_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בָּגַר

אברהם שוער

לתוכן הענינים

א.

נרגז מצלצל ה״שעון-המעורר״ את ה״דין-דין״ הצרוד שלו.  נשמעות פסיעותיו המהירות של החלבן העולה ויורד במדרגות כשהוא מעמיד בקבוקי החלב אצל הדלתות והמזוזות.  חוצָה את האויר שריקה פתאומית דחוקה, עזה ונמרצה – ומשתתקת.

הבוקר ער...

אזנו של ווילי קולטת את כל הצלילים הללו הקרובים והרחוקים, והם חודרים אל קרבו פנימה ומרגיזים אותו.

במהרה יתחילו לעורר גם אותו.

רגיל הוא ווילי לרוגזה של הבוקר: משתעל ונאנח יקום האב, נרגשה מקשת האם בקיתוניה וקנקניה במטבח הצר והאפל; מתיז ומפרכס, מחלחל ומפעפע אצל הכיור הדייר שלהם מר גולדמאן... נפתחות דלתות ונסגרות שם אצל השכנים... רגיל הוא בכל אלה זה מכבר והסתגל אליהם.  אין הוא יכול להסתגל אל דפיקתו החשאית והעמומה של אבא, כשהלה בא לעוררו, ותמיד הוא עונה נרגז:

– שו-מ-ע  א-נ-כי!

וקולו עמום הוא כך, צרוד וזועם, – יש שנדמה לו, שנער נרגן אחר עונה, נער אחר ולא הוא.

קר.  מתכווץ הוא ומתכנס כולו אל מתחת לשמיכה הבלה והדקה.  מושך הוא אותה עד למעלה מראשו ומקפלה תחתיו ננעץ ברגליו בקצה השני שלה ומהדקה אל דפנה של הספה הנמוכה, – וכן היא נמשכת ומתמתחת ממעל לו כדף דק וקשה, – אומר הוא להתחמם באופן כזה, להסתר מפני הקור.

ישן הוא ווילי בחדר-האוכל על הספה הישנה והבלה, אשר קפיציה מזדקרים חוצה מתוך העור המעוך והקרוע במקומות שונים.  ווילי מוכרח להתחכם בשעת שכיבה ולהזהר, שלא ידקרו הקפיצים בבשרו.  מן הסדק אשר מתחת לדלת, במקום שאינה מהודקה היטב אל הסף, חודר אליו ישר קור גדול; נושב גם מן החלון הסמוך.  אין לו מקום אחר לישון בו.  בחדר אחד ישנים אבא ואמא ושני הפעוטות, החדר הגדול והחם נתון לדייר, למר גולדמאן.

במשך הלילה הקיץ פעמים רבות משנתו מחמת הקור, שכב ער ומשך את השמיכה לכאן ולכאן, – ואך זה נרדם וכבר...

קר יהיה גם היום.

מצטנף הוא צנפה ככדור.  מהדק את ברכיו החדות אל בטנו, מחבק את עצמו בשתי ידיו, – מפשיל את השמיכה ממעל לראשו – נחשפות הרגלים!  הוי, מה מלפף הקור... ברר!

לאט ובכבדות מתבהר הבוקר בחוץ.  בעד הוילון הדק והמעוך, אשר על החלון, יחדר האור הקלוש של בוקר-דצמבר מלא אדים.  ווילי מעיף עין אל החלון, – רואה הוא את הזגוגיות התחתונות הקפואות ולבו מתכווץ בקרבו מן המחשבה הנוגה: גם היום קר כמו אתמול.

ושוב יתכנס ראשו ורובו מתחת לשמיכה.  אופל.  מנסה הוא לגהור.  חם – תקצר נשמתו והמוך הזהום הבולט מבין קרעי השמיכה נכנס לתוך פיו... טפו!

ברגעים עגומים כאלה, בשעה שבחוץ לא אור ולא חושך, והוא[1] – לא ער ולא ישן, – נדמה לו הכל איום.  מרגיזו כל דבר ומחרידו, אפילו רתיחתו של הקומקום, אפילו שריכתם של סנדלי האם.  מן האפלולית נשקפים לו מתוך החלון פחדים נסתרים האורבים לו, המצפים בחוץ ליציאתו.

נשמעה שריקה... עבר אבטומוביל פוחז.  ר-ר-ר-... ״מעבר לדרך״ נשמע רשרוש כאילו שופכים קטניות על-גבי פחים – ווילי יודע, ששופכים פחמים אל תוך המרתף אצל אחד הבתים ברחוב.

עת לקום.

זועף מצליף הוא מבט עגום על החלונות עם הזגוגיות הקפואות.  נדמה לו שמאן-דהוא מוזר, אי-מושג, עומד ומביט עליו משם בעיניו הקפואות, אשר בבותיהן לבנות ובולטות.  מסתמר כל גופו, דמו קופא בעורקיו.  נורא.

הוא ישכב עוד רגע.  רק רגע אחד.

עיניו נסגרות, שוכב הוא והוזה: – רחוק מאד מזה, שם בקצוי צפון אצל הציר, אצל ים-הקרח בעצמו הנהו.  קר שם מאד.  העוף הפורח באויר יגלד, יקפא ויפול כאבן ארצה, כשרגליו פשוטות וכנפיו פרושות.  הדוב הלבן... גם לו קר שם.  שוכב הוא צנוף במאורתו אשר כרה לו בשלג, שוכב מקורס וישן.  הוא, ווילי, תייר הנהו.  נוסע הוא לגלות ארצות לא נושבות, רחוקות.  שוכב הוא באהלו הנטוי מעורותיהן של חיות-הצפון על מצע עשוי מעורותיהם של צביים.  מכוסה הוא באדרת שער של דוב לבן, אשר הרגו בעצם ידו.  מדורה גדולה בוערת בפתח האוהל.  עצי לבנה ואלון יבשים בוערים... נעים מאד ההבל החם העולה מתוך המדורה...

– טיק-טיק-טיק!... קומה, ווילי!  תאחר לבוא אל הישיבה...

– שו-מ-ע  א-נ-כי!  שו-מ-ע!...

רועד מקור, כששניו נוקשות זו בזו, ממהר הוא להתלבש.  הקרח מביט עליו זועם מבעד החלון, המים בכיור ״קודחים״, דוקרים כמחטים.

החצי אחר השביעית כבר עבר.

הולכת לה האם סרה, זועפת.  פניה חמרמרים.  מקישה היא בכעס בדלת, ״משלכת הכל״... שוב רבה מסתמא עם אבא ובודאי שוב על-אודות מר סורקין והשבת...

נרגזה היא מגשת לו כוס קָפה שחור ודקיק.  ״מטילה״ לפניו פת לחם קיבר ורוטנת:

– אכול, שתה, – כל זמן שיש...

מאחורי הדלת נשאת תלונתו של אבא, קולו חולני, צרוד:

– התחילה כבר... מה לך ולהילד?...

– אינך רוצה בפת קיבר... לגלוסקאות תתאוה.  אפשר רוצה אתה בלחמניות וחמאה?  שמא רצונך בכוס חלב של שיפילד או בורדן?  לכה איפוא, בני, אל מר סורקין, לכה אליו, הוא אינו מחלל את השבת... אמת, גם אבא שלך מן השומרים, ברם, ביש-מזל הוא... אחר לבוא קצת... ומצא את דלתו של הקדוש-ברוך-הוא כשהיא סגורה.  תמיד מאחר הוא אבא שלך...

אבא מצליף עין זועמת על אמא, מקיש בדלת ויוצא, ואמא פורשת לקרן-זוית ובוכה.

 

ב.

קר.

הרחוב מלא אנשים.  כולם מלובשים בגדים חמים וכולם טרודים, עסוקים, אצים, רצים.

עד הישיבה מרחק גדול.

ירד הלילה כל-כך הרבה שלג בחוץ.  עומדות הרכבות, הטראמים.  הרבה אנשים עומדים פה... שורה שלמה אחד אחר אחד... עומדים הם זועפים וצפופים ומחכים.

מוכרח הוא לעבור אל העבר השני והם – חוסמים בפניו את הדרך.  עליו לעמוד ולחכות.

לפניו עבר אבטומוביל אחד.  מכיר הוא אותו, את האבטומוביל, זה הוא של מר סורקין.  יושב לו שם איזי ברחבה, מוליכים אותו אל הישיבה.  אילו הרגישו בו ולקחו גם אותו...

וטוב היה לשניהם.  איזי קטן, האבטומוביל – גדול.  היו יושבים שניהם ומשיחים זה עם זה והאבטומוביל יעוף לו...

הכל יש לאיזי זה: אדרת חמה, כובע-שער חם, נעלים, ערדלים ופוזמקאות חמים, כסיות חמות על ידיו, הכל יש לו...

מר סורקין הוא שומר שבת והאלהים אוהבו ועוזר לו.  כולם אומרים כך.  ואבא אומר... אבא אומר, שצריך לשמור את השבת לא מפני שהאלהים ממציא לו לאדם את פרנסתו בששת ימי המעשה, אלא...

אין הוא זוכר את המסקנה של אבא.

ומר מילנר, הרבי שלו, בדברו על המן אָמר... ומר סילבר המנהל אומר...

וזוכר הוא שכולם אומרים, אשר האלהים מברך ועוזר לשומרי השבת, ואבא אומר...

מה אמר אבא?

מר סילבר בודק את ציציותיהם ומצוה לשמור את יום השבת.  ומר גולדמאן...

ובערבוביה של מחשבותיו נזכר הוא בישיבה.  עומד הוא פה ומחכה.  ושם... הוא יאחר... מר סילבר אינו אוהב את המאחרים.

זזו הרכבות[2], הטראמים.

נתרוקן קצת הרחוב.  עכשיו – מהרה, מהרה...

הנה הוא הגשר הגדול.  יעבור רק את הגשר, יפנה הימינה, אחרי כן ישמאיל... כמה עוד ״בלוקים״? אחד... שנים... הרבה עוד.

אין הקרח גדול כמו אתמול, אבל הרוח... אין מפלט ממנו!  נכנס הוא אל תוך הצואר החשוף, נושב בחזה, על הקִבָּרות של הרגלים מנשב הוא, ודוקא באותו מקום, אשר הפוזמק שלו קרוע קצת.  רוח עז... דוקר הוא ברקותיו, צורם את אזניו ומה מר בחוטם, ולא עוד, – נושב הוא גם אל תוך פיו, קשה עליו הנשימה.

וללכת... עוד רב הדרך מאד, מהלך גדול.

והולך הוא והולך... והרהורים מהרהורים שונים עולים, ונפלאים הם ההרהורים.  מעולם לא חשב מחשבות כאלה.

אבא שומר שבת, מר סורקין גם הוא שומר שבת הנהו.  ולמר סורקין יש אבטומוביל... איזי שלו יושב לו כבר בישיבה... והוא יאחר שוב... תמיד מאחר הוא... אלמלי ראהו מר סילבר... קשה לו לשמוע כשהוא מתחיל בקולו הרך והצרוד מזוקן: א-חר-ת... שוב אחרת... ומניע הוא בראשו השב: בכל פ-עם  מ-א-חר אתה...

מדבר עמו מר סילבר עברית, מהמחלקה של ״עברית בעברית״ הנהו.

ווילי תוחב את ידיו לתוך שרווליו הקצרים והצרים עמוק-עמוק.  קר לו בראשי אצבעותיו.  כופף הוא את ראשו לפניו קצת ורץ לנגד הרוח.  רץ, רץ... והרוח מפזר את כנפות מעילו, נושב כמתכוון אל תוך חזהו דוקא.  כמה קשה עליו לנשום!

טוב היה לרכוס את המעיל – אין פנאי.  והאצבעות קפואות ואינן נשמעות לו, – ועל החלון של חנות לרפואות כבר עשרים אחר השמינית...

מה מאוחר!

– א-חר-ת שוב... – משקשק באזניו קולו הצרוד של הזקן.

הנה בית-היראה לנוצרים, – השעון שעליו מראה שלשים וחמשה.

מוטב שלא להסתכל כלל בשעונים.

והוא רץ והקרח רודף אחריו.  משליך עליו שלגו, מלקק בלשונו הקרה את לחייו, צורם את אזניו, צובט לחייו, מקיש על חטמו...

רגלו השמאלית שקעה בערמת שלג, נכנס השלג אל תוך הנעל הבלויה.  קופאות האצבעות... והימנית – כאילו היא ערומה, חשופה.  אפשר הופשל הפוזמק... אין פנאי להביט!

הנה! הנה היא הישיבה.  אין השעה כל-כך מאוחרה, לחנם פחד לבו.  השעון שעל החנות של כלי-זהב מראה רבע לפני התשיעית – והישיבה הנה היא!  וחביב נעשה עליו הבית הצהבהב, אשר תמיד היה רוצה להתחמק ולצאת ממנו רק ליום אחד, לשעה אחת, – עכשיו חביב הוא עליו... אין בו שלג ורוח וקרח.

 

ג.

צלצול עז, נמהר...

הפעמון קורא, מזהיר, מאיים...

הילדים רצים, אצים... מזדרזים להכנס.

וגדול ורחב הוא החדר ועגום מאד.  עוד לא הוחם כל-צרכו בקיטור.

אור צלול, קר.

נכנס המורה.  בעל פנים חורים, חולנים ועינים חומות, עגומות ונוחות.

פותח הוא את הפנקס.  קורא במתינות את שמות התלמידים.  רושם את המאחרים, את החסרים.

מתפללים.

ווילי יושב במקומו אצל הקיטור.  מחכך הוא אצבעותיו של רגלו השמאלית ברגלו הימנית.  קפאו כל-כך האצבעות של השמאלית.  כמעט שאינו מרגיש בהן.

– נראה, – חושב ווילי בשעת התפלה, – שקפאה הרגל לגמרי.

והתפלה נמשכת.

המורה מבאר את התפלה עברית.  המחלקה היא של ״עברית בעברית״, ואבא מסר אותו בכונה הנה, אף כי הישיבה כל-כך רחוקה מרחוב מגוריהם.  אבא אומר: – בישיבה, ווילי מסתופף כל היום... מלה מוזרה אמר אבא ונשכחה ממנו, – מלה יפה מאד.

אוהב ווילי את אבא ומרחמהו.  אמא, אמנם, חכמה, לדעתו, מאבא, – ברם, אבא... צר לו עליו, ״הם״ מצערים אותו.

הם... ואין הוא רוצה אפילו במחשבה לברר לעצמו את ה״הם״.

מתבייש הוא.

קר... הקיטור עוד לא העלה חום כל-צרכו, אך הוא מתחיל... והוא כולו קפוא. ״מתחת לכף״ בוער... בודאי מן הקָפה השחור ופת הקיבר שאכל על לב ריק.

– וה-ע-רב נא... כלומר: המ-תק... הנ-עם... עשה מתוק... משתדל המורה לבאר את הברכה.  ווילי שומע ובלבו עולים שלא ברצונו דבריה של אמא:  הסוכר עכשיו ביוקר גדול, פי-שלשה גדל מחירו... ושומרי השבת...

מר גולדמאן אומר, שבכל בתי-החרושת, בכל ה״שאפּים״ הוסיפו על משכורתם של הפועלים.  ישנם ״בתים״ שהגדילו את השכר הקבוע עד חמשים אחוז.  אצל מר גולדשטיין, ה״בית״, שמר גולדמאן עובד שם, משלמים לגזרן אמן פי-שנים – בקצור, כולם הוסיפו, חוץ מה״בתים״ של הצדיקים הללו, שומרי השבת, רובם הגדול לא הוסיפו כלום והמועט שבהם הוסיף במדה זעומה מאד.

– ואין חידוש בדבר, – מתלוצץ מר גולדמאן, – האדונים סורקין וכדומה לו עושים רק לשם שמים, ה״שאפים״ שלהם הם בתי-חסד, מושבי-זקנים... כלום אפשר לבוא בטענות על בריות קדושות כאלה? הלא הם ממציאים פרנסה רק בשביל שומרי-השבת... והאבטומובילים ופנקסי הבאנק העבים... והפנים השמנים... והכרסות... זה להם משהו מחלקם לעולם הבא... מטעימם הקדוש-ברוך-הוא קצת טעם גן-עדן...

ומר גולדמאן צוחק, – צוחקת גם אמא...

ואבא... ברם, אבא אומר, שכדאי הוא יום השבת לסבול... נשאו אבותינו וסבלו הרבה יותר מאשר סובלים אנחנו, הם מסרו את נפשם על קדושת השבת... ואלמלא השבת שעמדה לנו כבר...

– היה נופל הקדוש-ברוך-הוא מהרקיע השביעי – נכנסת לתוך דבורו אמא ומפסיקתו.

– וכל העולם כולו היה חוזר לתוהו ובוהו – מוסיף מר גולדמאן.

ואבא עומד נבוך, עלוב... ואמא מתחילה ״לטעון״ ולבכות.

תמיד בוכה אמא, הדמעות מצויות אצלה.

אבא אינו בוכה, והוא מרגיש בצערו של אבא יותר מבצערה של אמא.

מדוע? – אין הוא יודע בעצמו.

– ואל תביאני לידי נסיון...

המורה מבאר – צריך לשמוע.

ווילי מטה אזנו ומקשיב.  רוצה הוא ״להתעמק״ בדבר, אבל דברי המורה פורחים באויר כצפרים עפות ועוברים ומתעלמים ואין הוא קולט אותם, – ושוב הרהורים...

נסיון... כגון אבא... כן, אבא עומד בנסיון... הביא אותו הקדוש-ברוך-הוא לידי נסיון גדול וגם לידי בזיון...

כן, גם לידי בזיון... מי הוא זה ואיזה הוא מר גולדמאן? ואבא? אבא הוא ממשפחה מיוחסת שם ב״יורופ״, אביו של אבא היה רב...

– הלאה!...

טוב שֶבֶּנִי ״חבר״ עמו היום, הראה לו טרם ירגיש בו המורה את ״המקום״ והוא פסק את פסוקו.

מחמם הקיטור.  מהבל עליו הבלו החם והמישן.  עיניו מתדבקות... שנתו היתה מטורפה כל הלילה.  אילו אפשר היה עתה להתמתח פה על הקרקע סמוך אל צנורות הקיטור... היה שוכב לו עכשיו וישן...

מטרידתו עוד רגלו השמאלית.  חש הוא דקירה באצבעותיו.  היה טוב לחלוץ את הנעל ולשפשף את אצבעות רגלו היטב, אבל פה... מן הנמנע הוא לעשות כדבר הזה, מחכך הוא ברגלו הימנית את השמאלית, מחכך בחשאי מתחת לספסל.

– את החומש... מה היה לך היום? – לוחש אליו בני, בדחפו אותו בכתף.  – לומדים זה כרבע שעה חומש והוא מביט כתרנגול הודו בסדור!

– צלי אש... על מצות ומרורים תאכלוהו...

אייבי שווארץ אומר... אייבי הוא הטוב מכולם.  קולו צלול, דבורו מחותך וברור, מדבר עברית כאילו היא שפת-אמו.  אבא שלו עשיר... טוב מאד לעשירים... הכל אפשר להם... יש להם כל-כך הרבה פנאי.  מדבר הוא עם אייבי רק עברית.  ואמו – גם היא מדברת עברית.  חברה היא באגודת ״אחיעבר״, שמדברים בה עברית.  יכול היה גם אבא שלו לדבר עברית, אלא שאין לו פנאי, ודעתו קצרה...

פעם אחת התחיל אבא לדבר עמו עברית.  נטפלו עליו אמא ומר גולדמאן ולגלגו... ולגלגו... אילו היו מדברים בביתם עברית...

כולם אוהבים את שווארץ: המנהל, המורה... כשבאים מבקרים, שואלים אותו תמיד בראשונה.  יושב שווארץ מלפניו בשורה אחת עמו, על-כן נראים לו הכל... מה מרובה ארוחת-הבוקר שהביא! כעכים רכים שנחתכו בתָוך וביניהם מונחים נקניקים שמנים... כמה נודפים הם... היה אוכל אותם לתיאבון... אילו היה לו עכשיו מרק חם, שמן...

– הפסקה.

סגר המורה את החומש.  ״המשגיחים״ אוספים את הסידורים ואת החומשים.  כולם קמים ממקומותם, מחלצים את אבריהם, מתמתחים... כל אחד ״חוטף״ מה לתוך פיו, סועדים קצת עד ההפסקה הגדולה.

במהרה עוברת ההפסקה הקטנה.  כולם יושבים כבר על מקומותיהם.  המורה מקריא:

– בח-דר י-שבו של-שה... של-שה נע-רים ואכלו...

דממה.  שורקים העפרונים, חורקים העטים, נשמע רשרושם של הדפים במחברות כשהתלמידים מהפכים אותם.  המורה הולך לו לאט בין הספסלים, ממשיך ומאריך בבטוי המלים וגוחן פעם לצד זה ופעם לצד זה, מסתכל בהעברה אל תוך אחת המחברות, מעיר על השגיאה, מתקן... גוער... ומקריא הלאה מתון-מתון:

– ל-חם, חמ-אה, גלוס-ק-אות...

מתמלא פיו ריר.  אילו היה לו עכשיו ה״קצה״ של פת הקיבר, אשר אמרה אמו לתת לו בדרכו אל החדר, והוא לא לקח ״מפני הבושה״, – עכשיו היה יושב לו וכותב כשהוא מכרסם בצנעה, גוחן ומכרסם וכותב... ואיש לא היה מרגיש בו.  סֶמי גולדשטיין מן השורה הרביעית עושה ככה.  מכרסם לו להנאה תפוח גדול אדום ועסיסי...

 

ד.

השעה השתים-עשרה.  ההפסקה הגדולה.  התלמידים מבני דלת-העם ירדו למטה, אל חדר-האֹכל.  מוכנה להם שם סעודת-הצהרים.  יודע ווילי מה שיאכלו שם היום: לחם מרוח בחמאה, חלב חם או קפה חם, הקפה חם מאד, כמעט רותח...

פעם אחת ״קנה״ אבא סעודה שלמה כזו... גערה בו אמא, צעקה ובכתה.

חושבים אותו לעשיר... מה נכספה נפשו עכשיו לשבת שם עם העניים ולאכול...

אלמלי ירד לשם, היו נותנים גם לו, – אין בודקין למזונות.

אולם הוא לא ילך, אפילו אם ימות ברעב... לא ילך... בושה... ואפשר עוד יוָדע זה לאבא, ואבא...

אבא גאה מאד.

״דל גאה״ – קוראה לו אמא.

נפלא הוא אבא.  ווילי מכיר בנערים העשירים הרבה ממנו והם אינם משלמים שכר למוד וגם אוכלים במדור-התחתון עם העניים, ואבא שלו – החסיר את נפשו ונפש בניו ו״קנה״ סעודה שלמה בשביל התלמידים העניים.

חמשה דולאר... בחמשה דולאר עלתה לו הארוחה.

כמה צעקה אז האם, צעקה ובכתה.

הנה יושב לו גליקמאן, לואי... יושב ועל ברכיו פרוש נייר גדול ובו כל מיני מאכל.  הביא מביתו חלה שלמה אחת מחותכה לחתיכות דקות ובין החתיכות קציצות קרות גם נקניקים בדמות שפופרות ועוד שנים תפוחים גדולים.  ממולו יושב לו אייבי העבה ו״לועס במלוא לחייו״... נתח פשטידה גדולה ממולאה צמוקים ותפוחים מטוגנים בדבש... הוא לא יאכל את כולם... אי-אפשר לו לאכול את הכל... כל כך הרבה... הוא יבקש ממנו נתח קטן של פשטידה... פעמים רבות נתן הוא לאייבי... אך לא!  הוא לא יבקש... בזיון גדול יהיה אם הלה ימאן... מוטב שלא לבקש...

על אדן החלון פזורים שיורי אוכל: פרוסות לחם, שברורי כעכים, פרורי נקניקים... הולך לו ווילי, כמו מבלי משים, ויושב לו על האדן.  נושב קצת מן החלון, – ברם הוא יושב לו במקומו, – ומבלי הביט לאחוריו ממשמשת ידו, סתם ממשמשת ולוקחת – נמצא לתוך ידו נתח לחם, שיור של איזה נקניק והוא שם אותו ברשלנות לתוך פיו ולועס לו ״סְתַם״, לא לשם הנאה – הרי אכל לשובע... אלא, סתם...

היסטוריה...

אוהב הוא ווילי את השעור הזה, חביב הוא עליו מכל יתר הלמודים, והמורה, מר מילנר, יודע לספר.

אלכסנדר ינאי – מספר המורה – ישב עם שריו ועבדיו מסביב לשלחנות... יינות... שמנים... מאכלים טובים... ישבו ואכלו ושתו... המנגנים נגנו בכלי שיר... שפחות יפות יצאו במחול והתלינים... באותו שעה הוקיעו התלינים לנגד עיניהם את הטובים שבפרושים אחד אחר אחד...

ולעיניו של ווילי עומדים שולחנות גדולים וערוכים לפני המסובים בכל מיני מאכל... בשעה אחרת לא היה מתענין כלל בדבר סעודתו של אלכסנדר ינאי, הוא היה אז רואה בדמיונו את הצדיקים והחסידים המוקעים, היה רואה את הדם הנוטף טפות-טפות מתחת המסמרים הנתקעים בבשר החי של הצלובים ולבו היה מכה, סוער... עכשיו הוא רואה את השלחנות הערוכים, הפנכות המלאות תבשיל חם ושמן והאד מתמר ועולה... והפנכות עמוקות מאד... עמוקות, גדולות ורחבות...

כמה רעב הוא!

וכל היום כאילו להרעימו, מדברים ומטפלים באכילה! בחומש, בשעת ההקראה, ועכשיו גם ההיסטוריה מטפלת באכילה.

והמורה הולך ומספר... כולם שומעים, כל האזנים נטויות.  המורה מספר את תולדותיו של אלכסנדר, את אָפיו, תכונתו ותאוותו לשררה, את תשוקתו לעשות גדולות... מבאר הוא את שיטתם של הפרושים, אופן הבנתם את החיים ועיקרי אמונתם.  את מדתם של הצדוקים, שיטתם... ההבדל שבינם לבין הפרושים.  על הריבות והקטטות הוא מספר ועל מלחמת הכתות... ומספר הוא על העם שעמד בתוך, בין שתי הקצוות, וזה מושך אותו לכאן וזה – לכאן... את הכל מספר ומבאר המורה.  והענין כל-כך חדש והספור כל-כך מלא ענין... והנה לאזניו של ווילי מגיעים דברי המורה: ״לפני מיתתו של אלכסנדר ינאי אמר לאשתו: אל תתיראי לא מפני הפרושים ולא מפני הצדוקים, אלא מן הצבועים, שעושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס״.

ושוכח ווילי את רעבונו.  לבו נתון כולו לדברי המורה ושיחתו.  נזכר הוא בכנוי זה, צבוע... כשמתקוטט מר גולדמאן עם אבא, קורא הוא לו תמיד ״צבוע״, – והוא מקשיב לביאורו של מר מילנר על-אדות הכנוי צבוע.  – צבועים, אין הכוונה באמת צבוע בצבע... את האנשים אין צובעים, – מחייך הוא, – אלא האנשים שאין תוכם כברם קוראים להם בשם הזה.  קורח ועדתו היו צבועים, מפני שעל פי האמת קנאו במשה ואהרן ובקשו שררה לעצמם ואמרו שמרחמים הם על העם, כי משה משתרר עליהם.  ישמעאל בן נתניה הרג את גדליהו ובהודע לו שעולי-רגל באים המצפתה, קרע את בגדיו ויצא לקראתם הלוך ובכה, ואחרי כן התנפל עליהם ושחט את כולם לתוך הבור, – הוא היה צבוע.  אולם האנשים, שאין דעתם כדעתנו והם מגלים לנו את לבם, אומרים מה שהם רוצים ועושים מה שעושים על-פי שכלם ורוחם, – אינם צבועים, כי הם אינם מרמים.  אפשר לבלי הסכים לדעתם, להתוכח עמם, אבל אסור לבזותם ולשנוא אותם...

ווילי יושב ושומע וחושב: הרבי הזכיר את קורח, את ישמעאל בן נתניה ולא הזכיר את מר סורקין! ונזכרות לו טענותיו של דיירם, מר גולדברג[3]: מתעשר הוא מחורבנם, מדמם וזיעתם של שומרי השבת התמימים!  ואמא גם היא קובלת, שמר סורקין עשה את כל עשרו רק על-ידיהם.  ״מדבר הוא רכות, עיניו תמיד מוצלפות למעלה – ומעביד את אחיו חנם!״

– והלא זהו צבוע! – חושב ווילי.  – מאיש כזה צריך להתירא... אלכסנדר ינאי אמר זאת בפירוש.  ומדוע אבא אינו מתירא ממנו?

– מר סורקין שלך הוא צבוע מן המין היותר גרוע! – קרא מר גולדמאן אתמול בלילה וגם הוא... הוא – על אבא אמר – גם הוא צבוע... לא היה טוב מסורקין אילו היה עשיר...

– ״גינוסה״! – קרא אבא.

– אידיאליסטון עני! – צעקה אמא בעמדה על צד מר גולדמאן.

– ומה זה ״גינוסה״? ומה זה אידיאליסטון? אפשר הראשון הוא כעין הצדוקים הללו והאידיאליסטון הוא מן הפרושים... כגון הפרושים... והלא אין להתירא לא מפני זה ולא מפני זה... ולמה הם מתקוטטים?

ואפשר... אפשר מר גולדמאן הוא בעצמו צבוע?... ונזכר ווילי בדברי אבא, שמר גולדמאן זה כשהתודע אליהם היה תמים, ישר דרך והיה ציוני נלהב... אבא יודע אותו עוד משם, מ״יוּרופ״.  גם הוא למד באיזו ישיבה גדולה שם... אבא אסף אותו אל ביתו, השתדל בשבילו... ועכשיו נעשה ״גינוסה״...

ומי זה ״גינוסה״?

אפשר ״גינוסה״ הוא איש המתערב בסכסוך לא לו?...

ווילי חושב: למה זה באמת מתערב הוא תמיד בין אבא ובין אמא?  ומדוע תמיד אמא עומדת על צדו?

קנופמאן, היתום החי...

עולה על לבו אליקס קנופמאן... נער שלמד פה בישיבה לפני שנה, אשר אמו עזבה את אביו והלכה לה עם...

אין הוא גומר את מחשבותיו.  ניתק מה בלב...

מבקש הוא לבכות, אולם מתאפק הוא, אין הוא ילד קטן...

מה הוא מדבר שם מר מילנר זה?

ואפשר... אפשר גינוסה ואידיאליסטון הם שמות של גנאי?  ואמא קראה את אבא בשם של גנאי... תמיד היא על צדו...

אפשר לשאול את מר מילנר, אוהב הוא כששואלים אותו, אבל תמיד הוא שואל בתחלה: ממי שמע את הדבר?... לך ובאר לו הכל... כל מה שנעשה בבית!...

ואפשר אין אבא יודע מה שאמר אלכסנדר ינאי?  היום יאמר לו... יאמר לו, שבאמת מר סורקין צבוע הנהו וצריך להתירא ממנו.  מקרא מפורש בהיסטוריה, אלכסנדר ינאי היה אמנם אכזר, אולם מה שאמת – אמת.

חכם בודאי היה.

מתחילות, כמו תמיד, אחרי שעור של היסטוריה, שאלות ושיחות על ה״גבורים״.  כולם מתחרים זה עם זה וכל אחד בא בחבילות של שאלות.  אוהב המורה את השאלות ומעניין את התלמידים וממשיך בכוונה את הויכוחים.  מתרגלים הם בדבור העברי על-ידי הויכוחים והשאלות, והפסד ההמולה, שהם מקימים, יוצא בשכר הידיעות בהיסטוריה ורכישת השפה, – מצטדק הוא לפני המנהל, כשהלה מעירו על הפרעת הסדר במחלקה.

ו״העולם״ חי... העינים נוצצות, הלחיים מסמיקות והחדר מלא חיים.  התלמידים מדברים על הצבועים וכל אחד מביא ראיה מן התורה או מן הנביאים ואחרים – מן החיים, מנסיונותיהם היום-יומיים, והשעה עוברת – והשעור עוד הולך ונמשך...

– המורה, הגיע זמן תפלת מנחה...

מתפללים מנחה בצבור.  שווארץ הוא החזן.  מה נעים וצלול קולו, – אין כל חידוש בזה, הוא אכל לשובע...

כולם... כולם שבעים, הוא האחד הרעב.

צלצל הפעמון... כולם יצאו אל הרחוב לשאוף רוח ולנוח עד התחלת השעורים האנגליים.

ואצל הדלתות של הישיבה עומדים כבר הרוכלים והרוכלות איש-איש ״עם כל טובו״ לפניו.  כולם קונים, כולם... ואמות, וגם אבות, באים לבקר את בניהם.  ובידים ריקות אינם באים... זה מביא אוכל, זו – קערה מלאה מרק חם, עומדת במסדרון ומבטת כשבנה ״חוטף ואוכל״ בתיאבון, אחרות מביאות לחמניות, ממתקים... הנה עומד לו שם הגבן הזקן עם הקטניות המבושלות והממולחות קצת... שם בעל השומשמניות, ועל המפתן של הישיבה יושבת ה״סבתא״ על סלה וגלוסקאותיה החמות, המחוספסות סוכר, נודפות... נודפות... ווילי עומד ומביט.  בפיו עולה רירו, מפרכס מה ומפרפר באצטומכה, מחניק מה בגרון... מבקש הוא לבכות, אלא שהוא מתביש בפני חבריו.

אפשר יגש אל הרבי... עוד לא הלך לו... הנה הוא עומד ומדבר עם רבי אחד, יגש אליו ויבקש להלוותו סנט אחד או שנים... כולם עושים ככה ומר מילנר לא השיב מעולם פני אחד מהם, אף כי רבים שוכחים להשיב.  הוא אינו תובע, איש טוב הוא... כך, יגש אליו ויאמר, בעברית ידבר, אוהב הוא, כשפונים אליו בעברית, – הנה כך... יגש אליו ויאמר: אדוני, מר מילנר, תנה-נא לי סנט אחד... כן, הוא יבקש רק סנט אחד... מחר... ואם לא יהיה לאמא גם מחר אפילו סנט אחד כמו שלא היה היום?  ואז... ואז אי-אפשר יהיה לו להביט ישר אל פניו של המורה, אי-אפשר יהיה... ומלבד זאת אי-אפשר לגשת אליו... פניו בודאי חורים... כל היום לא אכל... והוא טבע כזה לו, כששואלים ממנו דבר, מיד אוחז הוא בסנטר, מרים את הפנים ישר למעלה ומביט לתוך העינים... ויראה שפניו דלים, חורים, יתחיל, כדרכו, לשאול, לדרוש, ואז... ואז לא יוכל להתאפק ויפרוץ בבכי לעיניהם של כל הנערים... הלא גם עכשיו מרגיש הוא בדמעותיו העולות...

 

ה.

עברו שלוש שעות ארוכות... למדו אנגלית.  הגיעה השעה השביעית.  צלצלה המצלה... הולכים הביתה.

ווילי רץ אל ביתו כל עוד נפשו בו.  השעה מאוחרה מאד.  ברכיו כושלות... יום כזה... שעות ארוכות וכבדות כאלה וכל אוכל לא בא אל פיו.

ושוב שלג. ושוב קרח ורוח זועף, חותך הוא את הפנים, חודר אל תוך העצמות, אינו משייר אבר.

נופל הוא אל הבית עייף וחסר-כח.  חולץ בקושי גדול את נעליו מעל רגליו הקפואות.  האם מצליפה מבט על אצבעות רגלו השמאלית – ועיניה מתמלאות דמעות.

– בני, בני המסכן!

– מה אתן לך לאכול, ווילי? ואין כל בבית...

– הגם הלחם אזל? – מסתמרות שערותיו ומתירא פן תאמר האם, שגם לחם אין בבית.

נתח לחם הצפינה לו אמו, חממה שוב קיתון של קפה שחור ודקיק ונתנה לו.

בחדר אפל.  מהבהב בקושי קנה הגאז, קפאו הצנורות.  הילדים מלופפים בגדים בלים ושמלות קרועות זו על זו, יושבים קפואים בעינים דומעות וחטמים אדומים ולחים מפני הקור בכסאותיהם הגבוהים.  ווילי נושב על הכוס, לועס את הלחם וגומע את הקפה הרותח, – מה רעב הוא!

ממולו יושבת האם.  עיניה הגדולות והשחורות דולקות מכעס והתרגשות.  יושבת ומדברת, ומדברת... קולה רועד... מספרת היא לווילי על חייה בבית אביה שם בארץ הרחוקה והטובה... ווילי יודע מראש מה שתספר, לא הפעם הראשונה זאת לו... ויודע ווילי, ששם, בארץ הרחוקה, היו אמידים, שם למדה בבית-ספר אחד, שנקרא גימנזיום, והיא היתה יפה... היפה בכל העיר, וסטודנטים רבים ובחורים ממיטב האנשים והמשפחות השתדכו אליה וחפצו בה, ואחרי כן... הגיעו ימים רעים מאד... האב מת... כל עשרם הלך לטמיון והיא... נדדה לבקש אשרה בארץ החדשה...  עבדה ב״שאפים״ שונים... קשה היתה עליה העבודה... לא היתה רגילה בה... גלמודה היתה... נזדמן לה אבא... בן עירה... ידעה את משפחתו, ידעה מעט גם אותו גופו... מן הבחורים המשכילים היה... והשאפ נמאס עליה...

– ידים של זהב לו... של זהב ממש... – קובלת תמיד אמא, כשהיא מגיעה בספורה אל המקום הזה, – כל מה שהוא מתחיל... כל מה שלוקח בידיו, יראה רק פעם אחת כיצד עושים את הדבר, וכבר המלאכה ידועה לו לכל פרטיה וכבר הוא  מוצא לו ״דרך״ חדשה, קלה ונאה באופן עשיתה.  אילו ״התלמד״, מי יודע לאיזו מדרגה גבוהה בחיים היה מגיע אותו האיש!  ואפילו עכשיו שלא שנה ולא למד, – הריהו מן ה״גזָרים״ המצוינים.  והנה כל אלו שאינם מגיעים לקרסוליו חופנים בימים הללו זהב, ממש חופנים – והוא... שומר שבת!  לא בברדיטשוב הוא ולא בצפת או בירושלים הקדושה... בניו-יורק הוא... באמריקה, ופה אין משגיחין בשבת... אי-אפשר... אי-אפשר... קודם-כל מחויב כל אדם לפרנס את ביתו, קודם-כל... זוהי חובתו והוא, – נפל בידי עלוקה זו, מר סורקין, עובד אצלו חנם, חמש שנים עובד הוא אצל האיש הזה!  והכל בשביל השבת שלו!  תומך הוא בכסאו של הקדוש-ברוך-הוא שם על הרקיע השביעי לבל יפול.

– ואלמלא רצה... אלמלא אהב באמת את אשתו, את בניו, – שומע הוא את קולה הספוג צער של אמו, – אלמלא... לא במקום הזה היינו יושבים, לא בחדרים האפלים והסרוחים האלה ולא ברחוב המלוכלך והמלא שאון והמולה; והוא בכשרונותיו הגדולים... אחר במקומו כבר היה מגיע למעלתו של דוקטור או של אינזניר... אבל כדי לעלות למדרגה כזו מוכרחים לחלל את השבת, והשבת יקרה לו גם מאשתו, גם מבניו.

– והלא, – טוענת היא שוב, – והלא אינו חרד וירא באמת.  אין הוא דומה כלל לכל אלה החרדים והיראים שהיתה מכירה בעיר מולדתה.  יש לו איזו אידיאות שהוא בעצמו המציאן ונמשך אחריהן, – משוגע הוא!

– מדבר אתה אליו: כל המון בני ישראל בניו-יורק רבתי ובאמריקה כולה, תשעים למאה מחללים את השבת, ובכל-זאת יהודים הם, האם ידין האלהים את כל היהודים האלה בדינו של גיהנום? – ״אין אני מאמין לא בגיהנום ולא בגן-עדן, עונה הוא – חכם אני כמר גולדמאן שלך, – ולא את הגיהנום אני מתירא.  השבת היא חוליה אחת, טבעת קטנה אחת באותה השרשרת הגדולה, ההולכת ונמשכת ומצטרפת חוליה לחוליה״... עושה הוא את הכל בשביל קיומו של ישראל.  תשעים אחוז למאה עושים את שבתם חול והוא ועוד בטלנים כמוהו מקיימים את האומה ומאריכים את ימיה...

– פעם אחת אמר לי, ששומר הוא את השבת וסובל ונושא כל-כך הרבה עליה לא מפני שדואג הוא לעתידו של ישראל ולקיומו, אלא יש לו טעם אחר בזה.  שיטה חדשה יש לו... אלהים... גם אלהים חדשים לו, והשבת היא החוליה, הטבעת המאחדת אותו עם האלהים שלו, – יש לו אלהים אחר...

– צא והבן!  יש לאיש איזה אלהים לו לעצמו ולאחרים אין חלק בו ומתיחד הוא עמו על-ידי שמירת שבת... יצא מדעתו האיש!... בין כה וכה ואשתו יחפה, בניו רעבים... ווילי, ווילי!  אין אני יודעת... אין אני יודעת... יוצאת אני מדעתי... יוצאת... או אעשה דבר כזה... דבר כזה... והאם נופלת מתלבטת על הספה הישנה והבלה ובוכה בכיה חשאית, עצורה...

ווילי יושב, שומע, מביט, רואה ותוהה... במחו מבצבצות שאלות, סתירות והשערות... וכל מה שלמד, וכל מה שיודע הוא מן התורה ומן הנביאים, מספורי האגדה ומדבריו של המורה מר מילנר, מדרשותיו של המנהל, הדורש ומדבר לפניהם בימי פגרה, – הכל עולה בלול במחו...

– והלא – חושב הנער – הכל מודים שהקדוש-ברוך-הוא לא ישא פנים ושוה ומשוה הוא קטן וגדול, והכל יודעים ברור שאוהב הקדוש-ברוך-הוא עניי אדם המקיימים מצוותיו, והנה מר סורקין הוא שומר שבת ואביו – גם הוא שומר שבת הנהו... ומר גולדמאן אומר: נתעשר זה מהבהמות הכשרות האלה, משומרי השבת, העובדים אצלו חנם, – עומד הוא וחולב... כבמצרים... כמו שהיו עובדים בני ישראל במצרים, כך עובדים אצלו...

ומביט הוא על פניה החמרמרים של אמא, שומע הוא את טענותיה, רואה הוא את דמעותיה ואין הוא יודע עם מי הצדק?...

ובבית דממה.  קנה הגאז מהבהב ומפיץ אור קלוש בחדר הקר.  התינוקות יושבים חרדים ורועדים, רעבים הם... והאם שוכבת על הספה כשפניה כבושים בכר הקטן ובוכה חרש...

– או אעשה דבר כזה... – דבר כזה... – מצלצלים באזניו דברי אמו ונזכר הוא באליקס, היתום החי: – עיניו מתמלאות דמעות, פורש הוא אל קרן-זוית ובוכה בחשאי גם הוא.

 

ו.

מתדפקים על הדלת.

– יכנס.

נכנסו שני אנשים בבת-אחת.  אחד נושא תנור של גאז ואחד – חבילות אחדות עם מיני מזון שונים.

– מרת גורדון?...

– אנכי.

– מר גולדמן שלח לכם את אלה, הנה הפתקה...

– תודה.

האנשים פנו והלכו להם.

קוראה אמא את הפתקה.  פניה דולקים...

מה נרגשה!  עומדת תוהה, אובדת באמצע הבית...

– אמא!  אמא!...

ידים צנומות, דקות פשוטות אליה ועינים תובעות... מה רעבים הם הפעוטים.

מתעוררת היא כמחלום, – ממהרת אל החבילות, פותחת ומחלקת גלוסקות, לחמניות, נקניקים...

חוטפים הפעוטים ואוכלים, ושוב חוטפים, ושוב אוכלים... והאם עומדת, מבטת, ועיניה מטפטפות דמעה אחר דמעה...

– לכה גם אתה וקחה...

אינו רוצה.  מוטב שיאכל פת-קיבר כל ימיו, מוטב שירעב ולא יהנה משל זה...

מה שנוא הוא עליו!

מצליפה עליו האם מבט מן הצד, מסמיקה ומסבה פניה מעליו.  אפשר כועסת היא עליו, – אין בכך כלום... תכעס לה...

הדליקה את התנור הקטן המובא וכל הבית נמלא חום נעים.  ובחוץ נושב רוח, נופל שלג...

אכלו הפעוטים, שבעו והותירו.  יושבים הם בכסאותיהם הגבוהים שלוים, שבעים, מחוממים, – מתעצמות מאליהן עיניהם הקטנות, עת להם לישון.

חבויה בקרן-זוית יושבת מרחוק האם, אינה מרגישה כלום, יושבת היא שקועה במחשבותיה.

רוצה הוא לדעת את מחשבותיה.

רוצה הוא להביט בפניה ואינו עושה זאת, – מתבייש הוא.

למה הוא מתבייש?

נדמה לו, שגם היא מתביישת להביט בפניו הוא...

קמה האם והלכה לה אל חדר-הבשול, מקשת היא שם בקיתונים, בקנקנים, והכל שלא לצורך.

ברי לו זאת.

– אמא...

אין עונה.

– א-מא!...

– טרדן שכזה! מה אתה רוצה?

– הפעוטים ישנים...

– הַשכיבם במטה... חכה... את אסתר׳קה הַשכב במטתו של מר גולדמאן ואת מרים במטתי אני, בחדר-המטות, ושכבת גם אתה עמה.

– ומר גולדמאן?

– הוא לא יבוא... מצא לו דירה אחרת.

– ואת התנור?... ואת החבילות?... הוא הלא שלח...

– הוא.

– הוא... הוא, הזר, שלח ואת מקבלת... לא טוב אמא.  כמה יצטער אבא... יודעת את, אבא גאה...

– קבלתי, כי קר לך ולהפעוטות הללו, על כי רעבים אתם כולכם, קבלתי מזר – על כי אֵם אנכי, ווילי, ואם לא תוכל להבין עכשיו, יבא יום ותבין: ברם, בחור בן שתים-עשרה שנה אתה – אפשר לך להבין.  ועל כן זכור והבן, ווילי, ואל נא תשכח זאת: האם מקריבה את הכל לטובת ילדיה.  אומר אתה: אבא גאה... כך, – האֵם אינה גאה כשבניה רעבים ושרויים בצנה ובטחב.  אבא שלך חס על איזו חוליה בשלשלתו של זהב הנמשכת בינו לבין קונו ואינו חס על בנו ההולך עירום ויחף ביום שלג, לומד את תורתו של אלהיו כל היום – וכל אוכל לא בא אל פיו.

– ואבא היכן הוא?

– כלום יודעת אני עכשיו היכן הוא? – ענתה ברוגזה, כשהיא מטעימה את ה״עכשיו״.

דממה.

– ווילי!... ווילי, זכור את הערב הזה.  כשתגדל תבין את הכל... תבין ותסלח...

נשבר מה בקולה.  עמדה מסתכלת בבנה ופניה משולהבים, עיניה מלאו דמעות.  הפכה את פניה והלכה לה.

מה מרה עליו נפשו!  מה צר לו!  מבקש לבכות גם הוא.  מרגיש הוא, שעוד רגע – ויפרוץ בבכי כתינוק, או כפעוט, – הוא כבר גדל... מדברים אליו כמו אל גדול... והנער ממהר אל ספתו, כובש את פניו בכר המעוך וכל גופו מרטט...

תנור הגאז אדום כולו.  נעשה האויר חם, אדי וכבד... האש הכתומה של קנה הגאז בלועה ומטושטשה באויר העבה.  דממה לא רגילה שוררת בבית.  נשמעת רק נשימתן של הילדות הקטנות הישנות, – יש ושריקת אבטומוביל מן החוץ מפריעה את הדממה לרגע.

– אמא, איפה תישני את?...

– טרדן אתה, ווילי, אין זה מענינך.  עלה על המטה ושכב.

ווילי פשט את בגדיו ושכב.  מן החדר הסמוך נישא אליו קולה של האם כשהיא מישנת את הקטנה ושרה לה.  יש לה לאמא קול עָרב, רך ומלטף.  אוהב הוא את שירותיה הנוגות, הספוגות צער וגעגועים.

 

                  כָּל דְּרָכַי שָׂכוּ, נְתִיבוֹתַי כֻּלָּן אָבְדוּ לִי...

 

כמה צער בקולה, כמה כליון נפש!

חמה ורכה המטה.  זה כמה שלא טעם טעם שכיבה כזו במטה על כרים וכסתות.  מרגיש הוא הנאה מרובה.  רגע שוכח הוא את הכל... מתמתח הוא ברשלנות מתחת השמיכה, פושט את רגליו וכופפן... מבדר הוא אצבעותיה של רגלו השמאלית, – מכאיבות מאד... אפשר יקרא לאמא, תראה?... אך לא, לא צריך... לא צריך... יעבור כך... לא קטן הוא עוד... והוא שוכב, מתענג, מתפנק... נדמה לו כאילו הוא שומע את הדם המפעפע ומקלח בעורקיו, בגידיו, בכל אבריו.

הכל היה כל-כך טוב, – חושב הנער: – אלמלא אמא... למה היא רוצה לעזוב את אבא? כאמא של אליקס תעזוב ותלך... והיא אומרת...

מלפפת אותו ליאות כבדה, מתוקה.  רעיונותיו מסתבכים.  מהבלת עליו בנשימתה החמה מרים, השוכבת אצלו, מרגיש הוא ברוך-בשרה... עוד מעט וגם היא תהיה יתומה חיה...

מתמלא הוא רחמים עליה, מחבקה לאט וטופח בחשאי-בחשאי על כתפה.  מתהפכת הקטנה על צדה השני, מרטנת משנתה – כמה מגוחכת היא...

נסגרות העינים, מתנמנם... לא!  אסור לו לישון בלילה הזה... אסור... הוא יביט... ישגיח... יראה... את הכל יראה...

היא הולכת... שומע הוא את פסיעותיה הרכות... א... הולכת אליו... יסגור את עיניו... הוא ישן... ישן... גוחנת היא עליו... נושקת... מרטט הלב, מפרכס... מפרפר...

– אמא!... אמא, אל תעזביני! .  .  .  .  .  .  .  .

.  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .

הס... דממה... הלכה לה אל אסתר... שוב מזמרת... מה ערב קולה!

הוא לא יישן... כך ישכב... יראה... יראה... אפשר עוד...

יפה הוא הלילה והחשכה מה נעימה היא!  הוא לא ידע שיש לחשכה גוונים כל-כך יפים.  הנה הוא עוצם את עיניו, נעשה חושך... חושך... ובתוך החושך עגולים של זהב, נקודות של כסף ובהרות לבנות, כתומות, כחולות... ורצים הם האורים של החשכה, מסתובבים ורצים, ורצים... ויש לה לחשכה זו צלילים... פעמונים קטנים, קטנים מאד, והם מצלצלים מפעמים... והלילה כולו מלא זמרה, מלא זמזום...

____________________

 

ווילי הרגיש בשנתו, כי מביטים עליו.  פתח את עיניו וראה את אביו לבוש כבא מן הדרך ומביט עליו.

– איה, ווילי?  היא והפעוטות אינן...

– ואתה?... איפה היית אתה?...

נדהם עומד האב ואינו עונה כלום.

ווילי שוכב במטה ומתפלא.  הלכה לה... כך, – עמדה והלכה לה...

הוא בא... אצל המפתן עמד אבטומוביל גדול... גדול... נכנס אל הבית, לקחו את הפעוטות ויצאו וישבו באבטומוביל וחסל!  ואינם... הלכו להם... והלא... אך זה... רק נמנם רגע... רגע קטן – וכבר נסעו מזה...

מרגיש הנער את עצמו נעלב.  באו ולקחו את שתי הילדות ואותו עזבו יחידי, בדד בבית הריק... אין איש... והם קמו והלכו להם.  ונרגז מתנפל הוא על האב וקורא:

– ואתה?  כל הלילה... כל הלילה איפה היית?  רעבים אנחנו... קר לנו... ואין איש... ואין איש...

והנער מתפרץ בבכי.

והאב עומד נדהם, אינו נע, אינו זע, רק סנטרו רועד...

בעד החלון מכחיל הבוקר.  מגיעים מן החוץ קולות של עוברים ושבים.  שרקה לה איזו מעשנה של אחד מבתי-החרושת.  עבר אבטומוביל ושרק שריקה חטופה ומרוסקה ויעף לו...

הבוקר ער...

– אבא, הַדלק את תנור הגאז... קר לי.

והאב עודנו נצב כמסומר, מביט תוהה ואובד.

מצליף עליו ווילי מבט של בטול, מתלבש מהרה, מדליק את התנור, עורך אש על-גבי הכירה, ממלא את הקומקום מים ומציגו על הכירה.

– את התנור, אבא, שלח הוא... אתמול... בלילה הביאוהו... גם אוכל הרבה... היה חם בלילה... מאד חם... הפעוטים אכלו, שבעו והותירו... יש לנו גם עתה הרבה פה, בשק...

– השלך... ווילי... השלך ה-חו-צה... זה הוא, ווילי, אתנן...

– אבא!... אבא!... שתה מעט מים... נו, כך... עוד לגימה אחת... כך... הרגע, אבא!  שבה-נא...

ווילי לוקח את הסדור, אומר את הברכות בניגון יפה.  רוצה לפייס את אביו, להפיג את צערו הגדול.

מביט האב על הבן ועיניו נוטפות... נוטפות...

– בני האומלל!  יתומי החי!  ווילי, עודך קטן!... פניו התעַותו מכאב נורא וכמדבר אל עצמו גמר: – מה יוכל להבין?  מה יוכל להבין?...

אין-אונים צנח על הכסא וידום.

הבית נמלא חום נעים.  על הכירה רתח הקומקום ותמר קיטור לבנבן.  ווילי קם ממקומו, לקח שתי כוסות, נקה אותן במגבת לבנה, פרש על השלחן מפה נקיה, מלא את הכוסות, הוציא מתוך השק של נייר כעכים, גלוסקות, נקניקים וישם את הכל על השלחן לפני אביו.

– שבה, אבי, ונשתה.  עלי ללכת אל הישיבה, ועליך – אל עבודתך.  אל תדאג, אבא, נחיה...

מרגיש ווילי את עצמו באמת גדול, ולבו טוב עליו.

– ווילי...

רוצה אבא לדבר אליו ואינו יכול.  והנער כובש פניו בשולחן ושותה במהירות.

– ווילי, שמעה-נא לי... בר-דעת אתה... תבין לי... ואפילו אם לא תבין, – שימה-נא את דברי בלבבך, כשתגדל, תבין ותשפוט.

– לא צריך, אבא, לא צריך כלל לדבר... נוּ, הלכה לה וחסל!  מוטב שתשתה את כוסך, מצטנן התה.

לגם האב לגימות אחדות, לקח כעך אחד, שותה ואוכל.  והנער מצליף עליו מבט מן הצד, מתבונן אליו ומהרהר: הלא יודע הוא שהכל הוא משלו – ובכל-זאת הוא אוכל...

– כגנבים בלילה באו ולקחו... לקחו את הכל... והם הלא ״גינוסים״... ״גינוסים״... ראה, הארון פתוח...

נעלב הנער.  אמו גנבה... כמו אמו של אליקס, באה ולקחה את הכל... ורגע – והנער עומד אצל הארון, פותח בכעס את שתי הדלתות, מביט... הכל יש... הכל.  אפילו בגדי החורף שלה לא לקחה.  מרגיש הנער קורת-רוח וכמנצח, בפנים של שמחה, פונה הוא אל האב וקורא:

– אבא, ראה!  לא לקחה מאומה... את הכל השאירה פה...

– לא לקחה מאומה... ואת הלב... ואת הנשמה... ווילי, כמה אהבתיה!

– עוד שם, ווילי... שם, בארץ ההיא, אהבתיה.  עוד כשהייתי נער ידעתיה... כצל הייתי הולך אחריה והיא לא ידעה... והיא לא ידעה.... ווילי, לכה וקרא לאיש... לנער... את מי שהוא ויקח את התנור... את הכל, וישיב להם... ישיב...

קטן אבא בעיני ווילי עד מאד.  בתחילה כעס שמא לקחה את הבגדים מן הארון ועכשיו רוצה הוא להשיב להם את התנור... והפחם כל-כך יקר, ואין להשיג אותו אפילו בכסף.  צריך לעמוד בשורה ולחכות שעות ארוכות...

ונזכרים לו דבריה של האם.  האיש מחויב לפרנס אשתו ובניו... הוא לא פרנס, ועל-כן עזבה אותו והלכה לה.  ונרגז מפליט הוא:

– היה בית ונהרס... היה בית ובשביל השבת שלך הכל נהרס... נהרס...

כנשוך נחש קפץ האב ממקומו ויקרא:

– נהרס הבית לא מפני השבת... לחנם תולים את הכל בשבת... בקשו תואנה... בקשו עד שמצאו את השבת. לא היו מוצאים את השבת, היו בודים דבר אחר... תגדל, תבין ותשפוט...

– היא אמרה אתמול...

– אל תספר ואל תפריעני.  אין היא אשמה בדבר.  כלום אשם יאשם התינוק כשהוא מסכן את עצמו?  ומה היא האשה?  האשה היא תינוק גדול... אני בעצמי, בידי החרבתי את ביתי, הרסתי... הכנסתי את הנחש הזה אל תוך גן-העדן שלי... עזוב אנכי, עלוב אנכי... לבי... – והאיש כסה את פניו בשתי ידיו ויבך...

– אחד נשארת לי, – שמע ווילי את קולו מתוך הבכי, – אחד אתה לי מכל ביתי, מכל עולמי.  ווילי, אל ת-עז-ב-ני...

והבית נתמלא בכיה חנוקה ושתוקה מלאה יאוש וצער נורא.

והנער מביט על האב הבוכה זועף ונרגש כולו.  במוחו מנקר רעיון נפלא ולא ברור לו: גם הוא, גם היא שמים אותו לשופט עליהם כשיגדל, ושניהם אינם יודעים שכבר גדל ושהוא כבר שופט אותם...

– כבר גדלתי!

 

ז.

ווילי הולך מרושל אל הישיבה: צעדיו מדודים.  אצל כל פנה, אצל כל חנות מתעכב הוא ועומד.  רואה הוא כנופיה של אנשים עומדים ומביטים, – ונגש הוא אליהם ועומד ומביט אף הוא...

אין לו מה למהר.  מר סילבר יאמר: ת-מיד מא-חר... יאמר לו, מה איכפת לו?  מר מילנר ירשום אותו ב״מאחרים״.  ניחא, ירשום לו... אין הוא מתירא מפני איש, ולא איכפת לו כלום.  כבר גדל... בִּן-לילה גדל ונעשה אחר לגמרי.  שם בישיבה כולם קטנים, פעוטים... אפילו הבחורים הגדולים מהמחלקות העליונות גם הם קטנים הנם, והוא גדול הוא, ואין לו מה למהר, ואין לו לפני מי לתת דין-וחשבון על אחרו, ובכלל על כל מה שהוא עושה.  גדול הוא כמר מילנר בעצמו, יודע הוא הכל... יודע הוא כל מה שיודע מר מילנר ומעלים מהם, – מן הקטנים...

ואם מר סילבר יגער בו – יגער לו אותו זקן לחיים ולשלום.  לא איכפת לו כלום, מכיון שהליכה זו שהוא הולך אל הישיבה אינה אלא משום רחמנות, חסד הוא עושה עם אביו העלוב...

דומה, שאביו הוא הקטן, והוא, ווילי, הגדול, ורחמיו נכמרו עליו ורוצה הוא לשדלו, לפייסו במשהו, להפיג את צערו, והריהו הולך אל הישיבה.

נתן לו אביו חצי דולאר.  אמר לו ״לסעוד״ בשעת ההפסקה הגדולה בבית-מזון, ובערב, כשישוב מהישיבה, ילכו שניהם לאכול בבית-אוכל הגון.

כך, – מתחילים חיים חדשים...

אילו ראה עכשיו את אליקס... מענין מאד כיצד הוא חי ומה הוא עושה?  ונזכר לו אליקס בשנים או שלושת החדשים שלמד בישיבה אחרי אשר הלכה לו אמו ועזבה את ביתם.  בחר לו את הספסל האחרון והרחוק וישב עליו.  לחנם צוה עליו המורה שישב על מקומו הראשון, או, לכל הפחות, על אחד הספסלים הקרובים יותר אליו, אל הקתדרה.  הוא לא שמע בקולו ולא שם לב לדבריו.  צעק, צעק המורה – ויחדל.

וכך הוא יושב לו בדד.  פותח איזה ספר הבא בידו, אינו מסתכל ואינו מתבונן איך הוא פותח אותו, ישר או הפוך?  מוקדם או מאוחר?  לא דאגתו זאת... וכך הוא יושב שעות... שעה אחר שעה!  בימים הראשונים היה מר מילנר גוער בו בנזיפה, מעניש... שואל אותו כמעט בכל רגע, והוא – מביט ישר אל פניו של מר מילנר ואינו עונה דבר, אינו מניע יד, אינו זע ואינו מניד עפעף... משתוממים ומצטחקים בקרבם מביטים החברים בו ובמורה, – ופניו של המורה מתכרכמים, נושא בשרו בשניו ושותק...

מורה אחר היה מכהו מכות אכזריות...

עכשיו הוא מבין את הכל: לא להכעיס ולהרעים את מר מילנר עשה אליקס כך; אליקס, ככל התלמידים, אהב מאד את מר מילנר, אלא פשוט, – אליקס גדל!

אליקס היה אז איש גדול כהמורה בעצמו, מחו עסוק בענינים אחרים לגמרי, והלה מפטמו בארבעה אבות, בדוד ואביגיל הכרמלית, במעשה על-דבר איזה צדיק שעשה גולם!...

ומה הוא עושה עכשיו? – ביום אחד קם ועזב את הישיבה ולא הוסיף לבוא... נחוץ לראותו.

אפשר ילך עכשיו לבקשו?  אפשר?

לא, היום לא ילך... הפצע עוד טרי וזב... צר לו על אבא.

היום בהיר.  שמשי.  רוח פושר נושב והשלג נצמת.  ברחוב עומדות שלוליות גדולות מהשלג הנמס ומהצנורות הפתוחים עכשיו על כל הקרנות ומקלחים מים.  אנשים רבים עומדים וגורפים את השלג, – משלמים להם בודאי שני דולארים ליום... אנשים מרויחים כסף והמלאכה קלה, פשוטה... אלמלא היה כחוש וקטן-הקומה...

רק בן שתים-עשרה שנה הנהו, אבל באמת נער גדול הוא, ועודנו מצֻוה ומחויב ללכת אל בית-הספר, מחויב... ואם יעלה על דעתו של איזה שוטר לקחת אותו ולהוליכו אל בית-הספר למסרהו אל המנהל, – מותר לו לעשות ככה.  והלא הוא גדול כמותם, גדול באמת, אף שאינו אלא בן שתים עשרה!...

בן כמה שנים הוא עכשיו אליקס?  מאושר הוא אליקס!  רחב הכתף וגבה הקומה היה, ואז... ואז לא מלאו לו עוד שלש-עשרה שנה... התחיל ללמוד את ההפטרה... עכשיו הוא בן ארבע-עשרה... ובודאי גדול כבן עשרים הנהו.

אותו לא יוליך השוטר אל בית-הספר, לא יעלה זאת אפילו על דעתו.

עובר הוא לפני חנויות מחנויות שונות, מסתכל בעד הדלתות הגדולות של זכוכית, מתיצב לפני איזה חלון גדול המקושט בכל מיני צעצועים ופרחים לכבוד חג-הלידה הקרוב, – מעיף עין על חלונותיהם של חנויות-הממתקים ואולמי הקפה, על הארנבות של סוכר, הצפירים והתיישים... על אילני-החג המקושטים והמפוארים, – עומד ומביט ומתענג.

כשיגדל וירויח כסף הרבה...

מה יעשה בישיבה היום?  ולמה לו לבלות כל-כך הרבה שעות בבית ההוא?  כי יגדל – הלא יעבוד באיזה ״שאפ״, או במשרד, או בחנות, – והחומש והרש״י ו״ארבעה אבות״ אלו למה לו הם?  הוא יעבוד... ישרת... למה לו הדבור העברי, הפעלים והגזרות והשמות וכל אלה?...

או אפשר יהיה כמו אביו.  מתערב בין בני תורה, שומר שבת יהיה... יעבוד בשאפ של מר סורקין – ובלילה אחד יבוא אל ביתו וימצא את ביתו ריק, אשתו ברחה – אז יסתיר פניו בכפות ידיו ויבכה...

כובש ווילי את פניו בקרקע ורץ-רץ אל הישיבה כשצחוק נורא, משונה ומכאיב, מתפרץ מתוך פיו וגורם לו צער גדול.

_________________

 

יושב ווילי על מקומו.  הספר פתוח לפניו.  מסביבו לומדים, קוראים, כותבים.

הכל כתמול, כשלשום... מאומה לא נשתנה.

ווילי מתפלא שלא נשתנה מאומה, הכל כמו שהיה.  אותו המורה, אותם החברים והלמודים.  והלא שנוי גדול נעשה בלילה הזה, שנוי נורא כל-כך – והכל כמו שהיה!

ומה עושה עכשיו היא? – הוא בודאי הלך לו אל עבודתו ו״היא״... היא מבשלת, מכבדת את הרצפה... מזמרת לילדות... הכל כמו אתמול, כמו שלשום, – והלא השנוי כל-כך גדול, כל-כך נורא!

והיא לא תראהו עוד והוא לא יראנה לעולם... אמו לא מתה, חיה היא, והוא – יתום, עזוב...

והלא אהבה אותו כל-כך, – האם לא תבוא לראותו?

נזכר הוא בנשיקתה בלילה, כמה רותחת היתה.

בודאי תבוא באחד הימים אל הישיבה, תכנס בענוה, משתדלת לצמצם את עצמה, מבטת לצדדים כמחפשת, ותשב לה נכנעת על קצה הכסא במשרד ותבקש לקרוא אותו אליה.  ככה נכנסות האמות החוטאות, זוכר הוא, כך היתה נכנסת גם אמו של אליקס.

כמעט פעמַים בשבוע היתה באה, קוראה אליה את אליקס, נושקת אותו ומביאה לו מגדנות, עד שנתקלה בו באביו של אליקס.

קמה שערוריה... קולות, צוָחות... גידופים...

קלטה אז אזנו במסדרון, כשהמורים מתלחשים: זונה... והוא לא טוב ממנה.

לא הבין אז כלום.  ידע, שרחב היתה זונה, אבל מר מילנר ביאר להם, שהיה לה, לרחב, בית-מזון, ועל-כן נכנסו אליה המרגלים ולנו שם, ומפני שהיה לה בית-מזון, נקראת בשם ״רחב הזונה״.

כשלמדו בחומש על-דבר דינה בת יעקב, בלע המורה את השם ״הכזונה״ בבאוריו הרבים והרחבים ואיש לא הבין מאומה.  עכשיו... עכשיו הכל מחוור לו.

והנער נזכר בדברים ופניו מסמיקים מבושה.  גם היא... גם אמו...

והלא הוא אהב כל-כך את אמא, גדולה היתה אהבתו אליה מאהבתו לאביו.

והנער מחליט בדעתו, שאם באחד הימים תבוא לבקרהו ותקרא אותו לצאת אליה, – לא יצא.

כמה התחנן אליה, כמה בכה לפניה בלילה: אל תעזביני, והיא – נשקה, נשקה – ועזבה.

לא, הוא לא יצא אליה... תשב לה, תעגן במשרד בחשאי, נכנעת ומתביישת – הוא לא יצא אליה!

ווילי... גורדון, ווילי!  הלאה...

אין הוא יודע לא את המקום ולא את הענין, אין הוא יודע אפילו במה עוסקים עכשיו.  נבוך עומד הוא ושותק.

והמורה מדבר אליו, שואל, דורש... אין הוא יודע מה הוא מדבר ומה הוא דורש ממנו, – מתבייש הוא להרים את ראשו אליו.  מה מקנא הוא באליקס... הלה היה באמת ״גדול״: היה עומד ומביט ישר בפניו של המורה, ואינו מניד עפעף, ואינו מתבייש, מביט דומם...

– גשה-נא אלי, ווילי...

בראש מורד לארץ נגש הוא אליו, עומד – והלב מפרכס לצאת...

– מה לך, ווילי?  החלית?  או מה קרה אותך?  אמור, חביבי, אל תתבייש ואל תירא...

והמורה מלטף ברחמים רבים את ראשו, לחיו, כאילו הוא חש ומשתתף בצערו הגדול.

– נו, אמור-נא... ווילי... אפשר רוצה אתה ללכת הביתה?  לכה, חביבי!

ווילי שב אל מקומו בראש מורד לארץ, הולך נדכה, שחוח, מתבייש הוא להביט בפני חבריו.

נדמה לו, שכולם יודעים כבר את הכל... כולם, גם מר מילנר, גם מר סילבר, גם החברים.

לא לחנם לא גערו בו היום, כשאֵחר כל-כך לבוא.

הם יודעים את הכל...

והנער מרגיש שפניו מסמיקים, אזניו בוערות...

– לך הביתה – מצלצלים באזניו דברי המורה.  – נקל לו לאמר: לכה הביתה?  ואיה הוא הבית שלו?  לאן ילך?  אל מי ילך?  לכולם... לכל הנערים יש בית, ולו... לו אין בית...

היה, אמנם, בית ונהרס...

עולה פקעת אל גרונו, עולה ומחניקה...

– מר מילנר, אני... אני אלך הביתה.

– לכה, – מניע המורה יד.

ובמסדרון בקרן-זוית אפלה עומד הנער נשען אל הקיר, גופו הקטן רועד, כתפותיו הכחושות מרטטות מבכי עצור . . . . . . . . .

 

ח.

ווילי עומד על המפתן של הישיבה ולבו מהסס.  מרגיש הוא כעין חיבה אל הבית הזה וקשה עליו הפרידה.  זה חמש שנים מיום בואו ללמד בבית הזה, חמש שנים שהוא הולך אל הישיבה בבוקר-בבוקר ומונה את השעות, שעליו לשבת בבית לא נחמד זה, ועכשיו – קשה עליו הפרידה ואין הוא רוצה ללכת חפשי ברחוב בשעה שכל חבריו יושבים ולומדים.

והרי בשאר הימים היו שתי שעות של חופש כאלה חשובות בעיניו כעולם מלא!

לאן ילך? – ״הביתה״ שלחהו מר מילנר.  וביתו איהו?  היה בית – ונהרס...

רגע מחליט הנער בדעתו להכנס אל החדר ולשבת על מקומו כפעם בפעם – ואז יבוא המורה מר מילנר, יקחהו אל קרן-זוית, ילטפהו בחיבה, ישקהו על מצחו, ידבר על לבו עד שישפוך לפניו את כל רוחו, יספר הכל... הכל... ואז – כעבור שבוע או יותר ומר מילנר ״יבדוק״ בעיניו את בגדיו, נעליו – וכשימצא פסול בהם, ישלחהו אל המזכיר – והלז יתן לו בגד, כובע, נעלים...

מה נורא הבזיון!

לא!  לא ישוב עוד אל הישיבה... לא ישוב...

ומה חביבה היא הישיבה, מה יקרה היא לו!  מעולם לא חשב שכך קשה תהיה עליו הפרידה מעליה!

– אפשר רוצה אתה ללכת הביתה?  לכה, חביבי! – נזכרים לו דברי מר מילנר.  לאן ילך?  לאיזה בית?  אפשר ״אליה״?... אל הבית ההוא בברונקס.  שם... שם היא יושבת עכשיו ומחכה לו... לאיש הזר!

ובלבו מתעוררת שנאה עזה ״אליה״...

והנער הולך בלי חמדה ובלי כל מטרה מרחוב לרחוב, הולך ברשלנות, מתעכב אצל כל חנות, אצל כל חלון-השכיה, מביט רגע תוהה – והולך הלאה...

השמש רד.  האויר נעשה חריף.  נקפאות השלוליות הקטנות, מתכסות בקרום דק של קרח.  מתעורר פתאום רוח קר הצונף וגורף אבקות שלג שנגלד ומשליכם אל הפנים, האבק חותך ודוקר כרסיסי זכוכית.

נזכר שלא אכל כל היום.  נכנס אל בית-קפה אחד, ישב לו אל אחד השלחנות הפנויים ״וידרוש״ ספל קפה, לחם וחמאה.

שותה הוא את הקפה החם, לועס את הלחם במתינות.  מחקה הוא את נימוסיהם של הגדולים.  קם והשליך מטבעה קטנה על השלחן בשביל המלצר, סלק ויצא את הבית.

אינו עוד בר בי-רב... גדול הנהו.

אפשר הכל לטובה!  הקדים להתבגר, ובשעה ש״הם״ שם עודם יושבים ומתנועעים על ספריהם, ירויח הוא כסף הרבה, יעשה עושר...

נזכרים לו הספורים האנגליים שקרא על נערים עזובים שגדלו ועשו עושר וקנו להם שם גדול בארץ.

הוא יהיה עשיר... עשיר גדול יהיה.  הרבה פועלים יעבדו אצלו.  ברם, הוא יהיה אדון טוב ומיטיב...

יקנה לו בית גדול ויפה במקומות היותר יפים בניו-יורק, יעשה שלום בין אבא ואמא...

ואצלו... חושב הוא על יום השבת: וקשה לו מאד להכריע בדבר.  הכדאי הוא לשנות ״סדר עולם גדול כניו-יורק״ בשביל השבת?  מרגיש הוא, שהדברים האלה אינם שלו, – שמע אותם ממר גולדמאן ומתבייש הוא בפני עצמו.

ואת מר מילנר יקח ויבנה בשבילו ישיבה גדולה מאד, ימנה את מר מילנר למנהל בישיבה ההיא, ונערים עניים הרבה יאסוף שם, יתומים, עזובים... יתן לכולם אוכל ובגדים... לכולם – אפילו לאלה שאינם נזקקים להם, כדי שלא לבייש את הנזקקים באמת...

מר מילנר יהיה מנהל ישר וטוב... אוהב הוא את מר מילנר מאד.

והרוח נושב בחזקה, הקרח מתגבר.  האנשים אצים, רצים, והנער הולך הוזה וחולם...

נתקל באיש ונפל לתוך צבור של שלג הגרוף ועומד אצל המדרכה.

– הולך וישן! – שומע הוא קול צרוד.

קם ווילי על רגליו, התנער מן השלג והצרורות, הרחיב צעדיו וילך הלאה.

קרן הויסטון והשדרה השניה.

ההמון גדול.  עוברים ושבים.  אבטומובילים, כרכרות, צבים, טראמים...

פנסים... כמה אור!

תיאטראות, בתי-משחק.  תמונות-מתנועעות מכל המינים ושלטים מתריעים...

כמה אש, כמה אור, כמה גוונים...

השעה היא רק החמישית, – ב״ביתו״ צריך הוא להיות קרוב אל השמינית.

יכנס אל אחד מבתי ״הראינוע״.  זה כמה שלא ראה את התמונות – חצי שנה בודאי!

אגב יתחמם קצת.  קפאו כל עצמותיו מקור.

­­­­­­­­­­­­­­­­_________________

מלפפת אותו חמימות נעימה.  בבית שוררת אותה האפלולית החשאית והמלאה חכיון וצפיה.  האולם גדול ורחב וגבוה.  מאיזה מקום נסתר שופע אור אדמדם המאיר ומאפיל כאחד.  האנשים הרבים היושבים צפופים במקומותיהם נראים כצללי-אדם, רוחות סודיים מתלחשים.

הנער יושב על מקומו שקוע בהזיות כהות, לא-ברורות, יושב וחולם.  מתחלפים לפניו ומתנועעים מראות ממראות שונים, מופיעות תמונות ומתעלמות,,, הנער יושב ומביט – רואה ואינו רואה...

מאיזה מקום נסתר עולה מנגינה חשאית, נעימה... נישאת המנגינה וממלאה את כל החלל.  שומע הנער ומקשיב – שומע ואינו שומע...

וכל הבית נמלא אור!

הנער התעורר.  מחכך הוא את עיניו, מתמתח קצת.  האם נתנמנם?...

– ת-פו-חים!... תפוחי-זהב!

הקול כל-כך ידוע לו... איפה שמע קול כזה?...

והולך וקרוב אליו הקול מבין שורות הספסלים:

– תפוחים!  תפוחי-זהב!

– אליקס...

גם הוא ראהו והכירו, מניף אליו יד, שולח אצבע, מוציא לשון אדומה ארוכה, דקה וגמישה כנחש קטן כנגדו, מוציאה ומעלימה וחוזר ומוציאה לו...

– אליקס!... אליקס!...

– ש... שש!...

הפנסים כבו שוב.  אפלולית מוארה באור מגוון טמיר שוררת באולם.  הס... הכל מלא חכיון וצפיה.  במסתרים משתפכת מנגינה סודית, חשאית... 

אליקס נעלם ואיננו.

הורם המסך.

בוקר השכם.  האיש כבר קם, יושב הוא אל השולחן ולוגם בחפזון את הקפה שלו ובין לגימה ללגימה הוא מתלבש ומתכונן לנסוע.

בשק של נייר ישים לחם, מלוח, בצלים אחדים – לסעודת-הצהרים שלו.

תוקף אותו השיעול... הוא מהדק את שתי כפות ידיו אל חזהו הצר ומשתעל... פניו מתאדמים, עורקיו, גידיו מתמלאים דם ומתבלטים...

השיעול הרפה ממנו.  הוא שותה מעט מים מן הכיור, מנגב את פניו המכוסים זעה באלונטית התלויה על כף-המנעול של הדלת, יושב לרגע על הכסא, – קם ולובש את אדרתו, מצליף מבט על הדלת הסגורה ויוצא כשהוא פוסע חרש על קצות אצבעותיו, וסוגר לאט ובחשאי את הדלת אחריו.

נתעלמה תמונה זו ותמונה אחרת לעיניו:

מלופפה שמלת-בוקר קלה יוצאת אשה צעירה מן החדר.  שערותיה מפוזרות בה על צוארה החשוף ועל כתפותיה, ועיניה מביטות בערמה אל הדלת השניה הסגורה.

והדלת נפתחה, – יצא איש צעיר, חסון, יפה, והוא נגש אליה מחבק אותה ומנשק לה.

הנער התרומם מעל מושבו, כולו מצומד, מסומר אל התמונה... עיניו חודרות אל תוך-תוכה של התמונה, נוקבות אותה ונוקרות...

כך... ככה בודאי היתה עושה גם היא, אמא... נפקחו עיניו.  הכל מובן לו, הכל מחוור לו, הכל... היה הכל מטושטש ולא ברור, היו אצלו השערות קלושות, חשדים בעלמא, עכשיו הוא יודע הכל... גדל... עכשיו גדל באמת!

ומובן לו עכשיו בוקר אחד...

אותו יום לא הקדימו אבא כמשפטו לשלחהו אל הישיבה והוא התעכב אז בבית, מתמהמה ודוחה את הליכתו.  נעשתה אז התורה חביבה עליה... שדלה אותו אז בדברים, האיצה בו ללכת...

את הפעוטים, אותם לא התיראה, – לא כן הוא...

ונזכרים ועולים לפניו דבריה בלילה ההוא: ווילי, זכור את הערב הזה והיה כשתגדל תבין הכל, תבין ותסלח...

והוא כבר גדול, ומבין הוא ויודע הוא וגם שפוט ישפוט, יבוא יום...

והתמונות על הבד רצות ושבות לעיניו, מתחלפות זו בזו – ברם אין הוא מביט עוד עליהן, כבושים פניו בקרקע והוא רואה...

אין לו צורך בתמונות שעל הבד והוא בתוך החיים גופם.  הרי הוא עצמו, הרי אבא ואמא, הנה הן האחיות הפעוטות האומללות הללו – הרי הן תמונות-נוע נוראות ואיומות!

אלמלא אליקס היה עוזב את הכל באמצע והולך לו, אבא העלוב מחכה לו כבר.  ברם נחוץ הוא לו אליקס.  יש לו צורך לדבר עמו.  הוא יספר לו את הכל, את כל לבו ישפוך לפניו.

אליקס הוא נער חכם, אליקס מנוסה הוא בכל, יחכה לו פה...

 

ט.

סוף ימי אפריל.  יום יפה ובהיר לעת ערב.  השמש עומדת במורד השמים ומצליפה קרני ארגמן וזהב ומאַדמת ומַזהבת את ראשי האילנות שבגן.  ובגן רבים המטיילים היום, ביחוד תלמידי בתי-הספר.  כולם לבושים לבנים ובגדי צבעונים.

רוח צח נושב... העצים העומדים בלבלובם מתנועעים לאט-לאט ומרשרשים חרש כשהם מזילים ריח בשמם וממלאים את כל הגן ריחות ערבים ואבקת-פרחים.  בין העפאים מצפצפים צפרים, מעל הפרחים והדשאים מרחפים זבובים וחפושיות, מפרפרים פרפרים ודבורים... והגן מלא זמזום חגיגי ונעים.

לא רחוק מן השער הפתוח אל אחד הרחובות ההומים והעשירים ביותר עמד ערמון רב-ענפים.  פרחיו לבנבנים-צהבהבים עומדים זקופים בראשי הענפים כנרות קטנים, העומדים מוכנים להדלקה כשיחשך היום.  אצל הערמון עומד ספסל קטן בודד, עליו יושב ווילי, – זהו המקום המיועד להתראות פה עם אליקס.  מחכה הוא לו שיבוא דרך השער הזה, – בימים האחרונים יש לו ״עסקים״ ברחוב הזה, ההומה והעליז, והעשיר בבתי-משוש ומשתה.

והנער יושב עגום, בודד.  מביט הוא על הנערים בני-גילו ומתקנא בהם.  ״הם עודם קטנים, חושב הוא בלבו – אין הם יודעים מדאגותיהם של הגדולים״...

והלא כל ימיו היה יושב ודואג: מתי יהיה גדול, חפשי מלמודיו ופטור מן הישיבה – עכשיו זה כשלשה חדשים אשר עזב את הישיבה, והנה במהרה יגמור את המחלקה השביעית בבית-הספר העממי ויקבל תעודת-בגרות, הרשאה לעבוד מחמת דחקו.

חפשי הוא! פטור מן התורה, מן הלמודים... וצר לו ומר לו!

אילו היה קטן...

אילו למד עוד בישיבה והיה יושב עכשיו אצל החלון הפתוח, – מר מילנר מספר פרקים מהיסטוריה, מתנ״ך או מדברי אגדה, – והוא עושה בצנעה מתחת לספסל אניות של נייר, צפרים, אוירונים...

בלב אין כל מחשבה.  קולטות האזנים קטעי דבורים, שומע אתה חצאי ענינים... והקטעים והחצאים האלה משתזרים ועולים בלולים... ונדמה לך, כאילו ספור אחר דמיוני הולך ומתפתח בנפשך...

צלצול... השעה השלישית... כולם קמים נחפזים, אצים, רצים, מתפרצים החוצה – ושם... שומשמניות, קטניות, לחמניות ודובשניות.  והשמש, והשמים, והאויר, והרחוב המלא אדם אחרי יום תמים של ישיבה צפופה בחדר על הספרים!

ימים טובים היו... הימים האלה עוד לא ישובו והוא לא חש בהם, לא הרגיש אותם מעולם.

וצר לו על עזבו את הישיבה, צר לו מאד – והכל בשלה... אלמלי היא, היה עודנו יושב ולומד בישיבה.

האם הוא האחד שאין לו אם?  כמה יתומים נמצאים בישיבה!

ברם, אל היתומים ההם אינן באות האמות לבקר אותם, ו״היא״ היתה באה.

היתה באה בחשאי לבקרו.

באה ויושבת על קצה הכסא במשרד ושולחת אחריו.

והיא לבושה שמלות קטיפה ומשי, פניה רעננים וורודים, והאב יושב בצער, והוא – בגדיו קרועים... זה שבועות שלא החליף כתנתו לבשרו.

נחשול של שנאה קם בלבו אל האשה הזאת, – לא נתן לה לנשק אותו, לא קבל מידה את התפוחים והממתקים שהביאה לו, – שאל רק לשלום הפעוטות ומהרה השתמט ממנה ושב אל חדרו.

ובשבתו על-יד הספר לא ראה מאומה אלא אותה... ראה את האשה הלבושה קטיפה ומשי, השבעה... ראה אותה אוכלת מעדנים מסובה אל שלחנו של גולדמאן – ואבא... כמה אנחות מגיעות לאזניו מחדרו של אבא...

ראתה, שהלה יאכילה מעדנים וילבישה משי ורקמה – עזבה את כולם והלכה אליו!  עזבה אותו, את ״ווילי שלה״, – כך הלא היתה קוראת לו, – עזבתו בשביל שמלה של משי, בשביל... בשביל סעודה שלמה ומלאה, – למה היא באה עכשיו אליו?

ומדי שבוע בשבוע היא באה ושולחת אחריו.

כשבאה בפעם השלישית לא יצא אליה, הלך והתחבא במבוא האפל והצר שבין הישיבה והבית הסמוך, – עמד שם מסתתר ומחכה עד שתלך לה.

שמע קולותיהם של חבריו המבקשים אותו, – בודאי ״שלחה״ אחריו.

זמן רב עמד חבוי במקום סתר עד שראה אותה הולכת לה.  את פניה לא ראה אבל נדמה לו כאילו שחה קומתה הזקופה ופסיעותיה היו לא בטוחות, הגיעו אז רחמיו עליה, אבל התאפק ולא זז ממקומו.

באותו יום החליט וגמר בלבו לקחת הַעֲבָרָה מן הישיבה אל בית-ספר עממי, אנגלי.

נלחם בכל תוקף את אביו, עמד על דעתו ויכול לו.  ולמחרתו כבר נתקבל בבית-הספר, אשר בשכונתם.

– צריך לדאוג לתכלית, – אמר לו אליקס כשנפגשו אצל התיאטרון, שהוא היה מוכר בו תפוחים ותפוחי-זהב – אנחנו העזובים חייבים לדאוג לתכליתנו אנו, ולא – אבדנו לעולם.

ישבו שעה שלמה ודנו בדבר, עד שמצאו כי טוב לו בעת הראשונה ״לסחור״ בעתונים, – בערוב היום אחרי גמר הלמודים בבית-הספר ימכור עתונים לעוברים ושבים.

אולם העסק הזה היה פעוט מאד... יש שהרויח פרוטות אחדות ויש ששכרו לשבוע שלם יצא בהפסדו של יום אחד!

רץ אתה כמשוגע ברחוב, צועק, קורא... אחריך ומסביבך עוד נערים אומללים כמוך.  צועקים, קוראים, רצים דחופים ומבוהלים, בינות לאבטומובילים וטראמים, מסתכנים – והכל בשביל פרוטות אחדות!

– זמר בחצרות! – אומר אליו אליקס, אחרי אשר התאונן באזניו על פרנסתו הדלה.  – קולך, יודע אני, ערב וצלול... למד לזמר איזו שירה עצובה, של דמעות... עמוד בקרן-זוית או הכנס אל תוך החצר הפנימית וזמר, ותרויח כסף!

נזכר בשירתה של אמא: ״כל דרכי שכו, נתיבותי כולם אבדו לי״... – שר אותה בשוקים, בחצרות, – ובשבוע אחד קבץ על יד כחמשה דולארים.

בא עם כיס כספו אל אליקס, – הלה צחק ואמר: אוהבים הם הבריות כשבוכים לפניהם.

יעצהו אליקס לקנות תיבה קטנה עם רצועות לתלות על צוארו, בתיבה ישא שוקולאדה, סוכריות... יעמוד בכל ערב אצל התחנות של העליות או התחתיות, המקומות המרובים בעוברים ושבים וימכור לו את סחורתו.  רבים התחילו מקטנות כאלו, ועכשיו – מיליונרים הם!

חכם הוא אליקס.  באמת גדול הוא, גדול ממש... וכבר יש לו ״כלה״.

ווילי ראה אותה מרחוק כשטיילה עם אליקס בגן, נערה גדולה ויפה – אשה!

קטן היה אז בעיניו, פעוט לגבי אליקס.

– כשתרויח הרבה כסף, אמצא גם בשבילך ״כלה״, – אמר אליו אליקס.

– החיים מלאים ענין כשיש לך אחת הנערות ״לצאת ולבוא״ עמה; בלעדיהן אין החיים שווים כלום! – כך אמר אליקס.  מדבר הוא כגדול.

והלא הוא רק בן ארבע-עשרה או חמש-עשרה, – לא יותר.

רחב-כתפים הוא, גבה-קומה – תעיף עין עליו, תחשבהו לבן עשרים.  לבוש הוא מכנסים ארוכים מגוהצים עם ״קמט״ נאה לארכם, מגבעת של תבן יפה חבושה לראשו, כתונת, עניבה, מעיל... הכל כגדול... יש לו גם חתימת זקן, מתגלח כבר!

והוא...

שבת אחרי שבועות והוא בן שלש-עשרה... בר-מצוה.

בן שלש-עשרה שנה – ועודנו מתגעגע על הישיבה ועל ספוריו של מר מילנר.  בן שלש-עשרה שנה ועודנו עומד בילדותו.

ואביו רוצה שילמד את ההפטרה וגם דרשה בעברית.  כבר הביא מורה בשבילו.

אין אביו יודע שבעל עסק הוא... בשעות הפנויות טרוד הוא בפרנסתו.

הרויח כבר כחמשה דולרים – וזה רק שני שבועות כשהוא עומד על-יד התחנה של העלית שעות אחדות בכל ערב.

רבים עשו עושר מהתחלות קטנות כאלה.  מחמשה דולרים הגיעו עד כמה אלפים...

ואז... ואז יקח את אביו אליו, יתן לו הרבה, הרבה כסף... אבא יקנה סעודות רבות בישיבה בשביל התלמידים העניים, וגם יהיה לדיריקטור בישיבה...

יש לו מחשבות גדולות כאלה, והלה – למד את ההפטרה, שַׁנֵּן איזו דרשה על-פה... הודה אז לאביו, מה שהוא עושה בשעותיו הפנויות וכי אין לו פנאי להפנות את לבו לדברים כאלה.

התנפל עליו אבא... הכה אותו באגרופו, תלש את שערותיו... צעק, בכה... ״בנו של דוד גורדון ימכור סוכריות ברחוב!״

– אפשר מזמר אתה בחצרות?

– אין בזה כל חטא, – ענה לו.  – נערים עזובים עושים ככה, אלה אשר אבותיהם הרסו את ביתם...

ארב לו אביו כל אותם הימים, – לאחרונה מצא אותו עומד ברחוב ומוכר.  נטל ממנו את התיבה עם כל הסחורה והוליכו הביתה, באיימו עליו בשוטר ״ובמשלוח לעבר-הנהר״...

– אין לך בעולם אנשים יותר מגונים מהאבות הללו – אמר אז אליקס.  – אין הם יכולים לשכוח את הטובה שעשו לנו בהולידם אותנו! – וגלה לו אז אליקס דברים כאלה... גם עכשיו פניו מסמיקים...

הכל יודע אליקס, הכל...

– כלום מניחים עכשיו תפילין?  אמר אליקס.  – אפילו המורים שבישיבה, לדעתו, אינם מניחים תפילין.

לפנים, בדורות הראשונים, אמנם היו מניחים תפילין, אבל לא עכשיו.

כך אומר אליקס, ואליקס יודע מה שהוא מדבר.

ספר לו אליקס, שראה פעם אחת את אחד המורים של הישיבה נוסע ביום השבת... בעיניו ראה...

– כולם צבועים... כל האנשים צבועים המה.

– אפשר אבא שלך אינו צבוע.  שומר שבת הוא באמת, ויהודי כשר, ואולם שוטה הוא...

שוטה הוא, ועל-כן הלכה אשתו ותעזבהו.  גם אבי שוטה הנהו.  רק אצל השוטים בורחות הנשים שלהן.  תנסה-נא ה״כלה״ שלי לעזבני וללכת מאחרי, תנסה...

– אבא שלך אפשר מניח גם תפילין, אולם אין מביאים ראיה ממנו.  בכלל – כל האבות אינם מניחים תפלין!

אליקס זה... אליקס זה נורא הנהו...

ווילי מרגיש איזה פחד טמיר... אליקס מוליכו בדרך לא טוב... מעבירו על דעתו...

אבא אמר, שאליקס זה יוליכנו עד בית-האסורים... יביאנו עד ה״סינג-סינג״...

וחרדה נופלת על הנער ופחד גדול.

כמה מצער הוא את אבא!  ואבא איש טוב הנהו, רחמן כזה...

כשהכה אותו, כשמרט את לחייו, תלש את שערותיו, ידע, הרגיש, שלו, לאבא, היה הכאב פי-שנים.  – הלא מעולם לא נגע בו אפילו באצבע קטנה...

בלילה שמע את קולו של אבא כשהוא בוכה.

בימים האחרונים בוכה הוא בלילות...

מצבו רע עכשיו מאד.  אבא השחית בחמתו את כל הסחורה שלו.  צריך הוא עכשיו לרכוש את הכל מחדש.  אליקס הבטיח לו, כי בלילה הזה ימציא לו ״פרנסה״, – הוא ירויח עוד הלילה משלושה עד חמשה דולרים.

מה שתמוה בעיניו כי בעד שריקה אחת יקבל שלושה דולרים ואם צריך יהיה לשרוק עוד אחת אז משכורתו – חמשה דולרים.

משונה... לבו מהסס...

מצחק עליו אליקס ואומר: שמא מתירא הוא לשרוק בלילות מפני המזיקין, וקרא לו: סבתא.

חושב הוא אליקס שמתירא הוא באמת, אין הוא מתירא כלל.  יצוה לו – ואפילו בבית-הקברות ובחצי הלילה ישרוק, אין הוא ילד המפחד בלילות.

ברם חושש הוא... מפקפק הוא בדבר ואין הוא יודע איך וכיצד לפרש לו, לאליקס, את פקפוקו זה והלה לא יעלב.

אין הדבר כולו מחוור לו כל צרכו.

אליקס אמר לו שבערב הזה יבָאר לו את הכל, והרי הוא מחכה לו.

אם הדבר יהיה... מעשה רע לא יעשה.  לא יתערב עם שונים... בעד כל הון לא יעשה! אוהב הוא אמנם ומכבד את אליקס מאד, אבל דרכיו... לא, הוא לא יבחר בדרכיו.

ואפשר...

אפשר שדרכיו טובים ונכוחים, אפשר הכל הולכים בדרכים הללו, אלא שהוא קטן עודנו, שוטה קטן...

רוצה הוא להיות גדול, או כמו שאליקס אומר: לבגור, צריך לבגור, מוכרח הוא לבגור.

והוא יושב וממתין, – מחכה הוא לאליקס כי יבוא.

 

יא.[4]

בשעה השלישית בלילה מוליך אליקס את ווילי, מוליך אותו במבוא אפל ושומם אחד ומדבר על לבו, מדבר ומשתדל להרגיע את רוחו.

– נו, ווילי... הרָגע... לא עשית כלום... לא היה כלום... כלום לא היה, כל רע לא נעשה לא לך ולא לשום אדם בעולם, כלום לא אֻנה.

– שבה נא פה על אסקופה זו, שבה... גש לך ואשב אף אני.

– כך...

– טוב לי כי נרגעת, שקט לבך... מחייך אתה?  זה טוב!  סמן טוב ומזל טוב!...

– אָ, ווילי!  חא-חא-חא!  כמה מגוחך היית באותה שעה!

– מגוחך?...

אלא מה לא מגוחך?  אֲיָלָה שלוחה רצה... נו, קל אתה ברגליך, אילה בשדה!

– חא-חא-חא!... רץ לו בן-אדם, נס ״בכל-רגליו״ ואין רואה, ואין יודע, ואין רודף והלה נס מנוסת חרב!  חא-חא-חא!... תינוק אתה, ווילי, עודך צריך לאמא...

– הרי יָרו!...

– ירו?  אַ, מפני היריות נבהלת?  והרי לא בך ירו!  שמא ראית מורים?  לא ראית! – עודך מרטט... קודח הנער... נו, הרגע אחי, ווילי אחי, הרגע!  אל תירא, אל תחת, ראה והוָכח: יושבים אנו על אסקופה זו והכל מסביב נח ושקט – מנוחה שלמה של שבת בבית אביך...

לאשרך ולאשרם של הבריונים לא עמד שוטר ברחוב.  אלו היה ״כפתור״ ואתה רץ מבוהל... צריך הוא בר-דעת להיות זהיר, חוץ מזה – אילו הרגישו הבריונים הללו בפחדך לא היו נותנים לך אפילו פרוטה אחת, מכיר אני בהם...

עכשיו היֵה בטוח, עוד מחר תקבל מידי חמשה דולרים, מחר בערוב יום.  ח-מ-שה דולרים בעד שריקה פחדנית אחת ולא צלולה!

– לא צלולה?...

– אלא מה?... הו, שורק אתה!  וכי ככה שורקים?  אילו שרקתי אני – ונפל האשמדאי עם כל משרתיו ארצה!  ואתה, – אפלו לשרוק כדבעי אינך יכול, ילד הנך ווילי, ילד... אבל מזל יש לך, כי הסוף עלה יפה, ואם הסוף טוב – הכל טוב.

– מה עשו שם לנערה?... מה עשו לה?...

– וכי מה איכפת לך?  כמה נערות ברחובות ניו-יורק?  הלהן, לכלן תדאג?  שרקת, באת על שכרך, ומה לך עוד?  במופלא ממך, אחי, אל תחקור...

בוכה אתה, ילדי, חמוּדי, – נו, בכה!  יש והדמעות טובות ומועילות.  הילדות יוצאת עם הדמעות, יוצאת על מנת שלא לשוב.  בכיתי אף אני בשעתי...

בכה, ווילי, בכה והרגע.  אולם דע לך, חביבי, אין העולם הזה ״ישיבה״.  צריך כל אדם להיות חזק, אמיץ וקשה כחלמיש, רק זה הֶעָשוי לבלי חת יפלס לו את דרכו בחיים.

נו, – בכית כבר דיך!  הבה אקחך את מקום אחד וייטב לך.  בן-לילה תגדל, בן-לילה תבגר.  תתודע לאנשים, תראה כיצד בני אדם חיים עלי אדמות, תראה, תוכח.  כולם שם נערים בני גילך.  הזקן שבכולם הוא כבן שמונה עשרה.

חבורה יפה לנו.

חבורה של יתומים חיים ושל יתומים מתים, חבורה של נשכחים, של נגרפים, של אובדים ומאַבדים, – כן, גם של מאבדים... נערים כמוני, כמוך, – הבה, ווילי, ונלך!

לבך מהסס... חושב אתה בודאי, שכך הייתי תמיד?  אם ככה אתה חושב אינך אלא טועה.  כמה דמעות הורידו עיני בתוך כתלי בית-המדרש שלנו, בישיבה?  כמה המה, בכה לבי בקרבי בשעה שמר מילנר שואלני ואני עומד ואיני עונה!

והיו ימים... כך, בכיתי גם אני, הצטערתי גם אני, גם לבי אני היה מלא אהבה וכבוד וחבה יתירה, – בימים ההם ואני מכבד עוד אנשים וירא אני את האלהים.

עכשיו בגרתי!  אין לי מאום בתבל!  ומי לי בשמים ומי לי בארץ?  אין אני אוהב ואין אני שונא, אין אני מרחם ואין אני מתאכזר.

ושמא אתה חושב, כי אוהב אני את הכלה שלי, אינך אלא טועה.  אין אני אוהב גם אותה.  אותך, – יש ואני אוהב אותך, אבל זהו מפני שקטן אתה בעיני, רק תגדל, אך תבגר – אל תתן אמון בי...

אין אני ירא את האל... אינך רוצה שאזכיר את שמו, ניחא, לא אזכירהו.  לא נתנדף עוד ריח הישיבה... מבין אני אותך מאד.  יש לה, להישיבה, השפעה מרובה וכחה יותר גדול מאשר חשבנוהו.  גם אני הרגשתי בזאת, והרגשתי דוקא אז, כשעזבתיה.  אולם תגדל, תבגר – ושכחת את הכל.  לעת-עתה, אחי, ירא את האלהים שלך אבל את אביך אל תירא ואל תפחד.  אל ביתך לא אתן לך ללכת עכשיו בשעה מאוחרה כזו.  בשביל אביך תמצא תירוץ ולא – מה איכפת לך?  הגיעה שעתך שלא תסתכל באביך זה כלל...

***

השעה הששית.  בוקר ניו-יורקי.

הרחוב הומה.  רועשות העליות.  שורקים, נוחרים האבטומובילים.  אצים בהולים המוני אדם.

בקרן-זוית חבויה ומרוחקה בגן-קטן אחד עם מצבת הזכרון של חשוב אחד יושב לו ווילי על ספסל קטן תחת האילן הענף האחד שבגן.  פניו חורים, עיניו עכורות ודלוחות ומרגע לרגע עובר רטט בכל עצמותיו ופלצות ההקאה אוחזת אותו.

זה יותר משעה שהוא יושב ומקיא, כל גופו רטוב מזעה קרה; התרוקנו כל קרביו ועודנו מרגיש אותה הבחילה הנוראה והאצטומכא עודנה מתכוצת בקרבו, וכל קרביו ובני-מעיו כאלו מתפקעים תוך קרבו, מתהפכים...

מה עשו לו?...

ולעיניו – המרתף האפל והמלא עשן.  שכר, יין-שרף, אבטיחים, קישואים... בחורים, בתולות, שירי-ניוול, תנועות גסות, טמאות ומזוהמות, קללות, מריבות ונבול-פה.

רואה הוא את אליקס, את פניו האדומות והמזוהמות, את מעשיו המגונים עם העלמות ואת העויותיו המכוערות.

כמה שנוא היה עליו באותה שעה.

ונזכר הוא...

ידים חשופות, כתף עירומה, חזה מגולה.  לטפו אותו, משכו אותו, חבקו ונשקו.

וחדר אפל רואה הוא...

האפשר הדבר?... הוא?... האם הוא, ווילי, עשה דבר כזה?

מתפרצות דמעות מעיניו ולבו בוכה בקרבו.

וברחוב הולכים אנשים.  רצים הם, אצים וממהרים, אין מביט על הגן הקטן, אין מרגיש בנער הקטן ובצערו הגדול.

והדמעות שוטפות, שוטפות... והוא בוכה... בוכה בקול – אך מי ישמע, מי יקשיב קולו בתוך המהומה הגדולה של הכרך הסואן והצועק?

זמן רב ישב הנער בדד, ישב ובכה, ישב וספד.

ולא ידע הנער בעצמו שמספיד הוא את התמימות המתה, שמבכה הוא את הטהרה שנפגמה, שמוריד הוא דמעות על הילדות הגוססת וגוועת.

ולא ידע הנער שהדמעות האלה האחרונות הן, שלא תזכינה עוד עיניו להוריד ולדמוע דמעות טהורות.

ולא ידע הנער, שהכל עבר, חלף ולא ישוב עוד.  עברה הילדות, חלפה התמימות לבלי שוב.

גדל הנער... בן-לילה גדל, בן-לילה בָּגר.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]          במקור נדפס כך: ״זהוא״. הערת פרויקט בן יהודה

[2]          במקור כתוב ״הרככות״. הערת פרויקט בן יהודה.

[3]          יתכן שזו שגיאת הקלדה. בשאר הסיפור מדובר במר ״גולדמאן״. הערת פרויקט בן יהודה.

[4]          אין פרק י. הערת פרויקט בן יהודה