בימי המעבר

שמריהו לוין

I

(המפלגות בהציוניות. החובבים הישנים, הציונים החדשים, החרדים והצעירים. הפרקציה הצעירה. הסבות שהולידו אותה. בלבול המושגים באספת הצעירים. אגודה או פרקציה. – חברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה. ראשי הועד בפּטרבורג ואודיסא. מלחמת הקיום בין הישן ובין החדש).

רבים אומרים, כי אין בין הציוניות החדשה ובין "חבת ציון" הישנה אלא שנוי השם בלבד, וביחוד אוחזים בהשקפה זאת אלה מהציונים שכבר היו מושבעים ועומדים לחבת ציון עוד שנים רבות לפני הולד הקונגרס. האנשים האלה לא הרגישו כל תמורה או שנוי בהלך דעותיהם. ב"מדינת היהודים" לא מצאו אף מלה אחת, שהיו יכולים לאמר: ראה, זה חדש הוא, ובמה שנוגע לפעולותיהם הממשיות לא נפסק החוט המאחד אותן מראשית צמיחת רעיון התחיה בשנות השמונים למאה העברה עד תקופת הקונגרסים, ועד בכלל. אמת, כבר יצא הקונגרס הראשון במחאה נגד שטת ההתישבות ההדרגית בארץ ישראל. אבל בזה ראו חובבי ציון הישנים רק דבר נגד השטה. נגד אופן ההתישבות ותו לא, והיה בשובם לביתם ובקרבם איש איש לעבודתו, שכחו את המחאה והוסיפו לעבוד גם בעד קיום המושבות שכבר נוסדו, בעד שכלול הפּועלים וכדומה, לא בתור ציונים מדיניים, כי אם בתור "חובבי ציון", על חשבונה של "חבת ציון" הישנה. ביתר השאלות, שכבר מצאו פתרונן – לכל הפּחות העיוני – ב"חבת ציון" הישנה, לא עסק הקונגרס כלל וכלל, ואם נגע בהן מבלי משים, אך אגב אורחא, לא בא לידי החלטות מסוימות, ואם כן נשאר כר נרחב לעבודת הציונים-החובבים כמו שהיה, מבלי שנוסף עליו דבר מה ומבלי שנגרע ממנו. עוד גם זאת. על פּי רוב קשה לאדם שחי על עבודתו בעד הצבור או הכלל במשך עשרות שנים רצופות, ושעבודתו זאת היתה לעצם מעצמו, לקום בבוקר לא עבות אחד, לרגל קריאה חדשה, ולחוש את עצמו בבחינת ילד הלומד בפעם הראשונה את ה"אני מאמין" שלו, ומה גם בבחינת תינוק המתרגל לעשות צעדיו הראשונים. מטעם הזה לא חפצו העובדים הישנים לראות כל שנוי בין חבת ציון שלהם לציונותם, בשום אופן לא חפצו לקצר את "סך הכל" של עבודתם ולקבל עליהם את ה"פּרט" החדש: "למנין שאנו מונין בבזיל". בטעם הזה, כאשר נראה הלאה, נוכל למצוא תירוץ מספּיק לשאלות רבות, שמבלעדיו קשה לנו למצוא להן פּתרונים. כן התיחסו החובבים הישנים – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – אל הציוניות מראשית התפּתחותה, ואצל הרוב מהם נשאר היחס הזה בתקפו עד היום. אבל לא מחובבים הישנים בלבד נבנתה הציוניות; אדרבא, אם נמוד את הציוניות לפי מספּר הציונים, נראה, כי החובבים הישנים המה אך המעט במחנה הציונים. הציוניות קבלה לתוכה מיד אחרי הולדה בני כתות שונות, ובמשך חמשת שנות התפּתחותה כבר הגיעה להקיף חלק גדול מעמנו. נראה נא איפוא ונתבונן, איך התיחסו בני המפלגות האחרות השונות אל הציוניות החדשה. כמדומה לי, לא נחטא נגד האמת אם נאמר, כי קריאתו של הרצל הטילה רעש גדול במחנה ישראל בכללו, וכי הקריאה הזאת בראה ציונים רבים חדשים לגמרי. אנשים שמעולם לא ידעו מאומה ולא שמעו על דבר חבת ציון הישנה, אנשים שלא שערו בנפשם, כי מלבד שוי-הזכיות או התבוללות גמורה – מיתה על ידי נשיקה – ישנו עוד פּתרון אחד לשאלת היהודים, שכבר עסקו בו רבים הן בספרות והן בחיים – אנשים כאלה, רואים אנחנו אותם לוקחים כבר חלק באספה הבזילאית הראשונה, משתתפים בעבודת הקונגרס ונשבעים שבועת אמונים לדגל הציוני. האנשים האלה היו הצד שכנגד להחובבים הישנים ביחוסם להציוניות. בשעה שהחובבים מלפנים לא חפצו לותר על זכותם, זכות אזרח, בתנועה הציונית, שהיא בעצמה היתה להם אך מעין "המשך" של התנועה הישנה, עמלו הציונים החדשים לבטל את כל עבודת החובבים עד תקופת הקונגרסים כעפרא דארעא. המה לא יכלו להסכים, כי במחנה הציונים יהיו אזרחים וגרים: או כולנו אזרחים, או כולנו גרים. הקיצונים שבהם נסו גם להוכיח, כי חבת ציון הישנה לא לבד שלא השפּיעה על הציוניות ולא האצילה עליה מרוחה, אלא שגם הזיקה לעצם הרעיון של תחית עם ישראל, כי בזבזה כחות החובבים בדברים של מה בכך, שמהם לא תצמח לעולם תשועת ישראל. החובבים מדי דברם במנהיגיהם, הזכירו ביראת הרוממות את שמותיהם של קלישר, הס, סמולנסקין, פּינסקר ועוד, והציונים החדשים הסתפּקו אך בשם אחד של הד"ר הרצל, והשם הזה היה שקול בעיניהם כנגד כל השמות הנזכרים. כך היה יחוסם של הציונים החדשים בשנה הראשונה והשניה אחר הקונגרס הראשון. היחס הזה לא עמד בעינו, כי אם נשתנה בשתי השנים האחרונות, וצריך לאמר לכבוד מנהיג הציוניות, כי השנוי הזה בא לא לרגל התפּתחות הבנתם של הציונים החדשים, כי אם לרגל התפּתחות השקפותיו של המנהיג בעצמו, לרגל התפּתחות הכרתו הפּנימית, שהוא איננו יוצר הציוניות, כי אם מתרגמה, כי הוא תרגמה לשפה שאחינו המערבים ורבים מהמזרחים, הדומים כמעט בכל השקפותיהם על היהדות ועל שאלת היהדות להמערבים, נזקקים לה. אמת כי גם אחרים, ובתוכם גם הד"ר פּינסקר, כתבו אשכנזית, אבל יכולים אנו לכתוב אשכנזית בעד יהודי אשכנז, ובכל זאת לא יבינו את שפתנו. autoemancipation – השתחררות מאליה – זהו מושג דק ומובן רק לבן חורין, לא כן "מדינת היהודים" – מושג יותר קל ופשוט ונוח להקלט גם במחו של עבד נרצע, ומפּני שבכלל מרובים הם העבדים מבני חורין, לכן עברה מחברתו של פּינסקר ולא השאירה רושם כי אם במוחם של יחידי סגולה, ומחברתו של הרצל הטילה סער בבצתם של אחינו המערבים. אמת, שרושם הראשונה היה עמוק וחודר, ורושם השניה היה אך שטחי, אבל כך היא תכונתן של עיני בשר: לראות לרוחב רב יותר מאשר לעומק, ולמוד כל תנועה אך לפי היקפה. אינני רוצה לאמר בזה, כי רק שם המחברת הוא שגרם לפרסומו של הרצל. את השם "מדינת היהודים" לקחתי רק לדוגמא, להראות איך מתרגמים לפעמים משפה אחת לשפה זו עצמה וקונים עולם שלם על ידי התרגום. מעל במת הקונגרס החמישי השמיע מנהג הציונים בכבודו ובעצמו, בעשותו "הזכרה" לנשמתו של האדם הגדול, הדר פּינסקר, כי לה"אויטועמנציפּציון" משפּט הבכורה על כל יתר הספרים שיצאו אחרי כן לאור, העוסקים בפתרון שאלת היהודים. איני יודע איך קבלו הציונים החדשים את גילוי דעתו זה של מנהיגם, אבל ה"ישנים" ראו בזה – ובצדק – נצחון חדש.

אלה הן שתי המפלגות הראשיות שנכנסו תחת כנפי הציוניות. בני המפלגות האלה לא התאוננו – מלבד בפרטים היוצאים מן הכלל – לא על הציוניות ולא על מנהיגה. ה"ישנים" לא הספּיקו את עבודתם הקודמת ולא תבעו מאת הציוניות יותר ממה שהיא יכולה לתת ונותנת להם, וה"חדשים" לא תבעו מאת החיים יותר ממה שנותנת להם הציוניות. בזאת הודו אלו ואלו, שהציוניות תוכל להתפּאר במנהיגה, שלמנהיג ועסקן כזה יש המשפּט לעמוד בראש תנועה עממית ולהיות המשפּיע הראשי עליה.

הנני עובר בשתיקה על הציונים ה"רוחנים" ועל התיחסם להציוניות. מפּני שה"רוחנים" בכללם לא נכנסו להאורגניזציה הציונית. המה לא מצאו קורת רוח בחבת ציון הישנה בתמונתה שקבלה במשך השנים האחרונות לפני תקופת הקונגרסים, ולא יכלו לשבוע רצון מהציוניות בתמונתה שנתן לה מנהיגה. המה מצאו את "העיקר חסר מן הספר", וכבר ישבו על האספה הבזילאית הראשונה "כאבל בין התנים". אנשי הרוח באמת שבין הרוחנים, לא נואשו מקוות, כי סוף סוף יירשו המה את הנצחון, ועמלו להשפּיע על הציוניות לא מתוכה, כי אם מחוצה לה, כלומר על ידי הספרות, והסופר העתיד, כי יבוא לכתוב תולדות הציוניות, יהיה מוכרח בלי שום ספק להקדיש מקום הגון גם לההשפּעה החוצית הזאת, אבל הדבר הזה אינו נוגע לעניננו פה.

מלבד המפלגות האמורות לעיל נכנסו להאורגניזציה הציונית עוד שתי מפלגות, גם כן קיצוניות ומתנגדות אשה לרעותה, הלא המה ה"חרדים" עם הרבנים בראשם מצד אחד, וה"צעירים", על-פּי רוב תלמידי בתי הספר הגבוהים שבחו"ל, מצד השני. בין אלה ואלה נמצאו יחידים, שכבר קנו להם שם בעולם "חבת ציון" הקודמת, אַך ברובם היו פנים חדשות לגמרי. ובזאת נבדלו שתי המפלגות האלה משתי המפלגות הראשונות, העולות עליהן במספּר חבריהן, כי בעוד שהראשונות הסתפקו בצורת הציוניות כאשר היא: החובבים לא חשבו לרכוש את הציוניות לעצמם, וה"חדשים" נכבשו בעצמם לפני הציוניות, – השתדלו החרדים והצעירים להטביע את חותמם המיוחד להם על הציוניות.

מצב הרבנים בכלל התרופף מאד בעת האחרונה. בארצות המערב נהפּכו לכלי שרת ממש. לכלי מבטאם של בעלי הכיס, העומדים בראש העדות, ובארצות המזרח השאירו להם אך ד' אמות של הלכה, סידורי גטין, עניני טרפות וכדומה. בשעה שהחיים עם כל תביעותיהם צעדו צעדי ענק קדימה, עמדו הרבנים על עמדם, ונמצא שהמנהיגים נשארו מאחרי המנהגים. מצב בלתי טבעי זה אינו יכול להאריך ימים, והרבנים מרגישים זאת בחושם הטבעי. מטעם הזה מתנגדים הם לכל תנועה חדשה המובילה להשתחררות אמתית. העדר שאינו רואה את רועו לפניו יכול לבוא לידי הכרה גמורה, שאין לו צורך ברועה כלל, והרבנים בהתנגדותם לחבת ציון הקודמת ולהציוניות החדשה, נלחמים הם על נפשם ועל קיומם. אָמנם יש רבנים שאהבתם לעמם ושאיפתם לתחיתו גדולות כל כך, עד שמכריעות הנה כל פּחד עצמי בלבם. רבנים כאלה הם יחידי סגולה, אבל הרב הבינוני חפץ לצמצם את כל היהדות בחוג כזה, שיהיה הוא המגין היחיד עליה. וראו נא פלא, כי בהתנגדותם לרעיון התחיה נתנו ידם זה לזה הרבנים החדרים במזרח וכהני הריפורם במערב. מפּני פחד "האויב" הכללי, בצורת השאיפה לתחיה, כרתו ביניהם ברית שלום המתנגדים היותר קיצונים. וראו זה הפלא ופלא, כי אלו ואלו השתמשו בכלי מלחמה שווים, אלו ואלו בדקו בחורין ובסדקין ומצאו, כי השאיפה לתחיה ממשית אסורה לישראל מן התורה, כי מתנגדת היא לדברי הנביאים והמסורת העתיקה. כהני הריפורם בתור מגינים על המסורת העתיקה! –

תשעים אחוזים למאה מכל רבני ישראל בכל ארצות פּזוריו הנם עוד עד היום הזה מתנגדים גמורים לרעיון התחיה, ואלה הרבנים – מלבד יחידי סגולה – שנתנו את ידם להאורגניזציה הציונית, נכנסו לתוכה על מנת לשפּוך את ממשלתם עליה ברבות הימים ולברוא עוד מקצוע אחד בחיים, ש"ההשגחה על הכשרות" תהי נחוצה לו, לא לטובת עצמם ולהנאתם של הרבנים האלה הם עושים כן, כי אם לטובת הרבנות בכללה, היורדת מטה מטה. מלחמת הקיום נוהגת אצל רבנים כמו אצל כל החברות או המפלגות השונות, ואין להתפּלא על זה.

הרבנים האלה בראו את הפרקציה הראשונה במחנה הציונים בקונגרס הרביעי בלונדון. אמת, כי לא נתנו לבריאתם את השם פרקציה, אם מפּני שאינם בקיאים בהשמות המלאכותים של הפּרלמנטריזמוס, או אולי משום "ובחקותיהם לא תלכו"; אמת, כי תביעותיהם היו אך שליליות: לבלי לתת מעל במת הקונגרס לגעת בעניני הדת, לבלי לדבר על עניני החנוך ולבלתי התחתן את ה"קולטורא" שנואת נפשם; אבל כל מי שיש לו עין בוחנת היה יכול לראות, עד היכן הדברים מגיעים, כי בעלי הפרקציה הרבנית מסתפקים לעת-עתה במועט מפּני שאין להם עוד מצב איתן כזה, שיתיר להם לבוא בתביעות חיוביות, אַך ברור להם, כי יבוא יום ויהיה מותר לגעת גם בעניני הדת, לדבר גם על החנוך, גם על הקולטורא, והכל "על צד ההכשר היותר טוב".

לרגל תגבורת הכחות של הרבנים, שהיתה נראה גם לעין בלתי מזוינת, התעוררו הצעירים מצדם הם, כמו מתרדמה, אַך לא עלתה בידם לאחד את כחותיהם בין לילה, וכה עבר עליהם הקונגרס הלונדוני ללא פרקציה. בהקונפרנציה של הצעירים הודה מר מוצקין, כי הדחיפה ליסוד הפרקציה באה להם מאת הרבנים: "היסוד לבריאת פרקציות כאלו בקונגרס כבר הניחו – התדעו מי? – הרבנים בהקונגרס הרביעי בלונדון. לכבודם צריך אני להגיד, שהם היו היחידים בקונגרס הרביעי, אשר התיחסו לעניני הקונגרס בהכרה פנימית ובלב אחד, כמובן, על יסוד השקפותיהם המיוחדות, בעוד שאנחנו כלנו היינו עדרים מפוזרים ונאבד דרך"[1].

אמנם נחטא להאמת, אם נאמר, כי התאחדות הרבנים היתה הסבה האחת ליסוד הפרקציה של הצעירים, ונעלים עין מהסבות האחרות שהולידו אותה. עוד שתי סבות היו מסייעות ליסוד הפקרציה, והלא הנה: א) ההתנגדות ל"הזרמים הבורזשואזים", ב) ההתנגדות למנהיג הציונים. קשה להחליט, איזו מן שלש הסבות האלה היא הראשית ואיזו טפלה או צדדית, קשה גם כן להחליט, איזו מהן היא המוקדמת ואיזו המאוחרת בזמן, אבל נעלה הוא על כל ספק, כי הפרקציה צריכה להחקר כתולדה הכרחית של שלשתן.

כל מי שלא היה, איזו עת לכל-הפּחות, בין צעירנו בחוץ-לארץ, אינו יכול להבין את פּירושה של המלה "בורזשואַ" ואינו יודע מי ומי המה "הבורזשואים" לפי מושגם של הצעירים. לא אאריך בבאור המלה הזאת, ואומר רק, כי כל מי שיש לו מנה בכיסו הרי זה כבר בורזשוא גמור כלפי הצעירים, וכי השם בורזשוא הוא אצלם שם של גנאי שאין למטה הימנו, ובהיות כי ברוב מנינם צירי הקונגרסים הם אנשים בינונים, שיש להם אולי יותר ממנה בכיסם, הרי הם כבר בחזקת "בורזשואים", או למצער חשודים על ה"בורזשואזיות", והצעירים, בתור "דימוקרטים" מכף רגל ועד ראש, מחויבים להלחם בהם. מטעם הזה לא ירדה המלה "דימוקרטיות", "היסוד הדימוקרטי", "הפּרינציפּ הדימוקרטי" מעל הבמה הקטנה של אספת הצעירים מראשית הפּתחה ועד הסגרה, והשומע מן הצד, שאינו בקי במושגיהם של הצעירים, היה יכול לבוא לידי טעות באמת, כי "בורזשואים" כבשו כבר את הציוניות ויכניעו אותה תחתיהם. הלאה נראה, עד כמה רחוקה היא השקפתם של הצעירים מן האמת בנוגע למלחמתם עם הבורזשואזיות בהציוניות, וכעת נעבור אל הסבה השלישית, אל ההתנגדות למנהיגה של הציוניות.

מפלגת החובבים הישנים, הציונים החדשים והרבנים החרדים, כלם היו כמעט תמיד שבעי רצון ממנהיג הציוניות. שתי המפלגות הראשונות – מהטעם שאמרתי לעיל, והרבנים החרדים – מאותו הטעם שהמה רוצים, למשל, איש איש במקומו דוקא ב"רב מטעם" כזה, שלא יוכל בשום אופן להשפּיע על היהדות, כלומר, שלא יגע בממשלתם אפילו כמלא נימא. הרבנים החרדים באו לידי הכרה גמורה, כי כל זמן שיעמוד הד"ר הרצל בראש הציוניות לא יתן לשום מפלגה להכניס לתוכה איזה דבר זר, המזיק לאותה היהדות, שהמה חופפים עליה, וברבות הימים יש תקוה, שאולי יעשה להם גם איזו הנחות. לא כן הצעירים. מצד האחד היו חפצים שהציוניות תתן להם תשובות מוכנות על כל השאלות והתביעות, וגם העיוניות בכלל, כמו שנותנות התורות העממיות האחרות להמחזיקים בהן, ואם הציוניות הרשמית אומרת: לא בי הן התשובות האלה – מי אשם בזה אם לא מנהיגה הראשי? ומצד השני לא יכלו הצעירים בשום אופן לותר על דימוקרטיותם ולהביט בקר רוח, איך ימשול איש אחד בכל עניני הציוניות כמעט ממשלה בלתי מוגבלת שנה אחר שנה, מן הקונגרס הראשון עד החמשי ועד בכלל. אמת, כי הד"ר הרצל לא עבר כמעט מעולם על החלטות הקונגרס, וממשלתו על הציוניות קנה לו בכשרונו למשול על הקונגרסים, אבל הדבר הזה הסב להצעירים עוד צער על צערם. סוד גלוי הוא, כי בשאלות רבות מופיע לנגד עינינו הד"ר הרצל כדן יחידי, ובכל זאת אי-אפשר לתבוע אותו לדין, אחרי כי בכל פּעולותיו הוא נסמך על החלטות הקונגרסים, ובהקונגרסים נתקבלו ההחלטות האלה, מפּני שכך רצה הד"ר הרצל.

אלה המה היסודות שעליהם נבנתה הפרקציה של הצעירים. איני חפץ להכנס בעובי הקורה ולהראות להצעירים עד כמה הפריזו על המדה בקנאתם לחופש הדעות, הצריך שמירה מעולה, לדעתם, מפּני הרבנים והחרדים, ובקנאתם להדימוקרטיות, שלא תנוצח חלילה על-ידי הזרמים הבורזשואזים. את צל ההרים רואים חברי הפרקציה כהרים. גם אחד ממנהיגיהם, מר מוצקין בעצמו, הוכרח להודות, כי אין שום צורך ללחום עם החרדים "בזמן הזה, שהחרדות נופלת מאליה מיום ליום". ומה שנוגע להמלחמה בהבורזשואים, הן נוכחו כל חברי הפרקציה לדעת, כי המושג הזה אינו מדויק ביותר, ובעת שנתבקשו ה"בונדיסטים" (שישבו באספת הצעירים בתור אורחים) להכבד ולשבת במנוחה, או לעזוב אתהאולם, התנשאו כלם ממקומותיהם ובקריאות של בוז "פו בורזשואַ" עזבו את האולם. אם כן יוצא מזה, כי רוב הציונים המה בורזשואים כלפי הצעירים, והצעירים עצמם בורזשואים הם כלפי ה"בונדיסטים". ועוד הפּעם מוכרח אני להביא דברי מר מוצקין באותו מעמד: "יודע אני את כל מה שיש להגיד נגד שטת הצדקה בכלל, אבל עם ישראל שתשעים אחוזים ממנו חיים מן השנוררות – הלא צריכים אנו להכיר את האמת הזאת, כמה שלא תהיה מרה ומכסה עלינו חרפּה! – עם כזה אינו יכול לבלי לעסוק בצדקה". עם עני ואביון, עם החי על השנוררות, ועם זה נוטה לחיים בורזשואזים – אַך זוהי בריה משונה ויחידה במינה. בכל זאת נוטה אני להאמין לדברי מר מוצקין האחרונים, ונוטה אני להאמין עוד יותר, שאם יבואו הבורזשואים האמתים, ימצאו אל נכון, כי גם הציונים, שאינם מוצאים חן בעיני הפרקציה מפּני בורזשויותם, המה לא מהעשרה כי אם מהתשעים אחוזים שבעמנו, לפי מושגיו הבריאים של עם בריא, החי חיים טבעיים על אדמתו. אין זאת כי בהתרושש עם מתדלדלים גם מושגיו.

על-דבר התנגדותם של הצעירים להמנהיג הראשי של הציוניות לא שמענו אָמנם מפּי הצעירים כל דבר בפירוש, אבל הדבר קל להבין גם בלי ביאור מפורש. גם בענין הזה היה מר מוצקין לפה להצעירים: "הקולטורה של האישיות – אמר מוצקין – כלומר, האמונה שיש בכח איזה איש לעשות גדולות על-פּי תכונתו העצמית, ושעל כן כל עתידותינו תלויות באנשים ידועים, איזו שיהיו – אמונה שהיא כמו-כן שוררת במחנה הציונים – היא מזקת מאד.. לולא היה בקרבנו הקולטוס האישי כל כך נפוץ, כי אז היה כח הצעירים יותר גדול, ואז אולי לא היה לנו צורך לשהות בחבלי לידה של הבנק שלנו שלש שנים רצופות, כי אם היתה יוצאת שיירא של מעוררים צעירים לערי התחום ביחוד למען הפיץ את האקציות, כי אז אולי היה הבנק שלנו מוכן עוד לפני שנתים". הננו שומעים איפוא מי אשם בדבר, כי הבנק לא היה מוכן עוד לפני שנתים: – המנהיג! ואולם באמת נוכל למצוא על נקלה תירוץ יותר מספּיק לחבלי הלידה שהאריכו יותר מדי, והוא – אותו המצב של התשעים אחוזים מעמנו, שתאר אותו מר מוצקין. אין זאת כי הבורזשואים האמתים עמדו, ועומדים עוד כיום, מנגד להתנועה הציונית.

אך אם גם נניח – מה שאי-אפשר לדעתי – שטענות הצעירים ותביעותיהם צודקות הנה ביחוסם להרבנים, להבורזשואים ולהמנהיג הראשי, הן גם אָז מחויבים הם בעל כרחם להודות, כי היסודות האלה אך שליליים המה, ולא מהם תבנה איזו פרקציה, כי לכל בנין חדש, או לתקון הבדק של בנין ישן, נחוצים גם חומר ולבנים. נראה נא מה המה החומר והלבנים שאספו הצעירים לתקון הציוניות. אָמנם גם פּה אבחר לי דרך יותר קצרה, ותחת לדון ולהתוכח, אביא דוגמאות אחדות מהשקפות הצעירים חברי הפרקציות עצמם, כפי שהתבררו מתוך הנאומים והוכוחים באספתם.

הד"ר ווייצמן בנאום הפּתיחה שלו, מעביר בקרת חדה על הציוניות ההוית ומביע תקוה, כי הפרקציה תוכל לחדש אותה ולתת לה פנים אחרות לגמרי. "עד היום גם כן עסקו האגודות באגיטציה ופּרופּגנדה, גם עד עתה היתה להן ספרות ציונית. אך כל זה הסתפּק אך בשטחיות, באיזה הצעות ותכניות מעשיות, בעוד שלנו נחוצה עבודה מתעמקת על יסוד הנחות ולמודים מדעיים. ואחרי שלא היה לנו עד עתה שום בסיס מדעי בתנועתנו, לכן לא היו יכולים לעבוד בקרבנו בעלי דעת רחבה, אשר רוח נבואתם תהיה כמעין המתגבר, יוצרת בכל יום רעיונות חדשים וצורות חדשות לרעיונות ישנים לתכלית בירור ולבון הדעה הציונית היסודית".

הד"ר כהן ברנשטיין מתאונן על המחזה הזה, שהציוניות מתפּשטת רק ברוחב, בעוד שלעומק עומדים הציונים, לפי דעתו, במדרגה יותר נמוכה מהחובבים הישנים. להד"ר כהן ברנשטיין יש געגועים ל"ציונות שבלב" שאינה נקנית בארבעים קטנים השקל ובעשרה רו"כ האקציה. "ולמען תהיה האורגניזציה הצעירה – אומר הד"ר כהן ברנשטיין – בבחינת טל של תחיה גם בשביל האורגניזציה הישנה של הקונגרס, עליה להיות ישרה, תמימה ואמתית עד התוצאות היותר קיצוניות. בראש וראשון נרחיק נא את הפּשרה מהפּוליטיקה שלנו. אַל נא נשתדל למצוא חן בעיני אנשים ידועים אשר לא נוכל להתאחד עמהם. אל נא נעשה תמיד מעשים מסופקים כדי למצוא מסלות ללבות החרדים מצד אחד ולבות המשמאילים מצד השני, כי אם ישר נלך דרכנו, וראיתם, כי נמצא לנו את האנשים הדרושים לחפצנו". בתוך יתר דבריו מזכיר הד"ר כהן ברנשטיין לשבח את "בני משה" ומביע רצונו, כי להאורגניזציה הצעירה תהי תעודה דומה לתעודת "בני משה", אַך "בסכום של נסיונות יותר עשירים ובמשמעת יותר מתמדת".

ואולם מר מוצקין לא יכול למצוא קורת רוח בכל הדרישות האלה, לשחרר את הציוניות מן כל היסודות הזרים התלוים בלב וברגש. הוא מוצא, כי כל הציונים צריכים להשתחרר "מן החפץ להראות, שתנועתנו זאת הנה תולדה ישרה מקולטורתנו העתיקה". "כשאני לעצמי – מוסיף מר מוצקין – חושב אני, שהתנועה הציונית היא חזיון חדש לגמרי, הנותן יכולת לאומתנו להתפּתח על-פּי עצמותה בהסכם לתביעות הקולטורה החדשה". חזיון חדש לגמרי בחיי איזה עם מבלי כל השתלשלות מכל המקרים או יותר נכון מ"סך הכל" של המקרים שהיו לפניו – הוא דבר המתנגד לההכרח ההיסטורי, וכשם שהזקן בעל הזקן הוא אך הילד שנזקן ובא בימים, כך הוא גם העם עתיק הימים, אותו העם עצמו שהיה לפנים בילדותו. אחד מחכמי אשכנז, בדברו על פרידריך ניטשה, אומר כדברים האלה[2]: רעיון עיקרי הכניס ניטשה מהתקופה הראשונה להחדשה – את הרעיון כי יש היכולת, ומפּני זה גם הנחיצות, להתחיל את ההיסטוריה מחדש, לעשות את ההיסטוריה. שרשי הדעה הזאת מגיעים אצלו עוד הלאה, עד תקופת הנוער. "יצרו לכם בתוככם תמונה, שיהיה העתיד מתאים לה, ושכחו את התמונה הטפלה: להיות כננסים בפני הענקים", כך היתה קריאתו של ניטשה. אבל – מוסיף החכם הנזכר – להתחיל את ההיסטוריה מחדש – כלומר, לבטל את ההיסטוריה, לעשותה לבלתי פועלת ומשפּיעה, איך אפשר הדבר הזה, בעוד שאנחנו בעצמנו כלנו אך יצירים היסטוריים מכף רגל ועד ראש, מהרעיון והמחשבה ועד הרגש? איך שלא נעריץ את גבורתם של אנשים כבירי כח, איך שלא נכיר את השפּעתם, וביחוד בתקופת התחדשות הקולטורא: סוף סוף עלינו לתת מקום בראש לכחו של החומר ההיסטורי והמסורת. גם כחם ורצונם של האנשים האלה בעצמם נובע מאסמה של הקולטורות הקודמות. הרעיון לברא איזו קולטורא הוא רעיון בלתי היסטורי, ומפּני זה אינו יכול לעולם לצאת מן הכח אל הפּועל. אינני דורש ממר מוצקין שיסכים דוקא להשקפה זו, אבל אם באמת התנועה הציונית, לפי השקפתו, הוא חזיון חדש לגמרי, מדוע מוצא הוא עם זה, כי "הדבר המאחד את כל הציונים, הוא האידיאל הקיצוני של מדינת היהודים ותחית שפתנו העברית"? –

הראיתי בכונה על ההשקפות המתנגדות זו לזו ועל הסתירות הפּנימיות בהן, להוכיח מזה, עד כמה שרר בלבול המושגים באספת הצעירים. אין אנו רואים עוד בתוכם את החומר הנחוץ לבנין חדש; רואים אנו רק חבורת צעירים, לעת-עתה בעלי השקפות שונות, לפעמים יותר מתנגדות אשה לרעותה מהשקפות החרדים להשקפותיהם של איזו צעירים יחידים, חברי הפקרציה. לצעירים כאלה יש אמנם הרשות ליסד להם אגודה, שתהיה שואפת לבסס את הציוניות, לברר את המושגים הנאחזים בה ולהציב את גבולותיה, אבל להתאחד לפרקציה אחת לתעודות מעשיות – זאת יוכלו לעשות רק אנשים שכבר בררו להם את מושגיהם ויודעים מה הם חפצים.

__________

איך עלינו לחנך את הדור הצעיר, למען לא יבוא בניגוד עם העתיד ההולך לקראתו? – בפתרון השאלה הזאת, שבו תלוי גורל כל עבודתנו, היו צריכים לעסוק בכובד ראש ביחוד אלה האפּיטרופסים הממונים על השכלת עמנו, הלא המה ראשי הועדים לחברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיא, אבל כפי הנראה, לא מן הראשים האלה יבוא הפּתרון הנכון.

חברת מפיצי השכלה נוסדה בשעה שההצלחה החלה להאיר מעט פּניה גם ליהודי רוסיא. התקופה ההיא היתה הרת תמורות ושנוים רבים בחיי האזרחים הפּנימים, התמורות האלה הובילו להשתחררות הרוח, ומן הנמנע היה שלא יהנו משנוי המצב הכללי, בשעה שניצוצות ההשתחררות נתזין לכל עבר, גם בני הדתות האחרות יושבי הארץ, וגם היהודים בכלל. שאלת היהודים לא היתה מסובכה כל כך, ובעיני רבים היתה אַך שאלה פשוטה, שאלת ההשכלה הכללית, כלומר, רבים האמינו באמונה שלמה, שמצבם השפל של יהודי רוסיא תלוי אַך באי-השכלתם, ומכיון שתוסר הסבה היחידה הזאת, ישונה בהכרח גם המצב לטוב. היהודים יקבלו זכיות אזרחים, והאזרחים לא יביטו עוד עליהם מגבה. ההשקפה הזאת היתה שליטה אז כן בהספרות העברית וכן גם בהספרות הרוסית-העברית, שאך זה החלה להתפּתח. רבות עזר לשלטון ההשקפה הזאת המצב של היהודים במדינות המערב, שהיה נחשב בעיני יהודי רוסיה, ביחוד בעיני המשכילים, לאידיאל שאין למעלה הימנו. אמת, כי בשנות השבעים למאה העברה החלה כבר השנאה לישראל בתמונתה החדשה לבצבץ ולעלות בארץ אשכנז, אבל על החזיון הזה הביטו כעל דבר מקרי, שאינו שוה לשים אליו לב ביותר. המשכילים בעת ההיא ידעו והכירו אך רפואה אחת לכל המכות: ההשכלה, שהיתה בעיניהם כ"שמש צדקה ומרפּא בכנפיה". נשמת העם, נטיות נפשו הדקות עם סגולותיה המיוחדות לה, טבעו ומזגו המיוחד ותקוותיו ההיסטוריות, שאי-אפשר לשרשן בחזק-יד – כל אלה היו בעיני בעלי ההשקפה הנזכרת דברים של מה-בכך, שאין כדאי לטפּל בהם: המחלה ידועה וגלויה, והרפואה בדוקה ומנוסה, ומה להם עוד?

בעת ההיא נוסדה בעיר הבירה החברה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיא, ואלופי החברה היו אלה שעמדו על פּי מצבם הכלכלי בשדרות העליונות של העם, שהתיחסו אל השדרות התחתונות כיחס גואלים עשירים לקרוביהם העניים. מובן מאליו, כי החברה הזאת לא יכלה להשפּיע, ואפילו אַך במדה מועטה, על מהלך החיים, על השאיפות והזרמים הפּנימים שבתוך העם. כל פּעולות החברה נשאו עליהן את חותם ה"רשמיות". והיחס שבין המרכז ובין ערי התחום היה גם כן "רשמי", או יותר נכון: לא היה כלל יחס כזה, ורק ה"משכילים" שבכל עיר ועיר ידעו, כי יש השכלה בעיר הבירה. כה היתה החברה, שנוסדה בעצם וראשונה להביא גאולה לעולמם של יהודי רוסיה, ללא תנועה וללא השפּעה עד שנות התשעים למאה העברה. מזמן לזמן נראו אולי איזו סימני חיים, אבל היו כל כך כהים ורפים, שעברו מבלי השאיר אחריהם כל רושם היסטורי.

בין כה וכה ומקרי שנות השמונים הכנו את המהפּכה הפּנימית בחיי יהודי רוסיה. בלי ספק היתה באה המהפּכה הזאת גם מבלעדי אמצעים חריפים כאלה שהשתמשה בהם ההיסטוריה בתקופה הזאת, אבל גם בזה אין ספק, כי האמצעים החריפים קרבו את הקץ. המהומות והבהלות החיצוניות הרעישו את השקפות "בעלי ההשכלה" ותחתרנה מתחתיהן חתירה עמוקה, ויקם דור חדש, שלא חפץ עוד לילך בעינים עצומות אחרי מנהליו. חלק גדול מעם ישראל נעור מתרדמתו ובא לידי הכרה, כי לא תהי תפארתו על הדרך שהלך בה עד כה. המשכילים החדשים נוכחו לדעת, כי "שאלת היהודים" אינה פשוטה כל כך, כמו שתארוה עד כה, וכי, אם כן, גם הפּתרונים אינם נכללים ב"הרפואה הבדוקה והמנוסה" הידועה. אָז החלה מלחמת הדעות וההשקפות, והמלחמה היתה כבדה וארוכה. ה"שתדלנים" ו"העסקנים" הישנים לחמו על נפשם ועל קיומם, ולא חפצו להודות בשום אופן, כי כל עבודתם הקודמת היתה מכונת למטרה בלתי רצויה להעם ובלתי מתאמת להתולדות הישרות של תרבותו העתיקה. להשתדלנים האלה לא היה די אמץ להתודות ולהתחרט נגד עמם ולאמר, כי תעו עד הנה מני דרך. תחת זאת מצאו השתדלנים והעסקנים האלה די אומץ בלבם להוסיף ללכת בדרכם גם במקום שהמעשים בכל יום היו באים ומטפּחים על פּניהם. בכל מאמצי כחם עמלו גם אז להוכיח, כי אין מביאין ראיה ממהומות הבאות במקרה, כי סוף סוף "העננים כליל יחלופו והשמים יטהרו", ומצאו אסמכתות להשקפתם במצב היהודים במדינות המערב, וכי נתקלקל המצב הזה באיזו מן המדינות – מחקו עד מהרה את המדינה הזאת מרשימת "מדינות המופת" ולא זכרו עוד את שמה. שנים רבות היתה אשכנז למדינת המופת, וכאשר גברה שם השנאה לישראל ותקבל צורה בולטת, עד כי אי-אפשר היה לעבור על המחזה הזה בשתיקה, ירשה פרנציה את מקומה, וכן הלאה. ה"שתדלנים" האלה (קורא אני אותם בשם "שתדלנים", מפּני שהשם הזה נאה להם יותר מהשם "מתבוללים" או שם אחר: האנשים האלה חשבו, כי הכל תלוי בשתדלנות, וכי היא האחת תוליך עם ישראל להמטרה האחרונה, לקבלת הזכיות), בהיותם בעלי פסיכולוגיה פשוטה, לא ירדו לסוף ערכה של השאיפה להשתחררות, שהיתה מתפּשטת אָז בין חלקו הגדול של הדור הצעיר. המה דרשו סמוכין ומצאו, כי השאיפה הזאת היא אך תולדתה של המהומות ומפּני שהמהומות באות אַך בסירוגין, אין זאת כי המחזה בכללו אך מקרי הוא.

ובכל זאת לא יכלו להצפּין עוד גם ה"ראשים" בעיר הבירה את התנועה החדשה, שגברה מיום ליום בעולם היהודים, והחלו להיות מודים במקצת. ההודאה במקצת היא מחזה תמידי בתולדות התנועות החדשות. ההיסטוריה, כמו הטבע בעצמו, שונאה כל מעבר פּתאומי, והאנשים המודים במקצת בוראים תמיד את המעבר ההדרגי בין מחזה למחזה.

במצב המעבר הזה נמצאו בראשית התשעים למאה העברה רבים מהצעירים בפּטרבורג, אלה הצעירים, שלא הודו להתנועה הלאומית מעבר מזה, ומעבר השני נתנו ספר כריתות להאידיאל הישן של ההתבוללות הגמורה. הצעירים האלה יסדו להם אגודה לחקירת דברי ימי ישראל על יד חברת מפיצי ההשכלה, וחברי האגודה קראו לעצמם בשם "עממיים" – שם החביב כל כך בארץ רוסיה – להבדיל בינם ובין הלאומיים. לאחדים מחברי האגודה עלתה להבחר להועד הפּטרבורגי של חברת מפיצי השכלה, וצריך להודות, כי השפּעתם של הצעירים האלה על עבודת החברה היתה חיובית, כי המה הכניסו לתוכה איזה זרם של חיים. החברה, שהיתה קרובה כמעט למיתה טבעית, שבה לתחיה.

וכשצעדה הדעה הלאומית צעד ענק לפנים ותקבל את צורת התנועה הציונית, משכה אחריה גם את הצעירים בני המעבר, על פי טבע הדברים המחייב שגם בני המעבר לא יעמדו על מקום אחד. ה"חובבים" הישנים, אשר נקראו גם כן "לאומיים", היו עתה כמעט כלם לציונים, והעממיים – או לפחות החלק היותר גדול שבהם – היו ללאומיים. זהו המס שמשלמים תמיד בני המעבר לתביעות הזמן המושלות עלינו מבלי שאול את פּינו, אם רוצים אנו להכנע מפּניהן או לא. אָמנם החיים בעצמם אינם מסתפקים בשילום מס קטן כזה, ואלה החפצים להשתתף בהם לא רק בתור נדחפים ומושפּעים, כי אם בתור דוחפים ומשפּיעים, מוכרחים להכנע בלי כל פּשרות מפּני תביעותיהם האחרונות של החיים.

גם המלחמה שהתלקחה לרגל הבחירות להועדים של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג ואודיסה – היא אינה מלחמה מקרית בין אנשים פּרטיים, כי אם מלחמה בין האנשים העומדים מצד התביעות האחרונות של החיים ובין בני המעבר. הריב הזה התגלע כעת בכל תקפו על עמודי שני העתונים העברים-הרוסים, שאחד מהם ("וואָסכאָד") הוא כלי-מבטאם של אגודת הצעירים הפּטרבורגים. לא אשפּוט עתה על אופן הריב ועל סגנון הוכוחים משני הצדדים, אבל זאת אומר, כי לחנם משתדל ה"וואסכאָד" לראות פּה ריב אנשים, פּניות ונטיות וכדומה. אין פּה לא חשבונות פרטיים, לא פּניות ולא נטיות, אבל יש כאן מלחמת שתי השקפות, שהאחת מהן נסמכת על התנועה החדשה שהקיפה את האברים היותר מרגישים שבעמנו, והשנית – ראשה ורובה בתקופת המעבר. באחת ההשקפות הבאות אנסה להאיר את המלחמה הזאת מכל צדדיה, אנסה להראות, מה יש לנו רשות לתבוע מאת מנהלי החברה, מה היתה החברה יכולה לתת, לוא שמעה לתביעותינו הצודקות, ומה היא נותנת לנו באמת. ופה אזכיר רק זאת, כי המלחמה בחברת מפיצי השכלה אינה חזיון בודד בימים האחרונים. מלחמה כזו מתלקחת לעינינו גם בחברת יק"א, בחברת "כל ישראל חברים". ולכל המלחמות האלה סבה אחת ורוח אחת, אשר עוד אדבר עליהן בפרטות.

_______________

חברת מפיצי השכלה. בתי-הספר הרשמים וה"חדרים". פּעולות ה"צעירים" ולאומיותם. החברה יק"א, ספר תקנותיה ונאומו של זנגוויל. ראשי החברה כי"ח ושאלת הבחירות.

בשתי דרכים היה יכול העם העברי לקנות לו בארצות פּזוריו את ההשכלה הכללית, או כמו שקוראים לה – ההשכלה האירופּית: אם שיכניסו זרם חדש של השכלה אל המוסדות העממיים הפּנימיים, הקימים מכבר, או שימשכו את העם בחזקה החוצה – אל ההשכלה החדשה. הנני אומר "בחזקה,, מפּני שההכרה הפּנימית של העם היא המניע הראשי והטבעי בחייו, וכל תוצאותיה הנן גם כן הכרחיות וטבעיות, ואלו בא העם עצמו לידי הכרה פנימית כזו, שההשכלה הכללית נחוצה לו, לא היה ממתין עד שיבואו האפּיטרופּסים, דודיו וגואליו הממונים על ההשכלה, להורות אותו הדרך שילך בה, כדי שישיג את מטרתו. כשבא העם באמת לידי הכרה פּנימית כזו, הוא בוחר לו תמיד את הדרך הראשונה, הטבעית. העם בכללו חס תמיד על קניניו הרוחנים שטפּח ורבה אותם במשך קיומו ההיסטרי, העם אינו מוציא לעולם בבת אחת ישן מפּני חדש, כי אם חותר הוא בכל עוז להשלים בין הישן שהיה לחלק מעצמותו, ובין החדש, שמכיר הוא את גודל נחיצותו לפי תביעות הזמן והמקום. הדרך השנית אולי יותר קרובה היא – לפי ההשקפה השטחית של קצרי הראות – להשגת המטרה הראשית, אבל היא בלתי טבעית, ומפּני זה אינה דרך ישרה, כי בשעה שהעם נמשך על-ידי איזה כח מן החוץ אחרי החיים החדשים, מוכרח הוא לעזוב אחריו מבלי השגחה מעולה את מוסדותיו הישנים שחי בהם עד כה, מוכרח הוא לנתק את פּתיל חייו ההיסטוריים ולברוא לו עולם חדש וחיים חדשים. ומצב כזה בא בנגוד גמור ל"חוש הקיום" של העם כלו ומושך אחריו תמיד סכסוכים פּנימיים.

על אלה העומדים בראש איזו תנועה עממית, הרוצים להביא עם שלם למצב חדש, יותר טוב ויותר מאושר מהמצב הקודם, על אלה האומרים לשנות את פּני חיי העם ולתת להם צורה חדשה – עליהם מוטל החוב, ראשית כל, לתכן את רוח העם שבשבילו הם עמלים, לדעת את נטיות נפשו הדקות, להתחקות על העבר שלו, ללמוד את עתידותיו, כפי שהן מצוירות בדמיונו – גם דמיונו של עם צריך למוד – ואחר כן לגשת אל המלאכה. אין רצוני לאמר בזה, כי האנשים האלה מחויבים דוקא להיות מלומדים גדולים ובקיאים בכל מקצעות היהדות, אבל מחויבים הם לכל-הפּחות להתבונן אל העם ולדעת לאן רוחו פונה. אנשים כאלה, לוא גם יבדלו בחייהם הפּרטיים מחיי בני עמם הבינונים, לוא גם לא יהיו זהירים הרבה לא בקלות ולא בחמורות, אף-על-פּי-כן מתקבלים הם בתוך עמם בסבר פּנים יפות, מפּני שמכיר הוא העם בחושו הטבעי, שהם מוליכים אותו בדרך שהוא רוצה לילך מעצמו, ורק שמקילים הם ממנו לפי כחם את משא הדרך וטלטולו. לא כן אלה הלוקחים גדולה לעצמם ומתנשאים מאליהם לעמוד בראש העם מבלי שאול את פּיהו, הרוצים להוליכו אל אשר יהיה רוחם הם ללכת: האם בכללו – מלבד פּרטים יוצאים מן הכלל – מתנגד להם בכל כחותיו ובועט בטובתם.

היאומן כי יסופּר, שעם כעמנו, אשר כל ההיסטוריה שלו היא מלחמה אחת ארוכה בעד קניני הרוח, עם שרק "ספריו" נשארו לו כיתר הפּליטה מכל מחמדיו מקדם והוא מוצא בהם די נחומים בשעת צערו, שאינה פוסקת לעולם – היתכן כי עם כזה יהפך פּתאום ל"מורד אור" ויקדיש מלחמה על מנהליו ומנהיגיו הרוצים לקרבו אל ההשכלה? ומלחמה כזו הלא נתפּשטה בין אחינו ברוסיה, והתקופה הזאת הלא ידועה היא בשם תקופת "מלחמת האור עם החושך", ואיה המפתח להחידה הסתומה הזאת? – אין זאת כי המנהיגים האלה בררו להם את הדרך השנית, כי לא עמלו לתכן את רוח העם, כי אם באו להשפּיע עליו מן החוץ בחוזק יד.

כדי לאַמת את הנחתי זאת במופסים, עלי לשוב ל"חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה", שלא גמרתי את חשבונה בהשקפתי הקודמת.

החברה הזאת, שנוסדה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, כמעט נגשה לעבודתה – וכבר הוציאה מגבול פעולתה את מוסדות ההשכלה הקימים בעם, שמהם יצאה תורה לתשע הידות מכל ילדי ישראל. ה"חדרים" הקימים היו בעיני החברה לא כמוסדות השכלה ישנים הצריכים תקון, מירוק ונקוי, למען יהיו מסוגלים לקלוט לתוכם את הזרמים החדשים ולמען ישתכללו באופן שיהיו מתאימים ברבות הימים לרוח הזמן, כי אם מוסדות שבלו מזוקן ושכבר עבר זמנם, ואין כדאי עוד לשים אליהם לב. נחוץ אך ליסד בהערים הגדולות – כה חשבה החברה בתומתה – בתי ספר עברים חדשים, על יסודות חדשים לגמרי, ולהקדיש בהם גם איזו שעה קלה להלמודים הערבים, או כאשר יאמרו ה"משכילים" – ללמודי דת-אל, והחדרים יפּלו מאליהם, כי ימותו מיתה טבעית. ברק בתי-הספר האלה יגיע גם עד הערים הקטנות, ושאלת ההשכלה תפתר על צד היותר טוב. כמה מן התמימות יש בהשקפה כזו, כמה מחסרון ידיעה בחכמת הנפש ובתורת התפּתחות ההיסטוריה הכללית! כמה נפתולים נפתלו הממשלות האירופּיות, כמה כחות אבדו ופזרו, כמה כסף וזהב הזילו, כמה גזרות קשות הטילו על הצבור, עד שכפו את העם לקבל עליו לחובה חנוך הילדים בבתי הספר למתחילים, ועדיין לא כל הממשלות, אף מאלה שנחשבות לנאורות, הגיעו למדרגה גבוהה כזו, ועוד גם היום קוראים אנחנו מאמרים מאנשי שם, המשתדלים להוכיח, עד כמה מן הנחוץ שהממשלה תיסד על חשבונה די בתי-ספר למתחילים בכל כפר וכפר, בכל קרן-זוית שיש שמה ילדים. ומה עשו "משכילינו" אָנו? הם הלא מצאו לפניהם מוכן ומזומן כל החומר הדרוש להשגת מטרה כזו, הם מצאו לפניהם עם שלם המקריב את דמו וחלבו, מבלי כל עזר וסיוע מצד איזו ממשלה, בעד השכלת בניו, עם המקבל על עצמו לחיות ברעב ובצמא, למכור כריו וכסתותיו, ובלבד שלא יגדלו בניו ללא תורה וללא דרך ארץ, עם שהשם "עם-הארץ", "בור" וכדומה היה לו לחגא ולמחתה, בקיצור – עם שהמית את עצמו על התורה במלוא מובן המלה – ו"משכילינו" לא התבוננו או לא חפצו להתבונן אל המחזה ההיסטורי הזה, הנפלא והיחידי כמעט במינו. לוא חכמו, לוא השכילו "משכילינו" באמת, לוא נוסדה החברה להפצת השכלה בין יהודי רוסיה על יסוד עממי עמתי, לוא לא גמרה את חשבונותיה בבת אחת עם מוסדות ההשכלה הקימים, לוא שאפה אך לשכלולם ולהתפּתחותם ולא להריסותם, כי אז היה נראה פאלה והדרה על חיינו הפּנימיים; אז אולי לא היו נחנקים עוד כיום הזה שמונים למאה מכל ילדינו הרכים בה"חדר" הצר והמעופש; אָז לא היתה צריכה החברה לחכות ל"נדבות" מקריות, ל"גמילות חסד" מיד חברת יק"א. אחינו ברוסיה מוציאים על "חדריהם" מדי שנה בשנה יותר ממה שמוציאים הרבה מן העמים הקטנים על עניני השכלה, ולוא אַך השכילה "חברת מפיצי השכלה" להכניס איזה אורגניזציה, סדר ומשטר למקצוע החדרים, כי אז היתה יכולה באמת לעשות גדולות. אמת, כי ראשי החברה יכולים להראות על החוק האוסר ללמד בהחדרים את שפת המדינה ויתר הדברים השייכים לההשכלה הכללית, אבל כמדומה לי, שהאיסור הזה בעצמו נולד אַך לרגל השפּעת "משכילינו" על שרי הממשלה, כי תארו לפניהם את המצב מנקודת-מבטם הכוזבת, כי ראוי לבלתי עשות "הנחות" להחדרים, למען יתרבה מספּר בתי הספר הכלליים, שיבנו מחורבנם של הראשונים. וראיה לדבר, כי בפלכי פּולין שורר חוק אחר בנוגע להחדרים, המטיל דוקא חובה על המלמדים להורות את תלמידיהם שפת המדינה, חכמת החשבון בשיעור הקבוע למתחילים ועוד, והננו רואים, כי חדרים אחדים שנוסדו שמה על-ידי משכילים אמתיים אינם נופלים בערכם משאר בתי הספר הנמוכים ביחס להלמודים הכלליים, ויתרון להם על האחרונים כיתרון האור מן החושך במה שנוגע להלמודים העברים.

אָמנם "המשכילים" הישנים, בעלי המהלך הישן, נסו לכל-הפּחות להתפּאר במה שאין בם. ההתבוללות לפי נוסח אשכנז היתה אלילם, ולא בקשו חשבונות רבים בבואם להקריב על מזבחו של האליל הזה את קניניו ההיסטורים של עמם. "חדר" ו"השכלה" היו בעיניהם לא כשמות נרדפים, שיש ביניהם אַך הבדל המדרגה בלבד, כי אם כדבר והיפּוכו. התנ"ך וספר החשבון, הגמרא וספר הגיאוגרפיה, למשל, נחשבו להם כדברים העוינים זה את זה והמכחישים זה את זה, ושאלת מה נדחה מפּני מה היתה להם כל כך פּשוטה, עד שלא מצאו כל צורך להתבונן הרבה בפתרונה. כה התנהלה חברת מפיצי השכלה בכבדות, עד שנכנסו אליה ה"צעירים", אלה הצעירים המתפּארים עתה (וואסכאד נומר 4 ש"ז), כי בכניסתם להחברה הביאו עמהם זרם של חיים חדשים, השקפות חדשות וכחות חדשים. מן העת ההיא – כן אומרים הצעירים – נהפּכה חברת מפיצי השכלה למעין המתגבר, חברי הועד החדשים פּלסו נתיב לפעולות החברה, שתהיינה מתאימות להיסוד העממי של יהודי רוסיה. מפּני שהצעירים האלה עמדו אָז כבר על בסיס הלאומיות, וכה הרבו לפעול, לעבוד ולהשפּיע, עד... עד שקפץ עליהם רוגזם של הציונים. הציונים הם רודפים אחר הכבוד ורוצים להפּוך את הקערה על פּיה: הציונים חפצים בסכסוכים ומפּני זה הם משתדלים להכניס קטטות ומריבות למוסדות כאלה, שעד כה שררו שמה אַך שלום ושלוה מבית, אַך השקט ובטחה מחוץ; הציונים מושבעים ועומדים על-פּי גזרת מנהיגם לכבוש את הקהלות, לא מפּני שמוצאים הם מגרעות בהסדרים הקימים, אלא לשם נצחון בעלמא, מפּני שהנצחון לכשהוא לעצמו נחוץ להם להרעיש עולמות – בצבעים כאלה תאר כלי-מבטאם של הצעירים את המלחמה שהתלקחה בחברת מפצי השכלה בפּטרבורג לפני הבחירות.

אבל כמדומה לי, שהסניגור הזה של הצעירים מפריז על המדה בבואו למוד את פּעולותיהם. אמת, כי הצעירים האלה הביאו איזו שנוים לטובה בחיי חברת מפיצי השכלה, אבל מעולם לא הפכו אותה למעין המתגבר. אמת, כי על-ידי השפּעת הצעירים ירד בה"ועד" האידיאל של התבוללות גמורה עשר מעלות אחורנית, אבל עד כה לא עלתה עוד בידם לחולל בפעולות החברה תמורה עיקרית ולהעמידן באמת על יסוד עממי. הצעירים צמצמו גם הם את חוג פּעולתם בבתי הספר העברים ה"רשמיים", ובמשך עשר שנות עבודתם לא הכניסו אף קרן אור אחת אל המבואות האפלים, ששם צומחים, פּורחים ונובלים חדרי ישראל, ללא אור וללא חום. במשך כל הזמן הזה לא העשירו את ספרותנו הלאומית כמעט במאומה, ויסתפּקו אַך בזה, שהשתדלו לחבר פּרוגרמה-למופת בעד הלמודים העברים בבתי הספר הנמצאים תחת חסותה של החברה או המקבלים איזו תמיכה מקופּתה.

ואמנם גם הסניגור עצמו בבואו להצדיק את הצעירים הפּטרבורגים, למד עליהם קטיגוריא, מבלי להרגיש בזה. הוא מאשים את הציונים הפּטרבורגים ושולל מהם את הזכות להכניס גם את אחד מהם אל הועד, מפני שהציונים האלה עמדו עד כה מרחוק ולא השתתפו בפעולות החברה, ובכן אינם יודעים את חייה הפּנימיים. נניח נא, כי הציונים האלה לא דאגו באמת מעולם להשכלת עמם וכי כל עניני החברה היו מהם והלאה (מה שמכחישים הציונים האלה במכתבם הגלוי שנדפס ב"העתיד"), נניח נא, כי גם בזה צדק ה"וואסכאד", כי אנשים כאלה, שאינם בקיאים בחייו הפּנימים של איזה מוסד, אינם רשאים להבחר להועד המפקח עליו; אבל אם כן, הלא הדברים קל וחומר: ומה חברת מפיצי השכלה, שהיא אַך צעירה לימים ושסוף-סוף לא עליה בלבד יחיה עם ישראל, דורשת שיבחרו להועד שלה דוקא אנשים היודעים את חייה הפּנימים – עם ישראל, עם שיש לו היסטוריה עתיקה, לא כל שכן שיש לו הרשות לדרוש, כי בראש המוסדות שיש להם יחס להתפּתחותו וקיומו יעמדו דוקא אנשים המבינים אותו לכל-הפּחות, היודעים את שפתו, ספרותו וחייו הפּנימיים. יותר מזה הן לא תבעו אף הציונים הקיצוניים.

ה"זקנים" נצחו את הלאומיים באודיסה, וה"צעירים" את הציונים בפטרבורג. בודאי שמחים אלו ואלו על נצחונם, אכן שאלה היא עד כמה תארך שמחתם. החיים אינם עומדים על עמדם, ההכרה הפּנימית של העם הולכת הלוך והתפּתח, וכמו שהעמים האחרים, הדורשים מאתנו "התבוללות", לא יסתפּקו בהתבוללות למחצה, כך לא יסתפּק עוד גם העם העברי בלאומיות למחצה.

___________

מן החברה שקבלה זה לא כבר תמיכה הגונה נעבור להחברה המפזרת תמיכות הגונות, הלא היא חברת יק"א.

להיות מכניס ואינו מוציא – זהו מחזה שכיח, אבל להיות מוציא מבלי להכניס מאומה – הוא מחזה נפלא, המצוי רק אצל מי שמצא מציאה או שרכש את הונו על-ידי ירושה. שניהם לא הפסידו מאומה מכחותיהם תמורת ההון שקבלו, ובכל זאת הנם בעליו היחידים. העומדים כעת בראש המוסד יק"א, כידוע, לא מצאו מציאה מעולם, ובכן, בראותנו כי המה השליטים על הכסף הזה, עלינו להניח, כי המה נחשבים ליורשיו של הברון הירש. אמת, כי היורשים האלה אינם רשאים להוציא מן הכסף הזה לצרכיהם הפּרטים, אבל גם כל בעל הון עצום אינו מוציא את כספּו רק לצרכי נפשו בלבד, במובן הצר של המלה; בעל הון עצום כספּו הוא לו אך אמצעי להיות שליט על אנשים זולתו, אחת היא אם משתמש הוא באמת בכספּו למטרה זאת או מסתפּק הוא אך בהאפשרות לשלוט, כי מוצא הוא די קורת-רוח בהאפשרות המפשטת עצמה. במובן הזה של "טובת הנאה" נוכל לחשוב כעת את ראשי יק"א ליורשי הברון הירש האמתים, מפּני שבכל פּעולותיהם הם נראים כאנשים העושים בתוך שלהם ממש: דעת הקהל, תביעות הזמן וכדומה אינן נחשבות בעיניהם למאומה, נסיונות שלא עלו יפה אינם נותנים עליהם את חתיתם ולבקרת מעשיהם, מאיזה צד שיהיה, אינם שמים לב. גם הברון הירש בעצמו אהב להיות דן יחידי ובשעה שהחליט להקדיש את כל הונו העצום לטובת עמו חשב אך למותר להמלך עם העם הנצרך לעזר, כי אם התיעץ רק את אלה העומדים בשורות העליונות, שצרת עמם מודעת להם אך על-ידי הטלגרמות במכתבי-העתים הלועזים. כך נוהגים כל ה"דודים" העשירים, בחפצם לשדך את אחת מקרובותיהם. הם מנדבים את הנדה ובוחרים את החתן מבלי שאול את פּי הכלה, ויש שבוחרים הם גם מקום המושב בעד הזוג אחר החתונה, גם את העסק שיעסקו בו. ה"דודים" מסוג זה מצטדקים תמיד באחת: "אופן מעשי אינו מפיק ממך רצון? הנך חפשי לנפשך לבחור או למאס, רק לעזרתי בל תחכה עוד!" אבל כמה מכוערת היא הצטדקות כזו. אם השוחד מעור עיני פּקחים, כל שכן שהתמיכה החומרית מעורת עיני אדם בינוני בשעת דחקו, וכל המשתמש באמצעי זה לבטל על ידו רצון אחרים מפּני רצונו, הרי הוא עובר על "לפני עור לא תתן מכשול". המשתמש בשעת דחקו של חברו בשביל לפשוט ערו מעליו על-ידי רבית נפרזה – הרי הוא בר-עונשין על-פּי חקי הממשלה, והמשתמש בשעת דחקו של חברו בשביל ליטול ממנו את רצונו החפשי – הרי הוא חוטא נגד חקי המוסר. "הנך חפשי לנפשך, רק לעזרתי בל תחכה עוד", אבל הבחירה החפשית נשללה כבר על-ידי הבטחת התמיכה, אחרי שנתנה בתנאי. אָמנם תנאי החיים קשים המה עד למאד בעת האחרונה, ובשוק החיים מתרבה מיום ליום מספּר המציעים למכירה את רצונם ואת בחירתם החפשית, אלה בעד נזיד עדשים ואלה בעד מיליונים, הכל לפי מושג המציע. זוהי העבדות המרה של העת החדשה. הברון הירש בז לקטנות ויחפּוץ לקנות בחירתו החפשית של עם שלם ויקצוב את מחירה הרבה מיליונים. אבל הברון הירש, כפי הנראה, חזר בתשובה לפני מיתתו, הוא נוכח אָז לדעת, כי אם היחיד יכול למכור את רצונו, רצונו של עם שלם אינו נמכר לעולם. על-פּי צוואתו הוריש הברון הירש את כל הונו העצום, אַך ורק לעמו אחריו, ומפּני שעמו נמצא במצב בלתי טבעי, לכן מנה לאפּיטרופּסים על הירושה הזאת אחדות מקהלות ישראל היותר עשירות והיותר בטוחות – לפי מצב הענינים בהוה – מכל מקרים פּתאומים, והקהלות האלה בוחרות מצדן אנשים אחדים, כמובן, גם כן היותר עשירים והיותר בטוחים, ולהם נמסרים המפתחות של המוסד. ואם כן, העומדים כעת בראש יק"א אינם יורשיו של הברון הירש, כי היורש האחד הוא אַך עם ישראל עצמו, והמה הנם אַך האפּיטרופּסים המחויבים לקיים את צוואת המת. בעל הצוואה בעצמו היה יכול לשנותה לפי רוחו, אבל האפּיטרופּסים אינם רשאים לנגוע בה, ובפרט לחומרא, בדברים המתנגדים לרצונו של היורש האמתי. אָמנם האפּיטרופּסים נשענים תמיד על ספר התקנות של יקא; הם דורשים את התקנות בשלש עשרה מדות, למען הראות, כי כל מה שהם עושים עושים הם לא על דעת עצמם, כי אם דעת רוח התקנות, האוסר עליהם, למשל, לעסוק בישוב ארץ-ישראל ומטיל עליהם חובה, מצד אחר, לתמוך בידי אלו שנאחזו כבר בארץ בעזרת אחרים, כדי... שיעזבו את הארץ. אבל – בקשו ראשי יק"א לישב בשלוה, והנה גם עליהם קפץ רוגזם של הציונים. המלחמה החלה מיד אחרי המלאכות שנבחרה מטעם האספה באודיסה ביום שלשה עשר לחודש פברואר שנת 1901, המלאכות המשולשת: מבאי כחם של החובבים בחוץ-לארץ, מנבחרי האכרים ומנבחרי הפּועלים בהמושבות בארץ-ישראל. ואולם מתחלה עמד בקשרי המלחמה רק עורך "השלח" (עי' "השלח" כרך ז' ע' 560 והלאה), ודברי הבקרת הקשה נאמרו בלשון שאין ראשי יק"א נזקקין לה והתיחסו בדרך ישרה אל חברי המלאכות, אם כי בדרך אגב הם כוללים בתוכם גם גזר דינה של יק"א. לדברים קטנים כאלה לא הסכינו אלופינו המערבים לשים לב, ואפילו הד"ר גסטר, מליצה של יק"א, שבלי ספק מסתכל הוא גם בהספרות העברית ומשגיח בדעת הקהל העברי – גם הוא לא מצא אז לנחוץ לבקש סליחה בעד חברי יק"א, לטהר אותם ולהוכיח, כי לא הם אשמים אם נבחרי הפּועלים מצאו שערי יק"א ננעלים לפניהם, יען ש"הענין" מסור לועד אחר, שאין המוסד יק"א אחראי בעדו. ורק אחרי שדברי האשמה נשמעו מפורשים בשפת אנגלית מפּי הסופר המפורסם זנגוויל, רק אחרי שיצא הלוחם מלחמת מצוה הזה לחתות גחלים על ראשי יק"א בשפה המובנת גם לשאינם בני-ברית – רק אז יצא הד"ר גסטר לתבוע את עלבונה של יק"א מאת מאשימה. אָמנם חבל, כי הד"ר גסטר, שכבודו חביב כל-כך על הקהל העברי, קבל על עצמו את הטורח להיות סניגורה של יק"א. זנגוויל יושב בלונדון ו"ממהר לדבר צחות" בהשפה האנגלית ומכיון שהתחיל, שוב לא יחדל לבקר: ראשי יק"א יכסו טפח והוא יגלה טפחים, כמו שעשה כבר באמת באספה שנקראה מטעם האגודה המאוחדת של הציונים האנגלים ביום א' לחודש פברואר שנה זאת. באספה זאת יצא זנגוויל בבקרת חריפה נגד אפּיטרופּסי יק"א והוכיח ברור, כי ראשי יק"א לא לבד שאינם ממלאים אחר התקנות, כי אם מכוונים הם את מעשיהם נגד אותן התקנות עצמן שעליהן הם נשענים. וכי באמת נוצרה יק"א לגדולות ועליה מוטלת החובה לשאוף כמעט לאותה המטרה שהציוניות המדינית שואפת אליה. ועם זה בא זנגוויל לתבוע את עלבונם של שלוחי הצבור, שלקחו חלק בהמלאכות הפּריזית, וישם לאל את תשובתו של הד"ר גסטר, שהעמיס את האשמה על "הועד המיוחד", זה "השעיר לעזאזל" – כן כנה אותו זנגוויל – של יק"א. ראשי יקא מתפּארים בעבודתם הפּוריה, ובחשבונם הנדפס הם מרימים על נס, כי המורה האשכנזי, ששלח אותו הועד האנגלי להמושבות בארגנטינא, למד במהירות נפלאה את השפה הספרדית, וכבר היא שגורה בפיו ללמדה את נערי ישראל בני הגולים מרוסיה ורומיניה. זהו עמל אלופינו המסובלים, הנועלים דלתותיהם בפני אלה שהרטיבו את אדמת אבותינו בזעת אפּם. זאת היא עבודתו הפּוריה של "הפּטיש הגדול העולה ויורד על-ידי כח הקיטור – כדי לפצל אגוזים".

המחזה הזה, כי מספּר "גואלי הדם" של עמנו הולך ומתרבה גם בארצות המערב, וכי אנשים כזנגוויל מרימים את קולם, צריך להחשב על המקרים היותר נכבדים בחיינו הפּנימיים ההוים. אמת, כי מעשים נכבדים בל נעשו עוד, אבל יש דברים שהם מצטרפים למעשים; אמת, כי החברה יק"א לא נכנעה עוד לפני המעירים אותה לחזור בתשובה, אבל התעוררות טובי עמנו נוכל לראות אתחלתא דגאולה. כל מי שנמצא בעבדות ומכיר את עבדותו, הרי הוא כבר בן חורין בהכרתו – וסופו להגאל.

ראשי יק"א מגינים על ספר התקנות שלהם, וראשי החברה "כל ישראל חברים" מגינים על תקנותיהם הם, אלא שהראשונים מפלפּלים ומתוכחים ועושים מה שאין בתקנותיהם, והאחרונים, בלי שום וכוחים ופלפּולים, אינם עושים מה שיש בתקנותיהםץ

בכלל, אמנם חדלה בשנים האחרונות החברה כי"ח "להרעיש עולמות", להיות ענין רב לאוהבים ואויבים. אלה ואלה עזבוה כעת לנפשה ואינם מטפּלים בה. אלה ואלה באו לידי הכרה, שנקודת הכובד של חיי היהודים בזמן הזה אינה בהחברה הזאת. אלה מאחינו המאמינים עוד כעת, כי בכסף בלבד יוכל עם ישראל להגאל, לקחו את הבכורה מכי"ח ונתנו אותה לרעותה הטובה – כלומר, העשירה ממנה – ליק"א, ואלה שהתנפּלו תמיד על החברה הזאת, כי חשדוה במה שאין בה, כלומר, באוצרות ומטמונים גנוזים, אשר באמת לא היו מעולם להחברה הזאת, – האנשים האלה חדלו גם הם מהתנפּל עליה, אחרי אשר מצאו לפניהם חתיכה יותר ראויה להתכבד, ומה להם עוד לחפּש אחרי מיליוני היהודים בחורין ובסדקין בשעה שמוטלים לפניהם מיליוניה של יק"א הגלוים והידועים. ובכן ישבו להם ראשי החברה ופקידיה במנוחה ועשו מה שעשו, ואיש לא שם לב כמעט להם ולמעשיהם. אך פּתאום קפץ גם עליהם רוגזם של הציונים.

בהעתון הציוני "Die Welt" (נו' 7 ש"ז) נדפסה חליפת מכתבים בין ד"ר אליאס ממילהויזען ובין ראשה של כי"ח. הד"ר אליאס, כאחד מחברי כי"ח, פנה בשאלה אל ראש החברה, מדוע אחרו עד כה בחירות חברי הועד, שעל פּי הסעיפים ח' ט' מספר התקנות של כי"ח היו צריכות לצאת לפעולה עוד בשנת 1896 ובשנת 1899? בהחשבון הנדפס משנת 1898 הננו מוצאים – כך כותב הד"ר אליאס – כי כל חברי הועד המרכזי וגם המרכזים המחוזיים היותר חשובים חוו בעת ההיא את דעתם, כי בחירות חדשות על ידי כל החברים עלולות להוליד דברים בלתי נעימים, וכי טוב יעשה הועד המרכזי אם יבחר בעצמו חברים חדשים להועד במקום המתים והיוצאים. העצה הזאת נתקבלה לרצון ובחירות לא נהיו עוד. וכה מראה הד"ר אליאס בחשבון מדויק, כי לכל ששים חברי הועד בהוה אין כל יפוי כח על פּי התקנות להשאר על מקומם. מכתבו של הד"ר אליאס נשלח ביום כ"ז לחודש יאנואר 1902, וכ"ט בו כבר נשלחה תשובה מאת הועד על שם הד"ר אליאס, תשובה הראויה להשאר לדורות, וזו לשונה:

"אדון מאד נכבד!

את מכתבך מן כ"ז דנא קבלנו.

קראנו בשים לב את דבריך ואת הטעם שאתה נותן להם, כדי לזרזנו לבחירות חדשות. זה לא כבר שאל שאלנו את המרכזים האשכנזים היותר חשובים, אם כדאי להזמין למטרה הזאת את חברי האגודות. כולם ענו פה אחד, כי לפי מצב הענינים השורר כעת, תחשב זאת מצדנו לאי-זהירות לחולל אַף אַגיטציה כל שהיא, שעל ידה אָנו יכולים לנפול בידי מתנגדינו, ובכל תוקף ועוז דרשו לעזוב לעת עתה מחשבה כזו.

הועד המרכזי החליט בכלל לדחות את הבחירות לזמן מאוחר.

ברגשי כבוד,

מזכיר החברה".

התשובה הפּשוטה הזאת אינה צריכה ביאור. אַך כמובן, לא יכלה להרגיע את הד"ר אליאס, והוא פנה במכתב שני על שם ראש הועד. במכתבו זה (מן ל"א לחודש יאנואר) הוא אומר, כי מלבד שפּוליטיקה כזו, שאוחז הועד המרכזי, מתנגדת היא לחוקי היושר, הנה גם תועלתה מוטלת בספק ולעולם לא תוביל אל המטרה הרצויה להועד. תחת האגיטציה הפּשוטה, שראשי הועד כל כך יראים מפּניה ובורחים ממנה, תתלקח אגיטציה כפולה: האחת: להכריח את הועד, שימלא אחר תקנות החברה ויקרא לבחירות חדשות, והשנית: להמיר את רכי הלבב, אשר בהועד עתה, באנשים יותר הגונים להיות שומרים על עמם. אבל בפעם הזאת לא מהר עוד הועד לענות, כבפעם הראשונה, והד"ר הנכבד עדיין מחכה לתשובה...

הפּחד מפני המתנגדים מביא את הועד לדחות את הבחירות. אבל, מי ומי המה המתנגדים אשר היא יראה מפּניהם? – כנראה, לא האנטיסמיטים, כי הם הלא כבר היו בעולם גם בעת שהבחירות היו נעשות כסדרן בחברת כי"ח. המתנגדים האלה הם איפוא... עוד הפּעם הציונים. אבל באמת אין הציונים מתנגדיה של החברה. הם חפצים אך זאת, שהחברה שכתבה על דגלה "כל ישראל חברים" תהי באמת חברה ישראלית, שתוכה יהי כברה, שמעשיה יהיו מכוונים לדגלה.

מלחמת הקיום בין הישן ובין החדש מתלקחת כעת בכל מוסדות עמנו המפוזרים בארבע פּנות העולם, כהעם עצמו שבשבילו נבראו. אי אפשר אמנם לנבא עתידות, אבל הפּחד ומורך הלב של "עמודי התוך" בעת האחרונה – גם זה לבד כבר אות לטובה הוא...

__________

III

(סימני ההתעוררות בחיינו הפּנימים. אספת הציונים החרדים בווילנא. יסוד "מרכז רוחני". החרדים והצעירים. – אספת ראשי הקהלות באשכנז. בקשת הרבנים. עבדות בתוך עבדות. – א"ש פרידבערג וד"ר שלמה מאנדעלקערן).

עם ישראל, בכל עניותו, לא היה מעולם עני באספות. כמעט בכל ארצות פּזוריו ניטלה ממנו היכולת להשתתף בחיים המדיניים הסובבים אותו ולהשפּיע עליהם במדה ידועה, לכן צמצם את פּעולותיו אך בתוך התחום הצר שגבלו לו אדוני הארץ. בתחום הצר והמוגבל הזה היו כחותיו מתפּתחים ובתחום הזה היה צריך גם להוציאם, לפזרם על ענינים זעירים הממלאים את חללו של התחום. העמים השרוים על אדמתם וההולכים לבטח בדרך התפּתחותם, מבלי לסבול כל לחץ ודחק מן החוץ, יכולים באמת להקדיש את כחותיהם לדברים העומדים ברומו של עולם ולבלי הוציא אותם לבטלה, ובכל זאת יורנו הנסיון ההיסטורי, כי גם אצל העמים האלה רק חלק קטן מכחותיהם מכוון ישר כלפּי מטרה ידועה, ורוב הכחות הולכים לאבוד, לדברים של מה בכך. ואם החזיון הזה מלוה את חיי כל העמים, אין פּלא שנמצא אותו בצורה יותר בולטת בחיי "עם עני ודל", המציב לו לפעמים גם את מטרותיו עצמן באונס, לא רק במובנו של ההכרח ההיסטורי, כי אם במובנו של האונס הבא מן החוץ והדוחק את הבחירה החפשית. "עם עני ודל" כזה נמצא תמיד במצב התמרמרות, וההתמרמרות מביאה תמיד לידי קטנות, לשפוך "מרי שיח" במקום שיש אך לשחוק, לכעוס ולקצוף ולהתעלב בקום שאין מכעיסים מקציפים ועולבים. והכעס והקצף אוכלים בכל פּה את כחו של העם ובולעים את מיטב האינרגיה שלו.

גם כעת, כשמאמינים אנחנו, או כשרוצים אנו להאמין, שעמנו קם לתחיה, שמתנער הוא מעפר גלותו והולך, או מתעתד להלוך, לקראת חיים חדשים – גם כעת, לוא היו לנו כלי מדידה למוד בהם את סכום הכחות המולידים בקרב עמנו פּעולה מעולה שיש לה איזה ערך קיים, ולעומת זה סכום הכחות "דאזלין ערטילאין", בהולידם פּעולות שאין בהם ממש, ככתישת המים במכתש – כי אז היינו מוצאים, שהרוב הגדול של עמנו חי הוא גם כיום הזה על עניניו הקטנים, עוסק הוא בחיי שעה ומקדיש להם את כל כחותיו, וחיי השעה האלה אינם חיים מלאים, כי אם שברי חיים, זכר לחיים ותו לא. הקטטות והמחלקות על "ראשון, שני ושלישי" בעניני הקהלות, הרדיפה אחר הכבוד המדומה, שאלת ה"מזרח" וה"מערב" בבתי תפלה ועוד ועוד – אלה המה הענינים "רבי הערך" התופסים מקום בראש בחיינו, אלה המה הענינים, שבשבילם אנו עמלים, שבשבילם אנו דנים, רבים ומתוכחים ומפסידים את מיטב כחותינו. ומדי בואנו לדבר אל העם, אל ההמון הגדול, כי מניח הוא חיי עולם ועוסק בחיי שעה, יש אשר יתלהב ויתרגש שעה אחת – ושב אחר כן לעבודתו הקודמת, המתאמת לדאגת המחר הסמוך, ואינו שם אל לבו, כי יש מחר שהוא לאחר זמן, הדורש ממנו הכנות רבות, הדורש ממנו גם קרבנות, והשכר יבוא רק לעתיד לבוא. כח הראיה, כידוע, תלוי בחנוך העין: האכר העובד תמיד בשדה, המסתכל בהאופק הרחוק והמביט אל העבים ממעל, הנהו על פּי רוב בעל ראיה רחוקה, ותלמידי בתי הספר, וביחוד אלה האנשים המבלים את עתותיהם בקריאה וכתיבה, הנם ברובם בעלי ראיה קצרה. כן תלוים גם כן בהחנוך ההיסטורי עיני הרוח של העמים. רק עם היודע ומכיר, כי האדמה מתחתיו שלו היא, וכי השמים ממעל שלו המה, רק עם כזה מובטח גם בהמחר הרחוק שלו ומכין את עצמו בהשקט ובבטחה לקראת העתיד. לא כן העם שבמשך דורות רבים היה אנוס לחיות בד' אמותי שהגבילו בעדו, ושהקיפו אותן חומה מכל עבריהן. עם כזה מאבד לאט לאט את הכח להביט למרחוק ונהיה במשך הימים לקצר-הראות, ואפילו בעולם המושגים ובעולם הדמיון מתרגל הוא לצמצם את עצמו ואינו יודע עוד לשוט ב"מרחב-יה". עם כזה רואה את העתיד שלו אך מבעד לעב הענן, מוכשר הוא לחלום על העתיד, אבל לא לחוש עתידותיו. העתיד בכללו נראה לו כ"מה שאחר הטבע", מעבר לגבול המציאות, שאי אפשר לו לבוא אלא באותות ובמופתים, היוצאים גם כן מדרך הטבע.

אין מן הצורך להביא ראיות והוכחות, כי המצב הכלתי טבעי, שנמצא בו עם ישראל במשך שנות גלותו, שלל ממנו את בהירות הראיה ויעשהו כמעט סומא למחצה. ומפּני זה צריכים אנו לשמוח על כל מחזה ומחזה, המסוגל לגלות את המכסה מעל עינינו ולהשיב להן את אורן במדה ידועה; מפני זה מחויבים אנחנו לתת את הבכורה בספרותנו להשאלות והשאיפות שיש בידן "לקרב את הקץ", כלומר המכשירות אותנו להתקרב אל הקץ, להפנות מעט מדאגות המחר הסמוך, שבהן שקוע המון עמנו בראשו ורובו, ולשים לב לאחרית החזון, ל"הלכתא למשיחא. המחר הסמוך ימצא לו תמיד גואלים ונושים שיתבעו את חלקו, וגואלי העתיד הרחוק היו תמיד אך מעטים, אך יחידי סגולה, ובכל זאת היו לנו האחרונים למורי דרך, ומפיהם אנו חיים.

וצריכים אנו להודות, כי במשך חמש השנים האחרונות נתרבו בספרותנו סימני החיים, ושאלות העתיד נוטלות בה חלק בראש. אמת, כי לא הספּיקה עוד השעה, שתהי נכרת בזה השפּעת הספרות על עצם חיינו, שהנם עוד כעת דלים ועניים ממעש, אבל גם זו אות לטובה, שסופרינו, ואפילו אלה המתנגדים גם כעת לרעיון התחיה במלוא מובן המלה מבלי כל התחכמות, אינם קוראים עוד מלא אחרי ה"חלוצים", המקדישים את כחותיהם לפתרון שאלות רחוקות; גם זו אות לטובה, שאפילו הרבנים, שהסכינו לשוט בד' אמותיהם של הלכה, או – בארצות המערב – בד' אמות של הטפּה, החלו להרגיש גם המה כי "קצר המצע מהשתרע", וחוג השקפותיהם, כפי הנראה, הולך ומתרחב. אין רצוני לאמר, כי השאיפות החדשות המתגלות בעת האחרונה אצל רבים מהסופרים והרבנים מכוונות הנה כלפּי המטרה הרצויה והנכונה, אבל בכל אופן נוכל לשמוח על התגלותן, כי במקום שיש שאיפות יש חיים, ובמקום שיש חיים יש תקוה, כי סוף סוף תנצח האמת.

______________

ב"ירושלים דליטא", הלא היא העיר שרוח "בעלי-בתים" מרחף עליה, על חובביה הישנים ועל ציוניה החדשים, על חברותיה, אגודותיה ועל כל מוסדותיה הצבורים, – נועדו, בסוף חודש אדר א' שעבר, רבים מהציונים החרדים והמתונים לאספה רבתי, לדין על דבר הציוניות, לברר את שיטתה ומהותה ולהתוות לפניה את הדרך, שתתפתח באופן שתהא רוח החרדים נוחה הימנה. אל האספה באו כשבעים נפש, ובתוכם עשרים רבנים. החשבון הראשון בא בספרותנו היומית על דבר האספה הזאת – אשר קראו לה "אספה של מתונים" – לא היה מדויק כל צרכו, המו"מ והוכוחים על דבר ההחלטות שנתקבלו חסר ממנו לגמרי, וההחלטות בעצמן נמסרו אך לפי הרשימות שרשם איש פּרטי אחד שנזדמן שמה בשעת האספה. הסופר שהביא את הידיעה הראשונה ב"הצפירה" (גליון 48) על דבר אספת הציונים החרדים בווילנא, כותב כדברים האלה: "ההחלטות האלה נתקבלו באספה אחרי שהוצעו מהקומיסיה שנבחרה לתכלית זאת. אין אני אחראי על סדר הסעיפים, כי הקומיסיה לא סדרה את תקנות ה"מזרחי" בסדר נכון, וגם הנאספים לא דרשו כזאת, וערבוביה היתה בהצעותיהם והחלטותיהם, עד שברוב עמל עלתה לי להוציא את החלטות האלה מרשימות שרשמתי בעת האספה מפּי השמועה". אין אנו יודעים מי היה מעכב בעד סידור התקנות, אם הרבנים, או המתונים סתם, אבל כמדומה לנו שהסדר והדיוק הם דברים מועילים וגם נחוצים בשעת בירורה של איזו שטה, ואךְ לחנם מחלו עליהם חברי האספה. – ואולם כעת מונח לפנינו חשבון יותר מפורש על דבר אספת המתונים, והחשבון הזה נדפס בתור קריאה גדולה לכל שלומי אמוני ישראל ("המליץ", גליון 75; "הצפירה", גליון 76), שממנה אנו יכולים ללמוד הרבה, הן מגוף הקריאה והן מההערות הבאות בשוליה. אחרי השקפה כללית, מעין "פּתיחתא", המבארת, כי הרעיון שאנו קוראים לו כיום "ציוניות" החל לשוב להתעורר בקרב ישראל זה לפני עשרים שנה ויותר, וכי "בעצם לא פּסק מישראל למימי הנביאים הראשונים", – מוצאים מחברי הקריאה לנחוץ לברר ראשית כל הסבות שהביאום לידי יסוד אורגניזציה חדשה בתוך הציוניות. מחברי הקריאה מוצאים, כי בראשית צמיחת הרעיון של "שיבת ציון" נחה הרוח גם על הרבנים החרדים "גאוני הדור שמפּיהם אנו חיים", ולא זו בלבד, אלא שגם התיצבו בראשונה בראש התנועה, ורק מפּני שברבות הימים נכנסו לתוך הציוניות "אנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה" ויכניסו עמהם "נמוסים זרים ושטות חיצוניות בשיבת ציון, אשר לא יוכלו להיות לרצון לקהל היראים הדבקים בתורתנו" – רק מפּני זה נסוגו אחור אחדים מהגאונים, ו"יש אשר נהפּכו לאנשי ריב לכל הענין כולו". וגם אלה מהרבנים "אשר הוסיפו להחזיק בכל עוז בדגל ציון", למרות הנמוסים הזרים והשטות החיצונית, אלה מהרבנים שעצם הרעיון היה להם לחוד והנמוסים והשטות לחוד – גם המה היו "נבוכים ונואשים ימים רבים" מבלי דעת איככה לפצל את הקליפּות הזרות מעל הציוניות. וכה ארכו מבוכתם ויאושם ימים על שנה עד שהחלו לאט לאט ל"לגלות את לבם איש לרעהו", ומכיון שגלו את לבם לא היה להם עוד צורך לשבת בחבוק ידים במבוכה ויאום "ונוסדו יחד לשלוח לעיר ווילנא את בחיריהם אנשי מדע ובתוכם רבנים גאונים, לברר שם את דבר הציוניות מה היא על דעתם, להפריד בה את מינה מתוך שאינה מינה, להבדיל כל ערב ממנה ולהציגה בנקיונה לעיני כל קהל חבריהם היראים". אחרי כל אלה, אחרי שתרוחץ הציוניות למשעי ותהי נקיה מכל פּסולת וסיג, ילבישוה מחלצות – "כי נאה לאהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוקן בתכונת אהלי שם" – ובלי כל מורא ופחד יציגוה לעין הרואים המהדרים מן המהדרים; ואלה האחרונים ינהרו בודאי המונים המונים אל הציוניות הנקיה, אשר אליה התפּללו כל ימים, ואשר אך "הנמוסים הזרים והשטות החיצוניות" היו מעכבות בעדם מתת את ידם לה עד היום הזה. אבל נסור נא ונראה מה המה הנמוסים הזרים והשטות החיצוניות שהכניסו עמהם לתוך הציוניות האנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה.

"הנאספים נועדו יחדיו ויגלו איש לרעהו את דעת שולחיהם (לא פורש מי ומי היו השולחים: אגודות ציוניות קימות או יראים וחרדים סתם שלבם הומה לציון?), כי הדברים אשר בגללם נקעה נפש רבים מהעם מן הציוניות, אלה הם: 1) אספות אנשים ונשים יחד בקצת כנופיות של הצעירים ששם "ציון" נקרא עליהן. 2) חלק הספרות שנוסדה בידי שוחרי הקולטורא החדשה, המתערב בענין הציוניות ואומר ליסד אותה על שטות תרבות חיצונה שאין רוח תורתנו ורוח אומתנו יכולות בשום פּנים להיות נוחות הימנה. 3) החנוך המתוקן על פּי רוח חלק הספרות הזאת, שבצד המוחש שבו הוא עושה את ידיעת הלשון וההיסטוריה עיקר ואת למוד התורה רק לטפל קל, והממלא את כל תחום הלמוד במיטודות חדשות, מבלי היות עוד מקום וזמן וחפץ ללמוד תורה שבכתב, ואין צריך לאמר שבעל פּה, ובצד המושכל שבו משתדל החנוך הזה להשרות על ילדינו את רוח השטות החיצוניות, שחלק הספרות של בעלי הקולטורא החדשה הוא המליץ להן. 4) המטיפים, אף שבודאי יש בהם אנשים ישרים ותמימים, אך מקצתם דוברים דברים שהם למורת רוח לקהל הדבקים בכל לב בתורתנו."

ממש ההפך מטענותיהם של הצעירים, המתאוננים: א) על העדר השתתפות נשינו בהתנועה הציונית, ב) על ספרותנו השקועה יותר בהעבר ואינה מתאמת עוד לחיינו ההוים עם תביעותיהם המדעיות, ג) על מצב החנוך הפּרוע והנושא עליו חותם דתי יותר מכפי הראוי, ד) על המטיפים שריח הדרשנות חסרת הטעם נודף מהם והלובשים טלית שכולה תכלת כדי לעשות נחת רוח להיראים והחרדים. אמנם בעוד אשר הצעירים, בהיותם צעירים, הגידו ולא כסו דבר, כי מגמתם לתת פּנים חדשות להציוניות בכללה, וכי מלחמה להם מעתה עם כל הדעות הנפסדות המזיקות לה, לפי דעתם, – הנה הרבנים, בהיותם רודפי שלום מושבעים על פּי מצבם, מדברים גבוהה על "דרכי הנועם" ועל "נתיבות השלום": "תעודת אגודתנו היא לקרב ולא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחוה בקרב המפלגות השונות" (סעיף ב' מן התקנות של האגודה המרכזית). אבל לא מצאו לנחוץ לבאר לנו עם זה, את מי הם אומרים לקרב ובין איזו מפלגות שונות הם חפצים להשכין שלום ואחוה; מה הם קוראים בנין ומה סתירה? הצעירים, בהיותם צעירים, לא נסוגו אחור גם מפּני השם "פדרציה", והרבנים, בהיותם מגינים על הציוניות מפּני הנימוסים הזרים, הודיעו גלוי ב"שער בת רבים", כי החליטו ברוב דעות גדול "לבלי עשות פדרציה, היינו לבלי צאת מתוך האורגניזציה הכללית בכל, רק ליסד אגודה מרכזית לחרדים". אבל הלא גם הצעירים לא יצאו מתוך האורגניזציה הכללית, גם המה נשארו בתחומה של הציוניות לפי הפּרוגרמא הבזילאית, אלא שיסדו להם מרכז רוחני מיוחד, וכזאת עשו גם החרדים, בבראם להם מרכז רוחני לפי רוחם הם, ולשמחה מה זו עושה? אם נמצאו ציונים שחשבו את יסוד הפדרציה של הצעירים למחזה מעציב, המזיק לשלמותה של הציוניות, הנה בודאי יתעצבו כעת כפלים, בראותם כי גם החרדים מחקים מעשי הצעירים, ובעוד שיש מצטערים על הראשונים, באים החרדים להוסיף עליהם; ואלה הציונים שאינם רואים כל סכנה ביסוד פדרציות, לא יגילו בודאי על שנחלף השם "פדרציה" בשם "מרכז רוחני". –

עוד צד שוה אחד הננו מוצאים באספת הצעירים ובאספתם של החרדים, כי כשם שלא עלתה ביד הצעירים לסמן, ואפילו בקירוב, את גבולות ה"דימוקרטיות", כך לא עלתה בידי החרדים לברר את תביעותיה של ה"חרדות". מי הוא הזוכה להקרא בשם ירא, מי עומד בשורת החרדים ומי נוטל לו את השם מתון סתם – כאן הניחו מחברי הקריאה מקום להתגדר בו לכל מי שרוצה לעסוק בשאלות חמורות ודקות. אמנם את חוסר הבירור הזה הרגישו, כפי הנראה, בעלי הקריאה הגדולה בעצמם ומצאו לנחוץ לתת לה מלואים, אבל בעוד שתחת הקריאה חתום השם "מזרחי" (נוטריקון: מרכז רוחני, כן מפרשים את השם הזה החרדים אַך לא פרשו, מה עול מצאו בפשטותו של השם, שהוא לכאורה יותר נאה מן הדרש על-פּי נוטריקון), נחתמו ה"מלואים" בידי ראש הועד של המרכז הרוחני לבדו, ואין אנו יודעים אם נכתבו המלואים על דעת כל חברי האספה, או על דעת היחיד העומד בראש הועד. בכל אופן, בואו ונחזיק טובה להרב מלידא שפּירש במלואיו מה שסתום בגוף הקריאה. אמת כי לא נתן לנו פירוש מספּיק, אבל יכולים אנו ללמוד מהרמיזות האחדות על הכלל כלו, מבלי לחכות עד שנוכל לעיין בהמכתבים החוזרים, כפי הבטחת ראש הועד. אחדים פּנו בשאלה חמורה אל ועד המרכז: אם מתיחסים התנאים העיקרים הנוגעים להחרדות גם להנהגתם הפּרטית של החברים? ועל השאלה הזאת הננו מוצאים תשובה ברורה בהמלואים: "אנחנו לא נעצנו חרב בפתח הביאה, לגדור בעד הנכנסים. לא! כל הרוצה לכנס לאגודתנו יבוא ויכנס. ואולם לעומת הקולא שהקלנו בהכנסת החברים הננו מחמירים בנוגע להנהגתן הכללית של האגודות הנספּחות להאגודה "מזרחי". הנהגתן הכללית צריכה להיות לפי רוח היהדות החרדית, מבלי לשנות אף שינוי קל, כמו לשבת בעת אספת החברים בגלוי ראש וכדומה. הנואמים והמדברים צריכים להיות לפי רוח היהדות בשפת עברית או בשפה המדוברת, ותכנם יהיה לפי רוח התורה והמצוה, באופן שרוח החרדים נוחה הימנו".

מכל האמור הרי אנו יכולים להוציא שלשה דברים, שהם ב"שב ואל תעשה": א) אסור ליסד אגודות משותפות של גברים ונשים; ב) אסור לשבת בעת האספה בגלוי ראש (כמובן חל האיסור הזה רק על הגברים); ג) אסור לדבר בשעת האספה באיזו מן השפות הלועזיות, אלא בשפת עבר או בשפה המדוברת (כלומר, זרגון). אמנם במה שנוגע להאיסור הראשון, באו גם החרדים לידי הכרה גמורה, כי להתפּשטות הציוניות "נחוצה לנו מאד עזרת נשים הצנועות, ולמען חזק בלבן, ולמען חבב עליהן את המעשים ואת החפצים שפרטנו בזה, יש להשתדל, כי תיסדנה להן חברות בנות ציון, אשר תעודתן תהיה כתעודתנו, לשחר את משמרת היהדות ואת חבת ציון כאחד. אך זאת יש גם לנו, גם להם להעלות על לב, כי נאה לאהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוכן בתכונת אהלי שם, "משפּחות לבד ונשיהם לבד", ולא בטעם יפיפותו של יפת שנתחבבה על בני הנעורים יותר מכדי השיעור הראוי (וכמה הוא השיעור הראוי?), לרע מאד למוסר בנינו ובנותינו". אם כן רואים אנחנו, כי הציונים החרדים מסוגלים גם לעשות הנחות, ויש לקוות, כי גם ביחס אל השפה השלטת בהאספות ימצאו איזה צד להקל, כי יכניסו תחת סוג שפת עבר גם את לשון התרגומים ותחת סוג השפה המדוברת את לשון יושבי קאוונא למשל, שיש בה תערובת של השפה האשכנזית "יותר מכדי השיעור הראוי", או את לשון בני הדרום, המלאה עד חציה מבטאים רוסים.

ואלה הן החלטות הראשיות החיוביות, שהן ב"קום ועשה": על המרכז הכללי א) ליסד ועד של חכמים וסופרים שיבקרו את הספרים והחוברות בדבר הציוניות ולחרוץ משפּט איזה לקרב ואיזה לרחק; ב) להשגיח שלא יתפּרצו אל הציוניות זרמים זרים; ג) לשלוח רבנים מפורסמים, מגידים ודרשנים אורתודוכסים בעלי כשרות לברר את תעודת הציוניות; ד) להפיץ בהעתונות העברית את שיטת החרדים ולהשיב על המאמרים המתנגדים לדעותיהם (תקנות המרכז, סעיף ז', ט'); ה) האגודה שתאבה ליסד איזה חדר, עליה להציע הדבר לפני ועד הרבנים שנבחרו לזה ועל-פּי דעתם והסכמתם יקום דבר. הסעיף האחרון לא נכלל בהתקנות, ומוצאים אָנו אותו רק בה"מלואים", ואין אָנו יודעים אם ועדה רבנים הנזכר פּה הוא הוא הועד של חכמים וסופרים, שמדובר עליו בסעיף ז' מהתקנות, או ועד החכמים והסופרים לחוד, והועד של רבנים – בריה בפני עצמה.

ומעתה – בטוחים מנהיגי אגודת המרכז, אחרי אשר עלתה בידם להחזיר את עטרת הציוניות ליושנה, לבער ממנה את הקוצים ואת הדרדרים, את הזרמים הזרים ואת הקולטורה החדשה – מעתה לא יהיה עוד כל קיר מבדיל בין החרדים ובין הציוניות, ואם עד כה עמדו גדולי הרבנים מנגד להתנועה הכללית מיראתם פּן תבולע על ידה להיהדות הנאמנה, הן לא לחנם עמלו ויגעו חברי האספה הווילנאית ליסד את המרכז הרוחני הצרוף והמזוקק שבעתים. ואם המצא ימצאו גם אחרי כל אלה יראים וחרדים שיעמדו במרדם – מאיים עליהם ראש הועד, כי בקשיות ערפּם יסבו חלילה נזק רב לא אַך להציוניות, כי אם גם לעניני הדת, שהם חופפים עליה. "דעו נא כי כמה יגיעות יגענו, כמה טרחות טרחנו בדבר מוסד האגודה החרדית. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו וכל העמל הרב שעמלנו לא היה אך ורק לטובת הציוניות בלבד", – לא! מיסדי המרכז הרוחני כוונו בעבודתם זאת עוד למטרה אחת, והיא – שלא יחולל חלילה כבוד הגאונים על-ידי התנגדותם להציוניות, כי למה יאמרו הבריות, ש"לב אבן בקרבם ואינם נחלים על שבר בת יעקב". עוד מוסיף ראש הועד ב"מלואיו" לאַיים על מתנגדי הציוניות החרדים, שאם גם יעלה בידם ליסד להם חברה בפני עצמה למטרת החזקת הדת "על-פּי התעוררות אחדים מהאדמורי"ם והרבנים בעתים האחרונות", מבלי לבוא לעזרת הציוניות – ידעו נא "כי ידיהם לא תעשינה תושיה, כי הציונים ימתחו עליהם קו של חשד... ולא לבד שלא יחזיקו את ידם, כי גם ישימו מכשולים על דרכם". ואחרי האזהרה הזאת – עוד הפּעם קול דממה דקה, עוד הפּעם תחנונים ידבר ראש ה"מזרחי", ועוד הפּעם מהלל הוא ומשבח את סחורתו. ולא רק את סחורתו הוא משבח ומפאר, כי אם גם את המוכרים בעצמם: "והננו מודיעים אתכם, כי נוסד ועד של שבעה אנשים מצוינים, וביניהם ארבעה רבנים, וכותב הטורים האלה הוא העומד בראש הועד הזה". חלילה לנו להטיל ספק באמתתה של העדות הזו, נאמנים הם שלומי אמוני ישראל, שלא יבחרו להם לראשים מכל הבא בידם, אבל – מעט ענוה, רבותי!...

"מלבבים" הם גם הספּורים שמסר לנו ראש הועד (מלואים, הערה ב') בשם בנו של אחד האדמורי"ם המפורסמים, והם שתי "מעשיות": האחת על-דבר אחד הקולוניסטים בפתח תקוה, שהיה לפנים מגולח זקן ופאות (אך זהו מגולח להכעיס, כי המגולחים "לתיאבון" נוהגים לגלח רק את הזקן), ומכיון "שרעיון חבת הארץ החל לפעם בקרבו" יש לו כעת גם זקן מגודל, גם פּאות ארוכות; והשנית על-דבר צעיר אחד שחדל לעשן גם בחול, כדי שלא יביאהו יצרו לידי חלול שבת, וכל זה גם כן מפּני שנהפּך לציוני. אָמנם האין בהספּורים האלה מעין מעשה לסתור את כל עיקרה של הקריאה הגדולה? מהמעשיות האלה נוכחים אנו לדעת, כי עוד טרם הוסד ה"מזרחי" היו כבר לעולמים אדמורי"ם ובני אדמורי"ם אשר האמינו, שהציוניות עלולה היא לחזק את הדת, ובכל זאת צריכים עוד כעת אחדים מרבותינו להתרפּס לפני הדום רגלם. מעשיות מעין אלה מראות בעליל, כי אך תמימות יתרה היא לחשוב באמת, שרק היראה מפני "הנימוסים הזרים" מונעת את האדמורי"ם ורוב הרבנים מתת ידם להציוניות.

היעלה בידי "המזרחי" למשוך אחריו באמצעים כאלה את היראים והחרדים המתנגדים כעת להציוניות, או לא? – ימים יגידו, אבל כמדומה לי, שסבת התנגדותם של האדמורי"ם ורוב הרבנים להתנועה הלאומית אינה פשוטה כל כך, כמו שחושבים מיסדי המרכז הרוחני, כי היא יותר עמוקה ויותר מסובכת. החיים אינם עומדים על מעמדם ויוצרים הם בכל יום תמיד תביעות חדשות, והאדמורי"ם והרבנים, מבלי יכלתם להסתגל להתביעות האלה, אנוסים הם להגן על נפשם ולהלחם בעד קיומם, והתנגדותם להתנועה הלאומית היא אך אחת מהצורות שלבשה מלחמה זו בעת האחרונה.

הצעירים והחרדים! אלה אומרים להוציא ישן מפּני חדש באופן מלאכותי, למרות חוקי ההתפּתחות, ואלה אומרים להוציא את החדש מפּני הישן, גם כן באופן מלאכותי, וגם כן למרות חוקי ההתפּתחות – אבל כשם שאי-אפשר לדחוק את השעה, אך אי-אפשר להשיב את השעה אחורנית.

_______________

הרבנים ברוסיה, שאינם רוצים להסתפּק אַך בהשם "רב" הנקרא עליהם, מבקשים לברוא להם מקצעות בחיים, שתהא שמה השפּעתם ניכרת, והרבנים באשכנז, כפי הנראה, מתעוררים גם הם מתרדמתם הארוכה, גם הם מתחילים למאוס ב"לחם הקלוקל" שהם אוכלים בתור משרתי הקהלה, אלא שבאו לידי הכרה כזו "מן העבר השני". הרבנים ברוסיה חיים על-פּי רוב חיי עוני, מצבם החומרי נמצא בשפל המדרגה, מקור הכנסתם אינו נאמן כל עיקר, והמה תולים את הקלקלה הזאת בסבת ירידת מצבם המוסרי, כלומר, מפני שנתמעטה השפעתם על מהלך חיי הקהלות; לא כן הרבנים באשכנז, מצבם החומרי בכלל איתן הוא, ואף בערים הבינוניות חיים הם ברחבה, אבל עבודה אין להם, וכבר שומעים אָנו קולות חדשים: הבו לנו עבודה! הרבנים ברוסיה מבקשים עבודה חדשה, כדי לחזק על ידה את מצבם ההרוס, ורבני אשכנז כדי לשלם בעד הטוב שהם מקבלים, אלה צועקים מרוב רעה ואלה מרוב טובה.

משונה הוא מצב הרבנים בארץ אשכנז. הם סרים שם למשמעת ראשי הקהלה לא רק בעניני חול, כי אם גם בעניני קודש, מן הדברים הנוגעים לשאלת החנוך עד תוכן הדרשות הנשמעות מעל במות בתי התפלה בימי שבת ומועד. הרבנים, אלה "כלי הקודש" של העדה משועבדים שעבוד גמור ל"יועצי המסחר", או, באופן היותר טוב, להפּרופיסורים של חכמת הרפואה ושל כל החכמות, מלבד חכמת היהדות, העומדים בראש הקהלות. לא די ש"היועצים" האלה הנם דנים יחידים בבוא הקהלה למנות לה רב לראשה, לא די שהבחירה עצמה תלויה בדעתם היחידה, ואין לשום איש שאינו ממנהלי העדה וראשיה לחוות את דעתו בשאלות כאלה – אך גם אחרי המינוי אין להרב לרעות את צאן מרעיתו לפי נטות רוחו הוא, וגם בארבע אמות של הדרשות מחויב הוא להזהר ולהזהר מלהשמיע דבר שאינו מתאים לרוח הראשים, ואפילו בשאלות הדת, כמו שינוי נוסח התפלה וכדומה, אין קול הרב נשמע, וגם הענינים האלה נחתכים על-פּי ראשי העדה. בברלין, למשל, כמעט בכל עניני הקהלה שולטת "העדה המאוחדת". השפּעתה של "עדת ישראל", כלומר, עדת החרדים הקטנה מעבר מזה, ושל עדת המתקנים הקיצונים מעבר מזה, אַך מעטה היא ואינה ניכרת. תחת שלטון העדה המאוחדת עומדים כמעט כל בתי התפלה הברלינים, ותחת השלטון הזה עומדים גם הרבנים-המטיפים. הם דורשים חליפות בבתי תפלה שונים על-פּי סדר קבוע, ובהיות בתי התפלה של העדה הגדולה והמאוחדת שונים זה מזה בהרוח השורר בתוכם: יש בהם עתיקים לימים, שקשה להכניס לתוכם את כל התיקונים בבת אחת, ויש שנבנו מחדש בעשרות השנים האחרונות ומתקרבים בצורתם לבתי התפלה של המתקנים – הנה שונות הן גם הדרשות הנשמעות בבתים האלה, אַף כי יוצאות הן מפּי מטיף אחד. הדרשה נכנעת לפני בית התפלה, ובית התפלה נמצא ברשותם של הראשים, והמטיף בכבודו ובעצמו נהפּך לפונוגרף חי הולך על שתים, שמוציאים מתוכו ניגונים שונים, הכל לפי דרישת המקום.

מובן מאליו, כי מצב כזה יוכל אמנם להשביע לחם את הרבנים באשכנז, אבל לא יכול למלא את נפשם, ובשעה שנקהלו זה לא כבר לבירת גרמניא מכל קצוי המדינה, אחרי הפסקה ארוכה של ד' שנים, ראשי הקהלות ומנהליהן לאספה רבתי, לדבר על כל הענינים הנוגעים לחיי הקהלות, נתמלטו מפּי רבנים-מטיפים אחדים דברים שלא זכינו עוד לשמוע דוגמתם עד כה. הד"ר מייבוים מברלין וחברו הד"ר ווערנער ממינכן התאוננו בפעם הראשונה על מצב חבריהם הרוחני, ההולך ומתדלדל מיום ליום, למרות מצבם החומרי שהולך וטוב. השפּעתם של הרבנים גם בעניני דת ואמונה הולכת ומתמעטת, והקהלות, מדי בואן למנות להם רב חדש, שמים לב רק אל כשרונו בהטפה. אין שואלים עוד עד כמה מגיעות ידיעותיו של הרב בחכמת ישראל, עד כמה למד, קרא ושנה, מה הנה השקפותיו על היהדות ועל עתידותיה, מה הוא החומר שיהיה לתוכן דרשותיו – כל השאלות האלה נחשבות ליתרות, והחזיקו שבע ערים במטיף אחד לאמר, כשרון לך ב"מלאכת" ההטפה, רב תהיה לנו. ובאמת יכולים אָנו למצוא בזמן הזה רבנים-מטיפים רבים בערי אשכנז שאין בינם ובין המשחקים בבתי התיאטראות ולא כלום. אלא שהאחרונים משמחים את שומעיהם בלילות, והראשונים – לפני הצהרים, בין שחרית למוסף. אין אנו חפצים להמעיט בזאת את ערכן הכללי של הדרשות. אדרבה, על-ידי דרשות יש היכולת לפעול הרבה על חברי העדה, אבל במה דברים אמורים כשהדרשה נוסדת על דברים הנוגעים באמת להיהדות, כשיש לה תוך עשיר, מה שאין כן אם נקודת הכובד שלה נמצאת ביפיה החיצוני, בהמבטאים הנאים, בהקול הערב וכדומה. ומאין יקחו להם רבני המערב את החומר הנדרש לדרשותיהם, אם לא רכשו להם במשך שנות למודיהם ידיעה עמוקה בחכמת היהדות, אם רבים מהם שנו גם את ספרי המדרש רק בהעתקתם האשכנזית. אנשים כצונץ, גייגר, פראנקל ועוד – הלכו כבר לעולמם, ואת מקומם ירשו ננסים.

ווערנער ומייבוים אומרים לרפּא את ההרס בזאת, שיסכימו ראשי הקהלות לתת להרבנים איזו זכיות חדשות, והזכיות החדשות הלא הנה, שיתנו הרשות להרב לחוות דעתו לכל-הפּחות בעניני דת ואמונה; לא שתהא דעת הרב מכרעת בשאלות כאלה, כי אם שלא יגרע חלק הרב מחלקו של "יועץ המסחר", שלא יהיה האחרון דן יחידי... כמה מן העבדות, כמה מן שפלות הרוח יש בתביעה כזאת מצד הרבנים! אם מצב אחינו בארצות המערב הנהו בכללו בבחינת "עבדות בתוך חירות", הנה מצב הרבנים שמה הוא בבחינת עבדות בתוך עבדות. "יועצי המסחר" הנם עבדים לבני חורין, והרבנים – עבדים לעבדים, היהדות עומדת ומתחננת על נפשה לפני עגל הזהב...

אבל מי הביא את הרבנות באשכנז למצב כזה, אם לא הרבנים עצמם מבני מינם של מייבוים, ווערנער ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם? הם, בדרשותיהם וביחוסם להשאלות החיות הנובעות מתוך היהדות, המעיטו את דמותה והטביעו עליה את חותם ה"רשמיות", וכעת אינם קוצרים אלא מה שזרעו בעצמם. הרמת מצב הרבנים באשכנז אינה שאלה של נתינת זכיות חדשות להרבנים, כמו שהרמת מצב היהדות בכללו אינה תלויה בנתינת זכיות להיהודים בלבדה. זכיות כאלה אינן נתנות, כי אם נלקחות. על הרבנים לדבר לא תחנונים, כי אם בקול רם ובמסירת נפש, אבל כדי לדבר במסירת נפש, צריך שיהיה המדבר מלא תוכן נעלה שאינו נותן לו מנוחה. והרבנים החדשים באשכנז היו מישנים עד כה את הרוח בקהלותיהם, עד כי מבלי משים נפלה תרדמה עזה גם עליהם בעצמם. וגם כעת נוכל להביט על התעוררות אחדים מהרבנים האלה אך כעל תולדה הבאה בהכרח מהתעוררות החיים, שסימניה ניכרים גם בין אחינו המערבים, ורק את הד קולה החלש של התעוררות הלזו שמענו הפּעם מעל במת אספת ראשי הקהלות

_____________

משפּחת הסופרים שלנו אבדה שנים מבניה החשובים. הלא המה: אברהם שלום פריעדבערג והד"ר שלמה מאנדלקערן. איננו עשירים עוד כל כך בסופרים בעלי כשרון, שנעבור בשתיקה על אבדות כאלה, וגם איננו כפויי טובה כל כך, שנשכח במהרה את האנשים שהקדישו כל ימיהם לעבודת הספרות. רחוקים היו שני הסופרים האלה איש מרעהו, האחד חי בתוך התחום, השתתף בצערם של אנשי התחום, וגם בשעה שהשקיע את כל מחשבותיו בתחום העבר הרחוק, שוה תמיד את ההוה לנגד עיניו, וחותם ההוה הזה עם כל תקוותיו לעתיד טבוע גם על ספרו הגדול, המוקדש לזכרונותיהן של התקופות העתיקות, על הספר "זכרונות לבית דוד". השני היה מוכרח לעזוב את התחום ולגלות למרחקים, למקום שהיהדות מונחת שם בארונות מקושטים שבבתי עקד הספרים הגדולים. הראשון היה סופר עברי לכל פּרטיו, ואת ידיעותיו שאב אך מתוך הספרים, והשני גמר את חק למודיו בבתי חכמה שונים, ויצא מוכתר בתוארים שונים. הראשון הקדיש את עטו לעם היהודים, והשני – לחכמת היהדות. הראשון כתב את ספרו היותר הנכבד בעד בני הנעורים, שלידיהם נמסרים מפתחות התקופה העתידה, והשני – בעד המלומדים המונים אותיות בכתבי הקודש, שראשם ורובם שקוע בהעבר הגדול, בעוד שהיה עומד היכל "הקדש" על מקומו. הראשון נפטר "ברחוב היהודים", והמונים המונים נהרו אחרי מטתו, והשני מת גלמוד ונעזב, ואַך מתי מספּר באו ללוותו לבית עולמו. הצד השוה שבהם, ששניהם, איש איש במקצוע שלו, הועילו הרבה בעבודתם הפּוריה להתפּתחות ספרותנו, ובזאת הקימו להם בעצמם מצבת זכרון לשם ולתהלה.

_______________

IV

(שאלת הגרים ברומניה ועצת ברנדס. שאלת הגרים באנגליה ועצת מונטגו. שאלת הגרים בבתי הספר הגבוהים באשכנז. הפּקידים הרומינים והפּרופיסורים האשכנזים. הצד השוה שבהם)

אין מצב יותר מוזר ויותר מעציב מזה של אחינו ברומניה – מדינה שזה לא כבר נשתחררה בעצמה מעבדותה – ביחוּד אחר שיצא שם החק המפורסם על-דבר בעלי-אומנות. החק הזה, ככל החקים ברומניה מסוג זה, אינו מכוון ישר כלפי היהודים, כי אם מטפּל הוא בגרים ואורחים סתם, ויודע הוא להבדיל גם בין גרים לגרים: יש גרים שיש להם ארץ-מולדת, ויש גרים שאין להם ארץ-מולדת. הגרים ממין השני דוחקים תמיד את רגלי האזרחים, מקום אחיזה בטוח אין להם והנם "תלוים בין השמים ובין הארץ". גרים כאלה הם בבחינת "הפקר", וכל הרוצה בא ומטלטלם, בא ועוקרם ממקומם ויוצא ידי חובתו בעקירה זו בלבד, מבלי לדאוג כלל למקום ההנחה.

הנה כי כן רואים אנחנו, שבנוגע ל"גרים" כאלה, אין גבול לרוע המצב, כי כל מצב רע יש לעמתו מצב עוד יותר רע... ומי יודע מה עוד צפון לנו בעתיד, אם אך לא ילמדו אחינו בכל מקום שהם לקדם פּני הרעה, להכין "רפואה קודם למכה". כמובן, יכולים לטפּל בהכנת הרפואות אך אלה מאחינו, שהשעה משחקת להם כיום הזה, אבל דא עקא, כי אחינו אלה, ואפילו הטובים שבהם, שהשפּעתם על סביבותיהם רבה וחשובה, מרימים את קולם לטובת אחיהם הנדכאים רק בשעה ששועת האחרונים מגיעה גם עד אזני החרשים, לא שועת הקוראה לעזרה, כי אם שועה של יאוש, שועה מרה קודם לאפיסות הכחות.

לקול שועה כזו של אלפי נדכאים מאחינו ברומניא התעורר הפּעם הסופר המפורסם גיאורג ברנדס במאמר אשר פּרסם באחד הירחונים היוצאים בקופּנהגן. בעת האחרונה דברו רבות על-דבר יחוסו של ברנדס להיהודים ולשאלת היהודים. אלה נתנוהו למתבולל גמור ואלה ללאומי במדה ידועה, והמהדרין גלו בו גם איזו סימני ציוניות. הצד השוה שבהם, שאלה ואלה מצאו אסמכתא להשקפתם על ברנדס במקומות רבים של ספריו, בררו להם מתוכם מבטאים בודדים, דרשו סמוכין וכדומה. ואלה ואלה לא חטאו אמנם נגד האמת. חיי היהודים מלאים הם הפכים רבים. הכחות החיצונים מושכים לצד זה והכחות הפּנימים לצד אחר. מצד זה שופך עלינו ממשלתו חק ההסתגלות בבחינת "על כרחך אתה מת", הכופה עלינו הר כגיגית לקבל את מרותם של החיים החדשים, ומצד השני שורר בתקפו החלק האחר של החק הזה: "על כרחך אתה חי", שאינו נותן לנו לעקור מה שנשרש עמוק בנפשנו פּנימה, ולוא גם יבוא הדבר הזה בניגוד לתביעות-הזמן החדשות. זהו גורלו של עם נודד בכללו, ומהגורל הטרגי הזה לא נמלטו גם אנשים כברנדס. הוא יוצא ללחום את ריב אחיו הנרדפים ברומניה, ולפי המבט הראשון היה יכול ללחום את מלחמת מצוה זו מבלי כל הצטדקות מצדו, כמו שהיה עושה כל גבר בעמיו, אבל ברנדס הוא סופר מצוין ולו קהל גדול של מעריצים בכל קצוי תבל, ועל כל אלה יהודי הוא, ומפּני זה הוא צריך להתנצלות. הוא צריך להקדים, "כי באמת כבר אבד עם ישראל את אחדותו, כי באמת כבר התבוללו בני ישראל בתוך יתר הגוים ולאומיותם כבר עברה ובטלה מן העולם", אלא שבשעה שהלחץ והדחק מגיעים עד מרום קצם מתעורר איזה רגש פּנימי, רגש של מחאה גם בנפש אלה שהתבוללו. "בשעה כזו דראון עולם הוא לבלי הרגיש את עצמו כשותף להנרדפים, וכי בכל אופן לא לחרפּה תחשב ההתיחסות על אחד משני העמים היותר מצוינים: על עם היהודים ועל עם היונים". אמנם איך נשארה לפלטה היכולת להתחשב על עם היהודים העתיק, בשעה שבני ישראל התבוללו כבר בתוך הגוים – גם המחזה הזה הוא אחד מהניגודים הנובעים מחיי הגלות, וגם ברנדס אינו בן חורין לשחרר את עצמו מניגודים כאלה. העבדות מטביעה את חותמה על העם בכללו ועל כל אישי העם. היו ימים והחותם הזה היה חיצוני: הטלאי הצהוב על גבי הבגד, וכעת נהפּך לחותם פּנימי: הפכים וניגודים רוחניים, כלומר, טלאי של עבדות על גבי הנפש. ולא נקל להחליט אזה משני אלה קשה יותר...

ועצת הסופר המצוין להקל גורל אחד הנרדפים היא קלה ופשוטה, ונפרדת היא לשתים: האחים "על פּי הגזע" (Stamme genosen) יביאו רוח והצלה לאחיהם ברומניה בזאת, שיסירו ראשית כל את המסך מעל פּני הענינים ויצגו לעין הרואה את האמת הערומה כמו שהיא, כלומר, שיוכיחו לדעת, כי החקים המעיקים מכוונים רק כלפי היהודים. מפּני האמת הזאת יראים – לדעת ברנדס – האנטיסמיטים הרומנים, וכאשר יראו, שנגלו כל כוונותיהם הנסתרות, יבואו לידי בושה, והבושה תביאם לידי חרטה. שנית, מחויבים בעלי ההון מאחינו בכל מקום שהוא לבלי לבוא לעזרת הממשלה הרומנית בדבר הלואות חדשות, לבלי לתת לה היכולת לתקן את מצבה ההרוס, כי להרומנים יש אך שאיפה אחת, שאיפה להלואות, ובשביל השגת המטרה הראשית הזו, נכונים הם להקריב גם את שנאתם להגרים. אם כן יהיו מוכרחים לקיים אחרי תנאי ברית השלום הברליני משנת 1878, ו"הקיבוץ היהודי – כה מסיים ברנדס את מאמרו – ברומניה ישאף רוח ברוחה".

עצה טובה קא משמע לן ברנדס, אבל כמה מן התמימות יש בה, בשני חלקיה יחד. ניכר, כי היועץ רחוק הוא לא אך ממקום המעשה, כי אם, בכלל, מכל מה שנעשה בעולם היהודים ומן היחס השורר, בנוגע להעולם הזה, מחוצה לו. האנטיסמיטים הרומינים יבושו – מפּני מי? אולי מפּני חבריהם המרובים בצרפת, באשכנז, באוסטריה ועוד? בעלי ההון העברים ישימו מחסום לצרור כספּם, כדי להגן על אחיהם, כדי לדרוש את משפּטם הגזול, – והאם לא ידע הסופר המצוין, כי אין אחוה ורעות וגזע במקום שיש עסק ורבית וריוח? האם לא ידע, כי בעלי ההון מאחינו אך אחים לצרה המה לנו, כי על ידם רוקמה האגדה על-דבר עשרו של העם העברי בכללו, וכל השתתפותם בצער אחיהם היא רק בזה, שנותנים לפעמים פּרוטותיהם בתור נדבה, הגונה או אינה הגונה, אבל לעולם לא יצאו ללחום מלחמת מצוה? האם לא ידע, כי בעלי ההון שלנו המה מהמתבוללים היותר קיצונים, יען שההתבוללות פּוטרתם מחובות רבות לעמם, וגם שואת פתאום כי תבוא על אחיהם, לא תעבירם על דעתם ולא תזיזם ממקומם הקבוע? אנשים כברנדס מתעוררים פּעם בשמיטה, ובעלי הון – אף לא פעם ביובל. ברנדס חשב אל נכון, כי לקול קריאתו יתעוררו אדירי העם, ואולי תאר כבר בדמיונו את התמונה, איך הבנקירים העברים יושבים על כסא כבודם ואיש איש ידו על אוצרותיו, וממשלת רומניה עומדת בהכנעה ומתחננת ומתרפּסת לפני האדונים האלה. האדונים מראים לכתחילה פנים נזעמות ובאים אחרי משא-ומתן ארוך לידי פשרה: האוצרות נפתחים וממשלת רומניה משיבה את רוע הגזרה. חבל על הסופר המצוין הזה שככה נתרחק מעמו...

ואחינו ברומניה עוזבים שיירות שיירות את הארץ מבלי לדעת אָנה פניהם מועדות. פּונים הם לצד ימין ועוזר אין, לשמאול ואין מקרב אותם. ופוגשים הם רק את המבט הקר של אחיהם המוצלחים, שבמקרה נדדו אבותיהם לפנים לא לרומניה, כי אם למדינה אחרת. מאת "הגרים" בעלי האומנות דורשת ממשלת רומניה הוכחות וראיות, כי בארץ-מולדתם יש גם כן הזכות לכל הגר הגר בתוכם לעסוק באומנות מבלי כל מפריע. כן הדבר, יש ויש: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" – אבל הרומנים, כידוע, אינם משגיחים בתורה שבכתב...

____________

ולא רק הרומנים, שסגלו למו אך את הברק החיצוני של הקולטורה האירופּית ושבאמת נמצאים הם עוד במצב פּרא, כי אם גם העמים היותר נאורים עוסקים כעת הרבה בשאלת הגרים. גם העם האנגלי החי על תורתו שבכתב, זה העם המעריץ את החק "חקה אחת לגר ולאזרח הארץ" – גם הוא מתעתד לשנות את השקתפו. ועד מיוחד נוסד בלונדון, ועד "רשמי" שיעיין בשאלת הגרים, ומתוך הוכוחים של האספות הראשונות שמענו כבר, כי שאלת הגרים – כמו שקוראים לה בלשון נקיה – אינה אלא שאלת היהודים, וביחוד שאלת היהודים של הגיטו הלונדוני. אבל שונה היא שאלת הגרים באנגליה משאלת הגרים ברומניה. ברומניה עוסקים בשאלת "איך מגרשין", ובאנגליה – "איך אין מכניסין"; ברומניה עוסקים בפתיחת שער, ובאנגליה – בנעילת שער; באנגליה משתדלים לכל-הפּחות להפּוך אותם הגרים החדשים שהשתקעו כבר בארץ לאזרחים גמורים, וברומניה – להפּוך את האזרחים הגמורים לגרים, כדי שיהא חל עליהם החק החדש.

באמת יש להתפּלא, ששאלת הגרים מצאה לה מקום אחיזה גם באנגליה, אחרי שמספּר כל היהודים שנאחזו מכבר ומחדש במדינה הזו מגיע בערך אך למאת אלף, ואולי מעט יותר. מספּר קטן כזה במה נחשב הוא לעומת עשרות המיליונים האנגלים ואינו כדאי להרעיש בשבילו עולמות, לקרוא לאספות וליסד ועדים מיוחדים – ובכל זאת, מי שאומר כי שאלת הגרים נתעוררה שם באופן מלאכותי ובמהרה תחדל מהיות, אינו אלא טועה. לא כל האנגלים מתיחסים אל השאלה הזאת באופן אחד; יש שנוטים לזכות ויש שנוטים לחובה, אבל השאלה ישנה במציאות, ויש לשער, כי בקרב הימים תהיה שם לאחת השאלות החמורות.

גם אדירי אחינו האנגלים, האזרחים בני האזרחים, שהיו רגילים עד כה להקטין את ערכה של עצם השאלה, להראות כי התעוררה אך לרגל השתדלות איזו אדונים שהרעלו ברוח המשטמה הבאה מעבר לים – גם המה החליפו את השקפתם ודנים כעת על-דבר שאלת הגרים בכובד ראש. בחדש מאַי העבר היתה בלונדון אספה רבה של צירי הקהלות מערי השדה ושל בתי-הכנסת הלונדונים. אל האספה באו כמאה וחמשים צירים ובראשה היה העסקן הידוע, סיר שמואל מונטגו, והשאלה הראשית שעלתה על שלחן האספה היתה – שאלת הגרים. ה' מונטגו, שהשקפתו תוכל להיות לנו לקנה-מדה למוד על ידה את יחס כל אחינו ה"אדירים" לשאלה זו, בקש ומצא כי הסבה הראשית, שבשבילה, "הולכת ונעורה השנאה לגרים", אינה אלא במצב הבלתי נעים, שכמעט תשעים למאה מכל הנודדים היהודים הבאים לאנגליה על מנת להשתקע שם, בוחרים לשבתם דוקא את העיר לונדון, ודוקא את החלק המזרחי שבה. על-ידי זה נברא בעצם טבורה של אנגליה מרכז עברי, וכבר ישנו בלונדון "רבע" שלם, שהעובר בתוכה לא ישמע אף מלה אחת אנגלית. המצב הזה מעורר איזה רגש של קנאה בין האזרחים, קנאה לעירם ולשפתם. ובכן אין עצה אחרת, כי אם לפרוץ את חומת הגיטו הלונדוני, או לעזוב את עיר הבירה לגמרי ולפנות לערי-השדה. מלבד שעל-ידי אמצעים כאלה תעקר מן השרש המשטמה להגרים, הנה יוקל בזה גורלם של הגרים עצמם, כי בערי-השדה ימצאו לפניהם כר יותר נרחב לעבודתם, שמה לא ישבו צפופים ולא יאכלו איש את בשר רעהו לרגלי ההתחרות, שהגיעה כבר בין הנודדים היהודים עד מקום קצה, וממילא לא יהיו לצנינים בעיני שכניהם האזרחים. להוציא את המחשבה הרצויה הזאת לפעולה נחוץ ליסד איזה מרכז כללי, אגודה כללית של כל קהלות ישראל באנגליה, ושחברי האגודה יהיו מחויבים לסדר את עניני כניסת הגרים החדשים, לבל יתרכזו עוד במקום אחד, כי אם יפזרו לרוחות שונים. על-פּי הצעת צירים אחדים החלט אמנם לכונן אגודה כזאת, ואדירינו שמחים בודאי, כי עלתה בידם לפתור את השאלה באופן היותר טוב.

התארך שמחת אדירינו? – זאת היא שאלה אחרת. אנחנו מצדנו חושבים, כי שאלות כשאלת הגרים ברומניה, באנגליה ובכל מקום אינן נפתרות על נקלה, לא על-ידי גילוי האמת ומחאת הבנקירים כעצת ברנדס, ולא על-ידי פיזור הגרים כעצת מונטגו. מרכז היהודים שנברא בלונדון הוא מחזה הכרחי, ואם ישננו להגרים החדשים השכם והערב, כי מוטב להם לפנות על ימין או על שמאל, כי שם ימצאו את פּרנסתם ברוחה, וכי שם לא יהיו למטרה לחצי אויבים ורודפים – הגרים החדשים לא ישמעו לקול הקריאה, ואלפי אזהרות לא ימנעום מהאחז ברובם בהמרכז שהם מוצאים כבר מוכן ומזומן לפניהם. הנודדים, אף-על-פּי שנודדים הם, אף-על-פּי שהמחסור, הלחץ והדחק עקרום ממקומם לנוד ולנוע אל ארצות רחוקות, בכל זאת נושאים הם עמהם לא רק את קיבתם, כי אם גם את נשמתם ואת רגשותיהם. הגולים הראשונים אמנם היו אנוסים לותר על רגשותיהם, היו אנוסים להקריב הרבה מהיקר להם והחביב עליהם בשביל פּרנסתם, כי לא מצאו לפניהם דרך אחרת, אבל מכיון שבאו הגולים הראשונים לידי קבוץ צבורי, מכיון שנוסד ה"מנין" של עשרה הראשונים, שוב לא יחדל המרכז הטבעי הזה למשוך אליו את רובם של הגולים החדשים. האנגלים מצטערים על חלק אחד בעיר בירתם, שבחוצותיו לא ישמע הדבור האנגלי, והגרים החדשים מוצאים דוקא במחזה הזה קורת רוח. המה שמחים, כי בגלותם מערי התחום, מווילנא, משניפּישאק, מקפּוליא, וכדומה, מצאו לפניהם "ארץ חמדה", מקום חדש המתאים בחותמו המיוחד הטבוע עליו לאותו המקום שהלכו משם; המה שמחים, כי במקום החדש הזה אינם מוכרחים לשוטט ברחובות ובשוקים בבקשם עבודה למו כאלם לא יפתח פּיו, כי מוצאים הם במקום הזה חברים ורעים כאות נפשם ואינם אנוסים לתת גט פּטורין ללשונם, למנהגיהם ולדרכי חייהם; המה שמחים, כי השינוי שבא בחייהם נדמה להם אַך כשינוי חלקי, אך כעקירת דירתם ממקום למקום, מרחוב לרחוב; המה אינם מתעצבים כלל אם מאלפי פיות ישמע ברחובות ידועים אַך הדבור העברי, ובלבד שלא יתעצבו על המחזה הזה בעצמם, לא יבינו כלל את העצב של האזרחים: ומה בכך, הכי חסרי מדברי אנגלית המה? ובבואם ללמוד את שפת המדינה לא יכוונו בזאת לעשות נחת רוח להאזרחים, כי אם לטובתם הם ולהנאת עצמם, כדי שיוכלו להשתמש בה בשעת הדחק.

מרכזים טבעים כאלה נבראים וצומחים בכל אתר ואתר שבני עם אחד נודדים למרחקים. מרכזים כאלה בראו להם גם האנגלים, גם האשכנזים וגם היהודים באמריקה, באפריקה הדרומית ובאוסטרליה, וגם במדינת רוסיה עצמה הננו רואים כמחזה הזה, וכבר התבונן בו לפני עשרות שנים החכם אורשנסקי בספרו: "החקים ברוסיה על-דבר היהודים". היהודים-האומנים נהנים, כידוע, ברוסיה מהזכות לגור בכל רחבי הארץ, ובכל זאת גרים הם צפופים בערי התחום. אין זאת כי תחום המושב נברא לא אך על-ידי החקים המגבילים, כי אם גם החפץ הטבעי להתרכז היה מסייע הרבה להתפּתחותו. כל עם מגין על קיומו בתור עם ונזהר מפּני פיזור הנפש של אישיו הפּרטיים, מפּני שפּיזור כזה סם-מות הוא לקיומו.

אמנם במה שנוגע להשפה יוכלו לקוות "אנגליים" כמונטגו, כי במשך הזמן יקום דור שני להגרים, שתהא שפת המדינה שגורה בפיהם, אבל אין אָנו צריכים לשכוח, כי לא רק שפת הגרים בלבד מעוררת סימני משטנה מצד האזרחים. אחד מראשי העוסקים בשאלת הגרים, ה' אואייט המפורסם (הלא הוא האדון שהצטיין באהבתו ובחבתו היתרה לגולי רוסיה בשעה שהברון הירש פּזר את מיליוניו על יסוד המושבות בארגנטינא ויתן על שכמו משרה גבוהה בענין זה, ואחרי פטירת הברון נהפּך לראשי המדברים, הדורשים מאת הממשלה לאסור כניסת הגרים המכסים את עין הארץ) ספּר לפני שנה בשבח הגרים היהודים בלונדון והרים על נס את כח סבלם, את נזירותם ממשקים חריפים ועוד ועוד, ומתוך שבחם בא לספּר בגנותם ולהזהיר את אנגליה האדירה מפּני כבוש הגרים. כשאנו לעצמנו מחויבים אנחנו לזכור תמיד, כי יש כמה "מעלות טובות" המעוררות איבה ומשטמה רב יותר ממגרעות וחסרונות. המגרעות והחסרונות מעוררים רגשי בוז, והמעלות – רגשי קנאה.

אולי יביאו אדירינו סוף-סוף לבב חכמה, אולי ישכילו – אם שאלת הגרים מאחיהם נוגעת באמת עד נפשם – לדעת, כי לא בעצות קלות כאלה יושע עם, כי בפיזור הנפשות באופן מלאכותי לא לבד שלא יקרבו את הקץ, כפי שמתואר הוא בדמיונם, כי אם עוד ירחיקו אותו, כי לא צמיחת המרכזים הוא בעוכרי הגרים, כי אם צמיחתם על אדמת נכר, כי לא בהריסת המרכזים יביאו גאולה לאחיהם, כי אם ביצירת מרכז אחד תחת המרכזים השונים. מתי יבינו את הדבר הפּשוט הזה אדירינו, אלה שיש להם היכולת להשתתף בפעולה עממית?

___________

עוד יש מין אחר של "גרים", גרים הנעים לארצות נכריות לא להשתקע שם, גם לא למצוא שם את פּרנסתם, כי אם להשקיט את צמאונם למדע ולהשכלה. אלה צעירינו שרכשו להם בארץ מולדתם השכלה בינונית ומצאו לפניהם דלתות בתי-הספר הגבוהים סגורות. מצבם החמרי של רוב הצעירים האלה הוא ברע מאד. בארצם הם עוסקים בהוראה לשעות במשך שנים אחדות, אוספים בזעת אפּם קימעא קימעא איזו מאות רובל ונוסעים לחוץ לארץ להשתלם שם בלימודים, ובעת שכמעט כל חבריהם התלמידים ילידי המדינה חיים ברחבה, שמחים, עליזים ונהנים מימי השחרות, אנוסים הגרים הצעירים האלה לקמץ בהוצאות, לחיות חיי צער, לשוטט מחבר לחבר ולבקש הלואה של מרקא אחת או שתים. וגם בתנאים כאלה אין היכולת לרבים מהם להשלים את חוק הלמודים מבלי הפסקות ארוכות, ואחר שנה או שנתים לשבתם בחוץ לארץ שבים הם עוד הפּעם לארצם, עוסקים עוד הפּעם בהוראה לשעות, אוספים עוד הפּעם מעט כסף ושבים אחר כן לעבודתם שנפסקה שלא ברצונם. חבריהם ילידי הארץ מביטים עליהם מגבוה, בגאוה וגודל לבב, ואפילו החפשים בדעות שבהם, אלה האוהבים "להלכה" את כל הנברא בצלם, גם הם מודדים את הגרים בקנה-מדה אחר, גם הם חושבים אותם לתלמידים מסוג יותר שפל, ובהושיט מי מהם לפעמים יד של ידידות לחברו מן הגרים, אומר הוא לכל: ראו נא והביטו עד כמה מגיע חופש-הדעות שלי! אמנם כל זמן שמספּר הגרים האלה היה אך מועט ולא היה ניכר כל-כך בבתי-הספר הגבוהים, היתה פּתוחה לפניהם הדלת לרוחה, וכל הרוצה היה בא ונכנס בשלום. אך מכיון שנתרבה מספּרם לרגלי החוקים המגבילים בארץ מולדתם, מכיון שעלה מספּרם מעשרות למאות, החלו להתקומם נגדם לא אך התלמידים ילידי הארץ, כי אם גם רבים מהפּרופיסורים הידועים לשם. מן העת ההיא החלו העומדים בראש בתי-הספר הגבוהים להמציא גדרים וסיגים שונים, לעצור על ידם בעד זרם הגרים.