_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַמְּעֻוָּת

אברהם שוער

לתוכן הענינים

א.

פקידי הבאנק הנודע "נ. נ. ושותפיו", מנהליו, סופריו, ומשרתיו השונים, הקטנים עם הגדולים, התלחשו מאז הבוקר, התחרשו.  גם כשישבו איש איש אל שלחנו ולעבודתו, היו קורצים עין זה לזה, מוללים באצבעותיהם, מתפלאים ותמהים.

מר אפרת, הדירקטור הראשון שבבאנק, יושב מאז הבוקר על מקומו, אל שלחנו המיוחד לו, סר וזעף.  אינו מדבר, אינו עובר משלחן אל שלחן, כדרכו תמיד, אינו נכנס עם איש בדברים, אינו מתלוצץ, אינו מתפלסף.

ומה שנפלא ביותר – אינו מפקד ומצוה.  כשהוא נותן איזו פקודה, הרי היא קצרה, לא-ברורה, ואי-אפשר לרדת לסוף דעתו.

פניו נפלו, כמשו, זקנו.  אפרת "הזקן-הצעיר" הזה, המלא חדות-החיים, השמח ועליז תמיד, אשר אין אומר לו בלא חדוד, אין דבור – בלא הלצה, – הוא יושב עצוב ומדוכא!

והפקידים מביטים עליו מן הצד, כמתגנבים, מעיפים עין אל עברו – ופונים זה לזה מעל כסאותיהם ומתלחשים:  "מה קרה?  מעולם לא ראינוהו בכך!"

– אפשר עזבתהו השחרחורת? – שאל הלץ שבחבורה.  אולם שומעיו לא שמו לב להלצתו זו;  ידוע ידעו היטב, כי את מר אפרת אין "השחרחרות" ודומיהן עוזבות, ואילו קרה כזאת, לא היה מר אפרת נותן לב על זה:  כמה "שחרחרות" ישנן בניו-יורק הגדולה!

– היה לי היום דבר אליו, – סח אחד העוזרים, – ענין חשוב...  דברתי אליו, בארתי, שאלתי... הוא הביט אלי, נענע בראשו על כל דבר ודבר ולא ענה כלום, – עד שלבסוף נוכחתי, כי הוא אינו רואה איש לפניו ואינו שומע כלל מה שמדברים אליו.  מחשבותיו ממנו והלאה...  זה לי חמש שנים בבית הזה, וכזאת לא ראיתי פה מעולם!

– חמש שנים! – ענה חברו לעומתו. – גוזמא נקט!..  ואנחנו, ידידי היקר, עומדים ועובדים פה, במקום הזה, יותר מעשר שנה;  הרבה מלח כבר אכלנו כאן, הרבה מים כבר שתינו כאן – ולא ראינוהו במצב משונה אשר כזה!  לא פני אפרת הם אלה!

ומר אפרת ישב אותה שעה על כסאו הרחב והרך, נשען בלחיו על כף-ידו המעודנה והמעוגנה.  סיגארה כבויה תחובה לו בין אצבע לאמה, והוא יושב שקוע, צולל במחשבותיו, ומרשומי פניו ניכר, שהמחשבות כבדות ומדכאות.

כבן חמשים ומעלה הוא האיש.  הוא עצמו היה אוהב להתפאר במספר ההגון הזה של שנות חייו.  אולם אלמלא העיד בעצמו על זאת, אפשר היה לחשבהו לבן ארבעים, או גם פחות מזה – כל כך חזק, רענן, זריז ומלא חיים היה.

גבה-הקומה, רחב הכתפים ואיש-הגרם, מוצק וחסין כאלון.  שריריו מפותחים, כשריריו של אתליט.  בעל פנים יפים, נוחים ורצינים כאחד, אשר החכמה מאירה אותם.  מצחו רחב, גבוה, חטמו גבנוני, נשרי ויהיר, שפתיו עבות מעט, אדומות, תאוניות.  וכשהוא מדבר או צוחק, נחשפות שניו הישרות – לבנות, גדולות וחדות; שנים טורפות... סנטרו מחודד קצת וגלוח תמיד יפה-יפה.  אודם ורוד, רענן וענוג, משחק בלחייו המארכות.  אבל היפה והמצוין בפניו הן עיניו.  אי-אפשר לראות העינים הללו, מבלי שים לב אליהן, מבלי לזכור אותן ימים ושבועות.  עינים נפלאות הן.  איש לא עמד על גונן:  יש שהן אפורות-כהות, ויש שהן הופכות שחור, כשחור הלילה.  רגע הן נדלקות, בוערות, שורפות, ורגע – והנה כבו פתאום, כאילו נחבאו בחוריהן, ירדו ונעלמו בתהום עמוקה.

וכשרונות מצוינים היו לו.  בעל מרץ ורצון כביר, חרוץ ושקדן ועובד מאהבה.  הוא אהב לעבוד, ועל כן השכיל בכל דרכיו והגדיל לעשות.  את הבאנק הזה העמיד כמעט הוא לבדו על בסיסו הקיים והנאמן.  הוא היה הראש והראשון בו, וכל העסקים נחתכים על פיו.

אבל גם מחולשות לא היה נקי, ככל אדם.  ואחת מחולשותיו היתה – התאמצותו היתרה להראות כאמריקאי מלידה ומבטן, כ"יאנקי" גמור לכל פרטיו ודקדוקיו.  פעמים רבות הגיע הדבר עד לידי גחוך, – והוא, בעל-ההרגשה הדקה, לא היה מרגיש בזה.  בדבורו, בלבושו גם באכילתו היה משתדל להיות אמריקאי, ופקידי הבאנק ועוזריו ספרו עליו בבת-צחוק, כי בשעה שנפשו עורגת לדגים ממולאים, מפולפלים ועשויים בטעם היהודים, הוא אוכל דוקא דגים מבושלים על ראשם ועל קרבם, בלא מלח ופלפלין ובצלים, כדרך שמבשלים האמריקאים, אוכל ומתעב, אוכל ומצטער...

אבל כנגד חולשתו זו היתה בו גם מעלה אחת גדולה.  במסחרו ובעסקיו לא היתה ניכרת אותה קטנות-המח, אותה החריפות הפעוטה, שיש להם לרוב הסוחרים היהודים, שהביאוה אתם מארצות הגולה וגיטותיהן.  במסחריו ובכל עסקיו היו מורגשים אותה רחבת-הלב, האומץ והגאון של האמריקאי ביחד עם החריפות והעמקות ועם מעוף-הדמיון המיוחד של הסוחר היהודי.  ולכן היה שמו נכבד מאד והלך לפניו בעולם המסחר הגדול.

מתוך חפצו הגדול לחקות, להשתוות ולהדמות בכל להאמריקאים, – נעשה לאיש-האספורט, התענין בכל מיני המשחקים ושעשועי-הגוף לסעיפיהם ולסעיפי סעיפיהם.  הרבה משעותיו הפנויות היה מקדיש להם.  הוא התמכר להטיניס, להפוטבול, ולפעמים היה יוצא גם לצוד ציד חיה ועוף, או לדיג – אף כי הציד היה למורת רוחו, ולא העסיקהו כלל.

המשחקים האלה אמצו את גופו, הקשוהו ועשוהו חסון, מוצק.  לא ידע כל רפיון וחולשה, לא חש שום מיחוש או כאב.  בהיותו תמיד מלא חדות-החיים, העריץ אץ הכח, את האון, ושנא את החלשים.  אבל יותר מכולם שנא את הזקנים בלי עת.  הזקנה היתה מעוררת בקרבו שאט-נפש.  הוא היה אומר, כי בשעה שירגיש בעצמו, כי תש כחו והזקנה קופצת עליו, ישים קץ לחייו.  "או חיים או מיתה!" – היה פתגמו הרגיל.  – "בן חמשים ומעלה אנכי היום, – היה מוסיף אחרי פתגמו זה – ואין אני מרגיש בי שום עיפות, חולשה או רפיון בכל כחות הגוף והנפש, הרי אני כבן שלשים לכח, וכל זה משום שאין אני מניח לזקנה שתקפוץ עלי – כן, אין אני מניח!"

ואמנם אהב מר אפרת את החיים.  הוא השתדל לקחת מן החיים וליהנות מהם עד כמה שידו מגעת.  לא היה מונע את עצמו מכל תענוג, לא היה מחסר את נפשו מכל עדני-החיים.  וביחוד להוט היה אחרי הפלירט.  זה היה הראש והראשון בתענוגיו ומנעמי-חייו.  הוא רדף אחריו, בקש אותו, נמשך אחריו בכל לבו הצמא והשוקק.  בחלקי העיר השונים היו לו תמיד עסקי עגבים ונשים אהובות, שהיה מתענין בהן, נוסע אליהן, פעם אל האחת ופעם אל השניה.  וכולן היו אהובות לו, כולן חמודות;  כל אחת משכה את לבו בחנה ובקסמה, המיוחדים לה לבדה.  חוש-היופי היה חד ומפותח בו מאד, ובכל אחת מ"חמדות-נפשו" היה מוצא חוט של חסד, שהיה מקשר אותו אליה.  ולפעמים לא היופי היה העיקר – כי-אם הרגש, שהוא הנהו הכובש הגדול, המנצח על עלמות ונשים יפות, ואין אשה העומדת בפני הכח הגדול שבעיניו, בפני ההוד שבגבר כמוהו, המשוכלל והמפואר בכל יצורי גוו.  וכל מה שקשה היה לו לנצח, כן היתה מתגברת ומתלקחת בו התאוה, כן הלכה ובערה בו אש-החשק לנצח ולהכריע.  ובשעה כזאת היתה פגיעתו מסוכנת...

בשעת התגלות-הלב היו רעיו ומיודעיו, כולם בעלי-בתים חשובים, מעירים אותו על הנהגתו המוזרה הזאת, שלא נאה לאיש כמוהו, בעל בעמיו, וביחוד לבא-בימים כמוהו, להתעסק בדברי-שטות ומעשי נערות כאלה, – והוא היה עונה אותם בלצון, כי איננו מבין, איך מתירים בני-האדם לאנשים באים בימים לאכול ולשתות?  "אם אוכל ליהנות מן החיים אפילו שעה אחת קודם מיתתי, לא אמנע את עצמי מזה".

בביתו היה בעל טוב לאשתו ואב טוב לבניו.  את דורה אשתו אהב באמת וכבד אותה מאד.  בכל דבר הקשה והחשוב בעסקיו היה נמלך עמה והיה הולך אחרי עצתה.  את בניו אהב והוקירם וחנך אותם על פי רוחו – להיות עומדים ברשות עצמם.  ועל כן שנא מאד את הפרנסות "הפרופיסיונאליות".  האדם צריך לעמוד ברשות עצמו, ולא להיות תלוי בדעת אחרים.  לפנים היה אפשר דבר כזה לאכר, עובד-האדמה, ועכשיו – לסוחר.  ולכן, כשהיו בניו גומרים את למודם בבית-הספר הגבוה, היה שולח אותם לעבוד באחד מבתי-המסחר של מכריו ואנשי-בריתו, כדי שילמדו אל דרכי המסחר ואפניו – ומצאו אחרי-כן את דרכם בחיים בכח עצמם בלא סיוע מצדו.

עכשיו כל בניו ובנותיו עומדים ברשות עצמם וכמעט כולם מבוססים.  כל אחד מצא לו את דרכו ובנה את ביתו.  נשארו רק הוא ואשתו "זקן וזקנה", ולואיס בן זקוניהם, צעיר בן עשרים ושלש, העובד בבית-מסחר חשוב אחד בניו-יורק ומקבל שכר הגון.

ודורה גם היא אוהבת אותו ומסורה אליו בכל נפשה.  ואף כי גם לאזנה היו מגיעות "שמועות" שונות על דרכי בעלה, לא היתה שמה אליהן לב.  יש לה לדורה השקפה מיוחדת בענין זה.  מבטת היא על תעלולי הגברים "מבין לאצבעות", ובענינים כאלה היא תולה את כל הקולר בצואר הנשים.  כל גבר, לפי דעתה, קל-הדעת הוא ונוח להתפתות.  והנשים מצודדות אותם בקסמיהן.  ועל כן האשה, שנכשלה בגבר, מתחייבת בנפשה ואסונה בראשה.

*

כשהגיעה השעה הראשונה, הלכו פקידי הבאנק והעוזרים השונים אל בית-המזון הסמוך לאכול סעודת הצהרים.  למר אפרת ולמר רבינוביץ, ראש רואי-החשבונות, היו מביאים את סעודתם אל הבאנק.  חדר מיוחד היה להם, שבו היו סועדים.

בשעת הסעודה דרכו של מר אפרת לדבר עם מר רבינוביץ ארוכות וקצרות על כל השאלות והענינים.  החדשות והשמועות, המנסרים בעולם.  אוהב היה להתפלסף קצת, להתוכח.  מר רבינוביץ היה נכבד בעיניו משום ידיעותיו הרבות בתלמוד ובקיאתו הגדולה בחכמת ישראל.  כי גם מר אפרת עצמו למד בימי נעוריו בבית-ישיבה ו"גירסא דינקותא" חביבה עליו.

אבל ביום הזה ישב מר אפרת דומם, שקוע במחשבותיו, וכמעט שלא נגע באוכל, העומד לפניו.  לשוא השתדל רוה-החשבונות למשכהו בדברים, להשיח אותו, לבדרו.  ספר לו מחדשות היום, נסה גם לבדח את דעתו באיזו אניקדוטה – לשוא!  מר אפרת ישב דומם ומשומם.  נשתתק גם מר רבינוביץ.

בחדר הקטן שררה דומיה כבדה.  מר רבינוביץ סעד סעודתו שלא לתאבון, ומר אפרת לא אכל כלום, אלא ישב מחריש ומשמים.  כך עברו רגעים מספר.

פתאום גחן מר אפרת מעל השלחן אל עברו של מר רבינוביץ, היושב ממולו, ופתח ואמר בקול צרוד ונחר, כמדבר בקול זר, בקול שאינו שלו:

– הגידה נא לי, מר רבינוביץ... שאלה יש לי לשאלך.  כלומר:  לא שאלה, אלא דין...  דין בדת ישראל... בתלמוד...

משתומם הביט עליו מר רבינוביץ.  פניו של המדבר אליו הפיקו צער ויאוש.  נראה היה, שאיזה סוד מעיק עליו, מציק לו ומטריד את מנוחתו, והוא מקוה ומצפה ברגע זה, שהוא, רבינוביץ, יחלצהו ממצוקת-נפשו.

גם מר אפרת ישב נבוך ומבולבל.  עברו כמה רגעים של שתיקה כבדה.

– מה דעתך על התלמוד בכלל, מר רבינוביץ? – פתח שוב מר אפרת בקולו הזר.  – האם התלמוד הוא באמת ספר... ספר נכבד?  כלומר... האפשר לסמוך עליו?  האפשר?

– התלמוד מקובל בעולם כספר נכבד מאד.

– "ספר נכבד" אתה אומר...  המ... הזוכר אתה... פעם אחת נדברנו שנינו על-אדות... לא, טעות היא בידי – לא עמך, מר רבינוביץ... דברתי עם אדם אחר... בדבר התלמוד דברנו...

ושוב שתיקה כבדה, מעיקה.

– מר רבינוביץ, שמע נא... – לחש פתאום מר אפרת, הקריב את כסאו אל בן שיחתו וישב אצלו.  עיניו בערו באש זרה, סנטרו החד רטט ועורק כחול דק נזדעזע ורקד על רקתו. – שמע נא, ידידי... איך היא דעתו של התלמוד בנידון... בנידון אשר כזה:  אדם כי יחטא את אשת רעהו וילדה – הולד של מי?    צריך אני, ידידי לדעת זאת...  קושט אמרי אמת... מה דעתם של חכמי התלמוד בנידון זה?

– על פי התלמוד... – פתח מר רבינוביץ מתוך מבוכה מהולה בסקרנות רבה.

– לא "על-פי התלמוד", כי-אם דברי התלמוד...דברים ברורים ומפורשים, כצורתם... אמור-נא לי, ידידי, את דברי החכמים, אם אתה זוכרם, כלשונם הם – כלשונם...

– הלשון בגמרא, כמדומה לי, כך היא:  "רוב ה.. התוצאות אחרי הבעל", – ענה מר רבינוביץ ומבוכתו גדלה.

– כך... כך... ובכן, רובן אחרי הבעל...  כך כתוב מפורש בתלמוד, כתוב מפורש... – דבר מר אפרת לנפשו, כאדם, שראה פתאום עוגן-הצלה לעצמו.  – והתלמוד – רצוני לאמר, בעלי התלמוד, היו אנשים חכמים, בעלי שכל בריא והגיון ישר, וגם אנשי-מעשה...  האין זאת, מר רבינוביץ?

– מה?

– כוונתי... חכמי התלמוד אמרו את זאת... כלומר:  האם רק מימרא בעלמא היתה זאת, או להורות ניתנה?  למשל, לו היה בא לפניהם דין כזה... למשל, בדבר ירושה...

– את האמת אגיד לך, מר אפרת, כי לא אוכל לענותך דבר ברור בענין זה.  הרי זה ימים רבים, ברוך השם, שלא פתחתי גמרא לעיין בה.  ואולם, לדעתי זוהי הלכה למעשה.  כלומר, על-פי דין זה נוהגים בחיים.  אם רצונך בכך, אעיין עוד הערב בגמרא.  יש לי ש"ס בביתי.

– תודה, מר רבינוביץ? – קרא אפרת ופניו נהרו.  ובכן, בחיים נוהגים כך...  אכן, גם אותו זקן אמר כך... ובכן, אמת נכון הדבר... תודה לך, ידידי!

והוא תפש בשתי ידיו של רואה-החשבונות ולחץ אותן מתוך הכרת טובה.

כשעמדו שניהם על-יד פתח חדרם לצאת אל אולם העבודה, לחץ אפרת שוב את יד רבינוביץ ולחש:  תודה, מר רבינוביץ, תודה!

ושוב ישבו הפקידים בהבאנק איש איש אל שלחנו.  העטים חורקים, מכונות-הכתיבה מקשקשות, איש איש עסוק בעבודתו.  מר אפרת יושב גם הוא על כסאו, אל שלחנו, יושב בהרחבה ופניו נוחים, טובים.  נשען הוא קצת על ידות הכסא, הסיגארה בפיו, והוא מעלה עשנה עגילים-עגילים קטנים, מביט על העגילים הללו, העולים ומתמוגגים, מתאבכים זה בזה ומתנדפים ואינם – וכמוהם מחשבותיו הקודמות, המחשבות הכבדות, מתנדפות ומתמוגגות, ופניו נוהרים, קמטיו מתפשטים, והצער חלף-הלך, בטל ואינו – מה טוב לו עתה!  מה רָוח לו אחרי חלום-הבלהות!  משא כבד נגול מעל לבו, משא נורא מאד.

הנער המשרת מסר לו צרור מכתבים, שנתקבל עם הפוסטה השניה.  כשהתחיל מר אפרת לסדר את המכתבים אחד אל אחד, נתגלתה מבין המעטפות השונות מעטפה אחת ורודה וקטנה, מעטפה ריחנית.  הוא הכיר מיד את כתבה וריחה... בחיוך של עונג טמיר לקח את המכתב בידו, קרע את המעטפה והתחיל לקרוא בעיון בגליון הכחול.  קרא – וצחוק קל מרפרף על פניו, עיניו נוצצות.  "עם דמדומי-החמה הראשונים, בין השדרות מחכות אנחנו לך, אני וחברתנו הפילוסופית"... – קרא מעל המכתב הקטן, ופניו התרכבו ואורו.

הוא הצית גפרור, שם בלאט את הגליון הכחול על האש, שרפו במתינות, אסף את אפרו וזרקו אל המאפרה של בדולח, העומדת לפניו על השלחן.  לאחר שעשה זאת, העתיק מאליו בדחיפת-יד קלה את צרור המכתבים הגדול, המונח לפניו, תמך את עצמו על ידות הכסא, העלה עשן, התפנק ולבו מהרהר:  "השחרחורת החביבה"...

ומרחוק, בחדר-העבודה הגדול, עומדים אחדים מאנשי הבאנק, מתבוננים אל מעשה הדירקטור ואל כל תנועותיו ומחייכים בהסתר פנים, מרמזים זה לזה:  ראו נא גם ראו, הנה שבה רוחו אליו – וחיה...

והלץ שבחבורה עובר משלחן אל שלחן, הולך ולוחש על אזניו של כל אחד ואחד מחבריו:  "העננים נתפזרו, השמש יצא... הוא אשר אמרתי:  בקשו את האשה... הראיתם את המעטפה הורודה?  הכרתיה... ראו-נא גם ראו את פניו המאירות, את עיניו הדולקות... חדש נעוריו...  הלא אמרתי לכם:  "יד השחרחורת באמצע"...

 

ב.

אבותיו של אפרת גרו בעיר לוצין, עירה לא-גדולה בתחום-המושב ברוסיה, העומדת על הגבול של שני פלכים:  פלך פסקוב מעבר מזה וליפלאנדיה מעבר מזה.  שני הפלכים האלה מרובי יערות הם, ויושבי המקום – סוחרי עצים.  כמה משפחות עשו עושר במסחר הזה, ושמם נודע בריגה ובפסקוב.  אחד מסוחרי-יערות אלה היה אביו של אפרת, ר' מיכל ביריזינר, שנקרא כך על שם כפר גדול אחד על הגבול הפסקובי, שאבותיו של ר' מיכל גרו שם מלפנים, – ורק לאחר שעשה עושר ונתפרסם בין הסוחרים, התחילו לקרוא לו ר' מיכל אפרת בשם משפחתו.

ר' מיכל היה איש גבה-קומה, בעל-בשר וכרסני; היה גם יודע-ספר הגון, יחסן וחסיד גדול, ממקורביו של "הצדיק".  מדי שנה בשנה היה נוסע לימים הנוראים "אליו" והיה מסתופף בחצרו כל עשרת ימי-התשובה.  רחב-הלב היה, וידו פתוחה לכל, – ועל זה כבדוהו החסידים מאד.

אך בביתו לא היה איש מצליח.  אשתו היתה אמנם מיוחסת גדולה, בתו של הרב ר' אלתרל, שהיה מנכבדיו של "הזקן" בעצמו; אבל כנגד זה היתה אשה חולנית, כחושה ולא-יפה.  ארבע פעמים הפילה בזו אחר זו, ורק אחרי הרפתקאות רבות ואחרי טפול מרובה ברופאים ורפואות ונסיעות לחוץ-לארץ,  אחרי נתינת פדיונות וקבלת ברכות והבטחות "מפיו", ילדה לאחרונה את אלתר בנם, ועמדה מלדת.

ועל כן לא אהב ר' מיכל להתעכב הרבה בביתו ובעירתו.  תמיד היה עושה בדרך:  ביערותיו עבד שכם-אחד עם מנהלי עסקיו ועוזריו, או שהיה יושב בריגה ובפסקוב.  אבל כשהיה בביתו, היה אוהב להראות את כבוד-עשרו, תקפו וגבורתו.  היה מתערב בעניני הקהל, היה מיעץ, מסדר, סוחר מה שאחרים בונים ובונה מעצמו ומעמיד על דעתו בכל ענין.

בימי שבת ומועד, כשהיה בא אל "המנין" היה אוהב להתלבש, כמו שהיו מתלבשים בימים הטובים ההם:  קפוטה ארוכה של אטלס מרשרש ומבריק, המגיעה עד קרסוליו, חגורה של משי רחבה על מתניו, ועל ראשו – מצנפת של צבל גבוהה ויפה;  וכך היה עומד לו בהרחבת-הדעת במקומו אשר במזרח, אצל ארון-הקודש, היה מתפלל בכונה ובנגון – מתלהב ומכה כף אל כף...  ובשעת חזרת הש"ץ היה עומד חציו פונה אל הקהל וחציו – אל עמודו, שסדורו של "הרב" פתוח עליו, שתי אגודליו תחובות לו מתחת לחגורתו, הטלית עם העטרה הגדולה צונחת מעל כתפיו ומשתרכת לארץ, והוא מביט מגבוה, מעיף את עיניו האפורות והחדות על כל הקהל כולו ועונה בנחת ובנגון ממושך:  "ברוך הוא וברוך שמו – אמן"... וזקנו הלבן והרחב המסורק יפה, מתפזר על חזהו, פניו מבהיקים, זחוחים וגאים... והכל מביטים עליו ביראת-הכבוד.

ואותו ר' מיכל, כיון שבא ליער – נשתנה כולו והיה איש אחר:  מגפים ארוכים ורחבים לרגליו, והוא לבוש אדרת-כבשים קצרה, חגורה בחגורת-צמר אדומה מלמטה מבטנו, כי כן יחגרו האכרים בשעת העבודה;  על ראשו כובע בעל "אזנים", בידו האחת קנה-המדה, בשניה – המפתח.  הולך הוא בלוית פיטר שומר-היער, או בלוית אחד מעוזריו – צועד בשלג העמוק זריז ומזורז, קופץ מעץ אל עץ, מודד, מפתח בזהירות פתוח ראשי-תבותיו מ.  א.  על הקורות הכרותות;  רץ וממהר מאכר אל אכר, מפועל אל פועל.  את זה הוא מחרף ובזה הוא גוער בנזיפה, לזה מראה, כיצד מנסרים עץ, ולזה כיצד מפילים אותו משרשו.  על האחד הוא מרים את ידו ומאיים עליו להכותו, ואת השני הוא מנבל באביו ובאמו, כרגיל ומנוסה... פניו אדומים כדם, עיניו מאזרות זיקות וקולו הולך מסוף היער ועד סופו.  הרוח מבדר את זקנו הלבן, השלג יורד עליו, גבות עיניו ושמורותיהן נגלדות בקרח.  והוא הולך והולך, מזדרז ורץ, ממהר, מצוה, מפקד.  וכך עובר עליו כל היום, מאור הבוקר עד שקיעת החמה.  לערב ישב לנוח על אחד הגזעים הכרותים, לפניו בוערת מדורה קטנה בשלג, והוא מחמם את ידיו הקופאות.  מסביב לו עומדים השומרים והעוזרים, והוא מסדר להם את עבודת היום של מחר.  ופתאום יעיף עין לשמים, יפנה לצדדין.  בוחר הוא מקום לעצמו על-יד אילן אחד, עומד ומתנועע... מתפלל מנחה חטופה.

בכפר, בבית-מגוריו הסמוך ליער, עודנו יושב באדרתו הקצרה כשעה אל עבודתו, עושה חשבונות, כותב מכתבים, משלם לשכירי היום את שכר פעולתם.  אחרי-כן יושיט את רגליו לפיטר, וזה חולץ מעל רגליו את מגפיו, פושט מעליו את אדרתו ומביא לו את גלימת-השינה הקלה והרחבה להתעטף בה.  בעוד רגעים אחדים – והמיחם הרותח עומד באמצע השלחן ומסביב לו – בקבוק של סמירנוב, מחרוזת של כעכים, ככר-לחם, דגים מלוחים... וכמו מתחת לארץ מתגלים אורחיו התמידים:  הכומר איוואן וזקן-הכפר מיכיאילו פרוקופוב.  שותים תה, טועמים מן הבקבוק החריף של סמירנוב;  מוזגים כוס אחת ושניה ושלישית... הפיות נפתחים ושיחה עזה וחמה מתחלת.  על הכל ידובר.  וראש המדברים הוא מיכל.  דן הוא בחום ובעוז-נפש על עניני ה"צירקוב"[1] וסדריה.  כאילו היה שם גבאי ובעל-הבית נכבד, מדבר עם פרוקופוב על עניני הכפר וחסרונותיו, והכל מחוור לו, את הכל הוא יודע, כאילו נגעו הדברים לו ולנפשו.  הכוסות מתמלאות ומתרוקנות בזו אחרי זו;  הפנים מצהיבים, העינים הלחות מתנוצצות... לבו של הכומר מתרכך כל-כך, עד שהוא נמשך מעל השלחן אל ידידו מיכל לנשק לו:  איש טוב אתה, מיכל אברמיץ, נכבד, ידען... יודע אתה הרבה... הרבה... כל התורה כולה... כמעט שאין להכיר בך, כי ז'יד אתה... לא, אינך ז'יד...  אינך... בחיי ראשי, מיכל אברמיץ!  הרי לך צלב קדוש!" – והכומר מצטלב שתי וערב ועיניו מתמלאות דמע... ר' מיכל שומע את כל זאת ופניו נוהרים.  ופרוקופוב אף מוסיף משלו ואומר:  " מיכל אברמיץ, האמינה לי, אחי, ישנם משלומי אמונתנו, שאינם מגיעים לקרסוליך!  ומי יתן את כל העם הזה תחת ידי, ובחרנו בך ל"זימסקי"[2] במקום הנבל הזה, תקולל אמו, במקום ארצימוביץ! חי נפשי!"...ור' מיכל שומע ונהנה, לבו רוחץ בעדנים, וטוב לו, ונעים לו.

השעה העשירית בלילה.  הלך לו הכומר איוואן, כשהוא מתרונן מיינו:  "מה מהולל"... ופרוקופוב יוצא אף הוא מתנודד על רגליו.  בחוץ מתחוללת סופת-שלג.  הכפר ישן.  על השלחן מהבהב הנר, ובזוית נוצצת עששית אדומה לפני האיקונין.  נשתתק המיחם.  הבקבוק עומד ריק, שתי כוסות מונחות על צדן ואחת עומדת שתויה למחצה.  שיורי אוכל, נתחי כעך ופרורי לחם מתגוללים על השלחן.  מן התנור המוסק הפתוח נודף הבל חם, ונהמת הסופה בארובה, כאילו מוסיפה על החום ועל הרגשת העונג... ר' מיכל יושב נשען אל השלחן.  עיניו נסגרות מאליהן.  ראשו כבד עליו, מסתובב קצת... יודע ר' מיכל, שהוא מבוסם ונהנה מזה.  והנה נפתחה הדלת – נכנסה מאריה יחפה, עוטה מטפחת לכתפיה העגולות.  ר' מיכל מתעורר פתאום, מרים ראשו, מביט עליה בעינים טרופות.  דבר-מה מנצנץ במחו העמום... עוד רגע – ומאריה מתחמקת ממנו, מחייכת, מתאמצת להסיר מעליה את ידו האמיצה, החובקת אותה.

ובריגה ובפסקוב היה ר' מיכל אירופאי לכל פרטיו.  היה מתלבש כסוחר, מתאכסן בבתי-מלון עשירים ומפורסמים;  היה נוהג שררה בכל ונהנה מן החיים.  היה מבקר בתי תיאטראות וקרקסאות, ויותר מכולם – את הבאליט.

והנה הגיעו ימי התשובה... כמעט מחצי אלול עד יום הכפורים הוא מסתופף בחצרו של הצדיק.  וחשוב ומכובד הוא גם שם.  שם איננו ר' מיכל אפרת, כי-אם "מיכל אלתרס", על שם חתנו רב אלתרל.  הגבאים והשמשים נותנים כבוד לו, מכריזים עליו ובכל מקום בואו מפנים לו מקום.  ו"הוא שיחיה" בכבודו ובעצמו מקרב אותו, מושיבו לימינו... ופעם השמיע בקהל חסידיו, שאם מוכרח הוא לקיים את "רבי מכבד עשירים", יהי רצון, שהעשירים יהיו כמיכל אלתרס.  ור' מיכל יושב אצל הרבי, המצנפת חבושה לראשו, הקפוטה של אטלס מרשרשת.  והוא נהנה מאד, מרגיש את עצמו כולו טהור, נקי, זך...

ויש שהוא יושב ב"שטיבל" בין השמשות.  מסביב לו כנופיה של חסידים ממקורבי הצדיק.  ביניהם הירש חסיד, פרצל חצוף, בריל בטלן – הכל כאן.  משיחים בעיניני  תשובה, אהבה, יראה.  מדברים ב"מדרגות" עוברים מענין לענין.  ופתאום מניח פרצל חצוף את ידו על שכמו של ר' מיכל , מנענע בראשו ואומר:  "הוי, מיכל!  לא טובה השמועה, ששמעתי עליך!  לא טובה... לא כך היה צריך להתנהג אחד מחביבי רבנו שיחיה"...  ר' מיכל מתאדם כולו, דמו פורץ אל פניו, והוא עומד נכלם ומתבייש, כתינוק שנמצא בשעת קלקלתו.  אז יקום הירש חסיד, יהודי כחוש ודל-בשר, בעל עינים גדולות וחולמות, ואומר בנחת-קולו: "לא לכם, רבותי, לדון את מיכל אלתרס.  בעל דו-פרצופין הוא מיכל שלנו.  שתי נשמות לו, שתי בחינות... יש שהוא בבחינת "חבור עצבים אפרים" – הנה לו אז... ויש שהוא בבחינת "הבן יקיר לי", ואז – "מדי דברי בו זכור אזכרנו"... מיכל שלנו, רבותי, נשבה בין העכו"ם, נהנה הוא משלחנו של אחאב; אולם עכשיו שלנו הוא, אחינו הוא, אחד ממקורביו"... ור' מיכל שומע ופניו נוהרים.  מביט הוא בפני הירש חסיד, כתינוק זה, שנמצא לו דוד או גואל וחלץ אותו מן המיצר והצילו מחרפת מלקות.

וכדי לפייס את פרצל חצוף, שולח ר' מיכל להביא מעט משקה.  החסידים יושבים מסביב לשלחן וטועמים.  ומתחילה שיחת-חולין של חסידים ותלמידי-חכמים.  מספרים זה לזה "על אודותיו", על מנהגיו, תהלוכותיו "בימים ההם".  מדבררים על "האוהל", מזכירים דרך-אגב, שצריך הוא לתקון, – ור' מיכל שומע ונודר בלבו לתקן את האוהל.  ומתחיל אחד מן החבורה לזמר זמר נאה, ומלא הזמר דבקות עצומה ומתיקות עליונה.  ומתגעגע הלב בקרב ר' מיכל, מתגעגע על עולם אחר, טמיר, נעלם – על חיים אחרים, קדושים, טהורים...  והנה נלוה עוד אחד להמזמר, ועוד שלישי.  והנה כל הכנופיה מזמרת זמר מלא כלות-הנפש, התדבקות והתעוררות.  מזמרים בנחת, חרש-חרש... העינים או שהן עצומות או שהן תלויות למעלה.  ור' מיכל יושב בתוך החבורה המזמרת, מתמוגג מרוך, מזוך.  מרגיש הוא, שהטומאה סרה מעליו, הזוהמה ניטלת ממנו.  ולבו בוכה בקרבו, בוכה מרוב חסד וחנינה, ממתיקות, מעונג של קדושה:  "הוי, רבונו של עולם! – חושב הוא אז. – מה טוב יום אחד בחצריך!"... ונזכרים לו פתאום מעשיו הגסים והמכוערים, והלב מהסס פתאום ונרתע וחרד מפחד, ודמעות עולות אל גרונו וחונקות.  "טמא, טמא ופגום הוא בתוך בני-אדם עניים וקדושים אלו, הטהורים והשלמים בנפשם!"  והוא פונה לקרן-זוית ובוכה... בוכה בקול רם.  בוכה כתינוק...  הללו שרים ברגש, והוא בוכה...

עשרת ימי-התשובה עוברים.  ור' מיכל נוסע אל עסקיו ויערותיו.  ושוב הוא אותו מיכל אפרת, כמו שהיה – התקיף, השורר, השותה יי"ש עם האכרים, הרב ומתפייס אתם;  אותו ר' מיכל, המטיל מרות בתוך ביתו, בעירתו, הנהגה כשהוא רואה, כי הכל יראים אותו, חונפים לו, כורעים ונכנעים לפניו.

אהב ר' מיכל  רק את אלתר בנו.  ואלתר זה אז כבן ארבע-עשרה שנה.  יודע "בבא קמא" ו"בבא מציעא" על בורין ומתחיל עכשיו "בבא בתרא".  עד השנה השתים-עשרה למד בלוצין מפי המלמדים החשובים ביותר שבעיר, וזה כשנתים שהוא לומד בליכובקה, עירה קטנה, בישיבתו של רב פייטיל חריף.  מתגורר הנער בבית רבו ואוכל על שלחנו, כי שיינקה, אשתו של ר' פייטיל, קרובה היא לאמו, והיא חשוכת-בנים, ולפיכך אוהבת היא את אלתר מאד, מאמצת אותו כבן לה:  חופפת ראשו, סורקת, רוחצת אותו, ולא חסר הנער עמה דבר.

ואהב ר' מיכל את בנו אלתר יותר משאוהב אב את בנו יחידו.  ראה בו את דמות-דיוקנו ואת כל הסימנים, הטובים והרעים, שמנה בעצמו – ולבו פחד ורחב למראהו.  ובסתר לבו הצטער צער גדול על שימי נעוריו של בנו היחיד עוברים עליו בין כתלי בית-המדרש.  וכשעמד על צערו זה, הכהו לבו על הרהורי-לבו, על הרהורי-חטא אלו...

ופעם אחת, כשבא אלתר לחג-הפסח לבית אביו, היו פניו דלים וכחושים כל-כך, עד כי אמר  ר' מיכל בתחילה לבלתי שלוח אותו שוב אל הישיבה.  אולם הנער התחיל להתחנן ולבקש, שלא יבטלוהו מן התורה, לפי שרוצה הוא לסיים את שלש ה"בבות", לכל הפחות...  אז לקח אותו ר' מיכל אל היער רק עד חג השבועות לשאוף רוח צח ולהחליף כח, – ואחרי-כן ישוב אל ישיבתו ואל למודיו.

בימים הראשונים היה אלתר יושב משמים ביער.  הכפר, האכרים, האכרות, הפועלים, העוזרים – הכל היה זר ומוזר לו.  נפשו כלתה אל חבריו בישיבה, אל הויות אביי ורבא, אל פלפוליו של רב פייטל.  ובבוקר-בבוקר, כשהיה ר' מיכל קם וממהר ללכת היערה, היה מוצא את אלתר יושב וגוחן אל הגמרא הקטנה, שלקח עמו, יושב ולומד בניגון עצוב, ממושך.

ר' מיכל הצטער על זה.  הוא אינו רוצה כלל, שבנו יהיה רב או חסיד...  אמנם רוצה הוא, שבנו יהיה למדן, אבל לא מפולפל כר' פייטל, או חסיד כר' הירש – ישמרהו אלהים!   אלתר צריך להיות סוחר ובעל בעמיו, מושלם, משכיל... סוחר גדול יהיה, מפורסם, נוהג עסקיו ברמה...  ומדוע לא יתחיל עתה, בימי נעוריו, ליהנות מן החיים?  האם יהיה חלש וחולני כאמו, חס ושלום?  האם יתהלך כצל בין החיים?...

והוא מביט על בנו, המעמיק כל-כך ב"סוגיה חמורה", ולבו מלא רחמים עליו.  וחפץ הוא להרחיקהו מן הספר, לקחת אותו עמו אל היער – אל האכרים, אל הבחורים והבתולות אשר בכפר.

ור' מיכל בעצמו נרתע מפני המחשבה הנוראה, שנצנצה במחו – מחשבת-פגול...

ואולם כשהוא חוזר ומביט על בנו, המזמר בחשאי בניגון הגמרא:  "אָ-אָ-אמר רבא", – מיד הוא שב להרהוריו:  "האם כזה יהיה בנו?... לא, אלתר אפרת יהיה סוחר, סוחר גדול ומפורסם! האפרתים אינם רבנים, כלי-קודש"...

והוא מביט על הנער, גדל-הקמה ורחב-הכתפים כמוהו: פניו כל-כך יפים, עזים.  עיניו – שתי גחלי-אש... והנער הזה יהיה חסיד, עניו... "חסידאק"... רב או ראש-ישיבה... לא ידע מנעמי-החיים, לא יתענג על כל אותו ההוד והיופי שבעולם היפה הזה?

ואז התחיל כמעט בעל-כרחו להוליך את הנער אל כל מקום, שהלך הוא – אל היער, אל השדה.  שט עמו בסירת-דוגה קטנה על-פני הנהר להראות לו את הרפסודות הגדולות, הטעונות קורות ועצים.  היה מוליך אותו אל המקומות, ששם מתקבצים הבחורים והבתולות של האכרים ומשחקים ומזמרים, יוצאים במחולות-המחנים.  וכעבור שבועות אחדים והנער התחיל להתענין בכל הדברים האלה.  מצאו חן בעיניו הכר והאחו, האילנות המלבלבים, הנהר, היער... עולם חדש נגלה לעיניו.  עולם של ריח שדות ופרחים, של צפרים, של אנשים בריאים וחזקים.  שאינם יודעים כלום מכל מה שהוא יודע, שאינם מתענינים במה שהוא מתענין – ובכל זאת חיים הם ונהנים הנאה מרובה מחייהם.  ובין בני-אדם אלה ראה והרגיש פתאום מין זה של נשים – נשי הגויים, בתולות אדומות, חסינות... אז התחיל להתבונן אל אביו – והנה איש אחר הוא פה...  אינו כלל אותו היהודי, בעל-הבית החשוב, הלובש קפוטה של אטלס ארוכה, היושב במזרח אצל ארון-הקודש.  אינו כלל ר' מיכל אפרת – "פוֹני" אמתי הוא פה בלשונו ובצביונו ובכל הליכותיו;  "מיכל אברמיץ", "בעל-גוף" בריא וחסין, המריק אל קרבו כוס גדולה של יי"ש ואינו טועם אחריה אפילו פרוסת לחם קטנה, – כמוהו כגוי לכל דבר!...

ולאט לאט נפקחו עיני הנער וראה כמה וכמה דברים, אשר מעולם לא ראה אותם אף בחלומו.  מין שנוי ערכין ראה מסביב לו, אף כי עדיין לא השיג את כל זה בשכלו הרך.  ואולם תומתו הלכה ונפגמה מיום ליום כמו מאליה.

ופעם אחת, אחר יום של עבודה מרובה ביער, כששב אביו לביתו אשר בכפר, נכנסו אליו מיודעיו, הכומר איוואן ומיכאילו פרוקופוב.  ישבו וסחו, אכלו הרבה ושתו עוד יותר.  אלתר הלך לישון בחדר הקטן, אשר רק יריעת-בד פרושה על פתחו ודלת אין לו.  קולותיהם של המסובים בחדר אביו לא נתנוהו לישון.  שכב והביט לפניו.  היריעה היתה שקופה, והכל היה נראה לעיניו לאור העששית, העומדת על השלחן.  זמן רב שכב דומם ופניו אל החדר הגדול, עד שחטפתו שינה ונשתקע בדמדומי הרהורים רחוקים, קלים ונעימים.  ופתאום הקיץ והתפלא על הדממה הרבה שבחדר אביו.  כפי הנראה, כבר הלכו להם הכומר וזקן-הכפר.  אביו ישב נשען אל השלחן, תומך ראשו ביד ימינו.  השעה היתה מאוחרה.  נשמעה קריאת התרנגול הראשון בכפר.  ובעוד הנער הוזה שוכב על משכבו, והנה מראה משונה מבהילהו מבעד ליריעת-הבד השקופה.  רואה הוא כמו בערפל את מאריה נכנסת חרש לחדר אביו, והיא יחפה וכמעט ערומה, רק מטפחת אפורה לכתפיה.  נגשת היא אל אביו, מניחה את ידה הערומה על צוארו...  האב נמשך אחריה וקם ממקומו, מצליף מבט אל עבר היריעה ומתגנב לצאת אחריה מן הבית...

 

ג.

אחר חג הסוכות שלח  ר' מיכל את אלתר שוב לליכובקה.  "תסיים רק את מסכת בבא בתרא, ואז אשוב אקחך אל היער", – נחם  ר' מיכל את אלתר בנו.  – "בחור שכמותך צריך לדעת את כל שלש "הבבות"...

ר' פייטיל לא הכיר את הנער – כל-כך גדל, חזק.  ושיינקה אשתו, כשראתה אותו, קראה:  "בחור גדול, בלא עין הרע, חתן!...  האומנם אוכל עכשיו לסרוק את שערותיך, לטפל בך?"... ופניה אדמו מאד, בהביטה עליו.  מהרה וכסתה את ראשה במטפחת, שצנחה על שכמה.

והנער היה אמנם לאחר.  הוא הרגיש מין שאט-בנפש אל הגמרא, אל הפלפולים, ור' פייטל וחבריו בישיבה עוררו תעוב בקרבו.  בלי חמדה היה הולך אל השעור, יושב על הספסל והגמרא לפניו ושומע את השעור בקוצר-רוח.  כל הפלפולים ונפתולי-ההגיון, שכל-כך אהב זה לא כבר, עוררו עתה בקרבו שעמום ותהיה:  מה לו אצלם ולמה הם לו?... בהלך-נפשו נשאו לפני עיניו היער הגדול, האילנות הגבוהים, האכרים, הבתולות היפות, הנאבקות עם הבחורים וקול צהלתן הולך בשדה... ודמו היה קולח בעורקיו מתוך רתיחה עזה.  וצר נעשה לו חדר הישיבה, וקשה הספסל, אשר הוא יושב עליו – למרחב, למרחב שאף הנער, אל השדות הגדולים, המכוסים שלג לבן, אל הבחורים ההולכים בטל, אל הבתולות, המטיילות ברחוב, עוטפות מטפחותיהן החמות ולחייהן מאדימות...

והאשה האחת בכל ליכובקה הקרובה אליו, היתה הרבנית, שיינקה.  רק אותה ידע, ראה בכל יום, בא בקרבתה תמיד.  ושיינקה אשה יפה היתה, בעלת עינים גדולות ושחורות, בעלת פנים יפים ועגולים.  ובת-צחוק של נפש טובה ורחמניה היתה מרחפת תמיד על שפתיה האדומות.  ואז התחיל הנער להתעכב יותר בבית.  תמיד היה מוצא לו איזו אמתלה לבלתי לכת אל הישיבה.  היה מתחטא לפניה, מבקשה, שתסרוק לו את שערותיו, כמו שהיתה עושה לפנים;  אבל זו היתה מאדימה כולה, היתה משתמטת ממנו, מתרחקת.

ואז היה שוכב פרקדן על הספה הקטנה, שעמדה אצל הקיר בחדר הגדול האחד, ששמש חדר-האוכל, מעיין, כביכול, באיזה ספר ועיניו מתבוננות אליה, אל הרבנית, נמשכות אחרי כל תנועותיה ובוחנות אותה במבט עמוק, לוהט.  או יש שהוא מטה אוזן לשמוע את שירתה, שהיא שרה חרש.  וקולה מה ערב לו!  שרה שיינקה את שירתה התמידית בקול חשאי ועמוק, היוצא מן הלב:  "בליל, בדמי, כשדולקים כוכבים, בוא-נא, דודי – אלי תבוא..." ונדמה לו, שבשירתה זו היא מתכוונת אליו וקוראה אותו אליה.  וכי אפשר הדבר, שאין זו יודעת, כי היא כל מגמתו ביום ובלילה, כי בה כל מחשבותיו והרהוריו?...

– הוי, אלתר! – קראה שיינקה פעם אחת.  – למה תביט ככה עלי?  הלאכלני אתה אומר?

– ומה כי אביט? – שאל הנער בקול נחר.

– עיניך משונות הן, קודחות... אל נא אלתר!  לא טוב הדבר... הלא נער אתה... אסור להסתכל כך... באשה...

– שבי-נא אצלי! – התחנן הנער.  – שבי רק רגע אחד, רק כמעט-קט... הלא את היית כאם לי, טובה, רחמניה... ומדוע חדלת פתאום לחוף את ראשי, לסרוק את שערותי?  הלא קרובה את לי...

– אל לך, אלתר... אסור,  יקירי...  אסור... אמנם קרובה אני לאמך שתחיה, אבל אתה הרי נער גדול... כמעט חתן...  מוטב שתלמד הרבה ותשים לבך אל הגמרא יותר...  הוי, אלתר, בעת האחרונה עזבת את הגמרא לחלוטין.  מה זה היה לך?  איזו הרוח אשר עברה עליך?...

ומאז התחילה שיינקה להתרחק ממנו עוד יותר.  השתדלה לבלתי השאר עמו יחידה בבית.  הנער הרגיש בזה, – וגעגועיו גדלו ועצמו.

ופעם אחת אירע דבר היוצא מגדר הרגיל.  ואירע הדבר ימים אחדים לפני חג הפורים.  באויר הורגשו נשימותיו של האביב הבא.  אלתר שכב על הספה פרקדן, כדרכו, ושיינקה ישבה אצל התנור הקטן הבוער ועשתה במלאכת-ידה, כולה מחוממת ואדומה מאש התנור, יושבת ושרה חרש את שירתה העגומה בקולה הערב והלבבי:  "בליל, בליל, בדמי... אבא נסע העירה, אמא ישנה... בואה, דודי..."

רטט עבר בכל יצורי גוו של הנער, קלוח של דם רותח הכה אל לבו.  נראתה לו פתאום מבעד הערפל דמות-דיוקנו של אביו שם, ביער, בהמשכו בלילה אחרי מאריה חשופת-הכתף...  מחו הועם ונתבלבל, וכל כלי-הבית התחילו מסתובבים בסערה... והנה הוא עומד אצל אשת רבו, נועץ בה את עיניו הטרופות.  אף היא מביטה בו כתמהה כמחכה... עוד רגע – והאשה מפרפרת בזרועותיו אובדת, נדהמת... ואולם רק רגע היה – ופתאום התאוששה, דחפה אותו בכל כוחה מעליה, נרתעה ממנו בשאט בנפש, כמו שנרתעים מן הזוהמה והשקוץ, וצעקה בקול נרגש:  "שקץ!  עוד בלילה הזה תסע אל אבותיך!"...

*

כשחזר אלתר אל אבותיו, הודיע לאביו בהחלט, כי אין עוד את נפשו לילך אל הישיבה וכי רוצה הוא לעזור לו בעסק.  ר' מיכל שמח על זה בלבו:  הרי אלתר כבן שש עשרה שנה, עלם גדול, וכבר הגיעה שעתו לדעת גם הויות העולם.

בכל עוז נפשו וחום מזגו התמכר הנער אל עולם המסחר.  העסק בעצמו לקח את כל לבו:  החופש, במרחב... ומאד ענגה את נפשו השררות.  נהנה למראה הפועלים, העוזרים, האכרים ושכירי-היום, המכבדים אותו כבוד גדול, חונפים לו ונכנעים לפניו.  האכרים קראו לו "פאניטש", והבתולות חמדוהו בלבן, התאדמו וצחקו בראותן אותו.

אחרי עבור חדשים, ואלתר הסכין כל-כך אל העסק, עד כי נעשה "יד-ימינו" של אביו.  ר' מיכל הביט עליו ולבו פחד ורחב מנחת.  תקוותיו התחילו להתקיים.  הבחור מגלה כשרונות מצוינים במסחר.  עושה הוא את הכל ביד בטוחה, בכובד-ראש ובמחשבה עמוקה קודם למעשה, כסוחר זקן ורגיל.  "תעבור שנה, שנתים, – חשב ר' מיכל – ואמסור את כל עסקי בידיו, ואני אפנה אז "אליו שיחיה"... "  הגיעה כבר העת לשום לב גם לנשמה".

אולם לא זכה ר' מיכל  לכך.

עוד באותו הקיץ, מיד אחרי חג השבועות, מתה אשתו, ואך עברו ימי השבעה, באה טלגרמה מריגה, כי בסערה הגדולה, שהתחוללה על הדינה, נשברה המלכודה, העוצרת בעד הקורות והעצים וכל סחורתו נסתחפה בים.  ר' מיכל נפל ארצה מלוא קומתו, ולהרופא, שנקרא אליו, לא היה אלא לאשר את מיתתו החטופה.

נשאר אלתר גלמוד, בלא אב ואם.  העסקים היו סבוכים ונפתולים כל-כך, עד כי לא מצא הנער בהם את ידיו ואת רגליו.  כל כספו וכספם של אחרים ירדו לטמיון.  כשבאו הנושים, לא מצאו כלום.  עמדו ומכרו את נחלת הבית והגן, שהניח אחריו ר' מיכל, והנער יצא נקי מכל העושר והכבוד של בית-אביו.

והימים היו אז ימי האמיגרציה הגדולה לאמריקה, אחרי הפרעות בשנות השמונים למאה שעברה.  אלפי אנשים עזבו את מקומות מולדתם ונסעו אל הארץ הרחוקה מעבר לים – אל הארץ רבת האגדות הנפלאות, ארץ האפשרויות הגדולות והמרהיבות.  בזרם הגדול הזה נגרף גם אלתר אפרת.

 

ד.

בשעה הרביעית יצא מר אפרת  מהבאנק.  ישב באבטומובילו היפה וצוה על הרכב לנסוע אל הגלב.  פניו קומטו מעט, וצריך היה לעשות להם מאסאז'.  מבית הגלב נסע אל מעון-הקיץ שלו אשר בסוויט-גארדין – נאות דשא על שפת הים בסביבות ניו-יורק.

הימים אז ימי ראשית ספטמבר.  ביום להטה השמש, ואולם עכשיו, לעת ערב, כשהשמש עומדת בשפולי הרקיע, מורגשת חריפות קרירה באויר.  רוח צחה נושבת.  הדרך מתפתל ועובר בין רוכסי הרים וגבנונים, מכוסים יערים קטנים, עלי האילנות נתמעטו, הצהיבו, האדימו.  כל הדרך מכוסה עלים כמושים, מרשרשים – נושרים הם חרש מן האילנות, מסתובבים קצת באויר ונופלים לארץ, מבלי השמיע אושה קלה כל-שהיא.  לפאתי ים שוקעת השמש;  קרניה האחרונות מזהיבות את ראשי האילנות, הצוקים והכפים, ושפולי הרקיע מתאדמים, כאילו נתכה עליהם נחושת מהותכה.

ולפאתי קדים, הרחק בשמים, הופיעו שני פסי-שחור רחבים וארוכים, מדובקים זה בזה בתוך ומפורדים בשתי קצותיהם, כמספרים גדולים ושחורים, – ובמקום הריוח נדלקים בזה אחרי זה כוכבים קטנים, ירוקים, אדמדמים, כתומים, כחלחלים.  והנה עולה וצף מאחורי היער ירח כסף – ממורק, טהור, זך...

ריח חריף של עשבים ופרחי-יער טלולים מלא את כל האויר.  משדה רחוק מביא הרוח את הריח הנעים של חציר מתיבש.  נשמע משק של זרם קטן נעלם, היורד ונופל מבין הסלעים והכפים שם, במעבה היער.  זוג צפרים טסות... חוצות הן את האויר וכנפיהן משיקות בחשאי, כבאות מעולם התעלומות...

מר אפרת צוה להרכב, שלא ימהר.  האובטומוביל נעצר קצת במרוצתו והתחיל הולך לאט, ואפרת יושב בזוית המרכבה, נשען על הכר הרך, יושב ומהרהר.

ונזכרים לו ימי חייו, והזכרונות כל-כך שונים.  עולים הם, מתבוללים במחו, מסתבכים זה בזה, מקבלים צורות ותמונות שונות.  רואה הוא אותם כמו בחלום חזיון לילה.  האבטומוביל מנענעהו ומישנהו.

וקמים לפניו ימי-חייו כהים, מטושטשים, כמראות החלום, כסילואטים רחוקים, נראים ולא נראים, ניכרים ולא ניכרים...  הנה עירתו הקטנה בליטה הרחוקה...  עולה לפניו דמות-דיוקנו של אביו, ר' מיכל אפרת סוחר-היערות, התקיף בדעתו, בעל הדעה הרחבה.  זוכר הוא את מעלותיו ואת חסרונותיו – את החולשות שלו... הנה גם אמו החולנית, הנדחה, המתהלכת כצל.  שומע הוא את פסיעותיה האטיות, כאילו יראה היא להעיר את מי שהוא... מתהלכת בביתה זרה ומוזרה... והנה רבו הראשון, ר' חיים ליב הגבן, ואחר-כך באים עוד מלמדים שונים.  והנה הישיבה, ר' פייטל, שיינקה אשתו...  אדמונית כתפוח כבכורה בסוף קיץ... והנה היער, הרפסדות, הכפר, הבחורים, הבתולות... והנה מתה אמו, ואחר-כך – היום הנורא, יום מיתתו הפתאומית של אביו.  שתי מיתות אלו באו עליו כל-כך תכופות, בזו אחר זו, כמאיימות ומבשרות רעה... מעין יד-הגורל הוא רואה בזה... ואחר-כך – נסיעתו לאמריקה... הימים הראשונים וצרותיהם ותלאותיהם... נפטר הוא בדמיונו מימים אלו, ימי השפל.  ועובר בבת-אחת לימי העליה, תחילת הפריחה והשגשוג.  לזכרונם של אלה הוא נהנה ביותר.  אם באמריקה משתבחים בני-אדם בזה, שעשו בעצמם את עשרם ואשרם – הרי הוא אחד מהם, ולא מן האחרונים.  אינו חייב תודה לשום בריה.  את הכל לקח בעצמו, ברוחו הכביר ובחריצתו.

עכשיו הוא הדיריקטור הראשי והאקטיבי בבאנק מפורסם בעיר-המסחר הגדולה בכל העולם.  דבריו נשמעים במקומות היותר גבוהים.  עתונים מדפיסים את תמונתו, ריפורטירים באים לשאול את חות-דעתו בענינים חשובים מאד בעולם התעשיה.  רבנים אורתודוכסים מקדימים לפתחו ורבנים מתוקנים משתדלים לספחהו אל "היכלותיהם".  בניו ובנותיו – מעמדם איתן בחיים, ואפילו לואיס בנו הקטן, הסמוך עוד על שלחנו, גם הוא מכהן במשרה כבודה ובטוחה באחת הפירמות החשובות בניו-יורק, מקבל שכר הגון וצפוי לעתידות גדולות.

וביותר נעימה לו ההכרה, שהוא עצמו אינו מזדקן כלל, לא בגופו ולא ברוחו.  מחו חריף ודעתו צלולה, כמו שהיו לפני עשרים שנה.  גופו חזק, מוצק ורענן, כאילו היה בן שלשים או ארבעים.  אין איש מרגיש בו את בן החמשים ומעלה – אפילו "הן" אינן מרגישות...  סובבות הן ומחזרות אחריו, מבקשות קרבתו בכל לב, בכל חום נעוריהן... ולא מפני עשרו הן כרוכות אחריו – דבר זה ידוע לו מדי.  מבקשות הן את אהבתו, מפני שאינן מוצאות אותה בכל עוזה ואשה אצל בעליהן, שנזדקנו בלא עת.  והוא נזכר בזו "הפילוסופית", שהיה מטפל בה לפני איזה זמן. אשה צעירה ונבונה, ששנתה הרבה וקראה הרבה, יפה ובעלת-חן.  עלובה זו כולה לוהטת באשו... והנה "השחרחורת" הזאת.  כלום יש בדרכיה רק משום "פלירט" של נשים עשירות ומופקרות?  לא!  זוהי אהבה עזה ונאמנת, אשר לא תדע כל גבול – כמעט האהבה הראשונה...

וצפים ועולים לפניו פניה של אותה השחרחורת באפלולית בין השמשות – הפנים הנאים, השזופים, השחרחורים ומלאי החן והחמדה.  עיניה השחורות, הקודחות והעמוקות...  אליה הוא נוסע עכשיו.  קוראת היא לו, ממתינה לו.  "עם דמדומי החמה הראשונים"...

והוא מעמיק לחשוב, תוהה על הראשונות ושואל את עצמו לפתרון הפלא הגדול הזה:  מה מצאו בו כל אלה, שכולן עורגות אחריו כל-כך, שואפות צלו, מתמכרות אליו בכל לב ונפש ונשרפות באשו?  האומנם עיניו הן הגורמות לכך?  אכן כח נורא יש בעיניו... עוד שיינקה יראה אותן, והוא עוד נער קטן בימים ההם.  ומני אז – כמה חללות כבר הפיל!  אין זכר עוד להן...

את כולן כבר שכח... איך יזכור איש את פרחי השדה, הנקטפים ונמללים לאחר-יד?

והאמנם שכח את כולן, את כולן?  לא, יש אחת, אשר לא שכח ולא ישכחנה עד העולם... כמפלצת-חייו תעמוד תמיד לנגד עיניו, כחלום-בלהות, כמזכרת עון, כמצבה חיה לחטאת כבדה, חטאת שאול, אשר חטא...

זה יותר משמונה-עשרה שנה היה הדבר – וגם יום אחד לא עבר עליו מני אז, שלא יזכרנה.  זוכר הוא אותה, כמו שזוכרים את יום המיתה, זוכר בכל יום ומשכיח את זכרונה מלבו בחזקת היד, בעל כרחו.

מעוות נורא עשה, מעוות, שאין לתקון, שאין לשכוח.  כחרבו של  דימוקליס תלוי הוא מעל לראשו, נוגע ולא נוגע – אך יבוא יום...

אמנם קש מצא לאחוז בו, קנה רצוץ להשען עליו:  אותו המאמר בגמרא, אשר ידע אותו זה כבר ושמע אותו מפי הרב הזקן, והיום הטעימו והסבירו רואה-החשבונות רבינוביץ.  אמנם מאמין הוא בתלמוד, חפץ הוא להאמין בו... ובכל זאת לבו מהסס וחרד בכל רגע: קש... קש הוא זה.  שבולת בודדה לטובע בין משברי ים זועף...

היום בבוקר, טרם נסעו לניו-יורק, בשעת ארוחת-הבוקר, בשרה אותו דורה אשתו, כי לואיס "בנם הקטן" כבר מצא לו עלמה כלבבו.  בחירתו היא בתם היחידה של מכריהם לפני כמה שנים, בת משפחת רפופורט, פלורנס שמה.

כהלום-רעם היה לשמע הבשורה המשונה הזאת.

מתפלא הוא עתה בעצמו על כחו הגדול לשלוט ברוחו ולכבוש את רגשותיו.  הוא ענה את אשתו בנחת עשויה ובקול עמום ועצור מפחד לבו, כי לדעתו לואיס עודנו צעיר לימים מאד, וטוב ונכון היה לפניו, אילו יכלה דורה להניעהו לפי שעה משדוך

–להפך, – ענתה דורה – שמחה אני מאד על הדבר הזה.  לואיס הוא בחור יפה ומלא חיים.  בן עשרים ושלש הוא כבר, וכמוהו כאביו – הוסיפה בצחוק קל – דם רותח... גם כסף הוא מרויח למדי, אינו נזקק עוד לנו... וניו-יורק עיירה לא קטנה היא – אפשר למצוא בה גם "חברים הגונים"...  ועל כן טוב ויפה לו, שמצא לו נערה הגונה...  בבית דודה ראה אותה – הלא יודע אתה, כי אחי מרת רפפורט שותף הוא לאותה הפירמה, אשר לואיס עובד שם.  גם אני ראיתי אותה.  פלורנס היא עלמה טובה, יפה, ומה שנכבד בעיני – תמימה.  הלא יודע אתה את אמה:  כאמה – בתה.  וסילביה רפפורט היתה אשה יקרה באמת...

השמש שקעה.  האדמומית השפוכה על קצה הרקיע לפאתי ים נעלמה כולה.  השמים – כפה עמוקה של קטיפה שחורה, משובצת כוכבי זהב הרבה, ובתוך עומד ירח-כסף.  הכל נדם.  היער, הכפים, הסלעים נטשטשו.  מסביב חשרת-שחור.  אופני האבטומוביל מתגלגלים חרש על גבי החול התחוח של הדרך.

ומר אפרת עדיין יושב נשען אל זוית מרכבתו, יושב ומהרהר... והרהוריו רבים, רבים וכבדים.

 

ה.

לפני שמונה-עשרה שנה היה הדבר.  בימים ההם רגיל היה להשוות בדמיונו את עניני חייו ומאורעותיהם לאיזה ספור מכתבי-הקודש.  רוחו הנלהב נשאהו תמיד אל על, לחזיונות נעלים ונשגבים.  את חייו בתקופה ההיא הקיש לחייהם של בני דור-המדבר, וכך היה מונה:  הבאנק שלו, עסקיו, מסחריו – אלה הם המן, השליו; ביתו, דורה אשתו, בניו ובנותיו – אלה הם המשכן, המזבח, המנורה הטהורה ושלחן-הפנים; ובינתים – רקודיו מסביב לעגל, הצמדו לבעל-פעור, הליכותיו עם בנות מואב...ואולם כל החלומות וההרהורים האלה לא באו אלא מתוך הרחבת-הדעת.  חייו שטפו אז למישרים, ושום צל לא העיב אותם.  טובים ונוחים היו החיים ההם, כבוקר לא-עבות באחד מימי האביב – עד אשר התודעו אל הזוג הנחמד, מר רפפורט ואשתו.

בנשף של צדקה אחד נפגשו.  הוא, מר רפפורט, איש צעיר כבן עשרים וחמש, חרוץ ועסקן במקצועו – מקצוע של סוכן נוסע לאחת הפירמות הגדולות בניו-יורק.  עבודתו היתה תמיד בדרך, ושבתו בביתו רק מעט, ואפילו כשהיה חוזר מדרכו, היה מבלה את רוב הימים בבית-המסחר.  מטבעו היה רפפורט זה אדם רך ונוח לבריות.  ורק דרכו היתה דרך אותם האנשים, אשר ברדפם אחרי דבר אחד שוכחים הם את הכל,  שוכחים גם את חייהם וחיי הקרובים להם.  דורה, אשתו של אפרת, כנתהו אז בשם "דבש וחלב".  על שום מה? – אין אפרת זוכר עתה, אבל יודע הוא, כי השם הזה נאה היה ומתאים לו ביותר.  סילביה אשתו של רפפורט, עשתה על אפרת בנשף הראשון להפגשם רושם חזק מאד.  שום אשה לפניה לא הרהיבה אותו, לא לקחה עוד את לבו כמוה.  אותו הזוך וטוהר-הנפש, אותה התמימות והצניעות, שחפפו על פניה העדינים ועל כל הליכותיה, הקסימוהו.  עיניה – רואה הוא אותן גם עתה;  צריך הוא רק לעצום את עיניו רגע – והוא רואה אותן.  עינים גדולות, פקוחות, תמהות, כמהות...  וכחולות העינים האלה – כחולות כשמי אביב בבוקר בהיר, כפרחי-הדגן בשדה-חטים בתקופת תמוז.  שבע שנים עברו אז מיום חתונתה עם רפפורט ובנים לא היו לה עוד, ועל כן עמדו טעמה ותומתה בה, תומתה של אשה, שנשאה זה עתה – אותו התום הפגום קצת, המגרה כל-כך, המעלה הרהורים שונים, מתוקים וחריפים...

ודורה אשתו דבקה במכרתה החדשה לאהוב אותה.  היתה כרוכה אחריה תמיד, מבקשת קרבתה, מזמינה אותה אל ביתה ומבקרת אותה בביתה בכל עת מצוא ושעת-הכושר.  דורה זו, שתמיד היתה טינה בלבה לנשים, המבקרות אותם בביתם, שהיתה עוינת אותן וחושדת בהן, – בסילביה לא היתה מקנאה כלל.  אדרבה, תמיד דברה טובות עליה באזני בעלה.

כשבאו ימי הקיץ, ודורה עם הילדים נסעו לנאות-דשא בהרים, ומשפחת רפפורט נשארה בעיר עד חצי חודש אבגוסט, מפני שרק בחודש ההוא ניתנה לו חופשה, – בקשה דורה את מרת רפפורט לקבל את בעלה בביתה בתור דייר למשך זמן ידוע, כי מר אפרת לא יכול אז לעזוב את הבאנק, אשר היה עדיין בתחילת יסודו ועסקיו עודם סבוכים.  הרפפורטים נאותו לדבר הזה בחפץ-לב, ואפרת בא להתישב בביתם.

ואז נעשה המעוות.

הוא התחיל בכונה גלויה לפרוש רשת לרגלי בעלת-ביתו הצעירה והגלמודה, כדי ללכוד אותה.  כן, הוא עשה את כל זאת בכונה למפרע.  אף עתה, כשהוא מעלה על לבו את כל המאורע לכל פרטיו, אינו מוצא לעצמו שום צדוק למעשהו זה.  זו לא היתה אהבה, וגם תאוה לא היתה.  כל הענין היה לו כעין אספורט.  חפץ היה לנסות את כחו, את הכח הגדול שבעיניו להפנז, לנצח, להכריע... רוצה היה לראות, אם כחו יפה לא רק לגבי הנשים קלות-הדעת, לגבי הנפשות הפורחות, – אלא גם לגבי זו התמימה, הכשרה, הצנועה... לגבי זו, האוהבת כל-כך את בעלה, המסורה לו בכל לבה.

רוח רעה נכנסה אז ללבו ולא נתנה לו מנוחה.

שעת-הכושר היתה תמיד.  רפפורט לא היה אז בביתו, וסילביה יושבת כל הימים הארוכים בבית, משתעממת, קוראה רומאנים, תופרת, רוקמת, – מחכה ומצפה לשוב בעלה.

ואז התחיל לקחת אותה בערב בערב אל בתי התיאטראות והווֹדיוולים.  ובוחר היה לקחת אותה דוקא אל מיני המחזות, שאינם טהורים וצנועים ביותר, אל מיני הוודיווילים, שלא ניתנו לראות אלא לגדולים בלבד.  והרשת, הפרושה לרגלי האשה התמימה, גדלה ונסתבכה מיום ליום...

ובמהרה התחיל להכיר בה את הסמנים המובהקים, הידועים לו כל-כך – לו, לגבור-הציד...  חשודה היתה בעיניו בהאודם הזר, שהיה מכרכם את פניה בשובו מן הבאנק, בהרטט הקל, שהרגיש בידה הענוגה, בהשפלת עיניה מדי דברו אתה, ואחרי כן – בהתחמקותה מפניו, בהתאמצותה לבלתי הותר עמו יחידה בבית.  והדבר הגיע לידי כך, שהתחילה להזמין אל ביתה בערב את שכנותיה, הנשים הזרות לה, הגרות עמה בבית אחד.

כל זה היה סימן טוב לו, שהציד עולה יפה.

ופעם אחת, אחרי עבור שני שבועות מיום שבא לגור בביתה, אמרה לו, כי טוב היה לו ולהם, אילו בקש לו דירה אחרת.  לשם התול אמרה זאת, – ואולם מתוך רטט-קולה הכיר, שלא לחנם מזורה הרשת...

בערב-קיץ חם ושניהם לבדם בבית.  הוילונות המורדים על החלונות הפתוחים, היו כמסומרים.  אף רוח קל לא נשב, אף נדנוד כל-שהוא.  בבית שררה אפלולית נעימה, בקרן-זוית רחוקה דלקה תחת זכוכית כהה מנורת אלקטרון אחת.  סילביה ישבה בנדנדה, לבושה שמלת-משי צחורה וקלה, יושבת ומנדנדת עצמה בלאט.  אפרת ישב ממולה ברחוק-מקום קצת והביט עליה בעיניו החודרות.  היא ישבה דומם, באין אומר ודברים, ורק לפעמים היתה מעיפה עליו מבט חשאי, טמיר – ומיד היתה מורידה את עיניה, בהרגישה את מבטו החד, התלוי אליה.

"מר אפרת, – נשמע פתרום קול-לחשה, – הסב-נא את עיניך מנגדי"...

קולה כאילו נחנק בגרונה.  הוא הרגיש את הרטט, העובר בכל יצורי גופה.  "כלום עושה אני לבעלת-ביתי הקטנה רעה בעיני?" – שאל אותה בבת-צחוק רכה ומתגנבת.

"קודחות הן, בוערות כנרות של שבת... מה מצאת בי, כי ככה תביט עלי?" – שאלה בשחוק מעושה.  ופתאום קמה ובפסיעות ממהרות פנתה ללכת אל חדרה.  אך הוא מהר וקפץ כנגדה, סך את דרכה והחזיק בה בשתי ידיה:  "אל תתחמקי, קטנה!" – קרא רתת, וכשעמדה לפניו כולה נרגשת ורועדת, אחז בה פתאום, הפנה אליו את ראשה היפה ונשק לה בעל-כרחה.

ומני אז התחילה להתחמק ממנו יותר ויותר.  השתדלה לבלתי הותר עמו יחידה בבית, חדלה לטייל אתו בגנים וללכת עמו אל בתי-התיאטראות.  ואולם הוא קבל את כל זאת באהבה.  בטוח היה כי זו כבר נפלה ברשתו, ואין לו אלא לחכות לשעת-הכושר הראשונה.

בליל מוצאי-שבת היה הדבר.  עוד בבוקר, בטרם ילך אל הבאנק, הודיעה אותו, כי בערב הזה לא תהיה בביתה.  בשעה מאוחרה מאד תשוב.  הולכת היא לבקר את אחד מבני משפחתה.  מרשומי פניה הכיר, כי בכונה אמרה לו זאת, לבל ימהר לבוא הביתה, בחשבה, כי בין כה וכה ישוב אישה מדרכו.  אבל באותו הערב לא היה לו מה לעשות ולאן ללכת, – ובשעה העשירית בא הביתה.  כשפתח במפתחו את הדלת, הגיע לאזניו רשרוש קל של שמלה וצעדים רכים מתרחקים.  בבית היה חשך, ואולם כשעמד במסדרון ראה אור בחדר בעלת-הבית וראה את דלת החדר נסגרת חרש.

– הוי רמאית! – קרא אפרת בצחוק צוהל ונגש עד חדרה – כזבנית קטנה!  הנני אליך, שובבה...

– אל-נא, מר אפרת... הרף-נא...

– ואולם תחנוניה אלה עוד הוסיפו להלהיב אותו ולרתח את דמו.  כזאב אל טרפו פרץ אל החדר וחבקה בזרועותיו האמיצות. היא פרפרה בידיו, כשיה חרדה ואובדת:  "אל-נא, מר אפרת... חוסה, רחם עלי... חדל, יקירי, חביבי, לא עכשיו... הלא הוא יבוא עוד הלילה, מאכס יבוא"...

דמעות פרצו מעיניה.

הוא הרפה ממנה נרגז ונסער, ובאחזו בידה הרכה והענוגה, לחץ אותה כבצבת וקרא בקול מצוה וסוער: – "אבל מתי?  אמרי, עד אנה אשא את נפשי? – קולו היה נחר ושערות ראשו רטובות.  – אמרי... לא ארפה ממך עד שתאמרי!"

– מחר, יקירי, מחר... – לחשה כנגדו, כולה רועדת, נכנעת.

מבלי הוציא עוד הגה מפיו, עזב אותה לנפשה ומהר לצאת החוצה.

"שלי היא! – חשב, בשאפו את אויר הלילה הצונן. – כולה שלי"...

למחר בבוקר בא מאכס. נפגשו כרעים טובים.  במשך דבריהם הביע לו מאכס תודה על שהוא מטפל כאן באשתו בימי בדידותה בעיר.  "עסקי הארורים! – התאונן מאכס – אין לי פנאי גם לדבר עם אשתי העלובה דברים אחדים כראוי וכנכון"... "דבש וחלב!" – חשב אפרת בהביטו עליו והרגיש פתאום בלבו משטמה עזה אל האיש הזה.

כל אותו היום לא דברה אליו סילביה מטוב ועד רע.  כשהיו מבטיהם נפגשים זה בזה, היתה משפילה תיכף את עיניה.

כל היום התרפקה על בעלה, התחטאה לפניו, כתינוק זה, המפחד מאיזה דבר.  כצל הלכה אחריו ולא זזה אף רגע ממנו.

אפרת ראה והתבונן אל כל הליכותיה אלה, לא גרע עין ממנה, ארב לה, הביט אחריה.  הוא ראה, כמה מתענה היא, והרגיש בצרות נפשה, ביסוריה.  הוא ראה את פחדה מפני יום המחר... הוא ראה את כל זאת ודעתו זחה עליו ביותר.  במין אכזריות משונה התבונן אל כל זאת והתענג...

בלילה ההוא, ליל יום הראשון, נדדה שנתו.  כל הלילה התהפך על משכבו, כולו נרגש ומורתח.  כל זעזוע קל, כל הגה, כל נשימה בחדר הזוג הצעיר לא נעלם ממנו.  כזאב אורב במסתרים חכה לשעה הרביעית.  בשעה הרביעית צריך היה מאכס לקום ולנסוע לדרכו, לרגל ענין נחוץ.

דמדומי החמה הראשונים הזהיבו את השמשות העליונות בחלון, ומאכס כבר יצא מחדרו, צועד לאט בחדר-האוכל הסמוך לחדר אפרת.  אחריו נשמעו פסיעותיה של סילביה – פסיעות קלות, חשאיות בסנדלים רכים.  אפרת צנח בחשאי מעל מטתו, גחן אל הסדק בדלת חדרו והציץ... האשה הצעירה היתה לבושה קימונה כחלחלה.  שערותיה הזהבהבות והרכות היו מפוזרות על צוארה החשוף ועל כתפיה העגולות.  היא עמדה ליד הכסא, אשר עליו ישב בעלה, והתרפקה עליו.  והוא יושב ושותה את הקהוה ומביט אל השעון, המונח לפניו על השלחן.  השעה דחוקה לו כל-כך... אשתו מתרפקת עליו, מתחטאת, לוחשת לו באזניו, מתחננת:  "מאכס חביב, אל תסע היום... איני חפצה... אל תסע...  בבקשה ממך, עוד שעה השאר, עוד חצי שעה...  חכה עד אור היום"...  אפרת רואה את הצחוק התמים, האוילי, המרחף על פניו של מאכס, הנסוכים שינה.  "אך זאת פתיה קטנה! – אשה לעולם אשה היא...  הלא יודעת את, שצריך אני לנסוע, מחויב, מוכרח.  אסור לי להשאר פה אפילו רגע אחד.  ומה יתן ומה יוסיף לך, אם אתעכב עוד שעה אחת?  אך פתיה קטנה את!"...

כמה צער ויאוש היה אז בפניה, וכמה יסורים! – אולם את כל אלה ראה הוא, הכיר והבין הוא, – מאכס התמים לא ראה ולא הבין כלום.

"מנוול, טפש, הדיוט!" – חרף אותו אפרת בכל לבו וקמץ את אגרופו כנגדו מאחורי הדלת.

כעבור רגעים קם מאכס מעל הכסא, לקח את אמתחתו, נשק את אשתו נשיקה קלה וחטופה על מצחה, פתח את הדלת ויצא.

סילביה נשארה עזובה, עומדת מעוטפת בקימונה שלה קופאת במקומה ופניה אל דלת חדרו של אפרת – עומדת ומבטת בלי נוע, כאילה זו, שעיני הצפעוני נטויות עליה.  ואפרת עודנו עומד בחדרו מאחורי הדלת ומביט עליה דרך הסדק.  והיה אז רגע אחד ובלבו התעורר כעין רגש של רחמים עליה:  "אולי יחדל מכל המשחק המסוכן הזה?"...  אך באותו רגע הרימה סילביה את שתי ידיה אל ראשה לאט-לאט, כחולמת.  שרוולי הקימונה הרחבים הופשלו, ולעיניו הבריקו לאור קרני שמש-הבוקר זרועותיה הורודות, היפות, החשופות עד לבית-השחי – וקלוח דם רותח הכה על לבו.  בעינים טרופות יצא לקראתה, פשט אליה את זרועותיו.  והיא, בלי כל התנגדות, כתמרה רכה זו, הנופלת מתחת להכאתו של הגרזן, צנחה-נפלה תחתיה.

בבית שררה דומיה רבה, כאילו גוע כל החי בו.  קרני השמש מלאו את החדרים, חדרו דרך הוילונות המורדים, פזזו על השלחן, על הרצפה, טפסו וזחלו על הדלתות הסגורות.  בחוץ הגיעו, כמו מעולם רחוק, הדי שעטות סוסים, המון גלגלים, מרוץ מרכבות...

כשהתגנב אחר-כך לצאת בחשאי מן הבית, התעכב רגע מאחורי הדלת לשמוע ולהקשיב.  הגיעה לאזניו בכיה חנוקה, חשאית...  קול אשה מבכה על עולמה, שחשך עליה ברגע אחד.

אפרת מהר לרדת מעל המדרגות, והבכיה החשאית מצלצלת באזניו כרעם של תופים ומצלתים.  נדמה לו, שבני-אדם רצים אחריו, רודפים אחריו להשיגו ולהחזירו על עקבותיו.  על פרשת הרחובות עמד רגע, שאף רוח והתבונן אל כל העברים.  ברחוב זה אך החלה תנועת הבוקר.  חלבן עבר על פניו, והוא מוציא מעגלתו בקבוקי חלב מלאים, נעלם באחד המסדרונות, חוזר ויוצא משם ובידו בקבוקים ריקים.  לפני אחד הבתים נראה נער, מן הנערים המשרתים בחנויות של מכולת, והוא מוביל בעגלת-יד חבילות שונות, רץ, אץ... עולה לבתים עם החבילות, עולה ויורד, יורד ועולה...  בקרן הרחוב, אצל הצנור, עומד מנקה-הרחובות לבוש לבנים, מקטרת קצרה בפיו, והוא מזלח את המרצפת.  קלוח של מים מתנשא כחצי עגול ומבריק לנגד קרני השמש הראשונות, כזרם של כסף מהותך, רוח בוקר קריר מנשב.

אפרת עמד רגע והתבונן, מבלי דעת את נפשו, בקש לו איזה מקום נסתר לשבת, לנוח.  נראה לו גן קטן מרחוק – ופנה ללכת שמה.

בגן ישב על אחד הספסלים בפנה נסתרה, תחת ענף אילן מרשרש.  רגעים אחדים היה מחו ריק מכל מחשבה, ופתאום כאילו התעורר והתאושש.  רעיון חלף את מחו, כחץ חולף, כברק, אשר יבריק בחשכת הלילה.

הוא עשה דבר מגונה... מגונה מאד.  מעוות שאין לו תיקון לעולם... לא גם זה לא נכון... האין מלה אחרת לכנות בה את המעשה, אשר עשה זה עתה?  מלה נכונה, אמתית, מתאימה?... והוא מרגיש, כי נמצאה המלה... פורחת היא לפניו, נשאת באוירו של הבוקר הבהיר והשוקט הזה.

הוא נרתע כולו, פלצות אחזתו.  מאנס!

הוא פנה לכאן ולכאן.  נדמה לו, שאחד נסתר קרא מאחריו את המלה הנוראה הזאת, קרא בקול :  מאנס!

כאותו נחש הקדמוני התגנב אל תוך גן-העדן של אנשים כשרים ותמימים וגנב את דעתם – גנב וטמא ושקץ וחלל!  שבר לרסיסים, הרס ולא חמל חיים טובים ונעימים. טמא את הטוהר, את הקדושה... חלל כל קודש!

"כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הוא הדבר הזה"...  הלא כך כתוב בתורה, אשר למד בימי ילדותו, בהיותו עוד רך וטהור ותמים.

כנשוך-נחש קפץ ממקומו ורץ... וברוצו, רדפה אחריו אותה הבכיה החשאית, החנוקה... קול אשה מבכה על עולמה, שחשך עליה פתאום, ברגע אחד.

 

ו.

ליל נדודים נורא היה לו הלילה שאחרי המאורע ההוא.  לפניו עברו כל ימי-חייו, מעשיו הטובים והרעים.  ושוב נזכר באותה ההשואה שהשוה את ימי חייו לחיי בני דור-המדבר, ונוראה היתה ההשואה, נורא ומשונה, כמעט פאטאלית.

בשרו נעשה חדודין, שערות ראשו סמרו, והוא הרגיש בסמורן.  הנה הם, חזיונות דור-המדבר:  המן, השליו... מעבר מזה המשכן, קודש-הקדשים, ומעבר מזה – העגל והמחולות, הפּעור והמואביות.. והנה החזיון האחרון – קברות התאוה...

וימים רבים אחרי כן לא מצא לנפשו מנוח אף רגע.  איזה משא כבד, משא לעיפה הכביד עליו, הטריד את נפשו וגזל את מנוחתו.  תמיד התהלך שקוע בהרהוריו הכבדים, המרגיזים.

הוא בקש תקנה למעוות, אשר עשה.  בקש בלילות-דמי, בשכבו על מטתו בחדרו האפל, כולו מדוכא ומעונה ממחשבות מרגיזות והרהורים כבדים, שאינם מניחים לו לישון.  האם אין כל תקנה?  האובד הוא לנצח?  ונזכרו לו אז הספורים הרבים, ששמע בילדותו על-דבר בעלי-התשובה השונים, על סגופיהם... מה טוב היה להם, להמאמינים, שמצאו נוחם לנפשם באלהי הרחמים והסליחות...

אילו קרה מקרה כזה את אביו, כי-עתה היה נוסע ל"הצדיק שיחיה".  אולם אל מי יסע הוא?  אל מי יפנה בצרת-נפשו הגדולה?  מי לו ומה לו בעולם הגדול הזה?  הלא את אלהיו, את אלהי אבותיו, כבר זנח ונפשו רחקה מדרכיו...

ופעם אחת בעברו לפני מוכר ספרים עברים, נכנס וקנה לו סדור, טלית ותפילין.

אולם את הסדור לא פתח אפילו פעם אחת, בטלית לא התעטף ובתפילין לא נגע, איזו בושה בלתי-מובנה לו מנעתהו מעשות כדבר הזה.  ומה נכספה וכלתה נפשו אז להתפלל!  מה ערגה נפשו לשפוך את שיחה לפני אלהים קדוש ונסתר!

ובליל-נדודים נורא אחד הוציא את אקדחו היפה והמבריק, הדליק שני נרות והעמידם לפניו על המדף של המראה.  עוד רגע, כהרף-עין – והכל ישכח, יאבד לנצח.

"הבאופן אשר כזה יתוקן המעוות? – נצנצה פתאום מחשבה במחו – לו גם אמות הפעם, – האתקן במותי את אשר קלקלתי בחיי?  המעוות הלא ישאר כמו שהיה"...

ואז הניח את האקדח על השלחן, כבה את הנרות וישב על קצה המטה.

בחדר שרר חושך.  רק מן הרחוב הבקיע דרך החלון נוגה פנס-האלקטרון והפיץ אור כהה וחור על סביבותיו.  הוא ישב דומם, מבלי נוע, שעה ארוכה.  "לא, – המה בקרבו הלב – לא, כך אי-אפשר... אי-אפשר... טוב המות מחיים נוראים כאלה, חיים של מוסר-כליות אכזרי.  אמותה!  אמותה! אשים קץ לחיי!"

ימות...  והם?  דורה ובניה הקטנים במה חטאו?  הוא יקל, ישליך מעליו את משא-חייו, הוא ימות – וטוב, ורוח לו...  והם?  אלה הצאן, דורה אשתו הטובה, האוהבת אותו ומסורה אליו כל-כך, ובניו הקטנים, החפים מפשע, – במה חטאו הם, כי ימיט עליהם רעה כזאת ויעזבם כספינה מטורפת בלב ים סוער?

אמנם חטא, חמאת-שאול חטא, – ואולם בשבילם חייב הוא לחיות, חייב להתענות במוסר-כליותיו עד יומו האחרון!

והחיים, מכיון שהתחיל לחשוב עליהם, קמו לפניו בכל זיום וחמדתם, ולבו הורתח מרוב געגועים ויסורים עמוקים.  האמנם אפסה לו כל תקוה?  האמנם הוא החוטא היחידי בעולם, שאין לו תקנה אלא מיתה?  האם אין עוד כמוהו בין האנשים רע ומשחת-המדות? הן אפשר... אפשר, שאיננו כל-כך רע? אולי דוקא אותו הנוחם הנורא, האוכל את לבו זה ימים רבים ולא ירפהו אף רגע, – אפשר סימן טוב הוא לו, שלא עופלה עוד נפשו בקרבו?  ומה עשה, לכאורה? – הרי יש שהאדם שוכח את עצמו ומניח להחיה שבקרבו להתפרץ ולצאת...  ולא זו בלבד... הרי אפשר... הרי עקרה היא...  שבע שנים שהתה עם בעלה ולא ילדה...

המעוות אינו נורא כל-כך, כמו שנראה לו מראש... ישכח הכל...  הכל ישכח ברבות הימים...  גם היא תשכח...  כלום הוא צריך אלא להתרחק ממנה, מבעלה, מביתם... לשכוח ולהשכיח!

וכמו אור חדש ירד עליו מלמעלה והגיה את חשכו, וכמו חיים חדשים ועולם חדש, מטוהר ומזוקק שבעתיים, נגלה לעיניו.

הוא נגש אל החלון, פתח אותו, הוציא את ראשו החוצה ושאף מלוא ריאתו את האויר הטחוב, אויר ליל קריר.

ושוב לפתו חייו את ארחות דרכם.  אפרת התנפל בכל רוחו הסוער אל שטף החיים הסואנים – אל עסרי הבאנק, עניני הצבור ומשחקי הספורט.  עכשיו היו לו החיים האלה גם כוס של שכרון, של שכחה.  העסקים הרבים והטרדות המרובות היו לו כאותה הכאת הקורנס להשתיק את יתושו, המנקר במחו.

בימי אבגוסט האחרונים חזרו דורה ובניו ממעון-הקיץ בהרים, ואחרי ימים אחדים הלכה דורה לבקר את בית רפפורט.  כשבא אפרת לעת ערב אל ביתו, ספרה לו דורה חדשות:  מרת רפפורט הרה זה כשני חדשים.

נדהם ונפעם עמד אפרת.  רטט עבר בכל בשרו.  הוא הרגיש שעוד מעט יצנח ויפול לארץ.  בקושי גדול התאפק, הבליג על סערת נפשו, צנח בכבדות על הכסא וישב דומם, מבלי ענות דבר.

ודורה אינה מרגישה כלום.  הולכת היא אל חדר-הבשול, מביאה משם כוס תה, מצגת לפניו, ומתוך טפול זה היא מוסיפה ומספרת:

– ומה שנפלא ביותר, אדולף, הוא זה, שסילביה אינה שמחה כלל... רק הוא... הוא – לשמחתו אין גבול!  מרקד הוא, מקפץ מרוב שמחה.  לו ראית, אדולף, את תנועותיו המגוחכות של "דבש וחלב" זה!  הוי, מה נלעג הוא!  מה נלעג הוא!

– היא אינה שמחה? – שאל אפרת בקול נחר.  – מדוע?

– מדוע? – שכחן אתה, חביבי!  הוי, שכחנים הנכם כולכם, הגברים!  האינך זוכר, כי גם אני הייתי עצובה ומלאה חששים בפעם הראשונה?  דרכן של כל המבכירות בכך.  מאמינות הן, כי נשים מתות בשעת לידתן.

ושוב התחילו לאפרת לילות-נדודים.  שבע שנים לא ילדה, שבע שנים רצופות היתה בחזקת עקרה, עד אשר בא המעוות המעוות הנורא...

ובלילה-בלילה היה חושב מחשבות ומתפלל ומקוה, שמא עוד תפיל, שמא תלד ולד מת... ואפשר... מי יודע, אם הוא הגורם בדבר?  אפשר מקרה הוא זה?  הלא כבר קרה כדבר הזה כמה פעמים, כי תלד אשה לבעלה כעבור שנים רבות אחרי חתונתם?...

ואז עלה התלמוד בזכרונו.  נדמה לו, כי בתלמוד יש מקום אחד, המדבר על ענין שכזה.  והוא מעביר במחשבתו את כל אשר למד בילדותו בגמרא, והוא מבקש וחוקר ומתאמץ להחיות נשכחות בזכרונו.  חפץ הוא לצאת מן המיצר הזה, לו גם דרך פתח צר כחודה של מחט...

כן, ברור לו, כי בתלמוד יש מקום שכזה.  אבל מי יגיד לו זאת בפירוש?  הלא זה כמה שנים, שלא ראה בעיניו לא רק את התלמוד, אלא גם ספר עברי בכלל!

מה רחוק הוא מכל אלה!  מה התרחק מעמו, מתורתו, ממדותיו הטובות... מה טוב היה לו עכשיו בשעת קלקלתו, בשעת צרה כזאת, אילו הושיטו לו יד-עזרה להשען עליה!

ואז נזכר לו אחד הרבנים, אשר ידע אותו, כי איש צדיק הוא, תם וישר, רב, שנשאר "ירוק" כמו ביום שירד מעל מכסה הספינה:  אינו נותן הכשרים, אינו קופץ בראש הצבור, אינו "מכה בתוף", אינו מחמיר או מקיל, – רב כזה, שליצני האורתודוכסים אומרים עליו, כי מוטב היה, אילו נשאר שם, בביתו, מעבר לים...

הרב הזה היה ידוע לו זה כבר.  בימי פטירתם של אביו ואמו היה מבקש לו מנין של יהודים כשרים להתפלל עמם בצבור.  דעתו לא היתה נוחה מכל אותם "המנינים" שרובם מצטרפים מבני-אדם מן השוק, מבורים ועמי-הארץ, שתפלתם פרנסתם.  הראו לו את המנין של הרב הירוק.  ומני אז היה בא אל בית הרב הזה פעמיים בשנה, ובכל פעם היה מרבה שיחה עמו ונהנה מתום-לבו ומיושר השקפתו על עניני החיים.

אל בית הרב הזה נכנס למחר.

במשך השנה, אשר לא ראה אפרת את הרב הזקן, הזקין זה עוד יותר.  פניו קומטו ונתכמשו, ורק אור עיניו כאילו עוד גדל.  אצילות מיוחדה רחפה על פני הזקן העדינים.  אפרת הביט על הפנים המאירים והטובים האלה, על השקט והמנוחה הנכונה שבעיניו וחשב:  אולי זו היא רוח-הקודש, שהרבה כל-כך לשמוע עליה בימי ילדותו? ובחשבו כך, התגנבה איזו יראה בלבו, מין יראת-הרוממות:  אפשר צופה הזקן ורואה צפוני לב אדם?... ורגש של בושה מלא אותו.  הרגיש, כי פניו אדמו פתאום, כי בוש הוא להביט בפני האיש, אשר בא להונות אותו, לגנוב את דעתו, להוציא מפיו דרך-אגב את הדבר הנחוץ לו לכסות על חטאתו הנוראה...  "מוטב היה לספר לו את הכל, – נצנץ רעיון במחו – להתודות לפניו בגלוי ולבקש ממנו דרך-תשובה"...

אבל הוא לא ספר כלום להרב הזקן ולא התודה לפניו על חטאו.  לאט-לאט, כמו מאליה, שטפה השיחה ביניהם, עברה מדבר אל דבר ומענין לענין, – עד כי נסבה לאחרונה על היהדות ומוסרה, ואפרת – כמעט מבלי כונה למפרע, אלא מפני שהשאלה העסיקה אותו בימים האחרונים מאד, – הסב את השיחה אל מנהג הוידוי, שהנוצרים נוהגים להתודות לפני הכהן ורואים בזה אחד מעיקרי דתם.  "מדוע אין מנהג או דין כזה אצלנו? – שאל אפרת, מבלי הביט אל פני הרב הזקן.  – יש שהלב מלא כל-כך ועון כבד מנשוא מעיק עליו...  מה טוב היה להראות לפני הכהן, לפני הרב, את הנגע שבלב... הלא היו מראים לפנים לכהן את הנגע בבית!  מה טוב היה לנפש המנוגעת לשמוע מפי הכהן יוצר מפורש:  "טהור", או לו גם "טמא", – ואז היה הדבר ברור ומחוור לחוטא המתענה... הלא הספק נורא הוא, נורא מאד!"...

רגעים אחדים הביט הרב על המדבר בעיניו הטובות והנוחות – הביט דומם, בלא אומר ודברים, ורק צל קל כאילו חלף על פניו אחרי-כן פתח ואמר, וקולו היה רך, כקול אם רחמניה, המדברת אל ילדה, המוטל חולה על ברכיה:  "עם ישראל, ידידי, הוא גוי קדוש, ממלכת כהנים.  כל אדם מישראל, המאמין באלהיו, הוא בעצמו כהן לאל עליון, ואין לו צורך בכהן אחר זולתו.  האיש הישראלי מתודה לפני אלהיו, כי קרוב לו אלהים בפיו ובלבבו.  הלא כך יאמר הפייטן:  "יחביאנו בצל ידו, תחת כנפי השכינה", – ואת זה, החבוי תחת כנפי השכינה, "חון יחון, כי יבחון", ואפילו את "הלב העקוב להכינה". כי "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח?"  הם בורחים אל כהניהם, – אבל הכהן אדם ולא אל...  אם יכביד דבר על הלב, אם יציק ואם יעיק – לא אל הכהן תלך, אלא לך, בן-אדם, להחבא בצל ידו, תחת כנפי השכינה תמצא את המנוחה הנכונה:  היא, השכינה, מקבלת פני כל אדם – כולם אהובים לה, כולם רצויים לה, כולם רחומים, – ואפילו אם "עקוב הלב"...

– אבל, רבי, – אמר מר אפרת וקולו רעד – יש דברים... יש מעוות, שאי-אפשר לתקן... יש מעוות... – וקולו נחבא פתאום בגרונו.

– רגעים אחדים שררה דומיה.  הרב הזקן השפיל את עיניו למטה ולא הביט בפני איש-שיחתו.  לבו הנדיב והעדין הרגיש, שאין להסתכל עתה בפני האיש, היושב נגדו.  אחרי כן פנה אליו ואמר בקול מלא רחמים ורוך:

– ידידי, אי-אפשר לו לאדם לדעת עד כמה גדולה עותתו.  יש שהאדם נכשל, – אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא – והוא רואה את קלקולו גדול ונורא יותר מדאי;  כסבור הוא, שהחריב עולמות ואין לו עוד תקנה, והוא נופל לתוך יאוש – וזוהי מדרגה פחותה מאד... אסור, ידידי, אסור לאדם מישראל להתיאש מן הרחמים... "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו" – כתוב בספרינו...

– אבל, רבי... – פתח שוב אפרת ונשתתק פתאום.  לבו דפק בחזקה ופניו האדימו כדם.  רגעים אחדים החרישו שניהם.  ואולם בפעם הזאת הישיר הרב הזקן את מבטיו לעומת הדובר אליו – מבטים רכים ומעודדים, שטוב-לב וסליחה ומחילה ורחמים רבים נשקפים מהם.  המבטים האלה הרגיעו בבת-אחת את רוחו הנסער של אפרת, והוא התחיל לדבר בלחש, אבל בלב נכון ובטוח:

– עצם המעשה הוא כך, רבי... באתי אליך בדבר שאלה... בדבר דין בגמרא... הענין מעסיק את מחי בימים האלה... אפשר לאמר – הענין ענין נחוץ... כלומר: ענין קרוב לי... ענין של ולד המוטל בספק... כלומר:  אין לדעת של מי הוא הולד... של הבעל או של... של החוטא?  מה כתוב בגמרא בדבר מקרה כזה?

לאחר שגמר אפרת את הדברים האלה, הרגיש, כי זעה כסתה את כל פניו.

רגע היתה דומיה מעיקה בבית.  אפרת הביט מול פני הרב הזקן, היושב דומם אל שלחנו, משפיל עיניו אל המטפחת האדומה ואל קופסת-הטאבאק הקטנה, המונחות לפניו על הספר הסגור, וממשמש בהן בידיו.  נראה היה הזקן, כאילו קפא במקומו.  ואולם כעבור רגע הוציא הרב אנחה קלה מלבו ואמר אף הוא בלחש, כאדם המדבר אל נפשו:

– תורתנו הקדושה אינה מחמירה אפילו בענינים חמורים כאלה... כחה דהתירא עדיף... בגמרא נאמר מפורש, שרוב הולדות הולכים אחרי הבעל.

*

מאותו יום ואילך לא ראה עוד אפרת את פני הרב הזקן עד יום מותו.  רק פעמים בשנה, בימי פטירת אביו ואמו, היה שולח לו על-ידי הפוסטה מתן בסתר והיה חוקר ודורש בצנעה למצבו ולחייו.  וכשנפטר הרב, השתתף אפרת בהלוית המת והיה בין המנדבים הראשונים להחזקת משפחתו.

ומנוחתו של אפרת שבה אליו.  ספקו נפתר לטובה, וחייו לפתו ארחות דרכם.  הוא התמכר בכל חום לבו הסוער אל עסקיו ואל תענוגותיו ושתה לכל אות-נפשו מכוס החיים.  הכל הלך למישרים, ובשנים האחרונות כמעט שכח את כל המאורע, אשר החריד את נפשו בעת הראשונה.  ממשפחת בית רפפורט התרחק בכונה והרחיק מעליה גם את דורה אשתו, במצאו אמתלה, כי געלה נפשו ברפפורט הטפש, כי אין חפצו לטפל בבני-אדם חסרי רגש ונעדרי כשרון כאלה... וכך עברו עליו חייו בנעימים וידע את האהבה לכל תענוגותיה, עד בוא הבוקר הזה, עת אשר ספרה לו דורה אשתו את החדשה המוזרה והמתמיהה הזאת – החדשה הנוראה...

ואולם הלא גם רואה-החשבונות רבינוביץ הרגיע את רוחו, בחזרו על אותו המאמר בתלמוד ככתבו וכלשונו.  והלא הוא, אפרת, יהודי הוא ומפי התלמוד הוא חי  חייב הוא לחיות מפי התלמוד... ובכן, הרי הכל כשר וישר...

ואף-על-פי-כן לא ידע לבו מנוחה גם עתה.  חרד הלב ומצפה לרעה...

 

ז.

בביתו מצא מר אפרת את דורה אשתו סוערת וזועפת.

– מה תאמר לגברת רפפורט? – פגשה אותו מיד כשנכנס לבית.  – היא אינה מסכמת לשדוך!  אולם הדבר הזה לא היה מצערני כלל וכלל.  איני רודפת אחרי הכבוד הגדול הזה – להתחתן עם הגברת רפפורט.  אבל הוא, לואיס, מה אעשה לו?  הנער יצא מדעתו!  אינו אוכל, אינו שותה, גם אל בית-המסחר לא הלך היום.

ושוב הודיעה דורה את בעלה, כי בצהרים היתה פה גם פלורנס.  היא ספרה, כי כאשר גלתה לאמה את דבר אהבתה ללואיס, וכאשר הודיעה אותה, כי בקרוב הם אומרים לחוג את יום חתנותם, התעלפה מרת רפפורט כל-כך, עד כי מוכרחים היו להבהיל אליה את הרופא להשיב את נפשה.  מדוע כל זאת?  איזה פגם מצאה זו בלואיס או במשפחת אפרת?  על כל השאלות אינה מגדת דבר, אינה עונה כלום.  סתם – "איני רוצה!"  ובליל אתמול – ספרה פלורנס – בחצי הלילה, נכנסה אמה אל חדרה, כרעה לפני מטתה, חבקה ונשקה אותה, בכתה והתחננה לפניה, כי תשבע לה, שלא תנשא ללואיס לעולם!

"– אין אני מבינה פה כלום – אמרה פלורנס – אבא יושב תמיד בארצות המערב, עסוק תמיד, טרוד בעסקיו, – אפילו כשהוא בא לעתים רחוקות אל ביתו;  ואני אין לי עם מי לדבר, לפני מי לשפוך את שיחי.  בתחילה חשבתי, שהאם חולה;  אולם הרופא אמר, כי שלום לה... איני יודעת, איני מבינה מאומה!"...

– לא יכלתי לראות בצערם של הילדים – ספרה דורה לפני בעלה – פלורנס בכתה כל היום, ולואיס התהלך נבוך ואובד.  לפנות ערב נסעו שניהם אל סילביה לדבר על לבה... לואיס ישוב בודאי בעוד שעה – ונשמע, מה ענתה אותה מטורפת.. הלא אין זאת כי דעתה נטרפה עליה!...

אפרת פנה כה וכה בחדר, כאילו לא שם לבו ביותר אל הענין הזה.

– עיף אנכי היום, דורה – אמר בקול נחר – אלכה לי אל חדרי, אנוח מעט ואחר-כך נדבר את דברינו.

וברגלים כושלות יצא אל חדרו, סגר אחריו את הדלת ומלא-קומתו נפל על הספה והסתיר את פניו בשתי ידיו.

נשמט הקש האחד, שאחז בו, נשברה המשענת הרצוצה, שנשען עליה...

כעבור שעה שב לואיס.  בכניסתו נגש תיכף והתדפק על דלת חדר אביו.  אפרת אסף שארית כחותיו, התאפק, העמיד פניו ופתח לו את הדלת.  לואיס נכנס, פניו היו נרגשים מאד.

– אבא – אמר לואיס – מרגיש אנכי פה איזה סוד.  אפשר סוד נורא... היא, מרת רפפורט, נתנה לי מכתב למסור לידך.  הרי המכתב.  קרא-נא אותו ובאר-נא לי, הבינני...  אולי תמצא אתה את הפתרון לחידה הסתומה הזאת?

– טוב, בני – ענה אפרת רכות – הרגע-נא, ואני אקרא את המכתב...  מחר יחוור לך ויבואר הכל.  מחר – אך לא כעת.  הנני מרגיש את עצמי שלא בטוב... עיף אני ביותר.  המכתב בודאי רציני וצריך עיון.  הלא חכית עד כה, חביבי, – חכה עוד לילה אחד...

לואיס יצא.  מר אפרת נשאר יושב על הספה קופא, מסומר.  על השלחן מונח המכתב, מכתבה, והוא ירא לפתוח אותו, לקרוא בו.  "לא מכתב הוא זה, – אמר לנפשו, – גזר-דין הוא".

פעמים אחדות נגשה דורה אל הדלת, התדפקה, חפצה להכנס.  אפרת פתח קצת את הדלת, הוציא את ראשו ובקול רך ומתחנן בקש מאתה, שלא תמתין לו ותאכל בעצמה את ארוחת-הערב.

– מרגיש אני את עצמי שלא בטוב – אמר לה – ואת הלא ידעת, שהמנוחה היא הרופא האחד שלי.  לכי, יקירה, אכלי וישני...  מחר נתראה.  מחר אהיה פה כל היום כולו, כל היום...  לא אסע אנה ואנה.

עברה שעה ושניה...  בבית קמה דממה.  הנרות כבו.  הכל ישנים.  אפרת קם מעל הספה, נגש בלאט אל הדלת וסגר אותה במפתח.  אחרי-כן העלה את מנורת-האלקטרון ונגש מתוך החלטה אל השלחן.  לקח את המכתב, קרע את המעטפה, גלל אותה וקרא לעצמו בקול חשאי:  "האיש, אשר עכר את כל ימי חיי, כבה את שמשי בהתחלת יומי, – היעכור גם את שארית חיי?  היכבה גם את הערב-שמשי? לואיס ופלורנס אח ואחות הם.  אם אתה לא תתקן את המעוות, אתקן אני – ודמי יחול על ראשך!"

ונפלא הדבר – אפרת קרא את המכתב ברוח קרה.  סערת-לבבו, אשר לא הרפתה ממנו כל היום הזה, קמה לדממה.  הוא הצית גפרור, שרף את המכתב באש, ואת עפרו אסף בזהירות וזרקו החוצה בעד החלון הפתוח.  אחר-כך עשן סיגריה וישב במנוחה אל השלחן.  ישב רגעים אחדים ועשן והביט על העשן העולה, מתמר, מתבדר מתחת לתקרה ומתעלם.  בלבו לא היתה כל מחשבה, במחו חדל כל רעיון... פתאום קם במהירות לקח גליון של נייר, פרש אותו לפניו, טבל במתינות את העט בדיו וישב שוב והתחיל לכתוב.  מכתבים רבים כתב, מכתב אחר מכתב, וכל מכתב כתוב שם במעטפה ורשם את הכתובת עליה.  כשגמר לכתוב את כל המכתבים, העתיקם מלפניו ולקח גליון חדש.  "זה – אליו.. אל הקטן"... – לחשו שפתיו הצרובות.

כשגמר את המכתב האחרון, קרא אותו לעצמו, תקן בו איזו מלים, הוסיף ומחק.  אחרי-כן שם אותו במעטפה ובאותיות גדולות וברורות כתב על המעטפה:  "ללואיס אפרת אחרי מותי".

התרנגול כבר קרא בפעם השלישית, כשגמר לכתוב את כל מכתביו.  מבעד הוילון המורד נצנצו קרני השמש הראשונות.

"עם דמדומי חמה הראשונים"... – נזכרו לו דברי השחרחורת.  הוא הוציא את מטפחתו הלבנה, מחה את עיניו, שדמעות עלו בהן, נגש אל השלחן, מלא כוס מים מן הבקבוק ושתה אותה בבת-אחת עד תומה.

לבש בגדי הרחצה שלו, התעטף באדרת קיץ קלה וחרש יצא מן הבית, כשהוא פוסע בראשי אצבעותיו פסיעות קטנות ורכות.  בחוץ שררה אפלולית הבוקר.  פאתי מזרח הזהיבו.  מבעד לערפלי-ארגמן עלה שמש בהיר.  נשמע קול צפור מעל אחד העצים.  בכל הבתים עוד ישנו הכל.  הוילאות המורדים שעל החלונות הפתוחים נפנפו מרוח הבוקר הצח.  יפה הוא הבוקר... דממה בחוץ... אין עובר ואין שב... רק הוא האחד, הנפש האחת החיה... החיה?... – ורטט עבר בכל גופו.  מלא חיים, מלא רגשות, בריא ושלם בכל גופו – והוא הולך למות!

ונזכרים לו כל ימי חייו, נזכרים קטעים-קטעים... במהירות יתירה עוברים הם;  חולפים לפניו מעשיו הגדולים עם הקטנים.  הכל עולה ונזכר, הכל נראה בבהירות יתירה, בבהירות מפליאה, מדהימה...

הנה הוא הים הגדול, היפה... הים בשעת עליתו בבוקר.  כולו ארגמן.  מה נעים משק הגלים האדירים, ההולכים ורודפים איש אחרי אחיו, מכים והומים, מכים ומתנפלים זה על זה ושבים לאחור.

הוא השליך מעליו את אדרתו על החול שעל שפת הים.  אצל החבל, המתוח ונמשך מן החוף עד הגדר, העשוי לרוחצים בים, עמד שן סלע גדול.  על הסלע הזה עלה, התיצב והביט למרחוק, אל המרחב.

"פה היא התחנה האחרונה... עוד מעט ואינני! – המה בקרבו הלב.  – עוד מעט ואינני... הנה הנם מאחורי – המן, השליו, המשכן, השלחן הטהור... והנה גם המואביות... אחת מהן מחכה לי עם דמדומי החמה שם, בין השדרות... ופה, לפני, הים הגדול הזה – קברות התאוה שלי!"

אפרת קפץ פתאום מעל הסלע והתנפל הימה.

והים – הים הגדול פתח את לועו הרחב, אחז רגע את טרפו בין שניו – ויבלעהו.  וגלים רצים בזה אחר זה, מכים הומים, מתנפלים איש על אחיו, מתפוצצים ומבהירים בבוקר הבהיר והיפה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]    בית-תפלה לפראבוסלאבים.

[2]    שר-המחוז בכפרי רוסיה.