_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפסיכולוגיה של ה"זולת" 

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

שלא כשאר המדעים, כגון הפיסיולוגיה או הביולוגיה, הפסיכולוגיה היא מדע מסועף ומורכב, שכן עיסוקה לא רק בנפש הפרט אלא גם בחבורות, מעמדות, המונות, אומות ועמים בחינות אחדויות קבוציות.  נושא חקירתה הוא האדם והחברה, נכנסת היא לתחומיהם של מדעי-הטבע המדויקים מכאן ובת-מיצר היא לסוציולוגיה על משמעותה הרחבה ביותר מכאן.  בעשרות השנים האחרונות נתרחבה ונסתעפה כל כך, שרבים מן החוקרים, שקצרה ידם לדעת אותה כולה, עמדו וצמצמו את עצמם ברשויות מיוחדות של תורת הנפש הכללית; והרי הם מתמסרים בכל כוחם לתלמודו של מדור זה או חברו. 

אחד הענפים החדשים בתורת-הנפש הכללית היא  "הפסיכולוגיה של הזולת", זו פרים של המחקרים בני הזמן החדש.  וכבר עלתה ספרות שלימה על הכרת ה"זולת" – ולצערנו סברות חד-צדדיות ביותר, שכּן שקודה היא לא לעמוד על כבשונו של ה"זולת" מצדנו.  אמנם נכון הדבר, שה"זולת"  "לפי מה שהוא"  אין לו נפש אחרת, לגבי עצמו הנהו לפי מה שהוא ורק האחר עושה אותו "זולת".  ברם אין אמת זו אלא להלכה בלבד, אמת פילוסופית ולא אמתם של החיים.  בחיים עצמם עומדת כל חברה על  "שלהם" ועל  "זולתם", ושל עצמם ושל זולתם אינם עומדים על זיקות הדדיות שוות, אלא על זיקות חד-צדדיות בין "שלהם" ו"זולתם".  "משלנו" משלנו הם אפילו בעיני האחרים, והאחרים, הזולת, נדונים כאחרים אפילו בעיניהם של עצמם.  להיות מקובל על הבריות כאחד  "משלנו"  ולמלא את תפקידו של אחד "משלנו" בחברה – זו היא זכות יתירה, שהזולת שקוד לזכות בה אלא שלעולם אין הדבר עולה בידו בשלימותו.  לכל היותר הוא מגיע לדרגת של "כמעט אחד משלנו", אבל "כמעט משלנו" סוף סוף אינו אלא "זולת".  מלה קלילה זו "כמעט" טובעת בו חותם מיוחד.  כל אנ"ש אינם חתומים כל עיקר והוא אנ"ש שחותמו עליו.  ברם אנ"ש חתום אינו אלא "אחר שבאחר" ולא אנ"ש ממש, בכולו.  וסימן מובהק לדבר להבדיל בו את "האנ"ש כמעט" בחברה מן האנ"ש בממש.  האנ"ש ממש אינו מרבה שיחה על אנ"שיותו, ואילו ה"אנ"ש כמעט" מכריז על כך תמיד, והרי הוא מבקש ומוצא תמיד שעת כושר להטעימה ולהדגישה ולהבליטה.  ואילו ה"אנ"ש" ממש אין לו לפני מי להתיהר בכך.  "כמעט אנ"ש" חייב תמיד להביא ראיה, תעודה שבכתב, שהוא ממש כאנ"ש מלידה. 

החוקרים שהסבירו והאירו עינים בחבוריהם בתורת הנפש של הזולת נתנו את דעתם, לצערנו, יותר על פעולתו של הזולת עלינו מאשר על פעולתנו אנו על הזולת.  ורק כשהמחצית השניה של ענף מדעי זה בתורת-הנפש הכללית תהיה מעובדת ונחקרת יפה יפה כמותה של המחצית הראשונה, יהיה בידינו דבר שלם, משנה שלימה.  עד כאן אין בידינו אלא מחציתה של בעיה רבת-ענין זו, ומובנו: לבנו נתון יותר לצד השני מאשר לצד הראשון, משום ש"אנו עצמנו" לא היינו זה זמן רב, קצת יתר אל המידה, זמן רב כל כך, שרבים מאתנו כבר אינם יכולם לעמוד על נפש עצמם ועצמנו. 

ברם, אין אתה קובל על החוקרים.  הם עצמם משל עצמם הם ודעתם נתונה יותר על "עצמם" ולא על  "זולתם".  ואין אני קובל אלא על כך, שהחוקרים אינם מעלים בחבוריהם את אביו מניחו של דבור זה, את אבי-אבות-אבותיו של ה"פסיכולוג של הזולת", זה שנשתמש לראשונה ב"פסיכולוגיה של הזולת"  בשביל מטרותיו המדיניות והוא שניסח אותה יפה יפה.  אפשר והחוקרים מתביישים בו, אפשר ולא נאה להם להתייחש עליו – "אין בודקים ביחש" – בדברי מדע ובאנשי מדע. 

הראשון שעמד כנראה יפה יפה על הפסיכולוגיה של האחר, ניסח אותה יפה ונשתמש בה כהלכה לצרכיו, הוא בלי ספק גבורה של מגילת אסתר, המן בן המדתא.  בעצם לא ביקש אלא דבר קל: שיתנו לו את היהודים ממאה עשרים ושבע המדינות, והוא יקיים בהם את דינו.  בקשה כזו, מופלאה ומשונה, טעם היא צריכה, צידוק היא טעונה.  לכאורה היה מקום לקוות, שכאן יעמוד קטיגור גדול ויגולל קטיגוריה עצומה לכל הפחות עשרים עמודים ארכה.  לא מיניה ולא מקצתיה.  כל הלשנתו של המן אינה עומדת אלא על פסוק אחד, פשוט ושכיח: "ויאמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים אשר בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת מצוות המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם".  אין המן אומר, שקשים הם ורעים דיניהם של ישראל, גרועים מאחרים.  אף אינו מדבר על הנזק שממשיכים היהודים על המדינה.  ובכלל אין הוא מרבה חקירות ודרישות.  די לו בכך, שדתיהם שונות מדתיהם של עמים אחרים ושונוּת זו היא אב-עיקר של האשמה. 

ואף על פי כן היתה "מלשינותו של המן" סמל אימים עד היום הזה.  ובדין הקשה שבמלשינות היא.  האשמות – להפרכה ניתנו, עלילות דברים להכחשה ניתנו, אפשר להביא ראיות והוכחות, שכולן שקר וכזב הן.  אבל איך תפרנס את היחסים אל ה"אחר", הגנוזים עמוק עמוק בפסיכולוגיה של "עצמך"?

ויהי זה נקוט בידינו: אין הזולת הנכרי.  סולחים לו לזר, לנכרי, את זרותו, ולא עוד אלא שנוהגים בו כבוד כשיודעים בו, שהוא מושל בביתו, או שיש לו לכל הפחות מקום, שהוא עשוי להקרא שם אנ"ש.  ואילו האחר הוא מי שאינו בשום מקום "מאנ"ש" והרי הוא נדון להיות כל ימיו יושב במקום השני.  המקום הראשון מיועד ועומד בשביל אנ"ש.  הזר הוא אדם שהברירה בידו, ואילו האחר אין ברירה לפניו, אין לו מקום ללכת אליו.  החברה נוהגת כבוד באדם שהברירה בידו. 

אלמלי עמדו על כך ה"אחרים"  שלנו, אלמלי הבינו הללו, שאותה שעה שרק מקצת מאתנו יהיו "של עצמם" אף הם, שיהיו אחרים, הברירה תהיה בידם.  שוב יסבלו אותם במחשבה כאנ"ש בכוח, ומעמדם בחברה על כרחו שישביח, שיהיה יותר טבעי.  שוב יקנו את כבודם העצמי שגלה מהם בחברה – את יחס הכבוד אליהם. 

 

9 מרס 1917. 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה