_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מָנוֹחַ וְרֻחָמָה

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

פרק א'

הבחור הרציני, השתקן, שפניו חסרים נוי, אך בת-צחוק לו ביישנית וטובה, העמל בשקט ואינו מרבה לנסוע העירה, הכריז יום אחד הכרזה, שגרמה לכל החבריא התעוררות רבה.  בחור זה, מנוח שמו, נכנס לחדר-האוכל, לגם מספל התה בנחת יותר מן הרגיל, לפת בכפיו את הספל כדי לחממן, ולאחר שנשא את עיניו בהיסוס לעבר לאה המגישה, נחפז להשפילן, אך הגביהן שוב בהחלטה נמרצת, ולבסוף פצה פיו והכריז:

– לאה, בחורתי עתידה לבוא מן הגולה.

– מה?  בחורתך?  אל אלוקים!  הרי לא סיפרת כלל שיש לך בחורה.  מתי, מי, מה?  רבותי, זו היא סנסציה!  למנוח יש בחורה!

את דבריה האחרונים ביטאה לאה בקול זעקה חרוקה, כאומרת לצעוק, אך קולה אינו נשמע לה.

אך לקריאתה הד בחדר-האוכל.  כמה ראשים מתנשאים, מבטי ספק וגיחוך מלוים אותה ואת מנוח, ויש מי שאפילו מהין לומר:

– שמא את היא?  נו, אדרבא, התנדבי!

– טפשים, בגולה יש לו בחורה!  ואני הרי אמרתי מאז ומתמיד, שהוא מסתיר משהו מכולנו.

כיון שמנוח אינו מוחה בידה ומשקיע את עינו יותר בספלו, וסומק קל עולה בפניו, ניתצים גיצים בעיני האחרים והם נועצים בו מבטיהם בזה אחר זה, כאילו הוצג בזה הרגע לראוה.

– מנוח, גם אתה?  איך נפל ארז בלבנון...  מנוח'ל, אתה?

ושם-חיבה זה הנפלט מפי חבר, נוגע אל לבו של מנוח.  הרי איש לא כינהו בשם "מנוח'ל" מלבד אמו.  והיא אמרה זאת בשכבר הימים.  והנה בא זה ופונה אליו בנעימה משפחתית.  כי עד היום חי מנוח מחוץ למשפחה גדולה זו.  כל מיני שמות-חיבה היו מתנגחים בו ומסתלקים ממנו והלאה.  משום מה בושו חבריו לכנות גבר בן שלושים ומעלה, בעל גוף גדול וידים מגושמות, בשם-חיבה הנאה לנער.  ונסיון ראשון זה היה מוזר בעיני הכול.  אך כיון שהושמע, כאילו הביא עמו רוח חדשה ביחסים עם מנוח.

השמועה התפשטה במהרה.  התרגשות החברים לא היתה רבה כל-כך כהתלהבותן של הבחורות.  הללו היו סבורות כולן שנחלו נצחון גדול, נצחון בנות-מינן על אחד, שהחזיק מעמד שנים רבות עד שכרע ונפל.

– למנוח בחורה!

– השמעת, מנוח מעלה בחורה מן הגולה!

– מי, מנוח?  מה זה עלה על דעתך?

– בחיי, מנוח ולא אחר.

– בחורה של מי?  פיקציה?

– לא פיקציה.  בחורה, בחורה ממש.  שלו.

– בחורה קרובה, כלומר שארת-בשר?

– לא, אשה, אשה שלו, נו, אינך מבינה, "כלה" מן הגולה.

– יצאתן מדעתכן?  אין לו בחורה.

– יש.

– אין.

– בחיי שיש.  בעצמו סיפר.

– למי?

– ללאה, ולאחרים.

– נו, מה אמרתי, הרי אמרתי שהוא מתגעגע למרחקים.  נאמן לאהבה ראשונה.

– לא אמרת.  אמרת שהוא זקן ברוחו מלאהוב.

מנוח היה שיחת הכול.  במטבח, במקלחת, בגן-הירק, בשדה, ובעיקר בחורשה.  מנוח, מנוח, מנוח, בחורה, בחורה, בחורה... מן הגולה.  אלא מה, בחורה מקומית?  מוטב שיביא משם צעירה פורחת, שלחייה ורודות, המדברת "עבריס".

התחילו אפילו חרדים לו, מהדרים בלבושו.  כלומר, בוררים לו חולצה טובה.  זו מתקנת צוארונו, שיהיה ישר; זו מקפלת לו שרוולו; אחרת משיאה לו עצה לספר מעט את שערו; ואחת נותנת בו עינים בוחנות, לראות אם יעמוד במבטה.

השם מנוח נישא על כל שפה.  יש לדאוג לחדר למנוח.  מנוח רוצה לנסוע העירה.  יסע, מילא, בודאי עליו לנסוע.  מנוח יושב שקוע בהרהורים.  בודאי הוא מהרהר בה.

– היכן מנוח? – שואלים, כאילו החלו מרגישים לפתע בחסרונו.  אף כי עד עתה לא היה איכפת להם היכן הוא ומה מעשיו.

– יצא החצרה.

– החצרה?  אהה!  מטייל.  – מסיימים בנעימה רבת משמעות.

ואחת אומרת לחברתה: – שמחה אני שמצא לו מנוח בת-זוג.  תמיד היה גלמוד, מטיל צל בערירותו.

– אתמול ראיתי לראשונה את תמונתה.  הוא הראה לי.

– נו, ומה?

– נחמדה היא.  צעירה מאד, כמעט תינוקת.  אמנם כבר עברו כמה שנים מאז, ובודאי בגרה בינתים.  אך לעומתו היא ילדה.

– נו, ומה בכך?  כאשר באתי ארצה, הייתי גם אני רכה בשנים.  יענק'ל אומר, שדמיתי לבננה מקולפת.

– חה, חה, חה!

ומנוח, לאחר שפתח את פיו ואמר מה שאמר, נשתתק ולא הוסיף עוד לדבר.  אך עתה לא שעה עוד איש לשתיקתו.  להפך, משום מה נדמה להם לכולם, שהוא מרבה להג ומספר מה שהוא בלי סוף.

מנוח התחרט על שדיבר.  כסבור הוא, שלא היה צריך לומר לאחרים דבר.  רוחמה היתה באה, יושבת כאן, מתאקלמת.  והיתה...  אשתו, שלו – ותם ונשלם.  עתה קמה מהומה, כאילו היתה רוחמה באה אל כל אלה ולא אליו במיוחד.  רוחמה – בתוך כל הרעש שקם סביבה, אין לו שהות להרהר בה כהלכה.  לשוחח עמה שיחת-נפש.

לולא שרה בת-עירו, היושבת בעיר, שקוראים לה "אם-כל-חי", כי היא מטפלת בכל בן או בת עיירתה, כאילו היו ילדיה יוצאי רחמה, והם קודמים אצלה לבעלה ולבתה – לולא שרה זו, שאמרה לו יום אחד: – למה לא תעלה את רוחמה ארצה?  – לא היה מעז להעלות מחשבה זו על דעתו.  הוא, מנוח, יביא בחורה ארצה?  הרי זה ענין לפרחחים צעירים ולא לגבר בשנותיו.

אצל שרה זו היה נכנס תמיד בבואו העירה.  ואם כי התגוררה בחדר אחד, מעל לבית מסחרה, היה ביתה בית-ועד לכל יוצאי עיירתה.  אצלה היו שומעים מה נתחדש בקרב עולי העיירה בארץ.  מה כתוב במכתבים המגיעים מן הבית, מי נשא אשה, מי נתגרש, היכן אפשר לקנות מתנה יפה ולשלוח הביתה, מי חלה, מי נתעשר ומי שקע בחובות.

אצל שרה היה מנוח יושב ושותק.  אלא שלשרה, שהיתה פעם אשה שחרחרת ונאה, בעלת חתימת-שער קלה על שפתה העליונה, שלפרקים הוסיפה לה לוית-חן, ושגם עתה, אחר ששערה הכסיף מעט, לא נסתרבל גופה ושמלתה הדוקה יפה לגזרתה, לה לא איכפת כלל שמנוח שותק.  בעצם, כלום יש לה פנאי להאזין לדבריו?  רבות עליה להשמיע לו.  כשהיא לעצמה, אוהבת היא שתקנים.  מלבד חיבתה לדיבור יתר, נתברכה בכשרון תיאור ברוח ליצנית חבויה, המשוה חן לדבריה, אפילו כשהיא עומדת ומפרטת מיחושיה וצרותיה.

בבוא מנוח באחרונה אל שרה, קבלה האשה הרבה על בריאותה.  סיפרה על ביקור אצל הרופא.  החל משיחה עם האחות בחדר-ההמתנה וכלה בחייו של הרופא, רעיתו, חולה שריפא ושנתגרשה מבעלה וכו'.  ממנו עברה לספר על חיי בן-עיירתם, שהובילתהו למרפאה, כי עצביו נזדעזעו.  דכאון-רוח תקפו, כי בודד הוא באין משפחתו עמו.  ומכיון שנגעה בעניני משפחה ובדידות החליטה כי הגיעה השעה לדאוג גם למנוח ולהעלות לפניו את זכרה של רוחמה...  אותה נערה...  הרי יודע הוא למי היא מתכונת...  זו שהיה מתרועע עמה ושאמר פעם כמו בפליטת פה, שהבטיח להעלותה ארצה...

ומנוח, כששמע, נתערערה פתאום מנוחתו.  אך פיו נבלם ולא יכול להשמיע הגה.

אולם אין דרכה של שרה לחכות עד אשר יתאושש בעל-דברה ויפצה פה.  והיא מקילה עליו ואומרת:

– רוחמה, כן, רוחמה.  צריך להביאה הנה.  די, עברו כמה שנים, מספיק.  הגיעה השעה.

ומכיון שאין שהות בידי מנוח לדרבן את הרהוריו ולצאת לדרך המלך של הדיבור, אין הוא מגיב עדיין על דבריה.  אך שרה זו אינה יודעת ספקות: – מספיק!   – היא פוסקת.  – סע ירושלימה ותתחיל להשתדל.  ואל נא תשכח לכתוב מכתב הביתה, אל רוחמה.  ומוטב שגם אצלכם שם יודע הדבר במוקדם ויכינו חדר.  לכל השאר כבר תדאג היא, שרה, בעצמה.  סמוך עליה.

– מנוח, – הכריזה – איני סובלת בחור זקן.  ואתה כבר עומד על הסף המסוכן.  עוד מעט תהא רוטן ורוגן וקובל על מחלת הקיבה.  די, מספיק.  כיון שיש לך מגישות הנותנות את מזונותיך וחברות המטליאות את חולצתך, דומה לך שאין אתה זקוק עוד לאשה...

קולה של שרה נתחלף לו פתאום בקולה של אמו, אותו קול פסקני, שהיה מקבל את מרותו, כי נבע מלב אוהב.  ובלבו כבר ציית לה כילד.

וכאשר נכנס בעלה של שרה החדרה, איש גוץ וקרח, בעל שפם גנדרני, הכריזה:

– מנוח אמר לי, שהחליט להעלות את רוחמה ארצה.

– איזו רוחמה?

– כלום אינך זוכר את רוחמה, בתו של קלמן?

– אהה, כן.  מתי?

ושרה אינה מניחה לו למנוח להשיב: – בקרוב.  הנה יסע עוד השבוע ירושלימה ויודיע שם למי שצריך לדעת, שהוא רוצה להביא את כלתו ארצה.

בחדר משתררת חגיגיות.  שרה מוציאה עוגה מן המזנון וכוס התה כבר מבהיקה בגוון הענבר כאילו היתה יין צלול.  לוגמים מן התה בהנאה, ושרה מפליגה בשיחה על אלף ענינים המעסיקים אותה בלי הרף.

שרה, שהיא עומדת ומכריזה כמה פעמים ביום בפני בעלה, שעליהם להיפרד, כי מאסו בחיים, שרה זו מרבה ל"סדר" אחרים, לערוך נשפי חתונה, חגיגות ברית-מילה, להוליך חולים לניתוח, יולדות לבית-החולים, ולסעוד חולים על ערש-דוי.  והיא החליטה להשיא גם את מנוח ויהי-מה.  אמנם בן-טיפוחיה זה נמצא הרחק ממנה, בקבוצה, – אך ידה רב לה גם שם.  היא תראה להם, לקיבוצ'ניקים, שענינים שבלב מסדרים לפי הנוסח הישן.

– מנוח, אל תתמהמה, סע מיד ירושלימה.  למה לך לשוב לקבוצה ולבקש שנית פגרא?  מן הסתם יעכבוך שם.  לא כדאי.

ואם כי מנוח סבור, שלא מן היושר הוא לנסוע ישר, הוא נכנע בכל זאת ומפר את משמעת החברה, שהוא חי בה, ונוסע ירושלימה.

רק לאחר שהענינים החלו להתנהל כשורה, ובואה של רוחמה נעשה ענין של ממש, החל מנוח מנסה להכניס את עצמו למסגרת החיים החדשה המתהווה סביבו.

לרוחמה הודיע מנוח את החדשה לא בנוסח של מבשר בשורה לכלתו, שהנה קרוב מועד פגישתם, אלא כמוסר מודעה בשמו של אחר, של חבר.  כמודיע ידיעה הנוגעת רק לה ולא לו.  נתחלפו לו המושגים של "נערתו באה ארצה" ב"רוחמה באה ארצה", נערה מן הגולה, ורוחמה שמה.

בארונה של שרה טבועה מראה גדולה.  כשנתן מנוח את עיניו בעצמו במראה זו נבוך מאד: מה תאמר רוחמה קטנה זו על בר-נש גברתן כמוהו?  מיד חש להסתלק מלפני המראה, פן תראה שרה למחשבותיו.

היה מנוח מתרשל בלבושו עוד יותר מלשעבר, כאילו ביקש להתריע, שלא חל כל שינוי בחייו, וכי לא איכפת לו כלל מה מראה יש לו.  עד שהכריזה שרה ואמרה: – שמע נא, ר' מנוח, בעל לאשה אינו רשאי לזלזל כך בעצמו...

קשתה האוירה בעיר על מנוח בחברתה של שרה, ומיהר לשוב למקומו.

כשחזר הקיפוהו מיד בשאלות: – נו?

– סידרתי.  נסעתי ירושלימה, וסידרתי... – גמגם ופטר את עצמו משאלות.

גם לחדשה זו נתרגלו סוף-סוף במקום, ואם כי שיתפו אותו יותר בכל הבעיות, כאילו כבר ייצג גם חברה חדשה העומדת לבוא, וניתנה לו על-ידי כך תוספת משקל, בכל-זאת הניחו לו להרהר את הרהוריו ולא התחקו על צעדיו.

 

פרק ב'

כמה ימים עברו על מנוח בטרדות, בנסיעות ירושלימה ובחזרה, בביקורים קצרים אצל שרה ובלילות הרהורים על עתיד, על קרעי זכרונות, דמיון ומציאות.

מנוח התעתד להיות גבר-אב לאשה-ילדה, ומחשבה זו חיממה את לבו.  יש להרגיל את רוחמה לחיי הארץ, חשב, להחדירה רוח ויתור ולהפוך ילדה מפונקת לאשה בריאה ושופעת.  והוא רואה בעיני רוחו את שרידי הגולה, חיי-תפנוקים, מתנדפים והולכים ממנה, אך נמזגים מעט מזער בו, מוסכים בגופו מעט מעליצותם, משהו מריח בית אבא.  וכך הם נמצאים מתחלקים, הוא ורוחמה.  היא נותנת מה שהביאה עמה והוא מנדב מה שצבר כאן.  היא, מרוח עלומים פורחים, והוא – מישוב-הדעת של גיל העמידה.  על אהבה במיוחד לא חשב.  שנים רבות אהב דברים שונים.  אהב עץ, אהב לול, אהב אפילו חמור עלוב אחד; אהב יום אחד את לאה, כי הזכירה לו את רוחמה כשדיברה אליו בעינים מושפלות; אהב את שרה, בספרה לו כיצד טיפלה בחיים חולה הרוח; אהב את יוסף, כאשר נפצע במחצבה, אהב את מידד הקטן כאשר הערים על הגננת; ואהב את ירושלים ואת נהי רוחות הרי הגליל.

מנוח לא יכול להסתפק באהבת רוחמה בלבד.  כי מצוּוה היה בלבו לאהוב עוד דברים רבים ושונים.  אהבות קצרות, אהבות-חלוֹף, אהבה חד-צדדית, הנותנת ואינה מקבלת.  ואף נתרגל לאהוב את רוחמה, ומובן מאליו שהוא אוהבה גם עכשיו.  אך עתה איננו עוד נער.  תראנו ותשפוט...  ותתאכזב.  מחשבה אחרונה זו קשה עליו.  אך רק לשהות קלה.  כי מיד חש שהוא חוזר לגלגול מחשבותיו הרגיל, למחשבה על אחרים ולא למחשבתם עליו.

הפעם, כאשר עברה על פניו לאה, לא זכר כלל שהזכירה לו פעם את רוחמה.  לא זכר דבר.  ולא חש שלאה נותנת בו מבט עוין.  ואולי הרגיש שמץ מה, אך לא יחד לו מחשבה כל שהיא.  מנוח לא הרהר כלל בחדר שיקבל בבוא רוחמה, ולא במראה שישוו שניהם לד' האמות אשר יוקצו להם.  הוא ידע רק אחת – שלא יראה עוד את יורם המתהפך על משכבו ולא יאזין לשפשוף גפרוריו של יוסף המרבה לעשן מלישון.  ולפתע צר לו על השנים שיהיה עליו ללכת מהם.

כאשר נשאל: נו?  – השיב בקצרה: – עדיין לא קיבלתי (הכונה לדרישה).

– אין דבר, אין דבר – מנחמים אותו כאילו היה עול-ימים חולה-אהבה.  כאילו היה עוד אותו הנער אשר אהב את רוחמה בעיירה, בגולה.

לבסוף, כאשר קיבל את הדרישה ושיגרה לחוץ-לארץ, הרגישו הכול רגש רוחה.  כמו הטילו עד כה ספק בענין ועתה הוברר להם אל נכון שהנערה אמנם בוא תבוא.  ואתרע מזלו, שאת הבשורה על בוא הדרישה זרק בפני לאה, כי היא נקלעה בדרכו.  סבור היה שתזהיר מנחת לשמע דבריו.  אך לאה התיחסה בשויון-נפש לבשורתו, ובאותו הרגע לא דמתה כלל לרוחמה.  לאה שתקה והפשילה את שערה בתנועה מוזרה, כמסלקת אותו מעליה.

רגש יתמות תקף את מנוח וחש שעליו לרדת שנית העירה, אל שרה, כי היא תדע לקבל את הבשורה כהלכה ולפטרו מרגש הדכדוך אשר תקפו, אחר הסתכלו בפני לאה.

– נו, שרה, קיבלתי.

–קיבלת?  שלח אותה תיכף ומיד.  לי אין פנאי עתה.  עלי לצאת עם שארת-בשרי לקנייה בחנויות.  היא צדה דג, כלומר, היא מתחתנת.  ואם כי חשה אני ברגלי, לא אוכל לשלחה יחידה, וכי מה היא יודעת, בתולה זקנה זו הנישאת לפרחח צעיר יפה-תואר?  מה היא יודעת וכיצד תמצא ידיה ורגליה בלעדי?  אך צרה אחת רובצת עלי.  שכנתי שמימין חלתה.  בעלה מתרוצץ בעיר, בקיצור, איננו.  והתינוק עזוב לנפשו.  מה עשיתי?  הכנסתיו אלי, והריני מטפלת בו, עד שאביו ישוב הביתה.  איני יודעת מה אעשה בו עכשיו.

ועד מהרה רואה את עצמו מנוח יושב בביתה של שרה, לאחר שיצאה הרחובה, מכרכר לפני תינוק זר, הגועה בבכי, מפזז ומזמר, נוהם וזוחל על ארבע משום ששכנתה של שרה נפלה למשכב, קרובתה נישאת לאיש, ושרה טובת-הלב והאמהית חשה לעזרת השתים, אם כי לה לעצמה יש מיחושים ברגלים.

שרה, היודעת שעוד שהות לה לטפל במנוח, כי הדרישה הרי נשלחה זה עתה, ורוחמה עדיין לא באה, נחפזת ל"סדר" את האחרות, כי "סידורו" של מנוח הרי כבר כמונח אצלה בקופסא.  שרה לא מיהרה לשוב.  רק אחר-כך גילתה למנוח, שבשעות הבוקר בישלה דגים ואפתה עוגות ורקיקים בשביל חיים החולה, הנמצא בבית-מרפא בשכונת העיר הדרומית.  ועתה חשה עם כל הכבודה לשם, להאכילו ולטייל עמו מעט על שפת הים.

כשחזרה היתה נרגשת מאד ובקילוח דיבורה השוטף סיפרה, שבאותו בית-מרפא ראתה צעירה שחלתה.  ואחרי זה באה מעשיה ארוכה על אשה צעירה זו, שהתחננה לפני חולה גבה-קומה שיעבירנה אל מעבר לגדר, הוא נאות לה יום אחד, והיא ברחה.  אחרי-כן מצאוה בכפר ערבי, ובמאמצים רבים עלה בידי עובדי בית-המרפא להשיבה משם.

קצרה רוחו של מנוח.

– למה מטפלת אַת בחיים, ואחותו – מה היא עושה?

– היא, מסכנה שכמותה!  עובדת קשה ואין לה פנאי לבשל בשבילו מטעמים האהובים עליו.  – ושרה הטובה מוסיפה ואומרת: – גם עליך עוד אטרח, מנוח.  אתפור חיתולים, אטפל ביולדת.

וכך היא הולכת ומפליגה בדיבורה עד אין קץ.  ומנוח, כמנהגו, שותק ומסתכל בחדרה העירוני של שרה, ששטיחים רומניים מפארים את שתי ספותיו ומפית-תחרים על שולחנו.  וחם ללבו של מנוח, שגם הוא דאגה אחת מדאגותיה של שרה, שגם בו היא מטפלת כבשאר חביביה.

מנוח חזר מן העיר.  ויום אחד קיבל מכתב משרה.  כותבת היא, שקיבלה אגרת מן הגולה, בה מספרת לה מכרתה שרוחמה עולה ארצה ועושה כבר את הכנותיה האחרונות.  וגם מרוחמה עצמה קיבלה מכתב מלא שמחה.  פרט אחרון זה עורר בו דאגה מטרידה, ואולי אפילו צל של חשד.  שמא כבר כתבה פעם רוחמה לפני כן לשרה?  אולי עוררה אותה לשוחח עם מנוח על בואה ארצה?  אלא שמחשבה זו סילק במהרה.  כי מדוע יחשוד בכשרים?  מדוע תפנה רוחמה אל שרה?  הרי צעירה היא ממנה, ובודאי שאינן רעוֹת והיתה בוֹשה לגלות לה את מסתרי לבה.  ואם כתבה הפעם, בודאי צירפה כמה מלים אל אגרת אמה.  ובכל זאת לא נעמו הדברים למנוח.

מנוח הרבה להרהר ברוחמה.  אך בחלומותיו בשנתו ראה כל מיני בני-אדם שבעולם, רק לא את רוחמה.  על שרה חלם, על לאה, ועל חיים החולה.  על חברו עמנואל המתגורר בעיר-הנמל ושלא ביקרו זה כבר.  על הזמרת התימנית, שבאה לשיר בנשף המשותף שנערך לכמה ישובים.

חלום מגוחך מאד חלם.  הוא חלם ששר עמה דוּאט, הוא, מנוח.  שניהם ניצבו על הבמה וזימרו, והקהל מחא כף.  לה ולו.  שטויות!  מסמיקים פני מנוח.  מה השתוקק לראות את רוחמה בחלומו.  אך רוחמה מיאנה להיראות בחלום-הלילה.  בהזיותיו ביום היתה מתגלה, בדיוק כמו אותה דמות שבצילום.

מנוח לא ידע כל תכונה לקראת בואה של רוחמה.  הוא המשיך לחיות את חייו ללא שינוי כל שהוא.  כיצד תתכנס רוחמה לתוך המסגרת, מסגרתו, לא חשב כלל וכלל, כאילו לא חלק לה ולא נחלה בכל אותם הדברים הרבים שנפשו עורגת אליהם.

לאה היא אשר העירה לו, כי קרוב מועד בואה של רוחמה.  כאילו ציפתה להכחשה מפיו.  ולא שמנוח שכח דבר שהיה מהרהר והוזה בו תדיר, אלא שתוך כדי מחשבה מתמדת, אבד משום-מה את חשבון הימים.  וכשהזכירתהו לאה את יום ה' בשבוע, שבו עליו ללכת לעיר-הנמל להקביל את פני האורחת, נתבלבלה עליו במקצת דעתו ולא ידע כיצד בעצם מקבלים אורחת הבאה מן הגולה, למשל, אורחת כרוחמה?  אחר החליט, שיבוא, יטול את מזודותיה, למשל, בידיו ויובלנה הנה, אל החבריא.  שטויות!  מה הוא סבּל או חבר המביא בחורתו של חבר אחד לקבוצה ואינו ממלא אלא שליחות?

לבסוף מצא עצה.  יכתוב מכתב אל עמנואל חברו היושב בעיר הנמל, והלה בודאי ידע כיצד נוהגים ובודאי ילוה עליו בלכתו אל הנמל...  ומיד ערך מכתב אל עמנואל.  אגרת קצרה היתה זו, שיש בה משום מסירת הודעה יותר מאשר בישור בשורה, בתוספת הבטחה להיכנס אליו בבואו העירה.  ועתה הוקל במקצת למנוח, כאילו הטיל את מחצית העול עליו, על הרע.

בינתים באה חוה, בת-עירתו, ממזכירות הקבוצה הסמוכה, ובשמעה את הבשורה חייכה חיוך מסותר ואמרה: – יפה.

הסכמה זו מצדה לא נעמה למנוח.  משום-מה לא רצה כתב-היתר מפי חוה.  כי חוה זו, שבאה לקבוצתה בלוית בחור, אף הוא בן-עיירתם, הספיקה בינתים להמירו באחר ולעזבו לאנחות.  חוה, שהיתה הפעם מסורבלת וכרסה בין שיניה, אינה צריכה לומר הן או לאו, כאילו היתה בת-משפחתו, אחותו או אפילו שארת-בשרו.  רק בת-עירו היא, ולמה תעמיד פני אחות-חורגת, שחיבה אין בלבה אך דעה ומבינות יש ויש.  על-כן שמח כאשר הלכה ונפטרה ממנו.  היא הבטיחה לשוב ולבוא לראות את רוחמה, לקבל ממנה דרישות-שלום מבני משפחתה ולהזמין את שניהם לבוא ולבקרה.

 

פרק ג'

ביום ה' בשבוע נסע מנוח לעיר-הנמל.  סר, כפי שהבטיח, אל עמנואל חברו, וזה נתן בו עינים בולשות, כנראה, על שהסתיר ממנו זמן כה רב את סודו, סוד חברתו.  רגע קל השתררה בין השנים אפילו הרגשת זרות, כאילו חיפש עמנואל במנוח ניצוצי יהירות וסכלות של מאושר.  אך כיון שלא מצא לא זה ולא זה, נתפייס ושב לדבר אליו כמקודם.  תחילה סירב עמנואל ללכת עמו אל הנמל.  כמו לא רצה אסתניס זה להיות במעמד פגישתם של שני נאהבים.  אך כאשר נתן בו מנוח עינים תמהות והיה נראה אובד-עצות, הבטיחו שילך עמו, הבטחה שמיד שב והתחרב עליה.

פרקליט היה עמנואל שסיים את חוק-לימודיו בארץ.  חולצתו אינה פרומה כזו של מנוח, כי עניבה צבעונית מפארת אותה.  ואם כי לא היה הדור מאוד במלבושיו, נראה כעירוני לכל דבר, לרבות כובעו בעל הקפל.

אם כי חיי שני החברים, עמנואל ומנוח, לא היו דומים כלל וכלל, בכל-זאת נתפתחה ביניהם רעוּת כּנה והיו מחבבים זה את זה מאד.  ולכן הדהים כל-כך חגו של ידידו את עמנואל, שהיה סבור כי לב מנוח גלוי לפניו, והנה נהיתה החדשה שלא ציפה לה.  מתוך מבוכה לא העז עמנואל לשאול מה מראה הנערה, מי ומה היא ומתי הכירה מנוח?  ובשעות הבוקר המוקדמות, בחדרו של עמנואל, לא סחו בה, באורחת, כאילו לא לה ציפו באותו היום.  מבוכתו של עמנואל היתה גדולה מזו של מנוח.  לפני צאתם לדרך תיקן הוא את עניבתו, בעוד שחולצתו של מנוח היתה פרומה כמקודם.

לאיזור הנמל לא הניחו לשניהם להיכנס.  מותר רק לעמוד לפני השער.  רוחמה הכירה את מנוח בצאתה מן השער וקראה בשמו.  היא מיהרה אליו.  שהוּת קלה סקר אותה מנוח, ואחר-כך הושיט לה את ידו הגדולה.  כף-ידה הקטנה נבלעה בה כולה.

– הנה...  זה...  חברי...  עמנואל!

רוחמה, לכשהכירה את מנוח, הציפה רגש גאון.  הזה הוא מנוח?  גבר במיטב שנוֹתיו,  ולא עוד אותו נער צעיר ורפה.  שזוף הוא ורחב-כתפים.  איננו יפה-תואר, אך מצעדו מאושש.  מה טוב שאיננו עוד אותו נער חיור וחולני.  – – הוי אלי!  הזה הוא מנוח?  ורוחמה אינה שועה כלל אל עמנואל, שכמותו ראתה רבים באניה ובגולה ושלא כדאי לראות שכמותו גם כאן, בארץ.

מנוח חש זו הפעם הראשונה בחייו שהוא מרכז ההתענינות.  אלא שבלבו נצטברו ברגעים מועטים אלה תהייה ומבוכה רבה.  הוא היה שפל-רוח, מרותק לאדמה כאבן נעוצה בקרקע.  לולא קראה רוחמה בשמו, לא היה עולה על דעתו, שאשה בשלה זו, שהיא רעננה אך נוטה קצת להשמין, ששערה המסולסל עוטר את ערפה ברוב פאר, שזו היא רוחמה הילדה-האשה, שהכירה ואהבה בעיירתו.  סומק רב עלה על לחיי רוחמה, סומק על לחי צחה סגלגלה במקצת.  אשה נאה עמדה לפני מנוח.  חזה נכון, דבריה בטוחים, צחוקה מצלצל, אין בה ממבוכתה של נערה קטנה וביישנית ושמחתה עליו מבצבצת מפניה.  נראה, שהוא לה לרצון.  אולם עליו חשך משום מה עולמו מיד.  כמו לא נותר לו עוד מה לעשות בזה.  וכי מה יבוא הוא, מנוח, ללמד אשה זו היודעת את דרכה?  מה אפטרופוס יהיה לה, לזו, שהיא בוטחת בקסמיה?

עמנואל חברו נתן בה עיני התפעלות.  אשה יפה והדורה.  בקצרה השיב מנוח על שאלותיה הרבות.  מיותר היה בעיני עצמו לצדה.  אחר אותו מגע בכף-ידה הקטנה, התפוחה, לא נגע עוד בזרועה והניחה ללכת בעוד הוא מהלך לצדה כאיש נתון בהזיותיו.

כמעשה מכונה הביא מנוח את רוחמה למקום מושבו.  כאילו הביא סתם חברה חדשה ותו לא.  שכח מנוח שבחורתו היא רוחמה.  בפיזור-רוחו שכח לדאוג לסידורה ואמר ללאה שתקצה לה מקום-לינה.  הוא עצמו לא ידע מה יעשה.  היניח לה, אם ישאר אצלה?  ברור לו שמשתוקק הוא להתרחק, ולו לשהות קלה, ממנה.  הוא ביקש לשוב אל חבריו לחדר, אל יורם ואל יוסף.  וכאשר נתנה בו לאה עיני תמהון בהירות ואמרה בהדגשה יתרה: – "חדרכם כבר מסודר, הובילנה שמה" – הלמו בו דבריה כמהלומת-פתע.  חדר מי?  חדרנו?  חדרי אני ושל זו?  לא, לא, לא.

ואין מנוח רואה שחברים רבים נותנים עיני הערצה ברוחמה.  "יפה היא", – הם אומרים.  אף לאה משהה עיניה ארוכות בפריחתה של זו, החדשה.  אשה – דבש וחלב.  ובלב לאה מועקה.  מסתכלת היא בידיה של זו ובידיה שלה השזופות.  – "יפות ידיה משלי" – היא מהרהרת.

ומנוח מדיין בינו לבין עצמו.  אם כי יודע הוא, שכבר גמלה ההחלטה בלבו עוד מן הרגע הראשון ששם בה את עיניו – שלא ילך עמה אל חדרם.  אמנם הובילה לחדר, מלמל משהו, והסתלק למקומו הקודם.

הוא צנח על מיטתו.  יום בטלה היה לו זה, ובכל-זאת חש עייפות בכל אבריו.

יוסף חברו לחדר, חזר מיום עבודתו, התקלח, וכשנתן את עיניו במנוח, ניטל ממנו הדיבור.  לבסוך התאושש:

– מה קרה?  לא באה?  והרי אמרו לי שבאה...

– באה.

– ובכן?

– ובכן, באה ותהיה.  תברור לה עבודה הטובה בעיניה ותעבוד.

– לא לכך נתכונתי.  מה אתה עושה כאן?

– אני... נח.

– עיפת.  כך.

מנוח שותק.  עדיין איננו רוצה ללכת אל אותה אשה פורחת.  כלום יוכל לספר ליוסף, הנותן בו עיני ביטול, שהוא השתוקק אל ילדה צעירה וכחושה, חיורת, שבת-צחוק ביישנית מרחפת על שפתותיה ושאינה יודעת לצחוק בקול רם?  וזו שבאה צוחקת עד כי קולה מנסר בכל החדר.

– מחכה אתה שתקרא לך?  – ממשיך יוסף לא בעדינות יתרה.

אולם מנוח שותק.

– בוא לאכול!

בחדר-האוכל נפגשו מנוח ורוחמה.  רוחמה גיששה את דרכה עד אשר מצאה את האולם.  תמוה היה בעיניה שמנוח לא בא להובילה לארוחה ראשונה זו.  אך טרודה היתה מלחשוב מחשבות רבות.  בינתים לבשה את שמלותיה בהקפדה יתירה.  עשתה את שערה, פיזמה פזמון פולני חביב עליה, היתה כולה נרגשת והרהרה בצער על אמה שאינה רואה אותה לצדו של מנוח.  ודאי שמנוח זה לא היה טוב בעיני אמה, אך בעיניה היא טוב הוא ויפה.  אמנם מוזר הוא קצת בהליכותיו ואינו משהה עליה מבטי חיבה והתפעלות, שהיא רגילה בהם.  אך בודאי בוש הוא, והרי לא נשק לה בבואה.  אולי בוש בפני חברו?  רוחמה מסתכלת במראה קטנה.  גדולה אין כאן ואינה יכולה לראות את גזרתה כולה, ורחשי חיבה מציפים אותה אל דמותה.

באולם העבירה מבטה על פני האנשים הרבים עד אשר מצאה את מנוח לצדו של יוסף, שהיה נרגש ממנוח חברו.

רוחמה חשה אליו, כרכה זרועה בזרועו הנופלת למטה, כאילו הכריזה קבל עם ועדה כי שלה הוא מנוח.  שניהם ישבו זה לצד זו ואכלו.

בצורה עמומה שמע את קולה האומר לו:

– אמך שלחה לך על ידי כמה דברים.  גם לי נתנה מנחה – צמיד.

מה?  אמו?  לפתע יריעת עיירתו ואנשיה נגולה לפניו.

– הנה הוא, על ידי.

ומנוח נותן את עיניו לא בידה אלא בצמידה של אמו הזקנה, שהיתה פעם צעירה ויפה, שנשאה את הצמיד על ידה.

מישהו דיבר אליו בקול בהיר ומפוכח, הקול – קולה של רוחמה: – אמך נשקה לי לפני נסעי, ואמרה למסור נשיקה לבנה.  ואני לא פרעתי עדיין את חובי – צוחקת רוחמה בטוחות על ידו, סמוך לפניו.

יראה צוננת תוקפת את מנוח, פן תקיים רוחמה את דברה.  והוא משגיח על מרחק זה שבינו ובינה שישאר בעינו.

מנוח מהרהר באמו וניצוץ רחוק קורן בעיניו, אך אין איש מבחין בו, כי עיניו מושפלות.

לאה נותנת מרחוק מבט ממושך בשנים ולוחשת על אזנה של צפורה:

– ידעתי שכך יהיה.  לבי אמר לי.

– יושב כאבל בין חוגגים.  השידוך אינו לפי רוחו.  בעצם, הרי היא יפהפיה!

– מנוח לא נכנס עדיין לחדרם.  הוא חזר למקומו הקודם.

– בוש הוא.  עד שיסתגל לתפקיד להיות בחור של כזו...

אך לבה של לאה ניבא לה אחרת.  ובעברה על פניו העזה לגחון מעט ולזרוק לו מלה אחת או שתים.  ומנוח היה אסיר-תודה ללאה.

החששות הקלים המתגנבים ללב רוחמה נמוגים מיד.  ויודעת היא שמנוח טוב בעיניה.  ואם איננו מעתיר עליה דברי חיבה, כסבורה היא שעדיין אינו רגיל במציאותה על ידו.  יבוא הערב, אז ישבו שניהם, תתן כפה בכפו, תחליק בשערה על לחיו, ואז יאהב אותה.

ורוחמה אוכלת ביד זו הנושאת את צמידה של אם מנוח ומשגיחה במבטי רבים הנטויים עליה.

מנוח כילה לאכול והיה רוצה להתרחק לפינה.  אך רוחמה מצפה לריקודים.  עוד בגולה שמעה, שכאן בארץ רוקדים מדי יום ביומו.  עייף מנוח ורוצה להתחמק.  וכיון שאינו קורא לה ללכת עמו, אין היא מבינה לרצונו.  והנה נסתלק מנוח ונעלם.

כמה חברות קרבו אל רוחמה, שוחחו עמה.  חבר אחד שאלה למקומה, לעיירתה, לחייה שם.  ורוחמה שכחה עצבותה על מנהג מנוח עמה, ובלב קל הלכה אל חדרה בלוית צפורה שהוליכה אותה למקומה.  איש לא היה גם שם.

היא ניחמה עצמה, שעוד מעט ויבוא, לאחר שיתפנה מסידורי עבודה, ולכן לא שכבה.  אל החלון קרבה והתבוננה בפני ערב לוטים שחור רווי תכלת שנותרה מבעוד יום.  ערב ראשון בארץ.  עלטה כסופה וסמיכה דחקה עצמה לתוך הויתו של עולם.  יחידה היתה רוחמה, כנקודה זעירה בחללו של עולם חדש.  הושיטה ידים ומצאה חלל ריק, ממש כמו אז אחר נסיעתו של מנוח ארצה.  מאז היתה רגילה להושיט ידיה לחללו של עולם ולגשש...  ארוכות התבוננה רוחמה לפניה וציפּתה.  לחכות ידעה ימים ושנים.

וזו הפעם ידעה טעם לצפיתה: הנה, הנה, יבוא מנוח...  הפעם בוא יבוא...

ורעיון צץ במוחה: שמא תתפשט, תלבש כותונתה התכולה, בעלת התחרים מעשי ידיה.  ומיד משכה מעליה בגדיה.  חבל שאין כאן מראה גדולה.

דמות כהה היתה באופל.  לא רצתה להעלות אור במנורה.  בתוך ניצבה, במרכז החדר ועיניה עודן בחלון.  נדמה היה לה, אי-מי גחון עליה מאחוריה, לא משב רוח הוא בשערה אלא משב נשימה.  רוחמה קפאה על עמדה בחרדה נעימה.

אך לא אירע דבר, רוחמה קפצה ממקומה והפנתה ראשה.  חלל ללא דמות ומראה.  היא ישבה על מטתה.  קריר היה המצע.  סדינים צחים וקשים.  משי כותונתה חצץ בין גופה לבינם.

היא צמצמה את רגליה, כאשר אהבה לשכב.  ומיד שבה והתמתחה...  ועדיין הוא איננו.  התלך ותשאל עליו?  יחידה היא כאן, יחידה מאד, אשה בודדה לנפשה ואין מי שיאספנה אליו.  התלך אליו ותבקש: קחני!?

רגעים ארוכים שכבה מתוחה, עד כי דמעות התרגשו בעיניה, ואז כיוצה לאט לאט רגליה וברכיה, ובכתה על כרה הקטן, בכי עלבונה.

 

פרק ד'

כאשר נתעוררה היתה כבר שעת בוקר מאוחרת.  איש לא העירה משנתה.  הכול יצאו לעבודתם.

גם מנוח יצא לעבודתו אחרי ליל-נדודים.  תחילה יסרוהו כליותיו: אולי עליו ללכת ולומר לה משהו, לפייסה?  אך לא יכול להוציא מחשבתו לפועל וראה את עצמו שוכב על משכבו ואינו נע ממקומו.  במה חטאה לו רוחמה?  מה פשעה?  וצר לו על רוחמה זו, וצר לו על עצמו, שלבו ריק מאהבה אליה.

ומהרהר מנוח: שמא מוטב לשלוח אליה חבר, שיסביר לה את הדבר?  אלא שהוא דוחה מיד מחשבה זו.  וכי כיצד יסביר לאחר את המתרחש בלבבו, כלום יבין?  הנה יוסף זה שעל ידו – הרי כמשוגע יהיה בעיניו...

יוסף הוא שסיפר ללאה כי מנוח לן בחדרו כמקודם.  שכב בשעה מוקדמת.  לאה מסרה את דבריו לצפורה.  וצפורה ניגשה אל חדרה של רוחמה.

רוחמה החזיקה טובה לצפורה.  וצפורה רק שאלה אותה כיצד היא מרגישה עצמה במקומה החדש, הישנה היטב ואם לא – החסר לה משהו?  ושאלה עוד שאלות המקילות על הלב.

– בואי, תאכלי ארוחת-בוקר.  אמנם השעה מאוחרת, אך את עדיין אינך רגילה להשכים קום.

את מנוח לא ראתה רוחמה ולא שאלה עליו.

רק יוסף שאלו בחדר:

– מנוח, אתה...  אתה נשאר כאן?

– כן,  – השיב מנוח תשובה קצרה.  הניח לו יוסף ויצא לעבודתו.

מנוח לא פקד עדיין אף פעם את חדרה של רוחמה.  ובחדר-האוכל הוא פוגשה כאת כל השאר, אלא שלבו נוקפו, נוקפו מאד והוא כאשם בעיניו אשמה כבדה.

על אף מחאותיה של צפורה ביקשה רוחמה עבודה עוד ביום הראשון לבואה.  אולי תעזור בהגשה?

– אי-אפשר.

– אפשר ואפשר.  אני רוצה לעבוד.

חביבה רוחמה על הכול.  גם למנוח הגישה את מנתו.  הוא הפטיר דברי תודה ונתבלבל כגנב שנתפש בקלקלתו.

וכאשר הגישה ליוסף, חייך והודה לה בפה מלא.  רוחמה השיבה:

בבקשה.  – בשמץ מבטא אשכנזי.

חוה, בת-עיירתם מהישוב הסמוך, באה לקבל פריסת שלום מביתה.

רוחמה התעודדה למראיה.  שזופה חוה, קמוטה, אך הפנים מוּכרים.  השתים שוחחו בחשק ולא שכחו להזכיר אף איש מבני עיירתן.

– היכן מנוח? – שאלה חוה.

– איני יודעת.  – השיבה רוחמה.

– מה פירוש אינך יודעת!  כלום כך הוא משגיח עליך?  עוזבך לנפשך במקום זה.  אך ראו נא מה בגרה!  הרי אני זוכרת אותך ילדה קטנה.

חוה מצאה את מנוח:

– כיצד תסתגל רוחמה לחיים הקשים, אם אתה מזניחה כך?

– לא תסתגל, תסע העירה.  – אמר מנוח, ומיד הצטער על דבריו הקשים.

– מה?  אתה מאסת במקום?  מה היה לך, מנוח?

– חלילה.  אני מאסתי?  הריני מדבר בה, ברוחמה.

– מה פירוש תסע העירה?  אתה תהיה כאן והיא שם?

– וכי עלי לקבוע את גורלה?  תרצה – תישאר, תרצה – תסע.    ממשיך מנוח בקול קשה, קול לא-לו.

– הנפל מה ביניכם?

– לא.  הניחיני.  הבאתי נפש מישראל ארצה – די.

חוה שתקה ולא ענתה דבר.  אחרי-כן שבה למקומה.  אחר כמה ימים נמלכה בדעתה, באה שנית, וכאשר שמעה שמנוח לא שינה את טעמו, הציעה בזהירות לרוחמה לגשת העירה, אל שרה.  בינתים תראה רוחמה גם את העיר.  תתראה עם בני עיירתה הרבים היושבים שם.

רוחמה שמחה למחשבה זו, כאילו היו עומדים להשיבה לבית אמה.  וכאשר שאלה את מנוח אם לנסוע העירה, לא מיחה בידה.  – מוטב.  מדוע לא?  וכי מה הכרח שתהיה דוקא בקבוצה?  כרצונה.  שמא תיטב בעיניה העיר יותר.

והוא מוציא את עצמו מכלל דבריו.  ושוב נוקפו לבו.  רוחמה נושכת את שפתה, ומחשבה מנצנצת בלבה: האיש איננו אוהב אותה.  או שמא שכח בארץ זו לאהוב?  מה היה להם לבני-האדם כאן?  תסע העירה ותימלך בשרה ידידת אמה.  זו תסביר לה כיצד לנהוג עמו.

רוחמה נסעה.  איש לא העז לעכב בעדה.  היו שהצטערו מעט, הרי הביאה עמה רוח חדשה.  היו ששמחו, מוטב שהלכה לה.  האחד נשם לרוחה בנסעה – מנוח.

לפתע היתה רוחו טובה עליו, ועליצותו כמעט שהיתה לזרא לרבים.  רק לאה צחקה למראהו, כלמראה נער שובב שתעלולו הצליח בידו.  הוא הסביר פנים ללאה.  אפילו הפריז מעט על המידה.

 

פרק ה'

כשהגיעה רוחמה אל ביתה של שרה, עברה אצלה במהרה מישיבת עראי לישיבת קבע.  חמימות מצאה שם.  החדר כאותם החדרים הגלותיים בבית אמה, אותם החיים, הכל מוכר וידוע כבשכבר הימים, ובני אדם שנכנסים אצלה, מעיירתם תזכרם, וכולם חמימות ורוך.

ורוחמה סבורה, שכאן קל יותר, והיא משתקעת בביתה של שרה, המבינה לרוחה ואינה מקשה קושיות רבות, כי יודעת היא יפה מה אירע.  אך נתנה את עיניה ברוחמה – הבינה את הכול.  דמיונו של מנוח הטעהו.  רוחמה איננה עוד ילדה.  אשה נאה היא, אך חרגה זה כבר מאותה התמונה שנשתיירה בדמיונו של הבחור מלפני שנים.

ויודעת שרה, שצריך לטפל בה, ברוחמה זו, ששוקעת היא תכופות במחשבות, דעתה פזורה ודמעות בעיניה.  יש לבדר את דעתה, שלא תקוץ בחייה.  ולכן אינה מניחה לה ועינה בה תמיד.  היא מעסיקה אותה במיני עבודות קלות, מציירת לפניה תמונת חיים נוחים בארץ, כלומר, נוחים מחייה היא, של שרה.  וחוששת היא להזכיר את הקבוצה, אף שסבורה היא, כי שם שפר עליה גורלה של רוחמה, אך אינה מהינה להזכיר דבר, שמא יעלה לפניה זכרו של מנוח.

"עלובה שכמותה", – מהרהרת שרה, והיא מאיצה בה:

– רוחמ'לה, צאי מעט לטייל!

וכאשר רוחמה נשארת בעיר, לבו של מנוח נוקפו, שהזניחה ללא סעד, והוא שוקל בדעתו, אם עליו לנסוע אליה ולדאוג שלא תחסר דבר, או להניח לפירודם שיתממש בדרך שהחלה בה רוחמה.  ולאחר ששמע שרוחמה מצאה לה עבודה בעיר, לא ידע מה יעשה.  שמא יכתוב לה אגרת ויסביר לה.  אך היא לא תבין לרוחו.  עמד וכתב מכתב לחברו עמונאל: "לכשתזדמן לעיר זו, תיכנס נא אל רוחמה.  הנה כתובתה לפניך.  אני איני יכול להינתק מן המשק".

אותו יום שהופיע עמנואל בביתה של שרה נקוו דמעות למראהו בעיניה של רוחמה.  גם בלאו הכי נדמה היה לה, שנדים לה בני-אדם על כל מה שמצאה.  ובראותה את עמנואל נזכרה בראשית בואה ארצה, בנמל, כאשר השנים הקבילו את פניה, מנוח ועמנואל, אז כמעט שלא נתנה כלל את דעתה על עמנואל שהשהה עליה את עיניו.  מראה חלוץ לא היה לו לזה, ודמה בעיניה כאחד מבני-עיירתה הרבים היושבים שם, בגולה.

עתה היתה שמחה בלבה, שהנה בא צעיר לראותה.  משמע שיש בה עוד ענין.

רוחמה חבשה כובעה הנאה ולבשה מעילה.

– לכו לראות את הסרט היפה בקולנוע – זירזה ועודדה אותה שרה.  כי רעיון חדש צץ במוחה למראהו של עמנואל.

רבות מחשבות בלב שרה.  וכבר ראתה את עצמה בדמיונה נכנסת לביתם של שנים אלה בעיר ועוזרת לה, לרוחמה, בכל הדרוש.  ואשר למנוח?  צל כבד נח על פני שרה לזכר חביבה זה.  שמא ימצא לו דוקא עכשיו, לאחר אכזבתו, אחרת במקומו הוא.  ואולי כדאי להיועץ עם חוה?  קשה לשרה לפרוש את רשתה על קיבוצים וקבוצות, כשם שהיא עושה בעיר.  בני-אדם משם אינם מגלים לפניה את לבם.  אין להם פנאי לפטפט וללכת רכיל.  וחבל, חבל מאד!  קשה לה לראות שם ללבבם של אנשים.  ובכל-זאת אך יבוא מנוח העירה ומיד תתהה על קנקנו.  מנוח הוא בחור כלבבה, אך עיקש ושתקן הוא.  כשהיא רואה ללבו הוא מסמיק כילד ומושיט מעט את ידו כרוצה לתפוש בכפה, אך מיד מתבייש ונרתע.  או שהוא מפנה את מבטו לפינה מרוחקת, כמבקש שם משהו.  והיא אינה יודעת מה הוא רואה שם.  שקר, אינו רואה דבר.  פשוט, ביישן הוא הבחור.  הוי מנוח, מנוח – היא נאנחת – עתה לא יוסיף לבוא, יחשוש להיפגש עם רוחמה.  אך אין דבר, כאשר זו תסתדר, תעבור לביתה שלה, ישוב מנוח ויבוא העירה ויכנס לשבת קצת אצל שרה.

לאחר ימים כתבה שרה מכתב למנוח, שאם טעם רב לא היה בו, כונה טובה בודאי היתה בו: "רוחמה ועמנואל נפגשים לעתים תכופות.  השנים יראו רוב טובה יחד.  עתה נסעו לטיול..."

ומנוח בא ליום אחד העירה.  קשה היה לו לבוא, אך סבור היה שהכרח הוא לו לנסוע העירה.  חבריו חשבו שנסע בענין רוחמה.  – שמא ניחם. מי יודע?

– ומה שלום רוחמה?  – הוא שואל בדאגה בראותו את שרה.

– מנוח הטוב, עתה טוב לה.  אינה נכאה עוד.  – והיא מוסיפה ומנחמת אותו: – אין דבר, מנוח, תמצא אחרת טובה ממנה.

ומנוח מכחיש.  אינו רוצה באחרת.  הן את זו בירכה אמו...

אך שרה מבינה: – מיד ראיתי, שאינה מתאימה לך עוד.  שם היה אחרת, וכאן שוב ענין אחר.  מוטב שתחפש לך אחת משלכם.  איזה מיני רעיונות עולים על דעתה של שרה זו!  כאילו עליה לזווג את כל הזיווּגים, לסעוד את כל החולים, לטפל בכל התינוקות והיולדות ולנחם את כל האבלים והמאוכזבים.  – שרה!  שרה!

– תשוב ותתן את עיניך בזו או באחרת.  שמעתי שיש שם די ממין זה.

ובעוד היא מדברת ניצבת דמותה של לאה לפניו, כשהיא מגישה לו את צלחתו.  – "שטויות, שרה עם פטפוטי-הנשים שלה!"

– מנוח, לולא הייתי אשה זקנה, הייתי מתאהבת בך מיד.

ומנוח צוחק לשמע דבריה מטוב-לב, זו הפעם הראשונה אחר שבועות רבים.

מנוח חוזר מדרכו.  ובדרך: שרה זו בפטפוטיה!  למצוא?  וכי חיפש?  לא חיפש מימיו.  שכח לחפש.  נאמן היה לזכרה של רוחמה ולא רצה באשה מלבדה.  אהב את אמו וזכרה לא מש מלבו.  את השתים אהב בכל הגיגיו, בכל ישותו.  עתה נתרוקן לבו מן האחת, ונותר שם מקום פנוי.

לאה!  לאה היתה מזכירה לו במקצת את רוחמה ההיא, הקטנה, החלושה, הביישנית...

לכל הרוחות!  במה ממלאה שרה זו את ראשו בבואו העירה.  רוחמה ועמנואל... מוטב.  כך טוב.  אפשר שטובה בעיניו רוחמה חדשה, מלאה ופורחת זו.  אפשר, לאה דקה ממנה, לאה ילדותית יותר.  עמנואל בעל לאשה גדולה ופורחת, בעיר, מוטב.

מנוח שב מדרכו.

– יחידי?

– יחידי.  – השיבו, ושוב לא שאלוהו דבר.

– בגפו.  – הרהרה לאה.

– בעיר הייתי – אמר ללאה.

– כן, שמעתי.

– הנה הבאתי לך מה –  ולא ידע מנוח מה הביא ללאה.  בעצם לא הביא לה דבר.  אך סבור היה, שנאה לשוב מן העיר ולהביא מנחה לאיזו אשה.  החל מפשפש בכיסיו.  ריקים הם.  ומה בחפיסה שנתנה לו שרה?  פתחה ומצא את צמידה של אמו.  אותו הרגע שכח את לאה הניצבת לפניו והצמיד ללחיו את צמידה של אמא.  היא האדימה מאד.  זכרה צמיד זה על ידה של רוחמה.

– וכי למה לי כזה כאן?  לגברת עירונית, אך לא לשכמותי...

ומנוח מלמל: "של אמי, של אמי, משם, מן הגולה.  אם יש לי, נפלאה.  שרה החזירה לי מה שקיבלה מידי...  רוחמה".

ומנוח משפשף את לחיו בפיסת המתכת, ופניו מחייכים למרחקים.

– של אמי, מבינה את?  מחמותה קיבלתהו.  מאמו של אבי, כלומר, מזקנתי.  נשאתהו על ידה בימי חג ומועד, בחתונות, בחגיגות ובימי שמחה – ופניה נוהרות.  ואף פני מנוח נוהרות.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה