_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חוקים בהיסטוריה

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

א.  שכר ועונש

 

            היש טעם בדברי ימי האדם, הכפופה התולדה לסדרים מסוימים, היש הכרח היסטורי?   כלום מתפתחת היא התולדה לפי חוקים מדויקים, נבונים, בעלי תכלית, המוליכים את האנושיות, ולוא לאט לאט, עקב בצד אגודל, למדרגה נעלה יותר, משפרים את טבעה, משביחים את תפיסותיה והשגותיה?   כלום יוצאת תקופה אחת מחברתה ונשלבת בחברתה כחוליות אלה בשרשרת?   האם אין כל דור ודור אלא חלק זעיר מן הנצח, וכל דור המשך לחברו, רקומים ושלובים כחוט זה בלתי פוסק, ללא קרע?   או שמא אין התולדה אלא פקעת מסובכה של מאורעות והתרחשויות, ללא רקמה, ללא אריגה, ללא שליבה, אלא קשורה קשרים קשרים, משחק בידי המקרה העיוור?  

 

            היש שכר בתולדה, או כפי שהראשונים היו אומרים:  שכר ועונש:  המשפיע צדק חברתי על גורלו של עם, או שמא אינו אלא מידה טובה, יפה לעושיה, לעם אבל אין לו ולגורלו של עם ולא כלום?   כלום החוזק הפנימי של עם הוא מגופה של העצמה החיצונית, או שמא אין החוזק הפנימי והעצמה החיצונית אלא שני כוחות שונים זה מזה ואינם קשורים זה בזה?   מהו הכוח האמתי של העם, הנוסך בלבו עוז וגבורה לנצחון?   ואם לא הם בלבד, כלום ההתקדמות הטכנית היא שעושה, כלום חריצותו של היחיד, הפרט, היא העושה, וממנה מצטרפת פרוטה לפרוטה חריצותו של הכלל?   או שמא פועלים כאן כוחות אחרים, כוחות שאינם במידה ואינם במשקל?  

 

            שאלות ישנות הן השאלות האלה, שאלות עתיקות.  עוד בימים מופלגים, רחוקים רחוקים עמדו הוגי דעות וחוקרים ופירכו את מוחם על כך, ועד היום הזה מתעמלת האנושות הצמאה לדעת לחדור לפני ולפנים לרזן של תולדותיה, להרים קצת את המסך ולהציץ בכוחות העירומים, המניעים ודוחפים את המכונה ההיסטורית.  עד היום הזה עמלה האנושות המבקשת ומחפשת למצוא תשובה על השאלות העתיקות, תשובה שיש בה להגיה אור על הדרך האפלה של העבר ועל קטע קטן שבקטנים של הדרך הסתומה יותר של העתיד. 

 

            חשובה היא תשובה זו לא חשיבות עיונית-פילוסופית בלבד, גדולה הימנה חשיבותה המעשית.  בה תלוי יחסנו אל העולם הגדול, וסוף סוף גם יחסנו אל עצמנו.     

 

            אם נתת מקום למקרה בתולדה, ולוא קטן שבקטנים, שוב אין אנו כולנו אלא מקרים בלבד בחיים.  מה תושיענו מחשבתנו, מה יושיענו תלמודנו, מחקרנו, מה יושיעונו כל חשבונותינו אם מאחורינו אורב לנו המקרה ובהרף עין אחד הוא יכול למחוק את כל חשבוננו.  ואף אין בידנו להשכיל ולהחכים יותר, שכן אין החכמה אלא תולדת הנסיון, ואין הנסון בר-ערך בשבילנו אלא אם כן הוא מעלה כללים כללים.  ואין אתה מעלה כללים מתוך המערכה הארוכה של מאורעות אלא מתוך תקופותיה של התולדה, כלומר מתוך המאורעות החוזרים והולכים מפקידה לפקידה.  ואילו המקרה אינו חוזר, פרא הוא, חד-צדדי הוא, שרירותי הוא.  משהוא חוזר והולך, שוב אינו מקרה אלא כלל.  המרכין את ראשו בפני כוח המקרה כפורק את האחריות מעל עצמו דומה.  כיצד יאמר אדם לעשות משהו ותוצאת מעשינו אינה תלויה בנו אלא ברצון משונה, מוזר, במקרה פראי?   

 

            השקפת-עולם זו, הרואה במקרה גורם רב בעשייה האנושית, על כרחה שהביאה אל הפאטאליסמוס.  ואל תקפחו אותי בטענה, שהפאטא-אלהים כל יכול הוא?    אלהיהם אלהי המקרה וממילא אינו אלא אֵל מקרי.  הוא האל שאינו מתגלה בסדר-עולם שקבע כביכול לנצח נצחים, אל תהפוכות הוא אל זה, שסגר על עצמו לפני ולפנים במחיצה של ברזל, הגודרת את הדרך בפני התבונה האנושית, אל מתגרה בבני אדם ומערבב את חשבונותיהם עליהם.  הפאטאליסטים חיו בעולם כבריות סבלתניות בהוה בלבד, וכל מעינותיהם    בהוה.  כל העבר היה מוטל דומם ומת לפניהם, והתולדה    ספר ללא רוח וללא חיים, באר עמוקה, שאל קרקעיתה לא יגיע שום דלי. 

 

            והעמים שנתפסו לפאטאליסמוס היו ליורדים.  יאוש וויתור תקפו אותם והמיתו בקרבם כל יזמה, כל כוח לפעולה עצמית ולהכרעה עצמית.  ואפילו נצטרפו לו לפאטאליסמוס אמונה חיצונית ויראת שמים    לא הוציאו אותו מעיקרו.  חוסר-אמונה בכוחותיהם של עצמם, הכניעה הגמורה לגורל העוור, משכו את העמים מטה מטה, והגיעו הדברים לידי כך, שכמה מהם נגזרה עליהם כלייה ויציאה ממלכת התולדה, והנותרים נידונו ליסורי גסיסה ממושכת.  אולם כשמתבוננים אנו יפה יפה בתולדה אנו מעלים, שלא הפאטאליסמוס הוליד את היאוש, אלא להיפך:  עם ירידה שהעם מתחיל לירד בעטים של גורמים שיש בידנו להגיע עד חקר תכליתם, הוא בא לידי יאוש, ורק היאוש מביא לידי פאטאליסמוס. 

 

            ומצד השני:   אין משחק שוטה, אין מקרה עוור.  הכל מתרחש והולך על פי הכרח חמור, הכרח ברזל.  אין שליט עוור, אין מקום לתהפוכות-רוח.  אין בני מזל ואין ביש גדא.  אין החיים קופה של פיסים, כל אחד חייב לעמול ולזכות בגורלו של עצמו, אין אדם קוצר אלא מה שהוא זורע ואין הוא אוכל אלא את פירות אילנותיו ששתל במו ידיו.  דברי ימי עולם    הוא הספר העיקרי, ספר הלמוד של האנושות, ילקוט נסיונותיה בחיים.  התקופות גוזרות זו את חברתה, ודור יספר לדור את טעמם של המאורעות;  ומי שרוצה לדעת ולהבין, כיצד לנהוג בעולם, אינו יוצא ידי חובתו בדפדוף קל בספר-הלמוד הגדול, אלא מצוה שיהיה מתעמק בתלמודו של העבר, שיחדור לסודותיו עד שיתברר ויתחוור לו תכנו של זה, שתעלה לפניו שרשרת הסבות והמסובבים, עד שיתפוס את כלליו ומשפטיו.  הם יהיו נר למעשיו, שכן רק הנסיון עשוי לשמש לו מורה-דרך נכון.  אולם מה כוחו של נסיון הפרט, של דור אחד?  הלא כטפה מן הים, כמר מדלי, כפרק, כדף, ואפשר רק כשורה מן החבור הגדול, ששמו התולדה האנושית. 

 

            אין תלמודה של התולדה קריאה בספורי מעשיות.  תלמודה של התולדה משמעו תלמודה של המסורת, מחקר תהליכה של ההתפתחות שלנו משמעו מיצוי תמציתם של מאורעות, גילוי כוח האחדות והתמורות, משמעו תפיסת האחדות.  ועמים ששקדו על תלמודה של התולדה, לאמר:  שלמדו את אותותיה ומשפטיה ושהגיעו בדרך זו או חברתה לידי השגתו של כוח-האחדות המניע, עולים בהתפתחותם מדרגה לדרגה ועוז לבם גדול והולך מדור לדור וכוחם מתעצם והולך. 

 

            שונות הן הדרכים, הרעיון מתנסח והולך בנוסחאות שונות הכל לפי האספקלריות השונות, אבל הטעם בעינו עומד.  והריני רוצה להראות כאן, כיצד נדרשו לרעיון אחד כל אחד לפי דרכו:   הנביא, המתקן החברתי וחוקר הטבע. 

 

            נפתח בדברי הנביא:  "זכוֹר ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". 

 

 

ב.  נביא, מתקן-החברה ואיש המדע

 

            דבר זה אופייני הוא ואומר דרשני, כיצד נדרשים בדרכים שונות לרעיון אחד הנביא, המתקן החברתי וחוקר הטבע, שעה שהם עומדים ומסבירים את מהותם של המאורעות הגדולים ומגיעים עד חקר הסבות הראשונות, אבות המאורעות ההם.  כל אחד מהם ומקורו, ממנו תקר חכמתו ויאיר אורו, כל אחד ואספקלריה המאירה שלו;   מהלכים הם השלושה כל אחד בדרכו המיוחדת, לא ראי לשונו של זה כראי לשונו של חברו, לכל אחד מהם עקרונות נעלים משלו    וסופם שהם מגיעים ונפגשים בנקודת-שריפה אחת, מזדמנים כאחד בגמר מסקנותיהם. 

 

            אמונה אחת בלב הנביא, באמונה בכוח יחיד, ראשון ואחרון, יוצר ופועל, מזכה ומחייב, מעל לכל העולמות ומלוא כל העולמות, ללא ראשית וללא אחרית, מעולם ועד עולם.  לו, לכוח זה יכרע הכל, ולא יעבור חוק קבוע ועומד מששת ימי בראשית.  אבל למעלה מן העולם עומד האדם, הוא נזר הבריאה ותפארתה, הוא תכשיטו של עולם, כליל השלימות של הטבע כולו.  "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה    מה אנוש כי תזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו?    ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו".  ומהו כבודו של אדם, מהו הדרו?   כבודו של אדם שכלו, הדרו של אדם בחירתו החפשית, שתי מתנות אלה המרימות את האדם מעלה מעלה, החותמות בו חותם האדם, בשכלו יחתור ויחדור לעולם רב הרזים המלפפהו מכל העברים, יינק ויעלה את חוקותיו ומשפטיו, שנוייו וריבוייו, ובבחירתו יבחר לו דרך ליצירה של עצמו ולעשייה של עצמו. 

 

            רבות הן הדרכים, אבל האחת היא הדרך הנכונה, היא הדרך הישרה.  ומופלא הדבר:   העברי משתמש אפילו מבחינה דקדוקית בדבור אחד:   ליושר שבלב  (הצדק)  ולישרותה של הדרך.  הצדק נראה בעיני העברי כקו ישר, לא כפופה ולא עקומה, החיבור הקצר ביותר בין המחשבה הטהורה ובין המעשה ההוגן לה, בין הדעת הנקיה ובין המעשה המוציאה אל הפועל.  הניגוד של  "ישר"  הוא  "עקש", ניגודו של  "דור ישר"  הוא  "דור עקש ופתלתול", המהלך בדרך לא דרך, עוקף עיקופין.  "ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". 

 

            היושר דין שיהיה מוחלט, כקו הישר, כל עיקום שהוא, כל עיקוש קל פוגם את טבעו.  היושר והצדק המוחלט דין שישמשו משתיתה של כל החברה האנושית, של כל הזיקות והיחסים שבין אדם לחברו.  ואין צדק מוחלט אצל הנביא אלא שוויון מוחלט.  אין דין שיהיו שליטים ונשלטים, מדכאים ומדוכאים, כל חוסר שוויון כחוסר יושר דומה, כעוול, כל עוול סופו שיבוא על ענשו.  מעשי האדם הם מקור הברכה והקללה כאחד.  עם שבורא עולם נתן לו לאדם את הבחירה החפשית הטיל עליו את האחריות על מעשיו. 

 

            אם שמוע תשמע לקול ה' ותלך בדרכיו, תבורך בעיר ובשדה, אסמיך ימלאו בר ויקביך יין, ברוך יהיה פרי אדמתך ושגר בהמתך, השמים מעל יתנו לך את גזמיהם בעתם, והשדות יתנו את יבולם ועצי השדה והגן יתנו את פרים.  ואם תסור מאחרי ד' אלהיך, יוצרך ובוראך, ותלך אחרי אלהים חדשים, ובאלהים אחרים תכעיסנו ונתכה עליך כל הקללה, והתוכחה תבוא עליך, שמיך יהיו ברזל, ארצך נחושה, חרפת רעב וחרב האויב ישיגוך.  היא הנעימה העיקרית המהלכת על פני כל הנבואות כולן. 

 

            הנביא מדבר בשם אלהים.  אין הוא מבקש את האדם, שיעשה טובה לאלהים, שיעשה למען אלהים:  "אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי".  הנביא פונה כאחד אל השכל ואל הרגש, ויותר אל השכל מאשר אל הרגש, משום שהוא רואה בכל מקום את שלטון הצדק המוחלט, משום שהוא קורא בספר החיים כבספר פתוח, ומשום שהוא יודע את העבר יודע הוא גם את העתיד לבוא.  כל הדורות וכל התקופות הם בעיניו חלקים של נצח, שורה ארוכה של מאורעות, הנמשכים מכוח-ראשית אחד, הנפעלים בכל כולם מהכרח אחד.  הנביא מכנה את כל זה בשם:  סדר עולם מוסרי, והרי הוא קורא לו לאדם, שיחכם ויבין וירכין את ראשו בפני הכרח זה:  ו חכמו השכילו וידעו אחריתם". 

 

            בדרך אחרת קרב והולך אל הבעיה הזאת הסוציולוג של ימינו, או מתקן החברה.  כל סוציולוג הוא קודם כל, או שקוד להיות בראש וראשונה, חוקר ומלומד.  הסוציולוגיה היא תורת-הדקדוק שלו בתלמודה של החברה האנושית.  והרי הוא דן בה כדרך שדן הפילולוג  (חכם הלשון)  בלשון.  נושא חקירתו הוא מבנה החברה האנושית, והרי הוא שקוד על תלמודם של כללי התפתחותה, על תלמודם של חוקי הברזל שלה, שלפיהם היא נוהגת על כרחה.  אף הסוציולוג חייב לחזור לדורות עברו, אף הוא חייב להפליג במחקריו לדורות רחוקים.  אף הוא לא ניתן לו חומר אחר מאשר זה שהעבר הנחיל לנו, ואם אין ברצונו להיות חוקר יבש ורוצה הוא שחבריו ישפיעו על עיצובה של החברה, הרי אף הוא אנוס לאחוז בעקרון עליון ולהתגלגל ולוא לשעה קלה בלבד במטיף.  לא מן האמת המופשטת, לא מאמיתותו של החשבון נובע הרצון, שהאמת והחשבון האמתי יתפשטו על פני החברה.  למי איכפת הדבר, אם התולדה נוהגת את פנקסיה שלא כדין?  למי איכפת הדבר, אם חבורה אנושית אחת מתענגת על רוב טובה על חשבונן של חבורות אנושיות אחרות?   הרצון לשינויה של החברה האנושית על כרחו שכמיהת-הלב תהיה מונחת ביסודו.  ואילו המדע אין לו אלא בקשת האמת ולא התגשמותה שכן המדע חסר מאויים הוא וכמיהות לב.  

 

            ומהו העקרון שלהם, של חכמי המדע?  אלהות, מוסר, מידות טובות    אלה הם מושגים המוציאים מעצם טבעם מחקר ומחשבה, ואף על פי כן הם מדברים בשם ההכרח ההיסטורי, העומד על אותו יסוד גופו של הרגשת-הצדק והרגשת השוויון.  ואף על פי כן אף הם באים ומתרים בה בחברה, שאם תאטום את אזנה משמוע לשוועה לצדק ולשוויון, בוא יבואו עליה הפיכות ומוראות גדולים.  בוא יבואו מהפכות שיעשו את העקוב והעקום למישור, ויעקרו את תהפוכותיה של החברה האנושית. 

 

            הדבר היה לפני רבות בשנים.  דיבוא ריימונד, אחד מגאוני חכמי הטבע שבימיו, קרא את הרצאתו המפורסמת על התמוטטותו של האימפריום הרומאי.  ואלה דבריו:   לא נפלה רומי בידי האויב, עוד היו לה חילות למדי לעמוד בפני הדחר והלחץ של להקות העמים הפראים.  רומי נתמוטטה משום שהקרקע עליה עמדה לא הכילה זרחן למדי.  חוסר הזרחן הוא שגלגל את החורבן על המעצמה העולמית הגדולה ביותר.  והרי הוא מפתח והולך את מחשבתו.  חסרה היתה הקרקע זרחן, משום שנמסרה בידי העבדים לעבדה.  והעבדים לא היתה דעתם נתונה על שמירתם של כוחות הקרקע, עמדו ומיצו ללא רחם את כל לשדה.  העבדים הם לבדם היו עובדי האדמה של רומי, משום שהרומאים כבשו מחציתו של עולם והיה בידם להתמכר למותרות ולחיי תענוגים ותפנוקים.  לפיכך הכרחית היתה מפלתה של רומי, שכן נרקבה מבפנים, וחוקי-ברזל של הטבע משננים לנו:  תחילת נפילה רקיבה. 

 

            כאלה הם דבריו של חוקר-הטבע.  אין הוא יוצא במושגי-מוסר.  ואין לו דבר לצדק ולשוויון.  מסתמך הוא על חוק הטבע. 

 

            ואילו הנביא היה שופך את זעמו על חיי המותרות והתפנוקים בשם מוסר עליון.  מתקן-החברה היה מרעים בקולו ביחוד כנגד חלוקת-המעמדות;   חכם הטבע קובל על הזרחן שיצא מן האדמה.  האחד מרים עיניו לשמי מרום ומוצא:   "צדק משמים נשקף";  האחד עומד באמצע ורואה את העיקר באדם ובצרכיו.  השלישי מחטט למטה ובלבו עולה המחשבה:   אמת מארץ תצמח.  ברם כולם עומדים ומחברים פירוש להכרח ההיסטורי.   

 

     5-3 אוקטובר 1915. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה