_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קול המים הרבים האלה

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

מתוך: "גזית", כרך כ"ח, חוב' ה-ח

קול המים הרבים האלה. כל המים הרבים האלה.  קול.  המים.  הרבים אלה.  המיית המים הזרים האלה.  הרבים האלה.  הערביים האלה.  והטענה הזאת: לא אמרו לנו.  לא סיפרו לנו על כל המעיינות, הערוצים, המפלים, המערות, ההרים, תזזי המים הטרופים האלה.  טענת הצעירים-לימים.  ומי שזוכר את ההרים האדומים של מואב מילדות.  ואת מפלי המים החמים, הקרים, אלה חילופי הזרם הקרים החמים של ים-המלח.  לא רק בסדום.  בעין-פשחה.  ליד קומרן.  הזרמים הקרים המתחלפים בחמים, המלוחים, הצורבים הפוצעים כפות הרגליים בשברי צדף ואבן חדים כנתירה על חדודי מסמריו של הפאקיר.  ומעין המים המתוקים הסמוך, הקטן, המתעקל, הזרוע אף הוא חלקיקי אבן הננעצים בבשרך כמזכרת.  כזכר עמום למה שהיה ואינו מחויב לשוב ולהיות.  בכלל לא.

המים הרבים האלה סואנים.  אין להם מעצור.  הם יורדים בחתף, בזעם, בזעף, ביתרת אונים מן הצפון דרומה.  לא חשוב גבול.  ולא חשוב מצר.  ולא חשוב איך שקוראים לזה מכאן והלאה.  חרמון או עצמון, או גבעון, או אילון.  זה און.  זה פורץ משם אלינו.  וכבר יודעים מאין שזה בא.  עד עכשיו לא ידעו.  לא שערו.  לא תפשו.  לא הבינו למה זה נקרא שניר.  מה משמע כתף החרמון.  הכתף הזאת.  קר.

"למה הם בונים בתים שחורים מבזלת? כמו בטבריה, גם שם שרידי מבנים שחורים.  מאיזו אדמת לבה סתומה.  מסותרת.  כמו בריכת הר-הגעש בגולן השותקת הרבה מים.  דומית מים עומדים.  מתמלאים.  מתאדים.  מתמלאים.  מים רבים".  קובל אורי בינו לבינו.

"האדמה מהלכת כאן על שפת הבריכה כמו בנגב.  עוברת מאדמה אל החמורים.  אל הכלבים המשחימים מאבק אדמה.  ואל עלי הדולבים הגדולים.  העלים משחימים מאבק-אדמה נחושתי.  וגם הדרוזים המשחימים מתרוצצים כאן עם אפרסקיהם הגדולים, הזהובים-מאדימים והקשים כאבן.  האפרסק הגדול, היפה והקשוח.  והכפה הצבעונית הדרוזית הנאה והקשה העשויה מאלמוגי פלסטיק.  והסורגים.  הסורגים הצבעוניים, מרובי הצורה והגודל.  הסורגים על אשנבי וצוהרי הבתים".  ועוד מלמל אורי והפעם בקו לרם, שאילו הוא היה נולד בכפר על ביצורים, בכפר היושב על פני מוצבים כרויים באדמה, על אף התרנגולות המנקרות באדמה, האפרוחים הצהובים הפזורים כאבקת חרדל, היה מרגיש כמו על קנהו של רובה.

"והמים הרבים שבתהום האדמה אינם מפריעים לך?" שאלו יואלי.  כמתגרה בו.  "מתרגלים, מה? מתרגלים.  כמו שמתרגלים למוסיקה קלסית.  מתרגלים.  מתרגלים גם למוצבים בבטן האדמה שלך.  מתחת למיטתך ולרצפת ביתך.  אפילו אוהבים ומביאים ילדים לעולם.  ילד יכול להיוולד בעולמנו בכל מקום.  במחנה של "שם", של שואה ועל סיפונו של מוצב.  מתרגלים! לא חשוב כמו שאומרים.  איפה הציפור בונה קנה, מה? אם על חלון ביתך השקט.  או על חלון ביתך המלא מדנים".

"אבל יש אמרת-עם האומרת שהיונה בונה קנה רק על חלונה של משפחה רודפת שלום" פסק יפתח בידענות.

"כל זה אמור בימים אחרים.  בזמנים אחרים עכשיו כל המדינה יושבת על מוצבים.  בדיוק כמו הכפר הסורי הזה.  רק מדמים שהענינים הם אחרת".  התערב נמרוד בדברים.  והמדינאי שבו פורץ לבין זרמי המים והאוויר כידיעה בעתון על עליית מחיר ככר הלחם לבין הידיעות על מרוץ הזיון.

"רק אל תהיה פוליטיקאי.  טוב?" סנט בו יואלי.

"אני חושב שעל תקרתו של מוצב אוהבים עוד יותר.  אתה חולם על לבּה רותחת.  אתה חושב שמתגעשת אש בפנים האדמה.  אתה שומע איך המים הקפואים מכיפת החרמון שיש להם נשימה של כפור נופלים לכבשן של אש תת-אדמתי ומתלבים ליורה רותחת. תופת של חום.  בחיי.  אני יכול לתאר לעצמי דבר כזה".  השתלהב אורי.

"לא יכול לחשוב כמוך", התמרד נמרוד.  "אני חושב על סיציליה.  כל המסכנים שבתיהם חרבו והם קופאים מקור ומנסים להציל את שארית מטלטליהם מבין ההריסות".

"אני לא מתכוון לזה", התפעם שוב אורי.  "אני לא מדבר על רחמים אנושיים.  אני לא מדבר ברגע זה על סבל סוציאלי.  על מסכנות-קהילתית.  ועל האנושות הדוויה ומזת-הרעב.  אני מדבר על, נאמר, איך להגדיר את זה? על פרח אש גדול, עצום שתחילתו קרח נוראי.  קפאון של קוטב.  עלי כותרת של שניר.  למדת פעם תנ"ך, הגבור נמרוד לבית-כתבי-הקודש? עלי כותרת העשויים מכתפי החרמון כמו פקע.  לוקחים, נאמר, חמש כתפיים מעוגלות רכות, רפות, אפילו ממולאות קצת ברכי-שרירים ובשר ויוצקים מן הקרח הזה עלי כותרת ענקיים, קפואים, אבניים, רדימים, עם גזזת כזאת בפנים כאברים רדומים ממתק-של-אפס-תנועה.  מפחד להיות קפוא לנצח נצחים ולא להתעורר עוד".  אורי נשתתק מעצם הדרך.  מעצמת הנתיב שהפליג בו לרווחתו.  איש לא פצה פה.  "אתה מבין?" שאל שוב אורי מבלי לצפות לתשובה והמשיך מיד.  מפחד פן יעצרו בעדו.

"ואתה לוקח את פרח הקרח הענק הזה שבנית מכתפי החרמון ואתה שוטף אותו במפלי הבאניאס.  בתזז של מים חיים, שקופים, צלולים, סואנים ועזים וגורפים עד שהוא מבהיק.  מבריק.  מתנוצץ באיזה פזוזי שמש מקרית  וחלושה, חורפית שלא יכולה להמיס כלום.  זה הוא.  תופש?" שאל הפעם את יואלי ששתק אף הוא.

"מהר, זוז כבר!" מלמל יואלי, מאיץ בו.  "אני צריך לצאת עוד מעט לגשר.  דרוזים עליך ישראל! לא רוצים שיביטו עליהם.  שהתיירת-המסחררת שתקפה את עמנו עינה חלילה תשזפם.  נו הזדרז כבר! מה בא אחר כך, אחר הקפאון הפרחי המופז בשמש ומופשר במפל ומוקרן בדמיון האישי המתחלם שלך?"

"אז איפה עמדנו?" למלם אורי בפזור-נפש.  כמו נשכח הכל מלבו.  נמרוד התבונן בו והיה מכוון לעברו מיקרוסקופ להעלות כל חיידקי גופו על בלימה אחת.  "נו", פלט כנדחק לאיזה תור סמוי שאין לו סוף.  "אני ממהר לראש התור.  אני חייל.  פנו דרך.  יש לי כניסה בלי תור לעולם-המחשבות המחורבן שלך.  לעולם-הדמיונות המטורזן שלך.  זוז כבר, יש לך שיתוק במוח המדמיין שלך?"

אורי התבונן בו כמי שחוט מחשבותיו נותק זה מכבר.  "ממה התחלנו?"

"התחלנו מלעשות אהבה על מוצב מחורבן.  מערמת קש ותבן בבקתה מחורבנת.  על מצע מחורבן.  עם אהובה דמיונית שלא היתה ולא נבראה.  כשהתותחים פולטים למטה אש, על בריכות הדגים הצחות, המאפירות שלנו.  על הדקלים, התמרים, בקיצור על כלל הפלמות שלנו ועל ישובי הספר המהוגנים שלנו הישנים שנת ישרים.  אם אפשר ברגע שכזה, עם מצב שכזה, עם דמיון שכזה ועם מציאות שכזאת לאהוב כהלכה? לא מבחינה תיאורטית גרידא, כמו שהיה אומר המורה הזקן שלנו להיסטוריה.  כלומר לא להלכה אלא למעשה, נאום יואלי אשר על החנטריש!"

אורי התבונן בו כמכיר לו תודה.  כאילו במלה נכרית-ערבית אחת ואחרונה זו שפרושה שטויות החזירו שוב אל מפּלי מים אדירים וקרח פּסגות.  צמרמורת עברה בו: "אני רואה את זה כמו בממש.  לוקחים את מבנה הקרח הזה, לא חשוב אם זה נראה לאחד כמו פרח הקפאון שטוף במפלי המים הנתזים, של בניאס ופאניאס, משהו שכל אחד צריך.  לפי דמיונו ולפי צרכיו.  לפי מה שמגרה את דמיונו, את עצביו ואת זכרונו המתחמם אצלו מילדות.  אז לוקחים את האננס הזה של קרח, ראית פעם אננס טרי?" שאל את יפתח פעור-הפה "לא בקופסת שמורים? הפרי עצמו, תלוי? אז לוקחים את הקוקוס החלבי הזה.  אני נורא אוהב קוקוס.  לא חשוב פרח או פרי.  היינו הך.  יכול להיות צליל של גיטרה או כינור, או סתם חליל.  גם צליל אפשר להקפיא.  שיתקיים.  שלא ימס.  ולצייר את זה בקרח.  ומפני שאי-אפשר לשאת יותר את הקפאון הזה ומוכרחים להפשיר את הנשמה המכמירה רחמים עליך עצמך ועל קיומך המקרי, העכשוי, שאולי לא ימשך הרבה זמן, כמקובל אצלינו, לגבי הגילים שלנו, שהיום אתה כאן ומחר מי יודע איפה באיזה עזאזל שמימי או תופתי או מצולתי לא-כלומי כל שהוא, מטילים את פרי הקרח את פרח הקפאון השטוף במפלי המים הנתזים, של בניאס ופאניאס, אומרים שזה מפּאן, האל היווני, ומטילים אותו לתוך מבוכי לבּה רותחת.  שהרי כאן, כאן, פעם, היה כאן אזור הרי-געש מלובּים באש.  ומתיכים אותו בחום".

"עד שימס כליל", אומר נמרוד בפכחון.

"לא חשוב לי", פוטרו אורי כלאחר יד.  "המגע הזה של קור וחום במעמקי בטן האדמה.  מעינות המים החמים.  מעינות הגפרית.  יש כאלה.  על שפת ים-המלח.  ואני חושב שגם בצפון.  אולי בסביבות הכנרת.  אני חושב שטילטול זהה מקור לחום – –"

"סתם קדחת", מלמל יואלי.  "צמרמורת וחום וחוזר חלילה".

"כשראיתי בפעם הראשונה את פסגת החרמון מקרוב, חשבתי שאני משתגע", התפעם אורי".  זה כמו לצחצח אגן-כסף עתיק ולגלות שמתחת לירוקת יש מתכת מבהיקה, חדשה, קיימת".

"בשביל מה בעצם אתה צריך את מעינות החום והקור, חליפין ולסרוגין?" שאל פתאום נמרוד.  "הלא התחלנו משאלה תיאורטית בענין הכפר עם בקתותיו העלובות היושב על מוצבים צואים ומסריחים משתן וזיעת אדם".

אורי לא שעה אליו.  "איך שהוא התחלתי להבין כל מיני דברים.  שהיו כמו סמויים, כמו בלתי מובנים לי.  לדורי.  לבני זמני.  ליונקי האדמה הזאת.  לא לאוכלי הבורשט, הממליגה, הזאַואֶרקראַוט, האַיריש-סטיו והפסטה-פצ'יה הללו, אלה החיים חצי-שם וחצי פה".

"אני הלכתי", פלט יואל.  "בדרך כל הארץ".

"שתוק.  אל תפתח פה לשטן כמאמר סבתא.  השטן יש לו כאן מראה מובהק.  מזהים אותו על פי מתת האתנן שהוא משאיר על אם הדרך.  אותה הדרך המוליכה בדרך כל הארץ", סנט בו אורי.

לא נעים היה לו לאורי להישאר עם נמרוד בלבד כי יפתח נעלם.  יואלי היה כמתווך ביניהם.  כמצרף המעביר דברים מהכא להתם.  ונוטל מהם עוקצם מזה וזהרם מזה.  כדי שיוקהו.  כדי שיועמו.  טוב שבני-אדם הם כל אחד מהדורה בפני עצמו, חשב אורי.  שונים.  מקבלים אחרת כל דבר.  קולטים או פולטים.  מעוותים או מפארים.  משביחים או מנאצים אבל עושים משהו משלהם לכל מלה.  לכל משפט.  לכל ענין ולכל מאורע.

"אתה רוצה לשמוע משהו?" אמר אורי כממתיק סוד עם נמרוד בלבד.  "עכשו שנותרנו לבדנו בחלדנו אומר לך מה שהמורה שלנו הקרוב לפנסיה קרא, דברי אפיקורסות-ומינות".

"מיניות או מינות?" תהה עליו נמרוד.  "חשבתי שיצאנו בדרכנו מן הון להון.  ויצאו ויחנו.  הרי היינו מדברים בעשיית אהבה לשמה על חודו של כדון – – "

"אם זה בעיניך לחם למרוח עליו אז אין מה לדבר אבל אם אתה רוצה לרקוח מרקחת כוכבים ולזרות למעלה תעלומות של ירחים ושמשות אפלות וחשכות מעולפות סוד אז אפשר להמשיך ולדבר.  מפני שאתה לבד, זה קרח מפשיר.  אני לא סובל את זה.  מעורב עם רפש".

"אה, הנה יורם.  יורם, בוא הנה.  תהיה אופן שלישי לעגלה.  הדופנית הדו-גלגלית בנוסח רומא ומצריים העתיקות אינה לפי טעמו המתקדם של מיודענו אורי לבית צלרינג.  אגב אורי אפשר לעברת אותך בן רגע.  פשוט אורי ציון", מפזם: "עורי ציון הוי עורי לבשי עוזך, עורי צ-י-ו-ן הוי עוּעוּרי!"

"מה הענינים", פלט יורם.  "אני חושב שאני משופע בשפע של שפעת, אם לא איכפת לכם.  בכל פעם שאני מביט למטה אני נתקף צמרמורת.  אני מניח שהתישבנו על העננים.  האם אנחנו קצת לא יותר מדי צעירים בשביל זה? בשביל לשבת בלי כנפיים על העננים כמו מלאכי-עליון?"

"תעזוב את העליונות.  פה אורי כבר ירד לנבכי האדמה המלוהטה באש של לבה רותחת.  הוא בנה פסל של קרח ורק שכח לשים בפנים את ברזלי המבנה שלא ימוט בבוא השמש".

"מה, גם זה אני צריך לעשות בשבילך?" גער בו אורי.  "אתה לא יכול לעשות בעצמך את השלד, את הגוף, את מפגש הבי – – – הממשי שלך? אני נותן רק את רעיון-האהבה המופשט, המלוהט.  את חיי הקיום והרביה של הארץ הזאת.  את מעמקיה החמים ל... ל..."

"למחוננה, על דרך המליצה", אמר יורם.  "אחי – – – נו המחוננננים, עפר-ות א-ר-צ-נ-ו באש-ר הם שם, אל י-פ-ו-ל רוח-כם – –"

"זו לשון מהוגנת.  המחוננים.  הוא מתכוון למשהו הרבה יותר בשרי מזה.  לא חלבי.  בשרי, אתה שומע.  לא אוכלים בשר בחלב.  זה לא כשר.  ולא יהודי.  הרבנות לא מרשה".

"תקע לה בשופר", נתרתח נמרוד.

"מי נתן לך שם, נמרוד, מי?" שאלו אורי.

"על שם רוּדי, אחי אמי, שמת באיבו שמי".

"רוּדי.  רודיאן.  אז למה לא אמרת קודם ששמך רודי, נימל'ה קטן שלי.  נמלה קטנה ועלובה השורצת על גחונה.  תקלף נמרוד בארץ הזאת ויצא לך רודי אירופי, צח ואדום מדבר גרמנית צחה, א-לא-ווינאֶר שניצאֶל!".

"ואם הופכים את צלח לציון זה יותר טוב?" קמץ נמרוד שפתיו בבוז.  "כל פואד נקרא יוסף וכל זכּי נקרא זאב.  אז זה יותר טוב?"

"ערבים מלידה ומבטן דבר אחר.  מדברים עלינו.  אתה לא גנן ולא מלצר בתל-אביב.  אתה בן של אמא.  איך קוראים לך בבית, דוּד'לה? הגד לי מחמל נפשי, איך?!"

"דוּדוֹ".

"אוי דוּדוֹ קלפנו.  עירטלנו.  חדרנו אל מושכלות הנפש היהודית דודקה מימי הפלמ"ח.  ודוּדוֹ של היום.  'אך דו ווירסט מיך אימר באֶטריבּן, אך דוּ', שרה דודה שלי.  תירגמנו את העכשיו למושגי העבר וקיבלנו את המוצר המוגמר היוצא למערכות ישראל", געה אורי בצחוק.

"למה לא קוראים לך נאדי, למה?" איש לא צחק.

"תגיד", תהה לפתע יורם "אתה יכול לסבול ששונאים אותך? בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגיש ששונאים אותי?"

"זה כמו בסיפורים על חמלניצקי, רחמנא ליצלן", פסק נמרוד.

"זה כמו לצאת מחצר הבית ולרדת לבין סמטאות אסורות של סחי ומסתורין ותעלומה ולגלות הרבה מים, ומנתה של בוֹשם, הרים עם זיתים, ונופים חמים ובני אדם חומי-עין הדומים לך איך שהוא ועוינים אותך", תהה אורי.

יורם פנה לעברו: "אני חושב שגם אני במקום בחור כזה הייתי נלחם וממקש ומתנכל.  מה, אבא שלי לא היה במחתרת ולא ישב?"

אורי כבר עמד בחוץ.  לימינו חדר גדול עזוב ובו מיטות-ברזל מחלידות.  שער גדול של נצחון מדומה שלא נתממש ניצב מאחריו כגולם ברזל, שרק משמעותו ולא קומתו נתגמדו.

הבנין הגדול והמרכזי של העיירה, מנופץ הזגוגיות ומנוקב הקירות לא פזל כלל בעיניו הטרוטות.  יפתח היה כאן דק צנום, ענוג, כשתיל מתורבת של משתלה.

"מה כל הענין עם הקרח והלבה?" שאל באיחור.  כאילו אחר הרהורים ממושכים ונסיון לפענח את הדברים מבלי לחדור לתוכם.

"אתה לא 'גורס' כמו שהיה אומר המורה שלנו, פרחים קרים? קרחיים? אז אתה יכול לבחור לך דימוי אחר.  מה אתה אוהב הכי הרבה?"

"קולנוע", השיב יפתח בלא להימלך בדעתו.

"רגע, רגע, רגע, את המה במיוחד אתה אוהב שם?"

"את המתח, לא של הבלש.  לא של הסיפור.  לא של העלילה.  של – הוא-לא-מבין היא-לא-מבינה, שניהם-לא-מבינים, אולי-יבינו, אולי לא-יבינו-לעולם, ובינתיים כל אחד מדבר בכיוון אחר, הולך בכיוון אחר, מחפש, עזוב, עצוב, מופקר, מוזנח, עלוב כמו חתול-חרבות.  ולא יודע בשביל מה הוא חי.  מפני שלא את כל אחד מגייסים פתאום למלחמה ואומרים לו בשביל מה הוא קיים.  שם חיים בשלום.  אבל בלי שלום פרטי.  רק שלום ציבורי, אם אתה מבין מה שאני אומר".

בקור הזה הוא מזיע, הרהר אורי, כמו אגל זיעה צף על שפתו העליונה.  מה יש לו? קשיי בטוי?

"אז טוב", הסכים אורי.  "תקח את המתח המופלא הזה של אי-הבנה המקסים הזה, בינו לבינה, המרכך את שתי הגדות שלו, שתי-גדות-לחיבה, כמו שאומרים, והחיבה ההדדית של שתי הגדות הנצות של נהר-המשיכה המיני הזה ותעשה ממנו זרם סוחף.  אני יודע מה? תעשה לך ממנו נגיד צמה אחת עבה שמוטה על חזה נערה מימין או משמאל.  תעשה לך צמה של קרח מזה ושל להבה מזה.  משהו זהוב כמעט לבן ומשהו אדמוני כמעט אש אדומה.  וכבר יש לך כל הדימוּיים הנחוצים לך.  ו–זה הוא" – נשתתק אורי.

גרוטאות הרכב השרוף והמנותץ שממול העלו דוק של כפור מבהיק.

"נראה כמו קרמיקה", אמר יפתח.  "זגוגיתי כמו תכשיט".

השניים האחרים יצאו אף הם והתבוננו בהבל פיהם.  "הטנק המחורבן הזה יעמוד כאן תמיד?" התלונן נמרוד.

"בשביל תיירים", פסק יואלי.  "מי זה מנפנף לנו ברכה מתחת לכפיה? אה, זה הדרוזים שלנו באים לבקר את הדרוזים של כאן.  מנפנפים.  חברים שלנו", אמר נמרוד.

"אף פעם לא ראיתי את הפרצוף בעיני".

"גם הוא לא ראה אותך.  בכל זאת מנפנף.  מנהג של בני כפר לברך לשלום", הסביר לו אורי.

"את הכובש, שכחת?" התרה בו יפתח.

"סתום את הלוע.  הכובש הוא הרב-סרן, בעל לאשה ואב לבנות.  רונית ושקמונית או רינה ורימונה.  הראה לי את הצלומים.  אני מכיר אותו מהרחוב שלנו בעיר", התפאר אורי.  "הוא הכובש.  לא אני".

"הוא בעל בעמיו.  אתה בעל בעכוזיך".

"סתום.  אני מדבר ברצינות.  אני לא קלגס.  אני לא כובש.  אני – אבא שלי אומר שאיננו יכול לתאר לעצמו אותי ככובש.  כמושל כפרון עלוב.  הוא אומר שרק אתישב במקום, אתחיל ללמד אותם עברית ושירה-בציבור.  איפה אני ואיפה הם שרים בציבור?"

"הנשים משפילות עיניים כמו היית טיח", קבל נמרוד.  "הגברים מישירים להביט לתוך עיניך כמו קולעים גחלים של מדורה עם רמץ שחור".

"מביטים ברכב שלנו הנע כשהרכב שלהם מושבת כאילו פסו גלגלים מן הארץ".

"יותר טוב פה מאשר על הר גריזים.  הרוח הנוראית.  הבתים הקטנים המוגפים.  קבר השיך.  והשומרונים שאינם.  רק מקום הזבח.  התעלה הנוראה.  ומקום העקדה.  וזה הוא.  עקדות.  זבחים.  זבחים.  וממול הר עבל והעיר שכם.  והבלטה הזאת למטה.  עיר הפליטים.  יותר טוב פה.  אני אומר לך", פסק יואלי.

"זבח פסח, זאֶאַאַאַאַבחאפאאאאאאסח", זימרר בניגון של ליל-הסדר אורי.  "שונא את המקום הזה של זבחים והקרבת קרבנות ועקדות ואת החשכה התנ"כית העתיקה, העכומית האכזרית הזאת", התאונן אורי.

 "מקודם זה לא היה, מה? אצלינו בכלל לא היה מזה", תהה נמרוד.  "נכון? מזכיר לי אותך יפתח שופטנו ומעשיך בקרבנות בבּייבּל".

יפתח נבוך: "אתה בלי הבּת-יפתח, אתה בכלל לא כלום", אמר אורי.

"בלי בת אתה, לא פונקציה.  שונא את הסיפור הזה.  בת מבכה ימיה.  שונא את זה.  ריח קרבנות אדם.  מולך.  חשבתי שאם אני נשאר עוד יום אחד על הגריזים המגורזים האלה אני אקיא למראה תעלות הזבחים האלה ומררתי תשפך ממני.  אצלם זה הר-המוריה.  אצלם זה הר-העקדה.  קרבנות אדם.  קרבנות למולך.  קרבנות כבשים.  הכהן הגדול.  ושם עוד נזדמן שומרוני ישראלי אחד, שהתפאר שהוא עַצמו השתתף בנערותו בכל ענין קרבנות הפסח והוציא הכבשים הצלויות מהכבשן".

"כשכל הערבים עומדים ברחוק-מה מסביב ומלעגים ורוגמים באבנים", הוסיף יפתח.

"אתה בכלל שתוק, אתה בעצמך יפתח מקריבן הקרבנות הכי-זוועתי בתורה כולה", סנט בו יואלי.  "תראו מי שמדבר? שונא את הסיפור הזה.  בכלל זוג סיפורים בתנ"ך אני שונא".

"אבל מה אתה רוצה מהעקדה שלנו? זאת בכלל הצגה שלא נתקיימה", החזירם נמרוד אל המציאות התנ"כית.

"לא חשוב שלא נתקיימה", פסק אורי.  "חשוב אפילו שמאיימים בדבר שכזה.  שמעמידים אב במבחן שכזה.  אפילו נותנים לו תחליף אחר-כך.  בינתיים הוא מת מוות רוחני מצער ומכאב.  אז זה לא אותו הדבר?" התפלמס אורי הרגיש.

"וכל האבות והאמות במלחמה אצלינו", נסה דברו יואלי במורך, בחשש.

"אז בידי אב-מפקד-שלך.  אבא-רמטכ"ל-שלך.  אמא-מדינה שיכלו.  קיבלו הודעה.  אבל לא ניתנה להם בחירה.  לא בחירה חפשית.  לא הם הגורמים הבלעדיים.  פקודה.  צו צבאי ואין ברירה.  ויש התנדבות לחיל.  לפי הרצון האישי של המתנדב.  אבל לא אביו.  ולא אמו.  אני שונא את המבחן הזה.  את תביעת הקרבן".

"וכשאתה עולה על צואה ממוקשת ונגמר אז זה לא אותו הדבר?" שאל יואלי.

"לא בידי אבא שלי", התרתח אורי.

"אז בידי אב-מפקד-שלך.  אבא-רמטכ"ל-שלך.  אמא-מדינה ואבּא-בּטחון.  אמאל'ה אומה ואבּא'לה – רהמ"ש", מפזם נמרוד, "אמא אדמה ואבא ישראל.  אמא ממשלה ואבא'לה מימשל – –".

"תראו אותו מזמר בארבע מעלות מתחת לאפס מינימום.  שתי מעלות מעל לאפס מקסימום.  אני רוצה ליריחו.  לככר הירדן.  לבקעת הירדן.  לא איכפת לי גשר ואחוד משפחות ובדיקת משאיות.  אני רוצה בלי שלג ובלי גשם", קרא יואלי.  "לא איכפת לי אפילו בית-שאן.  הרמה עולה לי על העצבים.  אבא שואל אם אני עושה סקי?"

"כל פעם שקורה איזה אסון כללי, כל הארץ מודאגת משתגעת.  אני אוהב את זה.  כולם שותפים, מתענים".  טרפו מחשבותיו את אורי.

"אצל כל העמים כך", פסק נמרוד.

"לא.  אצלינו יותר.  מפני שאנחנו מועטים.  כולם ביחד.  מרגישים.  מקשיבים לחדשות.  מתענים.  ורק לזקן יש העוז להגיד מה שהוא חושב בפומבי.  סובל כמו אבא של כולם.  רק הזקן פולט את החשד.  מעיז להגיד", הרהר אורי בינו לבין חבריו ואמר אשר בלבו.

"כשאחותי באה בשבוע המלחמה מבית-הספר ואמרה ששמעה ששלנו צנחו ברמה על שדה מוקשים בכתה יחד עם אמא, משהו נורא", סיפר יואלי.  "בלי ענין פרטי מפני שאני לא בחיל הזה.  הן בכו כמו משוגעות.  זה נוגע לכולם.  זה הוא".

"אני אוהב את זה", חזר אורי בשנית על דבריו.

"אני אוהב להיות חלק מזה.  איך אפשר לרדת ולוותר על המשותף הזה.  להיות מנותק בלי כל זה.  בלי השיתוף הזה? בחיי שאני לא הייתי יכול", השתוחח יואלי.

"רד ממני", פסק יפתח.  "יש כאלה שלא מרגישים כלום ולא איכפת להם להיספח כמו שאומרים לאיזו מעצמה אדירה ולבוא כתיירים מכובדים ארצה ולתרום את תרומתם הכספית בעין-יפה".

"אז מה נשאר להם?"

"דולרים נשאר להם".

"אבל בנשמה מה נשאר להם?" הקשה אורי.

"אין להם כזאת.  עוד אף אחד לא גילה את האבר המציאותי השתול הזה.  אבק של רוח.  נשמה יהודית מתענה.  חושבים שזאת המצאה פרטית של סופר סת"ם", ידע נמרוד הכל.

"עזוב! אז מה זה הסבל המשותף הזה לא של המשפחות הנוגעות בדבר בלבד? מה זה? העינוי הנוראי והדאגה הנוראית לחיל זה או אחר לנעדר זה או אחר? לטייס שנפל, לימאי שנעדר, לצנחן שירד על שדה מוקשים.  לשלנו באויר, במצולות הים, במדבר ובנתיבי משמר הגבול.  מה זה מה?"

"דלדול מאגר הכוחות הלאומי מפיל פחד.  כל אבדה דלדול".  פסק נמרוד.  "המשאבים הלאומיים לא יכולים לשאת אבדות נוספות", קבע נמרוד במרירות.

"זה לא רק זה", תהה אורי.  "אצלנו חושבים על האיש".

"אם אני אספר לך משהו על העם הנבחר אז תצילנה אוזניך", התרה בו נמרוד.

"אני מכיר את הסיפור".

"לא זה.  אחר.  יותר גרוע".

"עם הצפרניים? אני יודע.  כל אחד מספר בסוד.  למדנו מהם.  הם עושים כך.  ואני לא מאמין.  מוציאים ידיעות אבל לא באמצעים כאלה.  תעזוב.  מפיצי שמועות אימים.  בעצמנו אשמים.  אחת שמוסרת מפה לאוזן מה שכביכול שמעה מפי קרובה שאר-בשרה המשרת במקום שמשרת".

"אתה מזכיר לי את עולה-הגרדום המפורסם והמנודה שרדפוהו ולא ידוע אם היה גיבור, חף-מפשע, רוצח או פטריוט גדול".

"כל התעלומות האלה כבר מגזז לי ברגל מהן", התחנחן יואלי שכמו היה מחוץ לויכוח זה שבין אורי לנמרוד.

"לך לא איכפת, מה?" שאלו אורי.  "מי צודק ומי לא? מי נקי-כפיים ומי לא? מי מוכן להפעיל את ההדק ומי לא.  מי כפו עליו ומי כופה".

"אני מקבל פקודה ועושה.  שיחשבו אחרים", נדם יואלי.  "אני אינני אינטלקטואל יפה-נפש ואנין-טעם.  אני חייל מן השורה.  וחוץ מזה מה 'הם' רצו לעשות לנו?"

איש לא השיב דבר.

באותו רגע כמו בקעה שמש מן החרמון.  זוהר עלה מכיפתו כהילה של קדוש וכהפשרת אור.  "תראה, תראה גם הוא מוליד עשרת-הדברות בתור שלו", אמר אורי.  "ההר הזקן הזה מקנא בחורב.  אור לגויאיייים.  רק הגענו אליו וכבר הוא זורח ברחמים ובתחנונים גדולים.  אור של חסד.  אור יקרות.  עוד מעט יכרכר ויטלטל את כל השלגים שלו ויפיל את כל רעמת הכסף עלינו.  אני לא רוצה דיברות נוספים.  אפילו לא דרוזיים ולא יתרואיים.  מספיק.  אי-אפשר להסתדר עם מה שיש.  לא זה ולא זה ולא זה ולא זה".

"עזוב תעזוב עמו", לחש יפתח.

"עזובה חראית שכמותיך.  בוא, תעזוב עמי.  אני זקוק לך אחי יעקב", התעמר בו אורי.

"אז מה עם הלא, לא, לא?" שאל נמרוד.

"תעזוב את זה לבנות, פספוס".

"ומה עם איזה שהוא כן כן כן?" שאל יואלי.

"בבית.  בהפסקה שבין זה לזה.  בהפסקה של עשר שנים.  בבקתה.  על המוצב.  על הקנים.  על הצריח.  כשבמצולה צוללת נעה ובאויר מטוס ואתה משתקע על מוקש שבאורח פלא איננו מתפוצץ", השיב לו אורי.

"חזות נאה, חזית לנו נביאנו אורי בן בוזי הכהן".

"כל החיים שלך תשב בביתך – היא בקתתך על מוצבים כרויים תחתיך ובמקרה הטוב ביותר תביא לעולם נמרודים ויואלים ועכסות וקציעות קטנים שבבוא עתם ובהגיעם לשרות-חובה ישבו כל החיים שלהם בבתיהם-בקתותיהם על מוצבים כרויים תחתיהם ובמקרה הטוב ביותר אם לא יעברו-מן-העולם-באיבם יביאו לעולם אורים ותומים אוריל'ך ותמימל'ך, נמרודים ודבורות ודוידים ומרדוכים – –" צחק אורי בכל פה.

"שתוק כבר", שסעו יואלי.  "מה רע בזה? אני חושב שזה כל החיים מלבד הפיס הנכון והפייסה הנכונה שלך".

"זה הכל?" תמה אורי.  "אני רוצה עוד משהו.  אני רוצה איזה יופי נוראי.  לא ממשי.  מדומה.  אני רוצה – אני רוצה להוסיף משהו לעולם הבקתות והמוצבים והטנקים והזחלמ"ים והארטילריה המחורבן הזה.  אני רוצה להוסיף משהו משלי.  שלא יורה.  ולא הורס.  שלא ממקש ולא מטביע.  שלא דורס ולא מוחץ.  אני רוצה לעשות משהו יפה בחיים הקצרים שלי.  הזמן-קצר-והמלאכה-מרובה כמו שהיה אומר מנהלנו הנכבד מר יוסיפון בפתוס.  הרמטכ"לים מתחלפים.  המדיניות משתנה.  הטכסיסים משתנים כמו שאמר רבנו-רבננו, אבל אני נשאר.  אם אני נשאר.  אז אני שנשארתי במקרה הכי טוב, רוצה להוסיף תרומה צנועה לעולם שחניתי בו שעה קצרה.  אני רוצה לבנות פה ברמה בית-כנסת – – –".

"בית-כנסת" – געו כולם בצחוק.  "כבר מצאו כאן שרידי שמונה-עשרה בתי-כנסת עתיקים מימים עברו", שסעו נמרוד.

"אני רוצה בית-כנסת.  אני יודע בדיוק מה שאני אומר.  לא בית תרבות.  אלא בית-כנסת עם זגוגיות מצוירות – – –".

"רבנו אורי שאַגאַל", גחך יפתח.

"הרב הדגול אורי שליט"א".

"האדמו"ר לבית אריה – –".

"בית-כנסת תמיד מעיד כאן על חיים יהודיים.  לא חשוב באיזו תקופה.  אפילו בכורזים.  בתי-כנסת.  שרידים.  ציורים.  נשאר לדורות.  חרות באבן.  אפילו כשנהרס, נשאר משהו.  מחפשים באדמה ומוצאים.  אני רוצה שישאר משהו.  אז מה יש בית-כנסת? אתה רוצה לקרוא לזה בית-תרבות תקרא לזה בית-תרבות? מה זה בית-כנסת לא בית תרבות של רוח?" התרתח אורי.

"אתה הולך ללמוד ארדיכלות? או רוצה להיות קבלן בנין בונה שיכונים לזוגות צעירים-אוהבים?" שאלו יואלי.

"אני רוצה לתכנן משהו.  מה יש.  אסור? מה שהוא שיתנוסס כאן.  משהו שלא יתביש בפני החרמון.  יהיה תואם אתו בענווה.  בצניעות גדולה ככל האפשר.  מבנה שמבעד לחלונותיו יראו את החרמון מזה ואת בקעת החולה מזה.  או אפילו בקעת כנרת או ירדן.  אני לא קורה לזה מקדש ולא היכל.  אני קורא לזה בדרך המסורתית הכי פשוטה בית-כנסת שמתכנסים בו.  אז שלא יתישבו על ידו אנשים שסובלים מפיצול האישיות ליהודים-ולקוסמופוליטים".

"קוּס אימק", קלל יואלי בחצי פה.  "תיכף יבואו לך הפסטוקים וישתלטו לך על ההיכל התרבותי שלך ויקימו שם ישיבה תורנית-משתמטת עם אלף משתמטים לומדי גמרא עם רעש כמו מהישיבה הגדולה הנמצאת סמוך לרחוב שלנו בעיר.  כל היום זמזום כבד, של למידה בקול רם.  כמו בבית דפוס של אבא שלי".

"אחרי שזה יהיה בנוי לא איכפת לי מי ישב שם.  העיקר שיהיה", המשיך אורי בשלו.  "שיתנו תקציב ומה שיהיה בפנים לא איכפת לי.  העיקר שיהיה שלנו.  אני רוצה משהו שיסמל חרמונים, לבנים שאנחנו בכלל לא מעונינים לתפוש אותם או לקפוץ עליהם או להחזיק בהם.  אלא ליהנות ממראיהם בלבד.  לא איכפת לי מרחוק.  ושאפשר יהיה להביט למטה בשקט על הבקעה כאן שחורש בה ערבי עם מחרשה ישנה עם סוס.  ולנקות את כל שרידי השיירות השרופות ואת כל אשפת תרמילי הכדורים הריקים וכל הסמרטוטים הלבנים המעידים על אזורים ממוקשים ולהתיז מבעד לחלונות צבעוניים תמונות אור צבעוניות.  כאילו אין בעולם שום דבר חוץ מצבעוניות יפה.  ועוד אני רוצה לקרוא לבית 'בית-אל' על שמו של אלי.  וזה הכל.  זה גם מהתנ"ך.  ושלא ישאלו שאלות הרבה".

לפתע כולם הרצינו.

"קר לי במתחת לאפס וקר לי במעלותיים מעל לאפס", מלמל נמרוד ומיד שאל: "מי ידע שזה על שמו של אלי? יחשבו סתם בית-אל מהתורה".

"לא איכפת לי מה יחשבו.  אני אדע".

"אלי בחיים שלו לא היה בבית-כנסת.  אולי רק בבר-מצווה", אמר יפתח.

"מהז'חשוב?" שאל אורי בתהיה של קוצר-רוח.

"אמא שלו גיורת", אמר נמרוד.

"מהז'חשוב?" תהה אורי.

"אז בכלל, לא נחשב יהודי" אמר יואלי.

"שק", גדפו אורי.

"תפש פה בראש או לא תפש?" קרא בחרי-אף יואב שעמד מן הצד ואיש לא חש בו.

"תראו אותו, במשך הזמן נשכח הכל", אמר יואלי.

"לא איכפת לי", שסעו אורי.  "אני בונה את זה כמו קוקוס גדול.  כמו כדור ארץ קטן.  כמו פרי אננס.  להנאה בלבד.  לא לנגיסה.  כמו אשכולית ענקית שעומדת רק על צירה".

"ומסתובבת, מסתובבת – – " צחקקו לפתע כולם.

"סובי סובי ממטרה, סו וובי" – שר מישהו.

"תעשה את זה כמו – – –" השיאו לו עצות מכל עבר.

"לפני שתעשה משהו, יחזירו", אמר נמרוד.

"לא יחזירו", שיסעו יואלי.  "אפילו זה, המתווך התיווּכי זה זה מה שמו, אמר שלא".

"תבנה בירושלים, יותר טוב.  עוד בנין אחד כבר לא משנה", אמר יפתח.

"כן.  עוד קצת זהב.  עוד כיפה זהובה כבר לא משנה כלום", הסכים נמרוד.

"לא.  דווקא פה", עמד אורי על שלו.  "למרגלות החרמון.  איפה שהוא נגמר.  בו במקום ועל ידו.  יבואו ההורים שלו.  ינדבו ספריה.  הזקנים אוהבים ספריות.  הספריה שעל יד המכון, או בית-הכנסת, או בית-התרבות או בית-הנכאת, או המוזיאון.  לא'כפת לי.  שיהיה להם סיפוק.  לבריאות.  מסכנים.  אני ויהלי באנו אליהם להגיד.  לספר.  שיוכלו לשאול את החברים.  החברים-הזוכרים-את החברים בשעה האחרונה – החברים ל – – – טוב לא כדאי להמשיך.  אפילו לא סיפרתי שלא היה מוכרח.  הוא ויהלי.  יהלי חזר והוא לא.  לא היו צריכים ללכת.  לא היו מוכרחים.  שניהם.  על דעת עצמם.  סתם שוויץ.  טוב.  נניח את זה.  לא כדאי לדבר.  היה חבר טוב.  היה כותב מכתבים לאף-לא-בת.  סתם מכתבים.  לפעמים גם שיר או שניים.  אבל היה מנגן אלהי.  בפסנתר שלהם.  'אמא! שאם אפצע ביד', היה אומר.  'אני אשתגע אם ביד.  לא איכפת לי ברגל.  אבל רק לא ביד.  צריך את הידים השתיים'.  אז הלך כולו, ידים ורגלים וראש".

"אולי תפסיק עם זה.  אנחנו לא ביום-זכרון ולא בערב עצמאות.  ולא ביום הורים.  אתה רוצה להיות נדיב, אז לך אל ההורים שלו ותקנה לאמא שלו במכולת!" שסעו יפתח.

"מה אתך? גרים בכפר".

"תלך אל ההורים שלו ותעזור להם בקטיף אגוז הפיקן במקומו.  יעריכו.  יעריכו נורא", אמר יואב.

"אני לא חושב שמוסיף הרבה בית-כנסת.  בית-כנסת בלי ישוב זה כלום.  האחזות עם בית כזה עוד משהו.  אבל סתם בנין? מי ישמור עליו, מי? מי יגן עליו מי?" – יצא יואב מגדרו.

"אני לא אומר שאני אשב בבנין תמיד", לא הבטיח מאומה אורי.

"אפילו לוּ היתה לו אשה, לא היתה האלמנה יושבת שם תמיד.  זה ענין למוסדות המישבים.  לנח"ל.  לקרנות, אני יודע מה.  לתנועות.  ל... ל..." גמגם אורי.

"מספיק, אנדרטה.  תקים אנדרטה לקור הנוראי הזה", התחנן יואלי.

"אנדרטה לקור, לחורף הכי קר בשטחים הכי מרוחקים, בכל ההרים הרבים האלה שאחד יותר קר מהשני.  מאיפה לקחו כל-כך הרבה הרים קופאים, מאיפה?" שאל יואב.

"לא איכפת לי ההרים.  אני אוהב אותם", הרטיט אורי.  "ולא איכפת לי שסבא שלי היה מסכים דווקא לבית-כנסת.  ולא איכפת לי לגלות לכם שלאחר הששת לבשתי מדים, צחצחתי נעלים והלכתי לבקר אצל קבר סבא שלי.  נו אז מה? אסור? חשבתי שמגיע לו אחר כל מה שהיה".

"אתה מאמין שהוא רואה אותך משם, מרגיש משהו?" שאל נמרוד.

"לא איכפת לי.  אני הלכתי אליו.  מגיע לו.  עלה בשנת עשרים וחמש ארצה ואפילו לא ראה את כל מה שהיה עכשיו.  אז לא מגיע לו ביקור ממני במדים?"

"עוד מעט תעלה אותו באוב או מה!" התרה בו יואב.

היתה קרן של אור חלושה מזהיבה שחגה במשטח הכפורי ונטלו לה פעם בפעם צניחה במשטח אחר! והיא חותכת בהר כאיזמל של מנתחים בבשר הלבן.  הקרן חלפה כשאונו של מטוס על-קולי המגיע באחור וחולף בזעף.  איננו ואין איש מאמין עוד שהיה.

"תן לי כתובת של בת בעיר שאני לא מכיר.  ואני כותב לה מכתב מחייל מסכן בסיני.  אני מציע לה חברות.  אני מתערב אתך שאני מקבל המון תשובות יותר ממך", התיהר יואלי.  "תיתן כתובת, נמרוד, בחייך!"

"יפה פורת רחוב הדגניות 27 ת"א", פלט נמרוד כמי שכפאו שד.  "אני מתערב אתך שלא תקבל תשובה".

"אני כותב לה", התערב אברהם.  "אני כותב לה.  הנה תראו.  "ליפה, שלומות ממרחקים.  אל תתפלאי מאין לי כתובתך, זה לא נסיון ולא תעלומה.  אחד מהחברה שלך הציע לי להתכתב אתך.  אבל לא מספיק ההצעה הטובה של חבר, נהוג גם לשאול את המתכתבת אם היא לא מתנגדת לזה.  אינני מאריך את המכתב הזה מפני שאיני יודע אם תסכימי להתכתבות.  אכתוב לך כמה פרטים עלי.  אני משרת בחיל שריון.  כעת אני בסיני.  נשאר לי עוד שנה לשחרור (אם התוספת) בטח תרצי לדעת פרטים נוספים עלי ועוד דברים, לכן אכתוב לך במכתבי הבא במידה ותחזירי תשובה.  אני מסיים ומקווה לקבל את תשובתך כתשובה חיובית למכתבי זה.  ממני אברהם".

"ואיפה שאר הדברים? שאתה מצפה ומשתוקק ו – – " שסעו אורי.

"מספיק בפעם הראשונה.  כתוב כמו כורדי.  מספיק.  בין כך לא-בטוח שתענה.  הכתובת סמל אברהם פר' מ.א. 777777 ד.צ. 93710987/1000 צ.ה.ל.".

"נתערב שלא תענה?" התרעם עליו נמרוד.  מתחרט על שנתן לו הכתובת.  "לא איכפת לי.  לא חברה שלי.  חברה-של-החברה-של-חברה.  המעטפה תעשה רושם, לא אתה.  הכתובת 'בשרות פעיל'.  הסיסמא על המעטפה 'סוד ההצלחה שמירת סוד'.  ודאר-צבאי".

"לא תעיז לא לענות לחייל מסכן בסיני.  תכתוב לי על המדבר, והחום, והשמש, והחול, ויהיה לי קצת חם בקפאון הזה".

"איכפת לי קפאון", טרף יואב דבריו כמסיח עם עצמו.  "שונא לחזור לחדר המחורבן בבת-ים ששכרה אמא שלי".

"אתם כבר לא גרים ברמת-אביב?" – תהה עליו נמרוד.

"אבי נשאר בדירה.  אמא קיבלה את העסק ושכרה חדר זול בבת-ים.  אז אחי ואני גרים אתה שם.  שונא את החדר ואת העסק.  צריך לעזור לה במכירה ללקוחות.  תן לזה מלפפונים חמוצים ולזה מאה גרם זיתים.  שונא את זה.  אני בין כך לא מוצלח בעסק.  היא אומרת שהוא מסתובב ולא נורמלי.  והוא אומר שהיא מסתובבת ולא נורמלית.  אבל היא, גדולה, היא.  היא נראית כשעומדת בחנות עם התסרוקת והשער הצבוע כמו חתיכה, בחיי, לא מכירים עליה כלום מכל מה שהיה לה בבית".

"מה אתה מאוורר מה, את כל הבעיות האישיות שלך מה?" סנט בו יואלי.

"לא איכפת לי.  שידעו.  שתחזור הביתה.  נמאסו.  הכל בא מזה שלקחו את אחי ואותי כמעט בבת אחת.  אז נכנס להם יתוש בראש.  בהתחלה עשו יד אחת.  החזיקו-מעמד כמו שאומרים.  אבל כשלא הגיע הרבה זמן מכתב מאחי.  ואני הלכתי לחפש אותו.  לא חשוב שמצאתי אחרי כן שמיכות והכל.  אני יודע להסתדר יותר טוב ממנו.  הוא הלך לחפש אותי.  אבל אני מצאתי אותו.  אז במשך הזמן נשתחקו הזקנים כמו, כמו-כמו רדיו ישן שכבר אי-אפשר לתקן.  והלך הכל.  הכל.  זה הוא".

"היתה לכם דירה יפה", אמר נמרוד.

"אני לא מבין?" תהה אורי.  "דווקא ששניכם בסדר אז ירדו מהפסים?"

"בהתחלה התפללו שנהיה פצועים.  בבית-חולים.  שימצאו אותנו שמה.  העיקר שנהיה.  אחר-כך כשחזר אחי היה שקט שקט.  ככה.  לא דיבר הרבה.  גם אני.  שאלו שאלות עד שנמאס להם.  לא הוציאו כלום ולא היה מה לספר לשכנים.  אמא שמה קוץ יבש בתרמיל הפגז הגדול שהביא לה אחי והכניסה את מסכת הגז שאני הבאתי לה לתוך המגרה בארון המסדרון והתחילו לריב על הוצאות ובזבוז וחסכון – – –".

"ואהבת הזולת ושנאת חנם –" שסעו אורי.  "מכיר את זה-".

היתה שתיקה.

"אתה חושב שצודק שאחרי שהלך לה לעפרה בני המ"פ צריך ללכת לה גם אבא שלה? איפה הצדק?"

"מה אתה יודע?" תהה נמרוד.

"נתנו לה מודעה בעתון.  בשם כולם".  בלם אורי איזה יסורים נסתרים לנגד צער הזולת.  "גם זה וגם זה.  מקודם בני.  אחר כך הזקן שלה".

"תפסיק עם זה, אתה עולה על העצבים".

"מי אלה.  מי?" תמהו למראה טיילים בסודריהם הססגוניים.

"סקיאֶרים מהגושרים", השיב יואלי.

"קורס לסקי עם מדריך מאומן שהתמחה בקורס בשוויצריה.  מועדון הסקי עם מודעות תחנונים לגולה לספק להם ציוד מעולה וחדיש".

זוג הרים מנגד, ממערב, הנראה תמיד כזוג הרי מירון ואיננו מירון, אחד נמוך מרעהו ושניהם ניצבים יחדיו זה לצד זה, כדוגמא להרי המערב עמדו מנגד וציירו באופק ציור ילדים המסתיר בהרים ובעצים גבולות עמים וארצות.  אורי נתן עיניו בהרים והרהר: כמו לא היה ים מעולם.  אתה יכול לנסוע לכל ארכה של הרמה ותמיד זוג ההרים הזה, המתעה, המקרי, הבלתי מוגדר.  שני גבנוני צבים קטן וגדול ממנו נשרכים על פני הארץ דבוקים כמו – לא חשוב.  חשרת העננים הנעה תמיד מההרים הללו לעבר מזרח, בתנועה נחפזה תדיר ממערב למזרח, בבהלה של מסך עבים אפור כהה, רדוף רוח מערב נסתרה, חומקת ועולה מן ההרים ובאה הנה בבהילות של מה שנראה מרחוק כגשם ויורד כאן כערפל חומס מראות וגופים.  כמו יואב ואחיו, הרהר אורי.  אחד קצת יותר גדול והשני יותר קטן.  ועומדים לבד.  עומדים בעצם לבד.  והעננים סוערים מסביב.  כמו מוכרח להיות כך.  מסוכסך ועביבי וערפל של טשטוש.  כמו אצלנו שאמא כועסת כל החיים על סבא שלה שנתן לה סתירת לחי מפני שנסעה בשבת.  מי אמר לזקנים שלה להשאיר אותה בבית סבא וסבתא? כל החיים שומעים על זה.

"נימל'ה, מה יש לך?" פנה פתאום אל דמות שנסתמנה לצדו.

"אצל זה, אצל יואב זה ככה.  אחיו נחשב מוצלח והכל בסדר.  גמר עיוני והכל הולך לו.  יואב נכשל בסקר.  הלך למקצועי: לא הלך לו.  לא עשה בגרות.  אמא מרחמת.  אבא לא מבסוט ממנו.  אז צריך להוכיח שגם הוא משהו.  אז מתנדב ואבא ואמא לא יכולים לישון בלילות.  אז מפוצצים את כל המבנה המחורבן וזה הוא.  מוכרים עגבניות כבושות וזיתים במלח".

לא רוצה לשמוע, הרהר אורי.  שיפסיק.  נמאס לי מהם.  אני רוצה לראות רק הרים וערפל.  בלי אנשים.  בלי בתים.  בלי זקנים.  בלי עסקים וחנויות ועגבניות כבושות וזיתים במלח.  בלי.  בלי מריבות ובלי הוכחות.  בלי.

היה קול בחלל.  ספק גשם.  ספק זמזום מטוס רחוק.  ספק רעם עמום מרחוק.  ספק קול רכב קרב.  ספק נתז מים רחוקים מתנפצים במפליהם על סלעים וגזעים זקנים.  לא.  זה לא יכול להיות.  איזה תור משוגע חושב שכבר אביב.  "קול התור".  מי המציא את זה?

התורים חושבים שכבר אביב? משוגע מי שחושב שאביב בסוף שבט! איפה יש כאן יונים ואיפה קול התור? תור, תור, תור, תור.  אפשר לפתור את התעלומה ברגב אדמה.  לקחת ולהריח.  אולי האדמה כבר בוררת בין שרשים חיים לשרשים מתים? אולי כבר רועד איזה ניחוח בפנים עמוק.  ולמעלה גבוה?

אף אחד עוד לא מזבל.  עוד נחים.  עוד משתהים.  עוד עומדים בצמיחה.  לא זזים.  כל הצמחים אצלינו בבית עוד עומדים.  הפילדנדרון המטפס על קיר החדר עומד על מקומו.  העלים העליונים ירוקים וקטנים.  התחתונים גדולים ומצהיבים.  אבל אני מרגיש פה כבר משהו, ששותק ולא טוען כלום.

היה זה קול תור מדומה.  ואילו למטה, בשפלה כבר נראו התורים לעין.  הומים.  מתיזים צואתם על קירות, חלונות וגזוזטרות בריגוש מחריד כלפי כל קרן שמש דקה.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה