_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שאלות הזמן

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

א

מופלא הדבר – ימים רבים כל כך שקודים בני אדם על תלמודה של ההיסטוריה, חוקרים את מאורעותיה וחודרים אל טעמה, ואף על פי כן אין דורשי הרשומות המעולים ביותר יכולים לראות מראש ולנבא דבר בואו של המאורע הגדול אפילו ימים מועטים לפני שנתארע.  כנראה רזים בה בהיסטוריה, נראה, קהה הוא ביותר השכל האנושי ואינו יכול לחתוך ולגזור את העתיד ולדעת מן המתרחש בחדרי חדריו. 

שני המאורעות הכבירים ביותר של הזמן החדש, המלחמה העולמית והמהפכה הרוסית – זה וזה נראים עכשיו הגיוניים כל כך, הם משתלשלים ויוצאים בהכרח שבהכרח מכל השתלשלות הענינים הקדמה, ואף על פי כן שני המאורעות הם פתאומיים כל כך, בלתי צפויים, מפתיעים, והעולם הממושכל, המלומד בנסיון, הפקח הופתע הפתעה רבה לשני המאורעות.  שאמנם ידעו הבריות, כי הממשלות מרבות והולכות את צבאן וציין, בונון מבצרים ומכינות כלי זין, ואף על פי כן לא האמין איש, כי בערב מלחמה עומדת האנושות.  בני אדם ניחמו את עצמם באמירה על השלום המזוין.  אמנם הכל ידעו, שרוסיה שרויה ועומדת זה מכבר על גיגית של אבק שריפה, שמורת הרוח גדלה והולכת בחברת הרוסים המשכילים מיום ליום, ואף על פי כן לא עלה על דעת איש, שהמהפכה תפרוץ עכשיו דוקא, בעיצומה של המלחמה.  ושוב עמדו כל המומחים ונבאו, שבמצב הטכני של ימינו בהנהלת מלחמה, אי אפשר שהמלחמה תמשך זמן רב בין האומות הגדולות.  הדבר יביא לידי התנגשות איומה בין הצדדים הנלחמים, ולאחר ההתנגשות בוא תבוא מיד ההכרעה.  אשר למהפכה הרוסית נבאו הנביאים, שתמשך זמן רב ותהיה רבת דמים.  והנה באה המציאות וטפחה על פני המתנבאים והמחשבים חשבונות, כאילו אמרה לעשות לצחוק את חשבונותיהם וחישוביהם של המומחים.  המלחמה נמשכת זה שנים, והמומחים פסקו מלאמר נבואה על סופה, והמהפכה הרוסית, שהכניסה הפיכה גמורה במדינה האירופאית העצומה ביותר, עברה כמעט בדרך שלום, בלי קרבנות אדם כמעט. 

אולם יטעה שכלו של אדם כמה שיטעה בנבואותיו, דעתו לא תתקרר לעולם, שקוד הוא לתפוס ולהבין הן את העבר המשתרע לפניו בשלוה, הן את ההוה הסוער וגועש והן את העתיד הממשמש ובא.  רוצה הוא להטיל את מרותו על הזמנים, לכל הפחות במחשבה. 

וסבור אני, שכל שאחד מאתנו רוצה לדעת עכשיו: מה יהיה בסופה של מלחמה זו, מה יהיה פניה של מפת-העולם לאחר המלחמה?  ומה יהיה על המהפכה הרוסית? – כלום לא יעלו שוב כוחות השחור של ארץ מעונה ומיוסרת זו ויסבו את הגלגל אחורנית?  ולאחרונה: מה יהיה בסופנו אנו?  כלום יתן העולם את דעתו אחר המלחמה גם עלינו ועל פגעינו, היכניס אותנו לתוך משפחת העמים, לאחר שהעלינו קרבנות עצומים על מזבחה, או שמא יפזר אותנו על פני הדפים השונים של פנקס-החשבונות העולמי הגדול, לפי מספר הארצות, שבהן יושבים חלקי התפוצה של ישראל?  ומה יהיה בסופם של אחינו המשוחררים ברוסיה?  כלום לא יהיה שוויונם אלא מעין מהדורה שניה של האמנסיפציה המערבית, מהדורה מועתקת כדיוקה, ללא הרחבה ובלי תיקונים?  או שמא יהיה טבוע בחותם אחר בכולו, והיהודים יזכו בפעם הראשונה להגיע לידי חירות לא בחינת אזרחים פרטיים אלא בחינת מיעוט לאומי? 

מובן מאליו, ששכל המשיב על השאלות המנוסחות למעלה על כרחו הוא עוסק בהשערות.  והשערות דין שתסתמכנה על הנסיון ועל עובדות לשעבר, אולם אין איש שיערוב לאמיתותן, שכן עיסוקנו תמיד ב"גורמים נוספים", בגורמים הסמויים לפי שעה מן העין וקופצים ועולים למעלה בשעה שלא ציפו להם דוקא. 

והריני לנסות להשיב על השאלות האלה, והפעם לא ראשון ראשון, אחרון אחרון, אלא להיפך: נפתח בשאלה האחרונה. 

מה אפשר לצפּות בענין שוויונם של אחינו ברוסיה?  מה דמות לו, מה טיבו של זה?  מניח אני בחינת הנחה, שנצחונה של המהפכה הרוסית הוא נצחון גמור, והסדר החדש עומד איתן ובל ימוט. 

איני רוצה להכניס את ראשי בעבי החקירות, ולא אסתמך בהשערותי אלא על עובדות מספר. 

רוסיה היא ארץ-לאומים, ובהכרזה על שוויון אזרחי בלבד – לא תצא שום ממשלה ידי חובתה כלפי המיעוטים הלאומיים, שסבלו בימי המשטר הישן כאחדויות לאומיות לא פחות משסבלו יחידים מן האזרחים באשר הם אזרחים.  שחרורו של האזרח הפרט בלי שחרורה של החבורה הלאומית עליה הוא מתיחש הוא שחרור למחצה, וממשלה הנענית כביכול לרוח הזמן ואומרת להתקיים בעולם על יסודות בריאים, אסור לה להניח להם להמונות רחבים לעמוד במורת רוחם.  ולפיכך קשה להניח, שהממשלה הרוסית החדשה, שבה תופס מקום רב הזרם הליברלי, תתנכר לדרישותיהם של המיעוטים הלאומיים.  אדרבה, כמה ראיות בידינו הפותחות לנו פתח לתקוה, שהממשלה החדשה תתחיל בדבר ותעשה מעשה, המעמיד את שאלת הלאומים במדינת רוסיה לא על הכוח ועל הרוב, אלא על העיקרים הכוללים של צדק וחירות, ודוקא משום שרוסיה היא הארץ האחרונה, שתהליך ההתחדשות והתחיה עובר עליה במאוחר, אנוסה תהיה לתקן במדינתה את התיקונים החדשים ביותר. 

עובדה שניה: 

לפני אחת עשרה שנה, כשנוסדה לפני המהפכה של שנת 1905  "האגודה להשגת זווי-זכויות מלא ליהודים", קמו ונתעוררו ויכוחים סוערים בדבר ניסוחן של הדרישות היהודיות.  אותה שעה לא היה כמעט אף אחד מן המיסדים של אגודה זו מצדדה של ההתבוללות, ולא נמצאו אלא מועטים שיעצו מטעמים תכסיסיים להסתפק בדרישה של שוויון-זכויות אזרחי ומדיני ולדחות את הדרישות הלאומיות לזמן מאוחר.  עצה זו נדחתה וברוב מכריע נתקבלה ההחלטה, ששווי-זכויות מלא משמעו: שווי-זכויות אזרחי, מדיני ולאומי. 

ואם נתן את דעתנו על כך, שלפני אחת עשרה שנה אפילו מאמיניה הגדולים ביותר של החוקה החדשה ואורך ימיה ידעו יפה, שהממשלה הישנה, היא ממשלת הצאר, בעינה תעמוד, וחובה גדולה להתחשב עמה עם כל כיבוש של חירות, ואף על פי כן לא נבהלו שליחי ישראל וניסחו ברורות את דרישותיהם הלאומיות; ואם נתן את דעתנו גם על כך שההכרה הלאומית גדלה וחזקה אצל יהודי רוסיה, ועכשיו יש לפנות אל ממשלה חדשה, ליברלית, הרי מצווה לקוות, שאחינו בני ישראל ברוסיה יגנו עכשיו על עמדתם הלאומית ביתר כוח וביתר אחדות. 

 

 

ב

ב25-24 במרס נתכנסה בניו-יורק הועידה הלאומית-הסוציאליסטית, שבה עמדו שליחי האגודות המקצועיות הסוציאליסטיות-הלאומיות וקבלו בשם מאה וחמידים אלף פועלים יהודים מאורגנים החלטה מפורשת – בסמיכות אל הקונגרס היהודי העתיד להתכנס בקרוב – בנוגע לאבות-השאלות, העומדות עכשיו על הפרק של חיינו המדיניים.  הוועידה נתכנסה באותו אולם, הוא אולם ביטהובן, שבו נתקיימו ישיבותיה של הוועידה הראשונה שנתכנסה לתכלית זו גופה לפני שנה ומחצה.  שליחיהן של האגודות הלאומיות-הסוציאליסטיות השתתפו גם בוועידה הראשונה, ברם מיעוט היו אותה שעה.  אותם ימים עדיין האמינו, שהמנהיגים הרשמיים של הפועלים היהודים המאורגנים יפרשו סוף סוף מדרכיהם האנטי-לאומיים, שהלכו בהם עד כאן, ובכל לב יצטרפו לתנועת-הקונגרס, יסייעו אף הם לכך, שהקונגרס יקבל את התכנית הלאומית ויסייעו להגשמתה של תכנית זו.  מאמינים היו הללו, – שכן התעוררותו של הרעיון הלאומי בעולם כולו וביחוד במערכות הסוציאליסטיות חיזקה בלבם אמונה זו, – שמנהיגי הפועלים היהודים לא יהיו יוצאים מן הכלל הגדול אשר בעולם כולו ויהיו מוכרחים, בלחץ הלך-הרוחות השורר בעולם, להודות בדרישות הלאומיות היהודיות.  ואמנם בימים הראשונים נדמה היה, כי הגיעה שעת פכחון במחנות הפועלים היהודיים.  ההחלטות שנתקבלו בועידה הראשונה בנוגע לתפקיד העיקרי של הקונגרס, היו מניחות את הדעת, הן נתקבלו על  פי פשרה.  צד אחד ראה בהן תכנית-מרובה, והצד השני – בחינת תכנית-מועט, ומצוה להודות, ששני הצדדים הרחיקו לכת בוויתוריהם ההדדיים עד כמה שידם מגעת.  ומי יודע – אפשר, שאלמלי יצא לפועל דבר הקונגרס סמוך להתכנסותה של ועידה ראשונה, לא היתה מתפרדת החבילה שהסכימו עליה.  הסכם מדיני משול הוא לאירוסין: ככל שמועט הזמן ליישוב הדעת ולחרטה כן יפה לו לשידוך.  לצערנו נמשכה שאלת הקונגרס זמן רב מדי, ו"ועד הפועלים הלאומי" – באי כוחם של ועידה ראשונה – התחיל לנער מעל עצמו מעט מעט את ההחלטות שנתקבלו.  שוב לא היתה דרך אחרת לפני היסודות הלאומיים-הסוציאליסטיים אלא לעזוב את מקומם בתוך ועד הפועלים הלאומי, כדי שלא לענות אמן להחלטותיו החדשות, הסותרות את ההחלטות שנתקבלו בוועידה הראשונה.  ומאותה שעה מסיר הועד הלאומי כל מסווה מעל פניו ומתחיל לועג לכל הדרישות הלאומיות היהודיות באותה ציניות של לפנים, של הימים הטובים ההם.  כשמנהיגי הפועלים היהודים ראו את עצמם ראות שליטים יחידים ברחובות ישראל.  שוב התחיל ועד הפועלים הלאומי מסיח על באות-הכוח היחידה שלו של כל הפועלים היהודים, ולא עוד אלא שעמד ותכן תכנית, כיצד לכונן את שלטונו לעולמי עולמים.  "חכמי הדיפלומטיה"  טעו הפעם טעות קשה, ותכניתם נכשלה.  אפשר זו היא הפעם הראשונה שהמנהיגים חכמי-הדיפלומטיה המשיכו על עצמם בתכסיסיהם, – ויותר מכן בכוונותיהם – להצמיד את הפועלים ולדבקם אל המנהיגים אף בכל השאלות הלאומיות היהודיות – התנגדות חזקה אף בתוך המחנה גופו. 

זו מכה ראשונה שהוכה  "ועד הפועלים הלאומי".  מכה שניה, קשה מן הראשונה, נחל מוועידת הלאומיים.  אם נתן את דעתנו על כך, שרק זמן קצר היה בידם להסביר להמונים ולארגונים, וכשנתן את לבנו לכך, שכל המכונה השלטת על הפועל היהודי נתונה בידי המתנגדים, הרי מצוה לראות בהישגה של הוועידה הלאומית הסוציאליסטית משום הישג רב ועצום.  יתכעס ויתרתח ה"פורברטס"  כאוות נפשו ויזלזל כמה שיזלזל בתוצאות של ועידה זו, עובדה זו, שהוועידה היתה שליחם של מאה וחמשים אלף פועלים מאורגנים באגודות שונות, במקומה עומדת, אינה זקוקה לפירושים, ואי אתה מבטל אותה לא במיתת שתיקה ולא בחירופים וגידופים.  הרי אנו לאמר: אלמלי לא העלתה הוועידה אלא מטרה זו בלבד, לערער את הדעה המזויפת בדבר שלטונם היחיד של מנהיגים מסוימים על המונות הפועלים היהודיים, והיה שכרה אף הפעם רב, והמספר מאה וחמשים אלף  – התחלה נאה היא. 

אולם גדול מכן היה ערכה של הועידה הזאת ותוצאותיה החיוביות חשובות לאין ערוך מערעורה של דעה מוטעית ומזויפת.  הוועידה הוכיחה ברורות שהחלק המשכילי יותר והמפותח יותר של השכבות הקיצוניות בעמנו מתקרב יותר ויותר לרעיוננו הלאומי ומקבל על עצמו את כל חיוביו ההגיוניים המתחייבים ממנו החלטותיה של הוועידה בדבר הדרישות הלאומיות, על מלוה לאומי גדול, וההחלטה העיקרית בענין הדרישה למתן אפשרות של בנין בית לאומי בארץ ישראל, ודאי יירשמו באותיות של זהב בתולדות תחייתנו הלאומית.  כובד הראש העמוק, שבו נאמרו והושמעו כל הנאומים וההרצאות, הלך-הרוח המרומם והנפלא, שהלך כל הזמן על הצירים, ישאר ימים רבים בזכרונם של אלה, שזכו להשתתף בוועידה זו כצירים או כאורחים.  והלך-הרוח הזה קם בוועידה, משום שמנהיגיה התרוממו על גובה הרגע ההיסטורי העובר עלינו, משום שלא נתנו לנעימה של חולין להשתלט על המשא והמתן שלה. 

שוב לא יועילו חריקת שינים, חירופים וגידופים על הציונות ועל מגן-דוד.  הטובים שבבני ישראל לא יתנו לאחוז את עיניהם ולהטותם מן הדרך.  הם ילכו בצעדים בטוחים בדרך המובילה לגאולתנו. 

 

 

ג

הלנו הם אם לצרינו?  הבוער בהם ניצוץ, שהם עצמם לא ידעו עליו שכּן גנוז היה בערמת האפר, וכשבאה השעה הגדולה, המצרפת, המרחיבה, המטהרת, ונגעה ברגשות הנרדמים ופגעה בשלהבת הגנוזה, פרץ הניצוץ הגנוז ונתן בלבם את המחשבה ובפיהם את הדברים, הנושאים בחובם את אש הקודש, והרי הם מדברים עכשיו מתוך הסערה, מתוך סערת הלב וכיסופי נשמה? 

או שמא אינם אלא מסתגלים לגודל השעה ולבם ריק, ללא גחלת, ללא ניצוץ, ואינם משמשים אלא באש זרה, לקוחה ממזבח זר, בהקפה חלילה, לשעה קלה, שכן נאה הוא עכשיו להתלהב בשעה של שדוד מערכות העולם, וכשאין התלהבות משלנו יוצאים אנו ידי חובתנו בהתלהבותם של אחרים ובלבד להראות סימנים של התלהבות והתפעלות? 

היא השאלה הנוקבת עד עומקו של מוח ונוטלת ממני את מנוחת הנפש.  לא משום שדרכי בכך לחפש מומים, ולא משום שחסרה לי האמונה בכנותם וברוחם הטהורה של החוזרים בתשובה, ואף לא משום צרות לב ועין חס וחלילה, שמא יבואו החדשים האלה ויצֵרו את מקומם של הראשונים הוותיקים.  איני ממחפשי מומים, איני חושד באיש שמא אין כוונותיו רצויות ופניותיו טהורות, ואף איני חושש, שמא יהיה צר המקום לכולם.  ואם לפני דורות מופלגים, כשאבות אבות אבותינו היו מקיימים מצות עליה ברגל לירושלים  "לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים", על אחת כמה וכמה עכשיו תמצא עבודה לכולנו, לחדשים ולוותיקים כאחד.  שדה-עבודה רחב משתרע לפנינו וכאן מקום רב לכל מוח הוגה ולכל יד עמלה.  הלואי ויתאחדו כולם בלב אחד.  הלא יודעים אנו כולנו, שאם סובלים אנו מחוסר כוחות אנו סובלים, משום שרבים נתרחקו מעולמנו, רבים שהיינו רוצים לראותם בתוכנו.  כל אחד הלך לדרכו, כל אחד לחלקת שדהו ובעצם לחלקת זרים ואותנו הותירו לבדנו.  ולא נותרו אלא מועטים, כמעט יחידים יחידים.  אבל הללו לא הוציאו את הדגל מידם והם קראו בקול לעבודה ולהתחדשות.  והרי זכור וידוע לנו, כמה גדולה היתה השמחה של השבלים הבודדות כשנוסף עליהן מן החדשים.  בזרועות פתוחות הקבילו את פניהם ובשמחה פינו להם מקום בעבודה המשותפת. 

ואף על פי כן כששומע אני עכשיו דבורים מצלצלים על נבואת עתידנו, היאך היא הולכת ומתקיימת, ועל ימי משיח, הממשמשים ובאים לקראתנו במהרה בימינו, ואני שומע את הדבורים יוצאים מפי זרים, מפי אלה שלא צפיתי להם – משתלטים עלי לא שמחה ונחת-רוח אלא רוח דאגה מתגנבת אל הלב, ורוח הספק מתחיל אוכל ומכרסם את הלב.  "ברי"  ו"שמא", "כן"  ו"אפשר", "ודאי"  ו"ספק"  נאבקים בלב: הישארו החדשים, הנוספים, הנלהבים כל כך עכשיו, בתוכנו לעולמים, לימים רבים, ויתנו יד בלב שלם לנו, או – היינו הך – אנו נתן את ידנו להם?  או שמא אינם מבקרים אותנו אלא ביקור לשעה קלה, וכשתעבור ותיעלם השעה הגדולה ישובו אל מתנגדינו? 

הנה לפנינו הראשון.  עט שנון בידו ורמות בפיו על תחיתנו.  לא זר הוא בתוכנו, לא מן המחפשים דרך חדשה.  הוא היה כבר עמנו לא פעם ולא פעמים.  דרכו לבוא ולצאת.  טבעו בכך.  וכשעזב אותנו בפעם האחרונה חשב, כנראה, לא לחזור לעולם, והיה מלעיג עלינו ועל חלומותינו, חלוצינו בארץ ישראל לא עשו עליו שום רושם, הוא לא מצא אף קורטוב של נוי ביצירתם ובמעשיהם.  תחית הלשון העברית לא משכה את לבו.  הוא לא ראה בה סימנים של כוח וחיים רעננים.  אף אינו מאמין לא בכשרונו של עם ישראל לחיי עצמאות ואף לא בצורך זה.  הוא אינו מאמין בגלות בחינת עובדה של ממש לאחר נצחונה של המהפכה הרוסית.  וכן הוא אינו מאמין בהתפתחות החטיבות הלאומיות, משום שאין הוא מחשיב את הלאומיות בכלל.  ועל אף כל הכפירות האלה הרי הוא חולם על תחית ישראל בארץ ישראל.  הוא מרגיש, שמתקרבת שעת פלא, והרי הוא נעשה אדם אחר ופיו ממלל דברי נבואה.  מעטו נתזים רשפים רשפים, והם סחים על כיסופים עתיקים, ופיו מביע תקוות רבות זוהר ופאר.  והוא עצמו אינו מרגיש בסתירה הפנימית שבה נסתבך, סתירה החותרת ומערערת את כל בנינו כולו. 

אני מרגיש בסתירה זו ושאלה מרה צפה ועולה לפני: האין בחזיון שלא כתיקונו זה משום מופת, שאנו מצפים לו ארוכות כל כך, המופת של  "ושבו בנים לגבולם", או להפך, שמע אין בה בתופעה זו אלא משום סימן לגסיסה, כך דרכה של הפתילה להעלות את שלהבתה לפני דעיכתה? 

והנה שני לו.  אוהב אני אותו על שום כשרונו הרב לתאר ולספר.  אולם שרוי הייתי תמיד בכעס עליו.  סבור הייתי, שכשרון כמותו ראוי לו שיעמוד בשורה ראשונה של לוחמינו, של לוחמי מלחמתנו הקיצוניים, השונאים כל גלות ואפילו עטורה היא כמה עיטורים ורבת זכויות, השואפים לחירות גמורה: אני שלי, הקרקע שלי ואף החלומות שלי הם.  ברם לא נתחבר מעולם אל הלוחמים.  הוא אמנם בקר את ארצנו וראה שם את חלוצינו, הזורעים וקוצרים, נוטעים ובונים, וחדר אל נשמתם וגילה בה רבות ונצורות.  ומפקידה לפקידה כשהיתה עוברת עליו הרוח סיפר לנו ספורי-מעשיות נפלאים והעלה לפני עינינו תמונות טובות לב.  הוא החיוב, שהאמן שואב ממקורו, ממנו שופעת ברכת יצירתו.  אולם הוא אינו אמן בלבד.  נפש פעלתנית לו וצמא פעולה הוא כל ימיו.  וכשהוא אומר לרוות את צמאונו לפעולה, אנו רואים אותו תמיד במחנה מתנגדינו, במחנה שנלחם ברוחנו הלאומי.  במחנה ההוא הוא קרוא בשם  "משלנו", והוא שותק.  עכשיו לבש כעס ומרירות, לא על אותו חוג, שבו רואים אותו כאחד מבני החבורה, ושם מקומו של כעס זה.  לא, כועס הוא על לוחמינו, שלא נספח אליהם.  קובל הוא עליהם קשות על שלא רכשו עדיין את ארץ-ישראל ולא הוציאו את ישראל מן הגלות.  מבין אני לרוחו, למרירותו ולכעסו ואין בפי אלא ברכה אחת: שלא יכבה כעסו!  אולם מצד השני הריני מהרהר בלבי: שמא לא פרץ רוגז זה אלא בגלל הזמן שאנו עומדים בו, פריה של השעה הוא, ועם תום השעה ייעלם גם הכעס. 

ואנו זקוקים עכשיו לאנשים שלימים, שלימים ברצונם.  וזקוקים אנו לעובדים חרוצים בכל הרשויות.  ואין להם הרשות להשאר ולעמוד מחוץ למחנה, להפטר מחובם בהתלהבות בלבד או בכעס נדיבים בלבד.  בבקשה מהם: יבואו, וימצאו את העבודה המחכה להם. 

 

23 מרס – 6 אפריל 1917. 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה