_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ציונים

מתתיהו שהם

לתוכן הענינים

 

א. סבל

סבל מחשׁק , מגַבר, משפר – סבל מנַבל, מגנה, מתעתע.

או תעשה סבלך סדן לרקוע עליו חזון מרדך למרות הצר האורב, או תעשה אותו אוכף לנטות שכם תחתיו ביחלך לאבוס בעלים.

או יש אהבה וקנאה קדושה לראשית, לירושת קדומים, לאלהי המקור, אז הסבל גאון; או יש עקשנות גרידא, איזה "להכעיס" לאומי משתחץ ללא גזע וגורל, ואז הסבל – סבל דורות-פתיות, חוצפה, ואמתו ממטמטה.

כי לא ניתן הלחם להתלפת ועם אינו עשה בתוך עמי הארץ, כדי שיתקים בו שויון-זכויות.

או שמורה ברית-נצח לעבר, לחוף עלומים, אז סבל הנדודים – יחוּשׂ, אצילות; או כל מלון ניחא, כל גז זר מחמם, ואז הוא סמל צוענים ואסופי-רעב.  

ואם תקחו מיהודי אלוהיו, מולדתאבות, שפת חוזו, געגועי-גורל, מה טעם וצידוק לאותו הסבל האיום של נדודים מוּארים במוקדי קדושים, של גלות עקובה מדם, מה משפט כל אותה העקשנות הקדושה מיבנה ועד עתה?   השימשו כל אלה פרוזדור, הכשרה לספרות היהודית החדישה, לסיפורי-עם חדשים!  (אחרי סיפורי התורה לפני כארבעת אלפים שנים), או לאיזו חזיון בינוני מתובל בהזיות-חסידים, שעם-הארצות העממית שלנו מתגהצת בו לעיני העמים: הביטו, הנה המיסטיקה היהודית! ("נצחון" חדש לעם העתיק –  אחרי להקות בני-הנביאים, הרכבים, האיסיים, אלכסנדריה וצפת) –  הלספרות הזאת נלחמנו כה, בעבוּרה נפלינו עד עתה בעמים,הלמען זה שגם אנו כותבים או נכתוב רומן או דרמה כמוהם, רשאים היינו להוציא כל כך מרץ, לסבול חרפת עמים, לנדנד עלינו חורבן של יון ורומא והבאים אחריהן, להיות עם לבדד ישכון בין גויים ענקים, עצומי כשרון ותרבות?

ואל תאמרו: הבושמנים... אכן, גם הם לא ימירו מרצונם "תרבותם" באחרת, רבה ויפה משלהם, כי על כן על אדמתם הם יושבים, ולחסדי אחרים אין עיניהם תלויות.

אבל מדוע ולמה אסבול אני – תלוש ומתמוטט על אדמת נכר –  אם את חזוני הגדול תקחו ממני?  לא!  אם לא להיות – כמאז –  גלגל ראשון במרכבת אל הכבוד, מדוע זה נחפוץ במחיר גלות מרה ושחיטוֹת, שנאה וקנאה, להיות יוצאי דופן בעגלת העמים הטעונה, ולהיות תמיד נדושים תחתיה?

 

ב. לקמצנים

צריך לשמור על המעוף ועל –  הדיסטנס.

על הערבות הפרוזות, המובילות את העם לאלהיו, מלבלבות ושׂגוֹת יצירותיו הגדולות, הנצחיות-רעננות – שי-כלולות ראשון.

אז ינהה העם אחרי האלהים האדירים, אלהי גאונו, ואז יש אשר יעבור חלוץ לפניו וחדור נצחו ואונו ישאג לקראת המרחביה:  שאו פתחי עולם ויבוא אלי מלכי.

עם קפיצת הדיסטנס ורפה המעוף, מתעברים המרחקים, מתמרטות הכנפים;  היחס בין העם ואלהיו אינטימי ועדנה ושקט משפחתי נסוכים עליו:  יש לחש-שיחה, קמטי-רמזים ודין ודברים כבוש, אך תמו חזון וחרון;  יש חן, אך נָשַׁת היופי העתיק.

הקירבה מקפחת את המרץ:  נפתולי אלהים אינם עוד התגוששות לרן-נחשולים, אך התלבטות בין טרחות ורחמים.  נכנף העם תחת כנף שכינתו השחורה. – – –

כי יבוא הכרוז ממעמקי כאבנו, מדם הצועק לליבון כבשונים.  לרחוץ את כל החלאה של שנות אלפים, לשכוח את הגלות על כל קדושת עינוייה, ולשוב את יסוד הקדומים, אל זינוק  מרחביה.   כי ירגן בשרנו מפני מי השבולת הנרפשים ולזרם עלומיו יצעק.  לשלג חרמונים מיטהר –

ובאתם ואמרתם:   קדושה לנו תרבות מאות דורות, ולו תרבות של כבלים, שטיפחה-הצניעה את אלוהיה בלב ובמצפנים מזבחו הקימה.  בגלות למד ישראל לדעת את אלהיו הנסתר בקרבו, שוכן בסמטאותיו האפלות ומקופל בגויליו המכורכמים: נניח לשטחיים את ההתנכרות לתרבות גלות זו ואנחנו נשמור על ירושתה –

כי כה נרתעתם מפני מאה דורות של נצח ישראל, כי כה קרסתם לפני אלפים שנים משנות נצחו, הקמצנים...

לא לא!  לא נטפח ולא נמשיך תרבות זאת.  לא נבוא עוד במחבואים עם אלהינו, לא נטרד אותו משממות הריו הפראים אל רחובות צרים ומפוחמים;  אך זה הוא האלהים אשר מסביב הוא ומעל ומעבר, ואם רק בקרבכם תשאו אותו והפך דמכם שחור-קנאי, שכול מרד, ואלהים לא יען לכם מן הסער...

– – – ולא תעתועי מלים, לא שעשועי חלומות הוא, אשר יחפוץ עם חי ועתיק כי כנפיו הגדולות תצמחנה שוב, עם שנשל פעם אברות נשרים, כי יערוג אשר רכסיו יגבהו שוב –

  כי כה התגעגע אלהים המתהלך בגן.

 

ג. פדות

אדוני האנטישמי, לו  יהי כדבריך:  חלוצי כל מהפכה אנו, העברים, להוטים אחרי כל שינוי ערכים;  כל מרד, כל קפיצה, כל הפתעה מגרים דמינו.

האם סימן הוא לזדון לב של בני-בלי-תרבות, לשכולי כל קודש, למופקרי מסורת.  האומנם לא עלתה פעם על לבך הסברה אחרת Sina ira[1] ואני לפעמים יש כי ככה אדַמה.

יען כי גזענו כה זקן ועמוס יובלי-יובלים, אנחנו למדנו לדעת היטב את הלץ האיום הזה – הזמן – שאתם תכרעו לפניו, מקדשים אותו, וברצינות תמימה מאמינים בכל-יכלתו... יש אשר נדמה, כי לועג הוא לנו, האכזב יחולל אותנו במעגל תעתועים, ובעָקבה ישיר לנו סבלנות לאדם, שירת מתינות לדורות, ודבש תחת לשונו:  האדם, על אלפי דורותיו, ידרג , יגיע אל החוף...  ויען כי בנו התעולל כה רבות וקשות, אנחנו תמיד ראשונים לכפור בכל-יכלתו , בתקות העתיד, שבה יקסום לנו אט אט ובהדרגה בחיקו הפעור...  קצה נפשנו בדמדומי שחר נצחיים, בבשורת שמש פדות:  העת דחוקה לנו, כה דחוקה, יען כי עצבנו כה עתיק, ועל כן אנו ראשונים להחלץ:  בואו ונצית את השמש המקווה על כל פלדותיה...

אנחנו כפרנו בזמן מתוך הכרה מוסרת, כמו שאתם מיגרתם אותו בפילוסופיה.

– – – –  לפעמים, כי יחודד הכאב ככה אדַמה...

 

ד. בת מלכה

יש לעם גבורים אמיצי-זרוע, זעומי-גבות, מכושפי מנגינת רחמים.

גבורי עם, מולדת, מלך.

ולמלך בת ברה ענוגה, בת-מלכה, אמונת משי ותולע.  לה אגני זהב וספלי גביש, אמבטיות שיש מסרקות-לשם.

ואבירים, בני האצילים, שחצנים מעכסים בנדני-חרב משובצים, רודפים אהבתם, נושאים סרח רדידה...  לעתים מרי נפש ופגיעתם קשה.

העם מפוזר, המולדת רחוקה-שוממה, המלך חי וקיים – לעתיד לבוא.  ואפסו הגבורים זה אלפים שנים.

נשארה בת-המלכה, רעולה-גולה , שתמרוקי שבא לא פנו תחת צעיף-אבלה , לריח גבעות לבונה לשערה, ובעיניה להטי-חזון.

ועוד קצב שיר השירים לפעמיה, ורן רעמי-חוזים לה, ומצוקת איוב, השתפכות לאל אלים ועצב השלכת לקוהלת.

בת-המלכה, מכרותיה מאור-כשדים, חולשת על הלבנון.

ואביריה? – כמה הם קשי-עורף עתה, מרי-נפתולים ושזופי-דרכים, אך טרם ישמטו את שובל אדרתה המאובק, ובדמעת-ערגתם הם רסיס כפות-רגליה, ובדם לבם הם מתַלעים את שולי הנדודים ארגמן, ארגמן-מלכות.

כה נאמנים הם לה בענות-שבה, חולמים פדותה על נתיבות עולם ויודעים:  רק עמה עוד שמור דגל המחנות העתיק.  לוטה החרב, חדת הנצחון, לעם ולאלהיו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  Sina ira et studio "בלא כעס ובלא אהבה" , כך אמר טקיטוס, ההיסטוריון הרומי, בגשתו לתאר את קורותיהם ומעשיהם של קיסרי רומי (ההערה במקור)