_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שיחות עם ב.

מתתיהו שהם

לתוכן הענינים

 

יש אנשי-מעלה, גאוניים מעיקרם, שבכל שיחת-הזדמנות עמהם, אתה מגלה בם חטיבת אמת ראשיתית, איתנית.  כדי ליהנות משיחתם, עליך להזהר מלהשוות חכמה טמירה שלהם לדעות שנתפסת להם ואף לא להתאימה לאמת זו שנתחוורה לך, שנתלבטת בשלה הרבה, ויחידותה והחלטיותה עלו לך בדין-וחשבון נפשי...  סלק אותה לרגע;  אחר-כך אולי יתברר לך מהשיחה עיקר גדול זה:  האלהים חותמו אמת.

לא שיטתם משתלטת עליך, לא הכלל אף לא מרחק-אופקם – יש שבאלה דוקא קצרה ידם:  אין הם אבות האמת, כי-אם ילדי פינוקיה...  אצלם, הפרט, המשל, הסמל – עיקר, ברק תפיסתם, הזינוק אל המטרה.  אין להרהר אחריהם, כשם שאין להרהר אחרי גווני הפרח ומעוף הצפור וכל שלמות אמנותית.  צריך לקלוט ולעכל את דבריהם.  הם יתגבלו באופן מסתורי עם האמת שקנית לך מכתב, והיא תשתכלל ותיף על-ידם.

 

טרף

כשם שמספק מין האדם בשר לתותחים, כך הוא מזמין נפשות לאידיאלים.  בכל התנגדותם זה לזה והתגדרות בדלותם יש יחס של חילוף משמרות ביניהם ואותה דרגת-העמדה בחזית – בהמיר מצביאים...  אלה ואלה אישיותם חדלה ועצמיותם מסכנה, והם מקיימים בתולדות האדם את סמל הטרף בהופיע המולך...  "נפש לאידיאל" כזו טהורה היא כ"טאבּוּלה ראזאַ", ולעולם אין המושג בגידה חל עליה, כשהיא מועלת באידיאל אחד וסוטה אל השני.  אין לה זיקת-גורל, ריתוק נפשי, אלא מסירת-סנוורים, כמיהת-אדיקות אל ההתאפסות, ההתכנפות וההסתופפות בחצרות מקדשים. 

זכותה וכשרוּתה הן למעלה מכל ספק, אבל ערכה לגבי כל אידיאל ירוד מאד:  התמכרותה אינה קולטת את זרעו, היא בלומה ועקרה – "הבשר הרוחני לתותח האידיאלי".

 

הקיניקן והספקן

בקדמת ימים, כשהתחיל רוח האדם, הרענן עוד, להרגיש בנטל שאכפו עליו רבים ממונים ומתמנים לכך, והתאמץ לפרקו, לכד לו הקיניקן את השלב הגבוה ביותר בסולם השחרור.  למטה ממנו ביצר תמיד את בדקיו הרבים הסקפטיקן.  הוא לא זנק בדהרת-הפקר למעלה, כרעו, כי טיפס וניתק בקושי.  ותוך כדי חיוכו חיוך-פדות סלד מחופשתו ומצחו התקמט, ואחריו נגרר תמיד צל-שובל של כל מה, שלכאורה כבר פסח עליו וניצח אותו, וזה עוד שורט בבשרו ומתפרנס לפעמים תכופות מדמו.  הקיניקן ינק מאויר יותר בריא וברור.  הוא פישט את כל קיפוליו וקמטיו וצחק במלוא קולו;  גס-לב הוא בסטירתו, המתובלת חריפות מחציפה, לעומת סלסול פינוקים שנהג הספקן בהומור העדין שלו.

ועכשיו – מה עלוב הוא הקיניקן...  גם אוירת-חירום זו של ימינו, שדומה כאילו היא כל-כך נוחה לו,  לא פיגלה טראגיותה לדרוש אליו, לא הבליטה ולא השליטה אותו.  להיפך:  כל נכסיו נשתפלו, נתבדו, נקרחו...  מצחו נתמעט, וזה של חברו הרחיב ושרג והעמיק, עוד העמיק קמטיו...  צחוקו של הראשון נעשה נבוב, תפל, כמעט כזה של עם-הארצות, שהוא הולך ומזדווג עמה, באותה מדה שהסקפטיציזם מתפייס אל התמימות הגדולה.

 

במשעולים

כידוע, הכניסה השיטתיות במאה הי"ט שויון גמור בתופשי המדע.  נקבעה השיטה, הטופס...  מכאן ואילך אין אתה זקוק לפנס-קסמים זה של הגאוניות או שאר-רוח, כדי לגלות ולחדש:  מתוך עמל ורב-חשבון ונסיונות של פרוליטרי-הרוח יתפקל ויגלה הכל.          

ולאלפים הם מתכנסים במחוגיהם ובאביקיהם ובלוחותיהם...  ונמצאים בעלי-כשרון שעולה בידם לסול משעול קטן משלהם – ורבו המשעולים והמומחים להם.  דומה, הכל הולך ומשתפר, רשת מחשבות מתרקמת, מפלשים בסבכים ובסבכי-סבכים – אלא שמתוך כך דרך המלך מתחדקת ומשתבשת, מרוב סיקול בצדי דרכים...  משל פשוט, יום-יומי:  מקודם שימש הרופא את כל גופו של האדם, ברבות המדע קמו רופאים מיוחדים ללבו של אדם, ועכשיו יש לנו כבר מומחים לקווי הגלם הקארדוגרפיים בלבד, ואם חלית ינוסח התבחין (דיאגנוזה) על-פי דוגמאות רבות, הפותחות ונועלות זו את זו וימוצע בדוחק כמסקנה הנדסית.

ועכשיו רק ההתחלה...  אתם, הנין והנכד, עליכם יקשה מאד בחלותכם למצוא את הרופא הגאון, שיוכל – כמו חברו החלוץ האסקופלי – לסכם באינטואיציה הרבה שלו את כל הנוסחאות של חברים מומחים לכל מיץ וגיד וניד שלכם, שיוכל לעמעם מעט על כל שיטותיהם המחוורות הכל בקפדנות מאתימטית, ויוכל בחוש אי-רציונלי לקלוט את הפגם שלקיתם בו ולכבשו...  עליכם יהיה לשוב ולבקש מחוץ למחנות המומחים את זה, שגופכם יהיה לו כמודל לצייר-אמן, התופס את הפרצוף בטמיריותו, בסוד צלמו, ולא כצירוף של שרטוטים המהוים דיוקן על-פי שיטה.

דמותו של פרצלסוּס תקרן אז אליכם על כל שרלטניותו.

 

היראקליטי הביצות

בדבר האמור למעלה עוד משל אחד:

יש לי מכיר רופא והוא נתמחה לפסיכו-אנליזה.  זה כבר, כשנפגשתי עמו, שחתי לפניו, כי שנתי מנודדת  בזמן האחרון וחש אני בראשי ומצב עצבי נראה לי שלא כתיקנו.  נלכדתי.  היש עוד מקום-דישה בשביל הפסיכו-אנליזה כעצבים מחולחלים.

ובכן נפתיתי לו...

– ספר לי, ידיד, מחייך או מרעיונותיך הצנועים דבר-מה שיוכל לחוור באיזו מידה צד ספיציפי מאופיך.   

ויען כי סקרנותי הכופרת גדלה הרבה על יחסי הרציני לכל הסיאנס הזה, סיפרתי לו ספק עובדה, ספק בדיחה:  בשבוע שעבר לנתי  בעיירה קטנה, באכסניה היחידה שם.  שנתי נטרדה, אם כי הייתי עיף מן  הדרך, וחוץ מהסיבה החולנית הקבועה, קפצו עלי שם עוד גורמים הרבה שטלטלו את שנתי…  למחרת חשתי כל היום בבשרי עקיצות.  אם רפלקטיביות ואם ממשיות, אבל מפתיעות בדילוגיהן הפזיזים מקצה גופי עד קצהו.  ובכל פעם, בשעת העקיצה, לא הרפתה מרוחי תמונה של יורה רותחת, וחשק רב תקפני להשליך לתוכה את הפרעוש החצוף…

מכירי חייך:  דיה בעובדה הזאת לדון על פיה על סיבת מחלתך:  רגש סאדיסטי רעב  מקנן בנפשך ומרגיז את דמך...

הפסקתי דבריו:  הרף, יכול אני להמשיך בלעדיך...  שכן גם מוחי עלול לתפוס השערה אינטואיטיבית של איש גאוני, שעוד שיעור-שטחה שקול ושליתה מאפילה על שדרתה, ולסנף אותה באופן שיטתי לפתרון-כל, לשטחה לאספקלרית חיי-כל.  אבל כמה קהות וצמצום של קנאות עולה לי תמיד מכל הניתוח הדידוקטיבי שלכם;  כמה אתם מפשפשים את הנפש ומסחפים את שדה-השכל בפסיכולוגיזציה, ואת כל מימיני החיים מפקיעים אתם מהזרם ההיראקליטי אל ביצות המומחיות...  בוא וראה:  יודע אני בעצמי, כי רחוק אני כל-כך מסאדיזם....   מימי לא הייתי יכול לזרוק למים רותחים כלבלב, או צפור, או לטאה, מפני הקירבה האורגנית, שאני חש בינינו, ולא הייתי יכל לסבול את צערם...  ואילו בפרעוש דנן אני רואה משום-מה איזה שכלול אקרובטי, וירטואוזיות טכנית, ללא כל רוח, וממילא בלי כל זיקה לזה שאנו קוראים צער.  לזרוק אותו לרותחים, זה בשבילי נקמה במיכניות השולטת, לשים מכשול על דרך נצחונה, להתריס בפני המכונה...   לוא לא נתפסת למומחיותך, ובשכל פשוט ובריא היית דן עלי, על מכירך משכבר – אפשר שהיית למד מעובדה זו, כי לפניך איש-המוסר או המשורר...

 

מנהיגים

עם עתיק, שעוד כוחו הטמיר עמו, עוקף לפעמים על דרך המלך שלו, אז יש אש יקרא גורלו למנהיגים, היודעים לצדד ולכבוש דרכים זרות, לצורך השעה.

וצריך  להעמידם על טעותם, אם אינם מבינים, שעם כל החיוביות שבהופעתם עיקר תפקידם הוא שלילי:  לא לבצר בדקי חומתנו באו, כי-אם לפצלה, לפרוץ באטימותה...  מכל שכן שלא ליצור ערכים כי-אם לחשל את הישנים, המוצקים, לסכנם לשעה כדי להבריאם.  – לא להם להורות לנו להיות עם.  מי כמונו העלה את המושג לאומיות וצרף ושכלל אותו עד כי אידיאה, עד כדי אמנות.  ובזה תשישותה.  מכלול זה צריך לפגם זעיר, קלקול ההרמוניה הוא התבלין, ליח הנפתולים שבחיים.  השכלול אינו מפריא ואינו מפרה.  צריכים אנחנו לידים ואנדליות של בזוזי מסורת, כדי להפקיע את לאומיותנו ממשבצתה העתיקה-אצילה, להפקירה שוב לפרזות חיים.  אולי יש בזה משום צורך השעה ללמד את העם קשת.  אבל להביא לנו לאומיות קשתית זו כחזון עם, קצת אפיגוניות יש בדבר לגבי עמנו.  כמו שלקה בטמטום חושו ההיסטורי מנהיג שני, המקטיר לנו איזו לאומיות פוליטית "צעירה", ככל-הגוֹיית, עליזת טרף ותרבות טכסיסים...  יש שבכל הכבוד שאתה רוחש לראשון ולכשרונותיו, חשד סתום תוקפך פתאום:  האם איננו זר לנו, בא מן החוץ... או כשאתה שומע את השני, והוא בהתלהבות נאמנה ירהב ב"בטלנות" וב"פגרנות" של צופי-עם, תסלוד מפני עמעום דמותה של תרבותנו האמתית.

לאומיות היא לא רק הגבה ותחרות כלפי חוץ, היא – דבר-מה צומח ושמח מבפנים, ברנן נצחונה הטמיר.

וגם על דוד המלך שמר רוח העם – בנתן ובגד ובמזמורי תהלים – שלא יתפַּלְשֵׁת יותר מדי.

 

מורים

שוב אותה קללת-הרוש הגלותית:  ניתנה ראש ונשובה לתעודת הפיזור לישראל.

קצרה רוחם להעפיל עם אלה  האוסרים קרב קיומם וגאונם, ושוב זכרו את רפת הגלות ומעלים את גירת הגמל.

אנחנו – יש לנו אורגן לאומי נפלא, הטעון פיזור בעמים.  הפיזור משכללו ומפטמו ועל דרכיו אנו יוצאים את כל הערכים הנצחיים. – – –

ואנחנו, שאיננו מערימים עוד לנפשותינו, יודעים, כי היותר עז ומקורי, שהכנסנו לתרבות האדם במשך שנות פיזורנו, נובע מכמיהה רבה לגאולה ושנאה לחרפת הפיזור, כי רובו ככולו, משרשיו ועד צמרתו, עומד מוּאר באור כנען... וכי זה הוא רק המעט (בכמות); הרב שאנו מכניסים לתרבות זו – וחותם פיזורנו עליו – אין בו מריח בוסר חריף ולא מעסיס ביכורים.  ספסוף הוא, שהטעם הספציפי שלו אינו מפקיעוֹ מהגזע הזר ודוּ-רשויות ממזרתו.  ואנו העברים, שאולי אין אנו מלומדים כל-כך, אבל דמנו עוד חם, שואלים:  האם בא אלינו האלוהים, נצח ישראל, אף פעם בנכר בגילוי "תעודתי"?

ואנו שואלים:  מנין למורים-מאשרים אלה אותה השלמות המקורית, שהם מגלים ביצירת פיזורנו?  הנהיר להם, שלוּא היה שפינוזה בן לעם הגרמנים, היה מוּסרו והשקפתו באלהות או במדיניות יותר מאוששים?  או – כדי להשלים את המשל בהפכו – לוא היה שופנהויאר בן לעם העברים המפוזר, נטול קרקע ובטחת קיום, היתה תורת-החיים שלו יותר שלילית-נירוואַנית?...  יַראו איזה שינוי-ערך מוחלט, חיובי-מקורי, חל בשיטת הראשון בעקב פיזורנו, ואיפה מצאו חידוש עיקרי, "אורגני-פיזורי" (ולא ח"ו בגעגועיו לציון) בשירת יהודה הלוי, אם נשווהוּ לדאנטה, שטעם גם כן טעם גולה – שינוי שיהיה בו ללמד על אוריגינליות גזעית מושלמת ומתוקנת לפיזור.  או אולי איינשטיין יוכיח על האופי ה"פיזורי" שהנחלנו לו?  ואולי מגמתכם לאותה סינתיזת-כלאים, שהרכיב פיזורנו בגדולי-הרוח שלנו, עד כי איסטניסי הרגש שלנו מתחמקים מתבלול לאבוראטרי שלהם אל המים החיים שבמקורות, מעבר מזה או מזה, בירושלים או באתונה ויורשיה?  ואם על אחיהם הקטנים מהם אנו באים לדון, אין אנו מספיקים לחשוף את כל החיקוי וההתגררות והקיקלונות שבהם הכתה הגלות את כשרונותיהם.  ואלה השתילים המקוריים שטיפחנו לקו באַנמית הפיזור, ולא הגיעו לאכספנסיביות אוניברסלית, רוכש  נפשות עמים.  וחבל!  הן רוח עמנו ממולדתו מתיחשׂ על משפח  השליטים.

אין אנו רואים לעת עתה אפשרות להחלץ מזוועת הגלות, ומשלימים בעל כרחנו עמה, אבל אין להפוך את צידוק הדין לגמירת הלל...  לא!   ההידד הוא להם, לאלה המצילים את היקר ביותר לנו מפיזור, החותרים לשוב ולרכז את הגרעין במכורתו.

פירממנט, שכולו כוכבי-לכת, אורו יהיה תמיד שאוּל, אי-מקורי.

 

מתבוללים

מכירה יש לי, אשה צעירה הנמנית על חוג המתבוללים ה"גזעיים", המסורים לתרבות הזרה, ואין בהם  מהשחצנות והבוּרוּת של אלה שמקרוב באו.  על הרגלה מבית אביה למעט מדמותו של היהודי לגבי העם המושאל, נוסף עוד בוסר מיני מיוחד, המעדיף את  חשיבות האדם של התקיף.  ראש שמחתה לארח בביתה את האופיצרים, חברי בעלה, ששירת בתור רופא צבאי בימי העלאת "הסובייטים" על פולין.

בקיץ זה, בליל אופל ובשעה מאוחרת, לויתי אותה מן העיירה הקרובה אל האחוזה. דרך שדות קרבנו אל   הכפר, שעלינו היה לעבור.  החושך מסביב הפשיל את קיפוליו מעל לצמרות העצים ומדממת הקמה עלתה אוושת מתחרשי סתרים.  היא נצמדה אל זרועי ופחד ריתמי גוּנב אל תוך צעדיה.  על מפנה הדרך הגיע אלינו הד, שאי-אפשר היה להבחין בו, אם רוח הוא בשבלים ובעלי-הערמונים, או קול אדם הכורע לרגלי הצלב, העומד במבוא הכפר.  היא רעדה כולה ונתהדקה אל זרועי...

  אין  לך מה לירוא, גבירתי.

לא ענתה תיכף.  ופתאום, חסוּית חושך, פנתה אלי:  הלא איש אינטליגנטי אתה, ידידי (ביום, באוֹר, הייתי מבחין תמיד נופך רמז:  אף-על-פי שיהודי אתה), ותסביר  לי את הדבר.  תמיד, כשיזדמן לי לעבור בעיר בלילה, כשפסקו העוברים ושבים, דרך מגרש ריק או רחוב צדדי, אני כל-כך משתוקקת לשמוע קולות יהודים עולים משם...   באיזה רגש של ביטחה פנימית, טמירית – והלא גם בין היהודים יש גנבים או שודדי-לילה – אני עוברת ביניהם...  ואני יראה, כל כך יראה אותם, איזו אי-מנוחה מחלחלתני לפגוש בהם בלילה, לשמוע את לשונם-לשוני המתנכרת פתאום אלי מן החושך... והלא פה, על יד הצלב, בודאי שלא יהודי – – –

היא נאלמה:  ביום לא היתה מתוודה על זאת גם לעצמה.

לא עניתי.  בתוך תוֹכי ידעתי:  בלילה, במאפל דמיך, אתּ עוֹד שייכת לנו.

 

שיחות שלא נזדמנו

 

א. עם החבר ש"ן:  החברה.

קראתי  את  הכרוז שלך והרהרתי:

מעמידים כרוֹז לדוֹר, למחנוֹת – לא ל"יחידים".  להם יש "גילוי אליהו", דימון, סוד מראה, או מעין זה.

ולא חששתי מכל לגלוג דימוקרטי  והרהרתי:  דברים הנועדים ליחידים, ל"מרד יחידים", אינם עשויים להתפרסם מדוכן ציבורי בפתוס מתלהב, כדי שלא יטושטשו ויזדהמו בהמון.  הם נרמזים ברגש צינעה, הממצה את אחריותו לגבי לבטי היחיד, שלו קנאת, וּמתבלים ערערות ימיו בריחות עדנה אשר לדממת הכתתיות במשעוליו.

ואתה לקהל, לכולם, קורא:  פוצצו את מושג החברה...  ואינך דואג ליחידיך, היכולים לצדד לרבצם הם, יען וביען  כי יש "דרך המלך" של החברה, הטרודה על דרכה זו בעסקיה ובכיבושיה, ומאמינה בתוקפן וביציבותן ובחידושן של כל המהפכות והרעש והדגלים שהיא מקימה לבקריה, מובטחה בממשלתה המוחלטת עלינו, ומקטירה לעצמה את פיטומיה, ומוותרת מתוך חסד-תקיף על המשעולים הירוקים לעדת היחידים.

חבר, תחשל ותרתק החברה את גבולותיה, כדי שיוכל היחיד בכל עת מצוא לפלוט לשתיקה הגדולה שמעבר לה, שתהיה לו החברה לסבל בדידותו ולאושר יחידתו.

 

ב. עם הנ"ל: היסטוריה.

ובכל-זאת יש ליחיד ולחברה דרך משותפת, מעגל-מזלות, ששם הם מתנשכים זה בזה ומכפרים זה על זה:

דרך ההיסטוריה והפולחן.

אמנם:   רק  ליחיד יש ערך מוחלט, רק הוא מקיים עולם קטן, בבואת  אין-סוף;  רק בחיוב החיים או שלילתם מצד האינדיבידואום ולא הקולקטיב צפון השחרור האמתי...  ואין שחרור כזה לדור, הדור אינו צופה ממגדל-החיים.

אבל העיקרון האינדיבידואלי אינו ממצה את שלמות התופעה  הפלאית:  אדם. בה מתלכדים כולם, על דורי דורותיהם, נגיד ואספסוף, בנקודה מכורה, ביחיד, החלוץ הקדמון:  רוח אלוהים...  הוא הראשון הנאבק על פלאו, על שחרורו מפסולת היולית, מתוהו ובוהו, על-ידי יצירת עולמות.  מאז, מפרכוס בראשית זו ועד זה הנה, נמשכת ההיסטוריה האלהית האנושית על כל נסיונותיה ומדוחיה, כשלונותיה, זדונותיה וקרבנותיה.  היא לא פוליטית-כדרלעומרית, אלא טראגית-אברהמית.  מפיראמידות גורלה כמה עלובים הם מצביאים לבושי-שרד ביהירותם ובבערותם.  הטראגיות גלומה בה תמיד, אם בהתפשרות מוסרית, אסתיטית, מדינית, או איזו שתהיה, עם הגורל, ואם במשא אחרית ימים, ועד וויתורם הגמור ורפרוף חזון תנחומים, עיף-כנפים בהריסת-עולמות...  ההיסטוריה היא שטר-החוב הגדול לאדם.  היחיד או הדור המנותק ממנה, לשׂישׂ אל הוֹוֹ הוא – לא חדות-חיוב דיוניזית משכרתו, כי-אם קלוקלות זויתית על מדורתו הוא...  בלי שלשלת הנפתולים אי לאדם הזכות הגדולה, היתרון למרוד?...  במה ישלם כל דור כשלעצמו, הכופר בההעפלות של הקודמים לו ואינו מקדשם – במה ישלם את המחיר הרב בעד הדרור, אם הוא יעשה לו רק את חשבונו הדל ולא יצטרף לסך-הכל העצום?

השחרור האמתי יש בו משום קוסמיות.  ושחרורו של הדור הזה, רק לדגלו ולתחנתו, הוא מלון צוענים...  שחרורו של היום ההווי, הפורק, מרומה תסיסתו המשופצת, את כל תמוליו, יתבדה לפריצות ולהפקרות.

אגב:  מנין כיום התמימות לפסול את העבר, כי רק הוא משקר, מנמיך, תאב דמים...  מי לנו במורדים באלילי-העבר, ששנאת נקם קדחה בהם לבערות פולחנו, לקנאותו, לחוקיו ונימוסיו, כאנשי הריבולוציה הצרפתית (המשל הוא מעט ארכאיסי בימינו), מי כמוהם קינא ל"ההשגה האנושית" המשוחררת "ללא גזרות שוות והיקשים"?  ונאמנים עלינו אלה המעידים, כי היו ימים ב-1793, שלא נפלו במוראיהם, בטמטום אכזריותם וזדונם מהליל הברטולומאי בשנת 1572...  מה לאיש הרוח האמיתי ולהידד לקראת "אחי העתיד החפשיים"?  מה לו ולפטה-מורגנה כרונולוגית?

 

ליריקה ודרמה

מכל  האישים היוצרים, מימות יובל ותובל, פרצופו של הליריקן קבוע ביותר.  דומה לו בזה אולי הקיניקן.  שני הקוטבים הדבובים בדיוקן האדם.  בלט דפוס שוה בחותם פניהם של אנשי הליריקה, ארשת קודש, המתיחס על משפחת קדומים אחת.

הליריקן ביישן הוא.  אם גם גיאות אישית וחוצפה אצילית מצויות במקרים מסורגים בתולדות משפחה זו – מתחת מסווֹ הוא תמיד ביישן.  מהתפלטותו אל חיק הטבע והאלהים, מכמיהתו הרבה לאשה – שני מעינות שירתו – נובעת ביישנותו:  את הכנעתו המוחלטת להם הוא  צופן מעין רואים, מתיחד עם קרבנו ושר – לנפשו הוא, לבודדים, לאוהבים, למבקשי-אלהים.  סולד הוא מפני ההמון:  הם מבוגרים במידה גסה כל-כך ומנופפים בקרדום קיומם. והוא מתבייש מפני ישוב דעתם וקשיות עורפם, מפני נוחיות הטשטוש ברשות הרבים שלהם וקנאה חושדת, הרובצת על ספי גרנם וביתם.  והם מכירים בביישנותו ומתיחסים אליו בטוב-לב.  לרוב הם פוסחים עליו.

והנה יקרה שמדת ביישנותו הולכת ומתרבה כל-כך – עד שהוא מתחיל להתבייש בפני עצמו...  כי פתאום גם הוא בגר, בגר מהם, מכולם, אם כי לא נתן את  צמרתו אל בין סבכיהם ופריו חריף מאד.  מעכשיו הוא מתחמק מעצמו, מתנכר לעצמו, והולך אצל האחרים לבקש מקלט תחת סיפונם הנמוך.  לגביהם פקעה כל ביישנותו, והיא כלא היתה.  הוא קושר להם חיבה, מתגנב אל מחנם, ילדים טובים ורעים שכמותם, מצטנע ומיתמם עמהם, כדי להקל את סבל זקיפותו...  הוא מפקל באחרים למצוא את הגבלול המשותף, כדי להפיג את בדידותו עם עצמו ולקפח את זה הגא, רחב-הדעת, שהוא נושא בקרבו, שלבו כה ברור עליו ועינו מבהירה עד לעמקי ביישנותו הקודמת;  ולא עוד אלא שבדרך טמירה הוא יונק ממנה את יהירותו המפלשת אחרי הכל – אך מתאפקת, מתחסדת לכל, מרכינה עצמה בחסד מבוגרים...  לא ולא!  בפני זה, הזר שצמח מדמו והתבודדותו והשתלט עליהם, פנים אל פנים עמו, הוא לא ידבר בלשון ליריקה חשאית, מתרפקת...  ואז הוא עוקף על עצמו, מערים על זה הניצב עליו, ואת דברו ישים בפי האחרים, שעד כה צדד מפניהם – והוא יוצר ברוח חזיונות "גיבורים" ומדבר מפיהם...

מעבר לקלעים תמצאו בו את הליריקן, המפקיר את עצמו, את ביישנותו, שמרד בה ונוהה אחריה.

 

פסימיסטים ואופטימיסטים

אלה פותחים באדם ובצערו כבקרע עמוק בהויה, שאין העולם כולו כדאי ומכפר עליו – ואלה פותחים ב"רוח", המפלש את רשותו האחת לאפסי עולמות מתוך הרמוניה ערומה, תאומית בכל קוטביה וניגודיה המדומים, בלי יוצא מן הכלל, זאת אומרת – בלי אותו קלקול וחשבון שבאדם.

אלה מסיימים בגישוש וכמיהת גאולה לאלהים, כאל מקלט אחרון – ואלה מסיימים באלוהים מתוך איזה רגש מונומנטלי, מכלול קתדרלי.

ואם כן:  מנין אותו הניגוד המוחלט של גדול הפסימיסטים לתורת הנביאים ויורשיהם?

והלא "אחרית הימים" היא לא תחנה פרסטבילית בתהליך התקדמות מסתננת, כי-אם גם פלא-חסד, היפך סדרי חינו ושלילתם, "שמים חדשים וארץ חדשה ולב חדש", כמעט נירואַנה...

 

יצירה

רואים בהשראת-הרוח על היוצר מין שכרון, מפני שסוף שניהם התפכחות ותשישות – אבל שונים הם במזיגתם וקטביים בחלופי-אור-וצל, שהם זורעים בנפש.  הבהירות בשעת השראה כה שקופה ופרוזה, עד שמסתכלים אז בפנים הדברים ומתוך כך באי-סופיותם, במעבר אופיָם האֶמפירי המתחבט תמיד בין תלותו ותלישותו האינדיבידואלית.  על כן אין היא הולכת יד ביד, אין היא מזדווגת עם היצירה האמנותית – שזו דרכה להתכנס, להיבנות מגבולותיה-חרבותיה של הראשונה...  השראת הרוח באה בהיסח-הדעת מתוך אינטנסיביות הסתכלותית המברצת את הנפש, עד שהיא נוהקת בהתאמצות-חנם להכיל את כל היקר והאי-נסבל – והיא מבקשת הקלה, הפלטה באמנות, כדי לשמור ולחסן במשכיתה של זו את כל מה שהופקד אצלה בשעה זו, ואין היא יכולה לבדה, בהתבודדותה ובהתערטלותה, להחזיקו רק כמלוא רגע אחד.

כי שתים דרכים לפני הנפש שניתקה מתחומיה, זלזלה בחשבון הכלכלה שלה, בזבזה משק רוחה, הרגישה עצמה פתאום עתירת-אוצרות:  או שהיא די עזה לאבד את עצמה, כדי למצוא את עצמה אחר כך מופקרת לאלוהיה ולתהומותיו – או שאינה עומדת בהם ובאפסיהם, מרתיעה מהתפקר להם ומתפרקת באמנות.  והנך מוצא כאן מדות וחילופיהן:  יש הפקרות לקדושה וצמצום ונזירות לאמנות.  מכאן מסתבר, שיחד עם סיפוק-הרוח וחדות ההקלה שאחרי אקט היצירה, מרגיש האמן-החוזה אותו העצב העדין, שצלו רב על ניחומיו, זה הקורן אלינו מחורבותיו של כל בנין-מכלול...  השראת הרוח גרמה ליצירה, לנפתוליה ולתענוגיה, לרוית-נפש ולצער של חוסר-מזג – כל אלה הם נגוהות קלושים ממנה היא, ועדיה אין הם מגיעים...  ובזה – אולי דוקא כאן – האדם-הגאון שותף לאלהים במעשי-בראשית:  האלהים בונה עולמות ומחריבם – בונה בהשראת הרוח, בדמיון, באידיאה, ומחריבם בפועל, ביצירה, באמנותו הנשגבה, בסממניו לאין ספור.  אין אנחנו זקוקים לדואליזמוס פריפטטי-סכולאסטי לבאר מקור הרע בבריאה:  פרוצס היצירה, יותר מזה:  הרצון והיכולת ליצור – הם, הם הפוגמים ומזעזעים את שבתון השלמות, קובעים ראשית ואחרית, טוב ורע, חידה ופתרון.  ומפני שיכלתו של אלהים היא אין-סופית, מפני שהוא הכל-יכול, על כן הרע, הפגם, ה"חורבה" כל-כך גדולים בעולם הזה, האוחז בשולי בוראו ומבקש על הויתו – על כן הם מאיימים כל-כל והתורפה בבריאה כה תהומית –  על כן התעצב אל לבו הבורא אחרי ששה "כי טוב" וטוב מאד, ועומד שב לברוא שמים חדשים וארץ חדשה.

האין סתירה פנימית באמנות לשם אמנות, בשכלול אסתטי גרידא?...  די לו לאדם, ליצור, להיות כקונו גם ביצירתו הזעיר-אנפּית שלו – לקיים על עצמו – כגרעין החול – החדוה הקוסמית הקודמת לה והצער העמוק, הכרוך בה בהכרח.  אין לראות תכלית ופתרון לגורל הרוח ביצירה האמנותית המשוכללת מצד צורתה, עד שאין  לשנות אף מלה אחת, לתקן אף שרטוט קל, שהרנן בתוכה אינו מתרטט להד של דיסונאנס – אולי דוקא זו היא מוזאיקה יפה של "חורבות" ולא מקדש אלהים חיים.  הלא תמיד, תמיד אבני היוצר לוהטים-תובעים גם אז כשה-chef d'oeuvre[1] זה רק עכשו הוסר מהם... האמן-היוצר, טרגי אם בפתוס ואם בהומור, כי טראגי אלהיו.  ומפני שהמזרח נושם באוירה של טראגיות זו יותר מהמערב, על כן האמנות שלו יש בה כל-כך מיסוד האימה הפורץ בה ואינה משוכללת וסגורה בשלמות מהוקצעת קונטורים כזו של המערב.  אין ההתחבטות הטראגית שלו משתככת באסתטיקה עד גמר, וגם אינה מסתפקת להתפטר ולהתפתר בפאטום זה, הגוזר גם על האלים.  אין לה גבול וסיום מחוץ לאדם והאלהים.

כאן אולי יש לחשוף מערפלי תרבויות מזרח אותה הקורבה הטמירה, נקודת המגע הנצחית, ראשיתית ומקורית, המרכזת את כולן, שאפשר לקלּפהּ גם בין הגאנגס והירדן ושכל ההבדלים הסקונדריים אינם פוגמים בעיקר תכליתה...  נירוונה שלילית גמורה, אפס מוחלט, היא כבר חריפות דיאלקטית, שנסתננה מהאינטואיציה הטרגית המבוגרה ביותר לרוח האדם.  יש רואים אותה ככמיהה אינטנסיבית המתקיפה ביותר על שערי אושר אדם וגאולתו – עד שכלי הקליטה שלנו – וביחוד האינטלקט – אינם מתוקנים לתפשה כלל.  נירוונה זו קרוב בעיקרה "לאחרית הימים", שגם היא תתקיים רק בלב חדש ורוח חדשה.

היצירה האמתית – זו לעולם, איננה משחק-רוח;  גם אצל אלה היוצרים, שאינם מסתכלים במזלם ואינה יכולים לפרוס את הערפל ולראות את המלאך הדימון המצוום וכוֹפם.  היא גם איננה רק חדות יצירה, כי אם, בראש וראשונה, הפקעה לרגע מאחריות רבה, פריקת סבל כבד, כבד מנשוא.  אצל היוצר-החוזה כל הסתכלות-חוץ, המכנפה אותו בשכבה ובשיכחה, כשהוא בא לכבשה, כדי לשכּנה אצלנו ביצירה אמנותית, שוב אינה משלימה ומתקנת את נפשו באושר ההזדהות ללא עודף:  עם הסתלקות ההשראה, הפלא הולך וּמידהה ועלוקת-פנים מוצצת במאפל, שאור אמנותו החיצוני אינו שולט שם.  ואז הוא חושש תכופות באמתן של אמנותו ויצירתו...  רק ידי חובת-גורל קשה הוא יוצא בהן ובמסתרים יחכה בכליון-נפש לפורקן מיצירתו, לרגע שאלוהיו יאמר לו:  חסל!...  נתמצתה האחריות שלך – נוחה – היה כאחד הקטנים – סתום חזון!...

כי אין אמן-חוזה, שתשוה לו חדות היצירה בסבל אלהים זה ובאחריות זו, הוא איננו להוט מרצונו החפשי אחריה, אלא היא מדביקתו בבדידותו, מטלטלתו...

וחדות-היצירה, המתפתים לה, היא ניגאטיבית – העיקר:  הקלה, פריקה, התחמקות למקלט-זוית של האמנות.

 

"כינוס"

מפעל הכינוס נעשה היום הרגל-לשון בפי דַבָּרי תרבות ישראל והולך ותופס את פינת-הראשה במוסדות-ספרותנו הכי חשובים במולדת.

יפה כוחו של הכינוס, שעמד לנו בתקופות פיזורנו, כשהרוח ניזון מספיחו – אבל אסור לעשותו עיקר.  אם לא נזדקק למידתו המרובה, לארונותיו הגדושים, ניווכח, שתפסו בו הלקישים שבדורותינו.

אסור לזלזל בעבודת הכינוס כמלוא השערה גם בדור המתאמר בתחיה, אבל יש בכינוס יותר ממידת הכבוד, שאנו חייבים לנהוג באני הלאומי שלנו וממדת טיפוח רגש האצילות בשלשלת הדורות – משיש בו – בזמננו אנו – פיקוח-נפש לרוחנו שנסתכן, כי צריו מתיעצים עליו...  הוא כתב-יוחסין לבני עם עדיף-רוח, אבל לא גרעין-זרע, גם לא מחרשה.  הוא קרקע תרבותי מזובל יפה, אבל לא חזית דורנו, כשהמחנות זקופות זו מול זו.

מרצון או בהכרח הגורל צווה לנו הרוח כנשקנו היחידי במלחמת הקיום כלפי מתקיפינו – הנוכל להתריס כנגדם, המחדשים ומתקנים את נשקם הם, בכלי-זין, שמרטו את חלודתם להבריקם?  היחזיק בם דור צעיר, שתותחי-כליון פעורים כנגדו מכל צד?  הן יזרוק אותם הלאה משום סכנת נפשות וידרוש נשק חדיש – ואם אנחנו לא נתנהו לו, יתפוש מן האויב, מאוצרות רוחו הוא – ואין תופשים רוח בשבי, אלא אם כן נכנסים לו אט אט...  ואם מן התלמוד ועד השולחן-ערוך שימש לנו הכינוס מבצר לדיין מתוכו עם אריסטו ותומס מאקוינה ועולם-החוץ לא התגבר עלינו, הנה הפרצים הולכים ורבים מימי גליליי וקאנט...  נקל לשמור גם עכשיו על התנ"ך ועל המסתורין, כי מוסר הנביאים ומעשה מרכבה עודם רחוקים ממלוא שגר המדע האמפירי והפילוסופיה – אבל קשה מאד להתכנס בפומבדיתא ובאלכסנדריה ובטולידו מפני הסטרטוספירה.  בימינו, בשאון התנצחות תרבויות גדולות, פקע כח הכינוס להיות לא רק מעין מים חיים – גם מי-מצור לא נשאב ממנו דיינו.

יש בזה התחמקות – מחולשת הדעת או מכהות הראות – לעשות עכשיו את הכינוס לכוון שִדְרָתִּי בתרבות-התחיה שלנו, ואת היצירה החדשה – זו הברוּרה, העברית, המחדשת עסיסיה, ולא המחוּקה, המתנוונת-מתגנבת אלינו – לראות אותה כעין פרפראות.  ואל יטענו, שהיום, בצירוף כיבוש מולדת ועצמיות לאומית מרוכזת, יכול כינוס זה לזיין אותנו כנגד שונאינו.  יעידו המכנסים הגדולים, הודו וסין, שלא גלו ממולדתם, ואין בהם כוח לעמוד על תרבותם העתיקה מול הכובשים.

מעין מים חיים יכרה לו ישראל, אם יעמוד רוחו בו בארצו לחדש עדות-נעורים, שנתנה לנו את ביכורי חזוננו – לנו ולגויים –  אם שוב ישאף לאַבּר את מרדו והתקפתו כלפי הרע ויצר הדם;  אם שוב ירחיב את אישוניו ויצמיא את נחיריו לאור קדומים ולאויר קדומים במולדת התחיה.

חזון ישראל משול לאור:  אור לגויים – שתכונתו העיקרית היא פיזור, אקספנסיה – לא כינוס.

 

שאול טשרניחובסקי

הוא עודנו מפנק בנפשו את היסוד הכנעני-מדיטראַני של חופי-קדם.  רוחו תר בין החרומון[2] והאולימפ וקולט הדים טמירים-מזווגים של דוּאט פרהיסטורי עליז ונוּגה כתוֹר הילדות עצמו.  מאמין, ששני עתיקי-ארץ אלה מכוֹרכים ירדו לעולם – אז בהתחולל הרים.  הוא האחרון בינינו, שאינו יכול להסכים, כי הסיני דחק עצמו ביניהם להפרידם לשני מתגוששים בהתנצחות עקשנית:  ישראל ויון.

 

"ברית שלום"

בעיקרו של דבר, אני יותר על צדם מעל צד מתנגדיהם – אבל למה הם, נאמני חזון ישראל הנשגב, מבליעים את התעצומות הקשות שבחזון זה, מעמעמים על מידת דינו ומסבירים פנים ותרניות לזעמו – ובזה ממעטים דמותו במוּגת-לב של נינים-פייסנים?

הצדק אתם, כי הם תפשו בקנין הגמור של תעודת ישראל.  כולנו – הברורים שבנו – לא יחליפו את ירושלים  – במובנה החזוני – לא ביבנה וחכמיה ולא בתל-אביב ונמלה ולא בדגניה.  אבל עכשו, אחרי שלא הנחנו כל גרדום שלא חזרנו עליו דורות על דורות, יפה לדור התחיה להרכין כתפו לעיפות על כל תלם במולדת, לשפוך דם מרוענן על כל שעל בארצו, בשגם גוי אנו על אדמות ככל הגויים...  אין אנו רוצים לסכן את גורלנו בטכסיסיהם, להפוך את "הר בית ה'" למצפה לאומי גרידא, המתגנדר ומקנא לצבע דגלו הוא – אבל אסור לכבש בין הזאבים להעדיף הטעמה מיותרת על הכלל הגדול שבתורתנו:  ואהבת לרעך כמוך, כהנצרות בשעתה, שהתחילה בליציטציה של ה"כמוך".

 

הנפש והאופי

מהו הממזג את האופי המוסרי של האדם – וממתי זה מתגבש על בוריו?...  האם הוא מכוון מראש בקצב הדם ומגולף בחרט אלוהים בקמטי המוח – או מדותיו קנויות ומוסרו – הרגל רדייני?...  שקולות הדעות, ואין לך מקצוע שני במדע, שתהא המחלוקת שנויה בו מתוך כל כך סרבנות ומרירות מאז ועד היום – כי בנפשנו תלוי הפתרון. 

והנה, יש לכל אופי דבר-מה טמיר יותר, שלכאורה הוא כולו רק הד וצביון.  בן-לווי למתכונתו המוסרית המוחלטת – מה שקוראים  הלך-רוח, המית-נפש – רקמה דקדקה זו, המהווה וסובלת בסתרה ובחשאיותה המרטטת כל השקפת-עולם מוצקה, ושהיא נראית פרימארית מוסריוּת עקרונית, המבליטה את האופי בגלוי ובפומבי...  יצר גלום, קדום לכל אנימליות מובהקה בכלל.

זהו גוון-הנעימה, ה-timbre הענוג של נפש האדם, האֵלים מ"האופי" היותר תקיף.  ואין לך דבר בעולם שישפיע עליו כהמוסיקה.  מסתבר, שיש יחס ראשוני-הדדי ביניהם.  כאלו תלוי הדבר בזה, אם הנפש – בפקחה בראשונה את חוש השמיעה שלה – קלטה הד-קול של בטהובן (ז.א. של היסוד הבטהובני, המנסר במנגינת העולם, שהשמיעה הבתולתית נזדעזעה ממנה), או של שופן, או של שיר עממי פשוט – ומכאן הריתמוס של המית הנפש, פעימתה ונמרצוּתה לכל ימי חיי אדם.

 

"ספקות קטנים"

יפה כוח עוקצם של הספקות הקטנים, כשהם נועצים אותו באיש עתיר-רוח ללגלג לכל כבשון-עולם רחוק ולהטרידו לפינתו.  זהו כנותו של האופי העצמאי להתפש להם ושלא להתבייש בצמצום טפחות שלהם בפני פתרוני-מרחקים...  אבל יש באחריות גדולה, מעֵבר להם, מפקדת להבליג עליהם:  השעה אינה הגונה להם!...  כך אתה מוצא, שצער ספקות אלה – והוא הוא הצער האמתי של כל בן-אדם לחוד, ובנידון זה יותר ממשי ושקול כנגד כל הלבטים והחיבוטים ההיסטוריים – שצער זה מוכרח ועומד להיטשטש בשאוני החיים ובזרמם, ככל מציאות סרבנית, שסוף סוף מסתחפת בההתהוות.  אילולא פסחנו עליהם, היה העולם בודאי יותר אנושי-אמיתי, אלא שחיי כל הדורות היו אז ברובם חזרה על אלה של הקודמים להם, ובעיקרם על אלה של אדם הראשון, שכמדומה, הוא, לפי תנאיו והשקפת עולמו, כבר התחיל לגלגל עם ספקותיו הקטנים – אבל אינסטינקט החיים וצל המות סילקוהו מהם לכבוֹש או למרוֹד.

רק ענקי הרוח יכולים לזקוף את ספקותיהם הקטנים בפני ההיסטוריה ולנוכח המות:  לקפץ את מרחקיה של זו אל תוכם ולקלוף את גרעינם מתוך גרנות הכמישה של זה.

 

כמות

כל כמה שלמדנו לכבוש לנו את הכמות, הן ברוח והן בטכניקה, עוד כוחה קיים להשתלט עלינו וחושינו המפונקים, מרושלי-תרבות, מתהממים בפניה עכשו כאז, בהיותם עוד פראים וארוכי-נשימה.  נוחים הם בנוכחותה להיגדש על גדותיהם ולדחוק ממיצר קליטתם על הנפש ולשעבדה:  הן בכמות שבעולם-החוץ והן בעולם-הרוח.

למשל:  היו מי שטענו על הכבוד הרב, דוגמת כבוד-אלים, שחלקו האנגלים לניוטון.  הוכיחו, שלא דוקא החריפות המתימאטית שלו גרמה לכך.  את זו אנו יכולים למצוא אצל אחרים במידה יותר שנונה, אלא שאלה מטפלים בחומר מיקרוסקופי, הנתון לרוב עיין לותיקי המדע, ואילו ניוטון קבע חוקים בחומר קוסמי, במלוא עולמות – ונתחלף לו לעם האנגלים גדלוּת האין-סוף ושבילי רקיעים בגדלוּת גאוניותו של ניוטון, שגילה וניסח את חוקיהם.

אין אני מוכשר לדון בטענה זו.  אבל אם בנוגע לניוטון אין המשל עולה יפה – אנו מוצאים אותו מאוּמת בהמון דוגמאות.

אם אני, למשל, מעריץ בביאליק את העבריות המקורית-אטאביסטית שלו, אני עושה זאת מפני הד החזון התנ"כי, שנתישב בדמו ובשירתו...  דבריו שבע"פ, התמכרותו לרעיון הכינוס, פירושיו וההערכה התרבותית המופלגה, שהפליט מזמן לזמן בנוגע ליצירת ישראל המאוחרת לתנ"ך – פעם עד כדי להעדיפה עליו בתור גורם חינוכי-תרבותי לעתיד – כל אלה הם סוּליתוֹ ובשירה – כתרו.  ואם יבוא מי שהוא, שיהא בקי ממנו בשבילי נהרדעא, או שיצירות ישראל בספרד, באיטליה וכו' תהיינה שגורות בזכרונו ומעובדות בכל מכשירי המדע הבקורתי וההיסטורי לאין ערוך יותר משהיו אצל ביאליק – (ולא דוקא ביאליק –  הוא משמש לנו רק דוגמה מעוּלה) אין דעתי מרפרפת אף רגע לשקול את בקיאותו של המדען ברוח העברי כנגד ידיעתו האורגנית של המשורר הגדול, את קופסאותיו של זה כדינרו של זה.

ולו גם ביאליק בעצמו בשעות חולשה – כשנרתעה לו דרך המלכות של המשורר לשבילי הכינוס – נתפש לדעה זו והתחיל לקשקש בקופסאות, ונענו לו אז המוני "בעל-הביתיות" שלנו.  בעל-ביתיות זו, שספר שיריו לא הרנין אותה.

 

חזרה

סוביקטיביותו של האמן קלוטה מהסתכלות במרחביה ואת אשר "מבשרו יחזה" נשתלשל אל חזות נפשו ברתוק קוסמי.  סוביקטיביותו מפולשת...  המדען וגם המטפיסיקאי החומרני – בסוף חשבון טמיר שלו – מחטטים את האוביקט מקמצי-קמצים של פרטים, שנתגבבו בד' אמותיהם, מחזרים עמו על אכסניות-בראשית, מפליגים אותו באוביקטיביות מתימאטית-הגיונית או סטאטיסטית-גמלונית עד שקובעים אותו פוקוס טלסקופי מדוּמה, המזדקר על גבול תוהו ויצירה.

האמן מקרין את הפרט מתוכו-הוא – ואילו אלה נותנים אותו בתוך אוֹקוּלר.  שם הוא מתבהר וכאן מתמתח.  סמל ואוֹטם.  סוביקטיביות ואוביקטיביות.  לגאון המדע עומדת לו האינטואיציה לקפל נתיבות-חלב בתוך המעבדה הקטנה שלו.

 

חמימות ושלהבתיה

בשאון ההיסטוריה – המפגין בזמננו עד לאין נשוא – כמה מתבקש, כמה חוטף את הלב כל רגש צנוע, כל הד מתרונן מששונו ויחוּלוֹ הוא ואינו מפקד שעטות המונים.

ואין לך מידה מתוקנת מההומור, ההוזה ומפוכח כאחד, שויתורו גולש בשופי ובמתינות ועוקצו פזיז ועליז – לקלוף בו את הזיוף הגדול, המתקלס בראש דרכים בדגליו המגוונים, למַסכּנוֹ ולהציגו מעורטל וריק על כל סף שלווֹת.  זה כוחו של ההומור לשפר כל קנאה קפדנית בסממנים מתובלים יפה, ולהתריס בתכסיסים שפויים, שמוטי-זין לכאורה, כנגד המולת נשק וזריזות כל דמגוגיה.  בימים של אכזבת חלומות-טיפוחים של תרבות מערב מכאן ומיסטיקה של עדרים מוּלעטת רהב ונודפת דם מכאן – הוא כל כך אנושי, תכליתי-מקרוב, רפואי...  אלא שצריכים להבחין:  הוא מרפא – אבל אינו גואל;  תכליתי – אבל לא מחוזי.  זו זכותו, שאינו עלול לשמש משען וסיסמא לכל אכזריות וצביעות, דוגמת החזון, הפאתוס והסאטירה – אבל מזדקק להשתפלות-דרגות ולמדלח-פאקטים – – –

ההומור העממי העברי מלבלב בספרות האגדה.  היא כולה ביטחה כמעט ילדותית של דורות יגעי מלאכוּת החזון ואחריותה, התנחמותה וניחומים, "משל לבן מלך" – ולא בן-מלך וגאון מלכות, כחל וסרק של נערות מתבגרות ונשים בסוף ימי עדנתן:  חן וחינוּן, פרכוס ותמימותו התאפקות וכמיהה – ולא בשׂמי-גברוּת עזים ומשכרים... סגנונה:  כבישת ההתלהבות המתפרצת, התובעת ומנצחת –  וגם ביחס אליה כל התלהבות, כל העדפת-ערך, פוגם.

והעדפה כזו, המכריעה לצד הענוה והחיוניות והחמימות שבאגדה, בולטת מדבריו של אחד מסופרינו המעולים.  רואה הוא צורך, כדי לחזק רוחנו לשאת גורל עם וסבלותיו, שניגמל מהפאתוס התנכ"י ושנסגל לעצמנו את הלך-רוחה וסגנונה של האגדה, הרחוקים מכל גבורה מטפחת ומליצה המזדייפת בנקל.  הוא גומר את ההלל על האגדה, "המצטיינת – בניגוד לסגנון החזוני – בפשטותה, בענוות-ניבה, בחדותה הביישנית – בכל השקפת עולמה המזוקקת, המשוחררת מכל העמדת-פנים"... דבריו ברובם נכונים (ויש חולקים:  ניטשה, למשל, מוצא, שדוקא אישי התנ"ך רחוקים מכל העמדת-פנים, מה שאין כך אצל גיבורי הברית החדשה, הקרובים בסגנונם ובהלך-רוחם לאגדה), אבל ההקבלה מופרכת...  צריך להדגיש, שענוה היא לא רק צמצום פנימי, אקונומיה בחדוה ובצער ובמעוף הרוח – יש ענוה הבאה לא מחולשה, אלא מתוך שאיפה מוצנעת לגדוּלה, מחרדת-התאמצות, הכשרת-אונים ונצוץ אפקים רחוקים.  ענוה זו ופשטות נשגבה והשקפת-עולם מצורפת בנפתולים קשים ומפולשת לנצחון שאין עמו שעבוד – שבתנ"ך – עולות לאין-ערוך על אלה שבאגדה – לא רק מבחינת גאון רוח אדם, אלא גם כצפית-עם שׂבע סבלות, המתנצח על גורלו עם גויי עולם.

 

דמיון

דומה, השכל יש לו דמיון משלו וחוקי התפתחותם מתאימים בד בבד.  גם דמיון זה מתענג על מעשיות וערבסקות, הגונבות את גבולות המציאות החוקית – ובכל זאת אינו שולל את הקטיגוריות היסודיות של השכל, רק מפליג על-פיהן-הן את הסתכלותו במרחקי הזמן והמקום:  מין קיפוּץ הסיבתיות, דילוג על פני שלשלתה לחוליה צפוּנה וגנוּזה באיזה אחרית-ימים של המדע, שמחוסר חוליות-בינים, שתרכסנה אותה, לא רוּתקה עדיין למציאות של ההווה.

ודמיון זה מהנה אותנו, מבשׂר ומבטיח – ויש לו על מה לסמוך ובמה להסתייע כדי לסלק היסוסינו.  וגם כשדעתו טופחת עליו הוא מכריח אותנו על ידי ראיות ודוגמאות מפליאות, שהוא גודש לפנינו, להאמין לו, ויש לו כיום אשראי-מוגבל כמעט במוסדות רוחנו...  ובכל זאת יש שאנו בוחלים בחוצפתו וכל להטיו מתקהים עלינו פתאום.  כרברבן ואַנס יזדקף לעינינו, כשהוא מגייס לשחץ בלעגו המנומק, המזויין במדע,  בדמיון האחר, הקדום לו והחפשי מהשתלשלות זמנים ותגליות, העומד בתוקפו ובטמירותו מקדמוּת תולדות אדם, ואשר נשמור לו אמונים גם היום, אם כי לא בקיטור ובחשמל יבוא, רק בחשאי, בבשורת חסד וברפרוף ניחומים.  למשל:  Wells... מפליג אתה עם דמיונו ויש לך הנאה אינטלקטואלית.  דוקא לאושר, למלוא אושר אדם, שהוא יחזה לנו באחרית ימי הטכניקה, אין אנו נתפשים במידה יתירה...  הנך מסתכל "באנשים הדומים לאלים" שלו – והנה כולם מסורים לפולחן גדול, יפה ובהיר – או מואר מאד.  אבל אין אותו רטט חם בלב, שטוב להאפיל עליו מפני קרני המדע – וקודש אין...  דמיון זה אין לו צורך בקודש, אינו זוקק עצמו לסוד, שפתרונו שוב מקופל בסוד.  וכמה הוא

מחוצף, "Alleinseligmachend"[3]; הוא מתאר לנו את המוות ומשמיע אותנו ציטאטים מפולוס הקדוש להראות על אי-הגיוניותם, נבוביותם, אי-התאמתם לגבי מורא תופעת המות.  אבל אין הוא נוהג מידת נורא-הוד זו, כשמתים אותם האנשים בארץ המאושרה, שבה שולטים כבר המדע והטכניקה שבעתיד...  והלא איוּם המות אינו פחות אף כמלוא נופך גם שם – ויחס האיש הגוסס, הסולד מדרכי אפסו, אל הפתרון המוחלט של המדע, פחות הרבה מיחסו אל אותם הציטטים האי-הגיוניים.  – –ון[4]  

הפיסיקה נתקלת בימינו יותר בסוד היצירה ומתחילה לייחד לו את מקומו מחוץ להסגר "מחזוריה" – מקום גבוה מעל גבוה...  עוד מעט אולי והווטרנים הותיקים שלה יבושו מאמם הזקנה, שסרחה בחופת-מעבדות נשגבה שהקימו לה.  הם עודם להוטים אחרי תאוותם העקשנית ליישב ולתרץ את סוד הסודות, את נפש האדם בנוסחאות מדוייקות על טבלא חשמלית-מגניטית.  רק יש, שאי-שם במאפל היצירה שדות האנרגיה ישתבשו כמעט, או גם יארע להם פתאום, ש"החומר" הנאמן יתרופף בידם, יבעט בהקאנון שלהם, והם תולים עין נבוכה בבדק מקדשם – ואז, מכל מעשי-בראשית המקפחים בחשבון נוסחאותיהם מטפח על פניהם ביותר הפסוק:  ויברא אלהים את האדם בצלמו. – – –   

 

היו זהירים בפתרון!

שגורה המימרה של הרצל:  אם תרצו, הרי אין זו אגדה.  במימרה זו יש רק החצי של האמת ההיסטורית שלנו, ודומני – החצי הפחות, מועט הערך.  חציה השני גורס:  אם תרצו, הרי זו אגדה – האגדה שבחלום שיבת ציון, החזון שבו.  רק החלום הזה הוא שקיימנו והגיענו עד הלום במשך אלפים שנים.  שום ממשות, שום קרקע וכלי-זין לא היו מתקיימים עלינו ועומדים לנו כחלום-אגדה זה של אומתנו העתיקה.  חלומו של עם אינו דברים בטלים – הוא כוח איתנים, שבו נפלינו מכל הגויים, הוא נצח ישראל...  לצערנו, היום, כשרק נתעוררנו, הריאליות הפוליטית והמפלגתית סחפה בשאונה את כל שדות תחיתנו, עד שכבר מורגש הצורך לרשל את עירוּתה ולהזכיר:  הרי זו אגדה, חזון!...  אמנם, נוכחנו, שאינו יכול להיות תלוש, לשוטט על כל דרכי גלות ובכל אוירות של שיטנה וקטרוג ושלא ישתפל ויתנוון בסילוף תעודתו – כי צריך הוא לאדמה שלו, לאויר ולטל שלו, אבל כל אלה בלעדיו אינם ולא כלום, אינם כדאים לנו בלעדיו...  ע"כ הזהרו באגדה, העלו את חלומה על ראש פתרונכם, כי הוא עצום מכל ממשות, מוצק מכל קרקע, מקשה מכל ברזל.                     

אם רוצים אנו למוד את עצמנו במידת זמנים רחוקים, שחלפו כבר ושיבואו עוד – אל נזניח אותו, פן תתקצר מידתנו מאד וממשותנו לא תאריך ימים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  מלאכת-מחשבת, גולת-הכותרת

[2]  כך במקור [הערת פרויקט בן-יהודה]

[3] "שרק היא מביאה אושר או ישע".  אמירתה של הכנסיה הרומית-קאתולית, שרק היא קרואה ע"י ישו להביא חסד וישועה לבני אדם.

[4] כך במקור המודפס, וככל הנראה מדובר באותיות בלתי-קריאות בכתב היד ששימש מקור לגרסה המודפסת.  [הערת פב"י]