_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַוָּה

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

מתוך: "גיליונות: לדברי ספרות מחשבה וביקורת, יוצאים אחת לחודש על ידי יצחק למדן" כרך שישי, חוברת י"א-י"ב (ל"ה-ל"ו); תל אביב: שבט-אדר א', תרצ"ח

 

א. בַּקּוֹנְצֶרְט

באולם ישבו הוא והיא.  בעל ואשתו.  הוא חוֵר, מביט במבט משמים ולאה לפניו, אל מסך-הבמה הירוק והמורד, אל זה השטח הגדול, הכהה והאטום, שהמבט יכול להנעץ בו, להצמד אליו ולמצוא בו משען, מפלט נוח.  נוח להביט את משהו כהה שלא חל בו שנוי, להמשיך ולהביט ולו רק בשביל לתת לעצמך את היכולת להסתכל מתוך מנוחה, בלי מחשבה.  נוח הדבר בשעה שאינך רוצה להסתכל בשום דבר מיוחד. – היא, פניה צהבהבים מעט ובלחייה שני כתמי-אודם ולהטם מוזר, כמעט אודם ייני.  היא קוראה את התכנית, חוזרת וקוראה, ואחר כך מוסרת אותה לו לקריאה, כאילו לא קְרָאָה עוד.  התכנית קמוטה מעט ומצהיבה חזרה לידיה.  והיא קוראה וקוראה.  היא אמרה: "האולם הולך ומתמלא אנשים".

     הוא ענה: "כן".  מבלי לנוע, מבלי לשנות את מצב גופו או ראשו שנוי כל-שהוא.

     ושוב היא: "הקונצרט יהיה בודאי מעניין מאד".

     הוא: "כן".

     אחר כך שתקו שניהם זמן רב, חכו מתוך סבלנות וקפאון.  ואז כִוְצה היא את גבות עיניה ובנימה עצבנית אמרה: "מתי כבר יתחילו?".  והוא: "כן".  ועיניו נטויות אל המסך הירוק-כהה, הקטיפי והרך.  אז הסתכלה בו במבט תמה, רק לרגע, וקמטי-צער דקיקים זנקו בזה אחר זה ונקרשו על הפנים, נרעדו עפעפיה וגופה הזדקף במקצת ואצבעות-ידיה נחו רפות על תכנית קמוטה ומצהיבה, וכאילו מבט עיניה נעשה מעורפל קצת ולחלוחי – – מבטה צנח על התכנית והיא החלה לישרה בתנועות אטיות ושקטות, כאילו לא הרגישה בעצמה בתנועותיה ורק הידים הן שהתעוררו בשעה שהגוף קפא מחוסר-חיים.

     כשהרימה את ראשה סנוֵר האור את עיניה והציץ בסקרנות בשיָרי-העלבון שעוד לא נתמסמסו.  היא תקנה את כובעה הקטן, שסיכה ארוכה נעוצה בו, וחזרה לקרוא את התכנית, כאילו חדשה היתה, על אותיותיה הגדולות, הקטנות והלועזיות.

והוא – חוֵר, מביט במבט מַשמים ולאה לפניו.

 

ב. בָּאוֹטוֹבּוּס

שתי נשים נכנסו לאוטובוס בתחנה השניה.  הראשונה התקדמה לאט במעבר שבין הספסלים ומבטה מחפש, נרדף, נדחק מאחור וחושש להתקדם, מפקפק.  לבסוף צנחה על אחד הספסלים וקפאה על מקומה.  נראה היה כאילו רק נתמכה על ידי המושב, כאילו נגעה בו רק נגיעה קלה, ונעצה נכחה מבט של עינים אפורות, הרחק, לשם – – עוית קלה חקקה קמט צר וארוך בפניה, אך לרגע, ומיד נעלמה ונמחק גם הקמט.  דומה, כאילו לא נוח, כמעט מכאיב, קשה ולא נעים, היה לה לשבת על הספסל, היא ועוד מישהו.  אי-מי שאפילו לא העיפה בו מבט, שלא ראתהו, אבל ידעה ברורות שאינה רוצה, שהיא כמעט מפחדת שהיא ועוד אדם זר ישבו כך יחד.  וגופה מתכווץ, מתכנס כבול, גושי, מוצק, מחוסר תנועה, ואין זיע אשר יחרוש בו קו.  יש וצל-תנועה מרפרף באפס-כוח על הפנים – ונעלם.  הפנים, החלק הרגיש שבדמות האשה, בולטים, פרוצים.  הם, שלא יכלו להתכוץ ולהלחץ, עזבו את הגופה הרחק מאחוריהם ובעזרת צואר חורג, שכאילו נחלץ ברובו מהגוף והריהו מחובר אליו רק על ידי קרום-עור דק ומקומט, פורצים לפנים, לפנים.  גם מבטה הירקרק-אפור צמוד לשם, לפנים, ושערות זהובות בודדות מאפילות עליו מעט.  המבט פוסח ועובר הלאה ונעצר חרד ופחדני, מרחף על כתפי-הנהג הרחבות והמוצקות ומחוסרות-התנועה.  התלבט מעט המבט, נפעם מאותה אדישות ובטחון ששפעו אלו הכתפים.  פני האשה עדיין חסרי-מבע ורק מאומצים הם מאד.  בעינים שוררת עתה מנוחה ואולי גם נצנוץ של סיפוק וצל חוֵר של אמון.  כאילו היושבת באוטובוס מצאה משען.  היא ממשיכה להסתכל בענין וברק-עיניה נעשה בהיר ורחב יותר.  בכתפים היא מסתכלת.  נוח לה להביט כך, מתוך בטחון שלא תפגוש בתשובה או בשאלה.  כי הוא מביט לשם, נכחו לפניו, והיא מאחוריו בלתי נראית, מאחורי גבו, שם במעמקי האוטובוס על הספסל.  היא מביטה בו ואינה חוששת שירגיש מישהו בזה.  הרי כולם מישירים את מבטיהם לפנים, וגם היא כמוהם מסתכלת בכוון זה.  האוטובוס מתנודד תנודה חזקה.  כולם מתמודדים, והיא שאינה רוצה לנוע, רק עוית רגעית בפניה, צל תנודה, שרטת המחוירה מיד.

     כשנתפנה הספסל לפניה, קפצה מיד, ישבה בפנתו על יד החלון והיתה לרגע יחידה.  אחר כך ישב מישהו על ידה, ואז מתחה ידים רזות וארוכות שנצמדו לגוף, וזה האחרון קפא מיד.  מבטה התלבט רגע ושוב שקע בכתפים הרחבות ולבושן הירוק-כהה, האטום והבטוח, נח עליהן, נצמד בכוח כטובע במצילו, כי לא הֵעֵז ללטף.

 

ג. קוֹל

אחר הצהרים.  מכסה-האניה שטוף כולו שמש, והיא יושבת על כסא-מרגוע.  גבוהה היא ורזה ורגליה ארוכות מאד.  שמים וים הסתכלו זה בזה.  נשכחה מציאותה של אותה אשה גבוהה.  הכל נמנמו.  מי שהיה נים ולא נים שמע בודאי קול אשה נמוך וצרוד שכמעט נמחקה המנגינה ממנו והוא נשאר רק בעירומו.  קול יחידי על המכסה, מעורר, קורע ומפריע שלוַת ים, אניה ובטלנות רכה.  קולה נפסק לרגע, מצצה ונשפה בסיגריה ושוב נשמע הקול.  מנגינה רוסית כנראה.  בעצם לא היתה זו מנגינה או שירה.  אבל הקול היה מעט צבעוני יותר מקול צרוד רגיל.  שערות-האשה שחורות וחלקות.  סיכות שחורות תקועות בהן, והן ארוכות מאד.  הפנים מצומקים ושזופים מעט, והיא כבת ארבעים.  הרושם הכללי של דמותה, עם הפיז'אמה השחורה ההדוקה לגופה, שחור.  על לחייה אדמומית מלאכותית, זולה ובולטת לעין.

     היא ממשיכה לשיר, ומתפרץ כל הכלוא שאינו בוש בהתפרצותו, ואין מי שיאסוף את הקול הזה ויצניעו.  רשלנות אופפת אותה וחולניות מוזרה מבצבצת ומלוָה את הקול.  היא מסתכלת סביבה.  מחכה, ומבטה ערום כקולה.  ים, אניה ובטלנות רכה מטוגנים באור שמש.  עיניה חורגות, וצרים החורים מלהכילן, אף כי קטנות הן העינים.  בדידות ופחדה עמה פורצות להן דרך.  העיק עליה הזמן והרגעים התפלים והריקים ופרצה בקריאה לכל עבר.

     קל היה לשנוא אותה.  לאחר כמה רגעים עוררה ענין ובמקום הבוז הראשון התעוררה חמלה אליה כאל חולה.  "צריך ללמוד לאהוב אותה" – חשבה הבחורה הקטנה שנשענה על המעקה ורגלה על פסי-הברזל.  "אבל מה אם תירק בפניך יריקה חדה, ולו רק כדי לעורר את תשומת לבו של זה אשר הצמיד עינים לסדק הצר שברצפת המכסה, או של זה הממצמץ עינים מול שמש וים".  והיא נשארה עומדת במקומה, חוששת לתת מאהבתה לאשה הגבוהה והשחורה הזקוקה לה.

     הקול הצרוד שר שיר אוקראיני, קול-אשה נמוך ונקשה.  כאילו מתו ציוצי הצפרים וכאילו לא שרו בעולם זה ילדות קטנות בקולות דקיקים וענוגים.

     "צריך לאהוב אותה" – חושבת עוד ההיא, ואף כי השמש לוהטת, עוברת בה צמרמורת, כי הקול הנמוך והחורק התחכך בה ולא יכלה שלא להרגיש עוית.  "סוף סוף ישתתק הקול" – הרהרה – "ישקע וימות בדממה אלמת".  והיא חכתה באי-סבלנות ובפחד.

 

ד. נָשִׁים בּוֹדְדוֹת

בבית-הקפה כורסאות נמוכות ורכות והשלחנות העגולים נמוכים גם הם.  עמוק בכורסתה יושבת אשה, שערותיה בהירות-זהבהבות, שמלתה שחורה בעלת צוארון תכלת, ובידה (צפרני היד ארוכות ואדומות) סיגריה.  היא יחידה.  במרחק שני שלחנות ממנה שוב אשה יחידה על יד שלחן קטן ועגול.  זו אינה צעירה, אינה יפה, היא שכיחה מאד ובודאי פגשת כמותה באוטובוס, ברחוב, בבתי-קולנוע, ראית אותה נושאת שמות משמות שונים.  את העוגה (שירַים ממנה נשארו על הצלחת) לעסה ובלעה מכבר והיא נשארה יושבת ומבטה קרוש, יושבת זה זמן רב, כאילו הקשיבה קשב רב לזמן החולף, נמאסה עליה המלחמה בו והריהי נותנת לו לחלוף מבלי להגיב, מבלי לפעול, וטעם אדישות בפיה.  המלצרית הגמישה והזריזה הסתכלה בה בשאט נפש.  היא רצתה להניעה, לעוררה מקפאונה, אבל הבליגה מיד על רצונה זה, כאילו נתחַוֵר לה משהו, בזה הרגע, והסתלקה.

     ובפנה, בעברו השני של האולם, ליד העמוד המקושט פטורי-ציצים, שוב יושבת מי-שהיא.  מעילה אפור-בהיר ועל ראשה מגבעת-קש רחבת-שוּלַיִם.  היתה בה בזו אמהיות רכה ונשיות בשֵׁלה ומנוחה ושַׁלוה ואותו השקט שחסר היה לאחרות.  "לזו אמר הראי שהיא עוד מענינת למדי" – מהרהר מוחה הקטן של המלצרית החבוי תחת שפע של שערות בהירות, אגודות וצבורות תחת כפה לבנה וגנדרנית. – "איזה פנים נעימים לה.  אבל גופה מלא ומסורבל מעט".  "חַ חַ חַ", – רוצה לצחוק המלצרית הזריזה – "החליטה לנסות את כוחה ולוּ גם בפעם האחרונה, היא הנשואה" – והסתכלה בה לא בלי לעג.  על שלחנה כוס ובה משקה קר, והיא לוגמת מן הכוס לאט לאט, בהפסקות ארוכות בין לגימה ללגימה, ומנוחתה אופפת אותה ומגינה עליה.  היא מסתכלת לרגעים סביבה, מסתכלת ומתקנת בעצבנות את כפפות-העור הלבנות שעל ידיה, מותחת ומותחת אותן.

     רגעים זחלו ועברו.  אנשים יוצאים ונכנסים לבית הקפה.  הרגעים הקטנים הביאו אתם שנויים גדולים.  הראשונה מדברת עם צעיר, שערותיו כהות ועל שפתיו חיוך, כמעט אדיב.  הם משוחחים וחיוכו אינו מסתלק אלא מתפשט יותר ויותר על הפנים ומתרכז על השפתים.  ושוב זחלו ועברו רגעים.  אל השניה נגש גבר קצר-קומה וזקן.  היא חלקה לו פירור של חיוך, שארית מחיוכה לצעיר גבה-הקומה שעבר זה עתה בין השולחנות והלך והתרחק עד שנעלם לגמרי.  אישוני-עיניה לווהו עד העלמו, ואז פנתה אל זה אשר בא.

     השלישית – כמה נעימה היא ורכה – לגמה מכוס העסיס, חזרה והעמידה אותה בזהירות על השלחן והסתכלה בשתים האחרות בענין רב ובסקרנות.  אבל פתאום כאילו החליטה משהו, לגמה את שארית המשקה, תקנה את כפפותיה וקמה.  היא העיפה מבט אחרון על פני האולם ונברשותיו הנהדרות והלכה.  "הלכה" – הרהרה המלצרית – "ולא תחזור עוד" – וכמעט שהוסיפה בקול: – "רצתה להתאַוְרֵר מביתיות מתמידה".  עיפה המלצרית, כאילו היו לה לזרא כל אלה היושבים כאן והיא מַטילה ברעש את כלי-התה על המַגָש הגדול שבידה.

     בצד הימיני של האולם השיחה שוטפת, והוא מחייך.  משמאל פני-האשה הבלתי-צעירים הולכים ומבהירים, כמעט מחייכים, הקפאון הסתלק ממנה והיא לוגמת בגרגרנות משקה קר ותוסס.  כל כך צמאה היתה אחרי העוגה היחידה שהזמינה וגם רעבה קצת.  וכל כך עסוקה היתה בשתית המשקה עד ששכחה כמעט את שכֵנה לשלחן ולגמה לגימות מהירות, אבל מיד נזכרה בו, הסתכלה בפניו כמתחטאה והעניקה לו אחד מחיוכיה.  הוא מדבר, והיא – פיה האדום מלפף את הקשית הדקה ולוגם ולוגם.

     הרגעים זוחלים וחולפים עם מנגינות רכות ועדינות.  אנשים שוקעים עמוק בכורסאותיהם ומסתכלים בהתמדה ברגעים החולפים, מסתכלים באדישות ברגעים צבועים עשן-סיגריות, אור-חשמל צהוב ומשחת-שפתים.  עיני-הגברים תרות אחרי הרגעים.  הראשונה והשניה לוגמות בצמאון ועיניהן בכוסותיהן, חוששות להרים אותן, והן לוגמות ולוגמות את המציאות כמו שהיא.  הן ידעו כי בעד הרמת העינים יש לשלם בחיוך.

     שוקעים הרגעים על פני משטח מרבד אדום ורך, ואלה הקמים דורכים עליהם והם נמוגים כליל בעבי המרבד.  הן היו בודדות ועיניהן בכוסות.

 

ה. הַזָּרָה

הוא חלה.  רע היה לו.  פניו התעותו והפיקו בחילה וקמטים עמוקים השתרגו עליהם ולא שעה לזרה העומדת לצדו, לזו, שרק במקרה, ברגע של חולשה, קרא לעזרתה, עזרת אחות רחמניה.  היא, הגרה בחדר הסמוך, זרה לו.  מבטה, מבט השתתפות כנה, קרה ושלֵוה.  היא עמדה ומבטה תועה, מתרוצץ על דמותו פקפקני ואובד-עצה.  היא ידעה כי לוּ רק החליקה ביד רכה את תלתלי-ראשו, לו הדקה ראש זה אל עצמה, כי אז אולי הוטב לו.  הוא לועס פלח-לימון ופניו מעוותים.  אבל היא עמדה תחתיה קרה ושקטה ורק מבטה מפזז עוד בעצבנות.  הוא זר לה ורחוק.  רק במקרה נמצאה עכשיו בחדרו, אדישה, בלי ניצוץ של סקרנות.  לא רצתה לתת לזה מאומה, לא לו.  כאילו יכלה לעשות זאת רק פעם בחייה, ושמרה פעם זו לאחר.  למי? לא ידעה, אבל... לא לזה.

     היא הסתכלה במבט רחב בחדרו, בכל אשר מסביב, בכל הזר והבלתי-ידוע ששיך לו, לזה.  שִלבה ידיה על חזה כי לא ידעה להושיטן, ועמדה זקופה ובטוחה.  ואולי בטחונה הוא שהרגיעו.  חשכה כבדה רבצה על החלון הפתוח לרוָחה.  אפלת חצות.  קרירות קלה לפפה אותה ולטפה אותו.  פניו הנעוים נתיַשרו מעט והוא הסתכל בה במבט רך ובתודה וכאילו אמר: "אינני בודד, לצדי אדם חי".  היא פחדה מפני מבט-התודה הרך והזר והרגשת-אשמה הכבידה על שמורות עיניה הלאות שירדו ונעצמו עד כי שוב לא ראתה אותו, ואדמימות בושה עלתה בפניה.  "צריכה הייתי להיות אחרת" – רעדו ריסיה.  "מדוע לא ידעתי להקריב קרבן לרגע ביד רכה ונדיבה" – הביעו שני קמטי-צער קטנים משני צדי הפה, וקולה האלם מצטדק ומצטדק.

     גם אחר כך נשארה עומדת זקופה, קרה, וידיה שלוות, צמודות אל חזה.  הוא היה זר והיא זרה.  רוח-לילה רכה התרפקה עליהם עד כי צמרמורת עברתם, ושניהם רעדו בדממה.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה