_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בַּעֲלֵי פַרְנָסוֹת

אברהם שוער

לתוכן הענינים

(ספור מחיי העיירה)

א.

אורי-משה "ארוך-היד" וישראל-חיים "קצר-היד" גרו זה אצל זה ברחוב אחד אשר בשפלת העיר, מקום שבני דלת העם גרים בו.  "בתיהם" עמדו זה מול זה ורק הסמטה הצרה והמזוהמה מפסקת בינותם.  קטנים, שפלים ושחוחים היו הבתים, בנויים מקורות שרופות למחצה, מוצלות מן הדליקה ורקובות.  הגגות גם הם נעשו מתבן ישן-נושן, שאבד לו צבעו וגונו.  מנוקבים הם במקומות רבים והגשם כי ירד, יעבור דרך שם אל הבתים פנימה.  עצובים ועגומים עומדים להם שני "הבתים" האלה, הדלים מכל הבתים השפלים שבסמטה העניה והעזובה הזאת, ודומים הם לשני זקנים עתיקי-ימים, העומדים ומחכים למות – ואיננו.

וכבתיהם גם בעליהם: קטנים צנומים ודקים.  שפלי קומה, דלי בשר, זלדקנים ודומים זה לזה כל-כך, כאילו היו אחים מלידה ומבטן.

עניים עלובים היו שפלים ונבזים בעיני כל; קרועים ובלויים, ונשותיהם ובניהם כמוהם דלים רעבים ולבושי-קרעים

והם לא נחשבו על עניי העיר ובין הקבצנים המחזרים על הפתחים לא נמנו.  בעלי-בתים הם. אנשים המתפרנסים משלהם, – והזן ומפרנס את כל העולם כלו, זן ומפרנס גם אותם.

רוב ימי השבוע לא עשו כל מאומה,  לא מפני שהם עצלים או נרפים, – אלא מפני שהם בעלי-בטחון גדולים.  וכל-זמן שהיה עוד כל-שהוא בביתם, לא היו זזים ממקומם והיו יושבים בימות החמה איש איש על המעזיבה שלו, על-יד ביתו, כשהם מציצים בעינים טרוטות ומתמצמצות מקרני השמש אל הרחוב והוזים, ובימות הגשמים והשלג היו יושבים מכווצים על-יד התנור, שלא הוסק זה יומים, – מתכוצים במקום שהיה עוד חם מעט לפני יום, כשידיהם נתונות זו בשרוולה של זו ומהרהרים, ומהרהרים..

ובדמיונותיהם – והם עשירים; יש להם תמיד לחם די שובע, להם ולבני ביתם לא רק פעם אחת ביום, אלא כל פעם ופעם, כשיעלה על דעת מי לאכול.  וליום השבת יש להם חלות, אמנם לא גדולות, אבל חלות של קמח סלת.  יש להם גם דגים מעט וראש של עגל או סנטר של פרה... והדמיון הולך ומתלקח ומגיע ועולה עד – לכף-רגל עגל ולבקבוק קטן של יי"ש לברכה.

וכשמגיעים הם בדמיונם עד המקום הזה, – רואה אורי-משה "ארוך-היד" בדמיונו את שכנו ישראל-חיים "קצר-היד" יושב אתו בביתו אחר התפלה, "אורח לברכה"; בקבוק קטן של יי"ש בן חמשים ושש, – יי"ש יהודי – שתי כוסות קטנות, קערה מלאה גלידה עבה וצהבהבה של כף-רגל עגל ורקיקים אחדים משוחים בחלמון.... מברכים הם ואומרים לחיים זה לזה משיחים... משיחים "ככל בני-אדם"...

ככה הם יושבים והוזים שניהם בדבר אחד, – ההבדל הוא רק בזאת, שכשמגיעים ל"הזמנה בברכה,´– "קצר-היד" מזמין את שכנו "ארוך-היד", ו"ארוך-היד" מזמין את שכנו "קצר-היד".

בדמיונות והזיות כאלה עוברים עליהם יום ראשון, יום שני וגם רוב היום השלישי – ומכיון שיום שלישי נוטה לערוב – קמות הנשים עליהם, קוראות ומכריזות, שעוד רק שני ימים – וערב-שבת ממשמש ובא!

וכששומעים הם את השם הנכבד והנורא "ערב-שבת" יוצא מפורש מפיותיהן של הנשים, מיד הם קמים, מקיצים מהזיותיהם כמתוך שינה עמוקה, מזדרזים ולובשים את "בגדי הדרך" והולכים אל "בהמתם".  והבהמה של אורי-משה "ארוך-היד" היא סוסה זקנה, המדלגת רק על רגליה הקדומות, שאינן נכפפות בפרקי הברכים, וכשהיא הולכת היא מקפצת בשתי רגליה, כאילו הן שני גזרי עץ ישרים.  ה"צולעה" שלו, – קורא אותה "ארוך-היד" בחבה, כשהוא מלטף אותה ומבטיח לה אכילה בכבוד גדול, כשימציא לו ה' פרנסה.  והבהמה של ישראל-חיים "קצר-היד", הוא סוס עור עינים, שיודע את כל הדרכים "על פה"; "הסומא" שלי, – כך הוא קורא אותו, בהמה שמסתפקת ב"שתי חפנים" חציר מערב-שבת לערב-שבת ומשיורי "שולחנו"... כשהבהמות עומדות כבר רתומות בעגלותיהן, חוגרים הם את מתניהם בחבל, נושקים את המזוזות, תולים עיניהם אל השמים – ויוצאים לפרנסתם.

 

ב.

פרנסתו של אורי-משה "ארוך-היד" – "לקחת", ושל ישראל חיים "קצר-היד" – "ללוות".

וכשאורי-משה לוקח – לוקח הוא בתנאי קודם למעשה להשיב.  לוקח הוא רק לעת-עתה, מפני שהשעה דחוקה לו מאד ואין ברירה; – וכשישראל-חיים לווה – הוא לווה על מנת לשלם... לא עכשיו, כמובן, אבל ישלם... בודאי ובודאי ישלם, – ולוא היתה לו ברירה אחרת, לא היה לווה כלל; לא רב העונג ללוות...

כשאורי-משה "ארוך-היד" לוקח – לוקח הוא את הכל, כמו שאומרים כל אשר יעלה המזלג" – אין הוא בורר ואין הוא מבכר, אלא כל מה שבא לידו ראשון ראשון הוא לוקח.  מתפרנס הוא בכפרים אשר בסביבה, ולכן אי-אפשר לו להיות מפונק ביותר.  אסור לו להיות בררן.  האכרים אינם עשירים, אינם "פריצים", אפילו "עירונים" פשוטים אינם, כלי תשמישם פשוטים ביותר, בגדיהם, מאכליהם וכל צרכיהם פשוטים מאד וערך המטלטלים שלהם מצער.  על כן עליו לקחת הרבה... על כן עליו לעבוד הרבה... בודאי גורלו הוא כך, פרנסתו הקצובה לו עוד מראש-שנה דאשתקד.  ומה אפשר לו לעשות?  ועל כן, כל מה שהוא רואה – הוא לוקח.  הנה לפניו קרדום –לוקח הוא את הקרדום.  יראה תרנגול – יקח גם אותו.  כי יפגש בדרך בתרנגולת נדחת – היעלים עיניו ממנה?  יקח... יקח גם אותה, – אי-אפשר לו לקפח את פרנסתו!

עובר הוא בכפר... הימים ימות החמה.  הגדולים עובדים בשדה, הקטנים מתגוללים באשפה מאחורי הבתים בצל, והזקנים יושבים על המעזיבות ומתחממים לנגד השמש, כשפיותיהם פתוחים ועינים עצומות... ישנים להם.  ובתוך הבית על השולחן רואה הוא ככר לחם, – איך לא יקח?  והלא זאת היא פרנסתו הזעומה!  רואה הוא שכין שבורה, כף אחת, בין שהיא של מתכת ובין, אפילו, של עץ – מוכרח הוא לקחת, אי-אפשר לו להקפיד, מפני שזאת היא מחיתו.  מה לעשות?

והתרגל כל-כך אל הפרנסה הזאת, ונעשה בקי ומומחה בדבר.  כל מה שהוא עושה – עושה הוא בזריזות מיוחדה ואמנות יתירה.  כמעט שאיננו לוקח.  החפצים הלקוחים כאילו מתדבקים אליו מאליהם, הולכים ונמשכים אחריו ברצונם הטוב, נבלעים ונכנסים אל תוך תרמיליו, אל תוך כיסיו ונעלמים בין סמרטוטיו–נכנסים ונבלעים ונעלמים ואינם!

ויודעים הכל את זאת, גם בעיר וגם בכפר.  הכל שונאים אותו, הכל מבזים אותו... פרנסה מרה וזעומה, – כמה מסתכן הוא!  פעמים אין מספר הוכה, פעמים אין מספר "ישב"... עכשיו כבר הורגלו אליו, אין מכים, אין "מושיבים", אין מוסרים עוד אותו אל השופטים ואל השוטרים, שרי העיר ושרי הכפר, הונח לו מעט!

אבל מדי עברו ברחוב, אם בעיר או בכפר, כולם קוראים זה לזה בפניו... כן, בפניו.  מזהירים ומכריזים עליו: "ארוך-היד" הולך... "ארוך-היד" נוסע... וכל אחד מסתיר את חפציו שהיו מונחים בפתח העינים, ממשמשים בכיסיהם, סוקרים ומביטים אחריו...

ולאו דוקא בני האדם – הכלבים גם הם מכירים בו, ולא רק למראה עיניהם, מכירם הם אותו על-פי חוש הריח שלהם... עובר הוא על הכפר, מביט הנה והנה ואין גם כלב אחד בחוץ... והוא עובר לו חשאי... חשאי... צל ולא אדם!  והנה... קולות.. יללות... מכל חצר כלב נובח... מתמרמר... והאכרים מצוים לבני-ביתם: השמרו... הזהרו... "ארוך-היד" עובר...

ואז יוצאים ילדי הכפר וזורקים אבנים, מעפרים בעפר וקוראים: גנב!  גנב!  ארוך-היד!  והכלבים מתנפלים עליו, נובחים, מיללים...

"היהודי הוא בגלות", – חושב אורי-משה "ארוך-היד".  גנב?  האם הוא בא בכונה לגנוב?  הוא לוקח על-מנת להחזיר.  בודאי יחזיר... וכי אפשר שלא יחזיר?  הן לא יקפח בעצמו, בידיו, את פרנסתו?  אלא שעכשיו אין לו... אין לו עצה אחרת... פשוט, באין ברירה... כסף אין בידו אפילו פרוטה לפורטה והאשה והבנים רעבים, ולמלמד צריך ליתן שכר-למוד... ערב-שבת הנה בא ובביתו אין כל... לא נרות לברך ולא חלות לקדש...

– ה' לא יעזבהו... לא עלתה לו בכפר הזה, יעבור אל השני; לא הצליח פה, אולי יצליח במקום פלוני!

ובטחונו מתגבר בו:  ה' לא יעזבנו...

ועובר הוא לפני המלון בדרך.... ועומד סוס אצל הגזוזטרה הגבוהה ואל סנטרו קשור תרמיל – בודאי שעורים... מה לעשות?  כל מה ששולח הקדוש-ברוך-הוא טוב הוא.   מתיר הוא את התרמיל מעל סנטרו של הסוס, שופך את מעט הגרעינים לתוך כיסיו... יתן להצולעה שלו, כל היום לא טעמה אפילו טעם של חציר... ועיניו סוקרות... בוחנות את העגלה – שק קטן עם תפוחי-אדמה, צריך לקחת לעת-עתה... מעט עדשים... גם זה לא רע... צריך רק לדעת של מי הוא הסוס הזה?... "עשה" – ואל העגלה והצולעה מקפצת כשקדומותיה  נטויות, ואורי-משה יושב על צד העגלה כשרגליו מתלבטות מחוצה לה והוגה:  אסור לו לאדם להתיאש.

ועובר הוא הלאה... יטה את הצולעה הצדה ויעמידנה סמוך למקום דשוא בצד-הדרך; "תעמוד לה... תתלוש לה שנים, שלשה עשבים, תלעס... תסעד את לבה, העלובה, רעבה היא מאד... – חושב אורי-משה ובעצמו יחלוף לו כצל, יתחמק סחור-סחור מאחורי הגדרות, הקרפיפים, ושם בקצה הכפר בית שפל... חלון פתוח... על המסד ככר לחם, שכין, קערה עם שיורי אוכל, – ובין רגע, והכל מונח בתרמילו והוא כבר יושב על העגלה, המושכות בידו והצולעה מקפצת כשהיא עודנה לועסת...

רחם אותו האלהים... המציא מעט פרנסה... מעט מאד, מאד, – אבל האם בא בטרויה על הקב"ה?   על כל מה ששלח – שבח והודיה לשמו הגדול!

וגם רגע לא יעלה על דעתו, שאין הוא עושה כהוגן; הוא אינו גונב... הוא ישיב... לוא רק ירחמהו ה'... יהודי צריך לפרנסה, צריך הוא לקנות, צריך הוא למכור ומזומן אין לו... הוא לוקח לעת-עתה, ימכור, ירויח וישיב לבעליו, לכל אכר ואכר... לכולם!  מכיר הוא בם וזוכר הוא היטב מה וכמה לקח לפי-שעה מכל אחד ואחד.

 

ג.

ולישראל-חיים "קצר-היד" דרך אחרת.  הוא אינו לוקח בלי רשות, חלילה לו מעשות כדבר הזה;  וחס-ושלום לקבל מתנת חנם, נדבה – ישמרהו ה'!  הן, ברוך-השם, בעל בעמיו הוא, יש לו בית... אינו, חלילה, עני המחזיר על הפתחים, – הוא לווה... לווה על מנת לשלם.  קצרה ידו עכשיו, בעוד יום או יומים יסלק את החוב בברכה והודיה ותשואות-חן.  יהודי זקוק לגמילות-חסד.  כל העולם כולו עומד על גמילות –חסדים, ואין הוא, ישראל-חיים "קצר-היד", מדקדק בכמותה של הגמ"ח.  רובל – מה טוב;  שלשה – די והותר!  אבל לא יקפיד אם ילווהו רק חצי רובל; לא יתרעם ולא יכעס אם לא ילוו לו יותר מעשר פרוטות.  הוא אינו בא, חלילה, בעקיפין ובתביעות... ולאו דוקא גמילות חסד של ממון – הוא לוקח בתור גמילות-חסד גם כל דבר השוה כסף: ככר לחם, נתח של בשר, גבינה, מעט חמאה, פולין, עדשים, קטניות... תפוחי-אדמה מעט אין רע; דבר השוה לכל נפש הוא.  בעיר גופה אינו לווה, – שמן לב העם אשר בעיר, יהירים הם, זחוחי לב... בכפרים לא יסובב – האכרים אינם מזרע אברהם גומלי החסדים, –אין מנהגם בזה... אלא הולך הוא וסובב אל בני ה"ישוב"... אל הקרובים ואל הרחוקים... בימים הראשונים היה נוסע אל ירוחם מקוטשיקרוגא, אל פישל מזובקי... בימים האחרונים התחיל לנסוע אל מוניש מקריסטשי ועוד ממנו והלאה.

רעים נעשו האנשים או הזמנים... אינו יודע בעצמו את הסבה הנכונה, אבל חדלו מכריו להלוות. דוחים הם אותו ב"לך ושוב" או עושים את עצמם כאילו אינם רואים אותו, אינם מרגישים בו.  אמנם, אפשר להצדיקם במקצת – הוא לא סלק לאחדים מהם את המגיע להם ממנו.  – אבל מה יעשה אם קצרה ידו?  האם אינו רוצה לשלם?  מריה דאברהם!  אלמלי קצרה ידו היה מסלק את חובותיו למועד הנכון... ומבקש הוא לו תמיד מקומות חדשים ומכרים וישובים חדשים.  יבוא אל המלון אשר בדרך, שהיהודי ה"ישובי" גר בו, יכנס כדרך שנכנסים בעלי-בתים הגונים בברכת שלום רחבה ובנשיקת מזוזה בנעימות, – יקח את הכסא הקרוב הבא לידו וישב עליו להנפש מן הדרך.  נותנים לו שלום והוא מחזיר שלום – ו"העסק" מתחיל... מספר הוא על מאורעות היום, חדשות מעתונים, אומר הוא דבר-תורה, הלכה או אגדה... ודרך-אגב מספר הוא על עסקיו ועניניו שנסתבכו קצת וכי ידו קצרה...

אם השעה היא שעת ארוחת-הבוקר, הצהרים או הערב, מזמינים אותו "לטול ידיו", ואם לא, נותנים לו "לטעום" מה או "מעמידים" לכבודו את המיחם, – ושוב הוא יושב וטועם ומספר, שותה תה ומדבר.  לאחרונה מַלוים לו לשבוע אחד או לשנים – והוא עושה דרכו הלאה.

לא תמיד הוא כך... לא תמיד הוא זוכה לבוא אל האיש הנכון ובשעה הנכונה, – פעמים רבות מאד יקרה ש"בהופיעו" מיד ילדה או ילד רצים לקראתו ואומרים שאין איש בבית... אין איש... אין אבא ואין אמא ואין כל מאומה...וקרה פעמים רבות, ששאל את התינוק מאין הוא יודע שאין אבא ואמא בבית – והלז ענה, שכך אמרו אבא ואמא... אולם מה לעשות?  פרנסה כזו נתן לו ה'... בודאי עוד מראש-השנה דאשתקד כתוב וחתום כך... גזרה היא מלפניו!...

אסור לו להרהר אחרי מדותיו של הקדוש-ברוך-הוא... מתפרנס הוא בכל זה.

 

ד.

היה יום חשון מעונן, קר וגשום.  כל מה שהיה להם, לשכנים, מן המוכן, כבר אזל, נאכל.  החגים הריקו את הכל, ועכשיו אין מאומה בבית: לא לחם, לא עצים... אין גם גחלת לחמם, פת-לחם קטנה לאכול, וימי החורף ממשמשים ובאים ואין בגד, אין כסות ואין נעל.  ונוסף על כל אלה, בעוד יומים – ערב שבת!

יצאו שניהם.  זה יושב בעגלתו הרתומה ל"צולעה", וזה בעגלתו הרתומה ל"סומא", וכל אחד עיניו תלויות למרום: הוא לא יעזוב.. לא יעזוב...

– בודאי ימציא לי ה' פרנסה! – חושב אורי-משה "ארוך-היד" האכרים עשירים הם עכשיו.  בתיהם מלאים כל טוב... יש להם הכל: יש לחם, יש תפוחי-אדמה, פולים מכל המינים, שעורים, עדשים, כל מיני קטניות... ויושב הוא בעגלתו והוזה, והוזה.. הצולעת פוסעת ומקפצת בכבדות ברגליה הקדומות, שהיא "נועצת" אותן על כל פסיעה ופסיעה לפנים, את שתיהן כאחת, תעמוד רגע, ושוב נועצת... ורואה הוא בדמיונו, איך הקדוש-ברוך-הוא ממציא לו את הכל, והוא שב הביתה כשעגלתו טעונה ומלאה כל טוב.  מה ישמח הלב כשיכנס אל ביתו ויתחיל להוציא: הרי לכם לחם, הרי עדשים; רוצים אתם בתפוחי-אדמה ורודים – הרי ורודים, שמא רוצים אתם בלבנבנים – גם את אלה לא שכחתי.  אף את הקטנים יזכור לטובה – הביא להם תפוחים אחדים, גרעיני שומשמין, קטניות של סוכר מעט... והאם אי-אפשר הדבר?  הקצר קצרה יד ה'? האם מיותר הוא "אצלו"?  והלא הוא לוקח על מנת להחזיר... יחזיר... בודאי יחזיר... אינו גונב, אלא לוקח שלא מדעת... אבל ישיב... ישיב...

וישראל-חיים "קצר-היד יושב לו בעגלתו גם הוא.  הסומא הולך לו "על-פה" והוא חושב: היום יסע אל ר' פישל מזובסקי.  ר' פישל איש אמיד... הימים האלה "ימי פדיון".  האכרים קונים הם גם בחנותו וגם יי"ש קונים אצלו לימי החגאות שלהם... ואיש טוב ורחב הלב הוא פישל זה ובודאי ילוה שלשה רובלים, שלשה... הוא יבקש שלשה, מפני שפחות אי-אפשר לו: ההוצאה מרובה מאד... צריך לקנות עצים; צריך הוא ללחם, לחלות, לנרות... מן הראוי היה לקנות גם חצי בקבוק יי"ש.  בימי החג הזמין אותו אורי-משה "ארוך-היד" שכנו לברכה, "כבדהו" מן "החותם הכחול", – אי-אפשר היה לו, לישראל-חיים, להזמינו אליו.  הפרנסה לפני החג היתה מצומצמה מאד.  מן הראוי עכשיו להזמין גם את אורי-משה... שכן טוב הוא, שכן נאמן... ובכלל אין הוא אוהב לשבת ולשתות כערל "בפני עצמו".  אם לשתות מעט, טוב במסיבת רע... אחר התפלה ביום השבת יזמינהו לברכה, ישבו, ידברו... ישוחחו כדרך שבני אדם משוחחים – ור' פישל ילוה... בודאי ילוה... יהודי תלמיד-חכם שכמותו לא ימנע את עצמו מלקיים מצוה חשובה כזו – גמילות-חסד...

הוא יכנס גם אל ר' מוניש מקריסטשי.  קריסטשי לא רחוקה מאד מזובקי.  הלז לא יתן במזומנים, אבל ילוה דבר השוה כסף, כגון: בשר מעט.  אצלו שוחטים בחודש הזה ומולחים לכל ימי החורף.  ר' אליה שו"ב נסע אליו ביום הראשון... הוא ילוהו ראש של כבש או של עגל, כף-רגל אחת... אפשר גם קורקבן וכרעים אחדות של אוזים...

ככה יושבים להם שניהם איש בעגלתו, יושבים והוזים, יושבים וחולמים, – והסוסים הרזים צועדים בכבדות לאט לאט, וממעל להם פרושים שמים דלוחים, נשאים עננים כבדים אפורים, וגשם דק וקריר דולף...

כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו מתוך נענוע ראש זה מזה אורי-משה "ארוך-היד" פנה אל המסלה המוליכה אל הכפר הסמוך, – עובר לו בדרכים ונתיבות עקומות ולא ברורות סחור-סחור... מתכַון הוא להכנס אל הכפר מצד שכזה, שהרוח יהיה לו ממול פניו, שלא יריחו ולא ירגישו בו הכלבים, – וישראל-חיים "קצר-היד" נסע לו בדרך הכבושה, ההולכת עד מעבר לזובקי.

 

ה.

ביום החמישי בערב ואורי-משה "ארוך-היד" נוסע בחזרה אל ביתו.  הדרך כבדה מאד והוא הולך רגלי בצד העגלה להקל על סוסתו הרעבה והצולעה.  לא "לקח" מאומה בכל אותם שני הימים.  האכרים כולם יושבים ספונים בבתיהם.  הימים גשומים ומעוננים, הדרכים התקלקלו ואין יוצא מפתח ביתו החוצה.  והכלבים... מכירים בו כולם, מריחים אותו בעודנו מרחוק ונובחים... מתנפלים עליו כחיות השדה... במקום אחד כמעט שלא קרעוהו כדג.

מאומה לא מצא לו.  הה, אלהים!  האם תמנו, חלילה...

ולעיניו נצבים בניו הקטנים כשהם רעבים.  רעבים ביום השבת הקדוש! –

ככה הולך הוא בצדה של עגלתו נשען על מקל עבה ועקום.  הרפש והבוץ מגיע עד לידותיהם של האופנים.  מגפיו הבלים "הלקוחים" גם הם אצלו במקומות שונים, ועל כן שנים "ימניים" הם ולא לפי מדתו, מתפשטים מעצמם בכל שעה שעליו להוציא את רגלו מהרפש ועליו להערים ולכוֵץ את אצבעות רגליו למעלה בכל פסיעה ופסיעה, שלא יחלצו מעל רגליו ולא ישארו בבוץ

כל היום לא טעם מאומה.  רק מעט מים מן הדלי התלוי ומקושר בשלשלת של ברזל אל הבאר, אשר על הדרך.  הסוסה גם היא רעבה ואין בה כח להרים את רגליה החולות, כי גם מעט חציר לא מצא להאכילה.  וריקם הוא שב עכשיו אל ביתו הריק...

ופתאום... פתאום נראה לו מרחוק "הסומא" של ישראל-חיים שכנו ההולך וגוחן כדרכו, – "ממשש" את הדרך... באפלולית בין-השמשות, אחרי סקירה דקה ועיונית מאד, הכיר שישראל-חיים בעצמו שוכב נרדם בעגלתו.

הוא הטה את הצולעה שלו הצדה, למען תת לסומא לעבור לפניו, – סקרנותו הלכה וגדלה.

עבר הסומא לפניו, והוא רואה בעגלה המלאה לה חציר מעוטף בסמרטוטיו שוכב לו ישראל-חיים פרקדן, פיו פעור ונחרתו מתוקה.  "ישן לו כ'פריץ' שבע וטוב-לב", מנצנץ הרהור במחו ולבו מתמלא אליו קנאה גדולה.  בודאי אכל היום לשובע... בודאי היה אצל מוניש מקריסטשי ושם אכל ירק כבוש מבושל בבשר שמן, דַיסה של דוחן חמה ורותחת וכף מלאה של שומן-אוזים ריחני נמס וצף וממלא את הדיסא... אפשר נתנו גם דג מלוח שמן עם בצל ופלפלים לפני הסעודה ובינתים – כוס יי"ש משופרא דשופרא... אפשר... הכל אפשר.. בר מזל הוא... ועל כן ערבה עליו שנתו כל כך... זה האיש מוניש יהודי רחמן וטוב לב, וגם ר' פישל... ר' פישל בודאי הלוה לו רובל שלם... כמה ר' פישל איכא בשוקא?

וכשהוא עומד ככה שקוע במחשבותיו והסומא עובר... עובר... הולך ומתרחק ממנו הלאה.  הנה כבר שכנו "קצר-היד" ועגלתו טובעים במרחק באפלולית הערב ולעיניו הבריקה חבילה לבנה אחת, הקשורה מאחורי העגלה, מלבינה היא באפלולית, מלבינה לעיניו ומנקשת... ומנקשת... מרקדת כך לכל פסיעה ופסיעה של הסוס העור... הוא מושיט את ראשו לפניו ומביט בעיניו החודרות ונדמה לו, שהוא רואה ראש של כבש או של עגל וגם רגל...

מה טוב לבוא הביתה וחבילה כזו בידיך!

– "עוד תנתק החבילה... תנתק ותפול ארצה ואבדה לעולם!" – חושב הוא – בודאי תנתק... הוא ישן, הוא שכור... לא ירגיש בנפלה... ואפשר רק זאת היא האחת, שהוא מביא הביתה?  האומלל!  החבילה תנתק, מוכרחה להנתק, ואז ירעב הוא, תרעב אשתו, ירעבו בניו העניים, ירעבו כל יום השבת הקדוש!  והוא מחשה... והוא מחשה...

לבו מתמלא רחמים על שכנו הטוב ועל בני ביתו.

ובין כה וכה וה"סומא" עבר מרחק רב ממנו. הוא ישב בעגלתו, משך בחזקה את המושכות ונוסע הוא אחריו כשעיניו מצומדות אל החבילה המלבנת מרחוק ומנקשת לכל פסיעה ופסיעה.

 יקחה השד!  - קורא מה בלבו של אורי-משה "ארוך-היד".  למה היא כל-כך מרקדת?...  ונדמה לו שהיא מרקדת כנגדו בכונה להרעימהו!

– תנתק... תנתק... תנתק... מנקשת החבילה וקוראה באזניו .  כן, תנתק, תפול ותאבד... והוא רואה את אבדת אחיו ומעלים עין ממנה!  צריך לקרוא אחריו, לצעוק... יקיץ, יראה ויקשור היטב-היטב...

ולמה לו להעיר אותו?  יישן לו וטוב לו.  בן-אדם אכל סעודה שלמה ושבעה פעם אחת בכל ימי חייו ותקפה עליו שנתו, יישן לו... אפשר לא ישן כל הלילה שעבר?  האומלל!  לא מתוקים הם גם חייו... כמה עליו להתרפס... להתחנן... להחניף... השבעים לא יאמינו בנקל לרעב... פתח לפניהם את כל לבך... פתח וגלה את כל הנגעים והפצעים, למען ימששו באצבעותיהם...

יישן לו... ינוח... הוא בעצמו יתקן... ישיגנו ויקשור את החבילה... יקשור... יהדקנה היטב-היטב שלא תנקש... שלא תרקד...

ומניף הוא את השוט ומצליף על גבה של הצולעה שלו – והצולעה דוהרת, דוהרת ברגליה הקדומות הפשוטות.  לאחרונה השיג אותו – והחבילה בידו...

היא נתקה... נתקה מעצמה ונפלה וירדה אל תוך תרמילו, אשר בעגלתו. – ירדה... התחמקה כך... בכונה, בחפץ-לב, כמו חיה.  והסומא, השד יודע אותו, מהר והלך לו לדרכו הלאה... הלאה... והסוסה שלו צולעה, העניה, לא אכלה כל היום, אי-אפשר לה להשיגהו.

ואין כל פלא.  הסומא אכל, אף כי עוֵר הוא, אבל רגליו בריאות וחזקות.  וזו שלו – רגלים אין לה, אף לא אכלה כל היום...

הוא מטה את סוסתו לאט ובנחת אל דרך אחרת המוליכה גם היא העירה, אבל מצד אחר.  על שום מה הוא עושה ככה?  אין הוא נותן לעצמו דין-וחשבון כל עיקר, דרכו היא כך מעולם.  בשעה שהוא "לוקח" לא ישוב עוד בדרך זו – אלא יט הצדה, יפלס לו נתיב אחר.

 

ו.

כעבור שעתים ואורי-משה "ארוך-היד" עומד בסוסתו ועגלתו אצל ביתו.  הצליף עין אל מול ביתו של שכנו והנה חושך שם... וברפש אינן נראות עקבותיו של סוס ושל עגלה.  אין עוד האיש בביתו, חושב הוא, אפשר עמד סוסו בדרך, אפשר תעה הסומא, או אולי התעורר משנתו וירא שהחבילה איננה וישב על עקביו לבקשה?

ולבו נוקפו מאד על עשותו את הדבר הזה.  בפעם הראשונה הוא מרגיש שלא לקח.

בחשאי נכנס הוא אל ביתו.  התעוררה אשתו לקול צעדיו והוא מסר לה את החבילה.  הבנים ישנו כולם מכוָצים ומתלכדים ומתדבקים זה אל זה על התנור שלא הוסק.  האשה הדליקה מנורה של פח קטנה ואורי-משה, כדרכו בבואו מן הדרך ו"בהביאו", פורש כסות על החלון האחד והקטן, הנשקף אל הסמטה, מפני מראית העין.  אחרי כן התחילו שניהם להתיר את החבילה ומה לא היה שם?  עיניהם דלקו ולחייהם בערו כאש: הם מצאו ראש של פרה, כף רגל עגל אחת; צנצנת לא-קטנה מלאה שומן של אוזים; נתח כבד, ריאה, כרכשתא עבה ושמנה, ובשק של נייר מצאו רגלי אוז, קורקבן, ראשי תרנגולים – שלשה במספר.. כמה טובה!  כמה ברכה!

והאשה קרבה אל העבודה: משפשפת, רוחצת וגוזרת וממליחה... אבל לבו של אורי-משה לא ישמח על כל הטוב, וכמו שהיה לבוש בבגדיו התנפל על הספסל הרחב אשר אצל הדלת... סוגר את עיניו... אפשר יישן... אפשר ירדם, ישכח...

ובחשכה קמים ועומדים לפניו בניו של שכנו הרעבים.  הוא לקח, גזל את לחמם, את מזונותם הוציא את בלעם מפיהם.  לו לא שלח ה' פרנסה, בניו צרכים לרעוב, מחויבים.  אבל בניו של שכנו למה ירעבו הם?  מה חטאו?  אביהם הרויח מצא פרנסה להם...

ולבו רותח, לבו סוער... הוא עבר עבירה חמורה מאד: הוא גנב!

גנב פשוט הנהו, גנב מתועב ומנוול!  גנב משכנו היושב לבטח עמו, משכנו העני והאומלל... מרא דעלמא כולא!  האם כל-כך ירד פלאים?  האם אמת הוא מה שאומרים עליו?  אמת? ארוך-היד הוא... גנב הוא...

– הריני גנב!  הריני גנב!

והלילה ליל חושך ואפלה.  בחוץ מתחולל רוח סערה וגשם כבד התחיל לרדת... איפה הוא עכשיו, שכנו האומלל? איפה הוא?

אשתו כלתה את מלאכתה. שאלה אם רוצה הוא לטעום מה, וכשלא שמעה כל מענה חשבה שהוא ישן, כבתה את המנורה ותלך ותשכב גם היא.

רק אחרי שעות אחדות קלטה אזנו, שישראל-חיים שכנו בא עם עגלתו מן הדרך.

בלבו עלתה אז מחשבה לקום מיד ולהכנס אל חברו ולהתודות לפניו... הכל יספר, הכל יגיד לו ויהי מה!

– לא.  אסור לו לעשות כדבר הזה.  אסור... – הומה בו הלב.  – בניך קודמים... וגם איככה יקום ויבוא אליו ויאמר: אני לקחתי, או אני מצאתי... מי יאמין לו?  הכל יודעים כיצד אורי-משה "ארוך-היד" לוקח, וכיצד הוא מוצא... הוא לא ילך...

כמה התהפך כל אותו הלילה ושנתו נדדה.

לאור הבוקר יצא להשקות ולתת דבר-מה לסוסתו והנה אורו עיניו!  הוא מצא עצה טובה.  והיה, כמו שאומרים: הזאב שבע והכבשה שלמה.

השקה את הסוסה שלו, לטף אותה בראשה ונתן לה מעט אוכל מכל הבא בידו, נכנס אל ביתו ובראותה את אשתו מתכוננת לבשל לכבוד שבת, נגש אליה ואמר בקול רך:  "ברַינה, ישראל-חיים שכננו שב הביתה בידים ריקניות... יודעת אַתְּ מי ישים עין לחומלה עליו בלעדינו?  בניו ואשתו ירעבו בשעה שאנחנו ובנינו נשבע... ניתן לו מכל הטוב אשר חננו ה'"...

ברינה היתה אשה טובה ורחמניה.  מבלי דבֵּר דבר בחרה כל נתח טוב ושמן, שמה בקערה וכסתה במפה לבנה ונתנה לאישה, והלה לקח את הבשר ונכנס אל שכנו ואמר לו: – "שכני, ה' המציא לי בדרכי פרנסה הגונה וחנן... יודע אתה את חנן מקריטה-ריטשקי, נודע לי, שהוא שחט לימות החורף, סרתי אליו וקניתי במקח השוה מכל טוב.  אשתי הכשירה הכל ומלחה והריני מלוה לך... אתה אחרת לבוא היום, לא תספיק עוד לקנות... הריני משאיל לך..."

ישראל-חיים "קצר-היד" לחץ את ידו ויודה לו מקרב לב ונשבע שבועה חמורה, שעוד בשבת הבאה ישיב לו בכבוד גדול... "עכשיו, ידיד, אמר, קצרה ידי... אולם בשבת הבאה אשיב לך.   – בודאי שֵאָשיב"...

 

ז.

ביום החמישי בליל-אדר אחד סמוך מאד לחג-הפורים שב ישראל-חיים "קצר-היד" מ"מסעותיו".  ואף כי השעה מאוחרה מאד בלילה נוסע הוא שבע-רצון ודעתו מיושבה עליו ונוחה מאד.  עלתה לו יפה הפעם נסיעתו זו.  יושב הוא בעגלת-החורף שלו המלאה לה הפעם תבן ומספוא למדי, רך לו לשבת וחם לו טוב לו.  הסומא שלו הולך מתוך ריצה פזיזה וקלה, מפני שבכל ימי חייו הסוסיים הארוכים שלו לא היה כל-כך שבע, רוה ונפוש כמו ביום הזה.  נוסף לזאת, הדרך חלקה כמראה מלוטש, השלג הָשְכַּב יפה, סלול ונקשה.  מחליקה לה העגלה מעצמה כשהשלג שורק ומרשרש רשרוש עליז מתחתה.  בשמים מתנשאים עננים קלים, שעירים-לבנבנים של סוף החורף, שָטים להם וצפים בתכלתו הטהורה של הלילה.  הרקיע זרוע כוכבים, ולבנה יפה, זהבהבת, טופפת לעומתם ורוח אדר פושר נושב...

מוסב קצת על צדו השמאלי כשהמושכות מוטָלות רפויות בידו יושב לו ישראל-חיים שקוע בהרהורים פילוסופיים הסובבים על האדם ועל החיים, על עולמו של הקב"ה ועל מעשיו ומסיבותיו,

 – ברצות ה' דרכי איש, – מהרהר הוא בלבו, – יחכם הכסיל.  יפתח האִלֵם את פיו... בכלל צריך אדם מישראל להיות בעל-בטחון, הבטחון הוא דבר גדול, – ובעיקר: אין להתיאש מפני הפורענות.

הנה ביום ראשון זה... שלא כמנהגו וכמשפטו תמיד הקדים לצאת לדרכו והיה מיואש מאד.  לכל "המקומות שלו" קשה לו "להראות גם את חטמו".  למי לא נתחייב במשך כל החורף הקשה והרעב הזה?  מיד מי לא לקח?  מבית מי לא נהנה?  ואצל מי לא לוה?  וכלום החזיר לאיש אחד מהם בשעתו או אפילו שלא בשעתו?  רבו חובותיו משערות ראשו!  תירוצו האחד והנושן: "אין לי" – מספיק רק לגבי דידיה, אבל לגבי "דידהו" אין זו תשובה כלל.  לגבי דידהו: – לויתָ? – סלק, לקחתָ? –השב, ואם אינך משיב שוב לא יַלְוו, שוב לא יתנו, – חד וחלק!  ואין לך אלא להניח את מקלך ואת תרמילך בקרן-זוית שבבית ולשבת בחבוק-ידים ובעינים תלויות לשמים ויחיל ודומם, – ברם אין זו "תכלית" כל-עיקר...

צריך הוא לנסוע... מוכרח.  בביתו – הככר האחרון... כף אחת מלאה מלח אין בבית.  ממש מלח... שב וראה בעיניך את אשתך ובניך גועים ברעב ובחוסר כל ואין לאל ידך להושיע!  בעוד רק שבוע אחד, ממש אחד, חג הפורים ומיד אחריו הרי חג הפסח הנורא!  מלתא זוטרתא – פסח!  אומרים שקמח של פסח דהשתא יקר מאד, זהב ממש!  ויתר הפרורים: ביצים, שומן, בשר, יין לארבע כוסות... והבנים ערומים ויחפים.  אין נעלים לרגליהם, אין כסות לגויותיהם... צריך הוא לנסוע, מחויב הוא לנסוע – לאן? למי?  ננעלו לפניו כל הפתחים!

נוסע הוא... היש לו ברירה אחרת?  – נוסע... ואל כל מקום אשר יבוא משתמטים ממנו, נותנים אמתלאות שונות, אחרים – פשוט, השיבו את פניו ריקם בלי כל נתינת-טעם, והיה אחד אשר בעט בו..

וכבר יום השלישי הגיע וגם הוא פונה ועובר – השמש שוקעת, הסומא רעב, אין-כח, אמת, השקה אותו פעם ופעמים אבל לא על המים לבדם יחיה הסוס – והנה עומד הוא מלכת...

יושב הוא אובד, מוכן לשוב לביתו בידים ריקות... מסביב לו שדה ויער, – הדרך שוממה וריקה, העגלה שוממה וריקה ולבו גם הוא ריק, מוחו מטומטם, אין מחשבה ואין עצה, אובד עומד הוא בדרך והנה נצנץ ועלה רעיון במוחו, ממש נר הודלק באפס-יד בחדר אפל, נר – ושתי עיניו אורו!...

הלא בַּאבִּינָא הכפר לא רחוק מכאן, צריך הוא רק לסור כארבע חמש וירסטאות הימינה אל היער...

ומתפלא הוא על נפשו.  כמעט פעמים בחדש עובר הוא במקומות האלה ולא עלתה על דעתו לסור לבאבינא, והרי בחורף זה מתגורר בבאבינא זו ר' ליב ביריזיין סוחר-היערות המפורסם בעשרו, בטוב-לבו ובשיגעונותיו.

ונזכר הוא, שיש לו אליו, לר' ליב, גם "פתחון-פה".  לפני כשלשים שנה ור' ליב ביריזין זה היה אז ילד יתום עזוב ועני, למד בתלמוד-תורה בטשירנא-ריטשקה.  התלמוד-תורה היה קרוב לביתו הוא, ור' אבא מזיק ע"ה היה המלמד בתלמוד-תורה.  יהודי רוצח היה, ימחל לו, ופעם אחת הכה כל-כך את ליבל'ה זה... וגם היה, שאמו של ישראל-חיים הוציאה אותו מתחת ידיו... ופעם אחת... זוכר הוא עוד מעשה אחד בר' ליב ביריזין זה, כשנפל על האבן החדה... כן, יש לו פתחון-פה הגון...

הוא יסע לבאבינה... הכפר באבינה עומד באמצע היער, שהוא, ביריזין, "עובד" אותו בחורף הזה.  השנה הזאת שנת פרנסה לסוחרי העצים: הפשתה נוכתה, מחיר התבואות נמוך, האכרים דלים ועניים ורעבים... עושים הם ביער בזול, מובילים את הקורות בזול, הסוחרים מתעשרים...

ואם אין ר' ליב עכשיו בבאבינה, ימצא את אנשיו.   אפשר ימצא את ר' חנא דוידוב שם, יהודי בן תורה, ירא-שמים וטוב-לבב.

התפלל בלבו תפלה קצרה לה', שיתנהו לחן ולחסד... נטה הצדה מן הדרך הגדולה והסומא שלו הלך בלי כח במסלה המובילה הכפרה.

כשעמד לפני הבית הגדול בכפר ששם משרד ר' ליב ודירתו, עצר בסוסו.  יצא מן העגלה והביט מרחוק אל החלון.  היתה אז השעה התשיעית בערב.  "עששית-ברק" גדולה נראתה לפניו, תלויה בספון ממעל לשלחן רבוע גדול, העומד באמצע החדר הרחב ומפיצה אור נעים.  על השלחן דולקים שני נרות גדולים של סטיארין טהור וזך בשתי נברשות נוצצות. בראש השלחן יושב ר' ליב בעצמו ואתו שלושת עוזריו, ועל השלחן... עיניו כמעט יצאו מחוריהן ופיו נמלא ריר... הרגיש כעין כאב באצטומכה שלו, כאילו נתכוץ דבר-מה בקרבו... ומה הפלא?  כל היום לא בא אל פיו כל מאומה.  ומה אכל אתמול?...

כשנכנס אל הבית ולעיניו נראו כהויתם כל המשקאות, כל מיני היינות והמטעמים, ובאפו עלה ריחם של הנקניקים המטוגנים, העופות המפוטמים הצלוים, הרגיש סחרחורת בראשו ורפיון ברגליו, כמעט שלא נפל לארץ, אלא שהתעודד.  כחות נתן לו הקדוש-ברוך-הוא... אפשר עמדו לו באותה שעה זכויותיהם של בניו הקטנים, שלא חטאו.  והוא קרא בקול עליז ושמח:  "לחיים, רבותי!"  עמד על סף הדלת, הדלת עוד לא נסגרה מאחריו, ידו אוחזת עוד בכפות המנעול... בלי "ערבא טבא", בלי כל הקדמות, אמתלאות... ה"לחיים, רבותי!" היה מגוחך ומשמח מאד... אוהבים הגבירים את הגחוך... הרים ביריזין בכבודו ובעצמו את ראשו למולו, נעץ בו את שתי עיניו הגדולות והאפורות וקרא:  – ישראל-חיים מטשירנא-ריטשקא?  גשה ושתה!  ובעצמו הרים את כוסו וקרא אליו: "לחיים, אחא!", כך, פשט, קורא אותו "אחא".  הוא נגש אל השלחן וכוס גדולה מלאה משקה חריף ונודף יפה-יפה עומדת לפניו... "חד-עין הוא, ר' ליב, טביעת-עין של תלמיד –חכם... זה עשרים שנה שלא נתראינו"... "בתחילה שותים אצלנו ואחר מדברים!"  מפסיקו ר' ליב.–"הוי, ילדים, תנו לו מקום לשבת"...– "לא אוכל עד אם אתן מספוא לסומא, לזקן שלי"... – "אל תדאג, איבן יודע מה לעשות, לך ורחץ ושב אל השלחן!"–כך אמר ביריזין וישראל-חיים כבר ידע שבשעה טובה ומוצלחה בא.

והיתה סעודה... רבונו של עולם!  כמה משקאות טובים, כמה מאכלים טובים יש בעולם והוא לא ידע!  אולם מה יודע העני?  בחושך בא ובחושך ילך...

אחרי הסעודה התחיל "לדבר".  צריך לדעת איך וכיצד לדבר... חכמה גדולה הוא הדבור, ומה גם כשאתה נצרך, זקוק להם,לבני האדם.  אבל איך וכיצד מדברים עם הגביר?  זוהי חכמה גדולה מאד וצריכה לזה בינה יתירה.

הוא מדבר ור' ליב ביריזין יושב ושומע.  לבו טוב עליו, עיניו נוחות, לחות מעט.  מעשן הוא פפירוסה יפה.  ריחה – בשמים ממש.  יושב הוא לו ככה בהרחבה ובנחת ושומע, והוא, ישראל-חיים מדבר, מספר על עסקיו, עניניו.  בעברו לרגלי עסקיו במקומות האלה עלה על דעתו לסור אליו ולשאול... כלומר: להתיעץ... מה לו לעשות עכשיו בשנה לקויה כזו?... הפשתה נוכתה וסחר התבואות גם הוא לקה מאד... ותוך כדי דבור הוא מסיח אותו לדבר אחר לגמרי... פוסק באמצע ומספר מלתא דבדיחותא.  יודע הוא, שהגבירים אינם אוהבים כשמספרים להם באריכות "על המצב"... וככה הוא מדבר, מספר והולך סחור-סחור ומסבב את הדברים כלאחר-יד ודרך-אגב על טשירנא-ריטשקא, אנשיה, סוחריה... עד שהדבר מגיע לר' אבא מזיק ע"ה...

ופה מתחיל ר' ליב ביריזין בעצמו... נכר הוא... פניו מצהיבים, עיניו נעשות כל-כך טובות, נוחות... הוא זוכר את הכל... הוא זוכר כיצד נפל על האבן החדה.  היה יום שלג... הוא לא אכל כל היום... ערום היה... יחף היה... אמו של ישראל-חיים זה לקחה אותו אל ביתה אז, רחצה את פניו, עצרה את הדם, האכילתהו, השקתה אותו... "מטליות של מים קרים הניחה לי על מצחי", אומר הוא, "מט-ל-יות"...

ועכשיו נוסע הוא הביתה.  עשרה רובל במזומנים צרורים לו בכיסו, חמש לטרות סוכר וחצי לטרה טה של ויסוצקי.  אוז צלוי לחג הפורים, אוז חי מפוטם לחג הפסח... ביצים, שומן... ומי ימנה ויחשב את הנקניקים למיניהם, אשר העניק לו מהם?  נקניקי ורשה, נקניקי ריגה, נקניקים ארוכים, שמנים ועבים, נקניקים קטנים ועקומים כשופרות... גם נתן לו בקבוק יי"ש של פסח, בן תשעים...

כן.... רחם אותו ה', ראה בעניו. הכל יש לו גם לפורים, גם לפסח, והכל בלי כל עמל וטרחה יתירה, והכל בדרך כבוד ובסבר פנים.  והאם חכם בן לילה אחד?... יפה היתה אומרת אמו ע"ה: ברצות ה' דרכי איש, המטאטא אשר בידו יירה!

ומחשבות רבות עולות ומתבוללות ומסתבכות זו בזו.  מחשבות שונות: עצובות ושמחות, בדוחות ונוגות.   ומכל המחשבות יוצאת מסקנה אחת: מה טוב חלקם של העשירים!  זוכים הם לשני שלחנות בזה ובבא... והרי רב ליב גיריזין זה מה הוא ומי הוא?  מה הוא יודע?  מה למד ומתי למד?  נער יתום ועזוב היה.  מי שם אליו לב?  מי התענין בו?   הן גם "עברי" אין הוא יודע... עם-הארץ גמור... ובכל זה מי הוא הראש והראשון "אצלו, שיחיה"? – ליב ביריזין?  מי יושב במזרח אצל ארון-הקודש בבית-המדרש הגדול בימים טובם?  – ליב ביריזין!  למי הדעה הראשונה בכל עניני הקהלה? – ליב ביריזין!

עלוב הוא העני ועלובים המה חייו!

אלמלי היה גביר!... והלא האב שבשמים הכל יכול, ואין משא פנים לפניו, השוה ומשוה קטן וגדול!  אילו עלה לרצון לפניו להרימו מעפר, להקימו... וכמה דרכים לפניו... הריני עכשיו בדרך, יחיד ומיוחד בכל הדרך הארוכה הזאת... ולו המציא לו האלהים מציאה הגונה... לא רחוק מזה היער... אפשר ימצא ביער ארנק... בארנק... בארנק חמשת אלפים רובל... חמשת אלפים זה הרבה מאד... אלפים וחמש מאות רובל... כן, אלפים וחמש מאות...

והוא יודע, שהמחשבות האלה מהבל הן, ובכל זה נהנה הוא מהן ומתמכר אליהן... הוא מצא אלפים וחמש מאות רובל... איש לא ידע... גם לאשתו לא יגלה את הסוד.  בימים הראשונים יתנהג כמו שהיה מתנהג עד עכשיו, יסובב את מכיריו, ילווה... אבל בסתו יתחיל לאט-לעט לקנות חבילה של פשתן, מדה של תבואה; יקנה וימכור ויחזור ויקנה, ככה, לאט-לאט.... ושנה אחת עוברת ושנה שניה באה וכבר מדברים בישראל-חיים, מתחשבים בו, שואלים לשלומו, כבר אינו ישראל-חיים "קצר-היד", אלא "גוספודין פילצמאן"... ועוד שנה עוברת ול"אדון פילצמאן" בית חדש, חנות של מכולת בשוק, אשר אשתו ובתו הבכורה יושבות בה והוא סוחר פשתן אמתי... וכעבור עשר שנים – ושדכנים באים אל הגביר פילצמאן, מדברים נכבדות בבנותיו...

ואלה... אלה שהיו "מלוים" לו לפעמים ירדו מנכסיהם והוא עוזר... עוזר לכולם.  איננו כפוי טובה.  הוא זוכר אפילו את טובתם של אלו, שהיו "שופכים את דמו", הוא "יעשה טובות" גם להם... טוב ומיטיב יהיה... כי מי יודע את נפש העני כמותו?

וזכר אורי-משה "ארוך-היד" עולה לפניו.  זה היהודי האומלל, העלוב והמבוזה.  ובאמת הלא הוא טוב-לב מאין כמוהו.  מהללים את צדקת פזרונו של רב ליב ביריזין, ומי-יודע מה שעשה אורי-משה "ארוך-היד" הזה?  אז... כאשר אבד לו הבשר וריקם שב אל ביתו כמו שיצא, מי הביא אל ביתו בשר לשבת?  אורי-משה "ארוך-היד"!  ומי יודע זאת?  מי מכיר בזה?

והוא עוד לא השיב לו... דבר קטן כזה לא היה לאל ידו להשיב... מה אנו?  מה חיינו?...

יפה הלילה.  זורחת הלבנה כמעט במלואה.  מרצדת וטופפת חיה ועליזה.  מחליקה היא לה בינות לעננים לבנבנים-צהבהבים.  נושב רוח פושר.  הדרך חלקה כמראה מלוטש.  שורקת לה העגלה על גבי השלג.

עובר הוא דרך היער.  דומיה שקטה ורצינית שוררת.  עומדים הארנים בשורות ישרות אחד אחר אחד זקופי-קומה, גבוהים, חסונים, כפותיהם ירוקות-המחטים הפרושות למעלה זרועות נקודות כסף של כפור נוקשה ומטילות צללים ארוכים אלכסוניים על הדרך הלבנה והמכסיפה.  בשמים נוצצים כוכבים...

ישראל-חיים שוכב פרקדן על העגלה.  מתמתח הוא על מצע התבן הרב ופניו כלפי מעלה.  מביט הוא על השמים זרועי הכוכבים וסופר ומונה אותם מתוך הרהורים קלים שלוים ושקטים.  רַשלנות מתוקה מסתפגת לתוך כל אבריו ואוחזת אותו.  יודע הוא שעוד לא התפלל ערבית, צריך לרדת מעל העגלה ולשפשף את ידיו בשלג ולהתפלל, תוקפת אותו עצלות ערבה ודומה הוא את ירידתו לשעה קלה.  אשמורות עיניו מתעצמות מאליהן והוא שוכב רשלני נים ולא נים – ו"הסומא" הולך לו מתוך טפיפה מהירה כשהוא "ממשש" ברגליו כמשפטו את הדרך, אשר הוא הולך עליה...

 

ח.

עם עלות השחר עמדה העגלה אצל ביתו.  נכנס ישראל-חיים לתוך ביתו שמח ויהיר קצת על דרכו הצלחה.  בשבתו על כוס טה שהגישה לו אשתו, מספר הוא לה בקצרה ולא בלי מקצת של יהירות את כל אשר עשה ואת כל המאורעות שקרו לו בדרך.  האשה שומעת את דבריו, משתדלת להצהיב לו פנים ואין הדבר עולה לה.  כשכלה לדבר מספרת היא לו על אסון נורא שקרה לשכנם, לאורי-משה.  אתמול לעת ערב שב אורי-משה ברגל אל ביתו וכל עוד נפשו בו.  כולו היה פצוע, קרוע, ומלוכלך בדמו, נכנס לתוך הבית ונפל על משכבו בלי אומר ודברים, אלם, נטול-הלשון!  הבהילו אליו את יוסי הרופא, הלז בדק אותו ומצא שידו נקועה מאזרועה וגלגלתו בקועה וגם יש לו חשש גדול שאבריו הפנימיים, הריאה והכבד, לקו.  יוסי רק התפלא איככה בא אדם זה רגלי הביתה, חולה מסוכן שכמותו.  ומיום אתמול שוכב הוא כאבן, דומם, נטול-לשון ולוהט... גם הסוס אבד, גם העגלה – ואין מלה בפיו... נראה הדבר שהערלים ארבו לו בדרך... לא פעם התפארו עליו... הזהירוהו...

נבהל וחרד מהר ישראל-חיים אל  שכנו האומלל.

--------------

כל יום הששי והשבת וגם יום הראשון, הוא חג הפורים, לא יצא ישראל-חיים מתוך ביתו של החולה.  סעדהו על ערשו, תמכהו ושרתו.  עשה בשבילו את כל אשר היה ביכלתו לעשות.  אורי-משה לא הקיץ כל אותם הימים ואי-אפשר היה להציל אף דבר אחד מפיו.  צעק, התלבט בחומו, דבר דברים מטורפים ולא מובנים.  הביא אליו ישראל-חיים את ה"דוקטור" בעצמו, הלה רק הניע בראשו: – אין כל תקוה...

עברה השמועה בתוך העיירה, באו נשים צדקניות אחדות, בקרוהו שנים-שלשה שמשים של ה"חברה-קדישא", ישבו שעה קלה בבית והלכו להם – לא אָהבו את החולה בעיר; רבים עוד הצדיקו עליו את הדין...

ישראל-חיים לקח וחלק מכל הטוב אשר הביא "מדרכו הצלחה" חלק כחלק בינו ובין בית החולה.  שלם לרופא ובבית-המרקחת והוא ואשתו לא יצאו מביתו של אורי-משה.

ובחג הפורים לא הלך ישראל-חיים לבית-המדרש לשמוע את המגלה לא בערב ולא למחרתו בבוקר.  רק לעת-ערב נזכר בבניו הקטנים אשר חכו ליום זה בעינים כלות ויבוא לביתו "לערוך את הסעודה".

בסעודה שתה ישראל-חיים כוס אחת או שתים מן היי"ש, מתנתו של ר' ליב ביריזין לפורים; עיף ויגע היה מאד, זה שלושה ימים שכמעט לא נתן שנה לעיניו, הארוחה השבעה והמשקה החריף שלא הסכין לשניהם מימיו, פעלו את פעולתם... צנח על הספסל הארוך והרחב ל"חטוף" שֵנה כל שהיא וישן שנה עמוקה וכבדה.

עם הנץ החמה העירוהו.  על ידו עמדה ברינה אשתו של אורי-משה מתמוגגת בדמעות: – מהרה, ר' ישראל-חיים, הוא גווע... קורא הוא לך... כל הלילה קרא לך... קרא ולא פסק...

– התחיל לדבר?... נו, מהולל שם ה'! – וישראל-חיים מהר אל ביתו של השכן.

בבית הקטן והדל דלקה עששית קטנה מפוחמה מעלת עשן, אל הגלה הפקועה מדובקה פסת ניָר צההבהב ומחֹרך ותפיץ אור כהה קלוש.  הילדים עמדו חצים ערומים, נפחדים ורועדים בכל אבריהם, כשיות נדחים, עומדים צפופים ונפחדים ביום סופה.  על שק של תבן מעוך וכר קטן צנום ומגואל למראשותיו שכב החולה.   פניו מחודדים, חורים, לחייו שקועות מתחת לכתנת הפתוחה מתבלט חזהו הרזה והגרמי כשהוא עולה ויורד, יורד ועולה כמפוח, ועיניו פקוחות ... פקוחות, תוהות, מבקשות..

– עיני כהות... חשכו... איכם?  אשתי... ב-ני...

כולם קרבו אל המטה רועדים מפחד, דוממים.

- איה יש-ר-אל-ח-יים?  קר-או לו...

- הנני, חביבי, פה לעיניך, האינך רואה אותי?  – אמר ישראל-חיים ברחמים רבים.

– עיני כהות... הר-ג-עים ה-אח-רו-נים... ישר-אל-ח-יים... ר' יש-ר-אל-ח-יים, אני ח-טא-תי לפ-ני-ך, מחל נא לי!

– ה' ימחול לכלנו... – ענה ישראל-חיים כשהדמעות עמדו וחנקו בגרונו, אתה לא חטאת לי, ונהפוך הוא... אחא... אני לא השיבותי לך את חובך...

והחולה אינו שומע כלום, נשימתו קצרה וטרופה והוא חוגר שארית כחותיו ומתחיל מדבר מהרה-מהרה, כמתירא שמא יפסיקוהו באמצע הדבור או כחכותיו יעזבוהו ולא יספיק להתודות.

– אז... אני... אני ל-קח-תי... כלומר: ג—נב-תי את החבילה עם הב-שר... בבי-תי לא ה-יה מאו-מה... רע-בו... מחל נא..

איזו נימה טמירה לא מובנה ולא מושגה התרוננה פתאם לרגע בתוך לבו של ישראל-חיים, אותה ההכנעה התמידית שבפניו נתעלמה, הזדקפות פנימית הורגשה מעצמה בתוך תוכו ובכל הויָתו, פניו הקלושים והחולניים שונו לגמרי והוא – כולו אחר, נשגב, נעלה, מכיר את עצמו, יודע את ערכו עומד זקוף, רציני, מְרַחם ומרֻחם, מְנַחם ומנֻחם, עונה ואומר וכל מלה מנויה, וכל הברה מדודה.

– הכל מחול לך, הכל סלוח לך ומכופר  ועכשיו, אחי, נאמר נא שמע ישראל...

ועיניו של ישראל-חיים נתונות בגווע, מישירות נִכחן ונטויות בפניו של הגוסס, ונוגה סודי, קדוש, נשפך ושופע מתוכן: – אמר נא, אורי-משה, אמר נא: שמע ישראל... ה' א-ל-הי-נו... ה' א-חד... והגווע מתאמץ, חוגר שארית כחותיו וחוזר אחריו מלה במלה, ופניו הוארו.  איזה חן מיוחד, איזה הוד רוחני, קדוש וטהור היה שפוך על הפנים הדונגיים, המחודדים.  דומה כאילו העינים הכבות רואות... רואות ומביטות אחרת לגמרי... רואות הן שערי שמים נפתחים לפניהן...

– ה', הוא האלהים!  ה', הוא האלהים!   – מלחש בדחילו ורחימו ישראל-חיים ועיניו נטויות למעלה אל השמים המזהירים ודמעות גדולות תלויות בריסי עיניו מבריקות כנגד הנר הדולק בידה של ברינה, העומדת למראשותיו של אישה הגווע קפואה בצערה הגדול.  – ה' הוא האלהים!...–מלחשים שני האנשים לחש קדוש ונשגב, וקדושה היא הלחישה, ומתרוממת ועוברת היא מלחישה לזמרה,לְרֶנֶן קדוש, לשירה נשגבה ונעלה...

וברגע זה נסתלקה זוהמת חייהם של שני השכנים. נטהרו שתי הנשמות וזוקקו בכור העוני והשפלות, וזכות כשלג וטהורות כזוהר הרקיע נשקו זו את זו, התפללו זו על זו ובקשו רחמים על עצמן ועל אחרים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה