציוניות תמה היא, כשרה היא, ואין בה משום חשש תערובת אף למהדרין מן המהדרין.

אפשר לחלוק על השקפה כזו, אבל אפשר גם להסכים לה, אם גם לא מטעמיהם של החרדים.  לכתחלה סברו רבים מן הציונים, שהציוניות הרשמית עתידה באמת לסוכך באברותיה על כל העבודות הרבות והשונות במטרותיהן, עד שתהא מקפת את כל צדי החיים, מבלי להשאיר אף מקום כל שהוא לאיזו אורגניזציה, שתהא נמצאת מחוצה לה.  הם האמינו, שגם העבודה המכוונת להרמת מצב החנוךְ, להטבת מצב הספרות וכאלה, תהא נכללת בהציוניות.  ואולם כמדומה לנו, שמהלך התפתחותה של התנועה הציונית במשך השנים האחרונות מוכיח למדי, שאי אפשר לקוות עוד, כי הציוניות תהיה לנו האורגניזציה היחידה, שתטביע את חותמה על כל פעולותינו הקולטוריות.  הציוניות אינה קנינם הפּרטי של היהודים בני ארצות המזרח, אלא קנינו של העם העברי בכללו; ולהשאלות הקולטוריות חסרה האחדות העממית לגמרי, ותמיד יהיה מרחק ידוע בין השאיפות הקולטוריות של היהודים המזרחיים ושל היהודים המערביים.  בטוחים אנחנו, כי עוד שנים אחדות תעבורנה ונברא לנו מרכז מיוחד לעבודתנו הקולטורית, שבודאי נשתדל להתאימה אל שאיפתנו הציונית, אבל לא נעמידנה ברשותה של האורגניזציה הציונית הרשמית.  הקונגרס לא יהי עוד המכריע בשאלות איסור והיתר, הנוגעות להעבודה הקולטורית, ורק באופן כזה נשחרר את עצמנו מן העול הכבד, ששמנו בעצמנו על צוארנו שלא באשמת מנהיגי הציוניות.  מנהיגי הציוניות התחננו פשוט על נפשם לבלי העמיס עליהם הנהגה במקצועות כאלו, שהם, המנהיגים, חושבים את עצמם בלתי-מומחים להם.  ולוא היינו זוכרים, שהזמן שאנו חיים בו הוא זמן חלוקת העבודה בכל מקצועות החיים, במקצועות עבודת הרוח כמו במקצועותיה של חרושת המעשה, – כי אז לא היינו מאבדים בידינו זמן רב, ולא היינו מפזרים כחות הרבה לדבק באופן מלאכותי השקפות שונות ועולמות שונים ולאמר לדבק טוב הוא, במקום שעלינו היה להשתדל מראש לתת ריוח בין הדבקים ולהבליט על ידי זה ביותר אותה העבודה, שיכולה להיות באמת משותפת לכלנו, שוה לכל נפש מן המזרחים והמערביים, מן החרדים והצעירים.  רק באופן כזה, כלומר כשנברא מרכז מיוחד לעבודה קולטורית, נעצור כח להגן גם על שלמותה של הציוניות המעשית והמדינית, וגם עבודתנו הקולטורית בעצמה תהי יותר פוריה, מפני שלא תהיה תלויה עוד בהחלטות הקונגרסים, שנוצרו בעצם וראשונה לשם הציוניות המדינית ולא יותר.

עד כמה נחוץ לנו מרכז קולטורי מיוחד בזמן הזה, יכולים אנו לראות גם ממעשי-אספת המזרחיים האחרונה.  אנו רואים, שהמזרחיים ממציאי הפשרה בין החרדים ובין הצעירים עברו כבר מ"שב ואל תעשה" ל"קום ועשה", וכבר הם מופיעים נגד עינינו באספתם האחרונה בלידה חמושים כדבעי בתביעות קולטוריות חיוביות.  עוד קודם שנוסד ה"מזרחי" נגעתי בשאלה זו, וכתבתי אז (עיין ה"שלח", כרך ט', חוברת נ'-נ"א, השקפה כללית): "הרבנים האלה בראו את הפרקציה הראשונה במחנה הציוניים בקונגרס הרביעי בלונדון..... אמת, כי תביעותיהם היו אך שליליות: לבלי לתת מעל במת הקונגרס לגעת בעניני הדת, לבלי לדבר על עניני החנוך ולבלי להתחתן את ה"קולטורה" שנואת נפשם; אבל כל מי שיש לו עין בוחנת היה יכול לראות, עד היכן הדברים מגיעים, כי בעלי הפרקציה הרבנית מסתפקים לעת עתה במועט מפני שאין להם עוד מצב איתן כזה, שיתיר להם לבוא בתביעות חיוביות, אך ברור להם, כי יבוא יום ויהיה מותר לגעת גם בעניני הדת, לדבר גם על החנוך, גם על הקולטורה, והכל "על צד ההכשר היותר טוב".  לא מפני שנזרקה נבואה לתוך עטי כתבתי מה שכתבתי, אלא מפני שבקונגרס הלונדוני כבר היתה בולטת למדי כוונתם האמתית של הרבנים החרדים.   לוא אך היה אז ביכלתם לכבוש את במת הקונגרס, אז היו מהפכים אותה בעונג רב לבמה של דרשות, שמטרתן הראשית היא ל"החזיר למוטב" את ה"אומה הישראלית".  נסיונות אחדים כאלה נעשו כבר בלונדון, אבל, כאמור, עדיין היתה אז חסרה האורגניזציה להחרדים, ומפני זה היו חסרים להם גם העוז והבטחה, שבהם מצטיינים אך אלה, שנעשו כבר לאגודה אחת ויודעים, שיש להם על מי לסמוך בשעת הדחק.  אבל עכשיו, אחרי שהחרדים נתאגדו כבר, אחרי שבראו להם את ה"מזרחי" מרכזם, כבר זכינו לשמוע דברים יותר ברורים מפי המנהלים הראשיים, דברים, שלא השאירו מקום לספקות ולוכוחים.  ועכשיו אנו יודעים כלנו, אנה פני המזרחי מועדות.

מה הועילו חכמים בתקנתם? – זוהי השאלה הראשונה, המתעוררת מאליה כשאנו קוראים את חשבון מעשיו של "מזרחי".  יוצרי המזרחי קוו, כי כשתוסד אגודתם מיד ינהרו אליה המונים רבים ויתנו ידם להאורגניזציה הציונית.  לקלי-האמנה האלה יכולים אנו רק להביע את רגש צערנו על מיעוט החברים החדשים מבין שדרות החרדים, שנתוספו במשך קיומו של המזרחי.  אבל אנו לא יכולנו לקוות אחרת גם מראש.  הסבות, המעכבות בעד התפשטותה של הציוניות בין כת החרדים, וקודם כל – בין אלפי הרבנים במזרח ובמערב, יותר עמוקות הן ולא על נקלה תוסרנה.  הרבנים והחרדים, בתור מפלגה, יכולים לתת את ידם להציוניות רק אז, כשתמסר התנועה הציוניות כלה בידם הם, רק אז, כשיוכלו להיות ראשי המשפיעים עליה, ולעולם לא יסתפקו במלאכה נקיה וקלה של "שב ואל תעשה".  וזאת יכלו יוצרי המזרחי ללמוד מעצמם.  עליהם אך להתבונן אל גידולן של תביעותיהם מן הקונגרס הלונדוני ועד האספה הלידאית: בלונדון בקשו רק אצבע ובלידא – יד שלמה.  מר גורלאַנד, אחד מעמודי התוך, שה"המזרחי" נשען עליהם, הציע בשם הועד לשלוח טלגרמה למנהיג הציוניים בנוסח כזה: "בשם אלהי ישראַל שולחת אספת המזרחי רגשי ברכתה והבעת חפצה, שרעיוננו הנעלה יצא לפעולות ברוח הדת"[4].  אחד מן הצירים מעיר על זה, ש"סוף הטלגרמה "ברוח הדת" יוכל להביא לידי טעות  ולתת מקום לחשוב, כי המזרחי נוסד כל עיקרו לחזוק הדת".  הציר הזה מצא, כי נוסח הטלגרמה אך נותן מקום לטעות הוא, אבל לולא זאת מתאים הנוסח הזה לתביעות המזרחי.  גם הציר השני מצא, שנוסח הטלגרמה הוא אך "דימונסטרטיב", ודורש "לשנותו, ולפחות במקום שתי המלים האחרונות לכתוב: "ברוח הלאום".  ו"רוח הלאום", כידוע, הוא מושג נוח להשתרע.  והיה כי ישאלו מחר או לאחר זמן, מה הוא רוח הלאום, יוכיחו המזרחים בראיות נאמנות, כי הלאום והדת אחוזים וסבוכים זה בזה כשלהבת בפתילה.  רק הציר מאודיסה, הד"ר אַווינוביצקי, הבין הפעם, עד היכן הדברים מגיעים באמת, והכיר כי שנוי הנוסח לא יועיל פה כלום: "אדוני! הטלגרמה הזאת אינה ברכה, זאת היא פרוגרמה שלמה, פרוגרמה הדורשת עירוב הדת והציוניות!..." והד"ר הזה חשב בתמימותו עד כה, שהמזרחיים יותרו על כל זכיותיהם ויסתפקו אך בהשגחתם שלא יאונה כל רע לעניני הדת מצד הצעירים!... אמנם לנו אחת היא, אם נשלחה הטלגרמה בנוסח זה, בשנוי נוסח, בנוסח אחר לגמרי או גם לא נשלחה כלל.  לעניננו נכבדה לפעמים גם טלגרמה שלא נשלחה...

מענין הוא גם החשבון של פּעולות המזרחי במקום שנוגע הוא ביחוסם של החרדים אל הציוניות.  "מספּר כל האגודות המזרחיות עד היום הוא 210, מהן 84 אגודות חדשות, שנוסדו כל עקרן על ידי המזרחי.  מהמכתבים שקבלה לשכת המזרחי נראה, שלולא ההתנגדות הנמרצה היתה היכולת ליסד עוד הרבה אגודות".  מילתא זוטרתא: ההתנגדות הנמרצה! והלא כל מטרת המזרחי היתה להלחם בהתנגדות זו! הן לולא ההתנגדות הנמרצה הזו לא היה כל צורך בהמזרחי עצמו גם מנקודת-ראותם של מיסדיו, אם אך שואפים הם רק אל התפּשטות הציוניות ולא יותר.  "לולא ההתנגדות הנמרצה" – אבל הלא כך מדבר כל ילד קטן בשעה שהוא מוכה מאת חברו: "עתה גברת עלי, אבל לוא הנחת לי לעשות בך כחפצי אני, כי אז הייתי גובר עליך".  לוא הנחת לי – והילד החזק ביותר אינו חפץ להניח, וזאת גבורתו.  הלאה מספּר לנו החשבון, שגם בחוץ לארץ הולכות ונוסדות אגודות מזרחיות.  באנגליה נוסדו כבר "שתי אגודות כבירות-פּעלים", באונגריה מצא לו הרעיון לעת-עתה רק "מסלות" ובאשכנז נוסדה לעת-עתה רק אגודה מזרחית אחת, "אבל יש לקוות לפעולות יותר גדולות, והרב הד"ר נובל מלייפּציג מתענין ברעיון יסוד מזרחי אשכנזי", כלומר, מזרחי-מערבי.  פה רואים אנחנו, שגם הרבנים והחרדים משתחוים וכורעים לפני אחיהם בדעה שבמערב, ומצרפים בחשבונם כל מחשבה טובה מצד המערביים למעשה, ואפילו רק "התענינות בהרעיון" בלבד דיה היא, שידובר עליה בחשבון פּעולותיו של המזרחי.  אמנם מבקרים נמצאו בפעם הזאת גם מתוך המזרחיים עצמם, ולכבודם צריכים אנו להודות, שלא נשאו פנים לחבריהם העומדים בראש.  המבקר האחד, מר אלכסנדרוב, שואל: "מדוע לא נזכר מאומה בהדין וחשבון, אם נספחו איזו רבנים חדשים מהגדולים אל המזרחי", וחושב את השתיקה להודאה שלא נספחו.  הוא מוצא, שהשאלה "מי בראש", – היא הסבה העיקרית לעמידת רבנינו הגדולים מרחוק לתנועתנו".  עד כאן מכוון המבקר אל האמת, ומכאן ואילך הוא בא להשמיע את חבריו עצה טובה ומוצא, כי ה"מזרחי" היה מקמץ יותר מדי במכתבים אל המאורות הגדולים.  כשאנו לעצמנו, אין אנו מבינים, איזו שייכות יש לשליחת מכתבים הרבה אל שאלת "מי בראש", שהיא באמת השאלה היותר חמורה.  המבקר השני, מר למדן, מעיר, כי דברי ההרצאה על דבר פּעולות המזרחי "מוגזמות מעט.  המזרחי לא חולל נפלאות.  כל הנספחים אליו היו גם מקודם ציוניים.  הם לא באו מחדש.  הם רק עברו אל המזרחי".  אחרי דברי-הבקורת הנמרצים האלו חושבים אנחנו, שהמלה "מעט" נאמרה מאת המבקר אך מפּני הנימוס ובלשון "סגי נהור", מפּני שבאמת לא רכש המזרחי אף מנין אחד של פּנים חדשות בעד הציוניות.  אדרבה, מיום שנוסד המזרחי גברה גם ה"לשכה השחורה" ויצאה לעשות את מעשיה בחוצפּה יתירה, בשעה שעד עכשיו היתה נרדמת כמעט.  גם הממליצים השנים, מר ניסנבוים והד"ר אווינוביצקי, שעמדו להגן על זכות קיומו של המזרחי, לא יכלו להראות, במה כחו גדול.  מר ניסנבוים חושב, "שיצירת 84 אגודות חדשות, רכישת חמשת אלפים חברים – זה לבד דיו לזכות-קיומו של המזרחי.  ובדבר הרבנים המתעקשים ומתנגדים לתנועתנו אין לאל יד המזרחי לעשות מאומה".  הודאת ה"מליץ" הזה חשובה לנו.  ממנה יוצא לנו, שכל רכושו של המזרחי עולה עד כאן לפ"ד אגודות חדשות ולרכישת חמשת אלפים חברים.   אבל גם החשבון הזה מוטעה הוא ויש בו מעט משום אחיזת עינים.  חמשת אלפים החברים אינם רק חברי שמונים וארבע החברות החדשות.  הסך הזה הוא מספּר כל חברים שבכל 210 החברות המזרחיות, וכל חברי-החברות הללו היו, לדברי מר למדן, ציוניים גם מקודם, לפני יסוד המזרחי.  ואם גם נניח, שהחברות החדשות הן חדשות ממש – מי מאתנו אינו יודע, עד כמה פורחות ונובלות אגודותינו הציוניות בן לילה אחד, שעל כן איז אפשר לחשבן לרכוש של קימא.  ואולם הד"ר אווינוביצקי שנהפך, לפי דבריו הוא, מקטיגור לסניגור, מביע את תמהונו על העבודה הענקית (?) של המזרחי.  על חמשת אלפי החברים ועל ר"י האגודות מוסיף הוא גם 18,800 קולות-קוראים (?) וגם 2,000 מכתבים פּרטים, ובא להשתוממות עצומה: "אפונה, אם כל מוסדות הציוניות בכל ימי קיומם הפיצו את המחצה מזה! מעודי שנאתי להלל, אבל עלי החובה להגיד, כי נסיעת הרב רייניס, רב זקן וחלוש, ליותר מחמש עשרה ערים – זהו עמל גדול.  מקרה כזה טרם היה אצלנו הציוניים (?).  וראו נא, כמה כסף הוציאה הלשכה המזרחית על כל עבודתה הגדולה – פרוטות! לא יאומן כי יסופּר! ולכן הנני מביע תודה בשם כל חברי האספה לראש המזרחי הנעלה ולכל עוזריו החרוצים!" – ובודאי יש ויש על מה להשתומם.  צא וחשוב:

            210 – אגודות

            5,000 – חברים

            18,000 – מכתבי-קריאה

            2,000 – מכתבים פּרטיים

            15 – נסיעות

            _________

סך הכל: 25,225

ומספר גדול כזה של אגודות, חברים, קולות-קוראים, מכתבים פּרטיים ונסיעות במחיר של פּרוטות! החשבון המצטרף של הד"ר אווינוביצקי מזכירנו הלצה אחת.  מספּרים על שוטר אחד, שמצא חלל שוכב על פּרשת-דרכים ורשם בפּרוטוקול שלו: "בדקתי את גופת החלל ומצאתי עליה חבורות שונות, על הראש שתי חבורות, האחת כגדלה של מטבע-נחושת בת חמש פּרוטות והשנית כגדלה של מטבע כסף בת עשרים פּרוטות; על הרגל הימנית שלש חבורות, האחת וכו', סך הכל חבורות על סך א" רו"כ וחמשים וחמש פּרוטות.

ובכל זאת לא בטל הד"ר אווינוביצקי בחשבונו המדויק אף אחת מהערותיהם החומורות של המבקרים הקודמים.  והלא הד"ר הזה הוא כולו מעולם המעשה, ואיך אינו יודע, כי יש בתי מסחר, שכל רכושם הוא פחות משוה פרוטה, ובכל זאת מפיצים בעליהם מכתבי קריאה לאלפים ולרבבות, וכנגד זה יש בתי מסחר מצטיינים בעשרם, שבעליהם מקמצים אפילו במשלוח מכתבים פּשוטים, אלא מחכים הם עד שנערמות השאלות ומשיבים על הרבה מהן בבת אחת במכתב גלוי של שלש פּרוטות.

אחרי כל אלה לא הגענו עוד לנקודת הכובד של האספה הלידאית.  המהומה והמבוכה האמתית התעוררה רק אז, כשקמו לדין על הסעיף השלישי של הפּרוגרמה והגיע הדבר לידי בירור שיטתו היסודית של המזרחי.  "הבמתה עולה הרב אברהם רייניס (בנו של הרב מלידא) וקורא הרצאה המעוררת תמהון גדול בין כל הנאספים.  ואלו מסקנותיה: "באספת ווילנא נתקבל הסעיף של הפּרוגרמה לאמר: אין אנחנו מוצאים מעוז אחר לקיום עמנו ומבטח אחר לציון שתתכונן בלתי אם במשמרת הדת בכל תקפה" – הסעיף הזה מחייב את המזרחי לעסוק בעבודת הרוח, לשמור את הדת והאמונה, גם להתענין בהחנוך העברי ולהגן בכל עוז על החדר הישן. הוא החדר, שבו למדו בחירי אומתנו ושנתן את הכח להעם העברי להתקיים עד הנה".  פה הורם המסך לגמרי, ואולם-האספה, – כך כותב המודיע ב"המליץ", – נהפך למרקחה.  מר סלוצקי, שהוא אחד מחברי הועד, מודיע לכל, שכמו באספת ווילנא, כן גם בפה היום גלו בתוכן עבודת המזרחי פנים שלא כהלכה... אנחנו יסדנו את המזרחי מחפצנו לדבר אל העם לא רק בשם הלאומיות בלבד – כי אם גם בשם הדת, אבל לעשות את הציוניות לתנועה דתית אין בחפצנו... עתה קוראים לנו (לפנינו?) הרצאות על דבר החנוך, יועצים להשתדל, שישאר המלמד הישן עם החדר הרקוב, מבקשים תחבולות לחזוק הדת ותגבורת האמונה... הגידו פשוט: "הננו חפצים ליסד חברת מחזיקי הדת!" – על דבריו הקשים של מר סלוצקי עונה לראשונה הרב רייניס האב בכבודו ובעצמו: "אנכי מתחילת יצירת המזרחי הבעתי את חפצי להעמיד את הציוניות על בסיס הדת.  אנכי ידעתי, כי מציון תצא תורה (אבל מזה עדיין אינו מוכח ההפך, שמתורה תצא ציון, ואלפי הרבנים מוכיחים.  הערת המשקיף)... זאת היא דעתי הפּרטית, בכל זאת לא העמסתיה על המזרחי.  ואולם מה ישיב על ה"קול-הקורא" האשון, שאך הרב רייניס הוא האחראי בעדו (עי' "השלוח", כרך ט', חוברת נ"ג, עמ' 640)! טובה היא גם תשובתו של מר גורלאַנד: "הן אנחנו נוכל לעבוד ולמשוך אלינו את המפלגה הזאת רק בשם הדת – ובלעדי זה לא יבואו אלינו החרדים, אף אם אלף פּעמים יגזרו עליהם האדונים אווינוביצקי וסלוצקי. ואם אתם חפצים רק בציוניות מדינת טהורה – הלא יש לכם ההנהגה הכללית, ולמה היה לכם ליסד את המזרחי? אולם הנני נאלץ להודות, כי אחרי בירור הדברים הנה גם אנכי מתנגד אל יסוד ועד-החנוך מטעם פּשוט: מי זה יערב לידנו, שבשנה הבאה לא יבחרו אל תוך הועד הזה אנשים חפשים בדעותיהם ומתנגדים גמורים לשיטתנו, כמו שעתה כבר נמצאו אנשים (רמז דק להאדונים סלוצקי ואווינוביצקי וכדומה), החפצים לגרש אותנו הדתיים מהנהגת המזרחי!"...

יתר הוכוחים וההחלטות, שנתקבלו על צד הפּשרה, אינן חשובות כל כך ואנו דולגים אליהן.  כמדומה לנו, שצורתו הכללית של המזרחי מתוארת כבר במדה מספּקת.  ההחלטות, אם לא נתקבלו היום, יכולות הן להתקבל מחר.  המזרחי אינו לעת-עתה טלית שכולה תכלת.  חברים כסלוצקי מצד זה וכהד"ר אווינוביצקי מצד השני אינם אלא מזרחים במקרה, והפּעם עלתה בידם להגן על השקפותיהם, שאינן מתאימות כלל לאותן של ראשי המזרחי – אבל ימים יגידו.

באחת יכול המזרחי להתנחם: גורלו אינו גרוע מגורלה של הפרקציה העממית.  החברים סלוצקי ואווינוביצקי נחשבו כמעט לפרקציונירים בתוך המזרחי.  וכנגדם נחשבים רבים מן הצעירים כיום הזה למזרחיים בתוך הפרקציה.  ואיזו מן הצעירים הללו הם דוקא אלה, שבעצמם הואילו הרבה ליצירה של הפרקציה.

_________

המזרחיים עשו הרבה – לפי דעתו של הקטיגור שנהפך לסניור – והוציאו אך פּרוטות, והחברה יק"א הוציאה מיליונים לעשרות ולא עשתה כלום.  עד הנה הצטיינה החברה יק"א אך בזה, שהיתה מספּקת מזון ביד רחבה להארבה בשדמות ארגנטינה, ומזון ודירה נאה ותכשיטים נאים למאות פּקידיה, שגם הם אינם טובים מן הארבה מפּני שהם חיים על יגיע כפּיהם של אחרים.  כפי הנראה, באו האפּוטרופּסים על עזבונו הגדול של הברון הירש בעצמם לידי הכרה, שיצאו כבר ידי חובתם נגד הארבה הארגנטיני ומעתה אינם חייבים עוד במזונותיו; וכמו כן מצאו, שגם מצב הפּקידים במושבות התבסס כבר כל צרכו ואפשר להחליפם באחרים, – ובכן נחוץ לתור מרעה אחר במדינה אחרת ולהתחיל את כל "הענין"מחדש.  כפי שמודיעים ממקור נאמן, – וזאת לדעת, כי המקור הנאמן בנוגע ליק"א הוא אחורי הפּרגוד, – הטילו האפּוטרופּסים את הגורל,ונפל הפעם על מדינת ברזיליה.  עתה קרבו אל ההכנות, אחר כך יגשו אל הנסיונות וכעבור שנים אחדות – יתחילו עוד הפּעם מחדש.  ובין כה וכה, וסופרינו יוצאים במחאות גלויות, רועשות וסוערות, על עמודי העתונים העבריים... סופר אחד אומר: "הכסף של יק"א לא כסף של יחיד הוא, כי אם כספּו של עם ישראל.  עתה הרשות לעם, אשר לו הכסף, לדרוש מ"בעלי טובותיו" דין וחשבון; לא בעד העשירים נועד כסף יק"א, כי אם בעד המון העם, ועל כן אם תחפּוץ ואם תמאן יק"א עליה יהיה לשמוע בקול העם" ("הזמן", גליון ט"ו).  בדברי הסופר אנו שומעים לא רק מחאה עצומה, אלא גם מעין אזהרה, אזהרה לה"גדולים" שיטו אוזן קשבת לאחיהם הקטנים.  אבל אנו יודעים רפואה בדוקה ומנוסה זו זה כבר.  עוד בראשית שנות התשעים למאה שעברה, כשהופיע הברון הירש באוצרותיו ורצה ליטול לעצמו עטרה של פּודה ומציל בעת צרה ורבים מסופרינו השתכרו מברק-הזהב, שראו בדמיונם, – גם אז נמצאו אנשי-לב, שרצו להשפּיע על דעת הקהל או, יותר נכון, על דעת הברון ומשרתיו עושי רצונו.  האנשים האלה האמינו אז, שהברון הירש נתן משפּט הבכורה לאדמת ארגנטינה רק מפּני שרחוק הוא מאחיו בארצות המזרח ואינו יודע את נטיות רוחם ושאיפותיהם.  והיה אם יגישו אליו פּטיציות כתובות וחתומות בידי העם, מיד יתחרט הברון על מחשבתו לראשונה כי לא ירצה, שיהיה העם, שבעדו הוא מקריב את מיליוניו, מרנן אחריו.  פּטיציות רבות למאות נערכו אז בהרבה מערי התחום.  רבים דברו תחנונים במכתבי-הבקשה שלהם, ורבים דברו בלשון-אזהרה כסופרו של "הזמן" העידנא, ומה היה אחרית של הפּטיציות האלו – אין איש יודע, אף על פּי שכולן נשלחו באחריות... אכן תמימות היא לחשוב, שדעת הקהל העברי בארצות המזרח יכולה להשפּיע ברב או במעט על אופן פּעולותיה של יק"א.  יק"א עומדת למעלה מכל בקורת, וחבל על הדיו הנשפך ועל הנייר ההולך לאיבוד.

כי עתה יכולים אנו להתיחס אל כל פּעולותיה החדשות של יק"א בקרירות-רוח גמורה, בעוד שבראשית הוסדה לא יכולנו להתיחס אליה באופן כזה.  והטעם פּשוט.  מתחילה היינו מתיראים, שמא יעורו מאות המיליונים לא רק את עיני המנהלים, הפּקידים, האפּוטרופּסים והראשים, אלא גם את עיני העם, שבשבילו, כביכול, נועדו המיליונים האלה.  אמרנו, שההמון הגדול, השקוע בעבדות, יצא עוד הפּעם במחולות לפני עגל הזהב לאמר: אלה אלהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים; – אבל לאשרנו ולכבוד עמנו לא היו תוצאות נדבתו של הברון נוראות כל כך, כמו שיכולנו לחשוב מראש.   העם הרגיש בחוש ההיסטורי שלו, כי לא בכסף יגאל, ובשעה שהברון ועושי-רצונו השתדלו על דעת עצמם וקבלו את הרשיון להוציא כמעט את כל היהודים מארצות המזרחי ולהושיבם במשך מספּר שנים מסוים על אדמת ארגנטינה, מבלי להמלך בעם עצמו ומבלי שאול את פּיו, – בה בשעה לא קם ולא זע העם, לא כרע ולא השתחוה... רק אחדים מן השדרות העליונות הוכו באמת בסנורים והתפּארו, שיעלה בידם להחליף את ציון בארגנטינה ואת ירושלים בבואינוס-איירס, וכמעט שהתחילו לדבר רמות ונשגבות בחרדת-קודש מעושה על אדמת ארגנטינה הקדושה.  האנשים האלה, מהם סופרים ומהם אנשי-מעשה סתם, היו דומים אז להחתנים מן הטפּוס הידוע, שהם חשודים על פחות משוה פּרוטה בנוגע לסכום הנדוניא, ומיד כשהושלש הכסף עושים הם את עצמם כחתנים, שהתחתנו מאהבה, ומתחילים לדבר עם הכלה בלשונות של חבה...

כבר עברו שנים רבות מיום שהקדיש הברון הירש את נדבתו ההיסטורית לטובת עמו, ואנחנו שואלים כיום הזה: איזה רושם ניכר בחיינו הפּנימיים או החיצוניים עשתה הנדבה הזאת? אין אנו יודעים, אם היה עמנו נמצא במצב יותר גרוע, לו לא בא הברון בנדבתו.  אולי נהנו מנדבה זו אנשים פּרטיים למאות או גם לאלפים.  העם בכללו לא נהנה ממנה אף משהו.  יקמו נא אפּוטרופּסי עזבונו של הברון המנוח ויגידו קבל עם, איה הוא המוסד העממי, שנבנה מכספּו של המנדב הזה, איה הוא המוסד, שבבחינה ידועה, לכל הפּחות, יהיה עלול לרומם את רוח העם, שאליו תהיינה נשואות עיני העם? גם המושבות בארץ ישראל עלו בדמים מרובים, גם שם נעשו נסיונות שלא עלו יפה – אבל מה רב המרחק בין השפּעת הישוב האחד ובין השפּעתו של השני על רגשי העם ועל התפּתחות אידיאליו במשך עשרות השנים האחרונות!

מי יודע? אולי יתחילו "מיטיבינו", "דודינו" העשירים, את עבודתם בברזיליה בשעה יותר מוצלחת, אולי יעלה סוף סוף בידם ליסד איזה מספּר של קולוניות על יסוד בלתי-רעוע – יהי ה' עמהם ויצליחו; אך בטוחים אנחנו, שבמשך הזמן תפּקחנה גם עיני האפּוטרופּסים לראות נכוחה, ואז יוכחו לדעת, כי הזהב כשהוא לעצמו אינו הכח העיקרי בחיי כל עם, כי יש מניעים ראשיים אחרים לגמרי וכי הצלחתו של ענין חדש, הנוגע לחיי עם שלם, אינה תלויה רק בסכום הכסף המוכן והמזומן.  יבוא יום, ויכורו גם העברים העורים, כי חפץ העם הנובע מהכרתו ההיסטורית, יקר הוא מכל הון דעלמא, כי לחנם לא שאלו ה"מנדבים" וה"מיטיבים" את פּי העם, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, והנדבה היותר עשירה, המכוונת נגד רצון העם, לא תשאיר אחריה נתיב בחיי העם הזה.

חבל על האיש, שהיה אומלל בחייו, שמלא את אוצרותיו זהב וקבר את בנו יחידו ולא ידע, כיצד עליו להשתמש בעשרו הגדול.  וחבל פּי שנים על האיש הזה, שנשאר אומלל גם אחרי מותו, שהשאיר אחריו יורשים רחוקים מעמם, יורשים, שאינם מסוגלים כלל להקים את שם המת על נחלתו.

וכי יבוא בזמן מן הזמנים סופר-ההיסטוריה שלנו ויתחיל למנות את הגדולות ואת הנצורות, שעשו ה"גדולים" שבנו, בלי משוא פנים, בלי חונף ובלישפת חלקות, ויגיע לנדבתו הגדולה של הברון, ירתע לאחוריו: לוא השתמשו בעזבונו של הברון בהתאמה אל חפץ העם, לוא היו האפּוטרופּסים אנשים אחרים! – ועתה? הנעשה אין עוד להשיב. וסופר-ההיסטוריה, אם אך בעל רגש יהיה, יחזה חזות קשה:

"שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ, ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם.  עליה לבניכם ספּרו, ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר.  יתר הגזם אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל.  הקיצו..."

"הקיצו!" – זוהי הקריאה האחת, שבה אפשר לפנות לבעלי יק"א: אולי לא עברה עוד השעה.

_____________

הפּסיכולוגיה של "אדירינו" בארצות המערב ידועה לנו מכבר.  האדירים האלה מביטים על כל אחיהם שבמדינות-המזרח כעל קבוץ של שנוררים, ומפּני זה אינם רואים חובה לעצמם לנהג בהם כבוד אפילו במדה מועטת.  כל יהודי רוסיה הם בבחינת "מקבלים", החוזרים על פּתחי נדיבים ומקשים נדבות, ולא בעד אנשים כאלה נערכה מסכת "דרך-ארץ".  תביעות הנימוס האירופּי חלות רק על אנשים קולטוריים, אבל לא על אלה ש"אינם מן הישוב".  אמנם אמרנו, שהציוניות תלחם בכל עוז נגד חוקי-המוסר של האדונים האלה ותוכיח להם את משוגתם ואת טעותם הגדולה, שבאו להם בירושה מן הדור הקודם.  אמרנו, שהציוניות תסתום את התהום שבין יהודי-המערב והמזרח, ובזה היינו רואים כמין אתחלתא דגאולה, – אבל לצערנו הגדול אנו צריכים לבוא לידי הכרה, שדעות נפסדות אינן נעקרות על נקלה.  אכן בראותנו, כי אדעות הנפסדות האלה מצאו להן קן בין אלה, שאנו חושבים אותם לנושאי דגלה של הציוניות, מתחמץ לבנו בקרבנו.  מאת נושאי-הדגל יש לנו לדרוש, שיהיו נזהרים בדבריהם, שיעקרו מן השורש השקפה מוטעת זו של ה"אדירים" ולא תמצא להם מקום, לפחות, בנפשם הם.

מנהיג הציוניים הוציא לאור את ספרו "אַלטניילנד", והוא נשאר נאמן לשיטתו גם בספרו זה: לבלי לנגוע בשאלת הקולטורה הלאומית, שאפילו לתוך הפּרוגרמה של הציוניות הכניסוה בקושי גדול בעל כרחו של המנהיג.  "אחד-העם" נשאר גם הוא נאמן לשיטתו ויצא בבקורת חריפה ב"השלוח" להראות את כל מגרעותיו של הספר הזה, וביחוד השתדל להוכיח, שהעיקר חסר לגמרי מן הספר, בהיות שלפי השקפת "אחד העת" יש אך עיקר אחד בהתנועה הציונית או, יותר נכון, בהשאיפה לציון, והוא – תחית הקולטורה העברית הלאומית.  והנה בא המבקר הנודא מכס נורדוי, וגם הוא נשאר נאמן לשיטתו: לחרף ולגדף ולהשליך שקוצים על איש חרמו, ויבז לשלוח את עטו ב"אחד העם" בלבדו, ויכונן את חציו נגד "בני הגלות" של ארצות המזרח בכללם, ולולא היה חתום תחת המאמר הראשי בהעתון "דיא וועלט", גליון י"א, שנה זו, שמו של מכס נורדוי, כי אז היינו יכולים לטעות ולחשוב, שעוד הפּעם זכינו לשמוע את חרפּתנו מאת אחד מ"דודינו" העשירים, הממונים על המוסד יק"א וכדומה.  והנה בשעה שה"אדירים נעשים לממונים על הונה של יק"א ומביטים עלינו מגבוה, אין אנו מתפּעלים כל כך מזה.  אבל אם אחד מאתנו מתמנה מעצמו לאפּוטרופּסה של תנועתנו העממית ועושה עמנו חסד להשפּיל לראות ממרום שבתו על סופרינו וספרותנו אך ורק מפּני שהוא האירופּי ואנחנו המזרחיים, אך ורק מפּני שהוא יושב בפּריז ואנחנו יושבים צפופים בערי-התחום; אם אחד מאתנו, שמעיד על עצמו, כי אינו יכול לנצח על נקלה את הקריאה העברית לבדה, עושה לו קרנים לנגח בהן על ימין ועל שמאל ורוצה ללמדנו פּרק גם בהבנת ערכם של גדולי-הספרות העברית, – אז מחויבים אנו לצאת במחאה נגד יהירות יתרה כזו.  בטוחים אנחנו, שגם נורדוי בעצמו יתחרט אחר זמן-מה על מעשהו המוזר הזה, המתנגד לחוקי הנימוס והעובר כל גבול.  נורדוי מוצא, כי אך הציוניות היא שגרמה לפרסומו של "אחד-העם", כי אך על ידה נברא חוג של קוראים, המבינים עברית והמתענינים במאמרים פּחותי-ערך כמאמרי "אחד-העם", ששמו להם לב אך מפּני רגש יראת הכבוד להספרות העברית.  כן הדבר, הציוניות היא שגרמה לפרסומו של "אחד-העם", אבל לא אותה הציוניות, שמונה את מספּר ימיה לפי שנות הקונגרסים, אלא אותה הציוניות, שקדמה לה ושהקונגרסים בעצמם הם אך תולדותיה.  רחוקים אנו מלקחת עלינו את הטורח להחזיר את הכבוד לבעליו.  כבוד "אחד-העם" במקומו מונח, והד"ר נורדוי לא נטל ממנו אף אחד מששים, רק רוצים היינו לבקש את בעל המאמר הראשי בה"וועלט" גליון י"א, אולי יתרצה ויעיין בכתביו של "אחד העם", שיצאו לאור שנים אחדות לפני הקונגרס הראשון, ואנו מבטיחים אותו, שימצא שם הרבה דברים, שהד"ר נורדוי בעצמו חוזר עליהם ושונה אותם פּעמים אין מספּר מבלי לדעת מי אמר את הדברים האלה לראשונה.

כמובן, מערערים אנו רק על אופן בקרתו של הד"ר נורדוי, על הסגנון הבלתי-מנומס ועל הבטויים הגסים, שאינם אומרים כבוד למי שאמרם.  מה שנוגע לגוף השאלה היה רשאי הד"ר נורדוי, ואפשר גם מחויב, לצאת נגד בקרתו של "אחד-העם", שגם היא חסרה הפּעם אותה העמקות ואותה האוביקטיביות, שהיינו רגילים למצוא כמעט תמיד במאמריו.  אנו מבינים גם את ההתמרמרות, שנתמלא הד"ר נורדוי אחרי שקרא, או שקראו לפניו, את הבקורת החריפה ב"השלוח" וב"ווסחוד".  להתמרמרות כזו בא לא אך הוא לבדו, אלא רבים מן הקוראים עברית,שמסורים הם להאורגניזציה הציונית ויחד עם זה מוקירים הם את עבודתו הספרותית של "אחד-העם".  ביחוד פּעלה אל האנשים האלה רושם בלתי-נעים אותה העובדה, ש"אחד-העם" מצא הפּעם לנחוץ להמציא את בקרתו בכתב-יד למערכת "וסחוד", שבשום אופן אינה יכולה להחשב על אוהבי הציוניות.  "אחד-העם" אשם גם בזה, כי מרשה הוא לעצמו לדבר לפעמים בלשון שיש בה מעין "לכם ולא לו".  הוא ברא לו טרמינולוגיה מיוחדת, "ציוניים" סתם ו"ציוניים מדיניים", ומשתמש בטרמינולוגיה זו, בעוד שהקוראים, ואפילו אלו שקוראים בעיון, אינם משגיחים במושגים דקים כאלה.  "אחד-העם" אשר גם בזה, שלא נסה כמעט אף פּעם אחת להראות על הצדדים החיוביים שבציוניות ותמיד הוא מוקיע נגד הקוראים רק את הצד הצללי.  "אחד-העם" חושב, שהצדדים החיוביים מובנים מאליהם ואין מן הצורך לטפּל בהם ביותר, ומתנגדי הציוניות באים ומגלים פּנים במחשבתו שלא כהלכה, ובמנותם את "אנשי הרוח" שבנו, שאינם נוטים אחרי הציוניות, נותנים הם ל"אחד-העם" מקום בראש. – אבל אחרי כל אלה אין אנו מוצאים כל הצטדקות בעד הד"ר נורדוי.  כלום חושב הוא, שעל ידי חרפות וגדופים יש היכולת לברר איזהו שאלה? כלום חושב הוא, שתהיה תפארתו על הדרך הזאת? כשנלחם הד"ר נורדוי עם טולסטוי, איבסן וכדומה והניף עליהם את הגרזן שלו, היה הגרזן אך שלו, אבל כעת הוא מניף אותו בשם הציוניות, וכן לא יעשה.

גרזן וציוניות הם שני הפכים.

___________

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הדברים המובאים פּה ולהלן מן הוכוחים באספת הצעירים, לקוחים מתוך מכתביו של ה' קליינמאן ב"המליץ".

[2] Rühl, Friedrich Nitsche. S. 80, 82, 83.  (4. Aufl.)  [כך במקור, בשיבוש כתיב שמו של Nietzsche – הערת פרויקט בן-יהודה]

[3] מכתב-הקריאה נכתב בלשון רוסית ואנחנו השתמשנו בתרגומו השלם, שבא ב"הזמן", גליון ה'.

[4] החשבון היותר מפרט על דבר אספת המזרחי בלידא בא ב"המליץ" נו' 38–44, ומהיות שהוא גם יותר מדויק, השתמשתי בו בהשקפתי זו.