_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אֵין כְּלוּם

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

מתוך: "גליונות": א (קסג); כרך כ"ה, תשי"ג; עמ' 17-20.

משנכנס לראשונה למרפסת הסועדים בבית-ההבראה אשר במושבה הגדולה והוָתיקה, ישב על מקומו ישיבה רופפת על הכסא, כאילו מחצית גופו העליונה נישאת בחלל, והמחצית התחתונה מתקפלת תחתיה וקורסת לצדה האחד, שמוּטה כל-שהוא הצדה תחת מעמסת מבוכה ובישנות שבביטול עצמי ורגש נכלם של מי שרגיל במעשה, בפעולה ובמתיחות מתמדת ואשר מעללים משלו כבדו עליו מאד ועל גופו ואין בכוחו לשאת כיום חשרת זכרונות ותחושות של צעיר מישראל, בן יחידה קרבית, שנותר איך-שהוא בחיים לאחר "כל מה שהיה" ו"כל מה שראה" במו עיניו.

שאר שעות יום-מנוחה-והחלמה שבין הארוחות היה תועה בשבילים של שדות בור, מחטט בין חרולים, קוטף פרח-בר זה או אחר, מתבונן בהם בשימת-לב, כנפגש עם מיודעים משכבר הימים, מימי ילדות ושחרות בארץ זו, וחוזר אל חדרו, נושא צרור-פרחי-בר גדול, פרחים חיורי-גון אשר כמישתם כבר אורבת להם בעלפונם הקל, התוקפם כמעט עם תחיבתם בכוס המים.

לעת ערב היה נמלט אל כביש נשקף לעבר הים, תלוי על צלע הר, מעל רצועת-חוף צרה אשר משטח-חול לה צר ומַלבני-ירק מעוּבדים ורבי-גוונים, מסילת-ברזל, כביש ראשי, ישובים בודדים, נותן עיניו דרומה בבצבוצי אור ירקרק מבהיק וכבה, ומטה אוזן לשאונה הקצוב של רכבת עוברת לדרכה.

שם ישב לפוּש על ספסל, כי כבדו עליו אבריו כעופרת.  אין זו מליצה בלבד – היה אומר רק למקורבים – כה מרובים בהם עדיין הכדורים מאז הקרבות.  הרופא אמר שאין צורך להוציאם.  אפילו הרסיס בעין אינו מפריע.  כלפי חוץ, כמוהו כשאר בני-אדם בריאים ושלמים.  לכשיזדקן, אומרים, יתחיל לחוש מיחושים בעטים של הכדורים הסוריים...

אורות ירוקים בצבצו וכבו.  והוא, כמוהו כחוזה במראה-פלאים: – אורות, אותות, משלנו... – כאילו הצביע על מדי קצין צ.ה.ל. שלבש.

היו ששרו בחבורה, היו שטיילו.  והוא כל מעייניו באורות הירוקים, המבליחים וכבים ובפניו נהרה משונה ומתלקחת בלהט-ציפיה כרואה ללבם הסמוי של הבהובי-אות אלה, שכל חייהם סימן ורמז לשכמותו.

רכבת שהגיחה מצפון מדרימה והולכת, נושפת בהמהומה הקצוב והחופזני.  כלום אין שומעים אותה, תמה ושאל, שהיא מנהמת כאומרת:  "אין כלום, אין כלום, אין כלום", כמנהגה מאז...

וכשלא הבין איש טעמו של דבר סמוי זה שעלה על דעתו מיהר והסביר:  בסביבה זו היינו אורבים לרכבת לא פעם, עוד בימים של המאנדט, חבויים בתעלה, מפללים ושואלים עצמנו:  יש בה נשק אם אין?  והיא נושפת ומשיבה כרצון הלב המבקש:  אין כלום, אין כלום, אין כלום.  וכבר אתה יודע שהלילה אין מטען, שהלילה ננוח ולשוא כל המאמץ.  בוש אתה בינך לבין עצמך ובכל זאת עדיין מוטל אתה לצדי הדרך מתפלל עם רכבת:  "אין כלום, אין כלום, אין כלום..."

בליל שבּת פשט מדיו ולבש את בגדיו האזרחיים, כמתעתד ללכת לבקר במושבה.  רחובות המושבה דממו.  הבתים המסוגרים חגגו כל אחד שבּתוֹ שלו, לעצמו.  מהלך היה ברחובות ואינו מעז לסור אל אותו הבית שאליו כיון צעדיו, שבגללו בא לנוח לכאן דוקא, בראש הר זה.  

אל אותו בית במושבה לא נכנס בליל-שבּת וחזר לבית-ההבראה.  כיון שלא נכנס עדיין לראותה בביתה במושבה, היה כל ערב מאזין לקונצרט שברדיו ולא יכול להסיח דעתו מדמותה שלה ומשום-מה גם ממגע ידיו הרוחצות בשר נשים ערביות פצועות בכפר הערבי הכבוש בצפון הבאות לבקש עזרה ראשונה, ממנו, המפקד, השופט, הכל-יכול, כי אין רופא וחובש בכפר.  רוחץ היה זוהמת פצעיהן, בלי להרגיש דבר, ורק מהרהר היה:  הן ולא אַת, הן ולא אַת!  והרי יכולת להיות תחתיהן, ורע מזה... ושעה ארוכה לא יכול להפריד בין אלו לזו.

בשעות בוקר היו כל מעייניו בצמחיה.  חקלאי היה בכל נפשו ומאודו, בוגר בית-ספר חקלאי בארץ ובהכרח נתגלגל לצבא.  אותן שעות נתן מבט שבשאט-נפש בנופשים השאננים: צבא אין לנטוש.  לא שכמותי ינטשוהו ואפילו אם ישתוקקו בכל נפשם למשק ולכפר.  והשאננים הללו, כסבורים הם שהצבא ידאג לעצמו.  לי אין מניחים ואיני מניח לעצמי לשוב לשדה ולמשק, והללו, שאננים!  מה יעשו בבוא הסיבוב השני?  הצבא ידאג לעצמו, מה?

הגיעו מכתבים מן הבית.  בשבילו לא היה דבר וגם לא ציפה למכתב.

– אין לך משפחה? – שאלוהו – רווק?

– לאו דוקא, אשה לי וילד בעיר.

בביתו לא הרהר ולא רבו געגועיו עליו.  במחנה ישב כל השבוע.  בשבּת היה בא כנהוג לביתו עייף ולא רצה לצאת.  מתרעם היה על שהאיצו בו לצאת לקונצרט או לקולנוע ולא הניחו לו לשהות ערב אחד בבית.

– מה אני יודע – היה קובל – על בית אשה וילד?

יום אחד התבודד:  – מרגיש כובד.  העופרת מכבידה.  ובכל זאת כאילו אין עופרת ואין כדורים.  ביקשתי חמרים לבנייה, לא שיכון מוכן, חמרים בלבד, לבנות משהו על כברת-קרקע משלי.  בתורת נכה, ביקשתי.  אמנם אינני נכה למראה, אבל די בעופרת שבי כדי להעיד על זכותי.  והם אינם נותנים, ושוב "אין כלום".  ואני, יש ימים שרוצה אני להמשיך בלימודי באוניברסיטה, והללו אומרים:  אי אפשר, אתה דרוש.  וכך אני דרוש זה שנים רבות.  מדוע אחרים אינם 'דרושים'?  אינני קובל, אני מבין, מבין יפה.  אבל מה אתם שם כולכם חושבים לכם, כי הכל יסתדר מעצמו בלעדיכם ואתם תהיו מהלכים בעיר על מרבדים ומשתרעים על סַפות וכורסות לא לכם, משל שלל לוחמים?  טפוּי, מין גועל-נפש מאין כמוהו.

– יום אחד – סיפר – חשבתי שאני יוצא מכלי.  באתי העירה וסרתי לביתו של אחד ממיודעיו של אבי, עוד מימי העליה הרביעית, איש ש"בנה פעם את הארץ" ועבר מגלגולי חקלאות פרדסנית העירה.  ומה אני רואה אצלו:  משטיחיה וממערכת רהיטיה של העיר הערבית הסמוכה. פוּי, רציתי לירוק וסירבתי לשבת עד שמצאתי אצלו על המרפסת כסא דל, שריד מרהיטיו ה'חלוציים'.  הכרתיו מאז וישבתי.  ומה יכולתי לדבר עמו אחרי זאת?  בביתי שלי אין מאומה "משלהם", אף לא סיכה.  תמה אני על אדם שיכול להחזיק בביתו שלל זרים, מביזה שבזז מי שבזז והניחה מידיו... מאז איני מבקר אצל שכמותו.  דומה, איבדו בני-אדם פרצופם של אז ואין הבדל ביניהם לבין המכונית הנאה שבפתח ביתם, שהם מצחצחים אותה בוקר וערב.  פרצוף מצוחצח ותו לא.

מדי יום ביומו היה כחוכך בדעתו אם ללכת למושבה אם לאו, ועדיין לא מצא עוז בנפשו לסור לאותו בית.

– ובכל זאת צריך לסור אליה – התוודה פעם. – הכרתיה כאן, במושבה, ישבתי כאן פעם.  "מפקד אזורי" הייתי.  והיא היתה כאן, אחת מקומית, שנתחבבה עלי במיוחד.  אחרי כן סלקוני מזה, בפקודה מגבוה, למרחקים.  וגמרנו!  תם ונשלם!  כאילו לא היתה מעולם!  גמרנו עם עצים, פרחים וירק, עם שדה, משק ובעלי-חיים ועם אחת נאה וזקופה, מין יצור חיוַרין ודק וענוג מן הרגיל, וחיורונו חיורון פרחי-בר שכמישתם אורבת להם... לבסוף שמעתי אחר ימים רבים שנעתרה לו, לספרדי הקשיש ממנה, ונישאה לו.  לבסוף "הבחיל" אותה.  רצתה לברוח.  ברחה והחזירה.  ועכשיו איני יודע אפילו מה אתה.  צריך לסור ולראותה, אלא שאיני מעיז.  אולי אף היא כבר אחת שאננה ואסור להטרידה בזכרונות.  לשם מה סיבוב שני, אומר אני, לשם מה?

ובכל זאת – הרהר – אולי לסור ולומר:  הנה אני, חיים חרמון, זוכרת כזה?

לבסוף הלך ולא שהה שם הרבה.  יושבת היתה ליד בעלה וכשזה יצא לרגע אמרה: – מוכרחה אני לשאול שאלה אחת:  העבירו אותך אז למקום אחר, או העברת עצמך?

– העבירו.

– למקום רחוק?

– למרחקים, לחוץ-לארץ...

– ולא יכולת לכתוב מלה?

– לא.  צנחן, מבינה את, וכל השאר הכרוך בדבר...

– ועכשיו מה אתך?  יש בית, אשה? – שאלה בחרדה כמוסה.

– יש... שם...  – הצביע צפונה – אשה וילד.

שתקה נפעמת:  – כבר מזמן?

– מאז חזרתי ושמעתי כי נישאת ויש לך בית משלך.

שתקו בפחד שלא ידע כמותו אף ב"אותם הימים".

– מלה אחת שלא כותבים, שלא מסבירים – מלמלה – שלא יכולים לעשות מאמץ לכתוב וכבר הכל נטוש ונתוץ, כזה הכפר שבקרבתנו... ואין כלום.

– אין כלום. – הבין לרוחה.

ואחר-כך הלך, לא היה עוד מה לדבר.  בכלל לא דמתה לבת-אדם באותו מעמד.  כאילו היא מעבר לכל המצוי בקרבתה וסביבותיה.

מיד נחפז לארוז מזוודתו.  לא רצה לסיים ימי החלמתו במושבה זו.  אין טעם – טען – אין כאן מאומה, אפילו לא מנוחה.  הרכבת מטרידה, והאיתות, והברחש, והלועזית בפי כל!

הזמין בטלפון "תחבורה" שתבוא לקחתו.  כיון ש"התחבורה" התמהמהה ישב שעה אחרונה בחברת הנופשים והיה כממלל בינו לבין עצמו:

– בתוך כל הסבך הזה ו"השורה" ושיירות וקרבות לא היה כלל פנאי לשים לב לדברים ולא חשת כלל שבינתים חולפות שנים והדברים מסתדרים מאליהם ואתה "דרוש" תמיד לאי-מי (אינני מתאונן) דרוש לאי-מי ורק לא לך, ולך, לעצמך, אין מאומה, לא משק של בית-אבא-אמא, שהיה חלומך הקרוב והטוב, ולא לימודים;  והעיקר שזו, האחת, אשר פעם תחמתם לכם תחום-חיים משלכם שלא היה לא לפניה ולא יהיה לאחריה, – הנה היא אם לילדיו של אחר.  ואני עצמי מין רכבת מהלכת, בפקודה מגבוה, שקטרה נואק ונושף:  אין כלום, אין כלום!

בו ביום נסע במכונית-ג'יפ צבאית.

לעת ערב הופיעה אשה צעירה ודקת-גו, מתנודדת כל-שהוא על רגליה בדקוּתה או ברגשת-לבה, כאילו היה העולם מסתחרר עליה כל-שהוא.  ענוגת-פנים היתה ושאלה עליו במבוכה ובסבר של חן:  סגן-אלוף חיים חרמון, האפשר לראותו?

משנודע לה שנסע, נתרעשה ובלשון מגומגמת שאלה לכתבתו.  אין יודעים, השיבו, הצבא שלחו לכאן והזמין בשבילו מקום.  כתובת פרטית אינה ידועה.

– ולא השאיר כלום, משהו בשביל מישהו?

– לא, אין כלום.

– אין כלום – חזרה, כדרך חיקויו של ילד, והלכה לה.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה