_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הריפורמה והיהדות

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

א.  האינטליגנציה והריפורמה

 

               הרעש שחוללו מטיפים אחדים בהיכלים המתוקנים נגד הזרם החדש בהמונות ישראל, זרם הליכוד על יסוד עממי, ההתקפה שהתקיפו מתרברבים אלה את הציונות והלאומיות היהודית;  חוסר מידת דרך ארץ, שהתחילו לנקוט בו בפולמוסם נגד הציונות והציונים והלאומיים, בכתב-העת הראשי של חוגי העשירים המתקנים בניו-יורק    כל זה פותח לי פתח לעמוד על תופעה בחיינו, שלפי דעתי וידיעתי לא נדרשו לה כל עיקר או נדרשו לה במעט.  

 

               כיצד קרה הדבר, שדוקא בארצות שבהן גר רוב מנין ורוב בנין של ישראל באירופה    ברוסיה, אוסטריה ופולין    לא הכתה תנועת התיקונים ברשות הדת כמעט שום שרשים?   ברוסיה אין סימן ואין זכר לה, וכשקם אחד    הוא חכם-המזרח פרפרקוביץ ואמר לטעת אותה בפטרבורג כמתכונת אמריקה, עמדו מיד לאחר שניסה ניסיון ראשון בכך וביקשו אותו שלא יעסוק בדברי הבאי.  בכל ארצות אוסטריה-אונגריה, פרט לקהלות אחדות בלתי חשובות ביותר, אין אתה מוצא לכל היותר אלא תיקונים קלים טפלים, בפולחן, או תיקונים למחצה, לשליש ולרביע.  בפולין היו שני בתי כנסת, שהיו קרואים בתי כנסת מתוקנים, אחד בוורשה ואחד בלודז, אבל באמריקה היו נמנים בתי-כנסת כאלה עם בתי הכנסת השמרנים החרדים. 

 

               אפילו בגרמניה, בה חיו ופעלו שליחי הריפורמה הראשונים והחשובים ביותר, לא הלכה ולא הגיעה הריפורמה אלא עד מחצית דרכה אם נשווה אותה לזו של אמריקה.  בכל גרמניה כולה אין אלא היכל אחד, בודד ונדח ברחוב נדח, בו  "מתפללים"  ביום הראשון במקום יום השבת, אליו מוליכים את התיירים להראותם פלא משונה, שגם בקרב בני ישראל קיימת כת המתפללים בגילוי ראש וגברים ונשים יושבים בשעת התפילה בערבוביה. 

 

               מילא, כל זמן שהדברים אמורים בהמונות ישראל שיירת עוד מקום ליישב את החזיון הזה בהסברים שונים.  רצונך יכול אתה להחזיק אפילו בתפיסת-העולם החמרנית ההיסטורית.  ובפשטות:  הריפורמה היא בדרך כלל מעשה העולה ביוקר.  בית-כנסת מפואר, מקפיד על הנקיון, על משגיחיו ומשרתיו, על מטיפיו המאומנים ועל חזניו המובהקים, אינו מן הדברים העולים בזול.  תלמיד חכם מובהק ואפילו שר התורה וגאון בישראל, השונה את תורתו יומם ולילה, מתפרנס בצמצום רב, ותכופות, בערים הבינוניות והעיירות, בדחקות ממש, וכל תקוותו    עולם הבא.  ואילו הרבינר הזעיר ביותר של כת-המתקנים דורש מאת קהלתו התחיבויות אחרות לגמרי.  הוא דורש שישלמו לו את חלקו בעניני עולם-הזה דוקא.  זו היא אחת.  והשנית, אין המונות בית ישראל בדרך כלל מתקדמים ביותר בהשקפת עולמם ואינם מרגישים בצורך לשנות את צורות-חייהם הדתיות.  שלישית, אפילו זרחה עליהם כביכול שמש ההשכלה, שמרנים הם בעניני נמוסים ומנהגים, ואם הם שומרים עליהם הרי רוצים הם לשמור עליהם בכל פרטיהם ודקדוקיהם, כפי שנמסרו להם הנימוסים והמנהגים מדור דור. 

 

               ירד אדם לעומקה של הלכה זו יעלה, שהסבר כזה וכיוצא בו שטחיים הם בכולם.  שמירתה של יהדות מורשה עולה בדרך כלל להמונות ישראל יותר מכל היכלי הפאר על עיטוריהם וקישוטיהם, כשם שקיומו של החדר הישן-נושן עלה לעם ישראל בערך יותר ממה שעולה בית-הספר העממי המתוקן.  דבר זה הוכח באותות ובמספרים.  אין להסיח דעת מכן, שליהדות-מורשה שייכות גם ההוצאות על כשרות, כתיבת ס"ת, קניית ספרים, מקוואות, תלמוד תורה, ישיבות וכו'.  וכן אפשר היה להוכיח, שבעניני אמונה חלק גדול של המונות בית ישראל נתמשכלו לא פחות מן המעמדות העשירים היהודים באמריקה.  ברם, אפילו נאמר, שבנוגע להמונות בית ישראל שערי התירוצים לא ננעלו, עדיין לא נתיישבה התופעה המוזרה כשנותנים אנו את דעתנו על המעמדות האמידים היהודים באירופה ועל האינטליגנציה.  מפני מה לא נדרשו אף הם בהתלהבות לתנועת התיקונים ולא עברו אף הם את התהליך הזה, שעבר על מעמדות שכמותם ביהדות אמריקה?  

 

               תכופות שומעים אנו:  לא עלתה ברוסיה תנועת התיקונים בדת משום שהאינטליגנציה היהודית קפצה בבת-ראש ועברה מעבר לכל ריפורמה.  ההשכלה סינוורה כל כך את עיניה, שניטל ממנה כל ענין לחיים של אמונה ודת.  ברם אין בכך כדי ליישב, אין בכך אלא משום קביעת עובדה בלבד    שנתפסה כהלכה או בטעות, ואין כאן אלא משום היסטה של השאלה למקום אחר ולא משום יישובה.  מה היא הסבה, שכפתה את האינטליגנציה היהודית-הרוסית, ובמקצת גם באוסטריה ובפולין, לקפוץ קפיצה גדולה כזאת?   מה הוא הכוח הדוחף, שכפה אותם שיהיו נוהגים שוויון רוח-ונפש כזה אל כל הצורות הדתיות?   כלום מוצא אתה כאן משום השפעת הסביבה, לפי הכלל המפורסם:   "מה הם בנצרותם, כך היהודים ביהדותם"?   אולם הסבר כזה כוזב הוא.  העם הרוסי הוא בכללותו עם מאמין ואפילו שטופים באמונות הבאי, ואף האינטליגנציה הרוסית נתנה כמעט תמיד את דעתה ולבה על בעיות דת ואמונה.  דוסטוייבסקי, טולסטוי, וולאדימיר סולוביוב ורבים, לא יספרו מרוב, מאנשי הרוח הגדולים בעם הרוסי גדולים היו ברשות האמונה.  הפיוט הרוסי של הדורות האחרונים הוא רווי כולו הלך-רוח דתי כביר.  באוסטריה ובפולין הקתוליוּת מושלת בכפה, הסביבה ודאי לא היא שגרמה לאדישות דתית בישראל. 

 

               וחשובה היא שאלה זו, לא מבחינה מעשית בלבד, שכן אין מי מאתנו אומר להחזיר את האינטליגנציה היהודית למוטב, וכן אין אתה מחזיר אותה למוטב בתיקונים חיצוניים;  חשובה היא שאלה זו, משום שבחזיון סתום זה משתקפת חטיבה גדולה של התפתחותנו התרבותית, משום שרואים אנו כאן שני תהליכם שונים זה מזה, ומצוה לראותם כתוצאה הגיונית של תנאים שונים.  מצד אחד פעל כאן כוח-עם מרוכז, והוא שהתווה את דרך ההתפתחות, ומצד השני פעל יצר החבורה, והוא שהתווה דרך אחרת.  כל זמן שהללו היו בחינת שני עולמות, רחוקים זה מזה מרחק רב, ללא כל מגע ביניהם, היו דרים בשלוה כשניים זרים זה לזה.  ברם, משקרבו זה אל זה שני העולמות באה לעולם נקודת-החיכוך, והחיכוכים הביאו על כרחם לידי התנגשות, לא מתוך שנאה, ולא משום דרכי-להכעיס אלא מתוך ניגוד פנימי, מתוך הבדלי טעמים היסטוריים, שהדריכו את שתי החבורות היהודיות האלה, השונות זו מחברתה. 

 

 

ב.  הירושה ההיסטורית

 

               לא רק עכשיו כשאנו עומדים בתלמודה של תקופת התחיה שלנו, אלא אפילו נדרש לתקופות גלותנו ונתבונן התבוננות גלוית עין, נטולת משפטים קדומים ופניות קודמות, בעקבות ההתפתחות הרוחנית, שעברה על עמנו בכללו, שוב אנו באים לידי מסקנה, שכל אלה מחוקרינו ודורשי רשומותינו הדורשים בכל חזיונות תולדותינו בגלות מתוך אספקלריה תיאולוגית בלבד אינם מעלים אלא משפט תלוי באוויר, שטחי בכולו.  היסק זה שהם מסיקים, שמשבטלה העצמאות הישראלית עמד כל רוח היצירה של ישראל ונדחק לקרן זוית, לד' אמות של עסקי-אמונה בלבד, ולפיכך הם רואים כל זכות קיומו של עם ישראל ביסוד הדתי בלבד    מוטעה הוא.  הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו הכנוי  "עם ישראל"  נראה עליהם כמוטעה, שכן המושג עם רחב ביותר ומקיף ביותר, ואינו חופף כלל את התוכן הצר, הדל, שאותו שיירו בחינת סימנה המובהק של ההתפתחות הישראלית.  ולפיכך עמדו רובם של החוקרים החדשים ושל ההיסטוריונים החדשים והחליפו את מושג עם ישראל בביטוי כנסת דתית, או יהדות סתם.  עם    מוחשי;  יהדות    הפשטה, הכנוי עם כונס בתוכו את מושג היוצר, עם הוא סובייקט, נושא, יהדות    פרי יצירה, ואינו אלא אובייקט בלבד, מושא בלבד.  מתוך כוונה תחילה ומתוך פניות שליליות עמדו החוקרים וההיסטוריונים וכתבו לא את תולדותיו של עם ישראל אלא את תולדותיה של היהדות.  וכבר בשם בלבד שומע אתה את הערכתה של כל ההתפתחות הישראלית לפי תפיסתם. 

 

               כנגד זה ניטול את החוקרים וההיסטוריונים הישראליים באמת, ואפילו את החדשים שביניהם, שלא כ"מפרשיהן"  של תולדות ישראל, נעיין בשד"ל, קרוכמל, וייס, ריב"ל, רייפמאן וכיו"ב ונראה, שהשקפה אחרת להם בענין.  לגביהם רוח האומה הוא הכוח המניע, הוא הוא ששימש להם מפתח לדרישה אפילו ברשות הדת מעיקרה.  ההבדל שבין שני הסוגים האלה של חוקרים הוא לא במידת יראת שמים שבהם, אלא בבחינות שנקטו עם תלמודם ומחקרם.  אלה מקוריים היו, הם נדרשו לשרשם של דברים, לגזעם, ועל פי טבעם של השורש ושל הגזע אמרו ללמוד על פירותיהם, תוצאותיהם.  ואלה עסקו בפירות בלבד, לא רצו להעמיק שאלה עד שרשם של דברים, שכן העמקה זו לא היתה נאה להשקפת עולמם.  אלה לא עזבו מעולם את הקרקע, עליה צמחה ועליה גדלה היהדות.  ואלה עסקו ביהדות המרחפת באוויר, ללא שרשים וללא קרקע.  הם לא נתנו את דעתם על הקשר שבין העץ ופריו. 

 

               הראשון ב"פרשני"  ההיסטוריה שלנו, שהרגיש בחוסר היסוד של יהדות מרחפת באוויר, היה גרץ.  ולפיכך מיחה בתוקף נגד המגמה לגלגל את תולדות ישראל בתולדות היהדות בעלת צביון סינגולרי, והוא ראשון היה, שזיכה אותנו בספר-תולדות חי של עם ישראל.  אפשר וגרץ לא עלה בלמדנותו על חבריו, אפשר שקטון היה במדעיותו מכמה מבני דורו, כנגד זה מעלה יתירה לו, שטבעה את חותמה המיוחד בחבורו, וספרו  "דברי ימי ישראל"  היה לחבור-עם אמתי.  ומעלה יתירה זו גנוז בזיקתו החיה לתולדות ישראל, לכל תקופותיהן, לכל דורותיהן כולם.  האישים הפועלים על הבמה היהודית לא היו בשבילו גלמי-שעווה, לא שלדים מתים, בדומה לעצמות היבשות שבמראה יחזקאל הנביא, אלא אנשים חיים, אישים יוצרים, מלאי כוח וסערת יצרים.  לא לחנם זכה חבורו של גרץ ונתרגם ללשון העברית, וההוצאה העממית יצאה גם באידיש.  לא מקרה בלבד הוא הדבר.  גרץ נגש מקרוב אל העם היהודי, ונפתחו הלבבות לפניו במקום זה דוקא, שדופק-העם הלם בו ביתר חזקה.  כנגד זה לא נתחבב על חוגי המשכילים של יהדות אירופה, ומחמת טעם זה גופו, מחמת קורבתו אל העם היהודי על המונותיו. 

 

               מכאן אדם רואה, שהמחלוקת בין חסידי עם יהודי ובין שליחיה של יהדות צבועה בצבע דתי, של יהדות מופשטת-מוסרית-פילוסופית אינה חדשה כל עיקר, ואי אתה רואה אותה כפריו של המפנה החדש ביותר בתולדותינו.  מוצא אתה כמעט בכל מרחקי זמנה של הגלות את שני הזרמים המנוגדים האלה בחיי ישראל, האחד העממי-הלאומי והשני האנטי-לאומי והדתי.  ואין אנו מתכוונים בדבור זה אנטי-לאומי ודתי לאמר, שהאמונה היתה כרוכה בישראל במגמה אנטי-לאומית.  אמירה כזו אמירה מוטעית היא.  אין אנו מתכוונים אלא לזרם זה, שהיה לפי עיקרו אנטי-לאומי, שראה את תעודתו הנעלה ביותר בהתפוררותה של העממיות היהודית, ולא נדרש לאמונה אלא כאל אמצעי, כלי, שאפשר להכשיר על ידו או לחפות על ידו את עבודת ההרס של עצמו בכל שאר חיי העם. 

 

               נקח לדוגמא את הלשון, על שום שהלשון היא הרכוש החשוב ביותר של אומה, לאמור:  הלשון שבה נכתבו אבות-היצירות של רוחה היוצרת של אומה.  לא לחנם אומרים כמה חוקרי נפש-העמים, שאותה שעה שעם מאבד את לשונו היא שעתה של תחילת גסיסה, תחילת תהליכה של התפוררות גמורה לעם.  ולפיכך אין לתמוה על כך, שהעם היהודי אזר את כל כוחותיו כדי לשמור על לשונו מפני הכלייה.  העם הרגיש בחוש, ששמירה זו על לשונו כשמירה על קיומו דומה, וכל קרבן לא ייקר בעיניו בכל מעשה ומחשבה, שענינם התפתחותה והמשך יצירתה של הספרות העברית.  לא היתה עשויה הלשון העברית להתקיים בחינת לשון מדוברת, אנוסה היתה ליעשות לשון הכתב והספר.  קרן זוית  של חיי ישראל בעצמאותה עמדה, מוגנת ופרושה מן הסביבה    רשות בית-הכנסת.  כאן לא היו מצווים על מצוות פשרה, ובית-הכנסת היהודי עברי היה.  אף שלומי אמוני ישראל ידעו כדרך שיודעים המתקנים שלנו, ש"שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע", אבל הם לא הרכינו את ראשם בפני טעמים מעשיים ולא החליפו את הלשון העברית בלשון המדוברת, להיפך, מאושרים היו, שלכל הפחות קרן זוית אחת נשתיירה לישראל, שממנה אין הוא אנוס לגרש את הלשון העברית.  הם נהגו כבני אדם, שטעמים לאומיים מניעים אותם ואת מעשיהם.  מתנגדים לכך, אלה שהתיחסו בשלילה אל העם היהודי, היתה תמיד הלשון העברית כקוצים בעיניהם.  לא קדושת הלשון הדריכה את מנוחתם אלא עממיותה, ערכה ערך מורשה.  חוששים היו מפני הלשון העברית כדרך שחשש ירבעם מפני בית-המקדש שבירושלים.  הם שאפו לכך, שהעם לא יימשך אפילו במחשבתו למזרח, וכירבעם בשעתו ביקשו לגדור בפני משיכה זו, ומצאוה בדמות התיקונים בדת. 

 

               העם ואף המשכילים, שזרחה עליהם שמש ההשכלה, ועדיין היו יונקים את יניקתם מתוך העם, לא יכלו ללכת בדרך הריפורמה, לא משום שמוראן של הצורות הישנות עליהם, אלא משום שעמדו על הטיב האנטי-עממי של כל תנועת התיקונים בדת, משום שלא הרגישו בה בתנועה הזאת את הדחף הדתי הפנימי אלא את הכוונה המפורשת להשתחרר מן הירושה ההיסטורית, זו שעמדה לו לישראל במפוזר ומפורד בארבע כנפות העולם להתקיים בעולם בחינת חטיבה אחת, בחינת עם. 

 

 

ג.  בית-הכנסת וההיכל

 

               מצוה לראות בהיכלות המתוקנים אב-גורם בתהליך עקירתה של לאומיות הישראלית, בתהליך זה שעבר על חלק גדול של יהדות מערב אירופה ואמריקה.  העיקר כאן לא הצורות החדשות של  "עבודת אלהים", לא התפילות המקוצרות ולא המנהגים המסוגננים.  כל זה עדיין עשוי היה להתיישב על דעתנו.  גדול מכן, ומבחינת השלילה, הוא דבר הגירוש שגרשו את הלשון העברית וכן תכנן של הדרשות החדשות. 

 

               בית הכנסת היהודי היה חטיבה מזרחית, שעם ישראל עמד והסיע אותה מארצו העתיקה לארצות הגלות.  ובכך קסמיו של זה, ובכך נויו.  הטלית הכחולה-לבנה המזרחית, "הנגונים המסרתיים"  והלשון העברית    הם שגרמו לידי כך, שהיהודי ירגיש את עצמו בבית-המדרש כבביתו של עצמו.  כבביתו    במובן העממי של דבור זה.  בבית-המדרש עוד ראה בעיני רוחו את החרמון, את הלבנון והכרמל, את ירושלים ואת הר הבית, ובתפילות שמע עוד את שאון הירדן, את בת-קולה של הנבואה, ראה והרגיש בזהרה של השכינה.  זכרונות העבר רב הפאר עוררו בו חלומות-זהב של העתיד לבוא, כנפים צמחו לתקוותיו, והוא היה מרחף    ולוא לשעה קצרה בלבד, בעולם שכולו שלו, לרגע קל ניתק מרשון הרבים הזרה ונתכנס לרשות היחיד שלו, לשעה קלה הסיח דעת מן הגלות, מן הנכר על כל מרירותם. 

 

               עם גירושה של הלשון העברית נתגלגל בית-הכנסת המזרחי ב"מוסד דתי"  גרמני, צרפתי, אנגלי, אירופי או אמריקני.  נקרע הקשר שבינו ובין עברו של ישראל, והיה בית-כנסת מתורגם, והנשמה שהקנתה לו תוכן וחן, קסם ופאר, יצאה מן העולם.  נעלמו זכרונות ישנים, נגוזו חלומות פז, נתפכח הכל, הכל נסתגל אל החיים, העומדים על חשבונות יבשים ונוקשים.  עמדו ומחקו, עמדו וגרשו כל זכר לעם, לעברו ולעתידו, ולא חסו אפילו על הניגונים החמימים, הביתיים, הקרובים כל כך ללב ועמדו והחליפו אותם בחדשים, בזרים, בשאולים מן החוץ.  חוששים היו להשאיר זכֵר בן זכֵר מזרחי, יראים היו מפני כמיהת לב, מפני הרגשת-געגועים.  ובקיצור:  שקדו על מיתתה של ההרגשה הלאומית.   

 

               מובן מאליו שהדרשה היתה מוכרחה להסתגל אל כל טיבו של ההיכל החדש.  היא חייבת היתה על יצירת אידיאולוגיה של הריפורמה, על נתינתו של כתב-הכשר ליהדות אנטי-לאומית.  ותפקיד זה לא היה קל כל כך, כפי שנראה לרבים.  מכל התוכן היהודי, מכל השקפת עולמה של היהדות, החובקת זרועות עולם, הכוללת אלוהים, טבע ואדם, עמדו ונטלו את החלק הבלתי אופייני דוקא, יצרו יהדות פושרת, אם ניתנה הרשות לומר כך    יהדות מהוקצעה, שניטלו זיזיה וחודיה, יהדות שטחית ומעוגלת, שיהיה בידה להסתגל בנקל אל הסביבה הזרה המקפת אותה, שלא תהיינה סותרות זו את זו, שלא יהיו קרעים ביניהן. 

 

               רובה של הנבואה העברית לאומית היא בפירוש מפורש.  אפשר ואחד מעשרה שבה נויטרלי הוא לפי תכנו, ואילו תשעה מעשרה אינם בני שימוש בדרשה המתוקנת.  מן המקורות המאוחרים, מן ההלכה והאגדה, בדין שתוצא ההלכה כולה, שכן אין לה ליהדות הריפורמית ולהלכה ולא כלום, ומן האגדה אפשר ליטול רק את החלק הנויטרלי בלבד, וחלק זה מצער הוא, שכן האגדה, זו תופעה מיוחדת במינה של הפיוט הישראלי האמתי, היא כמעט כולה לאומית, הן בתכנה והן בצורתה.  שוב לא נשתייר לו למטיף המתוקן אלא מבחר קטן מאוד מכל האוצר הלאומי העתיק של ישראל.  אם מבית-המדרש היהודי הישן הוא המטיף, וקרא ושנה הרבה, אין לו בקעה להתגדר בה בלמדנותו, והואיל והחיים החדשים עומדים על יסודות מעשיים, שוב שקודים על כך, שהמטיף לא יהיה כורע תחת עומסה של למדנות יתירה.  עומדים ומעניקים לו מטען יהודי הדרוש לחינוכו ולגידולו של הדור הצעיר ברוח אנטי-לאומי. 

 

               וכתוצאה מתנועה אנטי-לאומית זו רבה ועצמה בתוכנו, בקרב שדרות מרובות מישראל, בורוּת איומה    זה אויבה הגדול של העם.  אין אתה מוצא בשום אומה ולשון שבעולם בני נעורים שיהיו תלושים מגזעם-עמם, מתולדותיו ואפילו מהווֹ שלו, כבני הנוער בחוגים האנטי-לאומיים.  אין אתה מוצא אצל שום עם, שהאינטליגנציה שלו לבה יהיה זר וחסר ענין לכל מה שמתרחש במציאות של ממש כמו אצלנו.  רק מפי העולם הזר נודע להם תכופות על גבורים מישראל, על אמנים, סופרים, פייטנים מישראל, ורק בשעות פורענות קשה הם מרגישים תכופות שייכות עמומה לעולם, שלא ידעוהו עד כאן, שלא נגלה להם אפילו בחלום. 

 

               אולם תהליך ךמעין זה יכול היה שיעבור על יחד או לכל היותר על חבורה קטנה או על חוג חברתי מסוים, שחייהם סגורים ומסוגרים ואינם מעורבים עם הצבור הגדול, עם המונות העם.  אין ההתבוללות סחורה להמונות.  בהמונות גובר תמיד יצר-הקיום העצמי, במובן העממי של דבור זה, על כל המכשולים והעכובים העולים מתוך הסביבה הזרה.  בטיבן המנוגד של שתי הנטיות    התפתחות וחיסול, התמדת החיים וכלייה    גנוז בהכרח הקרע, שעה שהחבורה הפורשת נעמדת רגע בדרך מרוצתה מחמת סיבות מכריחות ומכוונת את פניה כנגד ההמונות ואומרת להשפיע עליהם. 

 

               ומה הם האמצעים שבהם הם אומרים להשפיע על ההמונות?    אינם יוצאים אליהם אל הרחוב, אינם באים אל אספות שלהם, אינם רוצים לשמוע את קולם שלהם, אינם מתווכים עמהם ואינם נושאים ונותנים, ממשיכים להאמין בהזיה של ההתבוללות, שיש בידי דרשות והטפות להמית את האינסטינקט הבריא ובפרזות נאות של ההיכלות להשפיע על רוחות עם.  שוכחים הללו, שההמונות ואף חבורות המשכילים שלא נתרחקו מעמם, תהליך-חיים אחר עבר עליהם.  הללו חיו חיי עם, התבוננו בעולם הגדול, ראו לתקופת הסער והדחף של אומות שונות, לזיקות החיוּת שנזקקים זה לזה עמים שונים    ושנו הרבה, יותר משהיו עשויים ללמוד מפי הטפות חסרות דם בהיכלות המתוקנים. 

 

               "ויתרוצצו"  חדש מתרחש והולך עכשיו בחיי עמנו.  הניגוד שבין שתי נטיות מוציאות זו את זו, מתגלה והולך ברבים.  הכוח האחד הוא כוח חיובי ונמשך אל המזרח, לא רק במשמעות הגיאוגרפית, נמשך אל העם היהודי, והעם היהודי מוצאו מן המזרח ונושא את המזרח בחובו.  והכוח השני הוא שלילי, הורס, מכלה, ונמשך אל המערב, להבלע בו, לעקור מלבו כל תכונות שמלידה, שמהתפתחות היסטורית. 

 

               כלום מלחמה זו מלחמה יהודית אחרונה היא על קיומו של ישראל, או שמא חוליה חדשה בשרשרת המלחמות הפנימיות, שעם ישראל נלחם מיום שחרב ביתו וניטלה חירותו?   הילכד עכשיו העם היהודי את כוחותיו, היהיה בו הרצון המלוכד ליצור לעצמו עתיד עצמאי, בן-חורין יותר?   היעשה קץ לנטיה ההרסנית של היסודות האנטילאומיים באשר הם שם?  

 

               יש סימנים לכך, שבתחילת יקיצה של ממש אנו עומדים. 

 

               24-19 ספטמבר 1915.         

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה